מוסר אביך א א
הנושאים הקשורים לעבודת ה' (כגון: יראת ה', אהבת ה', דבקות בה' ועוד) מוכרים לכולם, אבל רוב האנשים מכירים אותם רק בשמם, למשל הם יודעים שיש כזה דבר "יראת ה'" אבל לא מבינים את המהות העמוקה שלו. יראת ה' היא נושא עמוק, שאי אפשר ללמוד אותו במילים בלבד, אלא יש ללמוד אותו עם הלב.
ברוב החכמות, הדיבור החיצוני (המילים, הנוסחאות וכד') שווה לדיבור הפנימי (המהות): מי שהבין את המילים הבין גם את המהות, ומי שלא הבין את המילים, יודע שאינו מבין גם את המהות. אבל החכמות הקשורות לעבודת ה' הן כל-כך עמוקות, שאין בלשוננו מילים היכולות לתאר את מהותן בצורה מדוייקת. אנחנו מדברים עליהן במילים פשוטות ויומיומיות, וכל השומעים מבינים את המילים, וחושבים בטעות שהם הבינו גם את המהות.
הסיבה לכך שהחכמות הללו מבוטאת במילים פשוטות ויומיומיות היא, שהן עוסקת במידות ותכונות שנמצאות באדם מטבעו. למשל, בכל אדם ישנה מידה של יראה ומידה של אהבה, והחכמה של עבודת ה' נועדה ללמד אותו לכוון את אותן מידות כלפי ה'.
ה' בכוונה טבע בקרבנו את המידות הללו, כדי שהן יהיו חלק מאיתנו, וכאשר נצליח להעלות אותן כלפי ה', נישאר קבועים בעבודת ה' תמיד.
(מכאן קל להבין, עד כמה חשוב להשקיע בלימוד וידיעת ה', שהרי רק בלימוד מעמיק נוכל להעלות את המידות שלנו ולקרב אותן אל ה'. באופן טבעי המידות שלנו מכוונות כלפי מי שאנחנו מכירים טוב יותר: לילד קטן, שאינו מכיר כלום, אין בכלל מידות; וככל שהוא גדל ומכיר יותר דברים, גם המידות שלו מתכוונות בהתאם, לדוגמה, כשהוא מכיר מאכל טעים - הוא אוהב אותו, וכועס על מי שלוקח אותו ממנו, וכן הלאה. ולכן, כדי שנוכל לכוון את מידותנו כלפי ה', עלינו ללמוד ולהכיר את דרכי ה'.)
מעבר לכך: ה' בכוונה טבע בקרבנו את המידות הללו כאשר הן כבר מכוונות לעבודת ה', אולם מכיוון שהן נמצאות בתוך גוף, הגוף מכריע ומכוון אותן לדברים דמיוניים שאינם קשורים לעבודת ה'. אולם ברגע שמתגברים על הגוף, המידות חוזרות לטבען הראשון שהוא עבודת ה', ונשארות קבועות בעבודת ה', כל עוד אין אנו מבלבלים את עצמנו בטרדות.
מכאן, מי שאינו מעיין כראוי בענייני עבודת ה', פוגע בנפשו ומונע ממנה את החיבור אל טבעה האמיתי, והוא דומה לאדם העוצם את עיניו או אוטם את אזניו תמיד, וכך מונע מעצמו את אחד החושים הטבעיים, ועל זה אמר הכתוב (משלי ד יט): "דרך רשעים כאפלה".
בהקדמה לספר מסלת-ישרים כתב החסיד ז"ל, שהענינים הנדונים בספרו אמיתתם גלויה לכל, אלא שנשכחים בטבע ההרגל של פרסומם ופשיטותם.
הנה, באמת ענין העבודה בכלל והיראה והאהבה והדבקות ידועים לכל, אבל הידיעה היא רק ידיעת השם לבדו ולא הכונה שהשם נושא בקרבו. כי לפי קדושת עמקי חכמת היראה, שכל החכמות הן הצעות והכנות להם[1], לא יודעו לאדם מצד הדיבור החיצוני, אלא בהגיון הלב בדיבור הפנימי. וזהו בעצמו סיבת ההעלם שלהם: מצד שהמון האנשים, אפילו החכמים, מורגלים בחכמות, שבהן ענינן שווה בדיבור הפנימי כמו בדיבור החיצוני. ורוב החכמות, כשידובר בהן, יוכר מצד הדבור ערך העומק שבהן וההכרח לעיין בהן עד שידען, ואי-אפשר לשום בעל-שכל שהוא יצייר לו שהוא יודע אותן אם לא ידען; משא"כ מה שאין כן כל עניני חובות הלב, שהמאמרים בעצמם אינם בחיצוניותם לפי עומק החכמה שבהם, כי לא נוסד בלשון כלל לדבר בכל פרטי ההבנה כפי הדרוש להם. ומי שאינו מתבונן לאשורם של דברים, יחשוב שיודע הוא הדברים, בידיעות השמות.
על כן, החובה היא לעיין, שיהיה מכיר הדברים בהכרה פנימית, וממילא יתרחבו אצלו הדברים שמביאים לאותה ההכרה, עד שיעלה בידו להעניק מטוב ידיעתו גם לזולתו.
אמנם, תוכן הדבר, מה שהשמות האלה מצד עצמם הם גלויים לכל מצד הטבע הוא, שכל עניני חובת הלב וטהרתה בזיכוך הנפשות, וכל פרטי המדות, נמצאים באדם בטבע, שהם כלי-מעשהו לכל עניני החיים, כמו עניני היראה, האהבה, החמדה, הדבקות וכיו"ב, שהם נמצאים בנפש האדם ואינו צריך לחדשם מצד עצמם, רק צריך להעלותם שיהיו הולכים אל הדרך הטוב, והוא שיהיו כולם פונים אל השם ית' שהוא תכלית כל תקוה. וכל החכמה בזה היא רק להבין, איך יהיו כל עניני המדות נוטים אל השי"ת ושם כבודו. א"כ אם כן אין השמות בעצם ענין החכמה הדרושה לעבודה, ומכל מקום אינם דבר זולתה.
ולדבר גדול שם הבורא ית' אלו הכוחות קבועות בנו, שאחרי שההישרה האמיתית לעבוד את ד' תמיד אינה ראויה שתסור מן האדם כמעט רגע, וכל דבר-קנין שאינו מוטבע באדם הוא נוח לאבדו וקשה לשמרו בכל רגע, על כן שם השם יתברך בחסדו כל אלו הדברים קבועים בטבענו. וכאשר ישכיל השכל להעלותם, אז אם אך ילך בחוקי תורת ד' יתברך ישארו קבועים בלבבו תמיד ממש, כמו שהם קבועים בטבע קודם שבאו לכלל דעת.
וממילא יצא לנו מקום לימוד, עד היכן החיוב מגיע לשקוד על ידיעת השם יתברך בהנהגתו השלמה בטובו וחסדו המופלא, שהרי כל חפצינו שאלו המדות, שהן קבועות בטבענו, הן בעצמן, כאשר יתברר לנו, העיקר שראוי להשתמש בהן הוא לעבודת ד' ית', יהיו קבועות בזה, וזאת היא מעלת הדבקות שהמדות דבוקות בנפש תמיד, וכיון שיתעלו אחרי הדעת לקרבה אל ד', יהיה תמיד עמו ית', א"כ אם כן הרי אי-אפשר שיקבעו אלה המדות על המצב שאינו טבען הראשון באמצעים שלא היו מספיקים אף לטבען הראשון.
ביאור הדברים: הרינו רואים, שהמידות הטבעיות באדם אינן נקבעות כ"א כי אם, אלא כפי הדעת; ולפי ידיעתו, בין שתהיה אמתית או כוזבת, ידבקו מדותיו; והקטן, הבלתי-מכיר כלל שום ענין, אין לו מדות כלל; וכשיגדל, ויכיר שהמאכל הוא טוב, יאהבנו, ומי שיקח ממנו והוא צריך לו יכעס עליו, וכל מה שתתפשט הדעת יותר כן יתפשטו המדות. על כן, כשאנו באים לקובען כולן ביראת השם יתברך ואהבתו, צריך עכ"פ על כל פנים, בכל זאת / לפחות שתתפשט הדעת בדרכיו הישרים והכרתו, שעל פיהן יתכוננו המדות, ומה שיחסר מהדעת, כפלי-כפלים בערכו יחסר מהמדות, כיון שהוא שורש להן ונושאן.
אכן, מה שאמרנו, שהמידות כשהן נקבעות כולן לענין העבודה האלהית, שהן שלא על פי טבען הראשון, אין זה כ"א כי אם, אלא מצד הגוף, דהיינו שעצם המידות ודאי פעולות הנפש הן, אלא שהפעולה דבקה בכלי הגוף, ומשתנה ענינה לפי הגוף הפועל, ומצד כוחות הגוף, הקודם בזמן, הוכרעו המידות כענין טבע ראשון לדברים גופניים ומדומים, שאינם על-פי אמיתת השכל. אבל מצד הנפש, ודאי טבען הראשון[2] הוא לתכלית המעלה, והשינוי שמשנה אותן האדם מטבע הנערות אינו שינוי עצמי כי-אם השבה לטבען הראשון, אשר על-כן ייתכן שיהיו קבועות כפי המעלה, מפני שהיא עצמיית להן, ואם לא היו מצד-עצמן כך הי' זה יציאה מגדרן בתורת מקרה, והמקרה לא יתמיד.
והנה, לפי זה, האמת היא, שעניני האמת חרותים בנו בטבענו, ונפשנו לא תתן לה מנוח (אם לא נבלבל אותה בידים בטרדות מותרות או מגונות שמאפילות אורה), עד שתעמוד על טבעה האמיתי, דהיינו שיהיו כל מידותיה משמשות לעבודת השם יתברך. ולפי זה, המעצים עיניו מהשקיף בעיונו על עניני היראה והעבודה, הוא חומס נפשו מאוד, שמונע ממנה טבעה ממש, כסוגר עיניו מראות או אוטם תמיד אזנו משמע[3]. עד שלא ישתמש כלל בחוש מהחושים, וק"ו קל וחומר לכל החושים כולם, איש כזה ודאי בחשכה יתהלך, כמו שאמר הכתוב (משלי ד יט): "דרך רשעים כאפלה"[4].
הערות שוליים
עריכה- ^ א) ע' שבת לא. ואגרת הרמב"ם אל ר' יהונתן הכהן "זה הדור בלבושו". ובהקדמת הרמב"ם לפירוש המשנה: "ששאר החכמות אינן אלא להרגיל בהם עד שיגיע לדעת האלהית".
- ^ ב) ע' ספר המדות להרב יעקב המגיד מדובנא שער האהבה פ' י.
- ^ ג) לעין סגירה כל-שהיא היא בלתי-טבעית, ולאוזן - האטימה תמיד. וע' כתובות ה: ומהרש"א שם שקצת אטימתה לפעמים שייך לטבע בריאתה.
- ^ ד)שמונה פרקים להרמב"ם פ"ג.