מטה האלהים/א

פרק א — יציאת מצרים

אמונתנו מבוססת על ״יציאת מצרים" כל זכות קיומנו כעם ה׳ נובעת מאמונה זו. שנאמר "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה" (שמות ג:יב), כל העבודה המובטחת תלויה ״בהוציאך״. מעמד הר סיני, שיא המדרגה האנושית אינו אלא תוצאה של ״יציאת מצרים״. בצווי תורה נאמר הרבה פעמים "זכר ליציאת מצרים," או, "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" וכדומה. ירושת הארץ, שהיא הבטחת נצחיות האדם לא הובטחה לאברהם אבינו ע״ה אלא על ידי ״ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם וגו׳" (בראשית טו:יג). הרי זו התשובה על ״במה אדע כי אירשנה״״ כי רק שיעבוד מצרים ויציאה ממנה היא האפשרות היחידה לירושת הארץ.

נתבונן נא מעט בס״ד בשאלתו של אברהם אבינו ע״ה על ההבטחה. ״כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך״ (בראשית טו:ד) כתוב ״והאמין בה׳ וגו׳״ (בראשית טו:ו) ואילו על ״לתת לך את הארץ הזאת לרשתה״ (בראשית טו:ז) שאל ״במה אדע״ (בראשית טו:ח). מדוע?

הנה הכל בידי שמים וכמובן גם בנים. ואילו ירושת הארץ אינה בידי שמים, כי ירושת הארץ היינו הבטחה על החזרת האדם לפני החטא, שהיא השגת מדרגה הראויה לרשת את ארץ החיים. היות באם יחטא אדם ״תקיא הארץ אתכם״ (ויקרא יח:כח) כתיב, אם כן איך אפשר להבטיח ירושת הארץ? לכך השאלה ״במה אדע״ הכרחית כי עליו להכין את זרעו להיות ראויים לרשת את ארץ החיים, ורק הוא יתברך יודע לתת עצה והדרכה לאדם לתקן את עצמו שיהיה חרות ממלאך המות, בהיותו האדם השלם שלמענו נברא העולם. על זה באה התשובה ידע תדע וגו׳. בניך ירדו למ״ט שערי טומאה כדי שיוכלו אחר כך לעלות למ״ט שערי טהרה. כי אין האור ניכר אלא מתוך החושך (לפני פרק חכמה היו לומדים פרק בטפשות) כפי שנבאר אחר כך בס״ד, וזה לשון זוהר חדש פ׳ יתרו:

"אנכי ה׳ אלהיך: בפסוק הזה שאל רבי ייסא הקטן מן החברים מרבי שמעון בר יוחאי, ואמר לו יש לי לשאל שאלה אחת ממך, ודופקת לי בלבי, ואני ירא לשאול ממך. ואני אומר, אם אשאל אני מפחד אולי אענש, ואם לא אשאל נבוך אני בלבי. אמר לו רבי שמעון אמור. אמר לו, זה שהקדוש ברוך הוא מזכיר את ישראל בכל מקום ומקום ׳אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים׳ (ויקרא יט:לו), ׳אני ה׳ אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים׳, איזה יתרון מלמדנו בזה? הלא תנאי שלם הוא, זהו שאמר לאברהם, ׳כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם וכו׳׳ (בראשית טו:יג) ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. אם כן למה לו להזכיר להם הדבר בכל מקום ומקום. אמר לו, בוא וראה בני, הקדוש ברוך הוא לא התנה עם אברהם, אלא שיוציא את ישראל מגלות מצרים, ולא שיוציאם מתחת שעבוד אלהים אחרים, כי ודאי כשישראל היו במצרים, נטמאו וטנפו את עצמם בכל מיני טומאה, עד שהיו שוכנים תחת מ״ט כחות הטומאה. והקדוש ברוך הוא הוציאם מתחת השעבוד של כל אלו הרחות, ועוד, שהביאם במ״ט שערי בינה, שכנגדם (דשערי טומאה) מה שלא התנה עם אברהם אלא להוציאם ממצרים, והוא עשה טובו וחסדיו עמהם (להוציאם ממ״ט שערי טומאה, ולהכניסם במ״ט שערי קדושה) ומשום זה תמצא בתורה, חמשים פעמים יציאת מצרים, להראות לכל בני העולם, החסד שעשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל, שהוציאם מאלו כחות הטומאה, והביאם לתוך כחות הטהרה, שהם חמשים שערי בינה. וזה הוא שאנו סופרים אותם, מ״ט שערי בינה, מיום טוב של פסח עד חג השבועות. ואנו סופרים ימים ושבועות, והנה העירו החברים שמצוה לספור ימים ומצוה לספור שבועות, כי בכל יום הוציאנו מכח הטומאה והביאנו כנגדו לכח הטהרה" עכ״ל (הסולם). ונודע כי שערי טומאה, היינו ״שערי טמטום״ לעומת שערי טהרה, הנקראים שערי בינה.

אברהם אבינו ע״ה ביקש את שלמות האנושות, את גלויו יתברך בארץ שאינו אלא על ידי אדם השלם. את יום האמת. שיהיה השם שלם והכסא שלם. על זה הראה לו הבורא יתברך את דרכי תשובת האדם על חטאו, ואת מקוה טהרה שיטבול בה לטהרה עולמית, ואת האור שבה יראה את האמת שבבריאה ויגיע ל״ישקני מנשיקות פיהו" (שיר השירים א:ב).

הכרת החטא — ועבדום

חרטה — ועינו אותם

קבלה להבא — ויצאו ברכוש גדול

״יציאת מצרים״ עובדה שהחזירה לאנושות את עטרתה. אם כן היא המחייבת את פעולות האדם המבטיחות לו את מדרגתו. ובהכרח שתהא היא הסיבה להרבה מצוות.