מחבר:דוד פרישמן/מסות ומאמרים/פרצופים/אליזה אורז'שקובה/מאמר שני

אֶלִיזָה אוֹרְזֶ'שְׁקוֹבָה

מאמר שני

דוד פרישמן

לא היתה לה הגיניאליות של אשה כג'אוֹרג' סַנד, לא העמקות והפילוסופיה של חוקרת כג'אורג' אליוט, לא יְפי-צורה של סופרת כְּאֶבְּנֶר אֶשֶׁנְבַּךְ או סֶלְמַא לַגֶּרְלֶף – ורק איזה דבר מעין „רחמי-אֵם” היה לה, איזה דבר מעין עקרת-בית, הדואגת לכל בניה ומחסוריהם – וגדולה למַדַּי היתה הפעולה אשר פָּעלה על-ידי היתרונות הפשוטים האלה. נוטלים אנו לתוך ידנו את אחד מספּוריה, איזה שיהיה: הכרקטריסטיקה על-פי-רֹב לקוּיה, הסיטוּאציה כמעט שאינה בגדר המציאות, עצם המעשה מגֻזם, הבנין כלו, ואפילו הסגנון, רחוקים למדי מהיותם אמנותיים, ובכל-זאת יש אצל הסופרת הזאת איזה דבר הלוקח את לבבנו, ובכל-זאת היא תמיד חביבה עלינו! האם פרי החבּה הוא לכל כואב ולכל דואב ולכל נברא בצלם, הדוברת אלינו מכל מלה ומלה של סופרת זו, שעושה אותה עלינו חביבה כל-כך? האם פרי החמלה הגדולה הוא אל כל נקשה ואל כל אמלל, המקרבת אותה אלינו כל-כך? אכן נשאה האשה הזאת עמנו היהודים במשא סבלנו הקשה, אכן בכתה האשה הזאת עם עֳנִי האכּר אשר בפולין...
אחת היתה מן האחרונים, אשר עוד נותרו לנו מתוך התקופה הטובה והישנה: נשמה פולנית עם האידיאלים של שנות הששים. כלנו אחים, כלנו שָׁוִים, כלנו אמללים, – וכל אמלל מחֻיב ללחום בשביל כל אמלל. ובאידיאלים האלה האמינה ובהִתְאַמְּתוּתם, כאשר יאמין ילד. עוד בשנים האחרונות, כבר היא כבת-שבעים, והיא עוד האמינה. זמנים נשתנו, צפרים אחרות באו וזמירות אחרות, הריאקציה ירדה כבֵדה כעופרת ושחורה כלילה על כל מקום ועל כל דבר, ואֶליזה אוֹרזֶ'שקוֹבה עוד האמינה את אמונתה הגדולה. הוי, השקפת-העולם האידיאלית והגדולה והעצומה הזאת! אורז'שקובה בעצמה היתה מין אנאכרוניסמוס בקרב העת הרעה והנוראה הזאת, האוהבת כל-כך את הרדיפות כשהן לעצמן...
יודע אני לספר על-אודותיה מעשה יפה: לפני שנים אחדות, כשחגגה את יובל שנת הארבעים שלה למיום שהחלה לכתוב ודֶפוטציות של מברכים באו אליה מקרוב ומרחוק, באה ביניהן גם דפוּטציה של סטוּדנטים יהודים מדוֹרפַּט. ואולם הסופרת התגעשה פתאום והחֵלה לדַבּר „מוסר” באזני אותם היהודים: רק הם, הם לבדם, אשֵׁמים בכל אסונם! היהודים הם אומה שאין לה תקנה! היהודים הם עם לא-היה! – ואולם הידעתם בּשֶׁלְמָה היה כל הרעש הזה? בשל דבר פשוט: היא בעצמה שמעה ברחוב העיר בגרודנה בחור יהודי מדַבּר רוסית ולא פולנית. – המנהיג של הדפּוּטציה עמד ולא ידע אם בחלום ואם בהקיץ הוא שומע את כל אלה...
ומעשה כזה ועוד מעשה כזה ועוד מעשים רבים ואחרים כאלה אני יודע לסַפּר על-אודות הסופרת הזאת. ואולם מוכרח אדם לדעת תחלה את אליזה אוֹרז'שקובה זאת, בכדי להבין את כל אלה. מין „אֵם” היתה בספרות הפּולנית, מין דואגת לצרכי רבים, שהיתה דואגת לצרכיהם של כל בניה יחדו; מין עקרת-בית היתה עם צרור מפתחות בַּחֲגור הסינר שלה, ומוסר היתה מטיפה על ימין ומוסר היתה מטיפה על שמאל. בספוריה היתה מטיפה מוסר באזני כל הפולנים ואת היהודי עשתה למין אידיאל, ואם ראתה איש יהודי, בכל הזדמנות שבאה לידה, היתה תוקפה בו באזנו וצורמה אותה על כל מעשיו ועל כל התנהגותו של האיש היהודי הזה. אֵם אוהבת אינה רשאית לעשות אחרת. אֵם היתה מתוך תקופת שנות הששים...
ואולם אנחנו היהודים לא נשכח לעולם את אשר עשתה האשה המצוינה הזאת בשבילנו. האשה הזאת היתה הראשונה בסופרים הפולנים אשר צִיְּרָה את היהודי בתור אדם עם נשמה של אדם, תחת אשר כל הסופרים שהיו לפניה התנהגו בו בספוריהם באֹפן פולני קצת: להיות בידם לכלי משחק או לגולם עשוי לצחק בו...
מי לא יֵדע את לעג השאננים האלה? מש'קי, איצ'קי, ינקיל היו להם תמיד לנפשות אשר העלו על ראש שמחתם, והפיגוּרוֹת אשר העבירו לפנינו היו: פַקטוֹר, סרסור, מלשין, מלוה-ברבית, בעל חֹטם ארֹך, הַלָּבוּש מלבוש ארֹך, קרוע ובלוּי והוא נקרא לחצר ה„חרַבּינה” להלווֹת אותה את הכסף הדרוּש לה, והיא קוראת לו: ראש כלב! והוא נושק את עפר רגליה ומדבּר אליה פולנית על-פי דקדוק לשון ז'רגון. וכטוב לב האדונים הסופרים האלה, אז הוסיפו על ספוריהם גם פֵיב'קי אחד, הסובב בכפרים בחצרות האצילים עם כִּנּוֹרוֹ, או יוס'קי אחד, מוזג ובעל בית-המרזח בכפר, ולו ריבה אחת, רבקה או יַנְקְלוֹבָה או יַקוּבְקָה, ולנערה הזאת עינים שחורות ופנים לבנים ומלבושים מגֹאָלים, אשר הפנים לא רֻחצוּ והמלבושים לא כֻּבּסו, ואחד הנסיכים לבית טשַׁרטוֹריסקי עובר בדרך ורואה את הריבה ולוקח אותה עמו לסוכנת, ויוס'קי המוזג מתעבּר ומתרגז בראשונה על המעשה הזה, ובאחרונה הוא לוקח איזו מאות זהובים ושומר לפיו מחסום... מה לא עשו לנו האדונים הסופרים ההם? מעולם לא נסו לתוּר את היהודי ולדעת יותר מחטמו ומבגדו ומשמו; מעולם לא נסו לחקור רגע ולדעת את רוח הפקטור והסרסור הזה, ואת המחשבות והמלחמות אשר בלב המלשין והמלוה ההוא; מעולם לא עלה על לבם לסור רגע אחד הצדה ולהביט אל תוך חלון בית יוס'קי המוזג ההוא, בעמדו בלילות בתוך חדרו, אחרי הִלקח בתו ממנו, והוא קורח וגוזז את שערו ובוכה בקול גדול כילד קטן, ועולה על משכבו ובוכה בדד בלילה, ובבֹקר הוא עומד ומוזג את הכוס על-יד האכּר ועל פּניו ילין עֹז ומנוחה רבה, ואיש לא יכיר עוד בפניו כי ה„ז'יד” הזה בכה בלילות בהיות לבו כואב... מה לסופרים גדולים כאלה ולדברים הקטנים הללו?
אז באה אליזה אוֹרז'שקובה – ועולם חדש נפתח לעיני הקוראים: מש'קי חדל מהיות איזה מש'קי סתם ויהי לאדם, הסרסור חדל להיות את אשר הוא ויהי לבריה חושבת וללב הוגה. המלשין חדל מהיות מכוֹנה ויהיה לנשמה, אשר הגוף הנלוה אליה עושה את מעשיו על-פי ההכרח ועל-פי החיוב ועל-פי חֻקי-ההשתלשלות של כחות הנפש. מה זאת? כל האנשים האמללים האלה חיים גם הם, ולב להם ורגש להם, ומחשבה והגיון להם, ושמחה להם ומכאוב, ומלחמות להם ברקב לבם, ושנות טובות להם ושנות רעות, שנות של קשי-עֹרף וקשי-לב וּמְרי כבית המרי ושעות של רפיון וחלחלה ומבוכה ובהלה. אכן רוח הוא גם באדם זה הנקרא ,,יהודי" בעברית ומתֻרגם „ז'יד” בפולנית, רוח הוא, תורה הוא, תורה גדולה, אשר נקרא לה תורת-הנפש, וללמוד אנחנו צריכים גם פה! – אליזה אוֹרז'שקובה היתה הראשונה אשר חדרה ללב היהודי ולבתי נפשו, וכל המרגליות הטובות אשר מצאה שם וכל החדש אשר העלתה, אותם לקחה עמם ותשטחם לעין השמש – והנה יש גם פה חיים, יש אור וצללים, ורוח שיר ורוח מליצה וזמרה יש פה למכבּיר: מש'קי איננו רק שם עצם פרטי לבד והיהודי איננו רק שם עצם כללי ולא יותר, כי-אם אשם הוא וחייו הם חיי-אדם ותורת החיים ההם היא תורת-הנפש...
אנחנו היהודים לא נשכח לעולם את אשר עשתה האשה הזאת בשבילנו. לנֹכח פני קברה מתאבלים ביום הזה גם חובביה הרבים והמרֻבּים מקרב היהודים. מת עלינו ה„סניגור” היותר גדול אשר היה לנו בארץ ששם לא ישנאו אותנו, כי-אם – בָּזים לנו.
 
1910.