מחקרים סוציולוגיים (ארלוזורוב)/ניו-יורק וירושלים – מכתבים על היהדות האמריקנית/מכתב שישי

אמש, באולם האוכל של אחד ה-camps מחוץ לעיר, ביער של ויסצ'יסטר קאונטי, ישבנו במסיבת משכילים יהודים, רובם מיוצאי רוסיה, חברים למפלגות ולזרמים שונים. ושוב צפה ועלתה השאלה: לאן נישאת ובאה היהדות האמריקנית זאת, שהוטלה לתוך זרם התפתחות עז, בודדה ועזובה לנפש? מה המטרה הצפויה למסלול זה, ולו גם בעתיד הרחוק? רבות היו התשובות שנשמעו ושונת – לפי תכניות מפלגתיות, לפי השקפות עולם שונות ולפי מזג רוחם של המשיבים. בכל התשובות, גם באלו שהיו עטופות מעטה אופטימיסטי ומסוה של השקט ובטח, גם באלו שהיו נשואות באמת בכוח הבטחון והשלוה של אישיות מושלמת בתוכה, נשמע תמיד צליל-לואי. והצליל היה רווי דאגה, אי-בטחון ולעתים גם פחד, פחד ממש. כשבאים לחקור אחרי המעין הפסיכולוגי ממנו נבע הפחד, אין רואים אלא זה: הרצון ללמוד גזרה-שוה מזכרונות החיים וצוורת החיים של המוני העם היהודים במזרח אירופה, שאינה עולה בד בבד עם תנאי המקום החדש. דמות צלה של היהדות הרוסית הביטה מן החלון ונסכה רוח חרדה ואימה לגורלה של היהדות חדשה זו המתהווה באמריקה. אין בכך כלום, שהזכרונות האלה ממזרח אירופה – אשר יש ועברו עליהם בינתים עשרים או עשרים וחמש שנים – אינם כבר כיום במציאות החיים היהודיים בארצות ההן. ולא חשוב הדבר, שיש כיום מאחרורינו 150 שנות תולדות ישראל במערב אירופה מאז האמנציפציה – תקופה שצרה צורות מיוחדות לחיי היהדות בהתאם לתנאים החדשים. ואף דבר זה אינו חשוב, שמצד ההגיון והתיאוריה נמנו זה כבר וגמרו על המונח המקצועי שנקרא בשמו בישראל "התנאים המיוחדים של החיים היהודיים האמריקניים". התנאים המיוחדים האלה אינם באמת אלא סעיף תיאוריטי, שעדיין לא חדר לבשר ולדם ואינו עומד בשום התאמה אל איזו סכימה שהיא שאפשר לראותה, על יסוד הנסיונות ההיסטוריים בסביבות תרבותיות אחרות, כמשטר שיש בו ברכה וצווי חיים לעתיד היהדות. ובעוד השפתים תדובבנה נוסחאות – יתחמץ הלב: הנה לפנינו גוש של ארבעה ורבע מיליון יהודים, מיליון אחד יותר מאשר בפולין וגליציה, מיליון אחד יותר מאשר ברוסיה של זמננו. הגוש הזה בחיי הארץ כקבוץ מיוחד לא יתחשב. היהדות האמריקנית כגוף לאומי מדיני אינה קיימת. הקונגרס היהודי, ביאת כוחו הדימוקרטית, הולך מתוך פחד סחור סחור לכל ענין שיש בו ריח של תביעת זכויות בנות אופי לאומי מדיני. הצבעה יהודית מיוחדת רשמית אינה בנמצא. בעונת הבחירות משתדלים העתונים היהודים לנצח זה את זה בהדגשה, שאין, חלילה וחס, שום הצבעה יהודית מיוחדת – הדגשה המעוררת, כמובן, חשד, אך כלפי פנים אין זה משנה כלום במצב-הענינים הרשמי. יתר על כן, מודים ואומרים, שיהדות אמריקנית כגוף לאומי פוליטי אינה יכולה כלל להיות במציאות. הן זה עומד בסתירה אל החוקה היסודית של המדינה האמריקנית. מדינה זו, פרי תערובת היסטורית של חמשים עמים לבנים, אינה יודעת ממציאותו של לאום שליט העומד מול מיעוטים לאומיים, אין בה עם-הרוב הנתבע לוותר על מחוזות אבטונומיים לאיזו קבוצים מיוחדים שהם. אי אפשר לה כלל להעלות דבר כזה על דעתה מבלי לבטל את עצמה. הכלל האמריקני אינו רוצה להיות מבוסס על-גבי הפדרציה של לאומיות אירופיות, אלא על לאום אמריקני אחד. בתוך תחומי הלאום הזה אפשר שתתעורר שאלת-הכושים הקשה והסבוכה, גם שלאת היהודים המיוחדת במינה, ואולי גם פולמוס קתולי, אך בשום אופן לא שאלה של הכרה כללית בעיקר הלאומיות. ובכן, לתביעות מדיניות-לאומיות – אין מקום. מתחת רגלי השפה העממית היהודית – הולכת הקרקע ונשמטת. ההתבוללות הלשונית אינה אלא שאלת זמן. מה נשאר לנו לפליטה? שאול הלב המתכוץ. המפלגות הלאומיות קופאות על עמדן או נסוגות אחורנית, ולו מטעם זה שאין להן תכנית למדיניות ארצית ואין סיים. חוקי הדת אינם כבר חובה לגבי מאות אלפים הרוצים לחיות חיים יהודיים, לגבי מאות אלפים אחרים אינם אלא צורה שדופה, שאין בה רוח חיים וחום החיים. לאן, איפוא מוביל השביל? מה צפון בחיק העתיד?

ואולם שאלת "מה נשאר" אפשר לשאול רק כל זמן שנגשים אל היהדות האמריקנית באמת המדה הקבועה מראש, כשבאים אליה במושגים סכימטיים מוכנים על אבטונומיה לאומית, הויה לשונית מיוחדת, ארגון מדיני מפלגתי – ורוצים להכניסם בבנין החיים האמריקניים. אז, כמובן, יתקפוך אימה ויאוש. ואולם לאחרי שפורקים את עול הדעות הקדומות האלו, שמקורן בתנאי חיים אחרים ומשונים, ונכנסים להיכל החיים היהודיים האמריקניים מבלי להיות נתפס לדבר מן הדברים, ומתוך שאיפה לחצוב את קנה-המידה מקרקע החיים עצמם – תתגולל תמונה אחרת לגמרי. אז יראה שפע של כחות פנימיים וחיצוניים, שצמחו ועלו מתוך התנאים ההיסטוריים המיוחדים של היהדות האמריקנית, כוחה אשר התפתחו בתוך סביבת התרבות האמריקנית וספגו מצבע הקרקע האמריקני, שפע של צורות, מקצתן ברורות ומגובשות ורובן בראשית התהוותן, שבכולן תוססים החיים היהודיים החדשים ומתלבטים למצוא להם בטוי ויכולת יצירה. משל למה הדבר דומה? – לגורלו של קולומבוס. כמוהו כן גם אנחנו במסענו זה לא נמצא את הנתיב המבוקש אל ארץ הודו הידועה מכבר והמקווה, אך בכל זאת לא נקצור רוח, כי ארץ חדשה בלתי ידועה תתגלה לפנינו, שאינה פחותה ודלה מארץ הפלאים המהוללה. היהדות האמריקנית החדשה, הצומחת ועולה, גם היא ארץ נעלמה, גדולה, מרובת-גון ורבת-און, על מפת חיי עמנו. לה קויה המיוחדים, לה אקלים, טיב קרקע, אוצרות טבע, שדות זהב, עמק מיסיסיפי – כל אלה מיוחדים לעצמה; לה שטפונות ובצורת, ערבות ומערבולת מיוחדים רק לה, ליבשת הזאת. אותה יש לקבל כמו שהיא, כחטיבת היסטוריה ממין מיוחד, נסיון עצמי, ששמו יהדות אמריקנית.

אולי כדאי הדבר להתעכב רגע על רעיון זה ולנסחו באופן כולל יותר. בשנה המצוינת ההיא, שנת 1897, בה נועדה ההסתדרות הציונית העולמית לקונגרס הראשון בבזל, נוסדה על הקוטב השני של החיים היהודיים "ברית הפועלים היהודים ברוסיה, פולין וליטא", "הבונד", המתנגד החריף ביותר של הציוניות. נקודות השקפה מתנגדות והפוכות זו מזו שמשו מוצא לשתי התנועות האלו בניתוח המציאות היהודית. הציוניות, הצורה הרחבה הראשונה של תנועה לאומית יהודית בזמן החדש, החזיקה ותמכה באחדותו ויחודו של הלאום היהודי על אף העדר הבסיס הטריטוריאלי, למרות חוסר המרכז והפזור הגדול. "הננו עם, עם אחד" – כנוסחתו של הרצל. מתוך ניתוח זה גבעה גם המטרה עיקרית: רכישת הבסיס הטריטוריאלי, יצירת מרכז לאומי, קבוץ הפזורים. ולעומתה ה"בונד" ואחריו – אם כי לא בואתו נוסח – גם התנועה המתבוללת הבעל-הביתית והסוציאליסטית לגוניה – תלו עצמם בתורת מרכס ואמרו, כי החברה הקאפיטליסטית וכלכלתה הגיעו באיזורים שונים למדרגות התפתחות שונות, ועל כן הין יוצרות גם בשביל חיי היהודים שבאיזורי הכלכלה השונים תנאים כה שונים ומשונים, אשר לשגעון יחשב בדבר להניח לאומיות יהודית עולמית אחת כיסוד לפוליטיקה היהודית. במחשבה תחילה צמצם ה"בונד" את תכנית פעולתו גם בצורתה החיצונית והעמידה על איזור הכלכלה הרוסי בלבד, ועל-פי שיטה מחושבת מראש נמנע כמו כן כל ימיו מיצירת הסתדרות אחת של הבונד הרוסי והאגודות הבונדאיות בארצות-הברית. והנה בהשקיפנו היום, אחרי עבור שלושים שנה ומעלה, על הניגודים האלה בתכנית ובהשקפה, הנוכל בבטחה לומר, שהאמת היתה כולה את הצד האחד, אתנו? אני חושב – כי לא לגמרי אתנו. היום, כשנעשתה הציוניות הכוח המרכזי בחיים היהודיים, כשמטרתה העיקרית – ארץ ישראל יהודית – היתה לנחלת כל היהדות החדשה, יש בכוחנו להכיר את הדבר ולהודות בו. המטרה הציונית אינה מוטלת בספק. אין גם ספק ברעיון העיקרי, כי כל יהודי תבל, לכל מקומות פזוריהם מהוים כלל אחד, לא רק בהיסטוריה, במסורת תרבות, בגון היסודי של המזג, בעיקרי היחס אל העולם, אלא גם כלל בן גורל היסטורי אחד ובעל רצון אחד לעתיד, כלומר, לאום במלוא המובן ההיסטורי אשר למלה זו. ואין, דומני, ראיה מכריעה לכך כיהדות החדשה באמריקה. ואולם מצד שני אין להעלים עין מן העובדה שהכלל היהודי הזה, בהיותו מפורד בין כל לאומי עולם, קשה מאד לדחוק אותו לתוך סכימה אחת, שאפשר יהיה לתרגמה לשפת תכנית מאוחדת. הדרגות השונות של התפתחות המשק, ההבדל באופי הישובים היהודיים, המשטר החברתי השונה וחוקת המדינה השונה – כל אלה יוצרים שפע מגוון של תנאים ויחסים, המשמשים יסוד ושדה יניקה לחיים היהודיים בארצות השונות ולועגים לכל מטות-הסדום אשר הוכנו להם. באופן סכימטי אפשר היה לקבוע כיום את הטפוסים הבאים, אשר בצלמם ובדמותם מופיעות חליפות בלי הרף הצורות הראשיות של החיים היהודיים:

המקום אופי הישוב היהודי המשטר החברתי והכלכלי זכויות אזרחיות מוכרות בחוקת המדינה

פולין

ארצות הברית

רוסיה

אירופה המערבית

המדינות הבלטיות

ארץ-ישראל

ישובי ערים המוניים

ישובי ערים המוניים

ישובי ערים המוניים

ישובי ערים מפוזרים

ישובי ערים מפוזרים

ישוב טריטוריאלי

קפיטליסטי

קפיטליסטי מפותח

דיקטטורה סוציאליסטית

קפיטליסטי מפותח

קפיטליסטי צעיר

כן

לא

כן

לא

כן


אם יש לראות גם ביהדות של אמריקה הדרומית והמרכזית, הצומחת לעינינו – ועוד תוסיף ותגדל בכמות ובערך בעשרות השנים הבאות – פעמי טפוס שביעי שונה מן הקודמים – קשה עדיין להגיד כיום הזה. אל הטפוסים הראשיים הכלליים האלה נוספים עוד כמה טיפוסי-משנה וחילופי-גון. כולם יחד מהוים תמונה מגוונת של במות חזיון פוליטיות וכלכליות שעליהן מצטיירים חיי היהודים בהווה.

לכל במה – מבנה המיוחד. כל אחת מהן יצרה לה בהכרח גם שיטה פוליטית משלה ומבנה חיים מיוחד לה. אמרתי בכונה שיטה פוליטית ולא טכסיס פוליטי, מפני שההבדלים שעליהם דברנו עוברים הרחק מעבר לגבול הטכסיס בלבד ונוקבים עד עמקי התוכן הממשי של תכנית הפעולה. ובכוונה אמרתי מבנה חיים ולא צורת ארגון, מכיון שההבדלים הנדונים עוברים הרחק מעבר לגבול המכיאני ונוגעים בעצם בכל תופעות החיים הצבוריים. ואילו גם היה היום קיים כבר הקונגרס הלאומי היהודי העולמי, בנוי על יסודות דימוקרטיים, – הדבר שאליו אנו, הלאומיים היהודיים, למפלגותינו השונות, שואפים, – גם אז היתה תכנית פועלתו מוכרחת להביא בחשבון את כל ההבדלים האוביקטיביים הקיימים, למען לא תיהפך לסכימה חסרת תוכן. במובן זה היתה דומה יותר לתכנית של אינטרנציונל מאשר לתכנית של פרלמנט ארצי. גם המשמעת החזקה פחות או יותר והתפיסה המלוכדת של התנועה הציונית – לא יכלה לפסוח על התנאים הלאה או להתכחש להם. במידה שלא טרחה להיות נאמנה לתנאי המציאות החיים – נשארו כל נוסחאותיהם ללא רוח חיים. הציונות בגרמניה, אחד האגפים הרדיקליים מבחינה לאומית והטהורים – מבחינה אידיאולוגית – אשר בתנועה, אינו דורש בשביל היהדות הגרמנית אבטונומיה לאומית. הציוניות בארצות הברית, באת-כוחו של המון בן ארבעה מיליון וחצי יהודים, אין לה בכלל תכנית פעולה בשביל עבודת ההווה האמריקינת. לעומתם זכו 5000 יהודי אסטוניה לאבטונומיה הלאומית השלמה ביותר שישנה בעולם היהודי, מחוץ לארץ ישראל. המוסדות היהודיים הרשמיים של רוסיה הסוביטית, אשר מצד אחד הם נלחמים בלאומיות היהודית כהמצאה בורגנית, מסדרים להם מצד שני תכנית פוליטית השואפת להפוך, בעזרת עבודה התיישבותית את הישוב העירוני היהודי לישוב טריטוריאלי וליצור מחוזות יהודיים אבטונומיים. כל אחת מן העובדות הללו הם פרי תנאי-התפתחות מסוימים ומיוחדים.

הנה מבחינה זו יש לדון על היהדות האמריקנית החדשה כעל תופעה היסטורית מיוחדת במינה, כעל מקרה יחיד שאין לו חבר בחיי עמנו. זוהי גם כוונת הדבירם, שאת קנה-המידה להערכת היהדות הזאת יש לחצוב מתוכה גופה. ודאי שהיא חלק אורגני של כל העם היהודי, ולא על פי דמה ומזגה, תולדותיה ומסורותיה בלבד, אלא גם לפי גורלה ההיסטורי, כפי שהוא הולך ומתבלט מיום ליום, ועל כן גם לפי שאיפתה לעתיד. כמוה כיתר הצרורות שנתזו מגזע העם היהודי, בכל מקום שהם, בירושלים או באודיסה, בברלין או בריגא, בלבוב או בבואינוס איירס. ואולם חיה היא ומתפתחת בתנאים היסטוריים מיוחדים רק לה, שכמוהם לא קמו ואחריהם לא יהיו כמותם. מתוכם היא יוצרת לעצמה כוחות חיים וצורות חיים, שאולי לא היו ולא יהיו כמותם ועל כן גם אינם ניתנים להשואה, כחות וצורות שחיים יהודיים רעננים ותוססים בהם.