מחבר:דוד פרישמן/פרוזה/שלשה שאכלו

שְלֹשָה שֶׁאָכְלוּ

מאת דוד פרישמן

מעשה בשלשה שאכלו...
רבי שמעון אומר: „שלשה שאכלו על שלחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו מזבחי מתים, שנאמר: כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום; אבל שלשה שאכלו על שלחן אחד ואמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו משלחנו של מקום, שנאמר: וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה’”. – ואולם בימים ההם ואני טרם ידעתי עוד להבדיל היטב בין אלה לאלה...
הנה כעננים יעלה לפני זכרון הדברים, וכמו ענן יורד גם על כל המעשה אשר נעשה, ועיני לא תראינה אותו בלתי-אם מתוך הערפל – כי רחוקים, רחוקים מאד הימים.
ויש אשר אדַמה בנפשי, כי לא ענן, בלתי-אם עמוד אש יורד מן השמים להאיר על כל המעשה ההוא, והאש הזאת תהיה לי עד מהרה למקוה גלי-אור ולשפעת נגוהות רבות, אשר יאירו ואשר יזהירו ואשר לא יחדלו ולא יסופו עוד למן היום ההוא ועד עתה...
הלא מעט ודלים הדברים, אשר לי לסַפּר באזניכם היום, ובשתים שלש מלים אכַלם – הלא אך מעשה בשלשה שאכלו.
לא באחד הימים הפשוטים מימי שבתות ה’ אכלו את אשר אכלו, כי-אם ביום הכפורים, ביום הכפורים שחל להיות בשבת; לא במקום סתר באין רואה ובאין יודע, כי-אם לעיני כל ישראל, אשר בבית-הכנסת הגדול; ולא אנשים ריקים ופוחזים, לא קלי-דעת היו שלשת האנשים ההם, כי-אם מנשיאי העדה ואציליה הכי-נכבדים, הלא הם רב העיר ושני הדינים אשר עמו. – ובכל זה עיני כל ישראל היו תלויות אליהם ביראה ובכבוד, ויהיו קדושים בעיני כל העם ועל פני כל העדה נכבדו ויקָּדשו...
ועתה, בכתבי את הדברים האלה בספר, ואני זוכר, כי כבר אז ביום המעשה ההוא עניתי את נפשי לחקֹר ולדרש במֻפלא ובמכֻסה מעמי ובדברים אשר כבדו אז ממני; ולבי הסיתני בשׂפק לשפֹּט את שלשת רועי ישראל אלה על המעשה אשר עשו. אכן קצרה נפש הנער להבין עד היסוד בו את הרוח אשר באנוש! ואולם כבר אז וכמו זיק אור נבקע בקרב לבי להבין, כי גדול ורב מאד המעשה אשר עשו השלשה, וכי קדושים היו ורוּחם נכון ולבם טהור, וכי לא על נקלה עשו את אשר עשו. מי יודע עד כמה כבדה המלחמה אשר קשרו בקרב לבם פנימה! מי יודע את אשר נשאו ואת אשר סבלו...
ואם שנים הרבה אחיה ואם כחול ארבה ימים, את היום ההוא ואת האנשים ההם ואת כל המעשה אשר נעשה לא אשכח לנצח; לנצח לא ימָחו הדברים ולא ימושו האנשים ההם מקרב לבי. – אכן גם להם שם בגבורים?...
ויש אשר כעננים יעלו כל אלה לפני – אבל בִּן רגע אחד ומן העננים האלה יפרצו פלגי אור לרב מאד, ומעינותיהם יפוצו חוצה ועד השלחן אשר עליו אכתֹּב את הדברים האלה בספר...
ובכל נפשי ובכל מאֹדי אכתֹּב אותם בספר!
אכן הימים ההם היו ימים רעים מאד, ימים אשר לפניהם לא היו כמוהם ואחריהם מי יודע. בימים ההם ושֹׁד משַׁדי בא בפעם הראשונה, וזה שמו אשר קראו לו: חלי-רע!...
מארץ רחוקה, מן הקדם, בא המלאך המשחית ואל תוך עירנו הקטנה ירד, בחוץ טרף ואין מציל ובבית הרג ולא חמל. באֹפל התהלך הדֶּבֶר ובצהרים לעיני השמש שדד הקֶּטֶב, והנשארים מן המגפה עומדים בין החיים ובין המות. – מי ימנה מספּר למתים, אשר מתו בימים ההם? מי יקרא בשמות את החללים ואת הקברים, אשר נערמו יום יום?
ובפרט ברחוב היהודים התהלך הנגף בשבט עברתו, לנגֹף ולהשמיד ולאַבּד מנער ועד זקן, ולא היה בית אשר אין שם מתים אחדים.
בבית אשר ישבו אבותי, בעלית-הקיר אשר ממעל, מתו יום אחד תשע נפשות; במרתף אשר מתחת לנו מתה אם וארבעת ילדיה, ובבית אשר לנגדנו שמענו את קול הצעקה כל הלילה, ובבקר ידענו, כי לא נותרה נשמה...
וידי המקברים רפו מן העבודה ולא נותר עוד כח לעשות במלאכה, כדֹמן על פני הארץ שכבו החללים, כטיט חוצות דבקו עצם אל עצם, וגוף האדם באשר הוא שם לא נחשב עוד למאומה.
וימי הקיץ הולכים הלוך ועבור, הלוך וחדול – אז באו הימים הנוראים ואחריהם היום הנורא מכֻּלם, הלא הוא יום הכפורים.
והיום ההוא הוא היום, אשר עליו אמרתי, כי לא אשכח אותו לנצח וזכרו לא יסוף מקרב לבי!
הנה ליל „כל-נדרי”. – לפני העמוד אשר עם ארון הקֹדש לא יעמֹד בפעם הזאת החזן ושנים מחשובי העיר, כי-אם הרב ושני דַיָּניו עמו. מסביב בוערים הנרות הרבים באש, וקול המולה דקה יִשָׁמַע בעלות הלהב, הלוך ועלה. קהל המתפללים עומדים אל הקיר והם לובשים את טליותיהם ואת כתנותיהם ואת מצנפותיהם ואבנטיהם הלבנים. על פני הקיר תֵּרָאֶה דמות צללים פעם בכֹה ופעם בכֹה, אשר ינועו ואשר ינודו אָנֶה וָאָנָה, ורבים מן המתפללים עומדים ומביטים אל פני הצללים האלה. – האם צללי המתים הם, אשר מתו היום, או אלה אשר מתו אתמול, או אלה אשר מתו שלשום? ההם ינועו וינודו עתה פה על פני הקיר? האם לא יוכלו לנוח בקברותיהם ויבאו גם המה ביתה-הכנסת?...
הס! הנה קול הרב יִשָּׁמע ואחריו גם קול הדיָנים אשר עמו – וכמו אנחה חרישית תעבור בכל המחנה.
ואחרי האנחה קול דברים: – „על דעת המקום ועל דעת הקהל אנו מתירין להתפלל עם העבריָנים!”
ואני פקחתי פתאום את אזני ואקשיב, למה ידַבּר הרב כדברים האלה? איה איפה האנשים קלי-הדעת ההם, אשר הוא מתיר לנו להתפלל עמהם הפעם? מדוע יקרא היום בשם העבריָנים? האם לא יירא לנפשו עד מה לפתוח פה לשטן בּעת רעה אשר כזאת…
ואימה חשכה וגדולה נופלת עלי, ואני מדַמה בנפשי, כי נופלת היא גם על כל האנשים אשר בבית, למזקן ועד טף...
אז תראינה עיני את הרב בעלותו על הבמה. האם ידרש עתה ברבים? האם יַטּיף לעם בשעה שמֵתיו מוטלים לפניו?...
ואני שומע ומאזין והנה לא ידרשׁ הרב ולא יטיף הפעם, ורק דרך חדשה יבחר לו, אשר לא כמנהג, כי עושה הוא אזכרה לנשמות המתים, אשר מתו בעת האחרונה בקרב הימים האחרונים. מה ארֻכּה המדה ומה רב מספר האנשים, אשר יקרא בשמות! הנה הרגעים יעופו ויעברו, רגע אחרי רגע, רגע אחרי רגע, והרב עד קצו עוד טרם יבוא. האם לנצח לא תחדל הרשימה הארֻכּה הזאת? הלנצח?...
ופתאום יעלה רעיון על לבי, כי יתר טוב עשה הרב, לוּ קרא בשמות את החיים החיים עוד, כי המה המעט ובמעט מלים יכילם, תחת אשר יקרא בשמות את המתים, ולמספרם גם קצב וגם גבול אין...
ואת הערב הזה לא אשכח לנצח וגם את משפט התפלה אזכֹּר! אכן לא תפלה, כי-אם אנחה גדולה וארֻכּה מאד עלתה הפעם ממעמקי לב האדם, להרקיע עד שמי השמים ולקרוע את סגור העבים! מעולם לא התפללו עוד אנשים יהודים בלב יותר קרוע ומֻרתּח, מעולם לא נראה עוד דמעות יותר חמות בעפעפי עיני אדם...
בלילה ההוא ואיש לא עזב את בית-הכנסת. אחרי התפלות והזמירות החלו שירי-היחוד, ואחרי שירי-היחוד – תפלות התהלים, ואחרי התהלים – פרקי המשניות וספרי היראים...
ואני גם אני עומד בלילה בבית ה’, וכמו ענני-עבים ועריפי-ערפל יורדים עלי, להיות רובצים על עפעפי עיני ולהעיק תחתיהן – ונפשי הומיה ולא אדע מה.
„ומלאכים יחפזון, וחיל ורעדה יאחזון” – ואני מדַמה בנפשי פתאום, כי ראתה עיני אותם בקרב הענן והערפל, אשר בתוך הבית, והמלאכים עולים ויורדים, עולים ויורדים...
וביניהם ראתה עיני לפתע פתאום גם את המלאך הרע, אשר לו העינים הרבות, והוא מלא עינים מכף רגלו ועד קדקדו!...
בלילה ההוא לא עזב איש את בית-הכנסת – ובכל-זה בהיות הבֹּקר והנה נפקדו אחדים מתוך העדה. אכן שנים אנשים מן המתפללים נפלו בלילה ההוא ויגועו וימותו בבית-הכנסת בתוך הקהל, והמה עודם לבושים טליותיהם וכתנותיהם הלבנות, ולא חסר להם דבר לצאת מן החיים אל המתים...
ומרחוב היהוּדים באות השמועות אל בית-הכנסת, אשר כמוהן לא נשמעו עוד לפניהן ואחריהן לא תשמענה; ואולם בבית-הכנסת אין שומע להן ואין שואל ואין דורש להן, כי איש איש יירא לנפשו פן ישמע וידע את אשר נעשתה בביתו...
ואת הלילה הזה לא אשכח לעולם, ואם שָׁנים הרבה אחיה לא אשכחהו! ואולם נורא ממנו שבעתים היה היום הבא אחריו, הוא יום הכפורים, ונורא כל אשר ראתה עיני ביום ההוא וכל אשר שמעה אזני – והדברים האלה הם עצם הדברים, אשר אותם אמרתי לסַפּר.
וגם עתה, אם אסגֹר רגע אחד את עפעפי עיני, עוד תרא עיני את כל המראה, ויש אשר אדמה בנפשי, כי עוד עומדות רגלי בבית ה’ ההוא בתוך הקהל...
הנה יום הכפורים אחרי הצהרים. – על הבמה אשר בתוך בית-הכנסת עומד הרב וקומתו זקופה למאד. האם קסם על פּני האיש הזה? אם חוט של חן נטוי עליו, אשר בו ימשוך את כל הקהל אחריו?... בירכתי החדר עומד הנער ועיניו תלויות אל פני האיש הזה ולא יסיר אותן מעליו אף רגע אחד...
אכן אמת נכון הדבר; הדרת-קֹדש ופנים נחמדים כאלה לא ראיתי עוד מעודי! הן זקן הרב ושבע-ימים מאד מאד, כי בן שבעים הוא או בן שמונים שנה, ובכל זה עוד גָּבהה קומתו מאד, והוא משכמו ולמעלה עוד יגבה גם עתה מכל הקהל. זקנו לבן מאד, לבן ככסף. ואולם לבנות ממנו שבעתים שערות ראשו המלאות והרַבּות, וגם פניו לבנים עד מאד ולא יֻכּר מראיהם מפני מראה הכתֹנת הלבנה, אשר ילבש ביום הזה, וגם שפתיו תַּלבֵּנה מעט, ורק עיניו הגדולות והשחורות נוצצות מאד, ולא יאָמר עליהן כי עיני איש זקן הן. – משחר טל ילדותי למדתי לכַבּד את האיש הזה, ובעודי ילד קטן מאד ואני כּבר ידעתי, כי איש אלהים הוא ואחד הגדולים אשר בארץ, אשר אליו רבים ידרשו ואשר מפיו יחיו רבים, אשר אליו רבני הארץ יפנו בשאלותיהם ואשר הוא יכריע את כלם; וגם ידעתי, כי מן המתירים ומן המקילים הגדולים הוא, אשר אליו תשבע כל לשון ולפניו יכנעו רבים, כי מפני רֹב תורתו ורֹב קדושתו יֵחַתּו כלם ולא ימרה איש את פיו...
וגם עתה עוד תרא עיני את כל המראה הגדול והנורא ההוא, ביום עמדי בבית-הכנסת בתוך הקהל! על הבמה עומד הרב ועיניו השחורות נוצצות ומאירות מאד מתוך הפנים הלבנות ומתוך מסגרת השער והזקן הלבנה. תפלת המוסף כבר באה עד קִצהּ, והעם עומד מחריש ומחכה לשמוע דבר-מה מפי איש האלהים, ואין איש אשר יערבנו ואשר יקחנו לבו לִנְשֹף ברוחו.
והרב ידַבּר...
קולו החלש והרפה ילך הלוך וגדול, הלוך וחזֹק, עד כי באחרונה יגדל ויחזק עד מאד. והוא על קדושת החג ידַבּר ועל כונת נותן התורה, על יום הכפורים ועל תעודת היום הזה, על החיים ועל המתים, ובפרט על המתים יטיף מלתו ועל המגפה הגדולה, אשר כשֹּׁד באה משַׁדי ולפתע פתאום ואשר תטרֹף ואל תחמֹל, תאכל ולא תדע שָׂבעה, תשֹׁד ולא תאמר הון – עד מתי, עד מתי עוד?...
וגם לחייו הלבנות תתאדמנה מעט מעט, וגם שפתיו, אשר תשכן עליהן כעין תכלת, תתאדמנה גם הן, ואזני תשמענה פתאום את קולו בדברו: „ובשעה שאדם רואה יסורין בּאין עליו יפשפש במעשיו” – ולא אך במעשיו שבינו ובין המקום יפשפש, כי-אם גם במעשיו שבינו ובין נפשו, ולא אך באלה שבינו ובין נפשו, כי-אם באלה שבינו ובין עצמו, בין גופו ובין בשרו!...
נער הייתי – ואולם זוכר אני, כי בשמעי את הדברים האחרונים האלה יוצאים מפיו, חרדו עצמותי רגע אחד, כי הבינותי להם.
והוא עודנו יְדַבּר, ידַבּר על הנקיות ועל הטהרה, על החֶלאה ועל הזוהמא, שמוציאין את האדם מן העולם, על הרעב ועל הצמא, וכי הרעב והצמא הם הם המלאכים הרעים, המוציאים את האדם מן העולם, בשעה שמגפה באה להשמיד ולהרֹג, להרֹג ולאַבּד...
והרב יוסיף: „וחי בהם – ולא שימות בהם!” „משום עת לעשות – הפרו תורתך!” – וכי יש אשר יפר איש את התורה כלה, ובכל-זה יקיים עולם מלא...
ואני עומד ועצמותי תרעדנה. – מה יחפֹּץ הרב? אל מה ירזמון מליו? אל איזו מטרה הוא שואף לבוא...
ופתאום ואזני שומעת קול אדם בוכה, ולבי יהמה עד מאד וכל קרבי בי יחמרו. למה יבך, למה יבך?...
ואני גם אני, בעמדי בפנת החדר בתוך הזוית, נשאתי את קולי ואבך עמו...
וגם עתה, אם אסגֹר רגע אחד את עפעפי עיני, עוד אראה אותו בעמדו שם על הבמה, וגם אראה בשלחו אצבע לִרְזֹם אל שני הדַּיָּנים, לגשת אליו, ואני רואה אותם בגשתם ובעלותם גם הם על הבמה.
ושלשתם עומדים על הבמה, הרב גדול-הקומה, ושני הדיָנים הקטנים ממנו עומדים מימינו ומשמאלו. – מה ידַבּר הרב באזניהם בקול מלחשים? למה יהיו פניו פני להבים ופניהם המה ילבינו כמו שִׂיד…
ופתאום ואזני שומעות קול דברים ולא אבין להם עד מה, כי אל תוך אזני באים הדברים ואל תוך לבי פנימה לא יבואו. והדברים האלה הלא ברורים ומפֹרשים יצאו מפי שלשתם כאחד!
וכמו אנחה חרישית תעבֹר בכל המחנה, מן הבמה ועד ארבע כנפות הבית, ואחרי האנחה קול דברים:
„על דעת המקום ועל דעת הקהל אנו מתירין – לאכֹל ולשתות היום!”...
דומיה נוראה, דומית מות בכל פנות בית-הכנסת, אין נודד עפעף ואין נושף ברוחו.
בירכתי החדר עוד אעמד על עמדי ואני שומע היטב את קול לבי בהכותו, אחת, אחת ושתים – ופתאום ואימה חשכה גדולה נופלת עלי.
על קירות הבית ינועו הצללים אחד הֵנה ואחד הֵנה, ועיני רואות בתוך הצללים ההם את המתים, אשר מתו אתמול ואלה אשר מתו שלשום ואלה אשר מתו תמול-שלשום, קהל גדול מאד מאד, עדה גדולה מאד מאד...
ופתאום אני מבין ויודע היטב את אשר ישאל הרב מעמנו; הרב ישאל מעמנו כי נאכל היום; הרב ישאל, כי אנשים יהודים יאכלו ביום הכפורים ולא יצומו – מפני המגפה – מפני המגפה – מפני המגפה...
ואני עומד ובוכה פתאום בקול גדול.
אכן פלא הוא ויהי לפליאה! לא אני לבדי בוכה בבית-הכנסת, כי-אם רבים מאד נושאים את קולם ובוכים; וגם השלשה אשר על פני הבמה עומדים ובוכים, ומן השלשה הכי-נכבד עומד ובוכה כילד קטן...
וכמו ילד יחַנן קולו בדברו, ודַבּריו רכים מחמאות, ויש אשר תבאנה דמעותיו להחביא את קולו ולשום מחנק לצוארו – „אִכלו! אכֹלו! השעה צריכה לכך! משום עת לעשות – הפרו! וחי בהם – ולא שימות בהם!”
אך בבית-הכנסת אין איש אשר יעזוב את מקומו!
והוא עודנו מבקש ומתחנן, ולעם השומע הוא אומר, כי הוא בנפשו מקבל עליו את העברה החמורה הזאת, את העברה הבאה באכילה, והעם נקי יהיה ולא יהיה בו עון אשר חטא.
אך בבית-הכנסת אין איש אשר יעזוב את מקומו!
ופתאום וקולו ישֻׁנה ולא כמתחנן, כי-אם כמצַוה יקרא! „אנכי המתיר! אנכי, אנכי, אנכי!” – כחצים שנונים יוצאות המלים האלה וכמו חצצים תהלכנה...
והעם לא ישמע ולא יעזוב את מקומו!
אז ישוב אליו קולו הראשון לבקש ולהתחנן כילד קטן: „למה קשרתם כלכם עלי? למה תחפצו ולא תרפו ממני עד ראותכם אותי ברעה? המעט מכם את כל אשר נלחמתי בנפשי למן הבֹּקר ועד עתה?...
וגם הדיָנים ידַבּרו על לב העם...
ופתאום ופני איש האלהים יַלבּינו עד מאד, אז יוריד ראשו רגע אחד – ואנחה גדולה וחרישית עוברת מקצה הבית ועד קצהו, ואחרי האנחה קו המולה. „רצון אלהים הוא – ידַבּר, וקולו כקול איש המדַבּר לנפשו – בן שמונים שנה אנכי היום ולא הביא עוד הזמן לידי להיות אנוס לעשות שלא כדין; ואולם גם זה דין הוא. תורה היא, מצוה היא, אכן רצון אלהים הוא!”
„שַׁמש!”
והשַׁמש יבוא והרב ידַּבּר באזניו דברים אחדים, ואחרי-כן ידַבּר דברים אחדים גם באזני הדיָנים אשר עמו, והם יניעו בראשיהם כמודים לו על דבריו. בין כה וכה והשַׁמש מביא מבית הרב, אשר בחצר, כוסות יין לקדש ועֻגות-מצות קטנות.
ואני, אם שָׁנים הרבה אחיה ואם כחול ארבה ימים, את היום ההוא ואת המראה הגדול והנורא הזה לא אשכח לנצח; וגם עתה, אם אסגֹר רגע אחד את עפעפי עיני, עוד אראה אותם לנגדי: שלשה שאכלו! שלשת רועי-ישראל עומדים על הבמה אשר בבית-הכנסת והם אוכלים לעיני כל ישראל ביום הכפורים!...
אכן גם להם שם בגבורים!... מי יודע עד כמה כבדה המלחמה, אשר קשרו בקרב לבם פנימה? מי יודע את אשר נשאו ואת אשר סבלו?...
„אתם חפצתם ואני עשיתיה”, ידבר הרב וקולו לא ירעד עוד וגם שפתיו לא תחרדנה מדי דברו, „יהי שם ה’ מבֹרך!”
ורבים מן העם אוכלים, אוכלים ובוכים...
וכמו פלגי אור יפרצו מתוך הזכרונות האלה ויפוצו מעינותיהם חוצה ועד המקום ועד השלחן הזה, אשר עליו אני כותב את הדברים האלה בספר...

*

עוד שלשה שאכלו.
בשעה ההיא, אשר ראתה עיני בבית-הכנסת את המראה הגדול והנורא ההוא, והנה שלשה אנשים יושבים באחד הבתים אשר אל מול פני בית-הכנסת ואוכלים גם המה. שלשת האנשים ההם הם ה„משכילים” אשר בעיר, משכילים לתיאבון, משכילים להכעיס, הלא הם: המוכסן, המשגיח והמורה. חלון החדר פתוח לרוָחה, למען אשר יראה כל רואה, ועל השלחן עומד סיר הַתֵּה הרותח וכוסות יין-אדֹם ומעדנים, והם יושבים שלשלתם ובידיהם קלפי הקרטים ומצחקים בצחוק פְּרֶפֶרַנְס ושוחקים מרגע לרגע בקול גדול ושותים ואוכלים, אכן רואות עינינו גם בזה שלשה שאכלו.

הגם שלשה אלה מן הגבורים?...