מחבר:דוד פרישמן/פרוזה/קדקדיה-אגדה

קָדְקָדְיָה

אגדה

מאת דוד פרישמן

בארץ רחוקה ונכריה, אשר איש אין יודע עוד איה היא, בקרב עם רחוק וזר, אשר איש אין יודע מה שמו, בימים רחוקים ורבים, אשר איש אין יודע עוד אימתי היו, – שם ואז הָיֹה הָיָה איש, עצב תמיד ונכה-רוח תמיד, אשר את שמו גם-הוא אין איש יודע עוד. ויען כי את שמו אין איש יודע עוד, ויעו כי קרה את האיש הזה מקרה נורא ונפלא בדבר קדקֹד ראשו, לכן נקרא-נא לו קָדְקָדְיָה, על-שם סופו.
ובכן: היה האיש הזה, אשר שמו קדקדיה, עצב תמיד ונכה-רוח תמיד, והוא בעצמו לא יָדע מדוע. כך עשה אותו יוצרו. תמיד התאונן, תמיד מצא, כי רע לו, תמיד היתה לו איזו סבה לקרֹא חמס, תמיד עשו לו בני-אדם עָוֶל ותמיד ידע, כי הצדקה לו להיות עצב ונכה-רוח. בקצוּר: יש גם בריות כאלה בעולם. ויען כי תמיד כָּאב לו, לכן הִרְבָּה ראשו תמיד לחשוב מחשבות, ויען כי הִרבּה ראשו תמיד לחשוב מחשבות, לכן כָּאַב עליו ראשו תמיד. יום ולילה בלי-הרף חשב ראשו מחשבות ויום ולילה בלי-הרף כָּאַב עליו ראשו. אויה, לוּ רק לא היה ראשו זה בין כתפיו! אויה, לוּ רק לא חשב ראשו זה מחשבות רבות כל-כּך!
פעם אחת הלך קדקדיה בחוצות העיר, וילך הלוֹך ותעֹה ברחובות באין מַטָּרָה ובאין תכלית, ועיניו רֹאות בכֹּל רק רע, כדרכו, ומחשבותיו הומות בו, כדרכו, וראשוֹ כֹאֵב עליו, כדרכו, אז עבר על-פני אחת החֲנֻיּוֹת, אשר ברחוב העיר – חנוּת לְמִמְכַּר מורי-שעות שונים, מורי-שעות גדולים אשר על הקיר ומורי-שעות קטנים אשר בּכּיס.
רגע אחד עָמַד ויקרא את כְתֹבֶת הַשֶּׁלֶט, אשר על-פני דלת החנוּת – והוא כמעט לא ידע את אשר הוא עושה וכי הוא קורֵא. בלי שים-לב קראו עיניו גם את המלים: „נעשים פֹּה גם כל מיני תקוּנים למורי-שעות מקֻלקָלים”.
אז התיצב ויפער את פיו לרוָחה, וכדרכו – חשב מחשבות.
ומחשבות היו לו תמיד בראשו, נפלאות וזרות ומשונות כל-כך, עד-כי ישחק כל השומע אותן.
וגם עתה, בְּעָמְדוֹ כך, חשב ראשו מחשבה נפלאה וזרה ומשונה כזאת, אשר ישחק עליה כל השומע. למשל, בעמדו כך לפני החנות, חשב ראשו מחשבה משונה זו: „אִלו היה כל העולם כּלו מורה-שעות, כי עתה מסרתיו אל המתַקֵּן הזה, לבעבור יְתַקֵּן אותו”. ורגע אחר-זה חשב: „אלוּ היו כל חברַי ומיֻדעי מורי-שעות כּלם, כי עתה הֵבֵאתִים אל המתַקן הזה, לבעבור יתקן אותם”. ורגע אחר-זה חשב: „אלו היו הרב והרבנית בעירנו מורי-שעות גם הם, כי-עתה לא היה הדבר מזיק כלל, לוּ נתתי גם אותם לתקנם פֹּה קצת”. וכמו כן חשב: „אלו היה גם השופט אשר במדינה זאת לא אדם, אלא מורה-שעות, כי עתה היינו צריכים מאֹד למסור גם אותו פעם אחת אל המתַקן הזה, לבעבור יתקן אותו”. ועל מחשבות זרות ונפלאות ומשונות כאלה הלא ישחק כל-שומע. אבל הוא, קדקדיה בעצמו, לא שָׂחַק כלל, אלא, אדרבּא, דבּר את כל אלה בכֹבד-ראש וברוח נכאה ובמרי-נפש ובכל-לב, כי כָאֲבו לו מחשבותיו המרות, אשר הוא חושב תמיד רע על כל האדם.
וקדקדיה עושה כה וכה ופיו פעוּר ומוחו חושב וראשו כֹאֵב, והוא בעצמו אינו יודע את אשר הוא עושה – ופתאום שמע והנה קול איש מדַבּר אליו.
הוא לא התבונן כלל, כי בין כֹּה וכֹה עָלוּ רגליו בלי שים לב על מפתּן החנות וכי בעוד רגע וכבר היה גם בתוך החנות פנימה. האיש אשר דבּר אליו היה בעל-החנות.
– מה-חפצך, אדוני? – שאל.
מובן מעצמו, כי קדקדיה נשאר תפוש במחשבותיו ולא ענה דבר.
– האם חפץ אדוני לקנות מורה-שעות?
מובן מעצמו, כי קדקדיה לא שמע כלל ונשאר מעמיק במחשבותיו.
– האם חפץ אדוני לתַקן מורה-שעות ישן?
מובן מעצמו, כי קדקדיה לא ענה גם על זה.
– האם יש לך דבר אלי חוץ מזה, אדוני?
וקדקדיה אינו עונה דבר, כי-אם גוֹנח ומתיפּח ונאנח, והוא לא ידע כלל כי גנח והתיפּח ונאנח ולא ידע גם-כן כי בלי-כַוָּנָה הפליטוּ שׂפתיו את המלים: „הוי ראשי, ראשי! מה-כֹּאֵב עלי ראשי!”
– אַח, ראשך כֹּאֵב עליך, אדוני? – קרא בעל-החנות בסבר פנים יפות. – אין דבר, אין דבר! יאמן-נא לי אדוני, כי אין דבר וכי כל-זה כאין וכאפס. גם את-זה אנכי מבין לתקן... עוד מעט ואדוני יראה!
קדקדיה לא שמע כלל ולא נתן כלל לב לדבריו ולא התבונן כלל – אבל בִּן-רגע, טרם עוד יוכל קדקדיה לסרב או להסכים, ובעל מורי-השעות כבר שלח את ידו ויתפֹשׂ אותו בראשו, ובעוד רגע אחד והנה כבר הִתִּיק האיש בתפישׂת-יד אחת חזקה ורגילה את קדקֹד הראש אשר לקדקדיה ויסירהו מעליו – והוא מחזיק את הראש בין אצבעותיו.
מפי קדקדיה לא נשמע שום קוֹל ושום הגה, לא לטובה ולא לרעה, וכמעט לא ידע את הנעשה.
ובעוד רגע ואיש חגר על עינו האחת זכוכית מַגְדֶּלֶת, כאשר יעשו עושי מורי-השעות, בבדקם את פנימיוּתוֹ של מורה-שעות, ויבּט רגע אחד אל-תוך גֻּלְגֹּלֶת הראש, אשר הוא מחזיק בין אצבעותיו, וימשמש בו ויניעהו וינידהו, כי אמר לבדוק ולחקור גם אותו.
– אין דבר, אדוני! – הוסיף אחרי-כן לדבּר במנוחה שלמה, כאִלוּ לא קרה דבר וכאִלוּ לא היה כל המעשה יוצא כלל מן הרגיל. – אין דבר! רק ה„נוצה” מקֻלקלה קצת, ועלי לתקנה. גם הגלגלים נתמזמזו קצת מרֹב שמוּש ואינם עוד כמשפט. חוּץ מזה, מעֻקם קמת גלגל-המחשבה והגלגל המניע את הדפק יֵחפז יותר מדי בלכתּו. נחוץ מאֹד למשוח אותם במעט שמן. כמו-כן מן-הנחוץ הוא „לנַקּות” היטב את כל המכוֹנה ולהעביר את האבק אשר התקבּץ פֹּה בְּהַמְשֵׁךְ הימים. מחיר כל המלאכה יעלה לך בזול: רק שני אדרכּמונים וחמשים קשׂיטות. בזול יותר לא אוכל. ועתה הא לך כתב-שובר, והיה לך לאות כי קבּלתי מידך כלי לתקנוֹ, ומקץ שלשה ימים, כאשר תבוא אלי ותחזיר לי את השוֹבר, תוכל לקבל את ראשך מתֻקָּן.
קדקדיה היה ברגע הראשון נדהם, ולא ידע את אשר היה לו. ידע רק, כי קדקֹד ראשו מוּסָר מעליו, וכי אדם זר ממשמש עתה בגלגלי ראשו. ואולם כל מכאוב לא חש; אדרבא, חש כי הוּקל לו פתאום וכמו הוּטל מעליו משא כבד וטורד. מקץ רגעים אחדים לא ידע אפילו, כי נעשׂה בו איזה שנוּי. נִתַּן לו שוֹבר, נטל אותו, שׂם אותו בכיסוֹ – ויצא.
אכן איש נפלא מאד עושה-מורי-שעות כזה! נוטל לו קדקֹד ראש אדם, כאשר יטול איש מורה-שעות, בודק בנוצתו וחוקר בגלגליו ודורש במכונתו, כאשר יבדוק וכאשר יחקור וכאשר ידרוש איש עושה-מורי-שעות את מורה-השעות, וגם את התּקוּנים בו עושה הוא כאשר עושה איש במורה-שעות; מוֹשח בשמן ומנקה מן האבק, ואת האוֹפנים המתרַפּים הוא מהַדֵּק ומחבּר היטב. אכן ארץ מאֻשרה ארץ כזאת ועַם מאֻשר עַם כזה וימים מאֻשרים ימים כאלה, אשר בם יֵעשה ככה ואשר יתקנו בם קדקדי-ראשים כתקן מורי-שעות!
וקדקדיה יצא מן החנות.
באין-ראש יצא – ויהי טוב לו וקל לו, כאשר לא היה לו עוד מעולם. כל מחשבה אין הוא חושב עוד, כל מכאוב אין הוא חש עוד ועל בני-האדם ורשעתם ואולתּם וצביעותם אין הוא מתמרמר עוד, – כי לא היה לו ראש עוד, אשר יחוש ואשר ירגיש בכל אלה. אדרבּא, לבו מרקד בו ומכרכּר ומפזז בשמחה, כל בני-האדם נדמו לו כמלאכים, כל המעשה הנעשה תחת השמש טוב ונעלה ומשֻׁבּח מאין עוד כמוהו – ויהי הוא עובר את הרחוב הראשונה, ורגליו קלות כנוֹצוֹת והן אינן מהלכות כלל, אלא מרקדות.
אשרי האדם אשר ראש אין לו!
ופלא הוא! בעברו את הרחוב התבונן וַיִּוָּכַח, כי אין איש רואה ומכיר בו כלל, שראש אין לו. אדרבא: לפעמים נדמה לו, כי כל העוברים מביטים בו ומשתּאים ומשתוממים לו בהדרת כבוד, לא רק כאִלו לא היה לו ראש, כי-אם כאִלו היו לו שני ראשים –
מה נפלאו בני-האדם! איש שאין לו ראש, דוקא לו נותנים כבוד, כאִלו היה בעל שני ראשים!
פתאום הרגיש, כי בּאה לו תאוה גדולה לאכילה, כאשר לא היתה לו כמוה זה ימים ושנים. תמיד בכל העת, שהיה ראשו עליו והוא היה זועף וזועם בלי הרף, לא חש רעב ולא הרגיש צמא, ולא היתה לו בכלל שום תאוה, ועתה, כמעט שהוסר ראשו מעליו רגע קטן, והנה כבר תקפתהו התאוה לאכילה כאשר לא תקפתהו עוד מעולם. ברגלים קלות נחפז ויעל ויכּנס אל אחד מבּתּי-האֹכל הגדולים אשר בעיר.
המשרתים, כמעט שראו אותו, נחפזו לקראתו מכל צד ומכל זוית, וישתחווּ ויקדו לפניו שבע פעמים עד לארץ, וכמעט שהשתטחו לפניו מלוא קומתם על הרצפה מרֹב חפץ ומרֹב התאמצות לחלֹק לו את הכבוד הראוי לו. אכן נפלא הדבר, כמה וכמה פעמים בימי חייו כבר היה פֹּה, ואיש לא שָׂם אליו לב ומן המשרתים כמעט שלא חפץ איש להתבונן אליו, ועשו את עצמם תמיד כלא-רואים, ועתה, כמעט שזכה להיות מעט-רגע איש בלי ראש ומוח ומחשבה, והנה כלם כבר נותנים לו כבוד איש מִקָּצֵהוּ.
וְהַמֶּלְצַר בעצמו נחפז לקראתו לשרתהו ובעל-הבית בעצמו בא ובעלת-הבית בעצמה באה גם היא – והכּל עמדו צפופים ודחוקים לפניו, וכל העינים היו נטויות לכל ניד עפעפיו, וכל האזנים היו נטויות לכל הגה קל היוצא מפּיו, וכל הרגלים היו נכונות לחוש ולמהר ולרוץ.
ולאכל נתנו לו מן המבחר, כל נֵתַח טוב וכל חֶלְקָה שמֵנה וכל מנה יפה, ומן המרתף העלו לו את כל היינוֹת המשֻׁבּחים, וגם את היין הַמְשֻׁמָּר שם זה עשׂרוֹת שנים, והוא ישב ואכל נתח אחר נתח, וַיֵּשְׁתְּ כוס אחר כוס, כאשר לא אכל וכאשר לא שָׁתָה מעודו. ועוד בצאתו חלקו לו ככל הכבוד הזה – והוא יצא שמח וטוב-לב ומאֻשׁר.
פתאום חש בנפשו, כי הוא באמת אדם גדול, ורק שהוא אינו יודע איך בא לו השנוי הזה. אפשר רק מפני שאין לו ראש. אשרי האדם אשר ראש אין לו!
וגם בעברו ברחובות העיר ראה ונוכח, כי ידעו פתאום כל הבריות גם הן שהוא אדם גדול, וכל הולך וכל עובר מברך אותו בשלום בהדרת-כבוד, וגדול וקטן וזקן ונער משתחוים לו. ובהטותו את אזנו, שמע, כי מתלחשים בכל צד ובכל פאה בדממה: ראו, הנה קדקדיה הולך! ראו, הנה קדקדיה עומד! ראו, הנה קדקדיה עושה כך וכך! – והוא הלך ולא ידע בעצמו, מדוע מגיע לו ככל זה – ולבו הגיד לו מרגע לרגע יותר, כי הוא אדם גדול באמת.
אז נגש אליו אחד מן האנשים, סוחר אדיר מאדירי העיר, וידבּר אליו בהכנעה גדולה:
– חסד אנכי שואֵל מעמך, אדוני קדקדיה! אם יָקְרָה נפשי בעיניך ואם חפץ אתה לחמול עלי, הואילה-נא להיות לי לשֻׁתּף בַּעֲסָקַי, וּבֵרַך אלהים גם אותי בגללך. הלא אם רק מעט משׂכלך הזה תפַלג לעסקינו, והיה גם זה רב והותר, כי משלח ידנו יפרוץ ומסחרנו יציץ ויפרח...
אכן נפלא הדבר: ראש אין לו – ושֵׂכֶל, אומרים לו, יש. מעודו ועד כֹה שחקו ולעגו לו תמיד ולכל היוצא מפיו, ועתה נחשב פתאום לחכם; אין זאת כי-אם כבר הסכּינו בני-האדם כך, שרק מי שאין לו ראש יֵחָשֵׁב בעיניהם לבעל שֵׂכֶל גדול.
וקודם שעברה עוד שעה אחת, וכבר יצאה השמועה, כי האדון קדקדיה, מלבד שהוא החכם היותר גדול שבעיר, הוא גם העשיר מכל העשירים – ובאמת הלך גם מסחרו הלוך וגדול מרגע לרגע.
וכל האנשים אשר בעיר באים ושואלים בעצתו, וכל היוצא מפיו קדוש הוא וברוך. כל עסק אשר הוא אומר עליו טוב, יהיה טוב גם בעיניהם, וכל עסק אשר הוא אומר עליו רע, יהיה רע גם בעיניהם. מובן מאליו, כי מקץ ימים אחדים מִנוּ אותו גם לדירֶקטוֹר של בית-הבּנק הגדול, אשר על-פיו תִּשַּׁק כל הארץ.
ובבֹאו לביתו מצא על שלחנו כתבי-הזמנה למאות, אשר הזמינו אותו עֵדות וחברות ואגֻדּוֹת שונות שבעיר, ובקשוּ אותו, כי יעשה להן את הכּבוד ויבוא אל אספתן בערב.
מובן מעצמו, כי בערב, בבֹאו אל האספה אשר ל„אגֻדַּת לומדי-תורה”, נבחר מיד פה-אחד ליושב ראש. הרב בעצמו חִכּה לכל-אשר יפסוק הוא הלכה למעשה, וכל לומדי-התורה לחכו את עפר רגליו. קדקדיה בעצמו ישב והשתומם. אמת שהוא חכם גדול, אלא שאף-על-פי-כן אין הוא יודע מתי בעצם באה כל התורה הזאת אל תוך מעיו, והוא סוף-סוף הן לא למד אותה מעודו!
וכן בא ביום שלאחרי-זה גם אל האספה אשר לאגֻדַּת המלֻמדים והחכמים, ומובן מאליו, כי נבחר גם שם פה-אחד לראש. קדקדיה ישב ולא הבין כלל את הנעשה עמו. אז הניח את כף ידו על ראשו – סלחו נא: הן ראש לא היה לו, ורק הניח את כף ידו על המקום אשר שם הראש – וישתומם וישתאה. היתּכן כי על-ידי זה לבד, שאין לאדם ראש, הוא נעשה פתאום למלֻמד?
וגם אל האספה אשר לחברת חובבי התּיאטרא והמוּזֵיאוּם והמלאכות הַיָּפות בא, ויהי גם שם לראש וראשון. אין זה כי-אם באמת הוא איש, אשר יש לו טעם ושֵׂכֶל טוב בכל הענינים היפים האלה! ואף גם היה בכל מקום ובכל ענין לראש המדבּרים, וכאשר הוֹרָה, כן היה...
וּמקץ שלשה חדשים היו אספות לבחירת ראש-העיר, אז נבחר קדקדיה פה-אחד לראש-העיר. אין כמוהו, אמרו, איש ראוי לכהֻנה גדולה זוּ!
אז הכירה פתאום גם הממשלה בכל „פּעֻלותיו הרַבּות” של האדם הגדול לטובת הארץ ותתן לו את אות-הכבוד הראשון, ואחרי-כן נתנה לו אותות-כבוד אחד אחר האחד – כל יום ויום ואות-הכבוד שלו.
ככה עברו ימים ושנים.
– – – ואת השובר אשר בכיסו שכח קדקדיה, ולא עלה כלל על לבו, כי עליו ללכת לבית עושה-מורי-השעות ולפדות את קדקֹד ראשו. מה בצע בקדקֹד ראשו? למה לו קדקֹד ראשו? מה יתן ומה יוסיף לו קדקד ראשו? – ולו טוב כל-כך גם בלעדיו!
ובין כֹּה וכה והוא עולה עוד הלוך ועלֹה. לא היתה פקֻדה ולא היתה מִשמרת אשר לא נתּנה לו מפני הכבוד. לא היתה חכמה ולא היתה תבונה אשר לא באו אנשים לשמוע אותה רק מפיו דוקא. לא היתה מדרגה ולא היתה מעלה גבוהה אשר אליה לא עלה. מה בצע לו בראשו? למה לו ראשו? מה יתן לו ראשו?
עשה לו באחד הימים מין כּר ממֻלא תבן, ואותו הדביק אל צוארוֹ במקום הראש – ועל כּר-התבן הזה אמרו בני-האדם איש-איש מִקָּצֵהוּ, כי הוא הראש היותר חריף אשר בכל העולם. למה לאדם ראש, אם גם בלי ראש יכול אדם להיות נחשב בעיני בני-אדם לַראש היותר חריף?
עוד מדרגה אחת היתה לפניו, אשר לא הגיע עדַין אליה, ועתה הוא עומד גם לפניה. בהיות הבחירות למנוּי פרופיסורים בבית-האקדמיה לחכמות נבחר קדקדיה לפּרופיסור – ומקרוב ומרחוק באו לשמוע חכמה מפיו ותלמידים רבים התאבקו בעפר רגליו וישתו בצמא את דבריו, ויאמרו, כי דברים חשובים ועמֻקים כדברים אשר הוא משמיע אותם לא שמעו עוד מעודם – ואיש לא היה ביניהם, אף לא אחד, אשר יביט ויתבונן, כי הראש היושב על כתפי ה„חכם” הזה הוא רק כּר של תבן!
אז באו מקרוב ומרחוק אל הפרופיסור החדש, וישאלו מעִמו, כי יכתוב להם גם ספרים.
וקדקדיה החל לכתוב ולהדפיס ספרים, לא היתה פנה ולא יה מקצוע אשר לא עסק בהם. ובני-האדם קָנוּ ויקרא ולא הבינו דבר, כי סוף-סוף הלא האיש אשר כתב אותם היה איש אשר ראש אין לו, כי-אם כר של תבן – ואולם בחוצות וברחובות צעקו פה-אחד, כי הדברים נפלאים ועמֻקִּים ונשגבים עד בלתי הבין אותם, ולא היה עוד כמוהם.
אבל עוד מדרגה אחת, והיא האחרונה, היתה לפניו, אשר לא הגיע עדַין אליה.
ופעם אחת והנה מרכבה רתומה לששה סוסים באה עד לפני שער ביתו, ומשם יצא איש, והאיש עלה עד לפני קדקדיה ויתיצב לפניו.
בא האיש אל קדקדיה בשם המלך, ויבקש אותו, כי יקבל עליו את המשרה היותר גבוהה – מִשרת מיניסטר.
אז היה קדקדיה למיניסטר – והוא יושב בהיכלו.
וכל העם אשר מסביב התפלש בעפר לפניו וילחך את עפר רגליו, ועל כל מעשה אִוֶּלת ועל כל מעשה סכלות, אשר עשה, צעקו והעידו, כי היא חכמה גדולה.
וקדקדיה מחוקק חֻקים ומוציא פקֻדות ועושה משפטים – וראשו אין עליו.
והֵיכלוֹ מלא על-פני כל הקירות מסביב אספקלריוֹת נוצצות, אשר אם יביט איש בהן וראה את תמונתו, וקדקדיה יושב ורואה את תמונתו ואת כר-התבן אשר על כתפיו, ואולם הוא לא ירגיש כלל, כי תבן הוא, והוא יודע רק אחת, כי לו – ראש של מיניסטר.
אשרי האיש אשר ראש אין לו.
והוא יושב בהיכלו ושבעים ושבעה שרים עוטרים אותו מסביב ומיחלים למוצא פיו, ושבע מאות ושבעים משרתים ועבדים נכונים לכל פקֻדה, היוצאת מלפניו. ככה היה האיש אשר אין לו ראש – ראש לכּל!
ככה הלך קדקדיה הלוך והַזקֵן ויהי איש זקן מאד מאד.
פעם אחת והוא יושב בהיכלו, בפיו סיגַרה טובה, אשר ריחה הטוב נודף לכל עֵבר, ולפניו נֶעֱרָם גל של עתונים, והוא קורא ולא קורא.
הכּל כבר נעשה כרצונו. הארץ כבר מתנהגת כשורה. והוא זקן ואין לו ענין לעסוק בו, ולכן הוא יושב וקורא בעתונים.
והעיקר קורא הוא את המודעות.
ופתאום והנה מודעה לנגד עיניו:
„מת איש זקן עושה-מורי-שעות. הניח אחריו חֲפָצִים רבים-ושונים. מחר יִמָּכרו החפָצים בפרהסיה לכל המרבה לתת”.
המיניסטר הזקן העמיק רגע אחד במחשבותיו.
כלומר: לא במחשבותיו העמיק, כי מחשבות לא היו לו, מאחרי שלא היה לו ראש – ורק פשוט: כמו צל עָבר לפניו. נדמה לו, כי זוכר הוא, אשר היה גם לו פעם אחת איזה עסק עם איש עושה-מורי-שעות. אבל בעוד רגע וגם הצל הזה גז ונמחה, והוא לא זָכַר עוד דבר. הלא סוף-סוף היה איש בלי ראש!
ורק את משרתו קרא ויאמר לו: כי יזכירהו מחר את-דבר המודעה.
ומחר בשעה המיועדה הלך גם המיניסטר אל השוק אשר שם תהיה המכירה בפרהסיה. הן יש לו בהיכלו קֹבץ של חפצים עתיקים ויקרי-המציאות, אולי יקרה לו גם היום לקנות איזה חפץ יקר-המציאות.
על-גבי במה עמד פקיד ובידו מַקֶּבֶת, והוא מכריז על כל חפץ וחפץ.
„מורה-שעות עתיק, המצאה חינית, מימות שנות דורו של קוֹן-פּוּטסֵי^[1]. מחירו אדרכּמון אחד. מי נותן יותר?”
– אנכי נותן שני אדרכּמונים! – קרא אחד מן הקהל.
– ואנכי – שלשה אדרכּמונים!
– ואנכי – ארבעה!
– ואנכי – ארבעה ועוד קשיטה אחת!
והמיניסטר קרא פתאום בבת-אחת: "אנכי נותן מאה אדרכּמונים!!"
והפקיד עומד ומכריז:
– מאה אדרכּמונים במחיר מורה-השעות העתיק. מאה אדרכּמונים בפעם הראשונה. מאה אדרכּמונים בפעם השניה. מאה אדרכּמונים בפעם... מי נותן יותר?
וכאשר לא ענה עוד איש דבר, הכריז:
– מאה אדרכּמונים בפעם השלישית! הקנין קם לזה, אשר נתן מאה! – ובמקבת שבידו הכה על השלחן אשר לפניו לאות כי חדל המשא-ומתן. מורה-השעות החיני היה לקנין לָאָדון המיניסטר.
ואחרי-כן החל הפקיד להכריז על חפץ שני:
„שרשרת זהב עתיקה, מְגֻבֶּלֶת מעשה גַבְלֻת, מימות יהושע בן-נון מחירה אדרכּמון אחד. בזה אני מתחיל. מי נותן יותר?”
והעם נתן שנים וגם שלשה וגם ארבעה וגם יותר. ופתאום ענה המיניסטר:
– אנכי נותן מאה!
והשרשרת גם היא קמה לקנין לו.
והפּקיד הכריז על חפץ שלישי:
„קדקד-אדם עם גלגלים ועם נוצה, מתֻקָּנה וּמנֻקָּה היטב. דבר יקר-מציאות מאד. מחירו ממאת אדרכּמונים ואילך. מי נותן יותר?”
דממה חרישית בין הקהל. איש לא עָרֵב את לבו לקנות חפץ זר ומשונה כזה.
והפּקיד מבקש בעיניו את המיניסטר, הקונה הכל, – ואולם איש לא רָאָהו עוד.
המיניסטר ברח על נפשו ויחפז וימהר אל ביתו.
ומדי בָרְחוֹ ומדי הֵחָפְזוֹ, וההרהורים שבלבו המו בו בלי-הרף: את-הכל בעולם יקנה, את-הכל, את-הכל, ורק לא קדקד-אדם, ולוּ גם יהיה זה קדקדו אשר לו עצמו!
מה בצע בקדקד-ראשו? למה לו קדקד-ראשו? מה יתן ומה יוסיף לו קדקד-ראש? ולו טוב כל-כך גם בלי ראש!
הבין קדקדיה, כי ברגע אשר יהיה לו ראש, יתחיל הראש לִכְאַב עליו והוא יהיה איש אֻמלל וכל כבודו וכל גדֻלתו וכל תפארתו יתעופפו בִן-רגע.
ואולם בלילה, בחלומותיו על משכבו, לא סרה תמונת קדקד-הראש מנגד עיניו, ותענהו ותדריכהו מנוחה ותציק לו. ויש אשר נדמה לו, כי באו אנשים חזקים וגבורים ובחֹזק יד נגשו אליו להדביק אל ערפו ואל-צוארו את קדקד-הראש הנקנה, והוא מפרפר בידיו וברגליו ואינו מניח אותם לעשות את אשר זממו. רק לא קדקד-ראשו! רק לא קדקד-ראשו! רק לא קדקד-ראשו!
ובבֹקר מצאו אותו עבדיו, והנה הוא שוכב על מטתו מת.
והרופאים אמרו: מת מרֹב פחד, כי ראה איזה מראה בחלומו והוא התחלחל מאד – ויאחז אותו השבץ.
ואולם בעת מותו נתּן לו כבוד פי-שנים מאשר היה לו בחייו. ורק המקבּרים, מדי קבּרם אותו, התפּלאו מעט בראותם, כי תחת ראש יש לו לקדקדיה כר של תבן – אבל בעוד רגע ויקח גם המראה הזה את לבם ויכרעו וישתחווּ שבע פעמים ככה, ויהי הכבוד עוד גדול מבראשונה.
אשרי האיש אשר ראש אין לו.
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
ואולם אִמִּי-זְקֶנְתִּי, מדי סַפּרה לנו את הספור הזה, הוסיפה: ובכל-זאת, אתם הקטנים והקטנות, ראו, הנה יש עוד בעולם אנשים, אשר בכל נפשם ומאֹדם הם חפצים למחוֹל וּלוַתֵּר על כל כבוד ועל כל גדֻלה ועל כל תפארת, ובלבד שיהיה להם ראש. יהי חלקכם עמהם!

1. הכוונה לקונפוציוס. [אסף ברטוב]