מורה נבוכים (אבן תיבון)/חלק ג/פרק לא
פרק לא עריכה
מבני אדם אנשים שיכבד עליהם נתינת סיבה למצוה מן המצוות והטוב אצלם - שלא יושכל למצוה ולאזהרה ענין כלל. ואשר יביאם אל זה הוא חלי שימצאוהו בנפשם ולא יוכלו להגות בו ולא ידעו לומר אותו. והוא שהם יחשבו שאם היו אלו התורות מועילות בזה המציאות ומפני כך וכך נצטוינו בהם ויהיו כאילו באו ממחשבת והסתכלות בעל שכל; אמנם כאשר יהיה דבר שלא יושכל לו ענין כלל ולא יביא לתועלת יהיה בלא ספק מאת האלוה כי לא תביא מחשבת אנוש לדבר מזה. וכאילו אלו חלושי הדעות - היה האדם אצלם יותר שלם מעושהו כי האדם הוא אשר יאמר ויעשה מה שמביא לתכלית אחת והאלוה לא יעשה כן אבל יצונו לעשות מה שלא יועילנו עשותו ויזהירנו מעשות מה שלא יזיקנו עשותו. חלילה לו חלילה! אבל הענין בהפך זה! והכונה כולה להועילנו - כמו שבארנו מאמרו "לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה" ואמר "אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה" - כבר באר שאפילו ה'חוקים' כולם יורו אל כל הגוים שהם 'בחכמה ותבונה' ואם היה ענין שלא תודע לו סיבה ולא יביא תועלת ולא ידחה נזק - למה יאמר במאמינו או בעושהו שהוא 'חכם ונבון' וגדל המעלה ויפלאו מזה האומות?:
אבל הענין כמו שזכרנו בלא ספק והוא שכל 'מצוה' מאלו ה'שש מאות ושלוש עשרה מצוות' היא - לנתינת דעת אמיתי או להסיר דעת רע או לנתינת סדר ישר או להסיר עול או להתלמד במדות טובות או להזהיר ממדות רעות - הכל נתלה בשלשה דברים בדעות ובמדות ובמעשי ההנהגה המדינית. ואשר חייב שלא נמנה המאמרים כי המאמרים אשר זרזה התורה לאמרם או הזהירה מהם מהם - מה שהוא מכלל המעשים המדיניים ומהם - ללמד דעת אמיתי ומהם - ללמד מדות. ומפני זה הספיק לנו באלו השלשה ענינים בנתינת סיבה בכל מצוה מן המצוות: