מחקרים סוציולוגיים (ארלוזורוב)/הטכסיס של המפלגות המדיניות/פרק ה

ה. על הגדרות כלליות אחדות של הטכסיס

לאחר שפנינו את הדרך נוכל להתחיל בשחשיפת ההגדרות החיוביות של טכסיס המפלגות. וכאן יש לציין שוב מה שאמרנו בתחילה: אגב ניצוחו של טכסיס מוסים יש לשים לב א רק לגומרים מיוחדים וישרים, אלא גם לכמה וכמה יסודות אחרים, שפועולתם לא ניתנה לציון ולהגדרה ממש השפעתם בכל זאת אינה בגדר ספק. בנתחנו טכסיס מן הטכסיסים הממשיים – בדין הוא שנביא בחשבון – כנהוג בתורת המלחמה – המון גורמים כלליים כאלה. כל הכרעה טכסיסית ממשית מתייחסת לתורת הטכנסיס כהתייחס אל תורת הכלכה כל חישוב מחירים ממשי מצד בעל בית החרושת. צירופם השיטתי של גורמי הטכסיס מתייחס אל הקו הטכסיסי של מפלגה – כפי שנקבע במהלך ההיסטוריה, – כהתייחס בנין הגיוני של ריקרדו^[1] למציאות הרבגונית, החדפעמית, המיוחדת במינה, הגדלה גידול אורגני מבחינת כלכלה לאומית היסטורית. אין לך בעצם ראיה מעולה לכוח הטכסיסי המכריע שבתנאים היסטוריים מאשר גורל האינטרנציונאל הסוציאליסטי המיוסד על תורה שויטה אחדותית – מבחינת הנסיון שניסה במקרים שונים, שלא נגעו במקום היותן של הארצות השונות, לבוא לידי טכסיס בין-לאומי אחדותי המקיף את העולם. תבוסת הנסיון הזה בימי אבגוסט 1914 לא היתה אלא סיומה של התפתחות, שכבר התחילה קודם לכן. החלטות הקונגרסים הבין-לאומיים, אבל אי-אפשר היה לראותן כמצוות חובה. בשנת 1914, בשעת הויכוח הגדול בשאלת המיניסטריאליזם של קאוטסקי לגבי ההחלטה האומרת, שהסוציאלידימוקראטיה אינה יכולה להשתתף בממשלה במשטר האזרחי, – הכילה צמצום, שבתנאים יוצאים מן הכלל יש אפשרות של היתר. הכרה זו – בדבר כשלונו של האינטרנאציונל השני בהגשמת טכסיס אחדותי – מלאה תפקיד חשוב בשעת יסוד האינטרנציונל השלישי אחרי המלחמה. הכרוז לכינוס קונגרס מייסד מסמך את התכלית "ליצור אורגן לוחם, שיעשה – על ידי אחוד תמידי והנהגה שיטתית של התנועה – למרכז האינטרנציונל הקומוניסטי ויגשים את שיעבוד האינטרסים של התנועה בארצות הבודדות לאינטרסים של המהפכה הבינלאומית". נסיונותיו של האינטרנציונל השלישי ושאיפותיו להגשים את הכוונות הרצויות הללו – אף הם מאלפים מאד. הקונגרס השני קיבל לשם הגשמת העיקרונים הללו בחדשי יולי-אבגוסט 1920 את עשרים ואחד הסעיפים המפורסמים, המטילים בתורת חובה על הארצות הבודדות את טיב התעמולה, את שיעבוד העתונות לועד המפלגה, את סילוק החברים הקובעים להם טכסיס אחר, יצירת מכשיר חשאי לשם תעמולה בצבא, מלחמה בתחום האגודות המקצועיות כלפי האינטרנציונל של האגודות המקצועיות באמשטרדם, מבנה מורכז עד כדי קפדנות של המפלגה הבודדת והוצאת בעלי הדעות האחרות בשמך ארבעה חודשים. קבלת עשרים ואחד הסעיפים גרמה, כידוע, לקרע בין כל המפלגות הקרובות לאינטרנציונל השלישי ולהתנכרות בין מוסקבה ובין התנועה ההמונית של הפועלים האינטרנציונליים. בחודש ספטמבר נתפלגה המפלגה הסוציאליטסית בצ'יכוסלובקיה, באוקטובר המפלגה הסוציאלדימוקראטית הבלתי תלויה בגרמניה, בדבצמבר המפלגה הסוציאליסטית בצרפת, בינואר המפלגה הסוציאליסטית באיטליה. בסוף אוקטובר 1920 קיבלה מפלגת הפועלים הבלתי תלויה באנגליה החלטה, שהצעיה כנוס ועידה "כדי לדון בדבר יצירת אינטרנציונל עולמי, שיתן לתנועה בכל ארץ וארץ את חירות ההתפתחות לפי הנתאים הכלכליים וההיסטוריים המיוחדים להתאבקותה". החלטות כיוצא בזו נתקבלו על ידי המפלגה הסוציאלידימוקראטית הבלתי תלויה ברמניה והמפלגה הסוציאליסטית בשווייץ. מתוך ההחלטות הללו קם האינטרנצינל 2 וחצי. בועידת היסוד שלו בשנת 1921 אמר פרידריך אדלר מבחינת שאלה זו בפירוש: "אנו בונים את האינטרנציונל לא בצורת מפלגה, כרצון מוסקבה, אלא אנו בונים את האינטרנציונל כמועצת פועלים, שבה נכנסות המפלגות של האינטרנציונל כמפלגות אבטונומיות, ורק לעתיד לבוא, על ידי החלטה מצד הסתדרות כללית זו, מותר יהיה לצמצם את האבטונומיה". אף זה הוא נסיון טפוסי מבחינת מרכז, מין טכסיס פשרה לגבי האינטרנציונל השני והשלישי.

מדי ננסה להתקין – בדרך ההפשטה – משפע התנאים ההיסטוריים הללו גורמים מגדירים כלליים בשביל קו הטכסיס הממשי של מפלגה, נראה מיד גורם כזה, שהשפעתו העצומה היא למעלה מכל ספק, באופי הלאומי שלהעם, שבקרבו פועלת המפלגה. ברם מקובל אצלנו עכשיו, כי זה שאנו קוראים בשם אופי לאומי הוא חזיון מורכב ומלא סתירות, שלא יקבל כנראה לעולם את הגדרתו המדויקת. יודעים אנו, שבמקצוע זה ההכללות השגורות גורמות סכנה והן על פי רוב חסרות ערך. מלגלגלים אנו כיום על סופרי המאה השומנה עשרה, שהיו – דוגמת הצרפתי גרוסליי בשנת 1770 לערך – רואים את הנטיה להתאחדות מדעת כתכונה מיוחדת של האופי הלאומי האנגלי, שלא ידעו כלום על מספרים סטטיסטיים של התאבדות וסבורים היו, שעל גדות התימזה הותקנו תקנות מגן מיוחדות כדי למנוע את העוברים ושבים מלקפוץ המימה ולהטביע את עצמם. ומגוחכות לא פחות הן גם קצת ההכללות, שעד היום לא ביטל אותן המדע. על אחת כמה וכמה שקשה לציין את היחס שבין חזיון כולל ורבגוני וקשה-הגדרה כאופי הלאומי או כמזג הלאומי – ובין חזיון הטכסיס שאינו אלא פרט אחד מן החיים הלאומיים. אפילו היחס הכללי שבין גזע ופוליטיקה או בין גזע וכלכלה לוטה עדיין בערפל (ע' ג. רוברט מיכלס, גזע וכלכלה). אולם כשם שהקושי בהגדרה המדויקת של טפוס האופי הלאומי לא שינה כמעט כלום בעובדה הקיימת ובהשפעה העצומה של מציאותו, כך אין המהות המורכבת ביותר והסתמיות המדומה של יחסים אלה משנות כמעט כלום בעבודה של מציאותם ובערכם. בורק אומר בנאומו המפורסם על השלום עם אמריקה: "טעות גדולה היא לחשוב, שהאנושיות מתנהגת על פי עיקרון עיוני, של ממשלה או של חירות, בדרך הבאה ראיה או תוצאה הגיונית. כל ממשלה, ואפילו ריוח או שעשוע אנושי, וכל מעשה מושכל – מבוסס על פשרה ותמורה. אנו נותנים ולוקחים, אנו מוותרים על קצת זכויות כדי שנקבל זכויות אחרות". לדעה זו, הנחשבה כטפוסית להתנהגות האנגלים, מעיר לורד מורליי בספרו "על הפשרה" (עמ' 186), הבא להורות לאנגלים את גבולות השימוש בפשרה ולתת לה צידוק מוסרי: "בצרפת יש להדפיס דברים אלה באותיות גדולות בראש כל עתון ולחרות אותם באותיות זהב בשביל כל חלקי בית הנבחרים ועל דלת כל משרד של השלטון. באנגליה הן זקוקות לפירוש, שיבליט את האמת הפשוטה, שהפשרה והתמורה אינן נצחון מוחלט של מערכת כללים אחת"^[2]. על דברים אלה של מורליי מעיר מצדו מתרגם ספרו לגרמנית^[3] כדברים האלה: "אם דברי בורק, המובאים בספרו של המחבר, ראויים להיות חקוקים באיזה מקום שהוא באותיות זהב, – הרי אפשר להגיד כך גם על דברי המחבר עצמו בנוגע לגרמניה". אין כאן המקום לבדוק את הפרטים. די להגיד, שאם קיימת הנחה, כי הבדלים טפוסיים אלה בהתנהגות המדינית של הגרמנים והצרפתים והאנגלים מוגדרים בפחות או יותר דיוק, – משמע שהשפעת ההבדלים הללו על ההתנהגות הטכסיסית של המפלגות שלהן מתגלית בעל כרחה. ודאי שאין זה מקרה, והדבר מתאים היטב אל ההגדרות הנרמזות למעלה, שעל סף התנועה הסוציאליסטית באנגליה עומדת חברת פביאן, זו ששמה שאול מאת הרומי קוינטוס לחברות מדיניות קיימות, ובראש וראשונה חברות הליברלים, את רוח הסוצאליזם^[4]. כמו כן אין זה מקרה, שבגרמניה קיימת מאז השאיפה ליצור הסתדרות המונית הבנויה בנין מוצק ועושה את דרכה עד כמה שאפשר על פי עיקורנים מדויקים ושיטות קבועות מראש; שבצרפת היתה המפלגה הסוציאליסטית מפולגת שנים רבות לכיתות הכרוכות אחרי הגיון משלהן: הברוסיסטים, האלמניסטים, הגדיסטים והז'ורסיסטים; ואף זה שהמנהיג האנרכיסטי הרוסי בקונין, שישב כפליט מדיני באירופה המערבית, מצא לו שדה עבודה נוח דוקא בתנועת הפועלים הצעירה באיטליה, והגיע שם לפעולה מדינית חשובה יותר משהשיגו חבריו שנתעו למקומות אחרים, כגון אלכסנדר הרצן ולאחר זמן קרופוטקין בלונדון, ומשהשיג הוא בעצמו בפרוסיה. מובן ממילא, שהנוסחאות הפשוטות הללו אינן אלא הכללות ראשונות, והן זקוקות לישוב סתירות ולהשלמת פרטים. די אם נרמוז כאן, שאנגליה יצרה לא רק את חברת פביאן, אלא גם את חברת התעמולה הלודיסטית והטשרטיסטית, שבבריטניה הגדולה היתה בשנת 1926 השביתה המאורגנת הראשונה שלא בימי מהפכה – אידיאל של התנועה הסינדיקליסטית הלוחמת – ואם כי זו נגמרה במפלה; ומן הצד השני באיטליה, בארץ המזג המדיני הסוער והבלתי מרוסן, היתה ימים רבים יד המפלגה הסוציאליסטית הפרשנית והמתונה על העליונה, ומנהיגי חבורה זו: טוראטי, מורדינגיאני, לוריה ועוד – היו ראשי המדברים בסוציאליזם האיטלקי. בצד האופי או המזג הלאומי יש להזכיר עוד גורם כללי אחד, שיש לו השפעה רבה על התנועה הטכסיסית של המפלגה, כפי שהוא נקבע על ידי מהלך ההיסטוריה – זהו המצב הכללי של החינוך בארץ שבה פועלת המפלגה. במצב החנוך תלוי בהרבה אופיה של "דעת הקהל" ומוסדותיה, כגון העתונות, והמשא ומתן הפומבי שבארץ. ברם אופיה של דעת הקהל הוא עצמו גורם במידה רבה אפשרות או אי-אפשרות לגבי השימוש בשיטות טכסיסיות מסוימות. אדוארד ברנשטיין אומר (תורת החורבן והפוליטיקה הקולוניאלית): "שתים הן ההנחות, שבהן תלויה קביעת שאלות הטכסיס. ראשית כל חשובה תמיד, כמובן, ההשפעה החוזרת של המצב כהויתו; ההנחה השניה היא שכלית: דרגת ההכרה בדבר המצב החברתי ומדרגת ההבנה לגבי טיב החברה והתפתחותה. שני הגורמים הולגים ומתחלפים תדיר". בארץ בעלת דעת קהל בלתי מפותחת וחנוך עממי נחשל – תהא ההכרעה הטכסיסית מוכרחת תמיד להביא בחשבון, כי הדרך שמפלגה הולכת בה יש בה לגרות ביותר את יצרי ההמון וחושיו ואין בה משום תביעה יתרה לכשרון הדיון של ההמון, לשכלו ולידיעתו או למשמעתו. בארץ בעלת חנוך עממי גבוה ודעת קהל מבוגרת ומתקדמת – יהיה הכוח של הטכסיס מקיף יותר וגבול גמישותו גדול יותר; שם יוכל להשען על הצעה גלויה של עובדות, וישתמש בראיות ונימוקים יותר מאשר בכחות סמויים מן העין. נבחרים סוציאליסטים באיטליה הדרומית מעידים, שלפעמים היו בני הכפר מוציאים לשם קבלת פניהם את האיקונין מבתי הכנסיה ויוצאים לקראתם מתוך שירי קודש בסך (אנריקו פרי, השיטה המהפכנית, הקדמה לתרום הגרמני של רוברט מיכלס). כדי לעשות את האכרים הזעירים והאריסים בחבל ניאפולי וסיציליה לחסידים נאמנים של המפלגה הסוציאליסטית – יש כנראה להשתמש בטכסיס אחר ולא במסקנה הגיונית מתוך התורות הכלכליות והחברתיות של מרכס. דומני שגם ניתוח-השואה לגבי תנועות-בחירות באנגליה מצד אחד ולגבי אלה שבמדינה טנסי (אף היא אנגלו-זכסית ברובה) מצד אחר, – יביא לנו מסקנות מאלפות. אמנם יש גם מגמות מסוימות בכיוון מהופך. אף על פי שהמונים נחשלים ונבערים מדעת נוטים בדרך כלל לטכסיס פורט של מהומות – נזכור נא את מכסיקו ויתר הרפובליקות באמריקה המרכזית – יתכן, בכל זאת, שהדבר יאוזן על ידי האדישות היתירה של ההמון באותן הארצות. הבערות הפוליטית גורמת, שהמונים אלה אינם מתנערים בנקל מאדישותם וקשה לעוררם לפעולה פומבית. אין לשכוח, כי מסורת מדינית של עם, שנתפתחה במשך דורות והתנהלה מדור לדור, אף היא חלק מן החנוך הלאומי ואולי חלק חשוב ביותר. אולם הגורמים הכלליים הללו של הטכסיס, – כגון האופי הלאומי, דרגת החנוך של עם וכיוצא בהם – משפיעים לא על מפלגה זו או אחרת, אלא על כל המפלגות שבמדינה, אם כי לא במידה אחת. חוץ מזה משפיעים כולם על כל מבנה החיים הכלכליים, החברתיים והמידניים של אומה. ורק בדרך עקיפין גם על החזיונות המיוחדים והטפוסיים של הטכסיס.

1. מלומד אנגלי בתךורת הכלכלה, 1823-1772.
2. כיוצא בזה כותב בשמן החדש דין אינטש (אנגליה, עמוד 51): "אומה שעסקה במסחר מאות בשנים רואה בעסק שיש בו ויתורים משני הצדדים את הדרך הטובה ביותר לישב ריב; ולדעתנו הטעויות היחידות שאין להן תקנה הן אלו שנעשו על ידי משכילים עקביים או בעלי-הגיון קפדנים".
3. ד"ר לודוויג הלר, נאמנות לדעות, הנובר 1879, מובא ב"כל כתבי מורליי" באנגלית.
4. ע"י אדוארד פיס, תולדות חברת פביאן (אנגלית).