מורה נבוכים (אבן תיבון)/חלק ג/פרק כג

פרק כגעריכה

כאשר הונח זה הענין של איוב תחילת מה שארע היה הענין המוסכם עליו מן החמישה - רצוני לומר איוב וחבריו - שכל מה שחל באיוב ידוע אצלו ית' ושהאלוה הביא עליו אלו המכות. וכולם מסכימים גם כן שהוא - אין לפניו עולה ולא ייוחס לו חמס. תמצא אלו הענינים גם כן בדברי איוב הרבה. וכשתתבונן בדברי החמישה בענין מחלוקתם - כמעט שתמצא הדברים שאמרם האחד מהם אמרום כולם. ונכפלו הענינים ונתערבו. ונכנס בתוכם ספור איוב חוזק מכאובו וצרותיו עם רוב ישרו וסיפור צדקתו ונדיבות טבעיו וטוב פעליו. וכן נכנס בדברי חבריו לו הערה על הסבל ונחמות ודבריו לשכח צערו וכי ראוי לו לשתוק ושלא ישלח רסן לשונו כאיש שיריב עם איש אבל יכנע למשפטי האלוה וישתוק. והוא אומר שחוזק המכאובים מנעהו לסבול ולהתישב ולומר מה שראוי. וחבריו כולם גם כן הסכימו שכל עושה רע יענש וכשתראה רשע ואיש מרי בהצלחה - דע כי באחריתו יהפך עליו הענין וימות הוא ויחולו בו ובביתו ובזרעו צרות וכשתראה עובד האלוה ברעה - אי אפשר מבלתי שירפא האלוה מחץ מכתו. זה הענין תמצאהו נכפל בדכרי אליפז ובלדד וצופר ושלשתם מסכימים על זה הדעת. ואין זה המכוון בזה הענין כולו אבל המכוון - במה שנבדל בו כל אחד מהם וידיעת דעתו בזה הענין - והוא חול הגדול שבמכאובים והחזק שבהם בתם שבאנשים ובישר שבהם בתכלית היושר:

והיה דעת איוב בו שזה הענין ראיה על השוות הצדיק והרשע אצלו ית' על דרך בזיון במין האדם - והוא אמרו בכלל דבריו "אחת היא על כן אמרתי תם ורשע הוא מכלה; אם שוט ימית פתאום - למיסת נקיים ילעג" - יאמר כי כשיבוא השוט פתאום וימית כל מי שיפגוש וישאהו - למיסת נקיים ילעג. ואחר כן חיזק זה הדעת באמרו "זה ימות בעצם תומו כולו שלאנן ושלו עטיניו מלאו חלב וגו' וזה ימות בנפש מרה ולא אכל בטובה - יחד על עפר ישכבו ורימה תכסה עליהם". וכן התחיל להביא ראיה בטוב עניני אנשי הרשע והצלחתם והרחיב המאמר בזה מאד ואמר "ואם זכרתי ונבהלתי ואחז בשרי פלצות מדוע רשעים יחיו עתקו גם גברו חיל זרעם נכון לפניהם וגו'". ואחר ספרו זאת ההצלחה התחיל לומר לחולקים עליו אם הענין הוא כמו שתחשבו שבני זה הכופר המצליח ימותון אחריו וימחה זכרם - מה יזיק לזה המצליח מה שיחול באנשי ביתו אחריו? - אמר "כי מה חפצו בביתו אחריו ומספר חדשיו חוצצו?". ואחר כן התחיל לבאר שאין תקוה אחר המות - אם כן לא נשארה תוחלת אלא שזה - עזיבה ושכחה. והתחיל להפלא איך לא עזב עיקר בריאת בן אדם וברא אותו ועזב הנהגתו? - ואמר "הלא כחלב תתיכני וכגבינה תקפיאני וגו'" - זאת היא אחת מן הדעות הנאמרות בהשגחה ואשר האמינוה קצת המעיינים. וכבר ידעת מאמר החכמים שזה הדעת של איוב הוא בתכלית הרע - אמרו "עפרא בפומיה דאיוב" ואמרו "ביקש איוב להפוך את הקערה על פיה" ואמרו גם כן עליו "התחיל מחרף ומגדף". אבל אמרו ית' לאליפז ורעיו "כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב" - אמרו החכמים בהתנצלות מן הדברים ההם "אין אדם נתפש על צערו" - רצונו לומר שלא נחשב חטאו לחוזק מכאוביו. וזה המין מן הדברים אינו מענין זה המשל. ואמנם סיבת זה - מה שאבאר לך עתה והוא שובו מזה הדעת אשר הוא בתכלית הטעות והביאו מופת על טעותו בו. ואמנם שזהו העולה על הדעת והנראה ממנו תחילה וכל שכן למי שיחולו עליו המכות ויודע בעצמו שלא חטא - זה מה שאין מחלוקת בו; ולזה יוחס זה הדעת לאיוב. אלא שהוא אמר כל מה שאמר כל עוד שלא היתה לו חכמה ולא ידע האלוה אלא בקבלה כמו שידעוהו המון אנשי התורות. אבל כשידע האלוה ידיעה אמיתית הודה שההצלחה האמיתית אשר היא ידיעת האלוה היא מוכנת בלא ספק לכל מי שידעהו - ולא תערבבה על האדם צרה מאלו הצרות כולם. ואמנם היה איוב מדמה שאלו שיחשבו הצלוות הם התכלית - כבריאות והעושר והבנים - כל עוד שהיה יודע האלוה על דרך העיון; ומפני זה היה במבוכות ההם ואמר המאמרים ההם. וזהו ענין אמרו "לשמע אוזן שמעתיך ועתה עיני ראתך על כן אמאס וניחמתי על עפר ואפר" - כונת הדברים כפי הענין על כן אמאס כל אשר הייתי מתאוה ונחמתי על היותי בתוך עפר ואפר' - כמו שהוצע ענינו "והוא יושב בתוך האפר". ומפני זה המאמר האחרון המורה על ההשגה האמיתית נאמר בו אחר כן 'כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב':

ואמנם דעת אליפז בזה המאורע הוא גם כן אחת מן הדעות הנאמרות בהשגחה וזה שהוא אמר שכל מה שחל באיוב היה חולו על צד הדין כי היו לו חטאים היה ראוי בגללם למה שחל בו - והוא אמרו לאיוב "הלא רעתך רבה ואין קץ לעונותיך". אחר כן התחיל לומר לאיוב שזה שאתה חושב אותו ונשען עליו מיושר הפעולות וללכת בדרכים המעולים - אינו ענין מחיב שתהיה שלם אצל האלוה עד שלא תענש "הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה אף שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם". ולא סר אליפז מלכת בזה הדרך - רצוני לומר האמינו כל מה שישיג האדם שהוא במשפט וחסרונותינו כולם אשר נתחיב בעבורם העונש תעלם ממנו השגתם ואפני התחיבנו העונש בעבורם:

אבל דעת בלדד השוחי בזאת השאלה היא - אמונת התמורה והגמול. וזה - שהוא אמר לאיוב שאלו הקורות העצומות אם אתה נקי ואין לך חטא סבתם - הגדיל הגמול ושתומר לך הטובה שבתמורות וזה כולו - טוב לך לרבות הטובה אשר תשיג אליה בעולם הבא - והוא אמרו לאיוב "אם זך וישר אתה - כי עתה יעיר עליך ושילם נות צדקך והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאד". וכבר ידעת גם כן פרסום זה הדעת בענין ההשגחה. וכבר בארנוהו:

ואמנם דעת צופר הנעמתי הוא דעת מי שרואה שהכל נמשך לרצון לבד ולא יבוקש לפעולותיו סיבה כלל ולא יאמר למה עשה זה? ומפני זה לא יבוקש דרך היושר ולא גזרת חכמה בכל מה שיעשהו האלוה שעצמתו ואמיתתו מחיבים שיעשה מה שירצה ויד שכלנו תקצר מתעלומות חכמתו אשר מדינה וממשפטה יעשה מה שירצה לא לסיבה אחרת - והוא אמרו לאיוב "מי יתן אלוה דבר ויפתח שפתיו עמך ויגד לך תעלומות חכמה כי כפלים לתושיה החקר אלוה תמצא אם עד תכלית שדי תמצא?":

ועתה ראה והתבונן איך הוצע הענין אשר בלבל בני אדם והביאם לדעות אשר הקדמנו לפרשם בהשגחת האלוה בנבראים ונזכר כל מה שחיבתהו החלוקה ויוחס הענין ההוא לאחר מן הנודעים בעולם בחשיבות - אם היה משל או אמרוהו אמת - אם היה ענין שארע. ויהיה הדעת המיוחס לאיוב הולך על דעת אריסטו ודעת אליפז הולך על דעת תורתנו ודעת בלדד הולך על דעת המעותזילה ודעת צופר על דעת האשעריה. ואלו היו הדעות הקדומות בהשגחה:

ואחר כן התחדש דעת אחר והוא המיוחס לאליהוא - ולזה שובח אצלם ונזכר שהוא קטן מהם בשנים וגדול בחכמה והתחיל לכהות ולגעור באיוב וליחס לו הסכלות בהגדילו ובהרחיקו איך באו עליו הצרות והוא עושה טוב והאריך לשבח פעולותיו וכן אמר על שלושת רעיו שנפסד דעתם בהשגחה על רוב זקנתם. ואמר דברים וחידות נפלאות - כשיתבונן בדבריו המתבונן יתמה ויחשוב שלא אמר דבר נוסף על מה שאמר אליפז ובלדד וצורפ אבל השיב עניני דבריהם במילות אחרות והוסיף בבאורם. כי הוא לא יצא מענין הכיהוי והגערה באיוב ותאר האלוה ביושר וספר נפלאותיו במציאות ושהוא ית' לא ירגיש בעבודת העובד ולא במרד המורד והמורה - ואלו הענינים כולם כבר אמרום חבריו אבל עם ההסתכלות הטוב יתבאר לך הענין הנוסף אשר הביא והוא היה המכוון ולא קדם הענין ההוא לזולתו מהם; ואחר כן אמר עמו כל מה שאמרוהו - כמו שהם כולם 'איוב ושלושת רעיו' ישיב כל אחד מהם הענין אשר זכרו האחרים (כמו שזכרתי לך) וזה - להעלים הענין המיוחד בדעת כל אחד עד שיהיה הנראה להמון שדעת כולם דעת אחד מוסכם עליו - ואין הענין כן. והענין אשר הוסיפו אליהוא ולא זכרו אחד מהם הוא - אשר המשילו בהלצת מלאך ואמר; שהענין המפורסם הידוע - שהאדם יחלה עד שיגיע אל שערי מות ויתיאשו ממנו; ואם יהיה לו מלאך שיליץ ויעתיר בעדו - אי זה מלאך שיהיה - תקובל הלצתו ועתירתו ויקום מכשלונו וינצל החולה ההוא וישוב לעניניו הטובים; אבל לא יהיה זה תדיר ולא יהיה שם העתרה והלצה מדובקת לנצח אבל פעמים - שלוש - אמר "אם יש עליו מלאך מליץ וגו'"; וכאשר סיפר עניני הנחלץ מחליו ושמחתו בשובו אל שלמות הבריאות אמר "הן כל אלה יפעל אל פעמים שלוש עם גבר". זה הענין בארו אליהוא לבדו והוסיף גם כן מה שאמר לפני זה הענין בתאר איכות הנבואה באמרו "כי באחת ידבר אל ובשתים לא ישורנה בחלום חזיון לילה בנפול תרדמה על אנשים". ואחר כן התחיל לחזק זה הדעת ולבאר דרכו בסיפור ענינים טבעיים רבים - כספרו הרעם והברק והמטר ונשיבת הרוחות; וערב עמהם ענינים רבים מעניני בעלי חיים - רצוני לומר בוא המגפה - באמרו "רגע ימותו וחצות לילה וגו'" - והיות המלחמות העצומות - באמרו "ירוע כבירים לא חקר ויעמד אחרים תחתם" - והרבה מאלו הענינים:

וכן תמצא זאת הנבואה אשר באה לאיוב אשר התבאר לו ממנה טעותו בכל מה שדימה; ולא סר בה מספר ענינים טבעיים אם סיפור אותות עליונות או טבעים ממיני בעלי חיים - לא דבר אחר; ואשר זכר שם מסיפור 'שחקים ושמים וכסיל וכימה' - לענין מעשיהם באויר הקרוב לנו - והיתה הערתו כולה אליו ממה שתחת גלגל הירח. וכן עוד התעורר אליהוא ממיני בעלי חיים - אמר "מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו". ורוב מה שהאריך בדיבור ההוא היה בתאר 'לויתן' אשר כלל סגולות גשמיות מפוזרות בבעל החיים ההולך והשוחה והמעופף. כל אלה הענינים היתה הכונה בהם שאלו הענינים הטבעיים הנמצאים בעולם ההויה וההפסד לא יגיעו דעותינו להשיג איכות התחדשם ולא לציור מציאות זה הכח הטבעי בהם - איך התחלתו? - ואינם דבר שידמה למה שנעשה אנחנו - ואיך נשתדל שתהיה הנהגתו ית' להם והשגחתו בהם דומה להנהגתנו מה שננהיג או להשגחתנו במה שנשגיח בו? אבל הראוי לעמוד אצל זה השיעור ולהאמין שהוא ית' לא תעלם ממנו תעלומה - כמו שאמר אליהוא שם "כי עיניו על דרכי איש וכל צעדיו יראה אין חושך ואין צלמות להסתר שם פועלי און". אמנם אין ענין השגחתו כענין השגחתנו ולא ענין הנהגתו לברואיו כענין הנהגתנו למה שננהיג ולא יקבצם גדר אחד - כמו שיחשב כל נבוך ואין ביניהם שיתוף כי אם בשם לבד. כמו שלא תדמה פעולתנו לפעולתו ולא יקבצם גדר אחד. וכהבדלות הפעולות הטבעיות מן הפעולות המלאכותיות כן הוא הבדל ההנהגה האלוקית וההשגחה והכונה האלוקית לענינים ההם הטבעיים מהנהגתנו והשגחתנו וכונתנו האנושית למה שננהיג אותו ונשגיח עליו ונכון אליו:

זאת היתה כונת ספר איוב כולו - רצוני לומר לתת זאת הפינה באמונה ולהעיר שילמדו הראיה מן הענינים הטבעיים - עד שלא תטעה ותבקש בדמיונך שתהיה ידיעתו כידיעתנו או כונתו והשגחתו והנהגתו ככונתנו והשגחתנו והנהגתנו. וכשידע האדם זה יקל עליו כל מקרה ולא יוסיפו לו המקרים ספקות על האלוה - ואם ידע או לא ידע ואם ישגיח או יעזוב? - אבל יוסיף עליו אהבה כמו שאמר בסוף זאת הנבואה "על כן אמאס ונחמתי על עפר ואפר" וכמו שאמרו 'ז"ל' "עושים מאהבה ושמחים ביסורין":

ואתה כשתסתכל בכל מה שאמרתיו ההסתכלות שצריך להסתכל בו בזה המאמר ותעין כל עניני 'ספר איוב' זה יתבאר לך הענין ותמצאני שכבר כללתי ותפסתי כל עניניו לא ימלט ממנו דבר אלא מה שבא בסדר הדברים והמשך המשל - כמו שבארתי לך פעמים בזה המאמר: