מחבר:דוד פרישמן/פרוזה/משלמה ועד קהלת
מִשְׁלֹמֹה וְעַד קֹהֶלֶת
דוד פרישמן
І
עריכהEs war ein aiter König,
Sein Herz war schwer, sein Haupt war grau…
התזכור? – לפני חצי-שנה היה הדבר. הזקן יָשׁב ואת הספר הקטן החזיק בידו – את ספר שיר-השירים. הלא זה השיר אשר על כל השירים: שיר אשר לַאֲבִיב העולמים ואשר לנעוּרי העולמים ואשר לאהבת העולמים. ואולם עיני הזקן היו לחות ובאין זֹהר וכמעט אשר קמו מֵראות, והידים הרזות והיבשות רעדו...
והַקַּיִץ החָדש והרך כמעט אך זה התעורר אז. כמו מזמור-שיר חָלַף את הרוח. נשמעו תרועות קול ואיש לא יָדע מאַין, נִשָׂא שִׁיר-רנָנות ואיש לא מצא איה.
והזקן יָשַׁב כפוף על ספרו הקטן ושפתיו הנובלות מלמלו. מעשה-מכונה מלמלו, והוא לא יָדע מָה:
„... לריח שמניך טובים, שמן תורק שמך. עד שהמלך במסבו נתן הַנֵּרְדְּ ריחו, כי עת הזמיר הגיעה. עֹפר האַיָּלים מקפץ על-הרי בתר, רגע פה ורגע שם. פתאום הנה קול התור נשמע. הנה גם היונה הומה בחגוי הסלעים עד להניא ראש ולב. התאנה חנטה פגיה הירוקים. הנצנים נראו בארץ על כל שעל ועל כל פאה. צרור המור מַשְׁכִּיר את הרוח והרוח מקֻטרת מור ולבונה. הנה הֵנֵצוּ הרמונים האדֻמים והם בוערים ולוהטים...”
הזקן מפהק. למי, למשל, יש נפקא-מינה בכל זה?...
„על-כן עלָמות אהבוך”. הזקן התעמק רגע אחד במחשבותיו. ואולם בעוד רגע והוא מוסיף לקרוא: „כתפוח היה בעצי היער, רם וישר וחסון. בשושנים רעה כל היום. על ההרים קִפֵּץ ועל הגבעות, מהר להר ומגבעה לגבעה. הנה הוא עולה פתאום בתמר, אוחז בידיו בסנסניו ונע אחת הֵנה ואחת הנה. ופתאום הוא יורד ואחרי הנערות הוא מרַדף ואוחז להן שועלים שועלים קטנים. אבל בעוד רגע והנה מחולת המחנָיִם: מעגל, מעגל, מעגל מסביב, הֵא לָךְ ידי, תני לי יד!”
שחוק עיף ודל חולף על שפתי הזקן. עד כמה זה „קונדס”! עד כמה בחור זה הולל ופוחז! רבונו של עולם, במה צעירינו מבלים את שעותיהם! במה נער כזה, אשר אין לו דאגת פרנסה, עוסק ימים ולילות!
„שחורה היתה ושחרחורה מאד, בְּרוּניטה נאוה, ועוד גם כזאת, כי שְׁזָפַתָּהּ שמש הדרום. ושִׁנַּיִם היו לה, לבָנות ומעשה-פנינים, אחת אצל אחת. כעֵדר הקצובות היו, שגלשו מהר הגלעד. וכמו חוט ארגמן על-פני חוט ארגמן שתי שפתותיה. כשני עפרים תאומים בני צביה אחת היו שני השדים, ובין שני השדים ילין צרור המור. הנה פשטה את כתנתה ורחצה את רגליהּ. ושם מתחת למצחה נשקפו – – האם שתי עינים הן? האם שתי יונים? וקול לה מֶה עָרֵב, מֶה עָרֵב! השמיעיני את קוֹלֵךְ, היושבת בגנים, החברים אוהבים ככה להקשיב לקולך!...”
הזקן מְכַוֵּץ את מצחו. רבונו של עולם, עד כמה נבער עולם זה! איך יכול אדם שלם ברוחו להשפיק בהבלים כאלה? האם זאת היא תכלית? האם בשביל זאת ברא אלהים טוב ומיטיב את עולמו ואת בריותיו?
„... ערשנו רעננה. שמאלו תחת לראשה וימינו תחבקנה. הנה היא רועדת, הנה חם לה, הנה היא חוֹלת אהבה!... אחות לנו קטנה, והתור הומה והומה ומסביב ריח שמן תורק...”
עיף ולאט, וכמעט אשר ינוע ממקומו, מניח הזקן את הספר הקטן מתוך ידו. הוי אֵל אלהים אדירים! איך לא יאדימו פני צעירינו מבֹּשת על כל הרהוריהם הריקים! הן היו צריכים לכבוש פניהם בקרקע על כל עסקיהם ועניניהם אשר הם ממלאים בהם את מוחם עשרים וארבע שעות!
שעול חזק תוקף אותו. חש הוא באבריו כי קר לו פתאום מאד, אף כי השמש בוערת בחוץ. בתוך בגד הצמר העב אשר לו הוא מתקפל והוא יושב לפני התנור.
ІI
עריכהEs war ein schöner Page,
Blond war sein Haupt, leicht war sein Sinn…
„קהלת” – ספר החקירה העולמית, ספר תורת היגֵעוּת והכבֵדוּת וחֹסר התכלית וחֹסר כל נֹחם וכל שביב אור בכל החיים: הלא זה הערפל התמידי והכבד והעכור אשר רובץ על כל העולם כלו...
והאיש האוחז אותו בידו הוא עלם צץ ופורח – זה אשר מבחר כל חפצו הוא לקחת פעם את כדור העולם כלו בתוך ידו וּלשַׂחק בו שחוק כדוּרים. מתוך עיניו משתער הכח ומתפרץ, וכל אשר בו מלא תאות-חיים ועליצות-חיים וסערת-חיים. כמו אש יוקדת בו ולוהטת. הוי, לוּ רק הִשלים כבר את חֻקו עם האותיות המודפסות האלה אשר היו לו לזרא ולוּ רק התפטר כבר מלפניהן להיות חפשי לרוחו!
ובחוץ הכל קודר ועכור ועגום. הרוח נושב והעלים הצהֻבּים נופלים. מן השמים זוחלות טפּות כבדות לארץ, ועד מהרה שבים העבים אחרי הגשם. והכל אשר מסביב כבד ככה וַחֲסַר-תקוה וַחֲסַר-נחמה...
והעלם הצעיר עובר בעיניו בחפזון על-פני דפי הספר.
„... הבל הבלים, אמר קהלת. הכל הבל ורעות רוח. מה-יתרון לאדם? מקרה בני האדם ומקרה הבהמה ומקרה אחד להם, כמוֹת זה כן מוֹת זה, ורוח אחד לכּל. כל הדברים יגֵעים, כל המעשים שנעשים תחת השמש והנה הכל הבל ורעות רוח. לשמחה מה-זה עושה? למה ישחק האדם? הכל הולך אל-מקום אחד והכל שב אל-העפר”...
רגע אחד התעמק במחשבותיו. אַל יחשוב אלהים לעון לי! אכן האיש אשר מצאה ידו לעשות ספר כזה אין זאת כי-אם היה מלֻּמד יבש וּמיֻבּש וחובש את ספסלי בתי-המדרש מאין כמוהו! הוי לחכמה אשר יכול אדם ללמוד מפי זקן עובר ובטל כזה באין עינים ובאין אזנים ובאין שִׁנַּיִם! וזה אשר יאמר ויחזור ויאמר, כי הכל הולך למקום אחד – יישר כחו! הלא עוד לי איזה זמן לְפָנַי עד כי אבוא עד הלום!
בלי נחת ובקֹצר-רוח הוא מוסיף להפוך בגליונות הספר.
„... דמעת העשֻׁקים ואין להם מנחם, ומיד עֹשקיהם כח ואין להם מנחם. ושבתי אני ואראה את-כל-העשֻׁקים אשר נעשים תחת השמש...”
קֹצֶר רוחו הולך הלוך וגדול. האין יכול אדם להשמיעני, לאיזו תכלית, למשל, מצא זה פּתאום לנחוץ לספּר לי את כל אלה? אין זאת כי-אם דאגות אחרות לא היו כלל לבן-אנוש זה!
ובחפזון הוא מוסיף לקרוא: „... וְשַבֵּחַ אני את-המתים שכבר מתו מן-החיים אשר המה חיים עדֶנה, טוב יום המות מיום הִוָּלדו וטוב ללכת אל-בית-אֵבל מִלֶּכֶת אל-בית משתה...”
האמנם?... ואני אומר לכם: לא ולא! – בקֹצר רוח הוא מוציא את מורה-השעות מתוך צלחתו ורואה בו. הן גם הוא הולך היום – ודוקא אל בית-משתה! גם היא, הנערה המוזהבה והנלבבה אשר לו, תהיה שם. מה יפה העולם אשר ברא אלהים ומה טוב ומה נעים לחיות בו!... אכן צר לאדם להפסיד אף רגע אחד לשוא לבלתי השתמש בו!
ומעשה-מכונה, בבלי דעת מה, הוא ממלמל את המלים האחרונות.
„... ובטלו הטֹחנות, כי מִעֵטו. וחשכו הרֹאוֹת בארֻבּות ויִּשַׁחו כל-בנות השיר. האביונה הופרה. הלך האדם אל-בית עולמו וסבבו בשוק הסופדים. נשברה הכד על המבוע ושברי החרש פזורים – והכל תם!”
העלם הצעיר השתער פתאום ממקומו. יותר לא יוכל עוד להאריך רוחו. למה לו עושה-ספרים זה עם מליצותיו אשר עשה לו בזעת אפו? את זאת לא יאמין לו! העולם יפה כל-כך ומלא חמודות, והחיים מה יפים! מי אשר אין לו טוחנות ואין לו רואות והופרה האביונה אשר לו, ילך-נא זה וישכב לנוח ולא יעמוד כשטן בדרך אחרים! במטיפי מוסר אין לי צֹרך! וזאת אשר יאמר, כי שַׁחו בנות השיר – אַל יביאהו אלהים במשפט על זאת! לא, תהלה-לאל עוד פיפי הקטנה חיה וגם זוזה הצהֻבּה לא מתה, והן תזַמֵּרנה היום! – לא, גם רגע אחד לא יוסיף עוד לשבת בחדר בתוך הרוח הצר!...
וכמו רוח סועה השתער החוצה, קל ועלז, ולתוך מרחב-יה.