מהר"ם שי"ף על הש"ס/כתובות/פרק ט

פג.

במשנה בבבא תנינא לא הזכיר אם מכרה וכו' ואי משום דסמך ארישא הלא בבבא תליתאי הזכיר עוד אינו אוכל פירות ולא סמך אבבא ב' ובאשר"י כתב בבבא תליתאי צריך למיגרס ובפירי פירותיהן דאי לא גרסי' אמאי קתני אינו אוכל פירות בחייה הא בבבא מציעתא נמי קתני אינו אוכל פירות ולא הול"ל אלא אם מתה אינו יורשה דדבר זה ניתוסף בתנאי האחרון בחייך ובמותך וכן בבבא מציעתא לא חזר ושנה אם מכרה ונתנה לפי שגם בבבא הראשונה הדין כן אלא משום דקאמר ר"י לעולם הוא אוכל וכו' קתני הכא דאינו אוכל פירי פירות שניתוספו בתנאי זה עכ"ל וכ"ה בתוס' לעיל פרק נערה דף נ' ע"א בד"ה הבעל מוציא כו' לפי מה שמצאתי מוגה בגמ' שלי אי נמי דכתב לה דין וכו' בפירות נכסייך אבל א"ל דכתב לה דין וכו' בנכסייך ובפירותיהן דהא אם מכרה ונתנה קיים עכ"ל תוס'. אבל בח"ש לא מגיה כן לעיל [וה"ג אי נמי דכתב לה כו' בנכסייך ובפירותיהן אבל א"ל דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך דאם מכרה ונתנה קיים] וכעין זה למד הב"י בדברי הטור אה"ע סי' צ"ב ע"ש וק"ל. והגהת ח"ש לעיל יש לעיין בו חדא דהיאך ס"ד האין לומר דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך סוף סוף אוכל פירות ולר"י קנין הפירות כקנין הגוף דמי ועוד בעיקר הך דינא כיון דאינו אוכל פירות בבבא שניה א"כ יכולה למכור בחייו מיהו בבבא ב' י"ל משום דיורשה לאחר מותה מש"ה בטל לאלתר אבל בבא ג' דאם מתה אינו יורשה ואעפ"כ לא תני אם מכרה ונתנה קיים ולמה לא יהיה קיים דא"ל משום פירי דפירי דממ"נ אי לא גרסינן פירי פירותיהן בהך בבא ואתיא כת"ק א"כ סילק עצמו מן הכל ואי גריס כ"ש דסילק עצמו מן הכל ואף דלא נקיט עד עולם לא חש או כיון דכתב בחייך ובמותך [א"צ לכתוב עד עולם] כמ"ש הרא"ש. ומה"ט נראה דלא הוצרך למיתני הא דמכרה קיים רק היכא דלא אסתלק מפירות ואפ"ה אי מכרה פקע זכות שלו וקיים אבל היכא דאינו אוכל פירות פשיטא דמכרה קיים דאי משום לאחר מיתה אף אם לא כתב לה כן דמכרה בטל בחייה מ"מ קיים לאחר מיתה ומחזירין הקרקע ללוקח מצד הדין בלא תקנת אושא ועיין במה שאכתוב בסמוך באי"ה בהא דפריך ואימא מפירי ודו"ק:

בתד"ה כדרב כהנא כו' דבלשון טוב אפילו באת לו כבר כו'. וא"ל דלמא דבאה לו כבר פשיטא דמהני לשון טוב בודאי יכול לתת אדם כל שיש לו לאחר ורבותא קמ"ל דאף בלא בא עדיין יכול להתנות אף שאינו ברשותו. חדא דמשמע להו נחלה וכו' דוקא מדלא קאמר אפילו נחלה הבאה וכו' וכן משמע מלשונם שכתבו דמדקאמר נחלה וכו' דוקא וכו' ועוד דודאי יכול ליתן במתנה מה שיש לו כבר אבל שיהני אם אמר שיתן [שלא יהא] יכול לחזור בו זה ודאי חידוש ואם כבר בא לידו ואמר לשון אתן לך אינו כלום ואפילו אם קנו מידו לא הוי אלא קנין דברים רק אם הוא עדיין בידה ולא בא לידו מעולם מהני לשון טוב כמו אי אפשי או יהא לך או נתונה לך וזה יותר חידוש בבא לו כמו נשואה מאילו לא בא כלל ודו"ק. גם י"ל לשון טוב אין ר"ל לשון מתנה רק לשון סילוק כמו אי אפשי ועיין. ולהך י"ל פשוט דמייתי דרבא לטעם למה מהני לשון גרוע וכפירש"י בפשטא דשמעתין רק לפירוש ר"י דידע מסברא דמהני בלא בא לידו לשון גרוע הוצרך לכתוב [הא דמייתי רבא] וכדי לסיים במלתא דרבא לחודיה לא סגי משא"כ לפירוש ראשון דודאי ממלתא דרבא אין ראיה שזה בעצמו קושיתם דרבא איירי בלשון טוב אבל דחוק ורחוק לומר דלוי"ל מייתי ראיה אדבר חוץ שלא הוזכר בגמ' להכריח דבלשון טוב אפילו בא לידו מהני וא"כ רב כהנא איירי בלשון גרוע דז"א וק"ל:

בא"ד למאי דאוקמא בכותב ועודה ארוסה וכו' דבר שלא בא לעולם וכו'. דפירות אף שהן דבר שלא באו לעולם מ"מ כיון דאמר נכסייך סילק את עצמו מגוף הקרקע לענין פירות אבל למאי דאוקמא בכותב ועודה ארוסה אף גוף הקרקע אינו בא לרשותו:

בא"ד וכשרוצה חוזרת בה וכו' . ר"ל כשרוצה חוזרת באמת לחייב לתת לה מזונות נגד מעשה ידיה שתעשה לו רק כ"ז שעומדת בדיבורה איני ניזונת וכו' אין לה מזונות ומזה אין ראיה שיכול להסתלק מדבר שלא בא לעולם דכיון שאינה רוצה במזונות אין לה ליטול בעל כורחה ואם רוצה לחזור אה"נ דחוזרת דלא מהני סילוקה שאמרה איני ניזונת ולא קמ"ל ר"ה אלא שיכולה להפקיע מעשה ידיה מבעלה וק"ל. ואף שי"ל דלקושטא שמהני סילוק מדבר שלא בא לעולם לא מצית לחזור רק בלא רב כהנא לא היה ראיה ממלתא דרבא לחוד מפני שיש לומר כן [שיכולה באמת לחזור] אבל מלשונם משמע דלפי האמת כן הוא. ומתוס' לעיל בפרק נערה דף מ"ז ע"ב בד"ה זימנין דלא מלו אין הכרח ע"ש וק"ל:

בסה"ד והשתא מייתי מרב כהנא וכו'. יש קצת לראות בזה [כוונתו למ"ש מהרש"א בזה]:

בתד"ה קנו וכו' וקשה לר"י וכו'. באשר"י מיישב זה בפשיטות וקשה לי על תוספות מגמרא ערוכה פ' חזקת הבתים דף מ"ג ע"א דמשמע דמהני קנין בלשון דין ודברים ע"ש ודו"ק:

פג:

גמ' למאי נפקא מיניה לכדרב יוסף וכו' . מגומגם קצת ודו"ק.

גמ' ואימא מפירי. עיין פירש"י. וקשה לי דלעיל דף ע"ח ע"ב פריך לימא תנינא לתקנת אושא ומשני מתני' בחיי' ולפירות ע"ש וא"כ מדינא דמתני' כשמתה מחזירין הקרקע ללוקח עכ"פ אף בלא כתב לה וא"כ אין כאן קושיא כלל ודוחק לומר דמקשה לפי האמת דקי"ל כתקנת אושא ולעיל פירושו לימא תנינא לתקנת אושא כפירש"י ברי"ף לימא מתני' מסייע ליה וכו' וא"כ סוף סוף קושטא הוא דאף בזמן התנא היתה תקנת אושא [רק דדחי שם דליכא סייעתא ממתני'] ועיין לעיל פרק נערה דף נ' ע"א בתוס' בד"ה הבעל מוציא וכו' לב' תירוצים [דאפשר לומר לכאורה דפריך לרבי יוחנן דקנין פירות כקנין הגוף דמי דמכרה בטל אף לאחר מיתתה בלא תקנת אושא מ"מ] סוף סוף אם סילק מפירי כקושי' ואימא מפירי אין הבעל מוציא מיד הלקוחות והמכירה קיימת בחיי' שהרי אין לו פירות ואם כן הלוקח אוכל פירות וגם במותה אין הבעל מוציא בלא תקנת אושא דהא לית ליה קנין בפירות לומר כקנין הגוף דמי ועיין:

גמ' וכי מסלק אינש נפשיה כו' . לכאורה מותרות הוא [דכיון דלא שכיח הוא הוי פחות שבדברים ויד בעל השטר על התחתונה]:

גמ' או דלמא עד עולם דוקא. אם עד עולם דוקא אינו מדוקדק כ"כ לשון דר"י לעולם הוא אוכל פירי פירות עד שיכתוב וכו' ואף שכותב פירי פירות אי כתב עד עולם אין וכו' דהא אף בלא עד עולם סוף סוף לא אכיל פירי פירות כיון שכתב בהדיא פירי פירות:

גמ' או דלמא תרוייהו דוקא. לא בעי חלוקה רביעית או תרוייהו לאו דוקא דא"כ היל"ל או עד עולם. ולפירוש התוס' אי פירי פירות דוקא הוא עצמו חלוקה זאת דתרוייהו לאו דוקא. גם אין שייך להקשות לפרש"י דהול"ל באם תמצא לומר פירי פירות דוקא עד עולם למה לי הא קמ"ל אף דכתב עד עולם אי כתב פירי פירי אין וכו' כיון דתני פירי פירי קודם אין שייך זה וק"ל. באי תרוייהו דוקא צ"ל דודאי אי לא כתב אלא פירות י"ל לעולם [אפירות] שבחייה ובמותה או שנה ראשונה וכו' אבל אם נחית למנינא דפירי פירי מסתמא קאי עד עולם על סוף כל פירי דפירי [ולא אמרינן דעד עולם קאי אפירי פירי בחייה ובמותה או שנה ראשונה ושניה] דהא לא אפשר לו לכתוב בלשון אחר וכן כתב במלחמות ובר"ן ודלא כמאור שתירץ בענין אחר עי' עליהם:

גמ' אלא בדשיירה כו' . משמע דהדבר תלוי בה אם תרצה תשייר אבל אין הבעל יכול לכופה ליקח בהן קרקע ולזה א"ש הולטעמיך דבלא"ה היה קשה דיש סברא נכונה לחלק שפיר דאף שסילק עצמו מפירי מ"מ צריכין ליקח בהן קרקע והוא אוכל פירות כמו נפלו לה כספים ופירות תלושין ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ועיין באשר"י ור"ן ודו"ק:

בתד"ה מיתה שכיחא וכו'. קשה להו אף יכול להיות גם כן שימות הוא קודם. מיהו לעיל פרק נערה דף נ"ב ע"א בד"ה רצה אינו פודה וכו' כתבו קבורה חשיבא מצוי לפי שהנשים ממהרות למות מן האנשים כדאמרינן בירושלמי [דלשון ממהרות לא משמע ליה שיהיה מטעם שמסתכנת בלידה רק שמטבען הוא למהר למות]:

בתד"ה רב אשי וכו' למאי דלית ליה כו' תימה כו'. אף דבעלמא מסתמא ס"ל לרב אשי נמי יד בעל השטר על התחתונה רק הכא משום דאף הנכסים קצת בחזקתה [א"כ מי הכריחם לומר דרב אשי מפליג הכא מסברא ולהקשות] מ"מ לא משמע להו לומר דרב אשי קאי אקושיא ואימא מפירי ואימא מירושה וע"ז מסיים ב' דברים בנכסייך ולא בפירות בנכסייך ולא לאחר מיתה ויש לפרש דבריהם בענין אחר אבל הוא דוחק:

בתד"ה פירי פירות דוקא כו' משמע דעד עולם פשיטא לי' וכו'. וכבר יישבו רש"י קצת וק"ל [וכמ"ש מהרש"א]:

בתד"ה ה"א וכו' בסה"ד דלא יאכל לעולם לא פירות ולא פירי פירות הו"ל לסיומי דלא יאכל לעולם אפילו פירי דפירי פירות דפירי פירות כתב בהדיא. משמע לכאורה מלשונם דאה"נ דפירי פירי פירות אכיל ועד עולם נשאר בפירושו בחייה ובמותה רק אי כתב פירות לחודיה קאי עד עולם אפירות לחודיה ואי כתב פירי פירות קאי ג"כ אפירי פירי ואם כתב פירי פירי פירי קאי אפירי פירי פירי וכל מה שפורט בפירות עלה קאי עד עולם. אבל אינו נראה [דא"כ למה השמיענו עד עולם לענין לאחר מיתה בפירי פירות טפי מבפירות גופיה א"ו דאי נחית למנינא אמרי' דקאי עד עולם עד סוף כל פירי דפירי וכמ"ש הגאון לעיל בגמ'] ובקל נוכל לפרש דבריהם בענין אחר ופשוט:

פד.

גמ' ואיידי דאמר ר"ט מותר. דלא שמעינן מרישא אלא היכא שבשעת מיתה היתה חוץ מרשות היורשין דהיינו ביד אחר משא"כ בסיפא דע"כ בסיפא גרע טפי דהא ברישא הב"ד נותנין לכתחלה לבעל חוב או לכתובת אשה ואילו בסיפא כל הקודם זכה וה"א מה שתפס זכה והמותר דינו כמתחלה קמ"ל כיון דהשתא מיהו בא ליד אחר בהיתר הוי דינו כאילו היה מתחלה [ר"ל מחיים] ביד אחר ולהכי נמי לא קמ"ל ציור דהמותר ברישא [דברישא כיון דהיה מתחלה ביד אחר פשיטא דאם יש מותר הב"ד נותנין לכתחלה להשני] וזה פשוט:

ברש"י בד"ה ינתנו לכושל כו' ואע"ג דלא משתעבד כו' דלאו ברשותייהו מנחי כו'. בהכי ניחא טפי ליישב קושית התוס' לעיל דף פ"ב ע"א בד"ה לא אשכחן תנא דמחמיר ב' חומרות בכתובה טפי מתירוץ התוספות לעיל ודו"ק:

ברש"י בד"ה ינתנו ליורשים ולא מהני תפיסה. מדתלי בטעם שכולן צריכין שבועה וכדפריך בסמוך כולהו נמי דיורשין הוי כו' וכפרש"י שם:

בתד"ה וסבר רב כו'. יש לראות דא"כ לימא הלכה כרשב"ג דאם מתה יירשנה ולא מטעמיה דמתנה כו' דאף בדרבנן אם לא כתוב בתורה תנאו בטל כיון דלא ידע דמחיל י"ל דא"כ כהלכה וכטעמיה הוא ורב מוסיף הוא רק לימא ולא מטעמיה דס"ל תנאו קיים בדבר שבממון כר"י אף שמתנה על מה שכתוב בתורה והכא טעמא אחרינא לא משום מתנה על מה שכתוב בתורה דאף אם הוא מדרבנן כיון דלא ידע וכו' ועוד קשה מאי מקשו התוס' בד"ה וקסבר דלמא בפירות כיון דידע דמחיל תנאו קיים לכ"ע משא"כ בירושה וצ"ל דכיון דלא ידע דמחיל א"כ לאו מצד מחילה אתינן עלה רק מצד תנאי והוי מתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל ולא ידע דמחיל עושה דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה דאילו ידע בדבר שבממון כיון שבידו למחול לא הוי מתנה על מה שכתוב בתורה משא"כ במילי דרבנן אין לחלק והשתא לא קשה מידי [דהוי שפיר כטעמיה דגם ברשב"ג י"ל זה שכל המתנה על מה שכתוב בתורה וזה הוי מתנה על מה שכתוב בתורה דהא לא ידע דמחיל] אבל הסברא בעצמה דחוקה. אכן מוכרח לכאורה מכח קושיין. גם צ"ל דלר"י בירושה אם מתה יירשנה דלא מוכרח במתני' כלל שיסבור ר"י תנאו קיים בירושה [ודקתני במתני' אם מתה אינה יורשה לאו מדברי ר"י הוא ואף שהוזכר בהך בבא גם פירי פירות היינו דסתם לן תנא בפירי פירות כר"י וכמ"ש התוס' בריש פרקין בד"ה דין ודברים] דירושה שכיחא וממ"נ אם הוא דרבנן חכמים עשו חיזוק לר"י בדבר דשכיחא [כדלעיל בפ' אע"פ דף נ"ו] ואם דאורייתא כיון דלא ידע דמחיל תנאו בטל ודו"ק. ועיין במלחמות שהעיר בקושיא הראשונה שכתבתי ע"ש:

בתד"ה ורב סבר כו' אפילו לר"י כו'. דס"ל לעיל בפרק אע"פ חכמים עשו חיזוק כו':

בתד"ה משום פגם משפחה כו' הול"ל דרבנן וכו'. דהא ס"ל לעצמו דרבנן ועוד דא"כ אתיא ינכה להם מן הדמים כפשוטו כיון דחוזרת בלא"ה ביובל יחזיר להם בדמים [קלים] וק"ל.

בסה"ד כל הירושות חוזרות כו'. ניחא יותר כל השדות חוזרות ודו"ק:

בתד"ה לכתובת אשה משום חינא פר"ח שימצאו הנשים חן כו'. ע"י שנותנין לה כתובה ויש לה מעות תמצא חן בעיני כו':

בא"ד דאין לדמות כו' . ולפירוש רש"י סברת חינא וסברת יותר ממה שהאשה רוצה כו' קצת הפיכה וצריך ליישבם:

פד.

מכאן עד משנת הוציאה גט הכל דינים גדולים ועיקרן בדיני ממונות שרשן מבואר בפוסקים רי"ף ור"ן ואשר"י ובכן קצרתי הכתיבה בהן גם הייתי טרוד בדיני ממונות שבין איש לחבירו ולא דקדקתי בהן כדחזי למיעבד:

בתד"ה ולר"ע כו' כאילו תפסה בחיי הבעל כו'. ומיהו רש"י פירש לעיל קדמה היא זכתה כו' ומחיים דבעל בעינן תפיסה כו':

בא"ד דלא מהני תפיסה לכתובה כו' . אבל לפרש"י קאי [הך דוהוא שתפסה מחיים] אבעל חוב וכן משמע ממ"ש רש"י בסמוך בד"ה מחיים תפיסנא להו בחוב שהיה חייב לי החזקתי בהן משא"כ לפירוש ר"ת [דקושית הגמ' אכתובה דלעיל קשה]:

בא"ד משום דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים. לכ"ע דהא בעינן לכשתנשאי לאחר תטלי כו'. מ"מ כו' בחיי יבם נמי מהני כו'. דיבם נמי כאחר דמי וקרינן ביה שפיר לכשתנשאי לאחר כו' וא"כ ניתנה לגבות וכיון דבבע"ח מהני תפיסה מחיים מהיכא תיתי דלא יהני תפיסה ביבמה וק"ל:

בסה"ד כדפירשתי התם. לעיל דף פ"ב ע"א בד"ה והתלושין כו' שיש חילוק בין לגבות לשיעבוד ולהכי לא מצי להקשות ממתני' אבל לקושטא [למאי דמסיק והוא שתפסה מחיים] י"ל דאין חילוק [בין לגבות לשיעבוד] וקדמה היא זכתה מחיים דבעל עיין פי' רש"י שם במתניתין [שפירש כן וכמו שהביא הגאון לעיל]:

בתד"ה שפיר תפסתוה כו' ושמא כו'. ומפרש"י מטין ההוראה כו' לא משמע כן. ובסמוך קאקי חיוורא משלחי כו' אע"פ שכבר תפסו והוי דיעבד [רבא דאמר משום] ר"נ לא ס"ל כן רק כר"ל דאהדר עובדא:

בתד"ה אית לן כו' לא גרסינן דלאחר מיתה כו'. לכאורה יש ליישב הגירסא פשוט דאי לא"ה הו"ל מגו דהחזרתי דגוזל חבירו בעדים א"צ להחזירו בעדים כמו שהוכיחו מדלא קאמר בפרק שני ומודה ר"י באומר גזלתיך מנה וכו' ואם יש עדים אינו נאמן ע"ש בר"ן ועיין כאן בר"ן ובפוסקים וק"ל:

בתד"ה מגו כו' דשליח נוגע בעדות כו'. דאילו טען אהדרינהו ללוה בעי שבועה משא"כ פרעינהו למלוה א"צ שבועה ע"ש בפרש"י בקידושין. ולא משום כיון שצריך שבועה אף דבכל ענין בין אמר הכי והכי צריך שבועה סוף סוף נוגע הוא דז"א וק"ל. ומשום דהשליח צריך לשלם כדמסיק לא הוי נוגע קודם שנתקנה שבועת היסת דהא יכול לומר אהדרינהו ללוה וק"ל. מוכח מדברי התוס' דבעד אחד לא מצי למיטען סיטראי דאילו לא הוי השליח נוגע לא היו יכולין לומר סטראי ותמיהני שהפוסקים לא זכרו זה ואדרבה כתבו סי' נ"ח דוקא ב' עדים אבל לא בעד א' ודו"ק:

בתד"ה ואמר ר"י כו' מגו דזכי כו'. ולזה פסקי דאם היה חייב לשליח יכול לתפוס לחבריה רק היינו כפי שיעור שהיה יכול לתפוס לנפשיה ד"מ חובו ק' זוז יכול לתפוס ק' זוז או כוליה לחבריה או פלגא לנפשיה ופלגא לחבריה אבל יותר מחובו לא דומיא דמציאה דאי הוי בעי הוי תפיס כולו לנפשיה והא דנקיט לישנא מגו דזכי לנפשיה והול"ל מגו דאי בעי זכי ליה לנפשיה אין זה דיוק דבמציאה נמי קאמר בהאי לישנא ולא קאמר מגו דאי בעי כו' אבל הב"י בסי' ק"ה לא כתב כן ע"ש ובסמ"ע וק"ל:

פו.

גמ' אמר ר"נ עשינו עצמינו כו' . אף שמפשטא אינו נראה שר"נ היה דיין אפ"ה לא הו"ל ליתן עצה כזה שמפסיד ללקוחות הרבה ע"י ערמה ועוד דלא יהא אלא גרמא בניזקין דפטור אבל אסור ועיין בתוס' פרק מי שמת כתבו מזה באורך:

בתד"ה תיזול כו' מתנתן מתנה. וה"נ מחילתן מחילה:

בא"ד ואם היה חייב לשלם כו' . עיקר דיוקא מר"מ דקאמר דלית ליה דשמואל לימא דאית ליה ואפ"ה מקודשת כיון דסמכה דעתה שיצטרך לשלם לה אבל לרבנן י"ל דלא דנין דיני דגרמי רק ר"מ דאין דיני דגרמי והול"ל בקצרה בדיני דגרמי קמיפלגי ואינה מקודשת לרבנן משום דשמואל וכ"ע אף ר"מ אית ליה דשמואל וק"ל:

בתד"ה לבעל חוב כו' וניזק כו'. יש לראות אמאי לא אמר כתובה דאפילו אית לי' זוזי מצי מסלק לה בארעא וכן הוא הדין באמת דאין לומר דס"ל כי אית ליה זוזי צריך ליתן לה זוזי ותלמודא איירי דלית ליה אלא זוזי כשיעור סילוק הבע"ח לכן הבע"ח קודם ז"א דא"כ הול"ל וזוזי לא חזיא אלא לחד כדבסמוך ועוד דא"כ גם בע"ח לא נסתיים מזה דדלמא לית ליה אלא ארעא כשיעור חד וק"ל. והא דנקיט לישנא האי מאן דאיכא עליה כתובת אשה ובע"ח כו' ולא קאמר כפשוטו בע"ח דינו במעות ואשה בארעא משמע קצת כאין לומר שכתבתי ודו"ק:

בתד"ה לאשה כו' ואפילו קדם זמן הכתובה כו'. אדהכא קאי דיהבינן מטלטלי אחר תקנות הגאונים לבע"ח או קרקע בלוה ולוה ואח"כ קנה:

בא"ד כיון שלא תקנו שתטרוף ולא חל שיעבוד כתובה עלייהו כלל. דאילו חל השיעבוד ודאי לקמא משתעבד דמשתעבדי ליה מיד וכשם שלא יכול למכור ואם מכרו טריף ממשעבדי ה"נ לא יכול לשעבד לאחר אבל כיון שלא תקנו רק מזמן גבייה דהיינו אם המה בעין ולא מכרן בשעת גביי' אז גובה ולכן אין כאן קדימה מצד הזמן דהא בזמן גבייה שניהם באין כאחד ולכך נותנין לבע"ח והוי כלוה ולוה וכו' דמשתעבדי לתרוייהו כאחד והשיעבוד של שניהם בא כאחד בזמן שקנה ולהכי מסיק שם דיחלוקו דשניהם שוין א"כ הכא בע"ח קודם ומה לי שיעבוד שניהם בשוה או לא משתעבדי כלל לשניהם וק"ל ועיין ברי"ף ואשר"י באורך:

בתד"ה האי תולה כו' אין לפרש כו'. עיין במרדכי ריש ב"ק דמשני לפי דברו היה שלא כהוגן וק"ל:

בתד"ה אמר כו' והואיל והדין שיתן מעות כו'. וכופין שפיר ואף יתומים גדולים דלית ביה משום צררי כופין גם כן אמעות דאשתעבד נכסי:

בא"ד אלא במקום דאיכא מצוה. וכגון ביתומים גדולים ומשום מצוה דרמיא עלייהו וחייבין לשלם משום מצוה ואין כופין כלל רק בקרקע חשוב משום תיקון העולם שלא תנעול כו' אפשר דכופין אבל אמעות אף אם אין לו קרקע אין כופין אם אינו רוצה לעשות מצוה ולשלם כ"ש ביש לו קרקע ורוצה לשלם שאין כופין לשלם דוקא מעות. ויש לגמגם בזה ועיין בפסקי תוס' בגמ' דפוס ראשון ודו"ק. עיין במרדכי דצ"ע ג"כ בזה:

פו:

גמ' משביעה כ"ז שירצה שאין לך אשה שלא כו' . הל' משמע קצת משביעה על שלא עיכבה מדבר אחר מאומה ע"י גלגול של שבועת אפוטרופסות של פילכה. ועיין:

בתד"ה אינה מגורשת כו' מכלל דבצידי ר"ה כו'. ובתשובת הרא"ש כתב בזה דמתני' סתמא קתני הניח פירות תלושין כו' ומסתמא אין דרכן לאנחינהו ברה"ר ולהכי משמע להו טפי דאיירי בצידי רה"ר דדרך לאנחינהו שמה ע"ש. וקשה לי קצת לפי"ז הו"ל להקשות מפשטא דמתני' בלא רב ושמואל וק"ל:

בא"ד ובסימטא לא מהני מכלל דבצידי רה"ר מהני כו' . כצ"ל וכ"ה בגמרות אחרים. דכיון דמתחיל ברה"ר לא הו"ל לסיומא במלתא אוחרא הו"ל למינקט אבל בצידי רה"ר כו' לא למיתפס דבר אחר אבל אי צידי רה"ר קרי ליה נמי רה"ר והוי בכלל רה"ר ניחא שפיר דאיצטריך למינקט סימטא וק"ל:

בסה"ד מיהו לאיכא דאמרי כו'. כדמסיק לא רה"ר לחוד וטפי ניחא להו למינקט מסקנת האיכא דאמרי היפך ממסקנת לישנא קמא מלמינקט מיהו לאדרבה דלישנא קמא כו' ועוד דאדרבה י"ל אף דרב ושמואל ס"ל בהכרח כן מ"מ מנ"ל לפשוט כן לפשוט מדר"נ כו' וק"ל. וא"ל לאיכא דאמרי לימא אדרבה אינה מגורשת מדר"י ור"ל דתלמודא נסיב דברי רב ושמואל עיקר. ואף שכל דבריהם אליבא דר"ט דמהני תפיסה ואנן כר"ע קי"ל מ"מ מסברתם למ"ד דמהני תפיסה נשמע סברא לפשוט איבעיא דהכא:

בתד"ה אדרבה כו' וקשה לרשב"א כו' ובד"ה האומר כו' וקשה כו'. לכאורה אפ"ל בכל זה ליישב דליכא לאקשויי מקנין אתפיסה דסימטא ודאי מקום ראוי לקנין דאף ר"י ור"ל גופייהו ס"ל כן בפרק הספינה ע"ש מ"מ שיהיה מיחשב הנחתו שם מעצמו כמונח בבית היורשין לזכות בהן היורשין לא ס"ל ולהכי מהני תפיסה בסימטא וכ"ש באגם אבל ודאי אם משך אדם שם לשם קנין ודאי הוי מקום ראוי למשיכה לכן באומר לחבירו משוך פרה זו כו' קנה לר"י אפילו עומדת באגם וכ"ש סימטא משום דהוי מקום הראוי למשיכה ותלמודא דמדמה גט לתפיסה אע"ג דמדמה אח"כ לקנין להיות מגורשת היינו משום דודאי דמיא לקנין רק תפשוט מרב ושמואל דאינה מגורשת דלדידהו תפיסה וקנין שוין דמשוו תרוייהו להדדי מדקאמרי אבל בסימטא לא מהני תפיסה ע"כ מטעמא משום כיון דהוי מקום הראוי לקנין זכו בהן היורשין משעת מיתה א"כ אם צידי רה"ר הוי מקום הראוי לקנין בעלמא ג"כ לא היה מהני בהו תפיסה דלית לן למימר רק ב' חלוקות או צידי רה"ר הוי כרה"ר לקנין או כסימטא לקנין ולרב ושמואל תפיסה וקנין שוין וק"ל. והשתא א"ש נמי דלא הוי מצי למימר באיכא דאמרי אדרבה אינה מגורשת מדר"י ור"ל דהוי עדיף טפי דלא הו"מ לשנויי לא רה"ר לחוד כו' ולפי מ"ש אתי שפיר וק"ל. ולהכי פשיט שפיר מרב ושמואל דסוף סוף כיון דמדמה תפיסה לקנין ומקום הראוי לקנין לא מהני תפיסה ומקום שאינו ראוי מהני תפיסה ויהיה טעם דתפיסה מה שהוא אף שלא אמר מעכשיו סוף סוף פשיט שפיר דצידי רה"ר לא הוי מקום הראוי לקנין דאל"כ לא היה מהני תפיסה לשם כמו בסימטא ומדקמסיימו בסימטא משמע אבל צידי רה"ר כרה"ר ודו"ק:

צ"ל דרמי לא קא מיבעיא ליה רק באמר ה"ז גיטך ונתנו לידה רק אמר לה לא תתגרשי כו' והניחתו כו' אבל זרק לה גט לצידי רה"ר להתגרש בו מיד ודאי דאינה מתגרשת דבעינן ונתן בידה או לגגה חצרה וקרפיפה והכי נמי בדלא אמר מעכשיו הוי נמי כאומר לה קבלי גיטך מצידי רה"ר וזה שכתבו התוס' היה צריך שיהיה אז בחצרה ועיין בר"ן שכתב בדרך אחר מן תוספות ראוי לעיין עליו וק"ל:

בתד"ה ר"א אומר כו'. יש לראות אמאי לא מקשו לרש"י דהא גמרא גופיה קא מפרש טעמא משום דכיון דדייק כו' ולמה להו הירושלמי גם קשה אם לפי האמת למסקנא מודו רבנן על ידי גלגול כמ"ש האשר"י ומגלגלין לכ"ע ואם לפי הה"א ע"כ צריכא טעמא דרש"י דאל"כ תקשי ת"ש הראשון לפשוט ממתני' גופיה אי אמרת בשלמא כו' אלא אי אמרת ע"י גלגול מ"ט דרבנן אע"כ צ"ל טעם אחר משום דאין מגלגלין בדרבנן דאכתי לא ידע טעמא דדייקית כו' רק אין אדם דר כו' ולא יתכן גלגול ומשני דיתכן שפיר כו' ואי משום דרש"י מפרש כן בתפסו האיבעיא היינו משום שדרך רש"י כן לפרש באופן שהבינו הת"ש כדי להמשיך הת"ש עליו ודו"ק:

בתד"ה נדר כו' ולי עליך לא שייך כו' כצ"ל. ובעיקר קושיא מתרץ בנ"י שכתב לה לא מיבעיא שבועה אלא אפילו נדר אין לי כו' ע"ש והתוס' היה להם לתפוס ברישא דמתני' או בברייתא לעול [הרי שלא פטר את אשתו מן הנדר ומן השבועה] ונראה שלאותה ברייתא כוונו התוס' שכתבו ומיהו בגמרא לא שייך לשנויי הכי דקתני בברייתא נדר ושבועה כו' ומשנה זה שייך למשנה דלעיל:

פז.

גמ' אבל בין מיתה לקבורה משבעינן לה כו' . ומתני' דקתני הלכה מקבר בעלה כו' הול"ל ממיתת בעלה י"ל דלא נעשה אפוטרופסית גם אהך קאי שלא נעשה אפוטרופסית בין מיתה לקבורה וכן ואם נעשה אפוטרופסת ודו"ק:

גמ' אבל מה אעשה כו' . ופליג אמתני' דתנא דמתני' סבר דפטרה לגבי יורשין מכל שבועות אף משבועה הבא ליפרע כו' ואבא שאול סבר שאותה שבועה הזקיקוה חכמים על כל פנים וע"י גלגול נשבעת שבועת אפוטרופסות ג"כ ועיין כדמוכח דף פ"ח ע"ב ועיין בזה גם באשר"י:

במתני' מנכסים משועבדים ומנכסי יתומים ונפרעת שלא בפניו כו' כצ"ל כדמשמע מגופא דמתני' [דמפרש ברישא מנכסים משועבדים] ופרש"י ומגמ' בסמוך וק"ל:

ברש"י בד"ה על הפוגמת וכ"ש כו' ובד"ה כתוב דלא כו' ומגו דרמיא כו'. משום דסיפא דהלכה מקבר כו' דקתני אם נעשית אפוטרופסית פטורה משבועת אפוטרופסית על שעבר ארישא קאי וכפרש"י א"כ בהכרח צ"ל דברישא פטורה עכ"פ משבועת אפטרופסת [ולהכי לא ניחא ליה לפרושי דלמ"ד על הפוגמת היינו אבל על אפטרופסת לא. דמי הוה ידעה כו']:

ברש"י בד"ה מנכסים משועבדים כו' דלמא אי הוי גבי מן הלוה כו'. ובסמוך מנכסי יתומים כו' כולהו משום האי טעמא אע"ג דאף כשפטר הוא אשתו יורשין משביעין אותה לאבא שאול או כשפטרה הוא אין לי עליך אבל לתנא קמא יורשין משביעין אותה עיין בתוס' שבועות דף מ"א ע"א בד"ה וכי מה בין זה לפוגם שטרו ע"ש [שהקשו זה על רש"י] וק"ל:

בתד"ה ולכרגא כו' וקשה דמשמע הא לשאר צורכי יתומים מכריזין. דפשיטא דמקרי כרגא גם כן צורכי היתומים וא"ל לשאר צורכי היתומים פשיטא אלא אף אם לפרוע לבעל חוב שהלוה לצורך הכרגא דמכל מקום גם בעל חוב שהלוה לשאר צרכי היתומים הדין כן דאל"כ לוקמי מתני' דהתם כן:

בא"ד לכך נראה לפרש לכרגא של אשה כו' . ולמזוני נמי פי' לאשה או מזון הבנות כפרש"י:

בתד"ה מנכסי יתומים כו'. דהך לא הו"מ לאוקמי כגון שיש רבית כו' דבכתובה איירי וגם רבית לא אשכחן אלא בעובד כוכבי' ושקיבל עליו לדון בדיני ישראל ולא שייך בו לא תפרע אלא בשבועה וק"ל:

בסה"ד דלא נפשוט הא דבעי ליה בהניזקין. וטובא דמייתי התם אפשר לא מצי לאוקמי בגדולים דהא תוס' כתבו וליכא למימר כו' דא"כ האי דאין נפרעין כו' ולא הזכירו מטובא כו' ע"ז קאי ג"כ ואומר ר"י והליכא למימר נשאר קיים בתירוצם:

בתד"ה מקשין כו' ולעיל נמי כו'. לרווחא הזכירו וכלאחר יד ולא הקשו לעיל במקום אותה משנה הך קושיא דאף דר"ע קאמר לה מסתמא לא פליג ר"ט בהא ודאי אותה משנה צריכה לאשמעינן דינא למי יתן לכושל או ליורש פלוגתא דר"ט ור"ע [אבל הך דאלמנה למה לי] י"ל משום דלעיל יש לומר דלא מקרי נזקקין לנכסי יתומים דאילו הוי מקרי כן לא היה משתעבד כלל לבעל חוב ולכתובת אשה [דהא מטלטלי נינהו] רק הוא ביד אחר ומצי איירי בקטנים אבל גדולים לעולם ה"א דא"צ שבועה משא"כ מתני' דהכא דאיירי בהכרח בגדולים וק"ל:

בא"ד מתני' דהכא בגרושה. ומתני' דלעיל ג"כ י"ל כן אף דקתני יורשין הכא קתני נמי מנכסי יתומים ובסיפא כיצד מת והניח כו' דלאחר שגירש מת ובאת ליפרע מן היתומים:

פז:

גמ' פוגמת בעדים כו' . אפשר דלסברא אם איתא דפרע בעדים כו' אף אם טען אשתבע לי א"צ לישבע ודו"ק:

גמ' אערומי קא מערמא. נראה פשוט דודאי לא מחזקינן לשקרנית דאי בעי תכפור הכל וכמ"ש התוס' ד"ה דמיפרע דלהכי לא מועיל מגו רק לפירוש התוס' שסברה שדקדקה ולא נשאר בזכרונה לפי שעה רק פרעון מקצת רק לפי מה שסוברת שהאמת אתה שלא קיבלה יותר וא"כ השבועה שמשביעין אותה חושבת שהוא שבועת חנם חושבת לפטור עצמה מן השבועה ולומר שקיבלה חצי פרוטה כו' באופן שטוענת האמת בציור ערמה כדי לפטור עצמה משבועה לפי מה שסוברת שהאמת אתה ולכן רמו רבנן שבועה עלה שע"י כן תידוק יפה ויפה ותזכור על נכון קודם שתשבע וק"ל וכמו כן מ"ש התוס' בד"ה או דלמא תימה א"כ כל שעה אתיא לאערומי לפחות כו' [הוא ג"כ עד"ז] וק"ל:

גמ' מי אמרינן היינו פוגמת. דסברת דפרע דייק כו' עושה היכא שיש עוד סברא אצלה דהיינו באין השטר עומד במילואו וממהר הלוה לפרוע לבטל השטר לגמרי [וזה שייך ג"כ בפוחתת] משא"כ אם השטר מחזיק במילואו אינו ממהר בפרעונו כדי שנאמר שנפרע אף שהשטר ביד המלוה או דלמא דוקא היכא שהתחיל בפרעון אמרי' סברת דפרע דייק דמיפרע לא דייק כיון שקיבלה קצת כו' וק"ל:

גמ' ואמר מר כו' . דרך הגמ' להביאן יחד וכן הוא בשבועת הדיינים שהביאו התוס' ונ"ל שלא תימא דיוק דאבל לשבועה קם קאי במה דאיירי קרא לכל עון ולכל חטאת דהיינו שאינו נאמן לבד להוציא אשה מבעלה ע"י אמירתו אשתך זינתה או להכניסה לבעלה ע"י קידושין בעד אחד וכה"ג אבל קם לשבועה על ענינים אלו לזה אמר מר כל מקום שב' מחייבין ממון כו'. והכא י"ל עוד לתרץ שלא תימא הא אין נשבעין על כפירת כו' לזה אמר כל מקום שב' כו' ושנים מוציאין קרקע מבעלים ודוקא שבועה הבאה על הודאת עצמו ממעטין קרקעות וכקושית התוספות וק"ל. ולמסקנא אין למידין מן הכללות וכו' וכמ"ש התוס' בד"ה ועוד וק"ל:

ברש"י בד"ה שבועה דאורייתא ונ"מ כו' . משמע דלמסקנא דהוי דרבנן מפכינן לה וזה אינו לפי הדין ולא מצד הסברא להפך מנשבע ונוטל לנתבע דיכול לומר אם תטול דבר ממני כל מה שתקבל עליך בשבועה שקול וכמבואר (סוף פ"ז) [חו"מ סי' פ"ז] ובאשר"י על הלכה שאחר זאת:

ברש"י בד"ה אלא אמר רבא כו' וא"ת כו'. ובל"ז שבועה דהכא דאורייתא והתם דרבנן אך עתה אין לומר הכא שבועת המשנה והתם היסת וק"ל:

ברש"י בד"ה נגזל כו' שנכנס בביתו ריקן כו' כצ"ל נ"ל. וכן הנחבל כו' שלם כו':

ברש"י בד"ה מהו צריכה שבועה על השאר כו' . מפרש מהו זה יותר מאחרים אפ"ל שלא תימא מהו צריכה שבועה על טענה שטוענת עתה אם קושטא קאמרה ואינה מערמת או לא וק"ל:

בתד"ה אמר רבא וכו'. דא"ל דאשתמוטי לא צריך הכא לאומרו דמה דאיצטריך לבא לזה הוא משום שלא תימא נימא מגו דחשיד אממונא כו' לפרש"י ולפירוש התוס' אכתי מעיז וניעור הקושיא דנאמן במגו דכופר הכל כמ"ש התוס' לעיל בפ"ב ופ"ק דמציעא דלמא רמי יאמר דכל מודה מקצת חייב שבועה דאורייתא [אף בהך דהכא] וליכא לאקשויי הכא מגו מטעמא דפרע דייק וכו' ורמי נמי ידע זה גם לא חשיד אממונא מהך טעמא גופיה דקסבור שדקדק כו' ותדע דאל"כ תקשי לרמי כפשוטו דנימא מגו וכמו שהקשו בעצמן לרבא בדבור שאחר זה ולמה להו למינקט סוף התירוץ אשתמוטי וכו'. י"ל דא"כ לא הו"ל לרבא לסיים דפרע וכו' רק מדרבנן ויהיה הטעם כמו בה"א מדאורייתא. ובדוחק י"ל בזה דרבא מסופק ברמי ולא יכול להקשות לקושיא הך שלישית דדלמא ידע ועוד אנן ניקום ונימא טעם זה ולעולם מדאורייתא לכך צריך לסתור סתירות שלא נאמר באמת מדאורייתא וצריך לפרש דפרע וכו' דדלמא רמי לא אסיק אדעתיה וק"ל:

בתד"ה דמיפרע לא דייק וכו' ומיהו קשה לר"י וכו'. בתוס' פרק כל הנשבעין יישבו לקושית ר"י [דחשדינן ליה דמשום טירדא דפועלים מספקא ליה בפרעון ואומר בברי ומאחר דאיכא מגו מהימן במאי דאמר דברי ליה] ואולי התם לא הביאו רק מת בעלי במלחמה אבל כאן לא ניחא להו ליישב בהכי דא"כ צ"ל דסברא דמיפרע דייק עושה שכחה יותר עד דטוען אפילו בברי מחמת שנשאר בזכרונו קצת הפרעון כהאי דהאשה שלום טפי מטירדת פועלים שאינו עושה רק ספק אבל הברי עושה מדנפשיה וא"כ אמאי התם פועל נשבע ונוטל אפילו להוציא מבעל הבית וכ"ש דהו"ל לומר כן הכא שישבע הבעל נגד השטר ויפטור דפרע דייק אלא צ"ל דלהכי נשבעת היא כאן שאין השכחה כ"כ ויכולה למידכר נפשה משא"כ התם הטירדא מטרידו יותר עד שאי אפשר לו לזכור בברי. אכן נראה שאין ענין לזה עם זה דודאי התם הטירדא אינו כ"כ ואפ"ה הכא כשרוצית לדקדק תוכל לדקדק ובלא שבועה אינה מדקדקת וכסבורה שדקדקה ודו"ק:

בתד"ה ואלו נשבעין וכו' לא חשיב פוגם שטרו בא מכח השטר כי הני אחרינא וכו'. ובגמ' דקאמר בהיפוך אימא תהוי כמשיב אבידה ותשקול בלא שבועה כוונת התוס' היינו דין דהפוגמת אבל שלא בעדים תני אח"כ לבתר דתני הפוגמת כדאמר בגמ' וק"ל:

בתד"ה או דלמא כו' ואיכא למימר לא דייקא כו' כצ"ל:

בא"ד אבל תימא כו' . ולעיל אסקה בתיקו [אי אמרי' אתיא לאערומי ואמאי פשיט הכא דלא חיישינן להכי]:

בתד"ה ועוד אין נשבעין כו' אבל בעד אחד אפילו לא טענו אלא כו' כצ"ל:

בא"ד א"כ כל ב' כסף אתה צריך לומר שיכפור כו' . דהשבועה באה על הכפירה ובזה ראוי שיהיו שוין ובמודה מקצת מצינו שבועה בכפירת פרוטה ובעד אחד לא תמצא לעולם כי אם כפירת שתי כסף [אם יצטרך לטענת שתי כסף]:

בא"ד וברייתא דמייתי כו' . בל"ז כ"ע מודים בשבועת עד אחד דמחולק מן שבועת מודה במקצת וק"ל:

פח.

ברש"י בד"ה מחיים כו' בחוב כו' כתבתי לעיל. גם משמע דהוי איתתא אחריתא ולא אשת אביהן:

ברש"י בד"ה קרענא כו' אפוקי ממונא הוא כו'. ולא הוי כהיפוך שבועה דלעיל וק"ל:

בתד"ה אית לך כו' וא"ת כו'. הא פשיטא דמהימנינן לה על מה דקאמרה מחיים תפיסנא רק לא מיקרי תפיסה כיון דבידה כל זמן בתורת פקדון עד דתבעינהו מחיים ולא יהבינהו להו מאותה שעה בידה בתורת תפיסה וע"ז הקשו ונאמין אותה על כך בלא עדים שתבעינהו במגו דלקוח כו'. וצ"ל דמשמע להו דמיפקדה גבה בלא סהדי או בסהדי ולא ראו עתה בידה דאי לא"ה לא מצית לומר לקוח כו' כיון דאתי לידה בתורת פקדון אא"כ יש לה מגו דהחזרתי. ולא מקשו כפשוטו במגו דהחזרתי דאין זה מגו טוב. ואילו אף במיפקדה גבה בסהדי לחוד תו לא מצית למימר לקוח במגו דהחזרתי דאין שוה לה מאומה כיון דאין גופו ממון וכי לצור ע"פ צלוחיתה היא צריכה וע"כ צריכה להראות את השטר ואף שי"ל שיכולה לומר בפני ב"ד החזרתי ואח"כ בינה לבין היורשין יכולה להראות להם ולדחוק אותם שיפרעו אותה או בינה לבין הלוה יכולה ליקח ממנו מעות דלא מסתבר להו זה וכן מרי"ף ור"ן לא משמע סברא זו עיין בהם היטב. זולת האשר"י כתב מדנפשיה סברא זו עיין בו ונמשכו אחריו בש"ע לפסק הלכה ובעיני צ"ע. גם שם בש"ע סי' ס"ד הגה"ה תמוה עד מאד מאד גם הסמ"ע תמה עליו רק דבשמעתין לא איירי מזה שלא יודו היורשין בחוב שלה רק משום דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח קאתינן וק"ל. ועיין בתשובת הרשב"א שהביא הב"י שם שעליה כתב בהג"ה דלא כיש מי שאומר ע"ש בעיון ודו"ק. ותירוצם מבואר דודאי אילו טענה מעיקרא היאך תפסה מחיים דהיינו שתבעו אותה כו' הוי מהימנא במגו דלקוח אבל כיון דאמרה סתמא מחיים כו' מסתמא לא היה דעתה וכוונת דבריה שתבעה מחיים דא"כ הו"ל לפרושי בהדיא ומסתמא סברא שזה טענה מעולה ואילו שאלה תבעיתינהו מתחלה ודאי היתה אומרת אין כיון שהבינה מתוך דבריו שתלוי בזה לכן אמירתה דבתר שאלה לא כלום ליהמנא במגו דאי בעי אמרה מעיקרא מחיים תבעינהו ומ"מ סברא דחוקה היא קצת [דאי נימי דאי הוי אמרה מתחלה מעצמה היתה נאמנת] דאמאי לא שאלה ר"נ לפרש דבריה היאך תפסה מחיים [דנהי דאין לשאול אותה תבעינהו מחיים דאז היתה מבינה מתוך דבריו שתלוי בזה אבל היה לו לר"נ לשואלה בסתם שתפרש דבריה היאך תפסה מחיים]. ומכאן יש לראות היאך לדיין ליזהר בדבריו שמא מתוך דבריו ילמדו לשקר ואין לדיין לשאול אם כך היה או כך היה ואם שואלו ומשיב לו שכן היה אין להאמינו על כך אף אם היה לו מגו על כך:

בתד"ה מרענא לשטרא וכו' ולשבועה וכו'. ואף אם לא קאמר אשתבע לי דלא פרעתיך ב"ד משביעין אותו:

בא"ד אפילו לא מהימן כו' . ולא מתרצי כשכתב בו נאמנות דסתם נאמנות מהני נגד עד אחד לזה אמר מהימן כבי תרי עיין באשר"י כאן ולקמן גבי פטרה משבועה:

בא"ד וי"ל כו' ודקאמר ליה נמי לר"פ כו'. ולשון איכא איניש אחרינא בהדי דמר לא משמע כן גם לשון אע"ג דאיכא מר עד אחד לאו כלום הוא לא א"ש כ"כ:

בתד"ה אלמא כו' שלא להצריכה עדים כו'. אף דבהדיא אמרי' פ"ק דמציעא אם יצא מב"ד ואמר נשבעתי נאמן הכא שיש בידו פס"ד אינו נאמן אבל הפוסקים פסקי דנאמן וצ"ע:

גמ' מתקיף לה רב אשי כו' ב' כתובות הוי. אין להקשות תקשי ליה זה אמתני' לא תפרע אלא בשבועה תטעון אף שהעד מעיד מ"מ ב' כתובות הוי ע"כ מתני' איירי כשהיא כופרת הפרעון וטוענת לא קבלתי ממך מאומה א"כ עלה קאמר נמי ואי פיקח הוא מייתי לה לידי שבועה דאורייתא לעשות משבועה דמתני' שבועה דאורייתא ודוחק לומר דבשלמא מתני' קמ"ל דינא אם יקרה אבל לעשות עצה לומר אי פיקח הוא כו' אין זה עצה דודאי היא טוענת כל מה שבכוחה לטעון ומה הוא יודע מה שתטעון בב"ד שישלם לה הכתובה מקודם עוד פעם ואפ"ל דכ"ז שהוא טוען האמת פרעתי לך כתובתך היא טוענת לא פרעת דמהיכא תיתי לומר ב' כתובות אבל כשיטעון שקר לעשות מן הכתובה שם הלואה היא מרגשת למאי נ"מ משקר ומשנה פרעון הכתובה לשם הלואה הלא באמת בפרעון הכתובה נתן ודאי חובה הוא לו אם יטעון כתובה ע"כ יש נ"מ מזה ומסיקה אדעתה וטוענת קבלתי בפרעון כתובה [אחרת] וק"ל ועיין. עוד יש לראות ולמה לא בקצרה כשהיא תובעת כתובה שלא קיבלה כלום בפרעון יוקים לקמא בהלואה ויאמר הלויתיך מנה והרי עד אחד ומאי שנא מלוקח ב' עדים מן השוק על הפרעון השני כמ"ש רש"י שאינו יודע העד הראשון בפרעון השני ואפ"ה מוקי לקמא בהלואה ועיין במ"ש ברי"ף קטן שלי בסופו דיש ליישב:

בתד"ה מייתי לה כו' חזרה למחוייב לה. בשניהם חשודין ואפילו היא חשודה וגם הבעל חשוד אינה פטורה בשביל כך אבל בהיא חשודה לבדה בלא ר' אבא אמרי' ג"כ בשבועה דרבנן שכנגדו נשבע ונפטר ועי' באשר"י:

בא"ד א"נ למאן דאית ליה דבדרבנן מפכינן ובדאורייתא לא מפכינן ונ"מ דאי שבועה דאורייתא לא מציא למימר השבע וטול ר"ל דאי מוקי לקמא בהלואה דהשתא הבעל הוא התובע ממנה הלואתה בעד אחד אינה יכולה להפך השבועה עליו לומר השבע וטול ואי דרבנן מציא למימר לבעל השבע [והפטר כמו שיכול לומר השבע] וטול כצ"ל. ור"ל דאי לא מוקי לקמא בהלואה דהשתא היא תובעת ממנו כתובתה יכולה להפך עליו ולומר השבע והפטר אף שכל היפוך שבועה היא בהיפך שהנתבע מהפך על התובע את לית לך גבאי ולא מידי אי ניחא לך אשתבע ושקול לזה כתבו דהיא היא כמו שיכול לומר השבע וטול וק"ל:

הגה"ה זו נראה ברורה ולא כהגהת ח"ש וזולתו וק"ל. וגירסא הנדפס שלפנינו הוא בא ע"י תלמיד טועה שסבר דבדאורייתא מפכינן טפי דבדרבנן תקנתא לתקנתא לא עבדינן ולפ"ז נמשך שפיר הלשון כמו שהוא לפנינו [שהיה כתוב לפניו גירסא אחרת לא כמו שהוא לפנינו] אלא שאין מ"ד שיסבור כן. גם מאי ואם פיקח הוא וק"ל:

בתד"ה היכי סמיך כו' תימה כו'. בפשיטות היה נראה לפרש דכיון דסמיך העד על ההלואה לא תוכל לצרפו להעיד על הכתובה דאין לך להחשיב עדות העד על סך מעות אחד להלואה ולכתובה [שיעיד על פרעון כתובה וגם על מנה אחרת של הלואה] אבל בעלמא הלואה אחר הלואה ודאי מצטרף רק על רש"י שייך קושיתם [שפירש ואם תכפור על שתיהן נמצא מפסיד] ודו"ק:

פח:

גמ' הרי בא טובי'. ואפילו ידעינן טובי' אחר כיון שבא זה מתחלה וכו'. אשר"י ע"ש:

גמ' שכן וקרוב מאי. אפשר לפרש שכן לחוד או קרוב לחוד אמרי' ת"ח עדיף אבל שכן וקרוב כחדא נגד ת"ח מהו ת"ש טוב שכן וקרוב אפילו מאח והא ודאי הא דת"ח קודם לקרוב היינו קרוב בעלמא שאינו ראוי ליורשו אבל אם יש לו אח ושמו טוביה בהא לא מיספקא ליה [דבודאי אח עדיף] וכיון דשכן וקרוב טוב אפילו מאח הראוי ליורשו כ"ש מת"ח. ופשוטו מבואר דקרוב דקרא היפוך רחוק [לא קרוב ממש]:

ברש"י בד"ה זבינתיה לכתובתה וכו' שיעבוד כתובתה. משום דלעיל קאמר בהדיא המוכר שט"ח לחבירו שחל המכירה על השטר משא"כ כאן דלא קאמר שטר כתובה הוי משמע כתובת חוב של מנה ומאתים בעל פה [ולכך הוצרך לפרש שיעבוד כתובה]. ואין צורך לפרש משום דכתובה גריע טפי משט"ח שמא תמות היא בחייו וק"ל:

בתד"ה ועוד וכו' אין מועילין זה בלא זה כו'. לא אמיד בלא סימן לא הכריחו דלא מהני מצינו לפרושי חדא דהא לא אמיד ובהא לחודא סגי כיון דלא רגיל דעייל ונפיק והנפקד לא אמיד ועוד באת"ל לא אמיד לחודא לא סגי ליתן לפלוני יש לצרופי בהדיה הא קיהיב סימן כו' ע"ש בתוס' איזהו נשך. ועיין במלחמות פרק הגוזל דף ל"ז ע"ב שהאריך בזה ע"ש באורך. ולפי"ז עכ"פ תרוייהו צריכי דלא נימא דר' מיאשא נינהו דכיון דלא אמיד וקיהיב סימנא אומדנא דמוכח טפי דהוי של פלוני [אבל לא אמיד לחודי' אמרי' דשלו הוא ואימור מציאה אשכח אבל בצירוף תרוייהו דאומדנא דמוכח דהוי של פלוני תו לא טענינן לקוח בלא אמיד] משא"כ לפירוש הרשב"א דבסמוך. ועם פירוש הרשב"א מיושב הועוד דלא תקשי מפרק קמא וק"ל. אבל רגיל כו' דלמא אינש אחרינא אפקדי' ואיהו מחזי חזי כו' לרבותא אפילו תרתי יחד לא מהני ברגיל משום חששא דאיניש אחרינא וכו':

בא"ד שיש עדים שהפקיד. אבל הכא לא מיתוקמי כה"ג דהא קאמר בדעייל ונפיק אימור איניש אחרינא אפקיד ע"ש בתוס' פרק האשה שלום:

בא"ד והא ליכא למיחש שמא יכירו העדים בט"ע בשלמא בל"ז אסימנא דידיה קמהימנינן אבל אטביעת עין שלו ודאי לאו כל כמיניה וק"ל:

בתד"ה שודא וכו' וא"ת א"כ כו'. וה"ה יעכב לעצמו אם שמו טוביה. אך כיון שלא בא מתחלה ש"מ שאין דעתו כלל שיהיה כוונתו עליו:

בתד"ה המוכר כו' וא"ת כו'. עיין בפ' הזהב ובחידושי שם:

גמ' אלא אמר ר"פ כו' . ולא קאמר אינה תובעת לאפוקי רבנן דמינוהו אבי יתומים ישבע וקאי אהלכה מקבר כו' דהויא אפוטרופס על היתומים לאחר מיתה וקאי שניהם על משנה אחד וכסדר משא"כ עתה הוי שלא כסדר. יש לישב דא"כ ב' חלוקות שאינן דומין דיניהם מחולקים בענינם משא"כ עתה נתיישב הלשון שפיר של החלוקות וק"ל:

בתד"ה ב"ד כו' כששמעו בו שמת כו'. ואף דקתני ברישא מנכסי יתומים מ"מ בשלא בפניו כלל הכל שחי ואינו כאן ולפרעון כתובה או שמעו בו שמת ולפרעון כתובה ומזוני וקאי אנפרעת שלא בפניו דכלל הכל לא שנא למזוני כו' ולענין שמעו בו כו'. ואין להקשות היאך תליא לשלא בפניו ושמעו כו' דפליגי כעין פלוגתא דחנן ובני כהנים במי שהלך למדינת הים ושמעו כו' ועיין לקמן דף ק"ז בתוס' בד"ה תרגמה האיך תלוי בהלך כמו כן י"ל כאן ועיין:

בתד"ה וקמיפלגי כו' דבציווי ב"ד ליכא כו'. ובהיפך ר"ש כרבנן ורבנן כאבא שאול וזה כוונת רש"י בה"ג כו':

בתד"ה ולאפוקי כו' וה"ה הוא עצמו כו'. ואע"ג דלא היה יכול למיתני אינה תובעת כתובתה אינו יכול כו' דאף בתובעת אינו יכול להשביעה דלגבי דידיה אינה מחויבת שבועה בתובעת רק לגבי יתומים משום הבא ליפרע כו' ודוחק לומר דבתובעת יש לפעמים שבועה כאשר יטעון השבע לי דלא פרעתיך וע"י גלגול משביעה ג"כ אאפטרופסת דא"כ גם ברישא הו"מ למיתני הוא עצמו גם א"כ התוס' קיצרו במקום שהיה להם להאריך:

בא"ד ואיידי כו' . דכיון דבתבעה משביעין אותה משום הבא ליפרע צריכה לישבע ג"כ שבועת אפוטרופסת דהתם יורשים דוקא אבל הוא הרי פטרה משבועת אפוטרופסת. ופירוש מלתא דאבא שאול מצד הלשון היה ראוי שתיפטר אף לגבי יתומים ואף דלא הוזכר פטור מיורשין בהדיא רק סתם דלא נדר כו' אבל מה אעשה שהרי כו' וצריכה לישבע מכח הבא ליפרע ועל אותה שבועה לא פטרה לדעת אבא שאול ע"י כן צריכה לישבע ג"כ אאפוטרופסת אבל לתנא דמתני' כולל פטור זה אף שבועת הבא ליפרע אף שאינו משמע כן מסדר המשניות והיה אפשר לפרש בענין אחר אבל מפרש"י משמע כן ממ"ש בד"ה הא תינח כו' אף משבועת היתומים פטרה ונפרעת בלא שבועה כו' גם עיין באשר"י לעיל וכאן באורך ועיין. גם תוס' כתבו בסמוך וקי"ל כר"ש הלכך כו' על כל דבר שהיה בידה אפילו בחיי בעלה ולא כיש מפרשים בענין אחר:

פט.

גמ' בשלמא לשמואל מוקי לה במקום שאין כותבין כו' . אבל במקום שכותבין ודאי יפרעו דהא לא היו כופין אותו לפרוע לה ע"פ הגט עד שתוציא הכתובה ואף אם יטעון שהיא הביאה ראיה שלא כתב לה הלא כתובה עתה בידה לפנינו ואף אם יאמר לאח"כ כתבתי לה וכשהביאה ראיה כשהוציאה הגט והייתי טוען שכתבתי לה לאח"כ כתובה לא היו מאמינין לי והייתי זקוק לפרוע לה ע"פ עדים שהביאה שלא כתבתי לה בשעת נשואין דלאו כל כמיניה בטענות אלו וזה פשוט:

גמ' מגו דיכול לומר לא גירשתיך וכו' . וא"ל דניחא ליה טפי לומר גירשתיך ונתתי לך כו' דהשתא אף אם ימות אין צריך לפרוע לה מאומה כיון דמהימנינן ליה שפרעה כבר בתורת גירושין משא"כ בטענת לא גרשתיך אכתי כשימות מחוייב לה לשלם אף לפי דבריו י"ל דמהני ליה מגו דלא יפרע עתה בתורת גירושין ואה"נ דאם באה אח"כ בזה לא איירי [ובאמת דנפרעת מן היורשים אחר מיתתו]:

לרב פירושו הוציאה גט גט ממש כתובה ואין עמה גט אפילו עידי הגט:

ברש"י בד"ה גובה כו' ואינו יכול לטעון פרעתיך והחזרת לי שטר כו'. ודפריך ש"מ כותבין שובר דלמא ודאי אילו טען לא אפרע לך עד שתחזיר לי כתובה אינה גובה דאין כותבין שובר רק אינו יכול לטעון פרעתיך והחזרת לי כו' משום דטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ולפי דברי עצמו אין עוד כתובה בידה י"ל דקתני סתם גובה כתובתה ולא תני היא אומרת אבדה כתובתה והוא אומר פרעתיך כו' משמע דבכל הטענות גובה. ואף אם טוען כפרש"י מ"מ כיון דלא מהימנינן ליה ומחזקינן שלא פרע א"כ הכתובה בידה ויטעון אף לפי דבריך אינני פורע לך עד שתחזיר הכתובה ובא עליה משני צדדין בממ"נ וק"ל. ויש לראות לסברת ש"מ ואיירי אף במקום שכותבין וגובה משום דטוען אחר מעשה ב"ד כו' דלמא אין כותבין ואי משום דמפקא הכתובה אחר מותו בתורת אלמנות הא אף בהוציאה הכתובה עתה מידה סוף סוף תגבה בתורת אלמנה בע"פ כיון דאינו יכול לטעון פרעתי א"כ כיון דלא אפשר כתבינן שובר ומאי פסידא בהשארת הכתובה בידה צ"ל כמ"ש התוס' מ"מ יהיו נאמנים לומר פרענו מנה במגו דאלמנה נשאך אבינו ואף אם היתה אלמנה מ"מ אם יבא פעם א' למקום שאין מכירין יכולין לומר פרענו הכל במגו דאין את אשתו וע"י השארת הכתובה בידה דכתוב בה בתולתא דא וכן שקידש אותה לאשה גביא בתורת אלמנה בעידי מיתה ואין כאן מגו ואין להקשות א"כ אף בתורת גרושה איכא חששא זאת כמ"ש התוס' ריש דבור הוציאה גט דבתורת גירושין איירי. התוס' אזלו לשיטתייהו דלמ"ד הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום הוציאה גט דמתני' פירושו עידי גט דכן הוא באמת דכיון דאינו יכול לטעון פרעתי ומייתי עדים שנתגרשה ולמאי דכותבין שובר למה לא תגבה בעידי גט לבד וסיפא דלא יפרעו באין עמה עידי גירושין דאז נאמן במגו הא ביש לה עידי גירושין גובה אפילו אין עמה כתובה לפ"ז פי' ש"מ כותבין כו' כפשוטו שמפסיד בהשארת כתובה אף שתוציא הגט עצמו מידה שתחזור ותגבה בתורת גירושין בעדי גירושין והוא לא מצי למיטען פרעתי אפילו מנה כיון דאין לו מגו דהמקשה ש"מ מפרש מתני' כר"י כמ"ש התוס' ואילו לא היה הכתובה בידה היה נאמן לומר פרעתיך מנה במגו דאלמנה נשאתיך ואין להקשות אמאי דייק הש"מ מכתובה ליחוש דלמא מפקא לכתובה כו' טפי הו"ל למידק מגט כיון דמפרש המשנה כר"י והוציאה גט פירושו עידי גט א"כ ידייק ש"מ כו' דמפסיד הרבה בהשארת הגט בידה דלמחר תגבה פעם שנית עם הגט אף שאין לה עידי גירושין ואם לאו הגט היה נאמן לומר פרעתיך במגו דלא גרשתיך כמ"ש התוס' מ"מ לא יכול להקשות מזה דדלמא הוציאה גט כפשוטו גט ממש ואף דבסיפא כתובה ואין עמה גט ע"כ אפילו עידי הגט באופן שיש לו מגו דאל"כ אמאי לא יפרעו [וכקושית התוס' ד"ה ש"מ אמאי גובה כתובתה בגט ולא בכתובה ואדרבה טפי הו"ל לגבות בכתובה שנכתב לגבות והוא עיקר החיוב ובגט לא תגבה מחמת אין כותבין שובר וכמו שפי' הפ"י ושאר מפרשים] מ"מ דלמא הוציאה גט דרישא פירושו גט ממש וכן הוא לרב באמת פי' המשנה מיהו לפי"ז היה רישא וסיפא כסותרין דמשמע מסיפא דגובה בעידי גט בלא גט עצמו רק מ"מ טפי מדייק מרישא ואין עמה כתובתה מלמידק מסיפא או בסיפא ג"כ גט ממש ולא יפרעו כיון שנשאר הגט בידה ומטעמא שאכתוב בסמוך אי"ה אבל רש"י מפרש הוציאה גט ממש לא עידי גט ולזה כתב דהא ודאי בתורת גירושין לא הדרא גביא דהא קרעו לגיטא וכי הדרא מפקא לכתובתה בלא גט רק בעידי גט לא מצי' לגבות וליכא הפסד בהשארת הכתובה כיון דהוציאה כתובה ואין עמה גט ממש אף שיש לה עידי גט וליכא מגו לא יפרעו רק לענין אחר מיתה:

ורש"י ימאן לומר בה"א דמפרש כר"י וכמ"ש התוס' [דפי' כתובה ואין עמה גט פי' עידי הגט] דכיון דידע מגו מאי מקשה לרב מסיפא. ולתוס' צריכין לדחוק דסמך עצמו אקושיא שניה דאי אפשר לאוקמי סיפא באין עמה עידי גירושין מדקתני סיפא רשב"ג כו' ולר"י ניחא דסיפא בדליכא עידי גט וטעמא דרשב"ג מן הסכנה ואילך אף שיש לה מגו כיון דמודה כו' ומטעמא דאלמוה כמ"ש התוס' בד"ה הוציאה וק"ל:

רק נשאר לבאר לרש"י הוא"ת של תוס' בד"ה ש"מ בה"א היאך יפרש מתני' כו' וטפי הו"ל להקשות מתני' גופיה מניה וביה [מ"ש כתובה מגט] מלומר ש"מ כו' אף דמקשה ברישא גופיה למאי דקי"ל אין כותבין שובר. ונראה דלרש"י לכ"ע הטוען אחר מעשה ב"ד כו' דכמאן דנקיט שטרא בידיה דמיא ולא מצי למיטען פרעתי לכן הוציאה גט ואין כו' אין זה ריעותא מה שאין הכתובה בידה שיטעון פרעתי כמו גבי שטר בעלמא שסומכת על מעשה ב"ד דהוי כמאן דנקיט שטרא בידה וא"כ הוי הוציאה גט וכתובה אבל כתובה ואין עמה גט כיון דאיכא ריעותא לפנינו שבאת לגבות בתורת גירושין וא"כ הו"ל לאזדהורי בגיטא דהא אינה יכולה לגבות בלא גט או עידי גירושין וכיון דיש ריעותא לפנינו חיישינן שמא כבר גבתה עם הגט ואף דלא מצי לטעון פרעתי על מעשה ב"ד לא עדיפא מעשה ב"ד מדנקיט שטרא בידה ומעשה ב"ד אינו עושה רק שאינה מפסדת אף שאין הכתובה בידה לומר ולטעון פרעתי דכמאן דנקטה כתובה בידה דמיא:

וזה שכתב רש"י בד"ה הרי אלו לא יפרעו חיישינן שמא כבר גבתה בגט כו' ובד"ה הדר ביה שמא גבתה ע"פ הגט ובד"ה ואי לא לא גביא חיישינן שמא כבר גבתה עם הגט. רק בתורת אלמנה יכולה לגבות דליכא כאן ריעותא לפנינו. וע"ז פריך ש"מ כותבין שובר דאי אין כותבין דלמא מפקא לאחר מיתה כו' אבל ודאי בתורת גירושין הא תנן בסיפא כתובה ואין עמה גט כו' לא יפרעו וההפסד בהשארת כתובה לאחר מיתה אף דבלא כתובה נמי גביא דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ומאי מקשה ש"מ כותבין שובר הא ע"כ ס"ל לתנא דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום וא"כ ליכא פסידא בשובר וצ"ל כמ"ש התוס' וכמ"ש לעיל וא"כ רש"י קיצר במקום שהיה לו להאריך:

ואפשר לומר דודאי להך חששא שכתבו התוס' לא חייש רש"י רק כפשוטו כיון דאין כותבין שובר יכול לומר במקום שכותבין כתובה לא אפרעך עד שתחזיר לי הכתובה ואף דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ואינו יכול לטעון פרעתיך מ"מ לא אפרע לך עד שתחזיר לי הכתובה דהשתא א"צ לשמור שוברו דאף אם יפסיד השובר לא תוכל לחזור ולתובעו אף דלא מהימן לומר פרעתיך מ"מ יאמר כשתחזור ותתבע לא אפרעך עד שתחזור לי הכתובה וכיון שאין הכתובה בידה שכבר החזירה לו בפרעון קמא לא מציא לתובעתו [ר"ל דקושית הגמ' הוא דאי אין כותבין שובר הו"ל לתקוני באמת שלא תגבה בעידי מיתה כדי שלא יצטרך לשמור שוברו] ודוקא שיש עדים שאין הכתובה בעולם שנשרפה באונס וכה"ג צריך לפרוע לה ואינו יכול לטעון פרעתיך גם לא אפרע לך עד שתוציא מידך הכתובה וק"ל. ומשני במקום שאין כותבין או במקום שכותבין והביאה ראיה שלא כתב לה כתובה מעולם או שיש עדים שנשרפה הכתובה כמ"ש התוס' לאביי או שמודה לה שאין כתובה בידה:

ולמאי דהדר ביה רב ומוקי למתני' בכל מקום יש לעיין היאך מתורץ הש"מ כותבין שובר דחששא דדלמא מפקא שר"ל לפרש"י אחר מיתה וכקושית הרשב"א בתוס' עומדת במקומה ודוחק לומר דרב הדר אינו מבקש לתרץ מתני' ש"מ כו' וגט גובה עיקר אף שמפסיד בהשארת הכתובה בידה דמ"מ רב ור"א בסמוך דס"ל דאין כותבין שובר דהכי אית ליה לרב בפרק ג"פ כמ"ש התוס' טפי הו"ל להקשות בפשיטות אמאי גט גובה עיקר דלמא הדרא ומפקא כו' דזה לא יתורץ כלל בהא דלא אפשר כו' דהא ודאי אפשר ואפשר דלא תגבה בגט עד שתוציא הכתובה מידה. ואולי כיון דגט גובה עיקר ולא תוספת וכתובה תוספת ולא עיקר א"כ לא נכתבה הכתובה מעולם על עיקר לגבותה וכן גט על תוספת א"כ לא מצי למיכפיי' לומר לא אפרעך המנה ומאתים עד שתחזיר הכתובה כיון דכתובה מלתא אחריתא ולא נכתב בשביל כן לגבות העיקר ואף באחר מיתה גביא מנה מאתים בעידי מיתה לחודא דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום וליכא ריעותא משא"כ בתורת גירושין צריכה להוציא הגט כמ"ש לעיל וכיון דלעולם גביא מנה מאתים שלא בכתובה אף לאחר מיתה א"כ לא יכול לומר לא אפרע מנה מאתים עד שתוציא שטר של התוספת דמה ענין שמטה אצל הר סיני ובזה מבוארים דברי התוס' בד"ה גט גובה כו' ומיהו אי אמרי' לרב כו' אתי שפיר דכיון דלא נכתב הכתובה על מעות מנה מאתים לא יוכל לעכב מלפרוע עד שתחזיר לו שטר אחר שלא נכתב על כך דדוקא אותו דבר שגובה בסיבתו יכול לומר לא אפרעך עד שתוציא מידך כיון שיכול לבא ע"י כן לידי הפסד דהיינו בסברת המקשה ש"מ כותבין כו' דיכול לבא לידי הפסד ע"י השארת הכתובה שנכתב על מנה מאתים לכשתתאלמן [וה"ה לשיטת תוס' במחיים] והו"ל למימר כיון דנכתב על מנה מאתים אף שיכול לגבות ע"י מעשה ב"ד וגובה עם הגט בלא כתובה מ"מ כיון שגם הכתובה נכתבה לגבות על ידה מנה מאתים לאחר מיתה מש"ה הול"ל שצריכה להחזיר לו שע"י כן כו' כמ"ש לעיל משא"כ אם כתובה לא ניתנה ליכתב רק לגבות בה תוספת אף שאפשר לבא לידי הפסד ע"י כן בגביית המנה מאתים דהיינו שנודע מתוך שטר הכתובה שהיא אשתו ולא יכול לומר אין את אשתי או אלמנה נשאתיך אין בכך כלום והיא יכולה למימר פרע לי מנה מאתים ואחזיר לך שטר המחייבך לעומתו דהיינו הגט והתוספת איני תובעך כעת וק"ל ואזדא לה תמיהת רש"י ז"ל. ותירוצו אין לו מקום דאכתי בדליכא עידי הינומא דלמחר ילכו להם יבא לידי הפסד ועוד דא"כ לישני קושית הש"מ כותבין בקצרה כן [דאיירי דיש עידי הינומא כתירוץ מהרש"ל] וכן באלמנה לישני בקצרה כן. ועוד דאף באלמנה מפסידין כמ"ש לעיל דלאחר מיתה היו יכולין היורשין לומר פרע הכל [במגו דאין את אשתו וכן הקשה עליו המהרש"א]:

ויש לעיין בדרך שכתבתי הא' במ"ש רש"י אלמנה במאי גביא כו' ומחזרת שטר כתובה ליורשים משמע מזה שלגביית מנה מאתים צריכה להחזיר הכתובה. ולפשוטו צריך לפרש כן לומר דבשלמא לשמואל במקום שכותבין אינו גובה בגט לחודא וכיון שגובית בעידי מיתה צריכה להחזיר הכתובה תו לא מצי לגבות בגט לחודא אבל לדידך דגביא בגט לחודא אף שמחזירה הכתובה בשעת גבייה בעידי מיתה מפקה לה גט אח"כ וגביא [אבל לדרך שכתבתי באמת אין צריכה להחזיר הכתובה לגביית מנה ומאתים] וכן בסמוך עידי מיתה גופייהו במקום שאין כותבין כו' ואין היורשין יכולין לומר החזר לנו שטר כתובתך כו' משמע דבמקום שכותבין יכולין לומר כו'. מיהו בזה י"ל דקאמר דאי לא תימא הכי אפילו אליבא דשמואל ודו"ק:

בתד"ה הוציאה כו' אפילו אית ליה דלא אמר כלום כו'. במקום שאין כותבין דסומכין על תנאי ב"ד לכ"ע לא אמר כלום כמ"ש התוס' בסמוך לשמואל אלא אף במקום שכותבין ונ"מ אילו היה עדים שנשרפה הכתובה. או שאר מעשה ב"ד כגון מזון האשה. ואולי לזה כתבו התוס' פי' בין במנה מאתים בין במזון כו'. מיהו בזה ג"כ יכול לבא לידי הפסד במקום שאין מכירין שהיא אשתו דא"ל השתא נמי יהא נאמן לומר פרעתיך הכל במגו דלא גרשתיך דסוף סוף היה נתחייב במזונותיה וק"ל:

בא"ד במגו דאי בעי אמר לא גרשתיך כו' . אכתי נ"מ לאחר מיתה דבמקום שאין מכירין גביא כתובתה בתורת אלמנות ובלא כתובה היה נאמן לומר פרעתיך הכל במגו דאין את אשתי ודו"ק. ועי' בחידושינו ב"מ דשם לא דחו תוס' נ"מ זה משום דשם איירי שהגט בידה כמו שפתחו וסיימו שם בדבריהם משא"כ כאן אכתי לא נחתו לפרש עידי גט רק הוציאה גט ממש ולא נשאר רק הכתובה לבד בידה ומצי טעין שפיר לא גרשתיך:

בא"ד לא אפרע עד שתחזיר הכתובה אע"פ שיכול כו' . וה"ה עד שתחזיר הגט שיכול נמי לבא לידי הפסד ובאביי הזכירו בסמוך שניהם והא יכול לבא לידי הפסד ע"י מה שנשאר גט וכתובה בידה כדפרישית לפי שכבר פירשו ההפסד שע"י גט בשמואל והתם איצטריכא ליה להזכיר הפסד הגט דמפרשי לשמואל הוציאה גט ממש דוקא לא עידי גט כיון דאין כותבין שובר אע"ג דשמואל מוקי למתני' במקום שאין כותבין או שכותבין והביאה ראיה שלא כתב לה דהשתא ליכא הפסד במה שאין עמה כתובה אפ"ה הוציאה עידי גט ואין עמה כתובה לא גביא משום הפסד הגט לכן הזכירו אח"כ שניהם לאביי כיון דכבר פירשו הפסד שע"י כתובה בתחלת הדבור והפסד שע"י הגט בדשמואל משא"כ כאן בדר"י כיון שלא הוזכר עדיין רק הפסד שע"י כתובה תפסו בקצרה:

בא"ד ומגו טוב הוא כמו שנפרש בגמרא. יש לראות ומה הוצרכו כאן לומר טפי ומגו טוב מלעיל בסמוך אפילו ישאר כו' במגו דלא גרשתיך כו' והיה אפ"ל דכאן ה"א שאין המגו טוב שירא לטעון לא גרשתיך כיון שהגט לא הוציאה מידה פן תוציאה ותראה לב"ד משא"כ לעיל דלא נחתו לכך רק הוציאה גט ממש כמו שכתבתי לעיל ואע"ג דמ"מ הב"ד לא יאמינו לו אח"כ על טענתו שפרע [דאף דיודע האמת שכבר הוציאה הגט ומצי למיטען לא גירשתיך מ"מ הב"ד לא יאמינו לו בהך מגו] כי שמא לא פרע והגט בידה עדיין וירא לומר לא גירשתיך מ"מ הוא ישלם עתה ויקח ממנה הגט ויודע בעצמו האמת שאין הגט בידה וקושטא שיכול לטעון אח"כ לא גירשתיך [אלא] דלא משמע כן מתוס' שכתבו שיהיה נאמן לומר פרעתי במגו וכו' ועוד ממ"ש כמו שנפרש בגמ' משמע שכוונתן לקושית התוס' בד"ה מגו כו' ובד"ה יכול לומר לא גירשתיך כו' דלפי"ז הול"ל כמו שמפורש בגמ' ועוד דבגמ' היינו לרב שפירש הוציאה גט ממש ומאי ראיה לכאן [לר"י דפי' אפילו עידי הגט דאפשר דנשאר הגט בידה דמתירא לומר לא גירשתיך]. אבל נראה דלעיל אם נניח שאין מגו טוב מאי איכפת מכ"ש שיש נ"מ עוד [שתפסיד בהשארת הכתובה] למ"ד אין כותבין שובר [במקום שאין מכירין] והם דברים של מה בכך משא"כ כאן לפרושי קושטא דמתני':

בא"ד וכן בע"ח כו' . דהכי ניחא טפי לפרושי דומיא דכתובה ואין עמה גט וטעמא משום מגו דלא כמו שפרש"י:

בא"ד אע"פ שאינו נאמן לומר פרעתי לכ"ע במקום שאין כותבין כו' . אף כשנאמר דלית ליה דר"י וכ"ש כשנאמר דס"ל הא דר"י הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום מ"מ יכול לעכב עתה הפרעון משום שיכול לבא לידי הפסד או אם שמואל לית ליה דר"י נאמן עתה על טענת פרעתי זולת דאגה שיבא לידי הפסד דגט הוי במקום כתובה כו' [וזהו הא"נ] וכתבו אע"פ כו' במקום שאין כותבין אבל במקום שכותבין והביאה ראיה שלא כתב לה אפשר דאי לית ליה דר"י יכול לטעון פרעתי כיון דבני אותו מקום אין סומכין על תנאי לא חששתי מלפרוע לך ומ"מ אין להכריח מהא דס"ל לשמואל הא דר"י הטוען כו' מדגובה בהוציאה גט במקום שכותבין ואין עמה כתובה והביאה ראיה ולא מצי לטעון פרעתי דדלמא כיון שסמך הוא עמה על תנאי ב"ד ולא כתב לה הוי לדידיה כמו מקום שאין כותבין:

בא"ד גם לא יוכל לומר פרעתי. פי' במגו דלא גירשתיך:

בא"ד והיה לי שובר. דבמקום דלא אפשר מודה שכותבין שובר. שלא תחזור ותגבה בעידי מיתה כו'. דשלא תגבה בתורת גירושין אין צריך שובר דהא לא מציא גביא כיון שאין עמה גט דבפעם ראשון הוציאה וקרעוהו ובעידי גירושין אינה יכולה לגבות:

בא"ד וה"ה שהיה יכול לטעון כו' . רק נקיט דומיא דוכן בבע"ח ודומיא דרישא שטוען פרעתיך ולא לא אפרע עד שתחזיר הכתובה דהא איירי במקום שאין כותבין או הביאה ראיה שלא כתב לה:

והוי מצי לפרש אף לשמואל עידי גט כמו לר"י וס"ל הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום אבל אין כותבין שובר וכמו לאביי וברישא גובה בעידי גט משום דלא אפשר כו' דלא ס"ל קרעינן וכתבינן כו' ומוקי במקום שאין כותבין או כותבין והביאה ראיה שלא נצטרך לדחוק שיש עדים שנשרפה [כדפי' התוס' לאביי] גם לא נצטרך לבא בסיפא מטעם מגו משא"כ לאביי דמוקי במקום שכותבין בלא ראיה צריך לדחוק בעידי שריפה כיון דאין כותבין שובר וק"ל. רק שנראה דוחק לפרש כן אליבא דשמואל. ועי' בתוס' ב"מ שפירשו באמת כן ודו"ק:

בא"ד שנשאר גט וכתובה וכו' . דהוציאה גט פירוש עידי גט ומוקי במקום שכותבין א"כ נשאר גט וכתובה בידה:

בא"ד ואע"פ שהגט נשאר בידה כו' . דהכי אית ליה לאביי דלא אמרינן קרעינן כו' ואף דליכא עדים שנשרף הגט:

בתד"ה ש"מ כו' ומדסיפא דקתני כו'. דברישא צריך לדיוקא ואילו בסיפא מפורש:

בא"ד א"נ כל כמה כו' . ובתירוצו מתורץ הסיפא נמי במקום שאין כותבין. ולרב [לבתר דהדר ביה] צ"ל לפנים משורת הדין [ר"ל פרעתי התוס'] או היה צריך לשובר עכ"פ כשהוציאה הגט והיה זקוק לפרעון העיקר שלא תחזור ותגבה בתורת אלמנה בעידי מיתה בכתובה והיה כתוב בתוך השובר גם התוספת שפרעתי מרצוני ע"פ הגט [כי חשבתי מאחר שאני צריך לשמור השובר בשביל העיקר] ונאמן במגו וק"ל:

בתד"ה במקום כו' וי"ל דהתם שכבר כו' חיישינן ודאי כו'. ולעיל שכתבו באביי כגון שיש עדים שנשרפה כו' הא אביי במקום שכותבין מוקי למתני' וגם כתב לה א"כ ניחוש שמא כתב לה אחרת י"ל כגון שיש עדים שנשרפה [שכתבו התוס' לעיל] ר"ל אחר גירושין דהשתא ליכא למיחש לכלום וברייתא דפרק ב' הו"מ לאוקמי אף במקום שכותבין ונשרפה אחר גירושין כמ"ש התוס' באמת לעיל במקומו ע"ש ואף דרב פפא שם עדיפא ליה להעמיד במקום שאין כותבין [כמ"ש התוס' לעיל פ"ב] אביי מוקי לה בכל מקום כמתני' דהכא וק"ל:

בתד"ה גט כו' קשה לרשב"א כו' לרש"י הוא קושיא ראשונה ש"מ כותבין כו' ומ"מ לא מתורצים בו אף דרב הדר ביה כו'. ומ"מ דלמא הא דאף רב הדר כו' אינו מבקש לתרץ הש"מ לכן הביאו גט פשוט:

בא"ד והם לא ידעו שהיתה גרושה כו' . ר"ל הב"ד או היורשים ואילו יודעין היו חוקרין להביא עידי גירושין ולא למידק אילו יודעין היו נאמנים לומר גבית כתובה בגט והיה מתורץ בזה מ"ש לעיל בד"ה הוציאה גט כו' אבל א"ל דנ"מ כו' הא שפיר נ"מ לכשימות כו' ע"ש. גם היה מיושב הומיהו כו' אתי שפיר כו' דאין זה סברא כלל דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן דלעולם יטענו היורשין נפרעת דכעין זה פריך אביי בב"מ א"כ מה הועילו כו' ע"ש דדוקא כשגובית בתורת גירושין קתני סיפא דמתני' כתובה ואין עמה גט כו' אבל לא באלמנה [דוחה בזה מה שסיים מהרש"א כדמוכח בסיפא].

בסה"ד ומיהו אי אמרי' כו'. עיין בחכמת שלמה וכבר כתבתי לעיל. לכאורה עדיפא הו"ל להקשות בלא סברא פרעתיך מנה דלעיל דאולי רשב"א לא מחשיב זה לסברא דכן רש"י נמי לא הזכירו כלל עיין במלחמות פ"ק דב"מ רק היאך יסבור רב דאפילו אין כתובה בידה כו' כיון דבמקום דכותבין כתובה הוא ורב ס"ל אין כותבין שובר הו"ל למימר דלא תגבה אלא בכתובה כי היכי דלא תיהדר ותגבה בעידי מיתה דהשתא לא מצי לחזור ולגבות בעידי מיתה כיון דאין כתובה בידה וצריכה להראות כתובה. ומיהו ז"א דכיון דלא מצי לטעון פרעתי אחר מעשה ב"ד דין הוא דתגבה בעידי מיתה לחוד דכל כמה דליכא פסידא בהשארת כתובה גביא בעידי מיתה:

וא"ל כיון דס"ל לרב הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום כר"י [מדגביא בעידי מיתה לחוד] א"כ למה מקשה לרב מסיפא [דמן הסכנה כו'] טפי מלר"י דהא לרב נמי אלמוה דלא מצי למיטען פרעתי י"ל כיון דלא אלמוה לגבות בתורת גרושה בעידי גט רק בגט דוקא דגט גובה עיקר לכן מקשה שפיר אליבא דרב ודו"ק:

פט:

גמ' אלא כולה רשב"ג הוא וחסורי מחסרא. יש לראות למה ליה למימר כולה רשב"ג ולמה לי חסורי מחסרא כו' לימא רשב"ג ארישא קאי הוציאה גט פי' גט ממש ורשב"ג אומר מן הסכנה כו' גובה שלא בגט ממש רק בעידי גט כדלעיל ר"ש אר"א ומחלוקתיה או אהלכה מקבר וכו' קאי [אף דקתני ליה בסוף] ואולי מדנקיט ובע"ח שלא בפרוזבול משמע דקאי אסיפא ואף דקאי אמה שמחסר דלא הוזכר פרוזבול מ"מ חדא בבא הוא ועוד דבלא מחסר וכו' ורשב"ג פליג ארישא דלמא ת"ק נמי עידי הגט קאמר דהכי משמע טפי דומיא דשלא בגט דסיפא דפירושו שלא בעידי גט ואף באת"ל שפירוש הוציאה גט ממש מ"מ ת"ק מלתא פסיקא נקיט הוציאה גט וכו' גביא לעולם בין קודם סכנה בין מן הסכנה ואילך הוציאה כתובה ואין עמה עידי גט לא יפרעו לעולם בין קודם סכנה או אח"כ הא עידי גט זימנין דגביא וזימנין דלא גביא אבל אי קאי בהדיא אבל יש שם עידי גרושין אי מפקא גיטא גביא עיקר אי לא לא הוי משמע בכל זמן רק למה ליה שרשב"ג ולא כסלקא דעתא מעיקרא דפליג ואולי כיון דהשתא שלא בגט דרשב"ג שלא בגט ממש אבל יש עידי גט אין סברא שת"ק יפלוג בהא דאל"כ במאי גביא במן הסכנה ואילך ודו"ק:

גמ' לדידך דאמרת וכו' דלמא גירשה ומפקה לגיטא וכו'. בל"ז במתני' י"ל דכותבין שובר אבל לרב דאין כותבין שובר פריך:

גמ' ומפקא לגיטא וכו' . ולא פריך שמא כבר גבתה עם הגט דמאי שנא שמא גבתה או תגבה. רק טפי הו"ל להקשות למה גובה בגט וכקושית הרשב"א בתוס' בד"ה גט גובה עיקר ויש לדקדק בכל זה. [וכבר ביאר בזה לעיל בביאור דברי רש"י]:

גמ' וכ"ת אי כתב לה מאי למימרא כו' . דלא מצי למימר לאפוקי מדר"א בן עזריה. דלא פליג אלא בתוס' והול"ל גובה את הכל:

גמ' א"ל ר"נ לר"ה לרב דאמר וכו' . לשמואל במקום שכותבין אינה גובה בלא כתובה ובמקום שאין כותבין הוי לא אפשר וכתבינן שובר אבל לרב לא הו"ל לרבנן לתקוני לגבות בגט כיון דנשאר בידה ואתיא לידי הפסד:

גמ' דקרעינן ליה. ולא כפשוטו כתבינן אגביה כתובתה פרועה דמציא לגררו ולמחוק משא"כ השתא דכתוב זכותה אגביה וק"ל:

ברש"י בד"ה מנ"ל דקאמר לעיל כו' . משמע ליה דאאלמנה מן האירוסין קאי דאז מוכיח שפיר טפי דבלא"ה צריכא לכתוב שובר באלמנה מן האירוסין וכן באלמנה מן הנשואין מחששא דגביא בעידי מיתה וכו' אבל אם במן האירוסין לא צריכא שובר לעולם משום דאינה יכולה לגבות רק בכתובה אכתי לא הו"ל למימר שתגבה בגט עיקר והשתא צריך שובר מפני חששת הגט ועוד דמשמע דאהאי דסמוך קאי:

ומהא דאלמנה מן האירוסין במאי גביא כו' וליחוש דלמא גירשה ומפקא לגיטא ליכא לאוכוחי דהיאך תגבה בגט הא צריכה להראות שכתב לה בעלה כתובה דהא לית לה בתנאי ב"ד וכיון דמחזרת השטר שכתב לה על מנה מאתים בפרעון הראשון בעידי מיתה תו ליכא למיחש למידי אע"כ יש לה בתנאי ב"ד י"ל דמ"מ פריך דלמא גירשה ומפקא וכו' ומייתי עדים שכתב לה בעלה כתובה וגביא בגט לחודא כשאר אשה דהוציאה גט ואין עמה כתובה דגביא אף במקום שכותבין אליבא דרב. ואולם סוף סוף כיון דלא גביא בתנאי ב"ד לא מציא גביא [אף אם הביאה עדים שכתב לה] ויכול לטעון פרעתי דלא דמיא למקום שכותבין דגביא בגט בלא כתובה דהוי כטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום. אבל לפי מ"ש התוס' דרב ס"ל דיכול לטעון פרעתי אחר מעשה ב"ד כמ"ש התוס' בד"ה הוציאה גט וכו' שכתבו אבל לרב דלא אלמוה פריך שפיר וכו' ניחא זה [דגביא בגט ולא מצי טעין פרעתי אחר מעשה ב"ד ה"ה בהביא ראיה שכתב לה דגביא בגט] אבל מן דאי לא תימא הכי עידי מיתה גופייהו כו' כיון דצריך דכתב לה א"כ הוי כמו מקום שכותבין שאינה גובה בלא כתובה [משום דיכול לומר פרעתי לפום מאי דס"ל השתא דרב סובר דלא כר"י] ואין לחוש דהדרא ומפקא וכו'. אבל לפי מ"ש התוס' בד"ה גט גובה עיקר כו' ומיהו אי אמרינן לרב דאפילו אין כתובה וכו'. דהיינו דס"ל לרב כר"י דלא מצי לטעון אחר מעשה ב"ד [וכ"כ הגאון לעיל בביאור דברי רש"י לתירוץ רב] יש להוכיח מאלמנה מן האירוסין במאי גביא כו' כמו שכתבתי. ועיין לקמן מ"ש בזה במקומו אחר ביאור התוס' דיש לישב זה וק"ל. [וכדי שלא להלאות המעיין הצגנוהו כאן. וז"ל בסמוך] דמהא דאלמנה מן האירוסין במאי גביא אפשר דפשיטא ליה דגביא בגט [אם הביאה ראיה שכתב לה] כמו נשואה דאית לה בתנאי ב"ד דטעמא דגביא הוא דגט גובה עיקר כמו שטר לא משום מעשה ב"ד [דאין צריך למעשה ב"ד] וא"כ לא מצי למיטען פרעתי [אף במן האירוסין אפילו לא גביא בתנאי ב"ד] וק"ל. ועיין בתוס' ב"מ בהא דאלמנה מן האירוסין וכו' אי נמי וכו':

ברש"י בד"ה ולא מטמא לה א"כ. ר"ת אם כהן וכו':

ברש"י בד"ה גובה כו' ותנן בסיפא ב' כתובות וכו'. אינה גובה וכו' כן נ"ל להגיה תיבת וכו' שעל מנת כתובה הראשונה כו' דבבבא דב' כתובות וגט אחד לא שייך שעל מנת וכו' וה"ה בסיפא ב' כתובות וב' גיטין וקדמו זמן שתי כתובות לגט ראשון רק דהוא הוא כיון דאשמעינן ב' כתובות אינה גובה רק אחד ושמעינן ב' גיטין אין לה אלא אחד ה"ה ב' כתובות וב' גיטין וק"ל:

לעיל דף פ"ח דאמרינן יכולה לומר שתי כתובות ר"ל אחר שחזרת לקחת אותי כתבת לי כתובה כבבא דרישא ב' גיטין וב' כתובות או דאמרה באותה שהחזרתי לך מקודם כתוב בה צביאית ואוסיפת וכו' ודו"ק:

בתד"ה יכול לומר כו' וי"ל דדמיא לטענו חטין כו'. עיין באשר"י סוף המניח כמה טעמים בטענו חטין והודה לו בשעורים יש להשיג עליהן מכח קושית התוס' כאן ע"ש:

בתד"ה מתה כו' דהו"מ למיתני מתה אינו קוברה כו'. וא"ל דאיצטריך לאשמעינן אע"ג דכתב לה דמיקרבא לאיחתוני כולי האי כו' [כפרש"י] אפ"ה מתה אינו קוברה די"ל דא"כ ליכא לדיוקי הא מתה אינו קוברה כיון דאיצטריך למיכתב גופא מת הוא גובה כתובתה וא"כ טפי י"ל דמשום מתה אינו יורשה קתני לה ודו"ק: