מחבר:דוד פרישמן/מסות ומאמרים/פרצופים/הרברט ספנסר וג'אורג' אליוט

 
І
הרברט ספּנסר וג'אורג' אליוט – את השַׁיכות שבין שני אלה ידענו רק במדה זו, שלפני שנים אחדות הוציאה חברת „אחיאסף” בזמן אחד ובעוֹנה אחת שנים מספריהם בהעתקה עברית, את ספר „החנוך” של ספנסר ואת „דניאל דירונדה” של אליוט. ואולם לא עלה אז על לב איש, כי יש בּין שני אלה שַׁיכוּת עוד יותר קרובה.
כשמת ספנסר בשנה שעברה בעשירי לדצמבר, הניח אחריו בין כתבי-ידיו את האוטוביוגרפיה שלו, והיא נדפסה ויצאה זה עתה. בספר הזה אנחנו רואים, שלא הניח ספנסר מידו שום הזדמנות מלהזכיר בשם ג'אורג' אליוט כפעם בפעם ומלהתרפק עליה ומלקשור כּפעם בפעם איזה פרט מפרטי חייו עם חייה היא, עד שלבסוף הוא מקדיש לה פרק גדול ושלם. נכּר, כי איזו נטיה חזקה מושכת את הגדול מן הפילוסופים שבדורו אל הגדולה מן הסופרות שבדורה וכי בחבה יתרה הוא נוגע וחוזר ונוגע בכל דבר, שיש לו איזה קשוּר עם אליוט. אמת כי בין כה וכה נפוצה גם השמועה, כי אוהב היה ספנסר לאשה הנפלאה ההיא וכי חשב לקחת אותה לו לאשה. לא חסרו גם-כן שמועות, שלא גרסו כלל גירסא זו של לקיחה ורק מצאו שם איזה יחס קרוב, המיוסד על מדה של חֵרוּת. ואולם כשאנו עוברים על פרקי הספר שלפנינו, אנו רואים עד כמה טהור היה היחס הזה ועד כמה כבד האיש הגדול את האשה הגדולה באמת. רואים אנו כי היחס שהיה בין ג'אוֹרג' אליוֹט ובין ידיד נפשה ג'אורג' הנרי לואיס, בעל ההיסטוריה של הפילוסופיה ובעל ספר התולדות הידוע של גיטה, הוא שמנע את ספנסר מלהתקרב אל אליוט עוד יותר, עד לכדי נשואים. ומה גם כי לואיס היה גם ידידו הוא, וספנסר ידע כי לו משפט הבכורה. ואולם יותר מכל אנו רואים, כמה גדולה היתה ההשפעה שהשפיעה אליוט על הפילוסוף הגדול ושהשפיע הוא עליה. יחס ידידותם זה לזה היה לברכה גם לשניהם. בהנאה משונה הוא מזכיר פעמים רבות, כי הוא הוא שעורר אותה לכתוב ספורים, ופעם אחת הוא כותב, כי בסוד סודות ספרה לו ג'אורג' אליוט, שכבר החלה לכתוב את ספורה הראשון.
בשנת 1851 התודע ספנסר אל מרת איוֶנס (שמה האמיתי של ג'אורג' אליוט הוא: מֶרי אַנה איוֶנס), אל האשה אשר „לא ידעו אותה אז בלתי-אם מעט ואשר עתה מלוא כל העולם תהלתה”. במכתבו אל רעו לוט, שהוא מביא, הוא כותב: „בזמן האחרון התרועעתי הרבה אל מרת איוֶנס, אשר עליה הגדתי לך, כי היא המעתיקה את ספרו של שטרויס („חיי ישוע”) וכי היא האשה הגדולה בשכלה מכל הנשים אשר ראיתי מימי. גודל רוחה, תכונתה בתור אשה והסגולות המיוחדות שיש לה בתכונתה העצמית, הם שלא נתנו אותי לסור מעליה כל הערב”. – „מן הבילטים שלי”, הוא מודיע אותנו, „הנתונים לי חנם בשביל האופירה האיטלקית ובשביל התיאטרונות האחרים, אני מתחיל ליהנות עתה ולהשתמש בהם כל צרכי, משום שיש לי הזדמנות ללוות את מרת איוֶנס אל כל המקומות ההם”.
הגעו בעצמכם: מן הצד האחד החוקר היבש הזה, ספנסר זה, שהשפיע השפעה מרֻבּה כל-כך על ספנסר שלנו, כלומר – על אחד-העם, ומן הצד השני אותה האשה עם החטם הארֹך, כפי שאנחנו מכירים אותה מן התמונה שהדפיסה הוצאת „תושיה” – ודברים כאלה!!!
„חיצוניותה”, כותב ספנסר בזכרונותיו, „יש לה בכל אֹפן קצת מן הזכרות שנמצא גם בשכלה. קומתה היתה קומה ממוצעת, ואולם מבנה גופה היה מוצק. ראשה היה גדול מן המצוי אצל נשים; וגם היתה לו סגולה אחת, שהבדילתהו הבדלה נכרת מכל יתר הראשים, והיא, תבניתו שהיו לה שרטוטים ישרים עד כדי למשוך על עצמם את כל עין. רֹב הראשים יש שנמצא אצלם איזה מקום שטוח או איזה מקום שקוע. ואולם הראש שלה היה בולט כלו במדה שוה. הפנים, שברגעי מנוחה היה מראהם נחמד עד מאד, נהפכו ויהיו לבריאה חדשה, בשעה ששחקה מעט. שחוק רֹב בני-האדם אינו אלא קול צהלה לבד. ואולם אצלה היה השחוק על-פי רֹב גם סימן של סימפטיה להאיש שהביא אותה לידי שחוק או ששחקה אליו. קולה היה קול קוֹנטרה-אַלט חזק למדי. על-דבר הקול הזה, כמדומה לי, שדוקא אני יכול הייתי לסַפּר דברים יותר מדויקים, משום שבימים ההם היינו מזמרים שנינו יחדו לפרקים קרובים מאד. ואולם לרגלי ההרגל שלה, להבליע את הקול, כמעט שלא בא זה לעולם לידי ערכו במלואו. קולה היה תמיד רך מאד”.
ספנסר שלהם, כפי הנראה, לא היה כלל בטלן. הלוית אשה לבתי-התיאטרונות, עין רואה שרטוטי פנים עם כל פרטיהם ופרטי-פרטיהם, אֹזן שומעת קול באשה – וכל זה אצל איש שכתב את „שיטת הפילוסופיה הסינטיטית” ואת „תורת הסוציולוגיה”!
„כאשר אבדה לה אמונת-הילדים שלה”, הוא מוסיף לסַפּר לנו, „הרגישה שנים רבות כמין קרע בלבה. ואולם הסערות האלה חלפו; הטבע שלה נצח ויגיע לידי הרמוניה. ההתבוננות, שהתבוננה תמיד על עצמה, הביאה אותה לפעמים לידי רוח רעה. רק פעם אחת ראיתי אותה כועסת; אי אפשר לומר, כי לא היתה לה סבה נכונה לכעסה, ואולם כעסה היה בלי מדה. וגם כשהתעוררה ברֹב ישרה ובאהבתה לצדקה על כל עול ועל כל זדון, הנה בכל-זאת היתה לה סבלנות גדולה לכל חסרונותיהם של בני-האדם ותהי נכונה תמיד לסלוח. ואם קרה מקרה והיא נחפזה להוציא איזה משפט שלא בצדקה, אז היה מראה פניה כאילו בקשה כפרה וסליחה”.
תעודה כזאת לאשה – ולוּ גם תעודה של פילוסוף גדול, ולוּ גם תעודה לאשה שכתבה רומנים – אי-אפשר שתצא מפי איש שאינו „אוהב”. בנוהג שבעולם, אשה שנתפשה בכעסה פעם אחת, חזקה שהיא כועסת מאה פעמים ואחת ביום באותן השעות שאינה נתפשת. אשה שרואה עול וזדון והיא סולחת ומוחלת מיד, חזקה שאין זו אלא אותה הרחמנות הידועה הטבועה בטבע האשה בכלל. אשה שמוציאה איזה משפט בחפזה וחוזרת ממנו, חזקה שלא עשתה כזה אלא משום שדעתה קלה. ואולם לא כן דעת ספנסר; לכל-הפחות לא כן דעתו בנוגע דוקא לאשה זו, שלוה אותה לבתי-התיאטרונות והתענג על פניה העגולים ועל הקונטרה-אַלט החזק שלה וזמר עמה ביחד. הוא אומר:
„על-פי נטיה זו שבתכונתה אני מחליט, שהיא היתה מפשפשת תמיד במעשיה ובודקת יום ולילה במומיה. פעם אחת התאוננה באזני על מין הכרה כפולה שיש לה ושמציקה לה מאד: כל דבר שהיא מדברת ושהיא עושה, מיד נגררת אחריו התעוררות לבקֹרת עצמית. מובן מאליו, כי תכונה זו גרמה לה להמעיט את ערכה בעיני עצמה ולבלתי תת אותה להאמין בעצמה”.
והוא מוסיף:
רֹב הרוחות המתרגשות מוצאות בנפשן, כפי הנראה, מעט או הרבה מן הסימנים של ההכרה הכפולה. ההכרה האחת מתבוננת, כביכול, בזו שכנגדה ומוציאה את משפטה לשבח או לגנאי. מאורעות שונים, שיש בהם כדי להוכיח, הביאוני בשנים האחרונות לידי כך, להחליט, שיש מין „שניות של רוח”, עד כמה ששניות זו אינה אלא אותו הכשרון של שני חצאי המוח לפעול כל אחד בפני עצמו בלי חברו. בחלומותי באתי פעמים הרבה לידי חזיונות ופלאים, שאי-אפשר לבאר אותם באֹפן אחר; וחזיון אחד שהביאני לבסוף לידי החלטה. כשהקיצותי פעם אחת בבקר היתה ההכרה שלי ברשותי עד לאותה מדה, שיכולתי להחליט בבירור שאני ער. ובכל-זאת הוספתי לחלום; וההכרה של הויתי הערה התבוננה רגע אחד על ההכרח של חלומי. עוד יש לי גם מופתים אחרים שהיו יכולים להוכיח, ששני חצאי-המוח פועלים את פעולותיהם כל אחד בפני עצמו. הן כבר הוכיחו אחרים לפני, שפעולותיהם של שני חצאי-המוח נבדלות ומיוחדות כל אחת ואחת לאותו החצי שהוא מומחה לה. ואולם לי נראה, כי יש להבדיל וליחד את הפעולות עוד יותר ויותר. אפשר שהחצי האחד עושה את חבורי המחשבות הפשוטים, והשני – את החבורים המורכבים; באֹפן זה יצא לנו, שיש לנו עסק גם פה עם חלוקת העבודה. האם לא אפשר הדבר שיש לנו כח חושב כפול כמו שיש לנו כח רואה כפול?”
אכן סוף פילוסוף – לחקירה. לא יועיל יֹפי ביום התפלספות, ופילוסופים גם על פתחי האהבה אינם חוזרים בתשובה. שכח ספנסר את האשה הנחמדה ואת קולה ואת פניה העגולים, בשעה שעלתה על מוחו חלוקת העבודה של שני חצאי-המוח. ואולם יתנחם-נא הקורא – עוד מעט והוא חוזר אליה.
 
II
בין הדברים הרבים והערבים, אשר ישמיע הרברט ספנסר ב„ספר הזכרונות” שלו על ג'אורג' אליוט, אנו מוצאים דברים שאין אנו יודעים אם עלינו להציגם על חשבון המוח של החוקר או על חשבון הלב של האוהב. נראים הדברים קצת כאילו היו קומפלימנטים, וחשודים קומפלימנטים מעולם שהם מפריזים לפעמים על המדה. את מי מקרבנו אין כמו אלה? למי מאתנו לא היתה גברת של-לב, אשר שר את תהלתה מעט יותר מן הראוי, ולבסוף, כשבא ערב יום הכפורים, היה מוכרח להכות באגרופו על לבו ולקרוא בקול: על חטא שחטאנו בבטוי שפתים? – מעולם לא עלה על לבי לקבוע לי את צורתה של י'וליט על-פי הדברים שידבר עליה רוֹמיאו. כל נחתום מעיד על עיסתו, והאהבה מקלקלת לפעמים לא רק שורה אחת, כי-אם אלפי שורות של ספר שלם, ואולם מן הצד השני עלינו לזכור כי יש לנו עסק פה עם הרברט ספנסר. אם אחפוץ ואם לא – מוכרח אני להרכין ראשי אל האיש הזה ולהחליט, כי כל דבריו אמת וצדק. אמנם ידענו, כי אליוט זו, שכתבה לנו אותו הספר „דניאל דירונדה”, אשר קראנו אותו בין-השמשות או אשר לא קראנו אותו כלל וכלל, היתה גדולה במדה כזו.
„טבע ההכרה הכפולה”, כותב ספנסר, „הוא שהכביד על מרת איוֶנס מלהביא את רֹב כשרונותיה וידיעותיה לידי ערכם במלואו מיד, ורק קימעא קימעא היו יכולים לגלות אותם. כח-זכרון גדול היה למרת איוֶנס וכשרון של תפיסה מהירה. כח דמיונה היוצר, שהיה יוצר תמונות ופושט נשמות ערומות, לא היה נכר כל-כך בחייה יום-יום. כשרון החקירה שלה היה נוטה יותר אל ההגיון שבבקרת מנתחת משהיה נוטה אל ההגיון המרכיב. ואולם בכל אֹפן היה רוחה הפילוסופי נכר מיד. ידעתי רק מעט בני-אדם אשר יכלתי לשוחח עמם על-דבר שאלות פילוסופיות, כמו עמה. הכשרון להגיון מפשט מתחבר אצל האיש רק לפרקים רחוקים עם התאור הממשי, ומכל-שכן שלא נמצא הרבה אצל נשים שחִבּרו את שני אלה כמוה”.
ובנוגע לתכונתה הוא אומר: „אפשר שבימיה הקדמונים היתה עליזה לפעמים. אכן בימים שידעתיה, לא הוסיפה עוד להיות עליזה, וגם לדברי חדודים ולבדיחות היתה עלולה רק לפרקים רחוקים מאד. השרטוט העיקרי שבתכונתה היה השווי ברוחה. בקנאה גדולה היתה מסתירה כל תנודה ברוחה וכל סימן של יגיעה רוחנית. דומה, שכחה היה עצור תמיד. כל רעיון שהשמיעה היה מעיד על שכל גדול, העובד את עבודתו בלי עמל. כפי הנראה, הכירה בכשרונה זה, ובכל-זאת לא היתה לה שום בטיחות בעצמה. אם היה לה להשמיע דעה המתנגדת לדעתו של איש-שיחתה, היתה עושה כזאת בצורה של הצטדקות. חסרון הבטיחות בעצמה היה חיב בלי-ספק גם בזה, שלא שמעה אז לעצתי, אשר יעצתיה לכתוב רומנים. אנכי מצאתי אצלה את כל המעלות הדרושות למלאכה זו: כשרון של התבוננות חדה, כח נפלא של נתוח, כשרון לא-מצוי לרדת על נקלה לעומק מצב-הנפש של זולתה, חמלה גדולה, חִדוד ובדיחה, וגם השכלה מקפת. ואולם היא בעצמה לא היתה בטוחה בכחה”.
הדברים האלה גם מצד זה חשובים לנו, שהם מונים לפנינו את מעט המעלות, שבעל-שכל הגון, אשר נוכל לסמוך עליו קצת, שואל מאת איש האומר להיות לכותב ספורים. אי-אפשר לנו לומר, כי את כל המעלות האלה אנו מוצאים, למשל, אצל מסַפּרינו אנו. לא אדבר כלל על אותה ההתבוננות החדה ועל אותו כח-הנתוח ועל אותו הכשרון להתעמק בנקל במצב-נפשם של אחרים, וגם על החִדוד והבדיחות לא אדַבּר, ורק אותה החמלה, אותה החמלה הגדולה שמוכרחת להיות בנשמתו של זה היושב לכתוב, וגם – וי לי אם אומר – אותה ההשכלה המקפת! הלב מתחמם רגע אחד בקרב מדי חשבו בכל זה. ומן הצד השני אותו חֹסר-הבטיחות בעצמה מצדה של הסופרת. אי-אפשר לנו לומר, כי חֹסר-בטיחות כזה אנו מוצאים יותר מדי, למשל, אצל סופרינו אנו. מי מאתנו היה מסֻפּק אף רגע אחד בכחו וביכלתו? מי מאתנו פקפק אפילו כהרף עין בעצמו ובכחותיו ובכשרונותיו מדי שבתו אל השלחן? ומי מאתנו שאל את עצמו: אפשר שטעה ולא זהו המקום כלל שהוא ראוי לשבת עליו? הוי הבטיחות, הבטיחות, הוי עד כמה אנחנו בטוחים ומובטחים! הלב רועד רגע אחד בקרב מדי חשבו בכל זה...
ואולם ספנסר עובר מזה ומסַפּר לנו אפיזודה יפה:
„באחד מימי האביב נתגלגל הדבר, שדברנו על „הפילוסופיה הפוזיטיבית” של קוֹנט, והיא שעוררתני אז ולא חדלה עד שקראתי את הפרקים הראשונים, את המבוא. הדבר הזה לא עלה לי על נקלה. ידיעתי בלשון פרנציה הספיקה לי לכל-היותר, שאוכל להפוך בדפים של איזה ספור (אשר על המקומות הקשים לי בו מצד הלשון פסחתי), ואולם מעולם לא הספיקה לי לתכלית כזו. לא אזכור עתה עוד את אשר חשבתי אז על תורתו של קוֹנט בדבר שלש המדרגות, המדרגה התיאולוגית, המיטפיזית והפוזיטיבית. מימי לא היה לי עסק בענין זה, ועל-כן לא הסכמתי ולא התנגדתי לו. ואולם בנוגע לחלוקתו של קוֹנט, איך הוא מחלק את החכמות, היתה לי מיד השקפה שלי בעצמי, ואני התנגדתי לה. אכן מרת איוֶנס השתוממה מאד בשמעה זאת! בעיניה היתה החלוקה הזאת לדבר שאי-אפשר לחלוק עליו. רק בקֹשי נעתרה לי לשאת ולתת עמי בענין הזה, ואחרי-כן, לא הוסיפה עוד לדַבּר עמי על הפילוסופיה של קוֹנט עד עולם”.
והוא בא לידי כך, להזכיר את דבר האהבה אשר בינו ובינה – לפי דברת בני-אדם.
„אחרי שבני-האדם ראו אותנו תמיד יחדו, באו לידי כך, להניח הנחות שונות. על-פי רֹב די להם לבני-אדם סמך קל, בכדי להוציא ממנו דיוקים מוחלטים; ופה היה להם סמך גדול; ובכן החליטו, כי אוהב אני לה וכי עוד מעט ואקחנה לי לאשה. שתי ההנחות האלה גם יחד לא היו נכונות”.
תיתי ליה! אם יש אנשים רבים כל-כך, הנשבעים שבע פעמים ביום, כי אוהבים הם בכל מאדם, והם בכל זה דוברים שקר, הדין נותן, כי נאמין לאיש על דברתו, באמרו כי איננו אוהב. חברך לא אהב – תאמין. ואולם אותם השבחים, אותם השבחים הרבים מקלקלים קצת את החשבון. אותו „הסמך הגדול”: ההלויות הרבות לבתי-התיאטרונות וההסתכלות בפרטי-הפרטים של פניה והדוּאֶטים הרבים והישיבות התמידיות יחד – והכל בכדי שתעורר אותו היא לקריאת הפילוסופיה של קוֹנט בדבר שלש המדרגות, והכל בכדי שיעורר אותה הוא לכתיבת רומנים. מי יודע? כמה צנוע לפעמים אדם, שאינו מכיר באהבתו!
ואולם הנחמדים מכל הדברים האלה הם הדברים אשר יסַפּר לנו ספנסר על-דבר הקמטים המתהוים על-גבי מצחם של בני-אדם חושבים ואיך נשתמר הוא מן הקמטים האלה. מובטח אני, כי הרבה מקוראותי העדינות יוצאות הפעם מגדרן ונעשות קצת מתאוות – לדעת. הנני ואגלה סוד.
„פעם אחת – כמדומה לי שדברנו אז על-דבר „סוציאל סטטיקס” שלי – הביעה לי את רוב תמהונה, כי אני, שאני מרבה כל-כך לחקור ולחשוב, אין לי קמטים על-גבי המצח. אולי, אמרתי לה, שרש הדבר הזה הוא, כי מעולם לא עיַנתי עוד בדבר עד כדי יגיעה. אז קראה: „דברי יהירות כאלה לא שמעתי עוד מעולם!” התחננתי אליה, כי תשמע בראשונה את כונתי בדבר הזה. אֹפן העיון שלי אינו דורש את היגיעה המצומצמת, המולידה קמטים על-גבי מצחו של אדם חוקר. מימי לא פניתי את לבי לשאלה אחת ויחידה והגיתי בה עד שמצאתי את פתרונה. אם באתי מפרק לפרק לדיוקים, אז לא היו הדיוקים האלה תשובות על שאלות שערכתי לעצמי זה עתה מקרוב, כי-אם תולדות התולדות של מחשבות שבאו לי בלי עמל ושיצאו אחת לאחת ממקור אחד. שמרתי בלבי איזה דבר שמצאתי בספר או שראיתי בעצמי. חוש ידוע היה לי להכיר את ערכם של דברים כאלה. לא שחשיבותם הכללית היתה נכרת לי מיד, אלא שהאינסטינקט והאינטריסה שלי דחפוני תמיד לגבי דברים שיש להם חשיבות כללית. הייתי יכול, למשל, לקרוא בספר על-אודות בנין גופה של חיה זו או זו ממערכת היונקים, ולא נשאר מזה בלבי רֹשם מסוים; ואולם כשבאתי לידי עובדה זו, כי היונקים – וגם כשהם נבדלים כל-כך למיניהם, כמו התנין והגמל המנומר – יש להם כמעט לכלם שבע חוליות בערפם, אז נצטיֵן דבר זה אצלי ונשאר שמור בזכרוני. אמתיות כלליות כאלה היו מעסיקות אותי לפעמים אחרי זה, לפי שטבע כשרוני היה בכך, איזה זמן מועט, ואני בחנתי את ערכן. אחרי שמונת ימים אפשר שנזכרתי שנית בענין זה. עיון חדש, הכרה חדשה, ומופתים חדשים מתרבים אצלי. ושוב עובר איזה זמן. ולבסוף, כשנתתי לעצמי דין וחשבון של כל התבוננותי במקצוע זה, נתרחב אצלי הרעיון, נתרבו המופתים, נראתה האפשריות לכיֵל את הכל לכלל אחד, ואז יצא מתוך כל הערבוביה הזאת מֻשג קבוע. ויצאה שיטה אחת ושלמה, בלי כל כונה תחלה ובלי שום יגיעה יתרה. מחשבותי נתפתחו כמו מאליהן ועלו ממדרגה למדרגה, מבלי שהייתי דופק אותן. לכן לא מצאה מרת איוֶנס שום קמטים על-גבי מצחי. וגם אחרי שעברו עלי עוד שלשים שנה חדשות לעבודה ולעיון, לא נראו עוד כמעט קמטים על-גבי מצחי גם אז”.
ובכן זה הוא פתרון החידה: אין לגבירותינו העדינות לעשות שום דבר, בכדי לעצור את הקמטים מבוא, אלא תהיינה עסוקות מעט במחשבות שבאות בלי עמל ותהיינה מרגילות את עצמן למנות את חוליות השדרה של היונקים ותהיינה מסתכלות לא אל המראה אשר על הקיר אלא אל התנין והגמל המנומר וכו וכו, – ואז מובטחני אני בהן שלא יארע להן קמט קודם זמנן.
אמרו מה שתאמרו: אפשר מאד, שהחוקר הגדול הזה היה גם לץ קטן. אבל מה יעשה אדם, הרוצה להתגעגע קצת על אשה זו ש„אינו” אוהב?
בכל אֹפן, חשוב מאד הפרק הזה בזכרונותיו של אדם גדול זה.
תרס"ה.
 

טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה.