מורה נבוכים (אבן תיבון)/חלק ג/פרק מא
פרק מא
עריכההמצוות אשר כלל אותם הכלל השישי הם לקחת הדין מן החוטא ותועלתם בכלל ידועה וכבר זכרנוה. ואמנם פרטיהם ודין כל חלק שבא בהם - שמע אותם:
שם עונש כל חוטא לזולתו בכלל - שיעשה בו כמו שעשה בשוה אם הזיק בגוף ינזק בגופו ואם הזיק בממון ינזק בממונו. ויש לבעל הממון למחול ולהקל. אמנם ההורג לבד לחוזק חטאתו אין מקילים לו כלל ולא ילקח ממנו כופר ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו". ומפני זה אילו חיה הנהרג שעה אחת או ימים והוא מדבר ושכלו טוב ויאמר "הניחו הורגי" הנה מחלתי וסלחתי לו" - אין שומעים לו אבל נפש בנפש בהכרח בהשוות הקטן לגדול והעבד לבן חורין והחכם לסכל - שאין בכל חטאות האדם יותר גדול מזה. ומי שחיסר איבר יחוסר איבר; "כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו". [ולא תטריד רעיונך בהיותנו עונשים הנה בממון כי הכונה עתה לתת סיבת הפסוקים ולא סיבת דברי התלמוד. ועם כל זה יש לי במה שאמר בו התלמוד דעת ישמע פנים בפנים]. והמכות אשר אי אפשר לעשות כיוצא בם בשוה - דינם בתשלומים "רק שבתו יתן ורפוא ירפא":
ומי שהזיק בממון ינזק בממונו כשיעור ההוא בשוה "אשר ירשיעון אלוקים ישלם שנים לרעהו" - רצונו לומר הדבר אשר לקח וילקח ממנו כיוצא בו ודע כי כל אשר יהיה מן העברה והחטא יותר נמצא ויותר קרוב להעשות ראוי שיהיה ענשו יותר קשה כדי ישמנעו ממנו; והענין שאינו נמצא רק מעט - ענשו יותר קל. ומפני זה היו תשלומי גונב צאן כפל תשלומי שאר המטלטלין - רצוני לומר תשלומי ארבעה (ובתנאי שהוציאם מתחת ידו במכר או ששחטם) מפני שגנבתם היא על הרוב תמיד להיותם בשדות ואי אפשר לשמרם כמו ששומרים הדברים שבתוך המדינה; ומפני זה מדרך הגונבים אותם שימהרו למכרם עד שלא יודעו אותם או לשחוט אותם בעבור שתשתנה צורתם. ומפני זה היה עונש הענין הנמצא - יותר גדול. ותשלומי גנבת הבקר הוסיף בו אחד מפני שגנבתם קלה יותר כי הצאן ירעו מקובצים ואפשר לרועה לשמרם ויותר מה שאפשר לגנבם הוא בלילה; אמנם הבקר ירעו מפוזרים מאד (כבר נזכר בספר העבודה הנבטית) ואי אפשר לרועה לשמרם ותרבה בהם הגנבה:
וכן דין עדים זוממין - שיעשה בהם מה שחשבו לעשותו בשוה אם חשבו להרוג - יהרגו אם חשבו להכות - יוכו אם חשבו לחייב ממון - יחויבו ממון בשוה. הכונה בכל זה - להשוות העונש והעבירה וזה ענין המשפטים צדיקים גם כן:
ואמנם היות הגזלן לא יחויב לשלם דבר נוסף על צד הקנס (שהחומש אינו רק לכפרה על שבועת השקר אבל על גזלתו אינו מוסיף כלום) - הוא מפני מיעוט מציאות הגזל שנזק הגנבה יותר נמצא מן הגזל - שהגנבה אפשר בכל מקום והגזל אי אפשר בתוך המדינה כי אם בקושי. ועוד - שהגניבה אפשר בדברים הגלויים ובדברים המוצנעים ונשמרים והגזל אי אפשר אלא בנגלה; ואפשר לאדם להשמר מן הגזלן ולעמוד כנגדו ואי אפשר כן עם הגנב. ועוד - שהגזלן ידוע ויבוקש וישתדלו להוציא מידו מה שלקח והגנב אינו ידוע. מפני אלו הסיבות כולם חייבו הגנב קנס ולא חייבו הגזלן קנס:
- הקדמה. דע שגודל העונש וחזוק צערו או קטנותו וקלות סבלו יהיה בבחינת ארבעה דברים.
- הראשון - גודל החטא שהפעולות שיבוא מהם הפסד גדול - ענשם גדול והמעשים שהפסדם מועט - ענשם מועט.
- והשני - רוב המצאו שהדבר שהוא נמצא יותר - ראוי שימנע בעונש חזק אמנם מה שימצא מעט - מעט מן העונש עם מעוט המצאו מספיק במניעתו.
- והשלישי - רוב ההסתה בדבר שהענין שהאדם נסת בו יותר להיות התאוה מביאה אליו מאד או לרב ההרגל או שיש בהנחתו צער גדול - בידוע שלא ימנע ממנו אלא על יראת דבר גדול.
- והרביעי - קלות עשות המעשה ההוא בהסתר ובהעלם. בענין שלא ירגיש בו זולתו - כי מניעת זאת אי אפשר אלא ביראת עונש גדול וחזק:
ואחר זאת ההקדמה דע - שסדר העונש בדברי התורה ארבע מעלות מעלת חיוב מיתת בית דין; ומעלת חיוב כרת - עם האמונה שזה החטא מן החטאים הגדולים; ומעלת חיוב מלקות - והוא ההכאה ברצועה ולא יאמן בחטא ההוא שהוא מן החטאים הגדולים אבל הוא לאו לבד או מיתה בידי שמים; ומעלת לא תעשה שאין בה מלקות - והיא כל לאו שאין בו מעשה - חוץ מנשבע - בעבור מה שהוא חיב להאמינו מהגדלת האלוה ית' - וממר - שלא יביא זה לבזות בקרבנות המיוחסות לו ית' ומקלל חברו בשם - להיות הזק הקללה להמון יותר גדול מהזק שנופל בגוף. וזולת אלו מלאוין שאין בהם מעשה ההפסד שבא מאתם הוא מעט; ואי אפשר גם כן להשמר ממנו מפני שהם דברים לבד - ואילו היה בהם מלקות לא היה נמלט אדם מהכאת גבו כל השנה; ולא תצויר בהם ההתראה גם כן. ובמספר ההכאות גם כן יש חכמה מפני שיש לתכליתם קצבה ולאנשים אין קצבה - כי לא יכו כל איש אלא בשיעור סבלו ותכלית ההכאה ארבעים ואפילו סובל מאה:
אמנם חיוב מיתת בית דין לא תמצא אותו בדבר מן המאכלות האסורות מפני שאין בהם הפסד גדול ואין האדם ניסת בהם מאד כאשר הם נסתים בהנאת המשגל. ובקצת המאכלות - כרת בדם לרוב תאותם וזריזותם לאכלו בזמן ההוא למין ממיני עבודה זרה - כמו שהתבאר בטומטום - ומפני זה בא בו זה החיזוק הגדול; וכן בחלב יש בו כרת למה שיהנו בו בני אדם - וכבר כיבד בו הקרבן להגדילו; וכן הכרת בחמץ בפסח ואוכל ביום הצום למה שיש בו מן הצער ולמה שמביא אליו מן האמונה - שהם מעשים יחזקו דעות שהם פינות התורה - רצוני לומר יציאת מצרים ונפלאותיה ואמונת התשובה "כי ביום הזה יכפר וגו'"; וכן חויב כרת בנותר ופיגול ולטמא שאכל קודש כמו שחויב באכילת החלב הכונה - להגדיל ענין הקרבן - כמו שיתבאר:
אבל מיתת בית דין תמצאה בענינים הגדולים אם בהפסד אמונה או בחטא גדול - רצוני לומר בעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים וכל מה שמביא לזה; ובשבת - להיותו מקיים אמונת חידוש העולם; ובנביא השקר וזקן ממרה - לרב ההפסד הבא מהם; ומכה אביו ואמו ומקלל אביו ואמו - לרב העזות שיש בו והיותו מפסיד סדר הבית אשר הוא החלק הראשון מן המדינה. אבל בן סורר ומורה הוא בעבור מה שיגיע אליו מענינו מפני שהוא עתיד להרוג על כל פנים; וגונב נפש - מפני שהוא מביא אותו להריגה וכן הבא במחתרת אמנם הכניס עצמו להרוג - כמו שבארו ז"ל. ואלו השלשה - רצוני לומר בן סורר ומורה וגונב נפש ומכרו והבא במחתרת - בידוע שהם שופכי דמים בסוף. לא תמצא מיתת בית דין בדבר אחר אלא באלו הדברים הגדולים. ולא כל העריות במיתת בית דין אלא מה הוא מהם יותר קל להעשות ויותר נמצא ויותר מגונה ומכוער ומה שהאדם ניסת אליו. יותר; ומה שאינו כן הוא בכרת לבד. ולא כל מיני עבודה זרה גם כן במיתת בית דין אלא עיקרי עבודתה כהתפלל לה ומתנבא בשמה ומעביר באש ואוב וידעוני ומכשף:
ומבואר הוא שאחר שאי אפשר מבלתי ענשים ומשפטים שאי אפשר אם כן מבלתי העמיד שופטים מפוזרים בכל עיר ועיר ואי אפשר מבלתי עדים ואי אפשר מבלתי מלך שיפחדו וייראו ממנו וימנע במינים רבים מן המניעה ויחזק יד השופטים ויסמוך אותם:
הנה בארתי סיבות כל המצוות אשר ספרנום ב"ספר שופטים". וצריך שנתעורר על מעט מהם שנזכרו שם לפי ענין זה המאמר. מזה מה שנתלה בזקן ממרא - אומר כי כאשר ידע האלוה ית' שמשפטי זאת התורה יצטרכו בכל זמן לפי התחלף המקומות והחידושים ולפי הנראה מן הענינים להוסיף על קצתם ולגרוע מקצתם הזהיר מן התוספת ומן המגרעת ואמר "לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו - כי היה זה מביא להפסד סדרי התורה ולהאמין בה שאינה מאת האלוה. והותר גם כן לחכמי כל דור - רצוני לומר בית דין הגדול - לעשות סייגים כדי לקיים משפטי התורה האלו בענינים שיחדשום לשמור התורה וישאירו הסיגים ההם לנצח - כמו שאמרו "ועשו סייג לתורה". וכן הותר להם גם כן לבטל קצת מעשי התורה ולהתיר קצת הנזהר ממנו לפי ענין אחד ולפי מאורע אחד אבל לא יעמידוהו לדורות - כמו שבארנו בסדר "פרוש המשנה" בהוראת שעה. ובזאת ההנהגה תתמיד התורה האחת ויתנהג כל זמן ובכל מאורע כפי הצריך לו. ולו היה זה העיון החלקי נמסר לכל אחד מן החכמים היו בני אדם נפסדים לרב המחלוקת והסתברות הדעות - והזהיר ית' שלא יעשו זה שאר החכמים אלא בית דין הגדול לבד וציוה להרוג מי שיחלוק עליהם שאם יחלוק עליהם כל מעין - בטלה הכונה המכוונת ובטלה התועלת:
ודע שמעשה העברות יחלק לארבעה חלקים האחד מהם - האנוס. השני - השוגג השלישי - המזיד הרביעי - "עושה ביד רמה":
אמנם האנוס - כבר נאמר בו שלא יענש ואין עליו חטא כלל - אמר ית' "ולנערה לא תעשה דבר אין לנערה חטא מות":
ואמנם השוגג יש בו חטא כי אילו הפליג להתישב ולהזהר - לא באה שגגה לידו; אלא שלא יענש כלל ואמנם צריך כפרה ומפני זה מביא קרבן. וחילקה התורה בו בין יחיד הדיוט למלך או כהן גדול או מורה הלכה. ולמדנו מזה שכל עושה או מורה הלכה לפי הסתכלותו אם לא יהיה בית דין הגדול או כהן גדול הוא מכת המזיד ואינו נמנה בכלל השוגגים - ומפני זה יהרג זקן ממרא ואף על פי שעשה והורה לפי ראות עיניו. אבל בית דין הגדול יש להם להורות כפי ראות עיניהם ואם טעו - נעשו שוגגים - כמו שאמר ית' "ואם כל עדת ישראל ישגו וגו'". ומפני זה העיקר אמרו רבותינו ז"ל "שגגת תלמוד עולה זדון" - רצונו לומר כי המקצר בחכמה ויורה ויעשה כפי קצורו אמנם הוא כמזיד - שאין דין מי שאכל חתיכת חלב הכליות והוא חושב שהוא חלב האליה כמי שאכל חתיכת חלב הכליות והוא יודע שחלב הכליות הוא אלא שאינו יודע שחלב הכליות הוא מן החלב האסור - שזה אף על פי שמקריב קרבן הוא קרוב למזיד. זה - אם הוא עושה מעשה לבד אבל המורה הלכה לפי השתדלותו - הוא מזיד בלי ספק שלא ניצל הכתוב בחטא ההוראה בטענת שגגה אלא לבית דין הגדול לבד:
אבל המזיד יתחיב הדין הכתוב או מיתת ביתדין או מלקות או מכת מרדות על לאוין שאין לוקין עליהן או חיוב ממון. אבל העברות ההם שהשוה בהם בין שוגג למזיד הוא לרוב המצאם בקלות להיותם דברים בעלמא שאין בהם מעשה - רצוני לומר שבועת העדות ושבועת הפקדון. וכן שפחה חרופה יקל ענינה לרוב מציאותה מפני שהיא משולחת בהפקר שאינה לא שפחה גמורה ולא בת חורין גמורה ולא אשת איש גמורה - כמו שבארה הקבלה בפרוש זאת המצוה:
אבל עושה ביד רמה הוא המזיד שיעז פניו ויעבור בפרהסיה שזה אינו עובר לתאבון לבד ולא לעשות מה שמנעה התורה לעשותו לרוע מידותיו לבד אבל לחלוק על התורה ולעמוד כנגדה - ומפני זה אמר בו "את יי הוא מגדף" והוא יהרג בלא ספק. ולא יעשה זה אלא מי שעלה בלבו דעת אחר לחלוק בו על התורה - ומפני זה בא הפרוש המקובל "בעבודה זרה הכתוב מדבר" מפני שהוא חולק על פינות התורה כי לא עבד אדם כוכב כלל אלא מי שהאמין בו הקדמות - כמו שבארנו בחיבורינו פעמים. וכן הוא הדין אצלי בכל עבירה שיראה ממנה סתירת התורה או המחלוקת כנגדה. ואפילו אכל אדם מישראל בשר בחלב או לבש שעטנז או הקיף פאת ראש לבזיון התורה מפני דעת שיתבאר ממנו שאינו מאמין שזאת התורה אמת הוא אצלי הנאמר עליו את יי הוא מגדף ויהרג מיתת כפירה לא מיתת עונש - כאנשי עיר הנידחת שיהרגו מיתת כופרים לא מיתת עונש ולזה ממונם בשריפה ואינו ליורשיהם כשאר הרוגי בין דין. וכן אני אומר בעדה מישראל שזדו לעבור על אי זו מצוה שתהיה ועשו ביד רמה - יהרגו כולם; וראיה לדבר - ענין בני ראובן ובני גד שבא בהם "ויאמרו כל העדה לעלות עליהם לצבא"; ואחר כן בואר להם בשעת ההתראה שהם כבר כפרו בהסכימם על העברה ההיא וכפרו בתורה כולה - והוא אמרם להם "לשוב היום מאחרי יי" והשיבו הם גם כן "אם במרד וגו'". - והעלה בידך אלו העיקרים גם כן בענשים:
וממה שכלל אותו גם כן "ספר שופטים" - למחות את זרע עמלק שכמו שיענש האדם האחד ראוי שתענש המשפחה האחת או האומה האחת בעבור שישמעו שאר המשפחות וייראו ולא ירגילו בהפסד כי יאמרו שמא יעשה בנו מה שנעשה בבני פלוני? - עד שאם יולד בהם איש רע מפסיד אשר לא יחוש לרעת נפשו ולא יסתכל ברע שיעשהו לא ימצא עוזר ממשפחתו שיעזרהו על רעותיו שירצה לעשותם. ועמלק אשר התחיל להלחם בסיף - אמר למחות זכרו בסיף; ועמון ומואב שעשו מה שעשו דרך כלות וגרמו הזק בערמה - נענשו להרחיקם מן החיתון ושיתרחק האדם מאהבתם לא דבר אחר. כל אלו הענינים - שיעור אלוקי לעונש - שלא יהיה בו לא תוספת ולא חסרון אלא כמו שבאר ית' "כדי רשעתו":
וממה שכלל אותו זה הספר - התקנת יד ויתד. כי מכוונות זאת התורה (כמו שהודעתיך) - הנקיון והזהר מן הלכלוכים והמאוסים ושלא יהיה האדם כבהמות. ובזאת המצוה גם כן חיזוק האמנת הנלחמים באלו המעשים שהשכינה שורה בתוכם - כמו שאמר בסיבת זה "כי יי אלוקיך מתהלך בקרב מחניך". וגילגל ענין אחר ואמר "ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך" - להזהיר ולהפחיד ממה שהוא ידוע מזנות אנשי החיל במחנה כשיארך עמדם חוץ לבתיהם. וציונו ית' בפעולות שיזכירו אותנו שהשכינה שורה בתוכינו כדי שננצל מן המעשים ההם ואמר "והיה מחניך קדוש ולא יהיה בך ערות דבר וגו'" - עד שבעל קרי צווה להוציאו מן המחנה עד שיעריב שמשו ואחר יבוא אל המחנה עד שיהיה בלב כל אדם שהמחנה כמקדש יי ושאינו כמחנות הגויים להפסד ולעברות והזיק זולתם וקחת ממונם לא לדבר אחר; אבל כונתנו אנחנו - הישיר בני אדם לעבודת האלוה וסדר עניניהם. וכבר הודעתיך שאני אמנם אתן סיבת הנראה מן הכתוב:
וממה שכלל אותו גם כן זה הספר - דין יפת תואר. וידעת אומרם "לא דברה תורה אלא כנגד היצר". ועם זה יש בכלל זאת המצוה מן המדות הטובות שצריך שיתנהגו בהם החשובים מה שאעיר עליו. והוא שאף על פי שגבר יצרו עליו ולא יוכל לסבול ולכוף את יצרו צריך שייחדנה במקום נסתר - והוא אמרו "אל תוך ביתך" ואין מותר לו שיחלצנה במלחמה - כמו שבארו שם שאים מותר לבעלה פנם שניה עד שינוח אבלה ותשקוט דאגתה; ואין מונעים אותה מההתאבל ומן הבכי ולא מההמנע מן הרחיצה - כמו שכתוב "ובכתה את אביה ואת אמה וגו'" כי לבעלי האבל מנוחה בבכים ועורר אבלם עד שיחלשו כוחותיהם הגופניים מסבול המקרה ההוא הנפשי כשם שלבעלי השמחה - מנוחה במיני השחוק. ומפני זה חמלה התורה עליה ושמה רשות בידה מכל זה עד שתלאה מן הבכי ומן האבל. וכבר ידעת שהוא בעלה בגויותה. וכן כל השלושים יום שתחזיק בתורתה בפרהסיה ואפילו בעבודה זרה ולא יחלקו עליה באמונה כל הזמן ההוא. ועם זה אם לא ישיבנה אל חוקי התורה לא תמכר ולא יעבד בה. הנה שמרה התורה קרבת המשגל ואף על פי שהיא בקצת מרי - רצוני לומר היותה - אז גויה - ועם זה אמר "לא תתעמר בה תחת אשר עניתה". - הנה התבאר מה שבאלה המצוות מן המדות הטובות והתבארו סיבות כל מצוות זה הספר: