מורה נבוכים (אבן תיבון)/חלק ג/הקדמה

הקדמהעריכה

הנה בארנו פעמים רבות שעיקר הכונה היה בזה המאמר, לבאר מה שאפשר לבאר ממעשה בראשית ומעשה מרכבה, כפי מי שחובר לו זה המאמר. וכבר בארנו שאלו הדברים הם מכלל סתרי תורה. וידעת גם כן איך האשימו רבותינו ז"ל מי שמגלה אותם. ובארו ז"ל ששכר מעלים סתרי תורה המבוארים והגלויים לבעלי העיון עצום מאד, אמרו בסוף פסחים, על מה שכתוב כי לישבים לפני ה׳ יהיה סחרה לאכל לשבעה ולמכסה עתיק (ישעיהו כג יח), אמרו למכסה דברים שגילן עתיק יומיא ומאי ניהו סתרי תורה (פסחים קיט א). והבן שיעור מה שהיישירו אליו אם יש בלבבך תבונה.

והנה בארו עומק מעשה מרכבה והיותו רחוק מדעות ההמון, והתבאר שאפילו מה שיבין ממנו מי שחננו השם תבונה, אסרה התורה ללמדו אלא פנים בפנים למי שיש לו המדות הנזכרות, ואין מוסרים לו ממנו אלא ראשי פרקים לבד. וזאת היא הסבה בהפסק ידיעתו מן האומה לגמרי, עד שלא נמצא ממנו דבר קטן או גדול. וראוי היה להעשות בו כך, כי לא נעדר מקבל מפי מקבל, ולא חובר בו ספר כלל.

ואחר שהוא כן, איך יש לי תחבולה להעירך על מה שאפשר שנודע לי, והתבאר אלי בלא ספק במה שהבינותיו מזה. אבל המנעי מחבר דבר ממה שנודע לי בו, עד שיהיה אבדו באבדי, אשר אי אפשר מבלעדיו, היה בעיני אונאה גדולה בחקך וחק כל נבוך וכאילו הייתי עושק האמת מן הראוי לו, או קנאת המוריש ביורש על ירושתו, ושתיהן מדות מגונות.

ואמנם באור דבריו כבר זכרנו מה שיש בו מהזהרת התורה, מצורף למה שנותן אותו השכל; מחובר אל היותי גם כן בעל סברא במה שנודע לי ממנו, ולא באתני בו נבואה אלהית להודיעני שכן נתכוון בענין, ולא קבלתי מה שאאמינהו בו ממלמד; אבל הורני הכתוב בספרי הנבואה ודברי החכמים, עם מה שאצלי מן ההקדמות עיוניות, שהענין כן בלא ספק, ואפשר שיהיה הענין חלופו ותהי הכונה דבר אחר.

והנה עוררתני בו המחשבה המיושרת והעזר האלהי אל ענין שאספרהו, והוא שאני אפרש לך מה שאמר יחזקאל הנביא עליו השלום, על דרך שיחשוב כל שישמע פרושי, שאני לא אמרתי דבר נוסף על מה שיורה עליו הכתוב, אבל כאילו אני מתרגם מלות מלשון אל לשון, או מבאר בקצרה ענין דברים גלויים. וכשיסתכל בו מי שחובר לו זה המאמר ויתבונן בפרקיו כלם בהשגחה שלמה, יתבאר לו הענין כלו אשר התבאר לי ונגלה עד שלא יעלם ממנו דבר. וזהו תכלית היכולת לקבץ בין התועלת לכל אדם ובין מניעת הבאור בלימוד דבר מזה הענין כמו שצריך.

ואחר הקדים זאת ההקדמה, שים לבך בפרקים הבאים בזה הענין הנכבד, היקר הגדול, אשר הוא יתד שהכל תלוי בו ועמוד שהכל נשען עליו: