מחקרים סוציולוגיים (ארלוזורוב)/ניו-יורק וירושלים – מכתבים על היהדות האמריקנית/מכתב שמיני

תיאור בקורך במחנה הפועלים העובדים במפעל החשמל על הירדן, שהגיעני בדואר מאתמול, נגע עמוק בנפשי. צעדנו עוד צעד אחד חשוב בדרך לפתוח ארצנו בקנה מידה רחב. בטוח אני, כי הידיעות המגיעות מפנה זו של ארץ אל ערי היהודים וכפריהם חשמלו את הישוב, עוררו כוחות חדשים, אמצו עצבים נחלשים – עוד בטרם עבר הקילובאט הראשון של זרם החשמל את הקוים. מחנה של אלף חברים, בחורים ובחורות שזופים שחומים; שני שמות חדשים – תל-אור ונהרים – נוספו אל המפה הגיאוגרפית שלנו; הירמוק הוצא מתוך ערשו העתיקה, בת רבבות שנה, והוזרם במלה חדשה, פוריה: סכר למקוה מים נבנה על יד הכנרת; בלב השממה הוקם מפעל אשר יספק כח לתעשיה ולחקלאות במשך שנים ארוכות; הצגות "הבימה" בנהריים; עמדת כיבוש חדשה של העבודה העברית, עמדה שהיקפה קטן הרבה מערכה החיוני, כל זה אומר בטחון, עתיד, חדות יצירה, כוח חיים, הוא כוח החיים הכביר של עמנו אשר אין דומה.

מבלי משים מחליקה מחשבתי ועוברת מכאן אל הענין שהיה בדעתי לספר לך, כהקדמה אל תיאור ההתפתחות והזרמים הכלכליים השונים בקרב היהדות האמריקנית בזמננו, והוא – מצב העבודה היהודית בארצות הברית. ואולם מיד נתקלת המחשבה במעצור. מונת מפעל החשמל על הירדן מבליטה יותר מדי את הניגודים בין הכא להתם. ואם נעיין מקרוב נמצא שזהו ההבדל היסודי והעיקרי אשר בין עמדת העבודה היהודית בארץ ישראל ובין עמדתה בכל יתר ארצות תבל, וארצות הברית עם ברית הסוביטים בכללן.

גודלנו על המושג, כי אמריקה היא הארץ אשר בה בנויה העמדה החזקה והחדישה שבכל עמדות העבודה היהודיות, אשר על כן היא גם הארץ של תנועת הפועלים היהודית החזקה ביותר, של ארגונה המקצועי והתרבותי המפותח ביותר. עד כמה מתאים המושג הזה אל המצב בהווה ולאן פני ההתפתחות נטויות – זה יבורר אחר כך. הדברים אשר אגיד עכשיו הולמים את עונת הפריחה של התנועה, – בשעה שההגירה ההמונית היתה בעצם תקפה, בשעה שמספר הפועלים היהודים באמריקה עלה משנה לשנה ועצמתם הכמותית והארגונית הגיעה לרום פסגתה, – לא פחות משהם הולמים את המצב כיום הזה. גם בתקופת הפריחה והגידול היתה העבודה היהודית באמריקה דחוקה ומצומצמת בתוך נעפי-משק קבועים ומעטים. מספרם היה בעיקר חמשה: תעשית בגדי נשים וגברים, תעשית הפרוות, תעשית תיקי-עור, מלאכת הצורפות והשענות ומספר תעשיות-צרכנות, המכוונות בעיקר לשוק היהודי, כגון מאפיות ובתי דפוס ברובעים היהודים. סוציולוגים ואנשי פוליטיקה שונים מבין היהודים כבר הדגישו לא פעם, כי ענפי העבודה הלאה שייכים לסוג המלאכות הנסוג ביותר מבחינה טכנית, כלומר שהתפתחותו המיכאנית פעוטה ביחס ושכר העבודה בו ירוד ביחס. בתקופת ההגירה היה סוג מלאכה זה למרכז "תעשית הזיעה". לזה יש עוד להוסיף, כי מרבית הענפים האלה שייכים למלאכות העונתיות הטיפוסיות, אשר המודה וחילופי הקוניונקטורה פוגעים בהן במידה נמרצת ביותר, ועל כן יש להן אופי של עמדות עבודה בלתי-בטוחות ומטות לנפול. אולם לגבי הענין אשר לפנינו – אין זה חשוב. מנקדות ראות של הכלכלה הלאומית יש מומנט אחר והוא המכריע. כל הענפים האלה, שהעבודה היהודית נדחקה לתוכן, נמצאים כולם על קצה ההיקף החיצוני ביותר של המשק האמריקני. אלה הם ענפי העבודה המרוחקים ביותר מעמדות-התוך של המשק הלאומי. לעמדות התוך הכלכליות אין לעבודה היהודית באמריקה – והוא הדין בכל יתר ארצות תבל מלבד ארץ ישראל – דריסת רגל כל שהיא.

חשיבותן של עמדת התוך במבנה המשק הוא כחשיבותם של הבל, הריאות והבלוטים החיוניים בגוף החי. אמנם, כמוהם ככל יתר חלקי הגוף – מתוך תא אחד צמחו. מחומר אחד קורצו, ובכל זאת הם הם צירופי התאים היקרים ביותר, צורך חיים שאין לו חליפין. כל עכוב קל בפעולתם, כל פגע וכל פגם ברקמתם – פירושו עיכוב הפעולה, שיתוק וסיכון של הגוף כולו. מקומותיהן של עמדות-התוך הכלכליות במדינה כארצות הברית נהירים לך, שהנך מכיר את שילובי המשק המודרני, כשם שנהירים לקצין צבא מאומן ובקי במפה – הנקודות שבהן נמצאות עמדות התוך של אחד הקוים האסטרטגיים. שם, במקום שהמחרשה מפלחת את אדמת עמק המיסיסיפי, במיליוני המשקים אשר בין מפרץ מכסיקה ובין "הלאק סופיריור" – משתרעת עמדת-תוך אחת רבת און של המשק האמריקני, במכרות הפחם אשר בפינסילואניה – עמדה שניה, על שגות הנפט של אוקלאהאמה וטכסאס – עמדה שלישית, במפעלי החשמל של ניאגארה, סן לאורנס, אלאבאמה – עוד עמדות, ובתוך כורי ההיתוך ובתי היציקה אשר לטרוסט הפלדה המאוחד – נוספות. לא רק מקורות הגלם והכוח או כל מערכת ההובלה שייכות לעמדות האלו, אלא גם תעשיות-העיבוד המרכזיות; לאחר תקופת התפתחות קצרה של עשרים שנה, אפשר כבר לצרף לחשבון את תעשית האבטומובילים, ואין צורך לומר את התעשיה הכימית ואת תעשית המכונות. כל משבר, הפסק, השבתה או התמוטטות באחת מעמדות המשק האלו – קרני השפעה יוצאות מהם מיד לכל יתר העמדות הכלכליות ומשום עוד הלאה, אל כל הפנות הרחוקות של חיי המשק, ומעוררות בכל מקום משברים, זעזועים, שסכנה רצינית בהם לקיומו של הכלל כולו. שביתת עבודה באחת העמדות הללו ערך מכריע לה לכל חיי המשק. ואם יניח מישהו את הראיון התיאורטי של שביתה כללית בכל ענפי העבודה האלה בעת אחת. עליו גם להניח מראש, כי תוצאותיה של שביתה כזאת – הזדעזעות איומה של כל החיים הסוציאליים באמריקה במשך ימים ספורים.

בכל ענפי המשק הללו אין לעבודה היהודית כל דריסת רגל, והמקרים היחידים היוצאים מן הכלל נחשבים לחזון יקר מאד. אין כאן כוונה להוציא משפט, אלא לציין עובדה, אשר השפעתה הסוציאלית והמשקית מרחיקה לכת. אין בזה גם משום הוצאת משפט על הערך היחסי שיש לענפי המלאכה היהודיים. ברור הדבר ללא ספק, וכן אמרתי בימים אלה באחת האספות של אגודת עושי התיקים, כי כל התרבות הקפיטליסטית המודרנית לא תתואר בלי תיקים ונרתיקי-נשים. הגבירות בנות המעמד הבינוני היהודי באמריקה תכרזנה בלי ספק על כל המפקפק בחשיבותן של פרוות ואבנים טובות כעל אדם שאיננו שפוי בדעתו. ואשר לתעשית הבגדים הריהי נמנית – בגלל גמישות המושג "בגד" – יחד עם המזון והדירה לשלשת הדברים שעליהם, לפי התורה המקובלת, העולם עומד. גם החקלאים היהודים – בדרך כלל מיעוט קטן ביהדות האמריקנית – עד כמה שחקלאותם מכוונת לעבודת אדמה ולא לנאות קיץ לאורחים, הרי הם עמלים קשה להוציא לחם מן הארץ. אבל אין כל זה משנה בעובדה הכללית המרה, כי העבודה היהודית ברובה המכריע נדחקה אל קצה ענפי המשק הרחוקים והרופפים, ענפים ממדרגה שניה מבחינת הכלכלה הלאומית. את התכנית התיאוריטית של שביתה כללית בכל ענפי העבודה היהודיים אפשר לערוך ולחזור ולערוך – כל אסון איננו צפוי ממנה. נקודות החיים של המשק האמריקני לא תפגענה, האברים החיוניים לא ינזקו. מעט שנוי-ארגון, מעט הסתגלות – והמלחמה היתה נגמרת מבלי שמהלך היצירה המשקית של העם תסור בהרבה ממסלולה הנורמלי. פעמים רבות עמדתי מוכה בתמהון לפני סכרי המים הענקיים בקולוראדו או בקליפורניה, עברתי את הגשרים העצומים על פני הנהרות הרחבים, הובלתי דרך אולמי העבודה הגדולים בתוך רעם הפטישים הכבדים – ותמיד אמרתי אל לבי, קצת מתוך מרירות, קצת מתוך יאוש וקצת מתוך קנאה: הנה בכל אלה אין ליד היהדות שום חלק. גם בין המהנדסים, התוכנים והאדריכלים, אשר תיכנו את תכנית הגשרים, מפעלי החשמל והסכרים האלה, ניהלו את בנינם או השגיחו עליו, – תפגוש יהודי רק לעתים רחוקות מאד.

את עמדות-התוך של העבודה הלאומית לא ימסור שום עם לידים זרות. דלות משקית מרה או נחיתות כלכלית קשה יכולה להכריח מדינות להשאיל, למשכן, למכור או לתת בלי מחיר את עמדות-התוך של הרכוש הלאומי. המכירה הכללית של התעשיה האוסטרית לידים אמריקניות, חדירת נחשול הזרים למשק הגרמני בתקופה שלאחר המלחמה, השעבוד הכספי של הריפובליקות בדרום אמריקה ובמרכזה – כל אלה הם דוגמאות להכרח הזה. ואולם תעודות-מקנה, שטרות הלואה וחוזי משכנתא אינם יותר ממסכים יורידיים. כל מהפכה, כל שנוי במשטר החוקי הישן, ועדת פצויים, החלטת פרלמנט – יכולים לבטל את המסמכים האלה ולהשיב את שלטון הרכוש הלאומי לקדמותו. ואולם עמדות-התוך המשקיות, הנקודות המרכזיות של העבודה הלאומית, אינן נמסרות לעולם. אין כלל להעלות על הדעת דבר כזה. גם ברוסיה הסוביטית המלאה רתיחת התיישבות, וכולה, כביכול, דאגה ליצור מחוזות התיישבות יהודיים – עוד לא נשמע כדבר הזה. הפרשת רבבות מספר של דיסיאטינות אדמה מתוך אחד השטחים הגדולים באוקראינה למטרה זו – אינה חשובה כאן. אולם לא שמעתי מעודי שהממשלה הרוסית תביע את רצונה ליחד אחת מעמדות-התוך של המשק והעבודה הרוסיים לשם יצירת עמדת עבודה ומשק יהודית בתחומו של מחוז יהודי עצמאי. כזאת לא הוצע, לא במכרות הפחם אשר בבקעת הדוניץ, לא במקוה המים ליצירת כוח חשמלי, לא בצומות הקוים להעברת כוח חשמלי, לא באיזורי הנפש אשר בגיאורגיה ולא במחוזות המכרות אשר על נהר אורל. זוהי זכותו המרה המיוחדה לעם היהודי, שהוא בין כל העמים כאורח נטה ללון, – ואפילו בתוך עם-בליל-הגויים ששמו הלאום האמריקני – להיות "משוחרר" מן "העבודה השחורה" וגם מן האחריות הכבדה שבכל המפעלים האלה ולהיות נהדף אל עבודה לא פחות מפרכת, אבל יותר עקרה, חסרת-תקוה, ורפת-אונים – להתשכר פת לחם כדי מחיר היום.

יודע אני היטב כמה שונה מזו האוירה הסובבת אותנו בא"י, ואני מפחד כמעט, שאתה נגמלת ממציאות הגולה, ואין אתה מרגיש אותי את כל תהום ההבדל, נחוץ לשוב ולשהות זמן רב "מחוץ לארץ", כדי לחוש אותה מקרוב. ארצנו קטנה ודלה מאחרות, שלשים אלף הפועלים היהודים כמות פחותה היא ממספר החברים המאורגנים אוד היום הזה באגודות המקצועיות היהודיות שבאמריקה, יש ברוסיה סיוע ממשלתי ישר להתישבות היהודית יותר מבא"י – ואף על פי כן, ומבלי לשים לב לכל הרגשות ההיסטוריים, הרומנטיים והמסתוריים, מה נפלאה היא האוירה המשכרת של העבודה העברית הכובשת בארץ הזאת! משנה לשנה מוסיפה העבודה העברית לחתור ולהעמיק אל תוך עמדות-התוך של כלכלת הארץ. אם מפעל החשמל על הירדן, הציר שעליו סובבות כל תכניות החשמול הגדולות, הוא עמדת-תוך כזאת – הרי העבודה העברית מקימה ומקיימת אותה; אם העמק, איזור הבר והחלב הפורה אשר בא"י וגן הירקות של חיפה, הוא עמדת-תוך שניה – היד היהודית היא הנוהגת במחרשה ומכישה במעדר על חלקת אדמתו; אם איזור מטעי ההדר, מרכז התוצרת של סחורת המונופולין והושק העולמי היקרה ביותר שהיתה עד היום הזה בארץ, גם היא עמדה כזאת – שוב העבודה העברית היא ההולכת וכובשת מעונה לעונה, שעל אחרי שעל, אחיזה והשפעה בקרבה; אם החוף היא עמדת-תוך חדשה, מתהווה – העבודה העברית נלחמת גם בהם על חלקה בבנין, אף הבטיחה לעצמה את הזכות המשפטית על חלקה זה; אם האוצרות המינרליים שבים המלח היא עמדת עתיד כזאת – העבודה העברית הצעירה תחדור לאיה, מאות מטרים מתחת לפני המים, בתוך החום הטרופי של סדום ועמורה, כבוש תכבוש לה את זכותה עליה, מן הרגע הראשון או לאחר מלחמה עקשנית במשך שנים. הבטחון, שאיפת העתיד, שמחת היצירה, כוח החיים השופעים ובאים מתל-אור – שרשים עמוקים להם כאן. נטל האחריות בעד כברת הארץ הזאת, ששמה ארץ ישראל, המוטל כולו על שכמנו; שמחת הנצחון אשר באחריות זו; העבודה השחורה והמפרכת שפיתוח הארץ מעמיס עלינו, – וכאן, ולא בשום מקור אחר, דוקא עלינו – הם הם השרשים