פתיחת התפריט הראשי

פרק סגעריכה

נקדים הצעה ונאמר - שזה אשר אמרו משה עליו השלום "ואמרו לי מה שמו? - מה אומר אליהם?" - איך היתה לענין ההוא ראויה זאת השאלה עד שיבקש במה זה ישיב עליה? אמנם אמרו "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי כי יאמרו לא נראה אליך יי" - הוא מבואר מאוד שכן ראוי שיאמר לכל מי שיתפאר בנבואה עד שיביא מופת. ועוד אם היה הענין כמו שיראה שהוא - שם ידובר בו לבד לא ימלט הדבר מהיות 'ישראל' כבר ידעו השם ההוא או לא שמעוהו כלל; ואם היה נודע אצלם - אין טענה לו בהגידו אותו כי ידיעתו בו כידיעתם; ואם היה בלתי נשמע אצלם - מה הראיה שזה שם האל אם היתה ידיעת שמו ראיה? ועוד שהוא אחר שלמדו ית' זה השם אמר לו "לך ואספת את זקני ישראל... ושמעו לקולך" ואחר זה ענה הוא ע"ה ואמר "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי" - וכבר קדם אמרו ית' לו 'ושמעו לקולך' - ואמר לו ית' אחר כך "מזה בידך?" - "ויאמר מטה":

ואשר תדעהו ויבאר לך כל זה הספק הוא מה שאומר לך. כבר ידעת פרסום דעות הצאבה בזמנים ההם והיות בני אדם כולם אלא יחידים 'עובדי עבודה זרה' - רצוני לומר האמנת הרוחניות והורדת הרוחות ועשית הטלסמאות. והיה דבר כל מתפאר בזמנים ההם כולם אם שיתפאר שעלה בידו עיון ומופת הורהו שיש אלוה לעולם בכללו כאברהם או יתפאר שירדה עליו רוחניות כוכב או מלאך וכיוצא בזה; אבל איש שיתפאר בנבואה לאמר שהאלוה דיבר אליו ושלחו לא נשמע זה כלל קודם משה רבינו. ואל יטעך מה שבא ב'אבות' מזכרון דבר האלוה להם והראותו אליהם; שאתה לא תמצא הענין ההוא מן הנבואה לקרוא לבני אדם או להישיר זולתם עד שיאמר אברהם או יצחק או יעקב או מי שקדמם לבני אדם "אמר לי האלוה עשו כך" או "לא תעשו" או "שלחני אליכם" - זה לא היה כלל; אבל היה הדיבור להם במה שהיה מיוחד להם לא דבר אחר - רצוני לומר בשלמותם והישירה למה שיעשו ובשרם במה שיגיע אליו ענין זרעם לא זולת זה; והם היו מישרים בני אדם על דרך עיון ולמוד כמו שהתבאר אצלנו באמרו "ואת הנפש אשר עשו בחרן":

וכאשר נראה ית' אל משה רבינו ע"ה וצוהו שיקרא לבני אדם ויגיע אליהם זאת השליחות אמר תחילת מה שישאלוני - שאאמת להם שיש אלוה לעולם נמצא ואחר כך אומר שהוא שלחני. מפני שכל בני אדם אז אלא יחידים לא היו מרגישים במציאות האלוה ותכלית עיונם לא היה עובר הגלגל וכוחותיו ופעולותיו - שהם לא היו נבדלים מן המורגש ולא הושלמו שלמות שכלי. ולמדהו האלוה אז מדע שיגיעהו אליהם יאמת אצלם מציאות האלוה והוא - 'אהיה אשר אהיה' וזה שם נגזר מן 'היה' והוא - המציאות כי 'היה' מורה על ענין ההויה ואין הפרש בין אמרך 'היה' או 'נמצא' בלשון העברי. והסוד כולו הוא בשנותו המילה בעצמה המורה על המציאות בענין התואר; כי 'אשר' גוזר זכרון התואר הנדבק בו שהוא שם חסר צריך אל חיבור כענין 'אלדי' ו'אלתי' בערבי; והושם השם הראשון - והוא המתואר - 'אהיה' והשם השני אשר תארו בו - 'אהיה' והוא הוא בעצמו; וכאילו הראה שהמתואר הוא התואר בעצמו. והיה זה באור ענין שהוא נמצא לא במציאות; ובא באור הענין ההוא ופרושו כן הנמצא אשר הוא הנמצא - כלומר המחויב המציאות. וזה אשר יביא אליו המופת בהכרח שיש דבר מחויב המציאות לא נעדר ולא יעדר כמו שאבאר מופתו:


וכאשר הודיעהו ית' הראיות אשר יתקים בהם מציאותו אצל חכמיהם (כי אחר זה בא 'לך ואספת את זקני ישראל' ויעד לו שהם יבינו מה שהודעתיו לך ויקבלוהו - והוא אמרו "ושמעו לקולך' -) השיבו ע"ה ואמר הנה הם יקבלו שיש אלוה נמצא באלו המופתים השכליים מה תהיה ראיתי שזה האלוה הנמצא שלחני? ואז ניתן לו האות. הנה כבר התבאר שענין אמרו 'מה שמו?' - אמנם ענינו מי הוא אשר תחשוב ששלחך? ואמנם אמר 'מה שמו'? - לגדלו ולהדרו בסיפור כאילו אמר שעצמך ואמיתתך - לא יסכול אותה אדם ואם אשאל על שמך איזה דבר הוא הענין אשר יורו עליו בשם? ואמנם הרחיק שיאמר לאלוה ית' שיש מי שיסכול זה הנמצא ושם סכלותם לשמו לא לנקרא בשם ההוא:

וכן שם 'יה' הוא מענין נצחיות המציאה. ו'שדי' - בו גזרה מן 'די' "והמלאכה היתה דים"; וה'שין' - בענין 'אשר' כמו "שכבר"; ויהיה ענינו 'אשר די' - הכונה בזה שהוא לא יצטרך במציאות מה שהמציא ולא בהתמידו לזולתו אבל מציאותו מספקת בו. וכן שם 'חסין' נגזר מן הכח "וחסון הוא כאלונים". וכן 'צור' הוא שם משותף כמו שבארנו:

הנה כבר התבאר לך שהשמות כולם נגזרים (או יאמרו בשיתוף כ'צור ודומהו) ואין 'שם' לו ית' בלתי נגזר זולתי 'שם בן ארבע אותיות' והוא 'השם המפורש' להיותו בלתי מורה על תואר אבל על מציאות לבד לא דבר אחר. ובכלל המציאות המוחלט - שיהיה תמיד - רצוני לומר מחויב המציאות:

והבן מה שהגיע אליו המאמר

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.