מהר"ם שי"ף על הש"ס/סנהדרין/פרק ט

פג.

בתוס' בד"ה חילול דרבים כו' דכתיב גבי טבל בנותר נמי איירי. משמע להו הכתוב דלא יחללו את קדשי כו' אשר ירימו כו' (מוקמינן להכי) וכן איתא בגמרא שם ולא יחללו את קדשי בני ישראל כמו שהעתיקו התום' (נ"ל שהיתה לו גירסא אחרת ממה שכתובה לפנינו והיינו כגי' הגמ' דזבחים ס"פ בית שמאי) וכאילו אמר בשני חילולין הכתוב מדבר [כלומר בשני הדברים הכתוב בהן חילול] חילול דגבי וינזרו בפסול טומאה. ודסוף הפרשה בפסול נותר וילפי מהדדי. או משמע להו דפשוטו [דקרא דולא יחללו את קדשי בני ישראל] קאי על טומאה ומדלא כתיב ולא יחלו דרשינן נמי לנותר. אכן רש"י שם במקומו ובתוס' ר"פ שני דזבחים כתבו בהדיא דלא יחללו דגבי וינזרו הוא שכתבו אבל לא יחללו דקרא דוינזרו אע"ג דאיירי בטמא שאכל וגם בנותר כו'. ובכל אותו דיבור ובד"ה ועוד י"ל [נמי משמע כן] שלהבנתם כאן שהוא פסוק דסוף הפרשה אין מקום לקושיתם שם וע"ש. ובספר ח"ש הגיה טמא במקום טבל ולא אוכל להבין היאך נפרש המשך הפשט של התוס' [במ"ש דלגבי טבל הוי נותר היקישא ולגבי טומאה הוי גזירה שוה דאדרבה אם נותר יליף מקרא דטומאה הוי נותר וטומאה היקש ונותר וטבל הוי גז"ש. וכן השיגו מהרש"א ז"ל]:

פג:

בתוס' בד"ה פרט לזו כו' דר"י הגלילי לא איירי בתחב לו חבירו. משום דדוחק לאוקמו סתמא דקרא בכה"ג. והא דתרומה ס"ד דמשכחת לה כו' משא"כ בקודש דלא שייך דחיבת הקודש מכשרתו. ועיין בתוס' דזבחים. ומהר"ש הגיה אי נמי ס"ד כו' עפ"י תוס' דגוד הנשה:

בא"ד א"נ כגון שנטמא הגוף כו' . ר"ל בתרומה א"ש דאף דנטמא ע"י נגיעתו כיון דחייל טומאת הגוף קודם תו לא פקע. וקרא דפטר במחוללת מקודם. וכ"ת תיפוק ליה בלא"ה משום דאין איסור חל על איסור. דמהכא גופא ילפינן לה בעלמא [דאין איסור חל על איסור]. ולמ"ד בעלמא איסור חל על איסור. יאמר דשאני התם כו' אבל בקודש למאי דסלקא דעתין דרבנן דר' יוסי הגלילי פוטר אף כשחל טומאת הגוף קודם מטעם דמחולל ועומד הוא וכמ"ש התוס'. פרק ג"ה לזה אמרו לו אף טמא כו' כיון שנגע בו טימאוהו: