מחסורי לשוננו ותקנתה
ח"נ ביאליק
(במסבת "אמוני הלשון" בירושלים, תרפ"ט)
הגיעה השעה לברר לנו בעצמנו, מה מקומה של הלשון העברית בבנין הארץ. אין אני נכנס הפעם לגדר ההיסטוריה. רצוני רק לשאול: מה המקום שהלשון תופסת עכשיו בהכרתנו הלאומית והמדינית? מה היא החשיבות שאנו מיחסים לה ומה הם המאמצים הנעשים על ידינו למעשה להחיאתה ולהפראתה.
יודעים אתם כולכם, כי עם ראשית תנועת-התחיה בעמנו העמדנו מדעת או שלא מדעת את הפרוגרמה על שני דברים – על גאולת הארץ ועל תחית הלשון. ועל כל פנים בהכרתנו אנחנו, ציוני המזרח, יוצאי רוסיה, היתה תחית הלשון בכל צורותיה ובכל היקפה קודמת לתחית הארץ. אין אני אומר זאת רק כתלמידו של אחד העם, אלא על יסוד העובדה, כי למעשה הגענו לרעיון תחית הארץ דרך הלשון העברית והיא היא שהכניסה אותנו לכל הפעולה המדינית. וכשאני רואה את היחס של מנהיגינו ושל בוני הארץ לגאולת הלשון אינני יכול להבליג על רגש של עלבון.
לפני עשרים וחמש שנה, עוד זמן רב לפני מתן הצהרת-בלפור, נוצר ועד הלשון העברית בארץ-ישראל, שקבל על עצמו את תפקיד גאולת הלשון העברית והקמת תרבותה. מה היו תפקידיו של ועד הלשון? הלשון היתה חיה לא בפינו, כי אם בנפשנו, בספר, בספרות. היא נעתקה מכל שרשי-החיים ונהפכה למופשטת. עיקר עסקה במשך מאות שנים היה בספירות העליונות של המחשבה. המקצועות של חיי-עם היושב על אדמתו היו עקורים בהחלט מן הלשון העברית והלשון היתה עקורה מהם. עם שובנו לא"י היה מן ההכרח לתת את דעתנו בעיקר על החלק הזה של הלשון העברית. ותפקידו של ועד הלשון היה להחיות את חצי הגוף המשותק הזה של הלשון, שהוא קרוב יותר אל האדמה, ולסייע להחזרת האומה העקורה משרשיה אל מקורי קיומה הבריא. יש, איפוא, לתמוה על שוויון-הנפש הגמור מצד עסקני התנועה הציונית למפעל יסודי זה של תחית הלשון.
תאמרו, הרי קיימים מוסדות חנוך בארץ המתכלכלים על חשבון התנועה הציונית. אבל הרי תבינו, רבותי, כי החנוך והספרות אינם אלא עליות או בנינים על גבי הקרקע של הלשון העברית. הלשון היא הקרקע הרוחני של האומה, וכשם שכל העושר החמרי בא מן הארץ ושב אל הארץ, כך כל העושר הרוחני בא מן הלשון ושב אל הלשון. שיטות נוצרות ומתות והשארות הנפש שלהן היא בתוך הלשון. מכל שיטה פילוסופית היותר גבוהה נשארות אחרי זמן מועט מלים שהן משתרשות בלשון והלשון מתעשרת על ידיהן. זוהי השארות הנפש של השיטות.
לפני ועד הלשון עמדו תפקידים רבים: ראשית, למלאות את החסר בכל המקצועות, אבל בעיקר במקצועות התרבות הממשיים, וביחוד באלה המקצועות, שהם כאן בארץ-ישראל עיקר מטרתנו – האדמה, עבדות האדמה וכל המסתעף מזה. רבותי, מזמן חבור סדר זרעים, שבו היה עדיין ללשון העברית מגע עם הקרקע, עד הימים האלה עברו כאלפים שנה, ומאז היתה הלשון אלמת ומשותקת בהחלט בכל מה שנוגע למקצועות חיים ממשיים. את כל זה היה ועד הלשון צריך למלאות; ועוד יותר מזה מקצועות הטכניקה, שמעולם לא היו ללשון העברית – אולי היו רק בימי התנ"ך, לפי הטכניקה של אותו הזמן, אולם זה מעט מאד, זה איננו מספיק בשביל זמננו – ויש, איפוא, קרחת גדולה בלשוננו. את זה צריך היה לברוא כמעט יש מאין. הועד צריך היה לדאוג לכך, להכניס אחדות בלשון, בכתיב ובמבטא. על חשיבות הדברים הללו נכתבו כבר הרבה מאמרים. אתם יודעים, רבותי, גם כן, כי עם שאין לו לשון מתוקנת, אין לו גם מחשבה מתוקנת וגם הרגשה מתוקנת. עדיין לא הוברר אצל החכמים, מה משפיע יותר, הלשון על המחשבה או המחשבה על הלשון. הלשון איננה רק כלי בלבד. הלשון היא בעצמה מתרקמת ונבנית מתמצית המחשבה וההרגשה של כל הדורות. היא כוללת בתוכה למפרע את תמצית המחשבה וההרגשה גם בשביל העתיד והיא היא החוקקת נתיבות למחשבה ולהרגשה. ואם הנתיבות הללו עקומות, עקלקלות ומקולקלות, אנחנו מעבירים ומסיעים את הרגשתנו ומחשבתנו הלאומית בנתיבות עקלקלות ומסרסים אותן בתחילתן. ועם שאין לו מחשבה בהירה, מתוקנת ובריאה, והרגשה בריאה ומתוקנת אינו יכול גם לעשות מעשים מתוקנים. הוא יהיה תמיד תועה מדרך הישר. יש מן המלומדים באמריקה החושבים, כי אולי עיקר החנוך צריך להיות בזמננו, ללמד את הילד לדבר באופן מדויק, ואם נלמד אותו את הדבר הזה הרי כבר חצי החנוך עשוי, וכל השאר יבוא מאליו, מפני שידיעת ההגדרה הנכונה לדברים, לעולם החיצוני ולעולמו הפנימי של האדם, מביאה גאולה לנפש המחונך, מטהרת את רוחו ומתקינה אותו, מרחיבה את בית-הקבול שלו, והוא נעשה איש בן-חורין, הרואה את עולמו הפנימי והחיצוני בעינים בהירות, וכח הקליטה והאורינטציה שלו בעולם מתגדל פי כמה. העברית החיה במצבה של היום יותר משהיא מתקנת אותנו היא מקלקלת אותנו. ובארץ-ישראל יכול חנוך מסורס ומקולקל לגרום לנו אסון רב, מחמת שהוא מוריד את כל הגובה התרבותי שלנו. אנחנו באנו לכאן לא כאנשים הדיוטים עם תרבות הדיוטית; היינו סמוכים במשך דורות רבים על שולחנן של תרבויות עשירות, התפרנסנו דרך לשונות עשירות, למדנו את מוחנו ואת לבנו להרגיש ולחשוב באמצעות לשונות מתוקנות, דקות ומסוגלות לכל דקדוקי דקדוקיה של המחשבה האנושית. והנה אנו מוצאים כאן בארץ-ישראל בשבילנו כלי פגום, כלי קהה שלא יצלח אפילו לשמש לחלק העשירי של העושר התרבותי שקלטנו והבאנו מן החוץ. אם לא נעלה את כוח הלשון העברית ואם לא נחיש את גדולה, אנחנו גוזרים על עצמנו מעוט הדמות לאורך ימים. ואם בשביל הדור הישן אין הדבר מסוכן כל-כך, מפני שסוף-סוף הוא משתמש עוד בכלים אחרים, בלשונות אחרות, – הרי בשביל הדור הגדל כאן זוהי סכנה גדולה.
מובן מאליו, רבותי, שהפרוצס הזה הוא פרוצס ארוך מאד של כמה עשרות שנים ואולי יותר. אבל אם לא יהיה מוסד העומד על המשמר והעושה את העבודה הזאת מדעת ובכוונה, (מפני שהיא נעשית גם בלי כוונה ע"י הספרות, וע"י הסופרים היוצרים וע"י ספרים מקצועיים), מוסד המכניס אחדות בתוך פעולת הלשון, יש לחוש מפני סכנה עוד יותר גדולה, מפני סכנת "שפת בבל". כל מקום, כל מורה, כל בית-ספר יעשה בלשון כאדם העושה בתוך שלו, יכניס כמה וכמה מלים סותרות ומתנגדות אלה לאלה, ובמקום להשתכלל תלך הלשון ותסתרס יותר ויותר. צריך שיהיה לכל העבודה הזאת "בעל-בית" עליון ובן-סמך, ושתהיה דעתו מכרעת ונשמעת בכל העבודה הזאת.
וזהו תפקידו של ועד הלשון. צריך להכניס אחדות לשפה, ראשית כל לברוא את הטרמינולוגיה, לברוא אותה גם יש מיש וגם יש מאין. ליצור בצלם ובדמות, להפיץ את המונחים האלה דרך ספרים, ודרך צנורות אחרים בבתי-ספר ובספרות, וגם לברר מה שנברא ונוצר מבחוץ ע"י אחרים ולהכריע; וצריך לשקוד גם על תקנת המבטא, שהרי בלי מבטא אחד לא תהיה גם לשון אחת. והמבטא צריך להיות נכון, צריך לשקוד גם על אחדות הכתיב – זאת היא עבודה רבה, גדולה ואחראית.
וכמדומה שבשעה שקבלנו עלינו ע"י הצהרת בלפור את ענין הלשון העברית בארץ-ישראל כיסוד, ולא רק יסוד לאומי, כי אם גם יסוד מדיני – הקבוץ הארץ-ישראלי, וביחוד אלה האחראים לכל העבודה שלנו בארץ-ישראל, היו צריכים להעמיד את עבודת שמירת הלשון העברית והשקידה על תקנתה, על אותו גובה ובאותו מקום מכובד כמו שהעמידו את השקידה על יתר היסודות של בנין הארץ, כמו הקרן הקיימת; מפני שהלשון העברית היא היא הקרן הקיימת הרוחנית שלנו, ואי אפשר בלי לשון עברית כמו שאי אפשר בלי אדמה. אינני מאמין שהקבוץ הארץ-ישראלי יוכל לגדול ולשגשג בלי שגשוג הלשון העברית; אינני מאמין, שנהפך לאומה בלי תקנתה ושכלולה הגמור של הלשון העברית.
היינו צריכים להעמיד תיכף ומיד את החרדה ללשון העברית במצב כזה, שלא רק אנחנו נרגיש בחשיבות הענין, אלא שגם הממשלה תרגיש בחשיבותו. לצערנו צריכים אנו לומר, שאנו בעצמנו עושים את תורתנו פלסתר. אינני נוגע כאן בענין החנוך. יש דאגה לחנוך, אמנם לא במדה מספיקה ולא במדה הראויה. אבל אני מבדיל בין שני התחומים הללו. החנוך הוא מדור בתוך הלשון העברית, מדור אחד ולא כל הלשון העברית. יש עוד ספרות עברית, אמנות עברית ועוד כמה וכמה מקצועות. החנוך הוא הענין היותר חשוב – אני מודה בזה – אבל בכל זאת אינו אלא מדור. על גבי זה צריכה להיות לשון, הוד מלכות הלשון העברית, היא היא הענין היותר עליון והיותר חשוב של כל עבודה תרבותית.
צריך לדאוג לכך שיצטרפו לועד הלשון טובי החכמים יודעי-לשוננו בארץ ובחוץ-לארץ, לתת לו יפוי-כח גדול ולעשות אותו לכח משפיע. צריך להעמיד אותו במצב כזה שיהא מוּכר על ידי הצבור העברי ועל ידי ממשלת ארץ-ישראל. הממשלה צריכה לדעת, שאסור לה להוציא איזו הכרזה וחוק בלשון העברית בטרם שיבוא על סגנונם אשור מצד ועד הלשון. כי הרי חוקי-הממשלה וכל התעודות המוסכמות הם החודרים לתוך החיים, נסמכים עליהם עורכי-הדין ובתי-המשפט, וגם הקהל והעתונים מושפעים מהם. והרי כל הפרסומים העברים של הממשלה משובשים ולקויים.
אני נזדמנתי עם באי-כח כמה משרדים חשובים ובנקים, והם התאוננו בפני שאינם מבינים שום דבר מכל הפרסומים העברים של הממשלה והם אנוסים להשתמש בלשון האנגלית. הזלזול הזה משפיע השפעת גומלין, – זלזול מצד הממשלה כלפי הקהל העברי מביא לידי זלזול הקהל העברי כלפי הממשלה. אין איש מתיחס יחס רציני אל הפרסומים העברים של הממשלה, כל אחד רואה אותם כמין תוספת, ספחת פורמלית למקור האנגלי ולא יותר. ומכאן הזלזול של עורכי-הדין שלנו בבתי-המשפט, ומכאן הזלזול בדואר, בטלגרף, ובכל המשרדים, מפני שהיהודים בעצמם אומרים: כלום זו היא לשון, כלום אנחנו מבינים מה שכתוב שם? וכן הולך הדבר בכל המקצועות.
ובאוניברסיטה שלנו, רבותי! מה מראה הלשון העברית שם בהרצאות במקצועות השמושיים, ואיזה יחס רציני יכול להיות אל הלמוד גם מצד הפרופסורים וגם מצד התלמידים בשעה שמשתמשים שם בשברי כלי, בלי המונחים הראויים, ואפילו בלי הבנין הראוי. אינני יודע, אין אולי כאן אנשים שיחפצו לתבוע ויוכלו לתבוע, ואולי לא כאן המקום לכך, אבל מותר לצעוק על הכאב בכל מקום ובכל הזדמנות. ישנה לנו הרגשה, שקיים יחס מחפיר ומביש כלפי הלשון העברית. לכאורה, מוחאים כף ואומרים קדוש כל היום, מן הבוקר ועד הערב, אולם אין אלה אלא מלים ריקות. יחס אמתי ניכר רק בעבודה, באמצעים, באמצעים חמריים שמבזבזים לעבודות הללו, ומכיון שכך, כל הענין אינו אלא מן השפה ולחוץ, ואין כאן שום יחס רציני. צריך שנברר לעצמנו פעם, אם הדרישה של שלטון הלשון העברית בארץ-ישראל היא דרישה מדינית רצינית ועמוקה, או שהיא רק דרישה מן השפה ולחוץ, ושלמעשה עורכי-הדין שלנו ידברו בכל הלשונות, הפרופסורים שלנו ישתמשו בלשון רצוצה ושבורה – אל נא יעלבו הפרופסורים שלנו היושבים כאן, לא להם אני מתכוון.
רצוני לעורר את תשומת לבכם עוד לדבר אחד: בשעה שהעלו פעם את ענין ועד הלשון על הפרק בקונגרס הציוני ובקשו תקציב כל שהוא בשביל עבודתנו, קצבו לו, כמדומה, שלש מאות לירות, אבל לא ניתנה מזה אף פרוטה. והגיעו בעצמכם, 25 שנים עובד ועד הלשון, שהוא אקדמיה של הלשון העברית, וכלום אפשר להשוות את מחסורי לשוננו עם אלה של אומות אחרות. אצל אומות אחרות אין צרכי-הלשון מרובים כמו אצלנו, מחמת ששם יש לשון חיה, בריאה, מפותחת, מוכשרת לכל ענפי החיים, והיא זקוקה רק לשמירה קצת, ואף על פי כן כשמוציאים שם פעם לשבעים שנה במהדורה חדשה את המלון הלאומי שלהם, איזה יחס של כבוד קיים שם לועד הלשון מצד הממשלה, הוא נחשב לאחד מהמוסדות היותר מכובדים, מבזבזים עליו כסף, והממשלה מתכבדת בכבודו.
עלינו לחשוב מה לעשות, כדי להסיר מעלינו את החרפה הזאת, את הצביעות ואת השקר. אחת משתי אלה: או שאנחנו דורשים את הלשון העברית ואת זכויותיה במלואן, ועלינו לעשות מעשה רב, ולהעמיד את ועד הלשון במקומו הראוי, ואם לא – אל נא נשקר לעצמנו ואל נא נזייף את תחיתנו.
טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה.