מחבר:דוד פרישמן/פרוזה/תקון ליל שבועות

תִּקּוּן לֵיל שָׁבוּעוֹת

מאת דוד פרישמן

החֹדש סיון ליל התקדש חג – ברָן יחד כוכבי נשף...
מי שָׁמע את הרִנה הזאת, אשר יָרֹנו הכּוכבים בלילה? מי הקשיב את קולות הלפּידים האלה התלוים ממעל לראשינו על בלימה? – פעמים רבות התהלכתי לבדי בלילה ברחובות העיר בהיות הקיץ, ואזני פקוחות וקשובות ואין קול ואין קשב, זולתי קול הצעדה, אשר אנכי צועד על הארץ. או אז אספור כל צעדי: אחת ואחת, אחת ושתים, ולבי בל עמי מדי ספרי. מסביב לי הרוחות הטהורות והחַמות, וממעל לי האור המתוק הזרוע מקצה השמים ועד קצה השמים; ומעט מעט יחדרו כל אלה לי ובאו ונגעו עד נפשי, עד כי אחרד ואתפעם מהתענג ומרֹך. אז יחרוג לבי ממסגרותיו וישאף ויערוג לאשר אין לו – ורוח מלפני יעטוף, אשר לא אדע שחרו. מי לא יֵדע את הרגעים הקדושים והנשגבים האלה? על מי לא היתה היד הגדולה והנוראה הזאת? – ברגעים כאלה יתרומם האדם ויתעלה, יתגדל ויתקדש, ועיניו תראינה מראות אלהים ואזניו תשמענה נפלאות עד אין מִספּר. ברגעים כאלה שמעתי גם אני קול רִנּה לפתע פתאום, ותעבור הרִנּה מקצה השמים ועד קצה השמים, ונפשי ידעה מאד מי זה הנותן זמירות בלילה... פעמים רבות התהלכתי בלילה בקיץ לבדד ברחובות העיר; ואולם לילה אחד לא יסור עוד מקרבי וזכרו לא יסוּף מלבי עד עולם. והלילה ההוא ליל בהיר בשחקים, ליל התקדש חג השבועות. ובהתקדש החג, ותהי גם האדמה מתחת לרגלי לאדמת קֹדש, ואתנהל לאטי ואקשב רַב קֶשֶׁב ברָן יחד הכוכבים ממעל.
קומו רֹנוּ בלילה כל אשר מסביב לי, קומו רֹנוּ אתי, כי גם שְׂפָתַי מלאו רננות!
„הללויה!”...
מי זה? – הנה איש קרא באזני פתאום „הללויה”. את הקול הזה שמעתי מפרש יוצא מפי איש – ואֵפן כֹה וכֹה לראות את הקורא. ואולם בקשתי ולא מצאתי. אולי קול איש הוא, היושב על התורה כל הלילה, והוא קורא בספר „תקון ליל שבועות”. וכאשר נשאתי עיני כֹה וכֹה, וארא כי לא שגיתי; לאחד החלונות נשקפתי, והנה איש עברי זקן ונשוא-פנים יושב אל השלחן וקורא בספר בדממה וקול – ופני הזקן הזה לא יעברו עוד מנגד עיני כל הימים, אשר אחיה על פני האדמה...
קומו רֹנוּ בלילה – הנה כבוד אלהים מלא את כל הארץ – וגם שפתי מלאו רננות...
„הללויה!”
 

*

 
הנר אשר במנורת הכסף עוד טרם יכבה, והזקן יושב אל השלחן. אנשי הבית נמו את שנתם ויוָּתר הוא לבדו, כי חג השבועות הוא, ועליו לקרוא בספר התורה כל הלילה. אנשי-הבית נמו את שנתם, אבל מה לו ולאנשים האלה – לוּ גם עֵרוּ עמו כל הלילה? הן בניו יצאוהו ובתו איננה ואשתו מתה עליו. והאנשים אשר בבית רק זרים הם לו, אשר בביתם יתגורר ודבר אין לו עמהם. הזקן התעורר. – הלא חג היום לאדֹני ועצבת-לב חטאת, ולכן יעביר את ידו על מצחו, לנער את מחשבותיו ואת דמיונותיו הרעים בזרוע נטויה, ויקח את הספר מעל השלחן אשר לפניו להגות בו ולהעמיק בו חקר, אולי יבואו פסוקי כתב-קֹדש אלה ובראו לו לב טהור ורוח אחרת. אכן רק בשפתיו יקרא את הפסוּקים ולבו בל עמו. תמונות שונות תעבורנה על פניו, והמלים עודן בפיו בקראו אותן והוא לא יֵדע בעלותן ובצאתן מפיו. דף הולך ודף בא, והוא לא יֵדע ולא ישים עליהם לב...
מה אחרית גבר אשר דַּרכו נסתרה?
„... וַּנֹּאמֶר אֶל-אֲדנִי יֶשׁ-לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וְאָחִיו מֵת וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ”...
 
והוא – האם לא אהב א ו ת ו ? האם לא אהב את ילד זקוּניו הקטן כנפשו וישמרהו כאישון בת-עינו? – הנה גם הוא זקן ושבע ימים, וגם לו היה ילד זקונים קטן, אשר הִפְלָה אותו לו מכל אֶחיו. הן אמת הוא: את בניו כלם אהב אהבה גדולה מאד; ואולם בניו אלה הכעיסוהו בהבליהם וימררו את חייו, ויִוָּתר לו אך ילד זקוניו לבדו. כן, כן! בניו הגדולים לא אבו ללכת בדרכיו וַיַּטוּ מן המסלה הישרה, אשר ילכו עליה כל שלומי אמוני ישראל, וילכו בשרירות לבם הרע... לא! לא בשרירות לבם הרע הלכו, כי לא נקרא שרירות-לב למעשי איש, אשר יבחר לו דרך חדשה המוצאת חן בעיניו ועשויה לפי רוחו; ולכן גם על בניו לא יֵאָמר, כי הלכו בשרירות לבם הרע, ורק דרך חדשה בחרו להם לפי רוחם... הוא חשקה נפשו לנהל אותם על מבועי התורה ולעשותם לנערים למודי אדֹני, והם סרו מן הדרך הזאת, סרו מהר, ויבחרו להם תורה אחרת ולמודים אחרים; וגם בעשותם כדבר הזה לא פשעם ולא חטאתם הוא, כי-אם פשע הדור וחטאת הקהל, אחרי כי רוח חדשה עברה אז על הארץ ותצרור גם את בניו בכנפיה. בימים ההם ובעיר וִילנה ובעיר ז'יטומיר הוקמו בתי-המדרש לרבנים. וינהרו אליהם נערי בני-ישראל מכל עיר ועיר, וינהרו אליהם גם שני בניו הגדולים, והוא עד היום הזה איננו יודע אנה הלכו, אם לוִילנה ואם לז'יטומיר. אכן לנצח לא ישכח את היום ההוא בקומו בבקר לקרוא לבניו לשמוע בלמודיו, והנה אין קול ואין קשב, ובבואו אל חדרם, והנה אין איש, ורק אגרת קטנה מצא על השלחן, ובה כתבו אליו גם שניהם, כי בלילה לקחו את צרורותיהם על שכמם, וילכו ללמוד „השכלה”... אז התרגז, התגעש, ונפשו דאבה עליו מאד מאד; ובכל-זאת הנה ימים באו, אשר נשא להם ולמעשיהם, אשר עשו לו. אבל המעשה אשר עשו שָׁת איבה בינו ובינם, ולכן גם בשובו לרחם עליהם, כאשר ירחם אב על בנים, לא היה עוד לבו שלם עמם כתמול שלשום. – ואת אלה עשו לו בניו הגדולים! ואולם עוד שָׁאַר האחד, והוא הקטן וילד זקוניו, ואותו אהב תמיד מכל סגולות מלכים, וגם ה י ו ם עוד יאהב אותו כאז...
 
„... פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל-בָּנִים עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים לְשׂנְאָי וְעֹשֶׂה חֶסֶד לְאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי”...
 
במה חטאו אבותינו, כי פקד אלהים את עונותיהם עליו ועל בניו? הן האלהים עושה חסד לאלפים, לכל אשר יאהב ולכל אשר ישמור מצותיו – ואיה החסד אשר עשה ל ו, והוא גם הוא הלא שמר את מצותיו תמיד? האלהים עשה חסד ל א ל פ י ם, – אבל העשה יעשה גם לאיש היחיד? הן כל איש ואיש בהיותו יחד וגלמוד יֵדע בנפשו, כי טוב וחסד רדף כל ימי חייו ולנצח לא מצא אותם. כמה אנשים יחידים מתהפכים על משכבותם בלילות ויודעים בנפשם, כי אוהבי אדני המה ושומרי מצותיו, והם לא יאכלו בטובה לעולם; כמה צדיקים וישרי לב קוראים ויודעים, כי האלהים הוא העושה חסד לאלפים, ואיש אשר לו נעשה החסד אין; כמה יש קוראים ואינם נענים, צועקים ואינם נושעים, שומרי מצות ואינם נשמרים, אוהבי אֵל ואינם נאהבים, ובכל אשר נפנה נראה צדיק ורע לו ורשע וטוב לו – הלעולמי עולמים יאבדו הצדיקים בצדקתם והרשעים יאריכו ברשעתם?
הס! הנה קול מורה-השעות דופק, הנה חצות-הלילה...
 
„... אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמֹרוּ...”
 
אבל בניו לא יָרְאוּ את פני אביהם וגם את פני אמם לא יָרֵאו, כי על-כן קמו הלכו להם! ובלכתם הִנה באו אל עיר נכריה, ותהי שם גם עבודתם נכריה. ומי יודע אם לא חללו גם את שבתות אדֹני, בהיותם בערים ההן! – ואולם עוד שָׁאַר האחד, הוא השלישי, והוא קטן וילד זקוניו, ואותו אהב מכל סגולות מלכים. ואף אמנם היה הנער הזה סגולה מכל אֶחיו, ויחכם מהם ויעש חיל בלמודיו. הלא שתים-עשרה שנה רק מלאו לנער הזה, והוא עמד וידרוש ברבים בבית-הכנסת הגדול, ורבים השתאו והשתוממו לו! אמנם כן הוא, בן שתים-עשרה שנה היה הנער אז, ושמו היה לתהלה ולברכה ותתברכנה בו כל משפחות העיר. בהיותו בן שש-עשרה שנה יָדעו כל העם מסביב, כי אין כמוהו בכל הארץ, וכי בקרוב יִכּוֹן כסאו בין הרבנים – ועיני אביו רואות ואזניו שומעות. אכן פתאום היתה מבוכתו, לפתע פתאום באה הרעה: ביום אחד בהיות הבקר נגש אליו בנו זה, ובפה מלא ובלי בשׁת פנים דִבּר אליו לאמר: „אבי! שלחני-נא ואלכה, כי חשקה נפשי לשמוע בלמודים באחד מבתי-מדרש לחכמה בעיר המדינה… שלחני וברכני-נא אבי... הן לא תתעמר בי וגם התעלם לא תתעלם מבשרך!” – כדברים האלה דִבּר אליו בנו, בנו זה אשר לו אמר לבו, כי בצִלו יחיה והוא יהיה לו למשיב נפש ולשִׁלּוּמים תחת אֶחיו אשר יָצאו והיו לאחרים...
עד עולם לא ישכח את הלילה, אשר שכב על משכבו, אחרי שמעו את הדברים האלה מפי חמדת חייו; עד עולם לא ישכח את המלחמות, אשר נלחם בנפשו בלילה ההוא, ואת הדמעות, אשר המסה בהן את ערשו; עד עולם לא ישכח את שיחו ואת הגיגו, אשר היה על לשונו ואשר עבר משכיות לבו; ואולם לפנות בֹּקר באה מנוחה אל קרבו וַיִּנָּחם, ונפשו ידעה את אשר עליו לעשות. כהיות הבֹּקר קרא לבנו החדרה ויאמר אליו במנוחה ובקול גדול: „לֵך, בני! לך אל אשר ישאך רוחך ואדני יהיה עמך בכל אשר תלך! הלא רואה אנכי, כי רוח חדשה עברה על הארץ, ואני מה כי אתפאר לכלוא את הרוח הזאת...”
 
„... וְעָנוּ וְאָמְרוּ יְדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ; כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-פָּדִיתָ יְהֹוָה וְאַל-תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם”...
 
הוי, אֵל אלהים אדירים! איך יתכפר לו הדם, אשר בידיו שפכו ועיניו ראו? האם תהיה לו כפרה עד עולם? האם לא בעצם ידיו נתן דם נקי בקרב ביתו ובקרב עמו? האם לא במו פיו דִבּר לבנו ויאמר אליו: „ לֵך, בני, אל אשר ישאך רוחך!” ובנו מה כי ילין עליו עתה, אם הלך אל אשר נְשָׂאו רוחו ויסר מן הדרך אשר הלכו בו אבותיו מדור דור?
 
„... וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר-הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִּי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ...”
 
וכל הדברים האלה כתֻמם כן באו, לא נפל דבר מכל הדברים הנוראים האלה ארצה! הן אמת נכון הדבר, עד היום הזה עוד יִפָּלא ממנו לדעת ולהבין את אשר נעשה עם בנו בימים ההם, ובנו זה הן היה נזהר ונשמר לנפשו כל הימים, ואיך עברה עליו הרוח הרעה הזאת פתאום לזנות אחרי אלהי נכר-הארץ ולעשות כמעשיהם. – ואולם אמת נכון הדבר! בימים הראשונים כתב אליו בנוֹ את מכתבו מעיר החכמה לעתים מזֻמנות, ואחרי-כן הלכו המכתבים הלך וחסֹר, ואחרי-כן חדלו, ולא שמעה עוד אזנו דבר למטוב ועד רע. ופתאום והנה שמועה נוראה עברה למקצה הארץ ועד קצה הארץ, וַיִּשָּׁמע פתאום דבר המרד אשר נעשה. כי קמו ילדי בני-הנעורים אשר למדינת פולין למרוד במלכם. בימים ההם ותהי שנת אלף ושמונה מאות וששים ושלש! אז בא היום הרע והמר ועיניו ראו. היום היה יום הששי אחרי הצהרים... אנשים רבים רצים בחפזון עד בואם אל השוק הָרָבוּעַ, והוא גם הוא רץ בין הרצים, ובבואו והנה מראה נורא לנגד עיניו: עץ גבוה עשוי בתוך השוק, ושם עומד ההורג ומושך בחבל אנשים רכים עוּלי-ימים מאד מאד, והם ימותו בחניקה איש אחרי איש, איש אחרי איש; ואחרי-כן ראה את האחרון מן האנשים הצעירים ההם... קול זעקה גדולה התמלט מבין פתחי פיו, ואחרי-כן נפל ארצה מלוא קומתו ולא יסף עוד לראות דבר...
 
אבל הנה תמונות אחרות עוברות פתאום על פניו. אז לא יוסיף עוד לראות את בניו הגדולים, וגם את בנו הקטן לא יראה עוד, ורק את תמונת אשתו יביט בשכבה על הארץ ושמיכה שחורה פרושה עליה ונר בוער למראשותיה ורגליה אל מול הפתח, והוא רק את האחת יזכור, כי היום ההוא היה ממחרת יום הששי ההוא... אין זאת כי לקחה אזנה גם היא את דבר השמועה הנוראה ההיא, ותפול גם היא ארצה, כמוהו כמוה, ורק בזאת נבדלה ממנו, כי לא יספה עוד לקום. – מקצה שלשת ימים, ויקברו אותה בכבוד גדול בקברות ישראל... אבל כל התמונות וכל הזכרונות האלה מאפע הם, הבל הם, ריק הם! ורק תמונה אחת מתיצבת עתה לפניו, ואותה לא יוכל עוד להסיר מנגד עיניו, ואת תָּויה ואת רשמיה לא יכחיד ולא ישמיד מלפניו, כי בנפשו היא!
הנה בתו, הנה בתו יחידתו, אשר היתה תאות נפשו כל הימים...
אבל למה זה אפוא יחטא ולא יקרא את הפסוקים מעל הספר כראוי, והוא הלא איש אשר לא עבר גם על מצוה קלה מעודו?
 
הנה הוא אוחז ביד את הספר וקורא בו. דף הולך ודף בא. פסוקים הולכים ופסוקים באים, פרשיות הולכות ופרשיות באות – התמונה לעולם עומדת לנגד עיניו כאשר עלתה לפניו.
 
„... וַתֹּאמֶר רוּת אַל תִּפְגְּעִי-בִי לְעָזְבֵך לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי; בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה יְהֹוָה לִי וְכֹה יוֹסִיף כּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ...”
 
כן הוא, רק המות הפריד ב י נ ה ו ב י נ ו! הן יפה ונחמדה היתה רות המואביה הזאת; ואולם יפה ונחמדה ממנה שבעתים היתה בתו, וכמוה לא היתה עוד בכל הארץ נערה בעלת לב טהור ורוח נכון. רק מעשה-פלאות עשה אלהים בעשותו אותה, ויברא אותה, למען אשר יכרע ולמען אשר ישתחוה לה כל רואהּ, ולכן כרעו אף השתחווּ לה כל רואיה! וגם האיש הרוקח, הוא הנוצרי הצעיר, אשר בבית-המרקחת ממול ביתו, כרע אף השתחוה לה; ובתו הנה הבדילה בינו ובין יתר הגברים, כי אותו הכעיסה אף הרעימה ותּתאמץ להראות אותו כפעם בפעם אשר מְשַׁקֶּצת ומואסת היא אותו, תחת אשר את יתר הגברים לא הכעיסה ולא הרעימה וגם את לבה לא שתה אליהם. מי יודע עד כמה התאזרה האמללה ועד כמה התגברה לעמוד על נפשה ולחסום את רחשי לבה בקרבה ולהלחם בהם בכל אשר תוכל! אין זאת כי באחרונה לא קם בה עוד רוח ולא עצרה עוד כֹח, כי על-כן קמה ותאמר אליו: „באשר תלך אלך ובאשר תלין אלין” – ותקם ותלך עמו באשר הלך, וילכו שניהם יחדו, ויבואו עד המקום, אשר שם עמקו מי הנחל מאד ואשר שם ילינו ואיש לא יעורר עוד אותם; וממחרת היום ההוא וישטפו מֵימֵי הנחל ויעלו אל היבשה את גופת העלם ואת גופת העלמה המתים...
הס! הנה הזקן בוכה כילד קטן...

*

 
הבֹּקר אור.
הנה חג לאדני היום ובני-ישראל מהַלכים ברגש אל בית-אלהים, וצעדיהם צעדי און כלם ופניהם צוהלים משמחה ובגדיהם בגדי-חמודות.
מחלון ביתו נשקף איש זקן והוא רואה ומביט בשפעת ההמון החוגג, אשר יעבור לפניו – ועיניו לא תשבענה הפעם מראות ומעט מעט תהיה רוח אחרת גם עמו, ומעט מעט יחלפו קמטי מצחו ויחדלו וגם פניו ינהרו. הלא חג היום לאדני ועצבת-לב – חטאת!
זה הכֹּחַ לאיש-יהודי...
קדוש היום לאדוננו וְאַל תֵּעָצֵבוּ!