מחקרים סוציולוגיים (ארלוזורוב)/ניו-יורק וירושלים – מכתבים על היהדות האמריקנית/מכתב אחד עשר
לרגלי מסע רצר אחד על פני עיירות אוהיו – נתעכבתי שעות אחדות בקליבלנד. אחד ממכרי, עתונאי צעיר, בא אלי לשמש לי חברה. אגב שיחה מסר לי ידיעה מעניינת לאמור: בקליבלנד, שמספר תושביה 975,000, גרים כ-100,000 פולנים וכמספר הזה יהודים, לפי הסטטיסטיקה יש בקליבלנד ובסביבותיה הקרובות כ-30 עורכי דין פולנים וכ-1900 יהודים. כששמעתי את הספור הזה אמרתי: "אלמלא כתב תיאודור הרצל, עורך-דין צעיר מתוך פורליטריון המשכילים של יהודי אוסטריה, את ספרו "מדינת היהודים" לפני 30 שנה בוינה – היה אחד מחבריו כותב אותו כעבור 30 שנה בקליבלנד".
ענין קטן זה מפיץ אור על שאלתה הכלכלית של שכבה אחת ההולכת וגדלה במידות עצומות, בערך, בתוך המשק המודרני בכלל ובמשק האמריקני במיוחד, ואשר חלק היהודים בתוכה רב יותר מיחס מספרם. שכבה זו כוללת לא רק את אנשי המקצועות החפשיים, עורכי-דין ורופאים, אמנים, אנשי מדע ועתונאים – אלא גם את ההמון הגדול של סוכנים מכל המינים, סוכנים-נוסעים, פקידים טכניים, מומחים, יודעי-דבר, מזכירי-אגודות – כל הסוג הזה ששמו Overhead Trader (מומחים להוצאות). במשך חמשים השנה האחרונות גדול אותו סוג במהירות גדולה פי כמה מגידולם של העושים בעצם מלאכת הייצור. לפי המפקד של שנת 1920 נמנים על סוג זה ששה מיליוני אדם, או 14 אח' של כל הפעילים במשק. בניו-יורק העיר גופה התמונה היא כדלקמן:
בין 2,531,412 אנשים פעילים במשק היו:
10,087 משחקים ומשחקות
8,201 אמנים ופסלים
6,014 סופרים ורפורטירים
82,683 מנהלי חשבונות וקופאים
4,054 כמרים
206,232 פקידים (מחוץ לעוזרי בתי-המסחר)
11,499 עורכי דין ושופטים
16,658 מנהלים
15,393 מוסיקאים ומורים למוסיקה
9,976 רופאים
119,235 סוכני ממכר
33,594 מורים בבתי ספר
כשאתה מתבונן אל שורת התארים הרבים, המקובלים בחיי ה"ביזנס" האמריקנים לציון הפקידים השונים שצמחו ליצרן האמתי – תחשוכנה עיניך. יש כאן מהנדסי תוצרת, מחשבי הוצאות, מהנדסי יכולת ואפישנסי, יועצי מסים, יועצים בעניני אשראי, עושי שרות לסטטיסטיקה, סוכנים למחקר השווקים, מארגני עסקים, סוכני מודעות, יועצי ממכר, יועצים ליחסים כלפי הצבור, יועצים ליחסים כלפי העובדים, סוכני ממכר, מומחים להשקעה, שמאים וכו' וכו'. ר. ג'. ולטש חישב בירחון "סנצ'ורי" ומצא, שבעל בית חרושת בינוני לאריגים משלם לכל מיני מומחים (מהנדסי עסק, עורכי דין וכו') 36,152 דולר. ועכשיו שוה עוד לנגד עיניך את המחנה העצום של סוכני הביטוח, של מומחי הפרסים והסוכנים הנודדים למיניהם. הכנסתן השנתית של חברות לביטוח החיים באמריקה עלתה ב-1982 כדי 3,017.800.322 דולר; של החברות לביטוח מאש – בשנת 1920 – כדי 1.074.000.000 דולר. מר אדוארד בוק חושב את ההוצאות לפרסום בשנת 1923 כדי 1.284.000.000 דולר. לסוכנות המודעות הראשונה שנוסדה ב-1864 יש כיום מחזור שנתי של 15 מיליון דולר. לא יקשה לחשב כמה מאות אלפי סוכנים, עורכי דין ומומחים מעסיקים החברות הללו, כדי להגיע אל המחזורים השנתיים האמורים, לקיים אותם מבחינה משפטית ולהבטיח אותם מבחינה טכנית.
נהירת היהודים, ביחוד של הדור הצעיר, המעפיל, אל כל המקצועות הללו – היא חזקה מאד בכל הארצות וגם בארצות הברית, כמובן. אולי אין רישומה ניכר כל כך בעמדות העבודה הקבועה; המשרדים הטכניים הגדלים "הראשונים במעלה", של האדריכלים והמהנדסים, וכן המעבדות הכימיות המפורסמות, רחוקים עדיין מהיות "מיוהדים". אדרבא, אם תחקור לנפשו של צעיר יהודי – אדריכל, כימאי או מהנדס – תשמע, כמה יחרד וידאג לבו מדי חשבו ביום היעוד, יום בו יהיה נאלץ לדפוק על דלתות המשרדים והמפעלים הגדולים הללו כדי לבקש משרה. כל מה שספרתי לך במכתבי הקודמים בדבר המכשולים המיוחדים שעל דרך היהודי אל עמדות העבודה הבלתי עצמאיות – כוחו יפה גם לגבי אנשי המקצוע הללו: מכשולים בשעת כניסה, ולא פחות מזה בשעת הצורך לעליה בדרגה. בין כל המקצועות הבנויים על קביעות בעבודה – יש רק אחד, שהמועמד היהודי באשר הוא יהודי אינו נתקל בו בשום התנגדות – מקצוע הרבנות. ואת על פי שלרבנות יש כמה וכמה מידות בלתי נעימות משלה, התליות בדעת ועד העדה, המצע הכספי הקצר, ביחוד בעדות הקטנות וכו'. יש בכל זאת קופצים על סחורה זו גם בין אנשים מסוג אותם האקדימאים הצעירים, אנשים שלא יעלה על דעתך לראות בהם טיפוסים רבניים. מובן, שמשרה זו, כפי שהתפתחה כאן, לרגלי התנאים המיוחדים שביהדות האמריקנית, אינה מצומצמת כלל וכלל בשדה הצר של הרבנות המסורתית הבלה, אלא לבשה צורה חילונית במידה רחבה ומפתיעה. הרב, יחוד בישובים משחוץ לניו-יורק, הוא מין כלאיים של מטיף, כהן (במובנו הקתולי), שליח-צבור, ולפעמים גם בא-כוח רשמי של הצבור הלא-יהודי שבעיר, מרצה הרצאות-מדע פופולריות, יושב ראש בכל מיני ועדים, קלובים וקרנות, ולעתים רחוקות יותר – גם נואם פוליטי ומנהיג פוליטי. אבל גם בקרב המון בן ארבעה מיליונים אין מספרם של נושאי תפקיד מורכב ומקובץ כזה יכול להיות אלא מועט ומוגבל עד מאד.
ומשום כך טבעי הדבר, שהיהודים נדחקים ביותר לתוך שכבת הבלתי תלויים, אל המקצועות החפשיים. הם נהפכים – בשלבים הנמוכים – לסוכני ביטוח "עצמאיים" או לרופאי שנים; ובשלבים העליונים – עורכי דין, מומחים לרפויים שונים, מומחים במסחר או בפרסום. אל הענפים האלה הולך זרם היהודים ומתגבר יותר ויותר. אך הרושם שהם רבים כאן יתר על המידה – אינו דוקא תוצאה ממספרם המוחלט, אלא פרי העובדה שחוג הלקוחות, הפונה לעזרתם של בעלי המקצוע או של המתווכים הללו, אינו עובר את תחומי הישוב היהודי. נגד העודף היחסי הזה מבקש היהודי שוב כל מיני תחבולות הגנה. וגם כאן אוחזים קודם כל בדרך ההתחמקות הגיאוגרפית, בדרך הבריחה אל אחת מפנות הארץ הקטנות, דלות ההתפתחות ומעוטות האוכלוסין. הארץ רחבת ידים ויש בה ערי מקלט למדי. אך גם דרך זו אינה עשויה אלא להאט את יצירת הפרולטריון האינטליגנטי הזה, אבל אין בה כדי למנוע את יצירתו. ויש די סימנים המעידים על כך. אחד מהם הוא שערוריות ה-ambulance chasing בניו-יורק
[1]סימן שני הוא רבוי אדבוקטים-בסתר, כמו כן הסוכנויות שידן בכל, ושפע שגעוני של התווך בשדה הפרסום. שכן בשכבות מסוימות של המקצועות "החפשיים" יש התחרות קשה הדוחקת לכל מיני פנות צרות, אפלות ונדחות, המדיחה לכל מיני שבילי לואי ונתיבי עקלתון של החים המשקיים. היא גם המחישה וממריצה בלי הרף את שיעור המהירות של העבודה במקצוע החפשי, ומעלה אותו לידי פריון עז מבחינת הכמות והאיכות כאחד. בעל המקצוע היהודי האמריקני – הרופא, העורך-דין, המהנדס – עובדים עבודה קשה ומתוחה הרבה יותר ונהנים משעות מנוחה הרבה פחות מאשר חבריהם למקצוע באירופה. | ||
ועדיין אנו עומדים בראשית התפתחותו של התהליך הזה. ההסתערות האמתית, עצם המרוצה הגדולה של הדור היהודי הצעיר באמריקה אל עמדות מסוימות של המקצועות החפשיים, עדיין לא התחילה. אין אלה עדיין אלא הדורות הראשונים של המון המהגרים היהודי, שעזבו את מיצר התרבות בגיטו המהגרים והמריאו אל רמת הפרופסיונל האמריקני. קח לך, לדוגמא את מקצוע הספרות והעתונאות, חלקם של היהודים בספרות ובעתונאות האמריקנית – מחוץ לאיזור היהודי גופו, שהוא ברובו האיזור האידישאי – עדיין אינו בולט למדי. ביחוד מפליאה העובדה בהשואה אל שאר הארצות, שהאמנציפציה היהודית בהן מונה כבר עשרות בשנים, ועל כולן גרמניה, אוסטריה, או אפילו צרפת. סופרים יהודים מצוינים במעלה – בשיעור קומתם של יעקב וסרמן, ארתור שניצלר, סטיפן צויג, פרנץ ורפל, הנרי ברגסון – אין בכל הספרות האנגלית-אמריקנית, אף בין העתונאים מספרם מועט מאד. ואפילו כוכבים ממדרגה שניה – דוגמת לודביג לואיזון או לודו פרנק – אינם מצויים כמעט בחוג הזה. אולם מה יהיה פני הדברים כעבור שלשים שנה? אחד העתונים היומיים שבניו-יורק קובע בכל שבוע התחרות בצרוף פרסים וציוני תהילה לגבי המאמר הטוב ביותר, התמציתי והקולע ביותר, הנכתב על אחד המאורעות החשובים והמעניינים ביותר, מבחינה עתונאית, שאירעו במשך השבוע. וצא וראה שבוע שבוע את רשימת המתחרים, את שמות הזוכים בפרס ואת תמונותיהם – ותבין למצד הדברים, וכשתגיע השעה וחלק קטן מבין היהודים הצעירים הללו יצא לשחות באפיק העתונות והספרות – תקום הצעקה בדבר ה"יהוד הגמור של עולם העתונות והספרות במולדת", ומקהלת חברים לדעה מאירופה תענה אחריה בתרועת שמחה לאיד.
אני כותב אליך את הטורים האלה אגב נסיעה ברכבת. סופת שלג מצליפה על החלון. מבחוץ נשקפות מתוך אפרורית יום חורף – עיירות מופלאות. במשך שעות מעטות עוברת עליך ביעף מחצית הגיאוגרפיה וההיסטוריה של כדור הארץ, כפי שנשתלה מבחינת שמותיה על אדמת אוהיו: קליבלנד ומקדוניה, קונטון ורבנה, וארן וטולידו. ואני מהרהר בגורלו המשקי של המון ישראל על אדמה זו. ולעומת כל תפוצה אחרת של בית ישראל המנופץ – מצבם של יהודי אוהיו טוב כיום, הכנסתם השנתית נתונה בשפע רב, רמת חייהם ונוחותם גבוהה ביחס. אולם מה עומד מאחורי כל אלה? מה היסוד לכל אלה? מה הן הערובות הבטוחות לעתיד לבוא? הללו נושלו משדה העבודה, הורחקו מעמדות התוך של המשק הלאומי. נטולי שורש הם, דחוקים לאיזורי הספר של החיים המשקיים, במקום שסכנת הקוניונקטורה מאיימת ביותר, במקום שחרב ההתחרות מתהפכת בכל תקפה, שמחסני השרשרת עורכים בו את מסעי הציד שלהם. כל זעזוע בפלורידה, כל מהפכה בבורסת ניו-יורק – הוא יום אבל ואסון בספר דברי הימים של היהדות האמריקנית. האמנם אין דברי אלה אלא יאוש מופרז, חזון בלהות של רואה שחור? רבים מיהודי אמריקה יענו כיום בקול בטחון צלול: אמנם כן! כי אין הם יודעים אלא את חיי השעה, ויש להם עכשיו "a good time" (סוף טוב) השוררים בסביבתם – כה הטביעו את חותמם בנפשם, שהם לועגים אפילו לאותות גדולים מאלה. מאמין אני שאפילו כתובת האש של בלשאצר אם תתגלה לפניהם על הקיר – תהיה בעיניהם כריקלמה של אור. אך האם יש בבטחון זה משום הצדקה כלשהי? הללו משולים בעיני לאותם הנוסעים באניה, המשתעשעים להנאתם לאור השמש על הספון, בשעה שכל מלח פשוט, הרואה במכשירים, יודע שהברומטר ומודד הרוח והסיסמוגרף מטפחים על-פני הבטחון הזה, כי ימים קשים צפויים לספינה, ימי סגריר וגשם, ואולי גם סופה וסערה.
ושוב עלי לספר לך תחילה על פגישה אופינית אחת. זה עכשיו שבתי ממסיבת נשף בבית פרטי, מן הסולת של המעמד הבינוני, באחד הפרברים האמידים שבניו-יורק. החברה היתה מיוחדת במינה. מדי שבוע מתכנסים כאן בחאד מבתי האב בבורו-פרק או בבנזנהורסט כעשרים וחמשה או שלושים יהודים צעירים וצעירות, רובם עורכי-דין שזה עכשיו יצאו מביצתם, או רופאים בשנת ההכשרה, גם סטודנטים הקרובים לגמר ומספר סוחרים צעירים. המטרה – כפי שניסחה לפני בפנים מאירות בעלת-הבית – היא, "לברר כמה ענינים חשובים". אולם הנושא לאותו ערב, שגרם – לאחר פתיחה קצרה וברורה של אחד החברים – לויכוח מפורט וממושך, היה: ג'מס ברנטש קאבל (James Branch Cabell). ג'מס ברנטש קאבל, בן למשפחה אריסטוקרטית בדרום – בוירגיניה, כמדומני – העלה בדעתו להחיות פרקים מימי הבינים – זה חלק ההיסטוריה החסר לאמריקנים, לצערם – והוא עושה זאת ע"י כתיבת רומנים העשויים לפי החומר והסגנון ורוח הרומנטיקה של ימי האבירים. הוא עומד בתוך הספרות האמריקנית הצעירה כמבצר פיאודלי שהועבר, בגזרת שגעונו של אחד מאילי הדולרים, חלקים חלקים, מן העבר השני של הים האטלנטי, והורכב שוב ושופץ וקושט כאן בנוף החדש. אם תמצא לומר – הרי אנו חייבים בכבודו, במקצת משום שהוא כותב בסגנון מנופה, אם כי מנומס ומעושה כלשהו. אבל מה ענין ג'מט ברנטש קאבל לקבוצת צעירים וצעירות מבני ישראל בבורו-פארק, שהתכנסו לברר לעצמם "ענינים חשובים"? כיצד מתאספים 30-25 בחורים ובחורות בשנת 1929 כדי לקבוע את יחסם לאותו סופר? מה, רבונו של עולם, לבני ישראל חקרנים אלה ולאיש החלומות האריסטוקרטי הזה על חזונות הגבורה שלו מימי-הבינים – שהם לנו, לפי הנסיון ההיסטורי שלנו, לא חזון וגבורה, לא ברק מלכים ומזמורי אבירים, אלא אימת מסעי הצלב והאינקויזיציה, מרוץ יהודים בנוסח רומא, טלאי צהוב, מס גולגולת ועליה לגרדום? מה "חשיבותו" של הנשף הזה? אכן הוא חשוב – כסמל.
כל מה שעבר בתוך ארבעת הכתלים של אולם המסיבה הזה – אינו אלא זעיר אנפין לכל המצב החברתי של היהדות האמריקנית בכללה – בדידותה, התכנסותה לתוך עצמה וחקיינותה הסוציאלית. שלשים בחורים מישראל יושבים בינם לבין עצמם ומעמידים כלפי חוץ פני אמריקנים היסטוריים.
ההתיחדות הזאת שי היהדות שות-הזכויות, עצם יצירת התא המיוחד הזה ששמו "חברה יהודית" – הוא חזיון רגיל בכל מדינה שבה הגיע מספר היהודים, מבחינה אבסולוטית או יחסית, למעלה מתחומי מינימום מסויים. חומה נסתרת מקיפה את חייה החברתיים – גם בגרמניה, גם באוסטריה ואפילו באנגליה – על אף שויון הזכויות האזרחי המלא והשלם. וטעות היא, לדעתי, בידי אלה שיבואו לתלות את הקולר, כולו או בחלקו המכריע, בצואר הרוב הבלתי-יהודי, המתייחס באיבה ושואף להתבדלות. ודאי ששאיפות כאלו היו וישנן בכל מקום מאז האמנסיפציה. אבל חלק לא פחות קטן יש בחזיון זה לשאיפת היהודים עצמם – אם כי לא תמיד בהכרתם הברורה – חיות את חייהם החברתיים בינם לבין עצמם, בסביבת אנשים כערכם. יש שהסבירו את הדבר במציאותו של איזה מין אימפולס גזעי ל"סולידריות חברתית" ל"יד אחת". ואם ישאל השואל, מהו המקור הראשון לאימפולוס זה – אין, כמדומני, כל תשובה אחרת להשיב אלא זאת: השאיפה להרגשה חפשית, השאיפה להמלט מכוח שלטונו של הרוב, שלטון שלא הוכרז עליו רשמית בשום מקום ואף-על-פי-כן ידו בכל, להמלט מן הלחץ המוזר הזה המעיק על האדם, על נימוסיו, עמידתו, תנועתו, תגובותיו וטעויותיו הטבעיות וכל סגנון חייו בסביבה הנכרית. "בינינו לבין עצמנו" – פירושו: חרות. פירושו: לחשוב, לדבר, להרגיש, לאכול, לשיר, לצחוק; או לא-לחשוב, לא-דבר, לא-הרגיש, לא-לאכול, לא,-לשיר, לא-לצחוק, לא-לשתות – במידה ובזמן שאתה רוצה בהם לפי טבע נפשך. אבל שלטון הרוב חזק ממך. הוא מטפס ועובר את החומה הנסתרת וחודר אל איזור החיים המסוגר. הרגשת החרות והעדר הכפיה הניתנים ליהודי שוה-הזכויות בתוך "החברה היהודית" – מוגבלים הם. שטח החברההיהודית אינו נתון בחלל ריק. זו נושמת מאוירת סביבתה וקולטת דרכי מחשבה ותכני מחשבה, מנהגים ונימוסים, דעות ודעות-מוקדמות וסדרי ערכין שלמים. ואז באות כל התופעות המוזרות הללו של רצון ההשתוות בתוך ההסתגרות, של החיקו לסביבה בחיק הבדידות, והן הן הנותנות ל"חברה היהודית" את צביונה הלוקאלי. החקיינות החברתית הזאת, כמנגנון פסיכולוגי-קבוצי – תכלית כפולה לה. ראשית, היא מגבירה את בטחונו העצמי של המיעוט המבודד ומצדיקה אותו במידת-מה בעיני עצמו. שנית, משמשת היא לקבוצה המסוגרת כעין הכשר כלפי העולם הסובב אותה. משמעה: "אמנם אנחנו מתבדלים. זה רצונכם, זה גם רצוננו. ואף על פי כן אין אנו אזרחים גרועים, חלילה, ולא בוגדים במולדת. ראו, הנה הליכותיכם – הליכותינו, מראכם – מראנו, מעשיכם – מעשינו, ושמותיכם – שמותינו". אכן חקיינות זו עתיקת ימים היא מן האמנסיפציה. עוד בתחום המושב היהודי של ימי הביניים היה כבר היהודי, אך רק השיגה ידו, לובש מתחת למעילו את בגד האדונים, לומד את שפתם, קורא – כל כמה ששומרי הדת לא השגיחו בדבר – את ספרותם. שאלמלא כך – כיצד היו קמים לנו אלחריזי, זיסקינד פון טרימברג, הז'רגונים היהודיים? מנין היה בא אלינו שפינוזה? אין כל חדש בתופעות הללו. אלא שהחותם ההיסטורי המיוחד הטבוע עליהן דוקא בחייה של היהדות האמריקנית המשוחררת – מקורו בסביבה ההיסטורית שבה הן מופיעות. זו הפעם הראשונה שהיהודים הוטלו לתוך סביבה שלא היתה בה שום תרבות אחיזה בת עם שליט אחד, שום תרבות-הרוב מוגמרת ומיוצבת בכלל. הכושים והמונגולים, שצבע גזעם משמש למחנה, ונעשו לה מעין גבעונים. אבל גם מלבדם נפגשים כאן, ב"כור המצרף", חמשים עמים לבנים, שמהם הוצק ע"י היתוך היסטורי ממושך העם האמריקני. לא כל היסודות ניתנו להתכה באותו שיעור מהירות ובאותה קלות. יש מהם – ביחוד האיטלקים, הספרדים, הסלובקים – שהיו צריכים בפרוצס ההתכה להתגבר על כמה ניגודים לא קטנים. אבל ניגודים אלה הם קודם כל מאופי סוציאלי. לא מהיותם איטלקים או סלובקים, אלא מהיותם קבוצי מהגרים עניים, חלשים מבחינה חברתית, נחותים מבחינה כלכלית ונחשלים מבחינה תרבותית – רבו כל כך הניגודים בדרכם אל הטמיעה. ברגע שעלו ברמתם החברתית והתרבותית – מיד נבלעו על נקלה בכור ההיתוך האמריקני. האפשר לומר כך גם ביחס ל"עם הלבן" החמשים ואחד? האם גם ההסתגרות של "החברה היהודית" אינה אלא בטוי לנחיתות כלכלית ותרבותית, לעוני ולבערות, ורק בכוח עליתם לשלטון ממוני ולהשכלה גבוהה יטושטשו סוף סוף הניגודים הללו עד שגם הם יובלעו כליל בתוך בליל-הגזעים האמריקני? נדמה, שבמשך מאתים שנה הבאות לא יימצא איש, ואף המתבולל היהודי-האמריקני הנלהב ביותר, שישמיע דעה כזאת. אין בכלל תנועת התבוללות אמריקנית יהודית, שהטמיעה תהיה לה בגדר פרוגרמה. העם החמשים והאחד היה ויהיה משקע בל-יותך על קרקע האביק.
היהודים חיים בינם לבין עצמם. אין אני מתכוון לדברים שהעתונים מרבים כל כך להתריע עליהם, היינו, ש"הסולת והשמנת" האמריקנית. דבר זה אין בו לא חשיבות ולא ענין. אלהים ינחם אותם או שהיחסים ישתנו ביום מן הימים. כוונתי – לניגודים החברתיים הנוגעים בהמון העם. והם מצויים בעיקר בחיים המשקיים. אלה הם הניגודים הקיימים בין יהודים לשאינם יהודים מיום שיצאנו בגולה, זמן רב לפני היות הקפיטליזם בעולם. הקבוץ היהודי לא סיפק מעולם את כל צרכי עצמו. המשק הקפיטליסטי החדש עוד הגביר את ההשתלבות הכלכלית פי כמה. היהודי נתקבל בשאינו יהודי גם במשרד, גם בחנות: הוא מעסיק לא-יהודים, כושים ולבנים, כפועלים וכפקידים, או שמגיח עליהם; יש לו לקוחות משאינם-יהודים, שחורים ולבנים. הקפיטליזם הביא גם לידי דימוקרטיזציה של אמצעי-התחבורה ונתנם לשמוש הרבים. כשנכנו החשמליות הראשונות בכרכי-הודו – לא רצו הבראהמינים לשבת בקרון אחד עם הצ'אנדאלה, שלא להטמא במגעם. גם כיום אין הצבעוני במדינות הדרום של ארצות הברנית רשאי לשבת במחלקת רכבת אחת עם הלבנים, ועליו להסתפק ב- jim crow car. אבל במדינות התעשיה הגדולה של הצפון כל המושגים הללו אינם אלא אמונת הבל נשכחה. יהודים, כושים יאנקים – יושבים ועומדים צפופים יחד בתחתית ובתא הרכבת. הקפיטליזם הביא לידי הכללה ודימוקרטיזציה גם באמצעי השעשועים ובמוסדות החנוך. היהודי יושב ליד הלא-יהודי על ספסל בית הספר העממי והקולג', בראינוע ובתיאטרון. רשות לו כמו כן להכניס את שמו לתוך רשימת ההסתדרויות ההמוניות הסוציאליות – כביכול – אשר לקרתנים האמריקניים. כל זה כאילו מובן מאליו, אלא שבמובן מאליו זה מסתיימת כל הפרשה. מכאן ואילך – אפס. אם תצרף את חשבון כל הקשרים הללו יחד, תמצא בסיכום כל הסיכומים – שאין כאן לפנינו, מבחינה סוציאל-פסיכולוגית וסוציאולוגית, אלא מערכת יחסים שטחיים, בלתי מחייבים, שאינם מגיעים ואינם נוגעים עד ספירת החיים של הפרט. את היחסים הנפשיים יותר, המחייבים יותר מבחניה אישית, שתוצאות להם בשטח החיים הפרטיים – את היחסים האלה לא ימצא היהודי – בתשעים ותשעה מקרים מתוך מאה – אלא בתוך "החברה היהודית". מקרה כמסופר ב"נגד הזרם", מעשה בילד יהודי הגדל כליל מחוץ למחנה היהודי, באחת מעיירות קארולינה הדרומית – הוא אחד ממאה. וגם זה נסחף נגד הזרם שוב אל חיק היהדות. אותם היהודים השואלים לעתים מתוך לעג סנוביסטי לארץ-ישראל, "איך אפשר לחיות בתוך חברה שהיא כולה יהודית?" – אינם מרגישים, כי לעצמם הם לועגים. כי הם גופם חיים את כל עיקר חייהם – מחוץ לפגישה השטחית, הטכנית והבלתי נמנעת בחיי אנוש – אך ורק בין יהודים. נשואי התערובת מנתקים לפעמים אבר מן "החברה היהודית". כדבר הזה יקרה לעתים על הגבולין שבכרכים הגדולים, על הספר שבין תחומי המושב הלאומיים, בקן המעבר שבין הפרבר היהודי לפרבר האירלנדי או האיטלקי. זה יקרה גם בפינות הנדחות של מדינות המערב והדרום, במקום שרסיסי ישובים יהודיים נבלעו לתוך ים של אוכלוסין לא-יהודים. ואפילו נשואי תערובת של יהודים עם בנות אינדיאנים כבר אירעו רבים – כפי שספר לי פעם הרב בפובלו – בסביבות לאס ויגאס ואלבוקירק. הביאור שנתן לי אותו רב למקרים אלה – מתקבל על הדעת. הבחורות האינדיאניות הללו ירשו שטחי צייד עתיקים, שהיו שייכים לשבטים האדומים, ובשטחים אלה נתגלו פתאום מקורות-נפט, ואוצר הממשלה (האפוטרופוס לזכויותיהם של ילידי הארץ!) משלם להן במחיר הקרקע פיצויים עצומים, אגדיים. כל זה ייתכן שיקרה. אפשר אפילו שנשואי התערבות הולכים ורבים. אבל ברור, שאין זאת אלא תופעת חוץ רחוקה לגבי החיים היהודיים באמריקה. העיקר: היש סימנים לדבר, שהפכה מתרחשת לבוא בתחום חיים זה? דומה שאותה חומה המקיפה את המון החברה היהודית היא לעת עתה גבוהה עד בלי די.
בתוך החומה? בתוך החומה החיה "החברה היהודית", מכונסה כלפי פנים – את חייה של אמריקה החיצונית. האינטליגציה שוגה בספריהם של j i asams, butler, john dewey, ואולי גם בספרי robinsohn, jeffers eugene o'neill. בני הנוער מתוכחים בדבר ה- "baseball", בספרו של ben lindsay, "מרד הנוער" או על אודות cabel ו – dreiser. המון ה"בעלי בתים", ה"בביטים" מצאצאי היהודים, מתענג בכל שבוע על ה-saturday eveningpost. עד היכן הגיעה ה"בביטיזציה" של היהודים הללו, אוף של השכבה הבינונית, לא תוכל לתאר לעצמך – כל זמן שלא שמעת מספר נאומים ב-"businesmen lunch-club" או בשעת בנקט חגיגי הנערך ע"י עדה מן העדות בבית הכנסת. הללו הולכים לראינוע ושופכים דמע על יולסון, מאזינים ברדיו אל הנשיא רוזבלט כשהוא מסביר את עמדתו מבחינת השימוש הצבורי בכוחות המים. יודעים איך ומתי יש להשתמש ב"תלבושת ערב". פותחים באשכולית ומסיימים בהמנון האמריקני. ביום ששי בערב הולכים ל"טמפל" ומשתתפים בפעילות בשירה הצבורית. נדמה לי אפילו, שמעמדו של הרב בתוך העדה הוטב לא מעט, גם זה בהשפעת אותה חקיינות. הוא עלה, גם בעיני הנוער, למדרגת "מיניסטר"; נוהגים, כדרך שעושים זאת הגויים, להביט אליו ביראת הכבוד ובהעמדת פנים רשמית של הכנעה רוחנית ומוסרית, ולמסור לידו, בלי כל קנאה, חלילה, את כתר המנהיגות של מוסדות הצדקה והחסד, מוסדות החנוך היהודי והמגביות.
זכור לך ודאי מאמר האגדה בדבר ארבעת הדברים שבזכותם נגאלו ישראל ממצרים: "שלא שינו את שמם ולא שינו את לשונם ולא גילו מסתורין שלהם ולא ביטלו את המילה". האמנם אין זה אלא מקרה שהזכות הראשונה במנין היא הדבר הקטן והחיצוני הזה של שמירת השם? אכן השם אינו אלא ענין חיצוני, אבל חשיבותו גדולה בתורת סמל. הן השם הוא בעצם – מעין אישיותו של האדם על רגל אחת. הן הוא הנותן לך במלה אחת את האפשרות היחוד, ההבחנה וההבדלה במידה שלא תנתן לך בשום צירוף-אותיות אחר. ולכל שם גם בני לויה היסטוריים, המעוררים אסוציאציות היסטוריות. נראה שהחיקוי מבחינת השם היה מאז ומעולם סמל למידת החקיינות היהודית בכלל. ספרים עתיקים מספרים לנו כבר על ראובן שקרא לעצמו רופוס – ועל שמעון שהסב את שמו ללוליאנוס. את מעשי ידיה של ההתבוללות היהודית בגרמניה בשדה זה – כיצד כבשה לאט לאט את גבורי הניבלונגן, את אדירי יער טויטובורג: זיגפריד, הרמן, הילדה – והטביעה עליהם את חותם המשפחה היהודית, וכיצד קמה אחר-כך, לאחר שנטשו הגויים את השמות הללו וביקשו לעצמם מפלט בארצות סקנדינביה, ושמה את ידה, במשך שנים מעטות, גם על השמות הסקנדינביים: גרדה, איגון, אינגה – את מעשי הגבורה הללו יודע כל בר בי רב. יהודי אמריקה הולכים אף הם בעקבות אותם היצרים שהיהודים במצרים, ברומא ובגרמניה היו להוטים אחריהם. חיקוי זה יש לו טעם מיוחד לאור העבודה, שבעולם הפרוטסטנטיזם האנגלוסכסי יש חוגים האדוקים בעקשנות מתמיהה במסורת השמות העבריים העתיקים. אם תפתח עתון פרסביטריאני או בפטיסטי, מיד אתה מוצא את כולם, לא רק שמות האבות והאמהות, הנביאים הגדולים והקטנים, אלא גם שמות שאינם שכיחים אפילו בין היהודים, כמו אבימלך, אליהו, בלהה, תמר, עזרא, גמליאל. ולעומת זאת, אם תדפדף באחד העתונים האמריקנים-יהודיים בני רמה תרבותית גבוהה – מה שונה התמונה. כאן שורצים לעיניך שמות מסוג אלן ופרנק, קליפטון והורס, מלויל ורלף, פלורנס וביאטריס. אך לשיא השיאים מגיע הענין לגבי שמות המשפחה. ואיזו רוחב לב היסטורי גילו כאן יהודינו האם לא נלחם לורד דוגלאס, אחד מגדולי האצילים בסקוטלנד, את מלחמתו המפוארה והרקומה שירי בלדות בארל ירסי מנורת-הומברלנד? ומה עלתה לו? האין הוא נאנס לשמש עכשיו כסות-עינים חקיינית לאיזה יהודי ששמו דולגונוס? היש לך פרק בתולדות בריטניה שהשם צ'רצ'יל "לא יסער בו" – כלשון האנגלים – והנה הוא מצווה לעלות לקרבן ללהטיו ההנהלתיים של האדון טוליצ'יליאנסקי. או מה תאמר, למשל, למאכסויל, ששמו בישראל היה לפני זמן קצר מוגילבסקי, או לפירגאזון – הוא פייגלסון? לפני זמן מה ענה שופט אחד לעורך-דין יהודי בשיקאגו, שהגיש בקשה להחליף את שמו מלוי ללי, תשובה קשה, בהעירו, כי השם לי הוא יותר מדאי יקר בהיסטוריה האמריקנית ולא כל הרוצה יבוא ויטלו; לעומת זאת רואה הוא שגם השם לוי שם עתיק הוא ונכבד מאד, אם כי הוא נמנה על מעמד האצילים שלפני קולומבוס. יצוין אגב, כי הנימוק שהביא העורך-דין לחיזוק תביעתו היה אופיני מאד. הוא טען ששמו הקודם יעכב בעדו בהתחרות על כיבוש הקונה הלא-יהודי.
לא. בזכות השמירה על השם לא ייגאלו יהודי אמריקה מגלות מצרים. הם משתדלים לקבל ככל האפשר את צבע הסביבה. הם מדברים בלשון סביבתם. אמנם, את המסתורין היהודיים שלהם לא גילו. אולי משום שהמסתורין הללו לא נתגלו גם להם. אולי אי אפשר כלל לגלות אותם. על כל פנים, המסתורין הללו שרירים וקיימים עד היום. מרחפים הם מעל לכל החיים החיצוניים הללו של הבחרה היהודית, מעל כלל ההסתגלות וההתבטלות החיצונית – מסתרי העצמיות היהודית, סוד החיים היהודיים.
- ^ "צייד על קרונות 'הצלב האדום'". – זהו "עסק" מפורסם שאחזו בו עורכי-דין קטנים בניו-יורק (רובם ככולם יהודים) לרדוף אחרי כל קרון של הצלב האדום ולבלש את גורמי האסון. אי-זהירות של נהג וכדומה, כדי לעורר תביעה משפטית ולהשתכר בה כלשהו.