מחבר:דוד פרישמן/פרוזה/אהבה, 1-3

אַהֲבָה

קטעים של פואימה

מאת דוד פרישמן

I
הַוֵּזוּף

נעור הַוֵּזוּף. מפֶּה לפֶה עברה, כלַבּת-אש שוטפת, השמועה פתאום: נעור הוזוף; איש לאיש סִפּר, והמלה מתה על לשונו: נעור הוֵזוּף – ופלצות השתפכה על כל פנים.
יומם היו פני הוֵזוף שחורים וזועפים ומלאו סתרים. בין הכרמים הרעננים, המזהירים והצוהלים אשר לרגלו, עברו ונמשכו נקיקים שחורים, עמוקים וחדלי-פרי, ובין שממותיהם הנוראות נמתחה הַלַוָּה הנושנה, אשר נהפכה ותהי לסלעים חדים, כמו ים מת, אשר גליו השחורים קפאו פתאום. הסיגים, אשר קרשו, תלו וירדו כרצועות רחבות והגיעו עד הים.
ומתוך הדממה בלילה נתן ההר את אותו הראשון: היה כמו אוב-ענק הדובר מבטן, אשר ישמיע קולו מבטן האדמה. ופתאום החריש, כמו אָסף רוח ממעמקי חזהו, ואחרי-כן התגלגל הקול הנבלע והמעומם, כמו רעם מתחבא, ויתהלך מתחת לארץ, והוא הומה המיות קצרות, אחת ושתים, אחת ושתים, עד כי גאה ונערץ והלך בסערה – כקול לביא מורגז, ההומה ונוהם אחות ושתים, ופתאום יחריש, ואחרי-כן יזַנק על טרפו.
ובעוד רגע והנה זוָעות גדולות ורעידות האדמה. מאז הבֹּקר ועד הלילה הזדעזעה אדמת קַמְפַּנְיָה כֻלה. הבתים מתמוטטים ונופלים. אור היום נהפך ללילה. להבות אדומות מגיהות לרגעים את פני השמים – וההר סוער וזע ונע.
ובקרב כל נשמה רוחשת רק מחשבה אחת: בא יום אדני הגדול! העולם כֻּלו חוזר לתֹהו ובֹהו!
מתוך הלוע עולה עמוד עננים שחור וכבד, מתאבך ומִתַּמר בחפזון, מתפתל ופורץ השמימה, ושם יהָפך והיה לענן לבן ובהיר. וחמרי עשן נדחפים אחריו עם גפרית רותחת, ומהם מתמלטים לרגעים ברקים לבנים. ופתאום ואבנים כבדות ולוהטות ומטילי מתכת נתכת וגושי סלעים גדולים מתעופפים כאבקות זיקים ומושלכים בכֹח איתן עד לגֹבה אשר אין לראות עוד. ושרביטי-אש בוקעים ופורחים מרגע לרגע, והיו כמו חכים שלוחות לצוד בהן את הכוכבים מן השמים. ופתאום והנה רגע אחד דממה איומה וכבדה מאד. אבל בעוד רגע והרעם מתגלגל בקול אחד ואדיר, אשר לפניו לא היה עוד כמוהו, ואלומת-אש, כמו שבלת גדולה, משתערת עד לשמים ומשליכה על סביבה ערמות שלהבות. והאש רוקדת ומחוללת, והמחולות מחולות נוראים, והרעמים יוצאים דחופים ודחוקים, וההר כלו היה למין בַּטֶּרִיָּה נותנת אש, המורה יריות מכל עבר יחדו בפעם אחת.
ובקרב נשמת כל חי אין עתה בלתי-אם ההרגשה האחת: קץ העולם בא!
והלַּוה מתפרצת בזעף ובסערה, אשר אין לשער, והלַוה בוקעת את המורד ונופלת בזעף ובחֵמה גדולה, והלַוה משתפכת בעקבי סעיפי הנקיקים עד למקום היערות וסוערת וזורמת ושוטפת את כל הארץ מסביב.
ויושבי רַסִּינָה ויושבי פוֹרְטִיצִי ויושבי טוֹרֵי דֵל גְּרֵיקוֹ מביטים בעינים קמות, אשר השגעון יושביהן, ואורבים בפחדים ובמוראים גדולים אל כל תנועה ואל כל נטיה, אשר תהיה למהלך זרם-האש. חריץ עמוק עוצר רגע אחד בעד מרוצת הלַוה. הלַוה פורצת ויוצאת בעקבי החריץ, ואולם קצה החריץ פתוח אל פני טוֹרֵי דֵל גְּרֵיקוֹ האמללה, אשר חשבה כי נצלה. בזעף חדש סוער הזרם מן המורד המשֻׁפָּע ומשיג את העיר הפורחת. בעוד רגע ועשרות אלפי אנשים מתמלטים על נפשם ומבקשים מפלט על-פני הים. עוד רגלם על החוף והם מביטים מאחריהם, והנה מתפתלות לשונות הלַוה, כנחשים זוחלים, וזורמות ושוטפות על גגות הבתים אשר התמוטטו ומגדלים נופלים ברעש גדול ובנוראות גדולות וארמונות ובתי-כנסיות מתמוטטים והיו לעיים, וקול ההר עוד הולך וחזק. ממחרת בבֹּקר וטורי דל גריקו לא היתה עוד.
וזרם הלַוה זועף וסוער ושוטף בלי הרף עוד, הלוך והשתפך בחפזון. גם הים הגדול איננו יכול לשום חֹק למרוצת הלַוה. בזעף היא מתפתלת ונמשכת הלאה, וְקָצֶהָ התחתון יקפא בתוך הים. המים רותחים עד למרחקים רבים מסביב. דגים מבושלים, אשר המוניהם לא יסֻפּרו מרֹב, מכסים את פני המים ממעל. ובתוך השממה הגדולה יֵאור הבקר.
הלהבות המתאבכות מתוך לוע ההר לא תֵרָאינה עוד; ואולם גם ההר לא יֵרָאה. קיר שחור, נקשה כלו, עומד מסביב לו. כמו מכסה שחור פרוש על הים ועל לשון-הים. גשם אפר דק, כמו פיח, יורד בלי מעצור על ניאפול וסביביה ומכסה את כל הצמח ואת כל העצים ואת כל הבתים ואת כל הרחובות.
השמש עולה בלי נֹגה. הבֹּקר כהה מאד. רוח כבד ממלא את כל לב. אין איש מאמין בחיים.

*

...ובתוך הסירה השטה על פני הגוֹלְף עומד העלם ומביט מאחריו ומדַבּר חרש על לבו: אכן עזה ועצומה שבעתים מן האש הגדולה הזאת – היא אהבתי!

II
אֶשֶׁד-נֵיאָגָרָה

אשד-ניאגרה איך נברא?...
את השמים ואת הארץ עשה אלהים, ואת כל צבאם ואת כל אשר בם, וביום הששי כִלה את מלאכתו והנה פלא: הכח אשר עוד נשאר לו באוצרו גדול שבעתים מן הכח אשר הוציא בכל אשר ברא עד כה – ויקם ויברא בכח הזה את אשד-המים הנפלא אשר בנחל ניאגרה.
ופֶה שָׂם לו, למען ידַבּר בו, והוא הרעם, ומראה נתן לו, למען יפליא בו, והם כל צבעי נֹגה הקשׁת, ולבוש הלביש אותו על הוד מצחו, והם עבים עד לשמים, ומשרתים הפקיד לו רוחות וסערות וזועות, אשר יתנו קולם עד למרחקים רבים: קול רעש ושאון והמולה מלא תמיד את האויר אשר על אי-הָעִזִים יום ולילה.
ובאים בני-האדם מארבע כנפות הארץ לראות את הפלא הגדול מכל הפלאות אשר עשה אלהים וזוחלים בגאותם הנסרחה ומביטים ופוערים פה ומצפצפים את רחשי לבם הקטן על-דבר אשר מצא המראה את חִנּו בעיניהם. ואולם מלך אדיר היה פה האשד הזה אלפי זמנים ואלפי דורות נשכחים בטרם היות עוד כל תולעי-אדם אלה, אשר נבראו למלא זמן-מה איזה מקום ריק בתוך רבוא רבבות העולמות, והוא ימלוך פה שנות מאות ושנות אלפים רבות גם אחרי אשר תגוע הרִמה הנאלחה הזאת ותֵאָסף על יתר התולעים, קרובי-הדם אשר להם, ויתבולל עפרם יחדו.
לקח אלהים ים אוקינוס, ברגע אשר השתובב מאד, ויעמידהו ויציבהו מוצב, זקוף לארכו, ראשו בעבים ותחתיתו בתחתיות תהומות, כקיר-ענקים נטוי, והנה לפנינו ים עומד מוצב והוא משתובב ומתהולל ומרקד ומפרפר.
ורואה העין את החוף הזקוף והמשֻׁפּע עם היערות הגדולים והעבֻתּים ואת עזוז הגלים הרותחים ואת השׁבֹּלת המתהפכת בשערה, אשר תניא את כל ראש. והגלים והשׁבֹּלת מתהפכים בִּן-רגע והיו לענני קצף רותח. והשטף הולך ונורא וקסמי זֹהר חדשים נגלים בכל רגע ואין מדה לחליפות הצבעים. ואלפי משברים סואנים ומשתערים ומתפרצים למעמקים וגשמי ערפל כבד יורדים ואובדים במרחק ועוטים את כל המקום בעלטה.
ושומעת האֹזן את השאגה, כקול שאגת רבוא רבבות רעמים יחדו, ואת היללה, כקול יללת רבוא רבבות סערות יחדו, והררי המים סוערים ומתפרצים אל התהום ונשברים אל הסלעים.
והרגישה הנשמה והנה היא דלה ונבהלה ונדהמה וכח אין לה להכיל את כל המראה הגדול והנורא – ודבק אליה רגש אין-אונים עד לחמלה לעֻמת כל הגֹדל הרב והנפלא.
הנה זה אשד-ניאגרה במקום אשר שם „פַּרְסַת-הַבַּרְזֶל”!
ומעֻטף בענני אבקות גשם יבא הבא אל המערה, היא „מערת הרוחות” אשר מתחת לאשד, והוא נדחף בעזוז הרוח השורקת ונדהם מקול הסערות והזועות ומסֻמא על-פי גשמי האבק הזועפים. והרוח דוחף ובועט ומכה בשבטיו בלי-הרף, ועוד מעט ואחז את הבא וצנף אותו כצנפה וְנִפֵּץ אותו אל הסלע. והמבול העומד נצב מלמעלה כקיר מים נורא מרעים בקולות איומים וְסוּפות גשם נִתכות ארצה והשערה שורקת ומיללת בלי מעצור בין הכפים האלה, ואולם קיר האלגביש אשר למערה מפיץ אור נפלא. וכאשר יעבור העובר את שער הרוח הזה, אז תביט עינו משם והלאה את המראה הגדול: את הגלגלים הראשונים, המבשרים את עֲלוֹת מֵי הנחל. והמִשבּרים הולכים וחזקים והקצף הלבן הולך ורב, והמִשׁברים מתערבים איש באחיו בקול שאגה גדולה ובמהומת פראים והתאחדו והיו לחמר מים אחד שקוף, אשר מראה אזמורגד ירוק לו, והתנפלו בכח איתנים אל התהום והתפרצו ענני רביבים מסביב עד לאין מספר.
 
וכל העולם אשר מסביב עטוף בקצף לבן ובקיטור ובאֵד כבד, וכמו אבק רותח יוצא ורובץ עלפני כל.
 
ואם יביט איש אל תהום „פרסת הברזל” והנה הוא נורא ומלא אימה – ואולם רק ברגע אשר יפזר הרוח מעט את הקיטור יוכל להביט אל תוכו.
 
והמצולה רותחת ורועשת בקול שאגה גדולה ונוראה ומתגלגלת וזורקת קצף, והעצים, אשר עקר אותם הזרם, מתגלגלים בשערה ורוקדים הֵנה והלום.

*

...ועל הגשר התלוי עומדת העלמה, ומביטה אל תוך הפלאות ומדַבּרת חרש אל לבה: אכן עזה ועצומה שבעתים מן האשד הגדול הזה – היא אהבתי!
 

III
„הַמָּוֶת הַגָּדוֹל”

המות הגדול הולך: „המגפה השחורה”. במכה טריה קטנה החלה. בעלית קיר חשֵׁכה מת ילד קטן במכתו הטריה, ומקץ שעות אחדות מתו כל היושבים בבית ההוא, ומקץ ימים אחדים מתו כל יושבי הרחוב, ומקץ שבועות אחדים ותהי כל העיר עזובה ושוממה.
המות הגדול הולך.
ומן העיר בא אל המדינה ומן המדינה אל הארץ ואל חבלי ארץ רבים – וישאר אחד ממאה ושנים ברחוב. היתה כל הארץ כיער עצים יבשים וחרבים, אשר התלקחה בם האש, והיא קופצת מעץ לעץ ואוכלת ואין מציל.
ולא כגנב בא הפעם, לחטוף לו בהחבא את האחד ואת השְׁנַים, כי-אם כשודד בצהרים, אשר חרבו שלופה בידו, והוא מתנפל על מחנות שלמות לעין השמש ומכה אותן עד בלתי הִשאיר שריד.
ואת העם מצא המות בעצם היום אשר חגג את חגו, והחוגגים לבושים מכלולים ופארים ומגבעות וקשורים וְמַסְווֹת ושלל צבעים רבים – והחללים נופלים ברחובות העיר והם לבושים את בגדי השחוק אשר עליהם: הלץ עם מגבעת הפעמונים אשר בראשו והנערה עם המצלצלים אשר בקצות שמלתה.
והעשירים מתמלטים על נפשם ויוצאים אל הכפרים ואל הערים הרחוקות ואל מעבר לים, והאנשים אשר אין להם היכֹלת נשארים בעיר ומתחבאים בתוך בתיהם ואינם נותנים לאיש לבוא עמם במגע ובמשא. ואח רואה את אחיו ומתחַבּא מלפניו, כי ירא להושיט לו את ידו ולגעת בו. והילד הקטן מפרפר במכאוביו וּמִתְעַוֵּת ומתפתּל, ואמו מתמלטת על נפשה החוצה ונסה מפניו. ואיש לא ישאל את פי רעהו על הנעשה ברחוב הקרוב, כי ירא פו ישמע ופן ידע. ואיש לא יבוא עם הקרוב אליו במגע ובמשא, לבלתי שמוע כל דבר. וגם הכסף, אשר יקח איש מאת רעהו, לא יִלָקַח מיד ליד, כי-אם על-פני מַחְתָּה, אשר יושיט לו.
והרחובות נשַׁמו והארמונות היו למערות פריצים, וחברי גנבים מתשוטטים ברחובות ושוללים שלל בידם. ובתי-הכנסיות ובתי-המדרשות נהפכים לבתי חולים; ואולם לא יכילו את כל המובאים.
וכעלים כמושים מן העצים נופלים החללים יום-יום: מאת איש, חמש מאות איש, אלף, שני אלפים, שלשה אלפים יום-יום. וכטיט חוצות שוכבים החללים, כדֹמן על-פני הארץ, ואיש לא יתבונן ואיש לא ישים אל לב.
והמקברים כבר חדלו מעשות את מלאכתם והם עוזבים את המתים באשר הם שם. ויש אשר יקבֹּר איש את מתו, ומקץ שעה אחת ונקבר עמו גם הוא.

*

... ושניהם, העלם והעלמה, מתרפקים איש על אחיו בכל מאמצי כחם, וחבקו ודבקו יחדו, והם מדברים חרש: אכן עזה ועצומה שבעתים מן המות הגדות – היא אהבתנו!