מחקרים סוציולוגיים (ארלוזורוב)/ניו-יורק וירושלים – מכתבים על היהדות האמריקנית/מכתב שני
להבנת יסודותיה של אמריקה משנת 1929 עליך לשוב, לפי דעתי, אל העובדה, המשמשת מפתח למצב אשר כיום הזה, והיא – סגירת שערי המדינה האמריקנית בפני הגירה המונית מאירופה. עד היום הזה לא עמדו עדיין על כך – ואפילו בחוגים יהודיים שהתוצאות המעשיות מפוליטיקה זו נגעו עד נפשם – שהיום ההוא, בו הגיעו הגבלות ההגירה האמריקנית עד כדי נעילת השערים, היה יום ראשון תקופה חדשה בהתפתחות אמריקה. לא אפון לומר, כי נקודת המפנה ההיא היתה החשובה ורבת התוצאות שבתולדות אמריקה, למן היום אשר דרכה בראשונה רגל מהגר אירופי על קרקע החוץ במאסאצ'וסטס. מבחינת-מה מתחילה רק אז ההיסטוריה האמריקנית. עתים אין להשתחרר מן ההרגשה, כי לפניך עומד עם עצום ורב – והוא אך בן עשר שנים. אמנם כבר קמו אמריקנים צעירים, וביחוד בין מבקרי-התרבות, המפנים את מבטחם אחרונית, שרים הלל לעבר האמריקני הגדול ומעמידים אותו בלב נשבר לעומת השפל והירידה שבהוה. אחד מהם, לואיס מומפורד, משיב, למשל, את "תור הזהב" של התרבות האמריקנית אחורנית, עד תקופת וולט ויטמאן, ראלף ואלדו אימרסון והנרי טורו. מדי שמעי את התלונות המודרניות האלו, עולים על זכרוני אותם בני העלומים חורי-הפנים, שבהיותם בני שבע-עשרה הם מבכים את עזוז נעוריהם ואשרם בימי קדם ונוטים על כן לעצבות רומנטית. ידיד ישר בעל שכל בריא היה יכול על נקלה לפקוח את עיניהם ולהוכיח להם, שעדיין לא הגיעו אפילו לסף התפתחות כוחותיהם ולהכרת עוז נעוריהם. כמילנכוליה רומנטית בלבד אפשר להבין את בקורת התרבות הזאת, האומרת להעתיק את תור הזהב האמריקני לעבר הרחוק. כל מבקש ישר, ללא משוא פנים מבחינה היסטורית, יכיר ברורות כי טרם הנץ שחרה של תרבות זו.
נעילת השערים, עם כל הנוראות שבאו בעקבותיה למיליוני אדם, שמשה לאמריקה התחלה להתפתחות כחותיה העצמיים. בנעילה זו חדלה לשמש שדה נסיון לאירופה. נסתם הגולל על נסיונותיהם של בני אירופה באמריקה – במקומם החל נסיונה ההיסטורי העצמי של אמריקה. ביום ההוא נכנסה הארץ כחטיבה שלמה לתקופת-מעבר של חליפות ותמורות ושל שדודי-מערכות כלכליים, סוציאליים ותרבותיים, שמקור כולם נעוץ בהפסקת ההגירה. כמעט בכל שטח ובכל חוג של החיים הנצו התפתחויות חדשות, שעין הצבור לא הרגישה תחלה באפין המהפכני, משום שכובד השפעתן עתיד להתגלות במלואו במשך הימים הבאים. נסתכל, כדוגמא בעולם הכלכלה, במבנה התעשיה האמריקנית. כל עוד זרמה ההגירה לארץ בעין מעצור היה מקומה הגיאוגרפי של התעשיה נקבע, כמו שנאמר על פי "אורינטציה של העבודה". לאחר שמחיר העבודה ביחס למחירי הגלם והכוח היה גבוה מדי – כשריד מימי ההתפשטות הקולוניאלית – היתה יכולה העבודה הזולה המוצעת בשפע רב מצד "הירוקים", המהגרים החדשים שטרם נקלטו, לשמש מעוז ומשגב לעמדת הבכורה ההיסטורית שזכו בה מרכזי התעשיה על חופי הים האטלנטי. ואולם ברגע שהדלת הוגפה, זרם המלואים של המונים פרימיטיביים הופסק ומחירי העבודה בארץ הגיעו לידי יצוב, התחיל פרוצס של שנויי-מערכות, שלא נסתיים עד היום הזה. ההפרש בהובלה מתחיל להיות מקום התורפה בחישוב הוצאות התוצרת. התעשיה מתחילה לנדוד אל מקורות הגלם. תעשית הנעלים המזרחית מעתיקה את אהלה או אל ערבות המרעה אשר בדרום-מערב או לקרבת החופים אשר אליהם באים הטרנספורטים של העורות מאמריקה הדרומית. תעשית המתכת נודדת אל מחוזות המכרות. ההבדלים במחיר העבודה בין המזרח ובין הדרום מתחילים לשמש כוח מושך לתעשיה לא פחות מששמש "הבא החדש" "הירוק". הדרום מתחיל ליהפך למרכז תעשיה, ובבתי-חרושת לטכסטיל אשר בניו-אינגלנד – הושלך הס. מדינות הדרום, הנמצאות מימי מלחמת האזרחים במצב נסוג מבחינה כלכלית, מתאמצות בכל יכולתן לעודד את המגמה החדשה ולהחישנה. וכהכריז בעל מום על שברו כן תהללנה בשער את "יתרונותיהן": ידי עבודה בזול, העתק חוקת הגנה סוציאלית מכבידה הנהוגה במדינות המזרח המפותחות, מסים קטנים ונוחים לתעשיה. לאורך מסילת-הברזל אפשר לפעמים לראות את שלטי המודעות שלהן: "תבואו לאלבמה ותשלמו רווחים מחסכון המסים!"
אם תתאר לך את תוצאותיה של התפתחות זו בשלוחותיה הראשונות בלבד, תבין על נקלה עד היכן תהא מגעת במלוא היקפה. אחת התוצאות האלו היא, למשל, תקומת מפלגה ריפובליקנית לבנה ב"דרום המגובש,, והעובדה שבארבע ממדינות הדרום היה רוב ריפובליקני מכריע בעד הובר. תוצאה שניה היא: העתק שדה הקרב של תנועת הפועלים במלחמתה בעד הכרת הארגון וזכויותיו מן המזרח, שהאגודות המקצועיות הרשמיות שם שקעו כבר בבעל-הבתיות וישנות שנת ישרים על-גבי זרי הדפנים, אל עמק העכור של פועלי התעשיה שבטנסי ובשתי הקרולינות. תוצאה שלישית היא – השנויים בכמות ההובלה ברכבות ובסוגיה, תוצאה שתתן את כל אותותיה רק לאחר זמן, תשפיל מסילות-ברזל גאות ותגביה שפלות. ולא עוד אלא ספק הוא, אם רשת מסלות הברזל, הנמצאת עכשיו בידי חברות פרטיות בלתי-מאוחדות כל צרכן, תוכלנה בכלל לעמוד בשנויי-הארגון הדרושים להמשך קיומן. מצד שני יש לאותו הגורם גם השפעה אחרת: הגירת המוני הכושים ממדינות הדרום אל המדינות הצפוניות-המזרחיות, שהתחזקה בעקב הלהיטות הקדחתנית של תעשית המלחמה אחרי ידי העבודה ושזרמה כדי למלא שם את החסר בידים זולות בענפי העבודה השחורה, הגירה שסופה היה יצירת רבעים "שחורים" חדשים בניו-יורק ובצ'יקגו ובכל עיר גדולה בצפון, וסיפוח יסוד אנושי חדש, זר ומוזר, אל ההמולה הסוציאלית שבמקומות ההם.
מצב המעבר והתמורה המעמיקה הזאת חלו לא רק בחיים המשקיים, אלא – כשנפנה אל הצורה השניה של המטבע – גם בחיי התרבות והחינוך. כל זמן שההגירה זרמה לארץ ללא מעצור, היו חיי התרבות והחנוך טבועים בחותם ההגירה. בעולם החיצוני היה אמנם ידוע טפוס אנושי ששמו "יאנקי" אמריקני – איש רודף בצע, אטום לב, אם גם לא בלי הומור. ואולם בטפוס זה לא היתה קריקטורה של אמריקה. נראה, שהעולם החיצוני לא בקש לדעת יותר מקריקטורה זו של אמריקה. לאמתו של דבר היו בודאי החיים התרבותיים של אמריקה בעת ההיא ססגונית מרהבת-עין של טפוסים ותופעות, נימוסים ולשונות, קבוצות סוציאליות ומוסדות. עוד בתקופה הקולוניאלית היה כבר כדבר הזה – בעלי האניות והסוחרים האמידים, קרי-המזג של חופי ניו-אינגלנד ועולם התרבות של בוסטון, ניו-פלימות וסאלם, לעומת אנשי הציד ותרי-היערות שכורי-הדרור השקועים בפרימיטיביות ירודה, כמעט פראית: בעלי המטעים הג'נטלמנים וקלי-הראש עם חכמי המדינה של הדרום ועולם התרבות של ריצ'מונד, צ'ארלסטון נויו-אורליאנס – על יד מטיפי הפוריטניזם הקנאים ומרביצי-התורה הנודדים בבתי-הכנסיות הדלים אשר בעבי-היער. לא ניו יורק בלבד – שלפי דבר אחד הסופרים אינה אמריקה כלל – היתה אז בליל של המון דמויות ושפע מגוון של טפוסי-תרבות, אלא גם מדינות החקלאים של המערב התיכוני על מחוזותיהן הסקנדינביים והגרמניים, על עיירותיהן, כפריהן, תיאטראותיהן ועתוניהן, חגיהן ושיריהן. ואין פרושו של דבר, כי לא היה אז "פרוצס של אמריקניזציה". אולם כל עוד היתה ההגירה מכה גלים אל לחופי הארץ היה הפרוצס הזה מקצתו מואט, מקצתו מטושטש, עתים מכוסה ועתים בטל לגמרי – הכל בידי ההגירה. משהוגפו השערים ומבוע הרזרבה התרבותית מארצות אירופה נסתם – השתלט הפרוצס הזה שלטון בלי מצרים. בו ברגע החל גם החנוך האמריקני האחיד בבתי-הספר העממיים והגבוהים, אשר הקיפו על-פי דוגמת-שרד קבועה את כל הדמינות למן הים האטלנטי ועד החוף הפאציפי ומן המפרץ המקסיקאי עד האגמים הגדולים – לפעול את פעולתו הכבירה בעצוב החיים התרבותיים האמריקניים. אומרים, מיניסטר צרפתי אחד התהלל כי אין לך שעה משעות הלמוד בבתי-הספר, בה לא יקראו כל התלמידים אשר בכל רחבי צרפת אותו השעור. ריכוז זה, אשר בפי הצרפתי לא היה בו אלא משום התפארות שוא בלבד, הפך באמריקה, מבחינת הרוח יותר מאשר למעשה, והיה לדבר שבמציאות בקנה-מידה נאדר. הדבר דומה למכונת-ענק אדירה, אשר תוצרתה – נוער של עם בן מאה מיליונים, יצוק בדפוסים קטנים וארוז לפי הגיל, כולו מעור אחד, מושכל על-פי ספר-קריאה אחד, מאומן בנוסח אחד לברכת הדגל ולזמרת ההמנון הלאומי, בהשקפה אחת עם הארץ ועשית-חיל בה, ומחונך על פולחן האמריקניזם האחד ועל אידיאל-הספורט האחד. תוצרת הסיטונות הזאת של מכונת החנוך הצבורית הענקית היא היא המוסיפה לעלות, אם לטובה או לרעה, אל השורה הראשונה, כבאת-כוח התרבות האמריקנית החדשה. היא היא המבקשת לעצמה את הגדולה בעתיד הדור הנכנס עכשיו לשנות בינה ולחיי עולם, הדור הראשון שגודל כולו בלי שמץ השפעה אירופית – מלבד הרבבות שהוסעו לחזית הצרפתית בימי המלחמה – הוא הוא המסמל את טיפוס העתיד האמריקני. וגם מכאן יוצאים, אם תשים לב, צנורות עמוקים לכל ענפי החיים.