מהר"ם שי"ף על הש"ס/כתובות/פרק ד

מא: עריכה

במתני' של אביה. משום דגבי מפותה לא כתיב בקרא ונתן לאבי הנערה כמו גבי אנוסה להכי תני במפותה של אביה בהדיא ולא כללינהו כחדא [למיתני נערה שנתפתתה בושתה ופגמה וקנסה והצער בתפוסה של אביה] ודו"ק:

במתני' ר"ש אומר לא הספיקה כו' עד שמת האב וכו'. ואלא הספיק לגבות עד שבגרה נמי פליג כדאיתא לקמן:

במתני' אע"פ שלא גבתה כו'. לפום ריהטא נוח טפי לפרש לר"ש דתלאו בגבייה דדוקא באונס ופתוי דכתיב ונתן לא זכתה תורה לאב אלא משעת נתינה וכו' ורש"י פי' לרבנן דלא הוי ממון עד שעמד בדין וכו':

ברש"י בד"ה לא הספיקה כו' . הא דאין מוריש לבנו זכות שזכתה לו כו' היינו אם הפתוי לאחר מיתת האב ואף ממון שיש לו בבתו כמעשה ידיה וחבלות אין מוריש לבנו כדלקמן והתנחלתם אותם להכי פירש נמי לאו ממון להורישו לבניו דהיינו אף אם הפתוי בחיי אב כמו הכא במתני' ובהא לא סגי משום דהא דאין אדם מוריש קנס לבניו היינו לענין שאינם יורשין מן האב כגון אם נגנב לאב ונתחייב הגנב כפל פטור הגנב מן היורשים אבל לא לזכות הבא להיורשין מכח הבת שקיימת:

בתד"ה לא הספיקה כו' אלא בושת ופגם כו'. ולא ניחא להו לומר לשון רבים של הן מוסב אקנס דאונס ומפתה דמפותה אמאי של עצמה מדעתה עבדה. מיהו אפ"ל כיון דבשעה שנתפתתה היה שייך התשלומין לאביה לא מצי מחלה. או פירוש לעצמה דקנס נתרוקן מרשות האב לעצמה לאפוקי של אחין ואב רק שייך לדידה ואנוסה יהיב לה ומפותה מחילתה מחילה ומהני מחילה דידה ופקע עכ"פ מהאחין. עיין בר"ן. ואין להקשות לפי"ז אמאי נקיט בסיפא מעשה ידיה טפי הו"ל למינקט בושת ופגם דממונא הוא דבי' איירינן י"ל דסיפא דמתניתין ע"כ לדיוקא דילה אתי דמעשה ידיה לאחר מיתת האב הוא לעצמה כדאיתא בגמ':

בסה"ד איתקש להדדי. דלמי שזה ניתן זה ניתן ולא לכל מילי דקנס אינו משלם ע"פ עצמו ובושת ופגם משלם כמו שכתבו התוס' לעיל. וא"ל דנקיש בהיפך שניתן גם הקנס לאחין כיון דבושת ופגם הוא ממון שלהם דעיקר קרא בקנס איירי ונתן חמשים כסף תחת אשר עינה וילפינן תחת כו' מכלל דאיכא בושת ופגם משמע דלמי שזה ניתן דהיינו קנס דאיירי בזה קרא זה ניתן וק"ל:

מב. עריכה

גמ' לאביה נמי פשיטא. לא פריך כפשוטו אמתני' של אביה פשיטא מדקא יהיב מפתה דלא נחית על זה רק נקטו אגב אחרינא אבל כיון דמשני בהכרח לאביה איצטריך מקשה הא נמי פשיטא:

גמ' מדקא יהיב מפתה דאי לעצמה כו' . דא"ל לאביה איצטריך שיהיה הצער שלה לדידיה אע"ג דבעלמא צערא דגופה לא זכי ליה רחמנא כדאמרי' בסמוך דף מ"ג ע"א ובהא ליכא למימר מדקא יהיב מפתה מ"מ פשיטא ליה מדקא יהיב מפתה ג"כ בושת ופגם וקנס ע"כ לאביה והוא מטעם דאי בעי מסר לה למנוול וכו' וכיון שבידו לפוגמה הוא שלו מה"ט גופא כיון שבידו לצערה בהך צער הצער שלו ודו"ק:

גמ' בעא מניה כו' והוא אומר לא אנסתי כו'. אף באמר אנסתי ופתיתי רק לא העמדתני בדין הוי מצי למיבעיא לר"ש ולמה מציירו בכפירה גדולה ונ"מ דהוי בעייתו לרבנן נמי ואין צריך לומר בשפירש כמו שהקשו התוס' דכיון שמודה לו שאנס ופיתה מחייב עצמו בבושת ופגם רק הכפירה והשבועה הוא על קנס. וזה א"ל אף בציור האיבעיא זה [דמצייר השתא] כפשטא ובלא פירש מצי למיבעיא נמי לרבנן דע"כ טעמייהו משום דלא שביק אינש מידי דכי מודה ביה לא מיפטר כו' הא לא"ה סבירא להו נמי דקנס קתבע דלא שביק אינש מידי דקיץ כו' וא"כ כשהעמידו בדין ודאי תבע מידי דקיץ ומידי דכי מודה ביה לא מיפטר דהיינו קנס לפירש"י דפשיטא ליה לענין הודאה דממונא הוא דשלש תשובות בדבר חדא דלרבנן ודאי אם נאמר דסברי תרוייהו קתבע בושת ופגם מטעם דכי מודה כו' וקנס מטעם קיץ א"כ י"ל בעמד בדין קנס לחודיה תבע דאיכא תרתי והוי מצי למיבעיא בעייתו אבל לרבנן קיץ לא עביד מידי לרבנן כמ"ש רש"י בושת ופגם לחודיה קתבע מטעמא דלא שביק אינש מידי דכי מודה ביה לא מיפטר כו' וא"כ כשעמד בדין י"ל דקתבע תרוייהו ומיחייב קרבן שבועה עכ"פ מטעם בושת ופגם ועוד כיון דעמד בדין נעשה בושת ופגם מידי דקיץ דפי' מידי דקיץ שיודע מה לתבוע והב"ד מחייבין כמה יתן ועוד דאכתי י"ל לרבנן לא שביק בושת ופגם דכי מודה לו במקצתו ולא כופר הכל דהיינו רק בהודאתו אנסתי ופיתיתי מחייב משא"כ קנס דאף כי מודה ליה שאנס ופיתה מיפטר עד שמודה ליה הכל שעמד בדין ונתחייב:

ולפירוש התוס' דבעי בתרוייהו [אף לענין הודאה] מצי למיבעיא לרבנן אף שתבע בתרוייהו מ"מ אם הוי ממון לענין הודאה שישלם ע"פ עצמו הקנס אף שקרבן שבועה מיחייב עכ"פ משום בושת ופגם רק י"ל שרצה למיבעיא בתרוייהו. גם אפשר לומר דלפי' התוס' ליכא למיבעיא כלל לרבנן ועיין בסמוך [דלפי מ"ש התוס' בד"ה או דלמא זה לשונם נראה לפרש דאביי מספקא ליה אליבא דר"ש לפי שמצינו במשנתינו כו' ועיין במהרש"א שם ובחילוק לקמן]:

בתד"ה לאביה וכו' דפשטא דמתני' כו'. היינו מתני' דלעיל המפתה נותן ג' דברים אף דלא קתני בה נערה כמו במתני' דהכא אאלו נערות דרישא קאי:

בתד"ה רבי שמעון פוטר וכו' אלא כשייחד וכו'. מבואר בפרק הזהב דבעינן דומיא דפקדון דקרא ואלו כפר בהלואה גרידא לא מחייב קרבן שבועה הואיל וניתנה להוצאה וכאן בקנס מה ייחוד שייך אי כפר לו אז על מאי היה מייחד לו כלי ואי מודה ליה שחייב לו קנס מ"מ לא מיחייב ליה מידי דהא אי אזיל עמו ותבעו בב"ד מודה ומיפטר וגברא לעולם לאו בר חיובא בקנס עד שכפר בב"ד ובאו עדים וחייבוהו ב"ד אז בא החיוב לעולם ומקודם לא נתחייב כלל:

בא"ד דבר שלא בא לעולם. דחיובא אכתי ליכא בעולם והוי כאומר שדה זו לכשאקחנה יהיה קנויה לך דאף שהשדה בעולם מ"מ מיקרי דבר שלא בא לעולם בהאשה רבה ובהאומר דף ס"ג ודאי אלו נתן לו הכלי מיד ותלאו בתנאי לכשאתחייב יהיה שלך אפשר שקנה אבל הכא לא הוי רק שמשעבד לו על דבר שלא בא לעולם דאין לאוקמ' בנתנו לו דא"כ מה תבעו ובנתנו וחזר והפקידו תו לא הוי קנס:

בא"ד חדא ועוד קאמר וכו' . ולרבנן בושת ופגם קתבע ושייך ודאי יחוד כלי ומועיל שנתחייב לו בלא העמדה בדין כהלואה ועושק:

בתד"ה ונשבע וכו'. דמתני' דשבועות דמייתי הכא וקבע האיבעיא עליה לא אשכחן דרבנן פליגי אלא בלא עמד בדין ומשום דבושת ופגם הוא תובע ואיכא למיבעי שפיר בעמד בדין כשפירש דקנם הוא תובע אף לרבנן רק אברייתא דלקמן הו"ל לקבוע אבעיתו דוקא לר"ש דהני רבנן דפליגי עליה התם ס"ל בעמד בדין דחייב דרישא עכ"פ בעמד בדין כדבסמוך. וקשה דלר"ש נמי ליכא למיבעי אברייתא דלקמן למאי דמוקי אביי דאיירי ר"ש בעמד בדין ופוטר מקרבן דז"א דאינו אלא מאי לאו דידע שינוי דחיקא רישא בעמד בדין וכו' דאל"כ ליפשוט מניה אלא פירוש דברייתא גופיה קבעי אבל לרבנן לא מצי למיבעי אברייתא. ומ"מ קושיתם לא קשה כ"כ דטפי ניחא לקבוע אבעיתו אמתני' מאברייתא כיון דאר"ש דמתני' יש לאיבעי כמו אר"ש דברייתא למה יקבע אבעיא שלו אברייתא דאז ודאי היינו מקשים יקבע האיבעיא אר"ש דמתני' ולרבנן לא רצה לאיבעיא כיון דס"ס פשיט ליה ממקום אחר מברייתא. ואם היה תרי רבנן דמתני' וברייתא הוי שייך להקשות קושית תוס'. ועיקר קושיתם כיון דבהאי פלוגתא דמתני' לא פליגי כלל רק מה הוא תובע אבל בפירוש משמע דשוין וא"כ לא שייך להזכיר כאן לר"ש טפי מלרבנן וק"ל:

עוד אפ"ל לשיטת רש"י דאיבעיא דאביי רק לענין קרבן שבועה אבל בהודאה מיחייב נוכל לומר דלכך קבע האיבעיא אמשנה דשבועות דמזה אתיילד ליה האיבעיא לר"ש דמשמע הא עמד בדין דמשלם ע"פ עצמו קרבן שבועה נמי מיחייב וכדמקשה באמת לבסוף ומכח הברייתא דסיפא דומיא דרישא בשעמד בדין פוטר ר"ש מקרבן מוכיחש וא"כ סתרי אהדדי וקשה ממ"נ ולהכי מסדר האיבעיא שלו אמתני' דבלא מתני' פשיטא מברייתא דפטור ודוקא לר"ש אבל לרבנן מפורש בהדיא בברייתא דמחייבי אבל לר"ש בעי מכח מתני' דשבועות וק"ל:

בתד"ה או דלמא וכו' או להוריש לבניו דמ"ש וכו'. דע"כ לא מבעי ליה לפרש"י אלא משום וכיחש דבעי דומיא דפקדון דהיינו לענין קרבן שבועה אבל לשאר מילי דלא כתיב וכיחש משמע דפשיטא ליה דהוי ממונא ומאין בא לו החלוקים דלענין להוריש הוי קנס כבמתני' ולהודאות יהיה פשיטא ליה דממונא ולענין קרבן שבועה יהיה מבעיא ליה היכא אע"כ לכל מילי פשוט ליה דממונא חוץ מלקרבן שבועה משום וכיחש:

בא"ד משמע דפשיטא ליה לאביי כו' . דאל"כ מאי קאמר הא עמד בדין דמשלם כו' הא הך גופא קמיבעיא ליה אי משלם ע"פ עצמו כשעמד בדין:

בא"ד נימא דבקנס דאונס נמי קאמר כו' . דהא איבעיא דאביי באונם ומפתה הוי ועלה השיב ממונא הוי והוי ניחא טפי לאוקמי הא דממונא הוא בענין איבעיא. ושל"ת משום דמשוה הודאות והוריש יחד וכמ"ש התוס' לעיל דאביי ס"ל בתחלה להודאות והוריש הוי ממון חוץ מלקרבן שבועה משום וכיחש ולרבה לכל מילי ממון למאי דלא אסיק אדעתיה וכיחש ולבתר דאקשי ליה מברייתא דוכיחש וחזר מדבריו דמודה ליה לענין קרבן שבועה דרחמנא פטרי' מוכיחש אם כן הוא לרבה כמו לאביי בתחלה ושוין הודאות והוריש וכיון דלהוריש ס"ל לר"ש במתני' דהוי קנס באונס ומפותה ה"ה לענין הודאה ולהכי הוצרך לומר בשאר קנסות דבהם להודאות ולהוריש ממון לזה כתבו דהא אפילו בסוף הסוגיא כו' וע"כ להורשה הוי קנס אף שעמד בדין כמו שהוכיח ממתני' ר"ש אומר אם לא הספיק לגבות כו' וא"כ בהכרח הודאות והורשה מחולקים וא"כ לישני ליה כי קאמינא ממון להודאות בקנס דאונס ופיתוי דא"ל לפירש"י נמי הא עמד בדין כשבגרה ומתה [דהוי ממון גם להוריש ולהכי פשיטא ליה נמי לענין הודאה דשוין] וכמו לפי' התוס' דהא מטעם זה דהא עמד בדין משלם וכו' דחקתו לפרש הסוגיא דלא כפירוש התוס' כמ"ש התוס' מקודם דמשמע לקמן דפשיטא ליה לאביי דהוי ממון לענין הודאות. ועוד דהא רש"י מפרש לקמן הא עמד כו' והא ליתא אלא בשלא עמד בדין משמע דעמד בדין מיחייב ע"פ עצמו דאל"כ הא אף בעמד בדין איתא דאינו משלם ע"פ עצמו ודו"ק:

יש לדקדק בשיטת רש"י ופירושו לבתר דאתיין לונתן לא זיכתה כו' היאך הוא לענין הודאה באונס ומפתה אי משוה אותו להוריש וקרבן שבועה והוי א"ש דלא קאמר כי קאמינא לענין הודאה בקנס דאונס ופיתוי כמו שהקשו התוס' לעיל והוה א"ש נמי א"ה ת"ל ונתן מבעיא ליה כיון דלענין הורשה והודאה הוי קנס ואי מודה מיפטר א"כ לאו ממונא כפריה לחייבו קרבן שבועה וא"ש נמי מ"ש רש"י וכי קאמר רבה ממונא הוי להורישו בשאר קנסות ולא מיפטר תו בהודאה דמשמע הא באונס ופיתוי מיפטר בהודאה אבל קשה מאי קאמר אביי הא עמד בדין דמשלם ע"פ עצמו כו' משמע דפשיטא דבעמד בדין הוי ממונא להודאה דא"ל בשבגרה כו' וכמו לשיטת התוס' כמו שכתבתי לעיל. ואי כמו שהבינו התוס' פירש"י דלהודאה הוי ממון ומקשה אביי שפיר א"כ אין מדוקדק לשונו ולא מיפטר תו בהודאה. גם מאי הקשה א"ה ת"ל ונתן מיבעיא ליה הא מתחייב בהודאה ואמאי לא ה"א להתחייב קרבן שבועה אי לאו וכיחש אע"ג דכתיב ונתן הא לאו לכל מילי הוי קנס ועוד כיון דלית לן לפלוגי מסברא בין הודאה להורשה כמ"ש התוס' לעיל לשיטת רש"י דמ"ש א"כ לבתר דכתיב ונתן מנ"ל לחלק. ואפשר לומר בדוחק כיון דבעלמא בשאר קנסות משעמד בדין הוי ממון לכל מילי חוץ מלקרבן שבועה מוכיחש א"כ ש"מ דלאחר שחייבוהו בדין הוי ממונא ואי מודה מיחייב רק אף שממונא הוא אפ"ה גזירת הכתוב הוא שאינו לאב עדיין שיהיה שלו להוריש עד דמטי לידו אבל ודאי ממונא הוא [לענין הודאה] ולהכי פריך לענין קרבן שבועה ת"ל ונתן מבעיא ליה דכיון שהממון אינו שלו עדיין עד דמטי לידיה לא מיחייב קרבן שבועה עליה ודו"ק:

בתד"ה א"ל ממונא היא וכו' ול"ג אלא ממונא וכו'. ר"ל ל"ג הכא בתשובת רבה רק א"ל ממונא הוי ותו לא:

בא"ד דממונא הוי אאונס דקנס ופתוי. טפי ניחא אקנס דאונס ופיתוי [וכ"ה בספרים שלפנינו] ודו"ק:

בתד"ה הפלת את שיני כו' וא"ת מה ייחוד וכו'. אאידך לא הקשו ואין מתורץ י"ל דחדא ועוד קאמר כמ"ש לעיל וכיחש אסמכתא בעלמא כדבסמוך ורישא דמחייבי רבנן עכ"פ איירי בעמד בדין לכ"ע אבל בעבד לא שייך ייחוד כלי כלל וכיון דל"ש כלל א"ל בזה חדא ועוד קאמר דלעיל אותימא לר"י לא תי' חדא ועוד קאמר רק אוא"ת [דהוי דבר שלא בא לעולם] כיון דשייך [ייחוד רק דהו"ל דבר שלא בא לעולם] י"ל חדא ועוד חדא דאינו מועיל ואת"ל כמ"ד אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מ"מ אין משלם ע"פ עצמו אבל אי לא שייך כלל למה לי הועוד. ועוד י"ל דתוס' מקשי לקושטא דמלתא דמוקי לה בעמד בדין דאז מיושב שפיר גבי אחרינא דשייך ייחוד כלי ומ"מ קשה בעבד ואף שבה"א מאי לאו כשעמד בדין עמד ולא עמד שוין דלא שייך יחוד כלי דהא אף בעמד קנס הוי עדיין ואי מודה מיפטר מ"מ לפי המסקנא בעמד בדין אי מודה מיחייב [בכל הקנסות כמו שפי' התוס' בד"ה כי איצטריך] וק"ל:

בא"ד ותו לא הוי קנס וכמו ואין עוד [חיוב] קנס בעבד שנאמר שייחד כלי עליו וכיון שהוא זוכה בעצמו ואין עוד שום דבר חיוב על מה ייחד כלי:

בא"ד או שתבעו על מעשה ידיו וכו' דהא מוכח וכו'. וצ"ל למ"ד דלית ליה נותן דמי עינו אינו משלם לו נמי מעשה ידיו שעשה לו העבד קודם העמדה בדין ואחר שהפיל את שינו והכל תלוי כיון שצריך עוד גט שחרור ודו"ק:

חילוק שאמרתי בהלכה זו. בעי מני' כו'. קשה לפירש"י לצייר בקצרה במודה לו אנסתי ופתיתי אבל לא העמדתני בדין ולמה צייר כופר הכל כיון דבאמת עכשיו מודה לו הכל והענין אמת ולא הו"ל לצייר שכפר לו גופא דעובדא בשלמא לפי התוס' מאי נ"מ [דלמה שפירשו התוס' דעיקר האיבעיא הוא משום דר"ש קאמר להוריש הוי קנס ל"ש האיבעיא לרבנן וכמש"ל] אבל לפירוש רש"י בציור זה הו"מ למיבעי לרבנן נמי דכיון שמודה לו שאנס ופיתה חייב עצמו בבושת ופגם רק הכפירה והשבועה הוא על הקנס. [ועוד דגם] לפי' התוס' הא מצי למיבעי לרבנן נמי דשמעינן להו במתני' דהוי ממון לענין הורשה אי הוי ממון נמי לענין קרבן שבועה והודאה דהוי מסתבר טפי למיבעי כן מלר"ש בהיפך [דלר"ש דקאמר דלהורשה הוי קנס מה"ת נאמר לענין ק"ש יהיה ממון וכמש"ל בסמוך משא"כ לרבנן אפ"ל דלענין ק"ש הוי קנס מכח וכיחש] י"ל דתיקשי בל"ז לפירוש התוס' מה"ת נאמר ונחלק דלהוריש הוא קנס ולענין ק"ש והודאה יהיה ממון. ועוד קשה דאף בציור האיבעיא כמו שהוא לפנינו הו"ל למיבעי לר"ש ולרבנן לענין הודאה אי מיחייב בהך הודאה קנס נהי דלקרבן שבועה חייב משום כפירת בושת ופגם מ"מ לענין הודאה הו"ל למיבעי והוי ידעי' אף לקרבן שבועה בעלמא לרבנן ממילא כיון דהא בהא תליא לפירוש התוס' ולמה להו לתוס' לצייר בקושיתם בשפירש הניחא לפירש"י דלהודאה פשיטא ליה דהוי ממון וק"ל. אלא הענין אביי היה תלמידו של רבה ידע נמי הקבלה מרבותיו דהעמדה בדין עושה לו ממון אבל לא ידע היאך ומה רק סתם ולכן אף דאית ליה לר"ש במתני' דהוי קנס להוריש מ"מ הקבלה הזאת עושה לו ספק שמא לענין מילי אחרינא ק"ש והודאה הוי ממון ע"י העמדה בדין אבל לרבנן ליכא למיבעי כיון דס"ל דהוי ממון להוריש מה"ת לחלק בלא סברא וקרא ולומר דלמילי אחרינא יהיה קנס דהא לא היה הקבלה בידו שיהיה העמדה בדין קנם ולהכי מיבעי דוקא לר"ש אבל לפירש"י דהאיבעיא מכח וכיחש לענין ק"ש לחודא אף לרבנן שייך שפיר למיבעי מכח וכיחש אף דס"ל לענין הורשה הוי ממון מ"מ שמא לקרבן שבועה הוי קנס מוכיחש [דהיינו בציור לא העמדתני בדין] וזה א"ל אף בציור האבעיא שלפנינו כפשטיה ובלא פי' מצי למיבעי אף לרבנן למאי דמסדר אמתני' דע"כ טעמייהו משום דלא שביק אינש מידי דכי מודה ביה לא מיפטר וכו' הא לא"ה ס"ל נמי דקנס קתבע דלא שביק אינש מידי דקיץ וכו' וא"כ כשהעמידו בדין ודאי תבע קנס דהוה מידי דקיץ ומידי דכי מודה ביה לא מיפטר לפירש"י דפשיטא ליה דלהודאה הוי ממון וכ"ת כי היכי שע"י העמדה בדין נתבטל לא שביק דמודה וכו' ה"נ נתבטל עי"כ לא שביק דקיץ דכיון דעמד בדין נעשה בו"פ מידי דקיץ שיודע מה לתבוע והב"ד חייבוהו כמה יתן וא"כ ממילא תרוייהו קתבע ואין כאן איבעיא ז"א דא"כ מאי בעי לר"ש נמי הא כיון דבו"פ נעשה קיץ א"כ מיחייב ק"ש משום בו"פ דודאי תרוייהו קתבע שאין לזה יתרון ע"ז אע"כ פירוש מידי דקיץ שקצבו ידוע לכל שמפורש בתורה [וא"כ ק' כנ"ל]. י"ל דתיקשי בל"ז מה שפירש רש"י לרבנן לא תבע אלא בו"פ למה לי אלא [משום] דודאי אם נאמר לרבנן תרוייהו קתבע בו"פ מטעם דכי מודה וקנס משום קיץ א"כ י"ל בעמד בדין קנס לחודא קתבע דאיכא תרתי והו"מ למיבעיא בעיא שלו [אף לרבנן] אבל לרבנן קיץ לא עביד מידי וכמ"ש רש"י אלא בושת ופגם לחודא קתבע מטעם דלא שביק והכי משמע לא שביק דרבנן כמו לא שביק דר"ש דר"ל לא תבע אלא קנס דלמה נשנה בפירושם וא"כ בעמד בדין יש לומר תרוייהו תבע וחייב קרבן שבועה משום בושת ופגם:

ועוד דאכתי י"ל לרבנן לא שביק בושת ופגם דכי מודה במקצת ולא כפר הכל דהיינו רק בהודאתו אנסתי ופתיתי נתחייב משא"כ קנס דאף כי מודה ליה שאנס ופיתה פטור עד שמודה הכל שעמד בדין ונתחייב ועיין מש"ל עוד דרך חילוק לשיטת רש"י:

מב: עריכה

גמ' דקתני רישא וכו' . אין נראה שיהיה טעם בדבר למה נקיט בסיפא מילי אחרינא קצת מברישא בחסיר ויתיר:

גמ' ה"ד אי דלא עמד בדין כפילא כו' . הומ"ל אי דלא עמד מני לא רבנן ולא ר"ש דע"כ לא קאמרי רבנן אלא משום דמשלם בושת ופגם עפ"י עצמו ודוחק לומר דלדברי ר"ש קאמרי או הומ"ל אי דלא עמד בדין הא ליכא יחוד כלי ובזה י"ל דס"ל לרבנן אדם מקנה דבר שלא בא לעולם והמה מ"ד דחשיב התם בהאומר:

גמ' א"ה יצאו אלו שהן קנס כו' . לשיטת רש"י אלעיל קאי דמוקמי בעמד בדין כמו שפי' בעצמו [דבשעמד בדין אוקמית] וכ"כ רש"י לעיל בד"ה אלא פשיטא כשעמד בדין והא דקתני יצאו אלו שהן קנס לקמן מפרש לה שעיקרן קנס. ואפשר לקושרו במקצת דבל"ז נקיט קנס אאונס ופיתוי דהוי קנס לכל מילי דאף להוריש הוי קנס כדתנן במתני' אבל ת"ל ונתן מבעי ליה וצ"ל דאיירי בבגרה ומתה א"כ אמאי קרי קנס:

ברש"י בד"ה כפילא מי איכא וכו'. מי יימר דגנב לא נתחוור לי דאין טעם לזה דלמא ידע דגנב ובאחרינא נמי מי יימר דאנס ופיתה ועוד דהא שילם לו קרן ואינו תובע לו השתא רק כפל דאם לא כן חייב קרבן שבועה משום קרן א"כ ידע דגנב:

ומ"ש ועוד דלמא כו' א"כ לסתור בסיפא גופא בלא רישא [נראה דמפרש לכאורה ברש"י דלמא מודה פירושו ומאי תובעו א"כ זה קשה גם בסיפא] ועוד היאך קאמר יכילנא לשנויי סיפא בשלא עמד בדין [ג"כ קשה מה תובעו] ומיהו זה לשון תוס' וא"ת אי בלא עמד פשיטא וכו' אי מודה מיפטר וי"ל כו' [משמע דקשה כיון דמודה ומיפטר אמאי חייב ברישא]. ולולי פירושו היה אפ"ל כפילא מי איכא כיון דהודה עכשיו למה חייב כפל חומש ואשם הא מודה בקנס פטור והראשון נקיט ודו"ק:

בתד"ה מאי לאו וכו' ואין לו עליו כלום וכו'. בשלמא באחרינא אף שחייבו הב"ד מ"מ כיון דלא מטי לידיה עדיין קנס הוא וק"ל:

בתד"ה דאחין בעי למיהוי וכו' מדגלי רחמנא לענין ק"ש כו'. א"צ לזה דאף באבעיא שלו פשיטא ליה לפירוש התוס' דהוי קנס [לגבי הורשה] ומספקא ליה שמא להודאה וקרבן שבועה הוא ממון א"כ להוריש הוא קנס בלא וכיחש רק לבתר דנלמד מוכיחש פטור דקרבן שבועה בכל קנסות ומודה רבה בזה קושטא הוא דיליף אביי הורשה מוכיחש והתוס' כתבו דבשלמא אף דפשוט הוא לאפוקי מלשיטת רש"י אין כאן בשלמא [דגם לאביי קשה כקושיות התוס' לעיל ד"ה או דלמא] וכן בסמוך אי הכי ת"ל וכיחש כו' לא ניחא לפרש"י כיון שחייב בהודאה כמ"ש לעיל [ד"ה יש לדקדק לשיטת רש"י] דלפירש"י ונתן לא קאי אהודאה והודאות חייב אף באונס ופתוי ולתוס' מונתן ללמוד הכל אף פטור הודאה ולהכי מקשה א"ה ת"ל וכיחש וכו' כיון דכי מודה מיפטר א"צ וכיחש לכך והא דמקשה אביי הא עמד בדין וכו' [קאי אבגרה ומתה]:

בתד"ה כי איצטריך ואע"ג דהשתא ממון גמור הוא וכו' ואי מודה מיחייב וכו'. מכח סברא חיצונה פשיטא הוא כן לרבה ולאביי והכרח התוס' לכך מבואר משום קושית אביי בסמוך הא עמד בדין דמשלם ע"פ עצמו כו' ומשום הא"ה ונתן מבעיא ליה וק"ל. דבכל הסוגיא היה זה תלוי בזה אי מחייב בהודאה חייב נמי קרבן שבועה עד השתא דנתבטל מכח הכרח כיון דבשאר קנסות אתיא קבלת רבו דהוי ממון להורשה א"כ למה תנן במשנתינו אם לא הספיק לגבות וצ"ל בהכרח לימודא דונתן א"כ קשה ת"ל ונתן מבעי ליה וצ"ל דברייתא איירי באונס ופיתוי שבגרה ומתה וזה ודאי ממון הוא להתחייב בהודאה כיון שלא בא לידו מכח קנס ואפ"ה אתיא וכיחש לפוטרו מקרבן שבועה ולכן מקשה אביי שפיר דמדברי ר"ש משמע דהודאה וק"ש תלוי חד בחבירו:

בא"ד הואיל ובא לידו מכח קנס ואי מודה מיפטר. ר"ל כיון שבא לידו מכח קנס קראו קנס וממעטינן מוכיחש לענין קרבן שבועה וה"ה דאי מודה מיפטר דזה טעמא דקרא וכן צ"ל לפירוש התוס' לאביי לסברתו דכולה מלתא גמרי' מוכיחש היאך תלה ר"ש טעמא דפטור מקרבן שבועה משום שאין משלם ע"פ עצמו והאי דאינו משלם ע"פ עצמו גופיה מפטור דקרבן שבועה ילפינן רק טעמא דקרא דוכיחש הוא דקאמר דמחשבינן ליה קנס אף לבתר שעמד בדין ואי מודה מיפטר וא"כ לא כפר ממון ופטור מקרבן שבועה ודו"ק:

בסה"ד והשתא כולהו קנסות וכו' מסברא כתבו כן דהשתא לא צריכא לומר כמו בכל הסוגיא עד הנה כיון דראינו דלא הורה וכיחש רק פטור מקרבן שבועה לא לענין הודאה דהא ממעטינן מניה בגרה ומתה מקרבן שבועה והא ודאי חייב בהודאה א"כ כולהו קנסות נמי כו' דוכיחש הורה לכולם בשוה פטור מקרבן שבועה לחודה וכו'. אבל ודאי אף לפי המסקנא אי פטור מהודאה פטור מקרבן שבועה בלא וכיחש אף שיכול להיות חייב בהודאתו ופטור מקרבן שבועה כמו לרבי אלעזר ודו"ק:

בתד"ה הא עמד בדין כו' ולדבריו דרבה כו'. נראה שר"ל דלא תימא הא עמד בדין כפשוטו כמו לפרש"י דכן מורה הלשון מדלא קאמר בגרה ומתה לז"א דקאמר לדבריו דרבה ורבה איירי בעמד בדין ובגרה ומתה ועלה קאי לכן קיצר בלשונו. או לאפוקי משיטת רש"י דאף לאביי גופיה קשה כך כמ"ש התוס' לעיל:

בא"ד כגון עמדה בדין ובגרה ומתה. יש לדקדק דודאי לרבה שקיבל דממונא הוי בשאר קנסות להוריש רק באונס לגבי אב להוריש לבניו כתיב ונתן א"כ בעמדה בדין ובגרה הוי כמו שאר קנסות דמשעת העמדה בדין זכה להוריש לבניו אף דלא מטי לידיה וכ"כ רש"י בהדיא אבל אביי דלא ס"ל ונתן וכל הקנסות שוין וגמרינן מוכיחש דהוי קנס לכל מילי א"כ מאי עדיפא עמדה בדין ובגרה משאר קנסות דלא מצי להוריש ודאי לענין הודאה וקרבן שבועה אם נניח שיכול להוריש אם תבע האב אנסת את בתי ועמד בדין ובגרה ומתה ועתה תובע כיון שהאב תובע שלא בא לידו מכח קנס יש סברא דהוי ממון להודאה וקרבן שבועה וה"נ בשאר קנסות אם נגנב לראובן והעמיד הגנב בדין ונתחייב ומת ראובן ותבעו היורש כיון שלא בא לידו מכח קנס הוי נמי כבגרה ומתה אבל הך דיכול להוריש גופא קשה דבכל הקנסות ס"ל לאביי דאינו יכול להוריש א"כ בבגרה ומתה נמי היאך יכול האב לירש ממנה וכיון דאעיקרא דדינא פירכא דאינו יכול לירש א"כ אף להודאה וקרבן שבועה לא הוי ממון ואפ"ל דנקשה עוד למה תירץ רבה בשעמדה בדין ובגרה כו' ופי' רש"י דכי היכי דפליג ר"ש בעמד בדין ומת וכו' הא ריהטא דמתניתין משמע טפי דדוקא בלא הספיק לגבות עד שמת הוא דפליג ר"ש למה נאמר דפליג בבגרה נמי. והיאך תליא זה בשינויא דרבה [כיון דשינויא דרבה יתכן בלא"ה] והול"ל כי אצטריך וכיחש שבגרה ועמדה בדין ומתה דהיינו לא הספיק לעמוד בדין עד שבגרה דבזה מודו רבנן ג"כ אלא ודאי בגרה ועמדה בדין ומתה הוי ודאי כמו שאר קנסות וכי היכי דלאביי בשאר קנסות לא מצי להוריש ה"נ בהא לא יכול האב לירש ממנה והיינו משום דאותו שיורש ממנה לגביה הוי קנס פעם אחד קודם שעמד בדין משא"כ בעמד בדין ואח"כ בגרה א"כ לגבי דידה לא הוי קנס [כיון שבא לידה אחר שכבר עמד בדין] ויורש האב מכוחה שלא היה אצלה קנס וק"ל. ומ"מ לרבה דסבירא ליה אף בשאר קנסות ממון הוי להוריש לא הוי איצטריך לכך לומר שעמדה בדין ובגרה וכו' [רק בגרה ועמדה בדין] רק משיב לאביי אף מה שפשוט גם לך בפשיטות דהוי ממון להודאה ולהוריש אפ"ה הורה וכיחש לפטורי מקרבן שבועה ודו"ק:

לשיטת התוס' הומ"ל כי קאמר רבה ממון הוי באונס ופיתה ועמדה בדין ובגרה ומתה רק הוא דבר פשוט דהוי ממונא וזה ידע אביי בלא רבה וק"ל. ועיין לעיל סוף אלו נערות שיטת ר"י הלבן בשמעתין ותו לא מידי:

מג. עריכה

גמ' התם מדידיה מיתזנא אע"ג דלא תליא בהכי דהעדפה דמעשה ידיה לאביה אף שאינה מתפרנסת [דאינו חייב במזונות בתו] ומציאה דוקא תליא בהא כמ"ש רש"י בסמוך אבל מעשה ידיה מדאורייתא לאב [מ"מ אורחא דמלתא שהוא זן אותה כמ"ש התוס' בגיטין דף מ"ז ע"ב בד"ה ולביתך]:

גמ' מתיב רב יוסף וכו' . לגירסת הקונטרס וכמ"ש התוס' לגירסת מאי למימרא יש לראות קצת מאי דוחקיה דלא מקשה כפשטיה כיון דמשני בשאינה ניזונת מן האחין אבל מן האב היתה ניזונית מה לו להקשות מדיוקא ליקשי ע"כ בעשתה אחר מיתת האב לעצמה [בניזונת] דאל"כ לאשמעינן רבותא בעשתה אחר מיתת האב נמי לאחין דומיא דעשתה בחיי האב דמתני' דהיינו ניזונת [והוא קושית מהרש"א וע"ז לא שייך תירוץ הגמרא] וי"ל דא"כ ה"א דלמא לעולם אף בעשתה אחר מיתת האב לאחין [בניזונת] ומתני' לדיוקא איצטריך לאשמועי' דלפעמים עשתה אחר מיתת האב אינה לאחין [דהיינו באינה ניזונת] ואי קתני עשתה אחר מיתת האב ה"א לגופיה איצטריך ואף באינה ניזונת להכי קתני בחיי אב דהשתא לגופיה פשיטא [דמסתמא ניזונת משל אביה כמ"ש התוס' בגיטין] אע"כ לדיוקא איצטריך ודוחק. ולפירוש הר"ן לעיל במתני' דהרי הן קאי אקנס [לא אבושת ופגם] י"ל דיוקא דרב יוסף דע"כ לדיוקא איצטריך דלגופא ליתני בו"פ וק"ל:

ברש"י בד"ה אימא בפיתוי הבת כו' . דהא מיתזני מנייהו כו'. לעיל בד"ה בת הניזונת כתבו התוס' מדרבנן מיבעיא מדתלי טעמא במזונות כו' והך קושיא אקרא קאי דאימא דמיעוטא דאותם לא קאי אמעשה ידיה דהא מיתזנא וכו' ומדאורייתא לא מיתזנא מינייהו רק מתנאי כתובה מדרבנן וי"ל דלעיל באיבעיא נמי נקיט או דלמא לא דמי לאב התם מדידיה מיתזנא אע"ג דלא תליא במזונות ופי' מדידיה מיתזנא שאינו חייב במזונותיה [ואעפ"כ זן אותה מדידי' דכן אורחא דמלתא כמ"ש תוס' גיטין] וה"נ מינייהו מיתזנא ר"ל דמדאורייתא אינן חייבין במזונותיה [ואפ"ה מן הסתם הן זנין אותה]:

בתד"ה בת הניזונת כו' בע"כ וכו' מדעתם וכו' שלהן טפי וכו' מדעתם כצ"ל. ואין להקשות דמאי קושיא נפרש האיבעיא לקמן ניזונת או הניזונת בהיפך וכסברא דהכא דהאיבעיא לקמן הוא היולי סובל צורה זו כמו זו י"ל מפשיטות האיבעיא נסתרה ע"ש:

בתד"ה עשו וכו' עד שיבגרו וכו'. ורש"י נקיט י"ב חדש וע"ש:

בא"ד אין אלמנה דוחה וכו' . אלא שניהן ניזונין בשוה היכא שהנכנסים מועטין ואין כאן בנים או מרובין דאין שייך מועט באלמנה ופעמים וכו' ועיין:

בתד"ה לא גרסי' כי טוב לו ובספרי לא כו'. והוא על (דאי') [דברים. כצ"ל] שנכתב בו הפסוק הלזה [ר"ל דבספרי לא דריש כלל זה הדרש] אלא בת"כ והוא ספרא בפרשת בהר מייתי וכו':

מג: עריכה

גמ' הלכתא כוותיה דרב וכו' . ואף דרב מייתי קרא ומדאורייתא מודה רב ששת דהוי לעצמה מ"מ משמע מדרבנן נמי קאמר מדקאמר בת הניזונת וכו':

בתד"ה שפצעה וכו' תיקשי מהך ברייתא לרב וכו'. אע"ג דבלא"ה פליג רב אהך ברייתא דרב מוקי לקרא במעשה ידיה דא"ל שמפרש חבלות גדולות שיש בהן הפסד מעשה ידיה דא"כ מאי וכן תני רבי חנינא אע"כ משמע לתלמודא שר"ל חבלות קטנות דאל"כ הול"ל במעשה ידיה הכתוב מדבר ועוד [דאי בחבלות גדולות] א"כ גם התוספות לא מקשי מידי וצ"ל דמ"מ לא משמע דפליג בהא אברייתא דפצעה בפניה לאב:

בא"ד דבפחת דעד הנערות וכו' . דברי התוספות בב"ק אינם מדוקדקין כלל בזה במ"ש בוגרות וכו'. כדאיתא לעיל יכול ימכור את בתו כשהיא נערה אמרת מכורה כבר יוצאה עכשיו שאינה מכורה אינו דין שלא ימכור וק"ל:

בתד"ה טעמא וכו'. ולפירוש ריב"ן אין להקשות דלמא לעולם ס"ל כרשב"ג דבג' פעמים הוי חזקה ואף דהו"מ למיתני השיאה שנית מ"מ לא רצה למינקט בדרך פורעניות דאין זה כלום לפירוש ריב"ן:

וקשה דהו"ל לידוק מרישא טעמא דאירסה ונתארמלה אחר אירסה וגירשה הא אירסה ונתארמלה תו לא מצי למיתני אפילו השיאה הראשון. דזה אינו קושיא דרצה לאשמועינן ב' גווני. ועוד דרצה להשמיענו דבין אלמנה או גרושה מן האירוסין יש להן כתובה אבל אחר דנקיט ב' גווני למה תנא אח"כ עוד בסירוגין גרושה ואלמנה אחרי שהשמיענו בזאת האשה גירשה ליתני אח"כ נתארמלה נתארמלה וכו' ודו"ק:

בתד"ה ומיגבא וכו'. אף שרש"י מקשרו מ"מ לפי סברת שני צדדי האיבעיא מתוקמי האיבעיא בל"ז נמי וכן באירוסין נמי:

ומיהו רש"י כתב באחד זה ואחד זה מן הנשואין דהיא גופה מחלה ולא מפרש טעמא דעד שעת כתיבה דהוי מלוה בשטר לא טרפה ודוחק לומר דהיא גופא מחלה משעת אירוסין שלא תטרוף וכו' ודוק. ולצד דמחלה מ"מ מתיב רבא שפיר במה דתלי במן האירוסין לבד דא"כ אינה יכולה למחול אח"כ כיון שזכה בהן משעת אירוסין וא"כ אף דבגרה אח"כ יהיה של אב לזה משני משעת כתיבה וכו' ולא תקינו ליה רבנן שיזכה משעת אירוסין אלא כשהכתיבה ברשותו דהיינו שאינה מוחלת כגון שעדיין נערה שאין מחילתה מחילה אבל כשהכתיבה אינה ברשותו זכייה דמן האירוסין לאו כלום דיכולה למחול דלא זכו ליה משעת אירוסין שלא תהא יכולה למחול אלא יכולה למחול ולכן בעינן הכתיבה ברשותו ודו"ק:

בא"ד לא תקינו רבנן וכו' . מבואר באשר"י דתקנתא דרבנן בעלמא היא ומה שזוכה בו [אף דכל שבח נעורים לאביה מדאורייתא] כיון דאין הגבייה ברשותו כו':

מד. עריכה

גמ' מדלא כתב אוסיפת כו' . אחולי אחלתי' לשיעבודא קמא. פירוש אם תרצה לגבות דמי שטר שני דאין פירושו כביטל שני את הראשון דפירש"י נמי דאחיל לשיעבודא:

גמ' ביטל שני את הראשון. אין להקשות מהא דכותבין שטר למוכר אף שאין לוקח עמו דלמא עשה כדי שיבטל השני את הראשון שנתן לו שטר מקודם על שדה זו לבטל שיעבוד הראשון ויחזיר לו פירות שאכל וכ"ש למ"ש הר"ן וז"ל וה"ה דאיכא בינייהו אם כתב לו תחלה שדה שלם ואח"כ חצי שדה כו' [א"כ ה"נ ניחוש דלמא יכתוב בשטר שני חצי שדה הראשון] דאין זה קושיא דהכא איירי דוקא ביוצאין ב' שטרות מיד הלוקח או המקבל וכן משמעות לשון הטור סי' ר"מ:

ובהא דאין כותבין שטר ללוקח עד שיהא מוכר עמו על הקושיא פשיטא נאמרו בו הרבה תירוצים עי' סי' רל"ח בסמ"ע ונ"ל שר"ל אף שידעי' בודאי שמכר לו השדה בכל אופן המועיל ובא אח"כ הלוקח שיכתבו לו שטר אין כותבין דשמא כתב לו מקודם שטר ועכשיו פוסל שני את הראשון ונ"מ לטובת הלוקח לטסקא ודו"ק:

גמ' דאי אוסיף ביה דיקלא לתוספות כתביה. ודינו כמו הכא בכתובות אי בעי גם הדקל גובה מזמן שני ואם לא חפץ בדקל גובה מזמן ראשון. ועיין באשר"י באורך דמשמע ליה לתוספות כתבי' ושניהם קיימין ומ"ש בשטר הראשון גובה. מזמן הראשון והדקל מזמן שני. והחילוק דבכתובות שדרך העולם כשמוסיפין על עיקר כתובה שכותבין והוסיף לה כך וכך והשתא לא עביד לה הכי אלא כתב לה ב' כתובות סתם ולא הזכיר באחרונה לשון תוספות כמנהג העולם מוכחא מלתא דלא נתכוין להוסיף על הראשונה אלא שאם תרצה לזכות בשני' תבטל הראשונה אבל במכר שאין דרך המוכרים ב' דברים לכתוב בשטר שני ואוסיפית לך דבר זה על המכירה הראשונה סתמא דמלתא אנו אומרים שלא ביטל שני את הראשון אלא השני לתוספת דקל נכתב והשטר הראשון קיים והדקל יגבה בשטר השני עכ"ל. לפי"ז השתא לר"ה ד' דינין. ב' כתובות שוין וכן ב' שטרות על שדה אחת במכירה או מתנה שוין ביטל שני את הראשון לגמרי והיינו דר"נ בכתובות אי כתב בשנייה ואוסיפית לך על כו'. ובמכר ובמתנה אם הוסיף לו מידי אף שלא כתב ואוסיפית לך שניהם קיימין וגובה מזמן ראשון והתוס' מזמן שני והיינו דר"פ ומודה ר"נ וכו'. ובכתובות אם בשני' תוס' ולא כתב ביה צביאית ואוסיפית אי בעי בהא גביה כו' והיינו דאידך דר"ה:

גמ' משום דינא דבע"ח וכו' . דסתם שטר מתנה אינה באחריות אם לא שפירש וסתם מכירה באחריות אף שלא פי' דאחריות ט"ס הוא:

במשנה דרך פלפול. ל"ל בבא אחרונה הורתה ולידתה בקדושה נשמיענו מכח המציעתא דאי ס"ד אין לה מאה כסף לאשמועינן תחת מציעתא הך אחרונה והוי יודעין מציעתא במכ"ש דאין לה מאה כסף וכ"ת דה"א שאין בה סקילה ג"כ באותו ה"א לאשמועינן ברישא רבותא אף הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה:

אבל אמצעיתא אין להקשות למה לי הא ידעי' ממילא דאי ס"ד אין בה כלל לאשמועינן ברישא רבותא ואי כבת ישראל לכל דבריה לאשמועינן בסיפא רבותא די"ל דה"א בהיפך יש לה מאה סלעים אבל אין בה סקילה כיון דלא מצי לקיימה וסקלוה על פתח בית אביה ודו"ק:

בתד"ה משום דינא דבר מיצרא וכו' ויצניע כו'. אבל בראשון במתנה ושני במכר אין צריך להצניע דלו יהיה מתנה הא חייב עצמו באחריות לאח"כ. אבל האשר"י כתב דראשון במתנה ושני במכר ויראה האחרון ולא הראשון. והנה ודאי לאחריות על נכסי הנותן פשיטא דמהני אף כשיראה שתיהן רק כשיטרוף לקוחות דבהא איירי כיון שבע"ח בא וטורף שדה המקבל הזה ע"כ אין להנותן בני חורין [וא"כ כשטורף הבע"ח מהמקבל] חוזר המקבל על הלקוחות של הנותן ואז [צריך להצניע דאל"כ] יאמרו הלקוחות ערמה הוא ובשעת המתנה לא קיבל אחריות רק אח"כ עשה קינוניא כדי לטרוף לקוחות לא שיגבה הנותן דאילו כן היה כותב לו אחריות בשעת נתינה ולמה יהיה ותרן עתה לקבל אחריות על נכסיו ודו"ק:

בתד"ה אימור אחולי אחלה לשיעבודא. בההוא דראשון במתנה שני במכר לא הקשו דלמה נ"מ הייתי אומר ביטל שני את הראשון די"ל ודאי לאורועי סהדי ולשלומי פירי לטעמא משום אודויי אודי ואפילו למ"ד אחולי יש נ"מ לענין בר מיצרא דאם הראשון במתנה אף אם יראה שטרו השני בב"ד מ"מ לית ביה משום דינא דבר מיצרא כיון דבאמת מתנה היתה אבל כאן הקשו מאי אחלה שייך כיון דשניהם במתנה על מה מחל מאי שנא השני מן הראשון דלטסקא לעולם המקבל משלם ולפירי לעולם אינו משלם. והוי מצי למימר כגון שנתן הנותן השדה לאחר בין זמן הראשון לזמן שני רק ע"ז לא הול"ל לישנא דאחליה לשיעבודא רק מחל הכל. או המ"ל כגון שאכל הנותן הפירי בין זמן הראשון לשני [וכ"ה בתוס' ישנים]:

בא"ד קנה הנותן שדה אצל שדה הניתן. אפשר וה"ה אחר וי"ל דאחר מה מכר או נתן ראשון לשני כל זכות וכו' ואם הנותן היה יכול לסלקו גם זה הבא מכוחו עתה יכול לסלקו וממ"נ בזמן שטר המתנה השני דאז מחל ליה אם בזמן ההוא לא היה יכול הנותן לסלקו [באיזה אופן דלא שייך דינא דבר מיצרא] גם זה אינו יכול לסלקו וא"כ אף אם לא ביטל השני את הראשון לא היה יכול לסלקו ולא תליא בכח השטר השני ואם הוא היה יכול לסלקו כיון דמחילתו לא היה רק לגבי נותן שיהיה כאלו שלו עדיין עד היום הזה והיום נתנו לו [וא"כ מה מכר וכו'] וק"ל:

בתד"ה איכא בינייהו אורועי סהדי תימה גדולה וכו'. דאין לומר כיון שהמוכר והלוקח מעידין שהשטר ראשון שקר הוא נפסלין ע"פ ב' עדים דאימא נוגעין בעדותן המוכר כדי שישלם לו פירות שאכל הלוקח בין זמן הראשון לזמן שני דאם יאמר שהעדים אמת הוא מפסיד והלוקח נוגע משום טסקא אומר שהראשונים העידו שקר:

בא"ד א"נ לפסול חתימתן כו' . לפירוש הראשון אף שאנו יודעין בודאי שאותו שטר האחר חתמו העדים האלה וגם העדים מעידין על כך אפ"ה פסול לגבי המקבל או הלוקח כיון דלפי דבריו העדים רשעים הן ולפי האי נמי חתימתן הוא דפסול משום דאמרי' הוא זייף אבל אם העדים הללו מעידין לו בע"פ או שאנו יודעין שחתמו לו שטר אחר כשר:

בתד"ה והלכתא כו' ופליגא אדר"נ וכו'. ומשום דכתב ביה ואוסיף לה על מה דתקון רבנן לא יהיה גרע:

בא"ד דליכא שטר וכו' והוא בידו עדיין. דלענין מה הניחו בידו אם ביטלו לגמרי:

וקצת י"ל ברש"י לעיל דמפרש נמי ומיגבא מאימת גביא כו' אי משעת נישואין מטעם מחלה כו' [וכדכתב בד"ה אחד זה ואחד זה מן הנשואין] וכדי שלא תקשה דאף שמחלה מ"מ למה תגבה זה וזה מן הנשואין וביטל הראשון לגמרי נימא כמו לר"נ אם תרצה לגבות מנה ומאתים לבד תגבה מן האירוסין כמו אוסיף ביה דיקלא [כקושית התוס'] לזה כתב [בד"ה ומיגבא כו'] דמסברא י"ל בכתובה דמחלה לשיעבודא קמא לגמרי כיון דנעשה היום מלוה בשטר ועד הנה היתה מלוה ע"פ [וכעין תירוץ התוספות הכא] והוא דחוק [להיות זה כוונת רש"י]:

בא"ד ואע"ג דאיכא לאוכוחי ממלתא דר"א בר"ש ורבנן וכו' . מיהו הא יש לאוקמי בדכתב ומכח ר"נ הוכיחו דאיירי בדלא כתב א"כ היתה הפשיטות מן אמורא מ"מ עדיפא מינה כתבו דה"נ מימרא הוא:

בסה"ד דס"ד הואיל ומנה מאתים שלו וכו'. דחי' בעלמא היא שהגמרא לא רצה לפשוט מזה אבל לקושטא דמלתא דארוסה אית לה כתובה ואיירי ברייתא כפשטה בדלא כתב לה ולהכי מקשה רבא מינה לעיל דרחוק לומר לעולם משעת האירוסין זכה בגוף הכתובה והך ברייתא איירי לענין התוס' ומנה ומאתים באמת של אב. ואפ"ל עוד דדוקא למאי דארוסה אין לה כתובה דחיוב מנה ומאתים הוא ע"י הכתיבה שכתב לה איכא מקום קצת לומר דה"א תוספת נמי שבא ע"י כתיבה אזיל בתר העיקר שבא ע"י הכתיבה אבל לפי האמת דקי"ל ארוסה יש לה כתובה בלא כתיבה מהי תיתי לתלות התוספ' שכתב לה במתנה שיהיה של אב כיון דהר' וק' של אב מתקנתא דרבנן [אף בלא כתב לה] וכ"ש דלישנא דמן האירוסין זכה בהן דקאמריי רבה ורב יוסף משמע נמי בלא כתיבה רק מן האירוסין שנתחייב לה כתובה מן האירוסין ודו"ק:

מד: עריכה

גמ' לרבות יתומה לקנס. ואף דמפתה מדעתה עבדה ומחלה לקנס כדלעיל לאביה פשיטא מדקא יהיב מפתה דאי ס"ד לעצמה וכו' מ"מ נ"מ לאונס דגמרי מהדדי או מפתה קטנה דלא מציא למחול כדלעיל ולרבנן דקטנה יש לה קנס ולמאי דמשני בבא עליה ואח"כ נתיתמה ניחא כפשטיה דבשעת החיוב היה של אב וכבמתני' לא הספיקה וכו' הרי הן של עצמה:

גמ' ולא בתולת גרים אא"ב וכו' . אין להקשות מאי דייק דלמא לעולם יתומה פטור מלאבי הנערה וכיון דמלאבי הנערה שמעינן דבת גרים שהורתה שלא בקדושה פטור ע"כ אתיא מיעוטא דבתולת ישראל ולא בת גרים אף שהורתה ולידתה בקדושה וכגבי חלוצה דבכי ה"ג בישראל מיחייב וכה"ג קשה נמי בתוס' סוף ד"ה א"כ בישראל וכו' דלמא אכתי לעולם מומתה מרבינן הכל אף הורתה ולידתה שלא בקדושה ובישראל לקנס [אפילו הורתה ולידתה בקדושה] דמבתולת ישראל לא הוי ממעטינן רק הורתה שלא בקדושה וי"ל כיון דהורתה ולידתה בקדושה ישראלי' מעליותא היא ליכא למעוטי מבישראל כל כמה דמצינו למידרשא לדרשא אחריתא דזה בעצמו טעם לקושית התוספות אימא למעוטי הורתה שלא בקדושה לחליצת גרים וכו' משום דטפי מסתבר לאוקמי בהכי דאין סברא למעוטי הורתה ולידתה בקדושה כיון דישראל מעליא הוא והכא הא מצינו למדרש כדדרשינן השתא באמת [דבישראל ממעט הורתה שלא בקדושה מסקילה] ולאבי הנערה ולא לעצמה [כפירוש רש"י בד"ה מאן ימאן] וק"ל:

ברש"י בד"ה מאן וכו' משמע מריבויא אלא דבין היא ובין אביה וכו'. מבואר לעיל בתוס' סוף אלו נערות בד"ה אין לי אלא אביה ע"ש:

בתד"ה בד"ה ואימא וכו' אלמא ממעטינן מבישראל אפילו הורתה ולידתה בקדושה וכו'. וה"ה דאפילו אמו מישראל נמי ממעט וצריך שיהיה אביו ואמו מישראל וכדמסיימי נמי בתירוצם רק לא נחתו אלא להקשות דכאן לא נתמעט בישראל הורתה ולידתה בקדושה וגבי חליצה ממעטינן מבישראל:

בא"ד דמקרב אחיך ידעי' וכו' הורתה ולידתה בקדושה וכו'. ואפילו בהא לא סגי עד שתהא אמו מישראל רק לא נחתו לזה:

בא"ד בני גרים כיון שהורתן ולידתן בקדושה וכו' . דאין לומר דלמא לגרים שהורתן שלא בקדושה דלא נפקא מבקרב אחיך דלאו ישראל מעליא הוא דלא שייך חליצה לגביה כיון שהורתן שלא בקדושה [והוי כקטן שנולד] ופשוט:

בתד"ה א"כ כו' ואע"ג דלגבי מיתה כתיב מ"מ גמרי' וכו' ואע"ג דתחלת דברי פיהו של רשב"א הוא דנימא אהני שלא ישלם כו' ש"מ אע"ג דבישראל לגבי מיתה כתיב א"כ מי הצריכו לזה י"ל דודאי לסברת המקשה ואימא לרבות הורתה ולידתה שלא בקדושה משום דמסתבר דומתה לגמרי קמרבה לענין מיתה וגלי לן דבישראל לאו דוקא לענין מיתה א"כ למאי דלית לן לאוקמי בישראל אמיתה דהכל בסקילה א"כ נימא דאתיא לממון וכקושית הרשב"א אבל לקושטא דומתה אתיא ללידתה בקדושה אבל הורתה ולידתה שלא בקדושה איתמעט מבישראל א"כ מנ"ל למילף ממון ממיתה דבישראל לא אייתר לממון רק אתיא לגופא למיתה וממון יליף מניה ודלמא לא גמרינן ולהכי איצטריך לפי האמת בתולת ישראל [לזה הוצרכו לראיה]. ועוד י"ל דלמאי דלא אסיק הרשב"א אדעתיה דמלקות ומאה כסף מבתולת ישראל שמעינן א"כ מבואר ודאי דילפינן ממון ממיתה מדפריך אי הכי מילקי נמי נלקי וכו' ומשני למיתה נתרבתה וכו' ועדיין אימא מלקי נלקי ומאה כסף לשלם דומתה איצטריך לרבויי למיתה משום דנתמעט מבישראל דכתיב גבי מיתה אבל ממלקות ותשלומין לא נתמעט מעולם [דומתה לאו מיעוטא הוא לקנס רק דאין הריבוי דומתה אלא למיתה ולקנס לא נתרבתה ואפילו הורתה ולידתה שלא בקדושה לא נתמעט מקנס] אלא ע"כ משום דילפינן מבישראל דכתיב גבי מיתה ולהכי מקשה הרשב"א שפיר אבל עתה דנתמעט מבתולת ישראל א"כ קאמר שפיר למיתה נתרבתה להוציא ממיעוטא דבישראל ולא לקנס להוציא ממיעוט דבתולת ישראל מעתה יש לומר דלא ילפי זה מזה לזה כתבו דהא לקמן בסמוך וכו':

ואילולי דבריהם לא היה נראה זה לקושיא [דלמה לן בתולת ישראל כו'] דכיון דבמיתה הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה לא נתמעט מבישראל דומתה גלי לן פירוש דבישראל א"כ אף שנלמוד קנס ממיתה מ"מ היאך נלמוד מניה יותר מבמיתה גופיה דהיינו למעט קנס אף לידתה בקדושה ובמיתה גופיה איתא בסקילה דהא בישראל לא קאי אקנס רק אמיתה אלא דילפינן קנס ממיתה ולהכי איצטריך בתולת ישראל למעט אף הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה אף דחייבת סקילה אפ"ה פטור מקנס. אך תוס' נראה להו כיון דבישראל משמע דצריך הורתה ולידתה בקדושה ונתמעט מניה הורתה שלא בקדושה נשאר המיעוט הזה לגבי קנס ומתה למיתה איתרבי אבל משמעות בישראל נשארת:

בתוס' ד"ה המוציא וכו' דבגיורת פחותה מבת ג' וכו'. לענין אונס ומפתה דלא כתיב בהו ישראל ואף הורתה ולידתה שלא בקדושה איתא בקנס:

בא"ד ודריש אשר לא אורסה וכו' ה"נ דריש לאבי הנערה כו'. לא כתבו בקצרה דסובר קנסה לעצמה וא"כ לאביה לאו דוקא לדידיה. ואפשר שלא תימא דלמא שאני התם דכתיב אשר לא אורסה ודריש אשר לא אורסה לאביה וכו' לז"א דה"נ יש לדרוש כן וכו' או משום ריה"ג כתבו דכי היכי דדריש מאשר לא אורסה כו' וע"כ תאמר שנצרך לכך דאם מלאבי הנערה כפשטיה [דלכך פטר ריה"ג התם משום דלאבי הנערה דוקא ואם אורסה אינה לאביה ממילא דלית לה כלל] תקשי דריה"ג אדריה"ג בלא ר"י בר חנינא [דהתם קאמר ריה"ג דאורסה לית לה כלל משום דלא אורסה דוקא לאביה והיכא דלאו לאביה פטור מלאבי הנערה והכא קאמר לרבות יתומה לקנס דברי ריה"ג אע"כ דדוקא לריב"ח דס"ל דכי היכי דדריש כו' וכמ"ש לקמן בסמוך] ודו"ק:

בא"ד והכי גריס ר"ח וכן במכילתא וכו' . הוצרכו לזה דלא ניחא להו לומר משום דדריש ממקרא מסתברא דלא פליג שום תנא וכדדייק רבא בברייתא דאמי משום דלפירש"י דקרא לא אתיא רק לרבות שיכולה לעכב היכא שאינה ברשות האב וכגון בגרה אח"כ או יתומה כמ"ש רש"י דרבויא לא אתיא לכך [דאפשר דקאי אבוגרת] רק נקיט יתומה דבל"ז משמע ליה להך תנא דיתומה יש לה קנס וא"כ דלמא ר"ע היא [לז"א ה"ג ר"ח כו' דברי ריה"ג]:

בא"ד מריה"ג אריה"ג לר"י ב"ח כו' . אבל בלא ריב"ח אין להקשות מריה"ג דמחייב יתומה אף דכתיב לאבי הנערה ודריש לאבי הנערה הא אין לה אב לעצמה דבנערה שנתארסה ונתגרשה פוטר ולא דריש נמי אשר לא אורסה לאביה הא אורסה לעצמה דיש לחלק בין דרש זה לדרש זה אבל לריב"ח דס"ל דה"נ יש לדרוש כן פריך. ויש לראות למה כתבו מריה"ג אריה"ג לריב"ח ולא כפשוטו לריב"ח דאמר לריה"ג פטור הא אמר ריה"ג גבי אונס ופיתוי חייב י"ל דבאמת ה"נ קאמרי וק"ל:

בתד"ה בתולת ישראל וכו' וא"ת כו' מדממעט דוקא בת גרים. הא מתמעט בלא"ה אפילו בת ישראל דכוותיה מלאבי הנערה אע"כ ראינו דמלאבי הנערה אין למעט יתומה א"כ ה"נ לאבי הנערה דכתיב באונס ומפתה לא היינו ממעטין יתומה וא"כ ל"ל ריבויא דאם מאן:

בא"ד ולא היה סברא לומר דלא איצטריך קרא אלא לדיוקא כו' . א"ל אם נניח שהיה סברא לומר דאיצטריך קרא לדיוקא כ"ש דהקושיא מעיקרא ליתא דאיצטריך ימאן לרבות יתומה באונס ומפותה שלא תמעט מלאבי וה"נ במוש"ר אי לאו דהשמיענו קרא לדיוקא הא יתומה יש לה קנס הוי ממעטינן נמי מלאבי הנערה דז"א דתקשה בלאו הכי מ"ש אבל השתא דמרבינן יתומה לית לן למעוטי מלאבי הנערה כו' הא אדרבה מדאיצטריך באונס ומפתה ריבוי שלא נמעט מלאבי הנערה אם כן גבי מוציא שם רע נמי ממעטינן מלאבי הנערה בת גרים ולמה לי בתולת ישראל. וכן מ"ש ולא היה סברא לומר לדיוקא כו' אף אם היה סברא מ"מ לא היינו יודעין יתומה באונס ומפותה כיון דממועט מלאבי וליכא שום ריבוי. אבל כ"ז ליתא דכיון דכל זה הקושיא והתירוץ ליתא לפ"ה רק למאי דמפרשים רבויא דימאן אתיא ליתומה ואפ"ה מקשה בגמרא מאונס ע"כ משום דילפינן מוש"ר מאונס ומפתה דרבי' קרא התם וגלי לן ע"י רבויא דלא ממועט מלאבי הנערה בשום מקום והשתא הקושיא והתירוץ מבוארין בפשיטות וק"ל:

בתד"ה הא לא"ה וכו' היינו משום דכיון דלא כתיב ה' ביטל וכו'. אפשר שלא נתכוונו לדבר מה בסיום הך מלתא [מה שהוצרוכו לטעם והיינו כו' ביטל כו'] רק כיון שהקושיא הוא היאך אתה אומר נער חסר משמע קטנה כו' לכך פירשו היטב ומ"מ נראה כמיותר דמה צורך בזה ודוחק לומר דבפשטא דשמעתין ה"א דה' הראשונה דהנערה משמע ליה הידוע גדולה אין כו' דהכי מסתברא טפי מה' אחרונה ולפי"ז לא היה מקום לפרש המתקיף כפירושו דהתם נמי כתוב והוציאו את הנער לכן פירשו שהיינו משום ה' אחרונה והיאך מורה בה' אחרונה קטנה לז"א ביטל משמעות וכו' והשתא פריך שפיר אך זה דוחק דלישנא דנערה מלא לא משמע כן. עי"ל דבשמעתין י"ל נערה בה' משמע דוקא גדולה ובלא"ה יל"פ גדולה או קטנה פעם כך ופעם כך סובל הכל כמו מלת בתולה ומקשה אף בלא נערה לא היה כאן מקום לטעות לפרש קטנה כיון דאיירי בבת עונשין ולפי"ז לא היה מקום לפרש כפירוש ר"י לז"א דכוונת ר"ל דנער בלא ה' ביטל משמעות של נערה ואין לפרש כלל גדולה לבדה דחסרון ה' אחרונה מורה על ביטול משמעות התיבה של נערה דמשמע גדולה לבד ומורה שנער חסר לעולם אין פירושו גדולה דוקא ולזה מתקיף הא ע"כ האי נער חסר פירושו גדולה דוקא א"כ ראינו שאין החסרון ה' מורה על ביטול משמעות דנערה וק"ל:

מדיבור זה משמע דוהשתא א"ש דלעיל בד"ה א"כ אינו מדברי ר"י או רק לרווחא דמלתא כתבו וכמ"ש בח"ש. ונראה דוהשתא א"ש דלעיל אזלא לפירושם כפי מה שהבינו כפשטא לעיל ס"פ אלו נערות בד"ה הא לא"ה אפי' קטנה כו' ע"ש וק"ל ולפי שטתם דהתם כתבו הוהשתא א"ש:

בתד"ה הא כל מקום וכו'. לכאורה קשה לר"מ לא לכתוב ולו תהיה לאשה גם הנערה אלא יהיה בכל מקום נער חסר והיינו יודעין דנער גדולה משמע דבמוציא ש"ר כתיב נער ע"כ פירושו גדולה דהא לרבנן אי לאו הבנין אב דנערה מלא שבא ללמוד על הכלל דנער אפילו קטנה במשמע הוה אמינא גדולה אין קטנה לא ודו"ק:

מה. עריכה

גמ' אמר רבא מוציא ש"ר קאמרת כו' דהא וכו'. קשה היאך הבין רבא [דעת המקשן] למה הקשה מברייתא אחריתא יקשה מרישא לסיפא בהך ברייתא גופה אלא משום דס"ל חילוק בין אישתני דינא לאישתני גופא א"כ מה השיב לו דהא נכנסה לחופה כו' אי משום דרישא איכא לאוקמי במוציא ש"ר הא השתא נמי מקשה ליה ממוציא ש"ר ולפירוש ר"ש ניחא:

ברש"י בד"ה ראו גידולים שגידלתם כלומר וכו' . עשה כלומר על כלומר שבגמ' שלא תימא גם בבאו לה עדים בבית אביה שייך נמי טעם זה ראו גידולים וכו' [לכך פי' כלומר מבית זה יצאת הנבלה] כן נ"ל:

בתד"ה אמר רבא וכו' ל"ג בעלמא וכו'. מיהו רש"י גריס לה ומפרש בעלמא בלא בגרה:

בא"ד וכיון דקאי במציעתא כו' . ואין להקשות יסדר בהיפך דסדר דקרא נקיט ראשונה בבאו לה עדים בבית חמיה דהיינו מוציא ש"ר אח"כ במאורסה שזינתה ובאו לה עדים בבית אביה אח"כ סרחה ולבסוף בגרה דלא כתוב מפורש בתורה ואין להקשות כלל לפירוש ר"ש דליתני באו לה עדים בבית אביה שזינתה בבית חמיה בסקילה על פתח שער העיר ע"י מוש"ר דג' מדות במיתת נערה המאורסה שזינתה באירוסין קתני:

בתד"ה תנאי כו' ליכא אלא שינוי דינא. דמה שפירש"י שנשתנה גופן לא נשתנה קרבנם הוא בלא טעם:

בא"ד ליכא לפלוגי בין אישתני דינא כו' לפום ריהטא קשה א"כ קשיא רישא לסיפא בברייתא דשילא גופיה בג' מדות דברישא אע"ג דאישתני דינא לא אישתני קטלא ובסיפא אמרי' אישתני גופא אישתני קטלא וא"כ בהנך תנאי דמייתי דאף רבנן דס"ל אישתני דינא לא אישתני קטלא דלמא מ"מ לא סברי כאידך ברייתא דאשתני גופא לא אשתני קטלא. וזר לומר שתוספות כתבו תי' זה לפירוש ר"ש ואיירי רישא במוציא ש"ר דלא הוי אישתני דינא דאילו זנאי השתא נמי בסקילה. ועוד דלמ"ד מוציא ש"ר דוקא בשבעל [גם במוציא שם רע] אישתני דינא דזנאי לאחר שנבעלה ודאי בחנק ועוד דא"כ הו"מ למיפלג בדידה באו לה עדים בבית חמיה שזינתה בבית אביה בלא הוצאת שם רע בחנק דכיון דאישתני דינא כו' ולעיל כתבו לפירוש ר"ש דא"ש וכו' ועוד דמשמעות לשונם דכתבו דלא מפליג לעיל בין אישתני גופא לאישתני דינא אלא לרבא וכו' דכ"ז לפירוש רש"י אבל לר"ש מודה רבא דלא אמרי' אישתני דינא וכו' בשום מקום וחידוש הוא מלתא אחריתא כלל:

אבל ביאור דבריהם דודאי [למאן דאית ליה אישתני כו'] במוציא ש"ר באו לה עדים בבית חמיה שזינתה בבית אביה דנידון בסקילה חידוש הוא שחידשה תורה דאע"ג דאישתני דינא לא אישתני קטלא וכמ"ש דלמא כי חדית רחמנא היכא דלא אישתני גופא וכו' ולכן ברייתא דשילא אף דס"ל אישתני גופא אישתני קטלא וה"ה אישתני דינא אישתני קטלא ובבאו לה עדים בבית חמיה שזינתה בבית אביה בלא שם רע נידון בחנק מ"מ במוציא ש"ר חדית רחמנא דלא אמרי' הואיל ואישתני דינא כו' ואידך ברייתא ס"ל דמסברא לא אמרי' הואיל ואישתני גופא כו' וכ"ש דלא אמרי' אישתני דינא כו' ולהכי מייתי שפיר תנאי דמאן דס"ל לא אמרי' אישתני דינא כו' ה"נ לא אמרי' אישתני גופא ואתיא כאידך ברייתא בסרחה ולבסוף בגרה בסקילה דברייתא דשילא ס"ל דאמרי' אישתני גופא מסברא והה"נ אישתני דינא אישתני קטלא רק במוציא ש"ר חידוש וכו' והא דמפליג לעיל בין אישתני דינא לגופא כו' היינו לרבא דס"ל מסברא אמרי' אישתני גופא אישתני קטלא אף לאידך ברייתא והא דתני במוציא ש"ר אישתני גופא לא אישתני קטלא טעמא משום דקידוש הוא ולזה הקשה כיון דמסברא סבירא לך אישתני גופא אישתני קטלא מחידוש דמוציא ש"ר לא מצי למילף אישתני גופא דנוקי החידוש בפחות שנוכל דהיינו אישתני דינא לא אישתני קטלא כיון דמסברא אישתני גופא אישתני קטלא והה"נ אישתני דינא אישתני קטלא ונוקי החידוש שכנגד הסברא דהיינו דלא אמרי' אישתני קטלא דוקא באישתני דינא ומנ"ל לאידך ברייתא דלא אמרי' אישתני גופא אישתני קטלא אע"כ מסברא ס"ל דלא אמרי' אישתני גופא אישתני קטלא לא דחידוש הוא ממילא ליכא חידוש כלל לדידיה במוציא ש"ר דהא לא אמרי מסברא אישתני גופא אישתני קטלא כ"ש דלא אמרי' אישתני דינא וכו' ותנא דשילא ס"ל דאמרי' מסברא אישתני גופא אישתני קטלא וה"ה אישתני דינא וכו' רק במוציא ש"ר חדית רחמנא דלא אמרי' אישתני דינא וכו' אבל אישתני גופא נשאר בסברא החיצונה דאמרי' אישתני גופא אישתני קטלא לכן סרחה ולבסוף בגרה נידון כדהשתא בחנק ואפילו במוציא ש"ר דלא מצי למילף מחידושא דמוציא ש"ר דכי חדית רחמנא וכו' וק"ל:

והשתא כל הדוחקים שהיו בסברת רבא וכמ"ש התוס' לעיל נשארו לפי האמת חוץ מזו דלרבא היה קשה בבבא ראשונה דאיירי במוציא ש"ר הו"ל למיתני אפילו אישתני גופא לא אישתני קטלא ובבבא ג' דאיירי בלא הוצאת ש"ר הו"ל למיתני אפילו אישתני דינא אישתני קטלא אבל לפי האמת לא קשה מרישא אבל בסיפא מיהת הו"מ למיתני באו עדים בבית חמיה שזינתה בבית אביה בלא הוצאת ש"ר נדון בחנק כיון דאישתני דינא וכו' [וצריך לדחוק כמ"ש התוס' לעיל] וגם צ"ל דבבא הראשונה איירי במוציא ש"ר [ג"כ כדלעיל] וק"ל:

מה: עריכה

גמ' תני תידון בסקילה. ולא הוי ג' מדות ומשבשתא היא:

גמ' הנערה שהיתה כבר וכו' . לכאורה קשה אמאי משבש ברייתא דשילא נימא דשאני מוציא ש"ר דחדית ביה רחמנא הנערה שהיתה כבר דלא נימא הואיל ואישתני גופא אישתני קטלא אבל בסרחה ולבסוף בגרה בלא הוצאת ש"ר דביה איירי שילא נידון כדהשתא וכדשני רבא לעיל מוציא ש"ר קאמרת ועד כאן לא אותיב ליה ר"ה בריה דרב יהושע אלא דלמא כי חדית באישתני דינא ואישתני גופא לא מצי למילף מאישתני דינא אי לאו דס"ל מסברא מבחוץ כן. ומה"ט נראה שכתבו התוס' ומהכא שמעי' דכל היכא וכו' וזה בנין אב. אבל יש לראות מנ"ל לומר כן ולשבש ברייתא דשילא דהא למאי דס"ל לעיל כי חדית רחמנא באישתני דינא אפ"ה בלא מוציא ש"ר אמרי' אישתני דינא אישתני קטלא ובבא הראשונה דשילא איירי במוציא ש"ר דוקא. ואפ"ל בנערה המאורסה נמי כתיב הנערה את הנערה על דבר וגו'. אבל התם לכאורה לא מייתרא ומן ה' דנערה לא דריש ועוד דא"כ הו"ל לרש"י לאיתויי אותו הנערה לא והוציאו את הנערה דכתיב במוציא ש"ר ועוד דא"כ למאי נתכוונו התוס' במ"ש מהכא שמעינן וכו' וק"ל. ואפשר לומר כיון דלענין מאה סלעים פטור ואמרי' אישתני וכו' וע"כ משום טעמא דהכא מעשיה גרמו וכו' וכיון דאזיל בתר טעמא א"כ בעלמא נמי היכא דמעשיה גרמו והמעשה היה בנערות אמרי' נמי אישתני גופא לא אישתני קטלא [אבל לעיל לא ידע מהני טעמי כמ"ש לקמן]:

גמ' א"ה מילקי וכו' . לכאורה בל"ז נמי בברייתא מני' ובי' קשה נמי מ"ש וכמ"ש רש"י באמת לעיל בגופא דברייתא כדמפרש לקמן וכו' ואפשר לומר כיון דמהנערה קדריש א"כ בקנס נמי כתיב ונתנו לאבי הנערה ומצי למיכתב לאביה אבל בל"ז היה אפ"ל דלא אמרי' מסבר' אישתני גופא לא אישתני קטלא אלא לגבי מיתה דוקא ולא לתשלומין ומשני דאין סברא למידרש הנערה שהיתה כבר לענין תשלומין וכו':

גמ' גמר פתח מפתח כו' . כ"ז בע"י מוציא ש"ר דכתיב ביה פתח בית אב ומהי תיתי לומר שער העיר [ולזה הוצרך למילף פתח מפתח כו'] אבל בנערה המאורסה [כשבאו לה עדים מן האירוסין] כתיב שער העיר ולא שייך למילף מהדדי לענין זה [היינו מוציא ש"ר מבאו לה עדים באירוסין]:

בתד"ה ר"י וכו' אמאי צריך ויסרו וכו'. ולי י"ל דאי לא ויסרו ה"א לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו ודוקא לבתר דגלי רחמנא במוציא ש"ר ויסרו אותו דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו ילפינן שפיר מניה בעלמא כמ"ש בסוף הדבור ממסכת מכות דר"י גמיר ממוציא ש"ר וכו'. ועוד י"ל כיון דר"י ס"ל כר"א בן יעקב דאיירי דוקא בבעל ה"א דוקא לא בעל לוקה מלא תלך רכיל דלית ביה תשלומין דהכא איירי בבעל דוקא אבל בבעל אינו לוקה ומשלם דכל המשלם אינו לוקה ובפירוש ריבתה תורה מוציא ש"ר לתשלומין מוענשו אותו וק"ל. ועי' לעיל דף ל"ב ע"א בתד"ה דאינו לוקה:

בא"ד ונראה לר"ת דלוקה היינו מכות מרדות כו' לפירוש ר"ת ע"כ דסברת המקשה דפריך והתניא ר"י אמר בעל כו' ידע נמי מרדות מדרבנן ומקשה דלא בעל אינו לוקה משמע ליה לגמרי אינו לוקה. אבל לפי"ז [אינו מדוקדק הל' מאי לוקה מכת מרדות הכי] הול"ל מאי אינו לוקה מדאורייתא. ואפשר לומר דהמקשן היה סובר מדאורייתא ולא ידע הא דאסיק תלמודא אזהרה למוציא ש"ר מלא תלך רכיל וכן הא דויסרו אתיא למלקות וק"ל:

בא"ד ואע"ג דלר"י בעלמא כו' דגלי קרא כו'. לפירש"י נמי צ"ל כן לר"נ בר יצחק אבל לפירוש התוספות צ"ל כן אף לרב פפא ואפשר לומר דכמו לוהשתא א"ש כתבו זה כיון דלפירושו לא לקי מלא תלך כו' רק מויסרו אותו וכולה פרשה איירי כשבעל אבל לפירש"י לא א"ש כל כך כיון דלקי מלא תלך א"כ אף דהא דויסרו וענשו איירי כשבעל מ"מ בלא בעל עדיין לילקי מלא תלך:

מו. עריכה

גמ' ר"י אמר אינו חייב עד שישכור עדים. ואף דלר"י אינו חייב עד שיעשה מעשה וישכור עדים בממון מ"מ קרי ליה [רש"י] לעיל לאו שאין בו מעשה ולא לקי בלא בעל [אי לאו דס"ל לר"י לאו שאין בו מעשה לוקין עליו] ומהכא קים לי' לר"י בעלמא דלוקין על לאו שאין בו מעשה כיון דס"ס הלאו שבא המלקות עליו דהיינו לא תלך רכיל הלאו בעצמו אין בו מעשה רק דיבורא בעלמא ואף דגלי קרא הכא שאינו לוקה אלא בשבעל והשכיר עדים מ"מ משמעות הלאו אינו רק שלא יוציא ש"ר וק"ל:

ברש"י בד"ה ויסרו מויסרו ויסרו מבן שעמו כו' . לכאורה קשה כיון דבבן סורר יש מלקות כדאיתא במשנה בהדיא פרק בן סורר ומורה מתרין בו בפני ג' ומלקין אותו וכו' וה"ט ודאי דיליף בן מבן וא"כ לא צריך תו לגמורי אלא יסרו מיסרו ולמה לן לאגמורי יסרו מבן כאילו כתיב הכא במוציא שם רע בן ואי לא גמרי' למד מן הלמד הוי א"ש קצת:

בתד"ה בשלמא לראב"י כו' אין להורגה וכו'. דדלמא קודם שאירסה זינתה או דלמא באונס או לפעמים יקרה שאין כאן דם. עיין ברמב"ן בחומש וק"ל:

בא"ד פשיטא דלא מיתכחשי העדים בשביל כך. יש לראות אף דלא מיתכחשי העדים בשביל כך לסוקלן מ"מ היא סתירה לדבריו לא מצאתי לבתך בתולים לזה מראין השמלה אלה בתולי בתי ואפשר דלא מילקי בשביל כך או נותן מאה סלע כיון דמ"מ הביא עדים שזינתה אף ששיקר במה שאמר לא מצאתי בתולים מ"מ פתח פתוח מצא [ואולי הטה הנואף כמ"ש התוס']:

בא"ד וי"ל דסבר כו' . ואיירי שהביא עדים כשרי בתו (שיגרת לישנא דתלמודא דמפרש קרא הכי אליבא דרבנן נקיט) המכחישין הראשונים ואפ"ה צריך פרישת שמלה דאי לא"ה לא מיחייב דלא מיחייב אא"כ העיז פניו לשנות הידוע וכו' וק"ל:

מו: עריכה

גמ' השתא אביה מקבל קידושיה דכתיב וכו' . לא קאמר אלא [דלמאי דמשמע קצת מדברי רש"י דקושיית המקשה מנ"ל דכסף דאבוה א"כ לסברת השתא כו' לא צריך לתירוצא קמא] משום דמ"מ איצטריך אין כסף לאורויי דמיקדשא בכסף והקושיא מעיקרא בכסף מנ"ל היא קושיא כוללת כדאיתא בקידושין ולהכי פריך ואימא לדידה דלא שמעינן מזה אלא דמיקדשא בכסף ולשיטת התוס' [דמשמע קצת דקושיית הגמ' אינו אלא מנ"ל דלאבוה] מ"מ יש ליישב [וכמ"ש הגאון לקמן דגם התוס' ס"ל כן דמקשה אתרוייהו] וכן יש ליישב בקושי פירוש שני שבקונטרס ופי' ר"ח דמקשה ואימא לדידה דאף דשמעינן מאין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר [דהיינו אב] דהכי דיוק הפשוט מ"מ דלמא בנערה הוא שלה והדיוק אבל יש כסף לאדון אחר בקטנה דבקטנה לא שמעינן רק שאביה מקבל קידושיה [ואשמועי' דמיקדשא בכסף וכסף דאבוה] לז"א השתא וכו' ומקשה ואימא הני מילי קטנה וכו' ודלמא קרא [דאין כסף] אתי לאשמעי' דמיקדשא בכסף אבל הדיוק יש כסף לאדון אחר בקטנה לחודא קאי אבל בנערה לא הוי לאדון רק שלה [וע"ז משני שפיר יציאה דכוותה וכו' מה התם בנערה וכו' ולאב כבר נשמע מדיוק הפשוט גם להמקשה] ועי' בק"א בפרק הכותב על הלכה זו כי נדפס שלא במקומו:

גמ' מהפרת נדרים מיהא נפקא כו' . עי' לעיל דף ל"ט ע"א אלא אירוסין מי קמפקא מרשות האב לגמרי הא תנן נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה וק"ל:

ברש"י בד"ה ומקבל את גיטה אם נתגרשה מן האירוסין וכו' אבל נשאת שוב אין לו רשות בה. ועיין לקמן דף ע"ג ע"ב מודים חכמים לר"א וכו' בקטנה שהשיאה וכו' ונתגרשה ופירש"י וקיבל אביה גיטה וכו' וצ"ל שהשיאה לא נשואין ממש וזה דוחק:

ברש"י בד"ה ואימא לדידה וכו' לאשמועינן אתי שהיא נקנית כו'. דכל הך סוגיא נשנית קודם דאתיא ללימוד דכי יקח וכו' כדאיתא בקידושין בהדיא אמשנה קמייתא בכסף מנ"ל ותו הא דתנן האב זכאי בבתו בכסף מנ"ל דמיקדשא בכסף וכסף קידושין שלו אמר רב יהודה וכו' וכל הך סוגיא כהוייתה אח"כ איתא והאי תנא מפיק לה מהכא דתניא כי יקח כו' ואיצטריך למיכתב וכו' וצ"ל דמ"מ מקשו התוס' כיון דעביד צריכותא לבסוף הו"ל לשנויי הקושיא ואימא לדידה כתיב כי יקח ומינה שמעינן דמיקדשא בכסף א"כ מייתר אין כסף לאורויי דשל אב אבל מ"מ הך סוגיא נשנית מקודם דאתיין לכי יקח [גם להתוס'] ומ"ש התוס' בד"ה השתא וכו' הוא כעין קושיא שמקשה ואימא לדידה [היינו דלמאי דעביד צריכותא לבסוף א"כ להתרצן ל"ל אין כסף]:

ברש"י בד"ה שייך בה בידו ליטול ממון כו' למוסרה. הקושיא מבואר [הא זה גופא בעי למילף דדלמא אין בידו למוסרה כשהיא נערה] וצ"ל שהרי בידו למוסרה בקטנותה דנלמד מאת בתי נתתי כו' ועיין לעיל סוף אלו נערות בתד"ה דאי בעי מסר לה למנוול ובתוס' קדושין באורך וק"ל:

בתד"ה ואימא ה"מ קטנה כו' ועוד י"ל דאמעשה ידיה פשיטא ליה וכו' ולפ"ז צריכותא דקידושין ומעשה ידיה דלא מצינו למילף מהדדי בפרק קמא דקדושין הו"ל לתלמודא לעשות סברא זו לצריכותא:

מז. עריכה

בתד"ה משום איבה כו' לצדדין קתני כו'. יש כאן מקום עיון ולטרדת הרעש בעו"ה לא עיינתי הלכות הללו כראוי:

בתד"ה דמסר לה כו'. קושיית מהרש"ל יש לישב בחילוק דאורייתא ודרבנן [כמ"ש מהרש"א]:

בתד"ה השתא וכו' אלא מכח ק"ו דהשתא כו'. וכיון דסיף סוף צריך לבא לק"ו א"כ מ"ש הך ק"ו מהך ק"ו:

בתד"ה כתב לה וכו' ואי הוי שייך התם אומדנא אחרינא הוי אמדינן כו'. ראיתי מי שמאריך בזה עד מאד ובמ"ש בסמוך דרבנן נמי אזלי בתר אומדנא ולי נראה דבריהם כפשוטן אחר העיון קצת ואין עת לכתוב והעיקר דודאי יש חילוק בין מדידי' לדידה או מדידה לדידי' ואע"ג דהכא איכא ב' אומדנא והתם חד אומדנא מ"מ אילו הוי שייך התם אומדנא אחרינא [מאוחרת] הוי אזלי' בתר אותה אומדנא ולא הוי אמרי' די לנו באומדנא זו משא"כ במדידה לדידיה מודה ראב"ע דדי לנו וכו' עיין בהמאור ומלחמות בפשט זה דכתב לה פירות כסות וכלים:

מז: עריכה

גמ' חסורי מחסרא כו' . לא מסמיך בבא דפרקונה ללפיכך [ואמאי נקטו בין מזונות לקבורתה] דמסדרן כסדר המשנה:

מח. עריכה

בתד"ה מי שהלך וכו'. עיין ברי"ף גירסא אחרת. ואין להקשות לגירסת אית ספרים מאי מקשה לפי כבודו לא דלמא אה"נ כיון שאינו אצלה. דאין זה רק צד רבותא לא לפי האמת ודו"ק:

בתד"ה לעולם וכו' דא"כ הוי משמע עד שימסור וכו'. דאי משום דקתני אח"כ מסר וכו' י"ל דהוי פי' דרישא:

מח: עריכה

גמ' סתם חצר דידי' לנישואין א"ל דיוקא אדיוקא דחצר אחרת שאינו שלו ושלה [דמריש' משמע חצר דידה סתמא ללון הא חצר אחרת סתמא לנישואין ומסיפא משמע חצר דידי' דוקא סתמא לנישואין די"ל חצר דעלמא פשיטא דסתמא ללון דגרע מחצר דידה]. ואין להקשות כיון דסתם חצר שלו לנישואין למה אינה אוכלת בתרומה הא פירש"י בד"ה הא סתמא כו' זוהי כניסת חופתה דמ"מ לא מיקרי חופה שלימה וכדמסיים בברייתא עד שתכנס לחופה:

ברש"י בד"ה לרשות הבעל לנישואין כלומר כו' דגירסת רש"י היה נמי עד שתכנס לחופה [ר"ל דגריס עד שתכנס לחופה לרשות הבעל לנשואין] זה שכתב כלומר כו'. וכן מוכח ממ"ש בד"ה לעולם וכו' ואוקימנא דהאי לעולם וכו' ש"מ דגריס במשנה לחופה [הגם דבגמ' י"ל לגירסא דלא גריס לחופה דברייתא היא וכמ"ש מהרש"א אבל לשון רש"י ואוקימנא כו' משמע דאמתניתין קאי]:

ברש"י בד"ה מסירתה לכל ליורשה כו' ולכל דבר כו'. חוץ מאכילת תרומה כו' ומשום סימפון כו' לכאורה לכל דבר איש כאשתו לאו דוקא דלהפרת נדרים שלא בשותפות כדין בעל למה כיון דחיישינן לסימפון וק"ל:

בתד"ה רב אסי כו' ועוד דאיתותב כו'. נראה לפי' הקונטרס אין כאן קושיא דנראה דמשום קושיא זו לפירושו פי' לקמן שהקושיא הוא מבד"א לירושה דמשמע לירש דוקא ולהכי פי' תיובתא דכולהו ומפרש נמי בשמואל לירושתה לחודא והשתא בשאר דברים חוץ מתרומה לא תליא מידי במשנה אחרונה [במה דקאמר] עד שתכנס לחופה ואף רב דאמר מסירתה לכל חוץ מתרומה איתותב ואף שסיים בברייתא אבל לתרומה וכו' דיש לדייק בהיפך מדמוציא תרומה לחוד י"ל דלרבותא נקיט תרומה אף שמדאורייתא ארוסה אוכלת בתרומה רבנן גזרו בי' כדלקמן רק תוספות סמכו עצמן בקושייתם אפירושם דלקמן בסמוך בד"ה תיובתא:

בא"ד דודאי סברא הוא וכו' . דכיון דהגמ' קאמר איכא בינייהו למשנה הראשונה א"כ ראינו דסברא פשוטה לתלמודא ולמה ישתנה במשנה אחרונה סברא זו אבל רב אסי מתני' דוחקתו וכו' והשתא באמת האיכא בינייהו [מסר] אינו אמת לרב אסי מכח הכרח המשנה וליכא בינייהו אלא קיבל והלך או הכרח המשנה אפשר דאינו עושה רק שראינו במשנה אחרונה דלית לה סברא זו אבל בתחלה למה נאמר שיסברו נגד הסברא בלא מכריח [וא"כ האיכא בינייהו נשאר קיים במשנה הראשונה]:

בא"ד ועוד אומר ר"י וכו' . ועיין בפיסקא דזו משנה הראשונה לקמן [דקאמר עולא קמייתא שמא ימזגו בתרייתא משום סמפון. ואמאי סובר רב חוץ מתרומה מטעם שמא ימזגו] וי"ל דה"ק קמייתא שמא ימזגו גרידא ואח"כ ראה עוד סברא משום סמפון נמי אבל שמא ימזגו עכ"פ נשאר ג"כ דאין סברא שיקילו במשנה אחרונה במסר ויחמירו בהגיע זמן היפך דמשנה הראשונה והאיכא בינייהו מסר נשאר לפי האמת אף לפי משנה אחרונה:

בתד"ה ושמואל אמר וכו' אלא למעוטי תרומה וכו' ור"ל נמי כו' אלא תרומה כו'. ולפי"ז ס"ל כולהו כרב רק כל אחד נקיט לשונו בפני עצמו ועי' ודו"ק:

בתד"ה תיובתא וכו'. ולפי האי נמי שכתבו לעיל בד"ה ושמואל דאתי למעוטי אף כתובה דר"ל תיובתא נמי דשמואל ודו"ק:

מט. עריכה

גמ' מזונות בתו הוא דאינו חייב כו' . ולכאורה היה נ"ל דאין זה דיוק כלל דנקט בתו לרבותא שלא תימא שחייב לזונה מתנאי כתובה בנן נוקבן וכו' דקאי אף בחייו השמיענו דדוקא לאחר מיתה ומדדריש ר"א ב"ע ולמדו זו מזו וכו' ועיין:

בתד"ה ואימא וכו' ומיהו קשה לפירוש זה. [הא דקשה דוקא לפירוש זה משום ד]לכאורה לא היה לפניהם בפירש"י וכיון דלא נפקא לן וכו' דבית אביה כו' [וראיה] ממה שכתבו בסמוך למה המתין כל כך כו' [ולמה שכתב רש"י וכיון כו' שפיר מקושר] דדוחק לומר דאפ"ה הקשו ליבעי אבעייתו אמתני' דדלמא לא מספקא ליה כלל אי לאו דרשא דבית אביה ולהכי לפירש"י דאיבעיא אמתני' פשיט באמת הפרת נדרים גרידא. או אף אם היה לפניהם בפירוש רש"י וכיון כו' מ"מ לשיטה זו דאיבעיא הוא י"ל דפשיט הפרת נדרים לחוד משא"כ לפירושם דקושיא הוא מנ"ל למעוטי מסר וכו' הקשו שפיר. ונ"ל עוד בלא"ה דלפי' רש"י י"ל דלא למד מתנא דבי ר"י אלא דמסר מוציא מרשות אב ושוב אין לו כח בה מדאינו יכול להפר נדריה וכיון דנלמד זה שוב ילפינן מנכנסה לחופה ולא נבעלה דהוי נמי [לאחר שנתארמלה ונתארסה] נערה בתולה מאורסה ואפ"ה בחנק כיון דיוצאה פעם אחת מרשות האב ה"נ לא שנא דכל עצמות קושית התוס' אינו רק דלא מצינו למילף מנדרים רק דיוצאה מרשות האב ושוב אין לאב כח בה וכיון שכן לא מצי להפר נדריה אבל מ"מ למה לא תהיה בסקילה כיון דאכתי נערה בתולה מאורסה היא כמו יתומה שאין לה אב [ולפירש"י דפשיטא ליה בנכנסה לחופה הואיל ויצאה מרשותו ה"ה מסר] אבל לפירוש התוס' קושית הגמרא על נכנסה לחופה לא נלמד עדיין היכא דהדרא דאימא כיון שאכתי נערה בתולה מאורסה היא הדרא למלתא קמייתא א"כ הקשו שפיר היאך נלמד זה מהפרת נדרים ודו"ק. ותירצו דאין מבקשין ללמוד אם נניח דנשאר רושם עליה מנשואין הראשונים פשוט לי' דלא הדרא למלתא קמייתא דנשואה חשיבא כבעולה רק לומד דלא תימא בטלה שם נשואין מינה וכו' וה"ה מסר נמי וק"ל:

מט: עריכה

ברש"י בד"ה גדולה מזו אמרו בגדולה מזו וכו' . כוונתו נ"ל פשוט שמובן לפי משמעות הלשון גדולה מזו וכו' ואינו מסיים אפילו ניסת הבת דהול"ל גדולה מזו אמרו ניסת הבת אלמנה ניזונת מנכסיו הוא ואשתו מבעיא משמע שהגדולה מזו הוא שאפילו אלמנה ניזונת כ"ש אשתו בחייו וא"כ אין ענין לזה עם זה [לקוראו גדולה מזו] דלמה לא תהא אלמנה ניזונת מנכסיו כשהם בני חורין משא"כ הכא תיקנו שניזונת אשתו אפילו ממשועבדים לכן תיקן הלשון בגדולה וכו' ר"ל מאי אריא שתקנו וכו' שניזונת באופן זה דהיינו ממשועבדים דבנו מקבל מתנה בגדולה מזו באופן גדול מזה תקנו אפילו שניזונת וק"ל:

ברש"י בד"ה הוא ואשתו שהוא קיים כו' . משום דהוא ליכא כ"ש כלל רק הקושיא למה קאמר ואשתו לזה פירש הכא שהוא קיים וכו' [דלהכי נקיט הוא ואשתו משום דהוא מורה שהוא קיים וא"כ אשתו מבעיא מאלמנה דהתם] אבל ממ"ש ואלו בניו הם משמע דאף הוא פשיטא שיתקנו שחייב הבן לזון את האב וכו'. ועיקר הקושיא דודאי ראוי לתקן בכותב מתנה לבנו שתטרוף ממנו מזונותיה דאין בזה משום תקון העולם שלא לטרוף ממשועבדים דמכר או מתנה דדוקא מתנה לאחר דאי לאו וכו' שייך תיקון העולם משא"כ בבנו דהא תקנו אפילו לטרוף מזונות מלוקח דהיינו בעל הבת מטעמא דלא דמיא ללוקח אחרינא דליכא כאן תקון העולם כ"ש הכא במתנה דבן:

בתד"ה אכפיי' וכו' בדברים. ובדלא אמיד מימר אמרינן ניחא לך וכו' משא"כ באמיד כייפי' בדברים קשים בנזיפה וגערה שעובר על מצות צדקה. או באמיד כפיי' ממש ותלמודא לא מייתי ראיה אלא שמצינו כפיי' בצדקה אף דאין הכפיות שוין. רק לפי"ז הו"ל לאתויי מלא אמיד גופיה דכייפינן נמי בדברים רק להא"נ אפשר לפרש הראיה כן [דלהא"נ דמיירי שם בקצב קשה מה ראיה מהתם וצ"ל דמייתי ראיה שמצינו כפיי'] או אפשר לפרש [להא"נ] ולא אמרן דלית הלכתא אלא דלא אמיד אבל באמיד התקינו מצד התיקון לא מצד הדין כייפי' כי הא וכו':

בסה"ד ועוד דבצדקה וכו'. ודוקא על מצות עשה שמתן שכרה בצידה לא כייפינן אבל הכא דאיכא לאוין כייפינן ודו"ק:

בתד"ה הוא ואשתו וכו'. יסוד דבריהם לדייק דמתנה כמכר ואף לפי תקנת אושא בין מחיים בין לאחר מיתה אינן ניזונין מאחר ולמסקנא דלית הלכתא כהך תקנה דבמחיים אינן ניזונין אף מבנו מטעמא דכיון דקאי הוא נטרח לדידיה ולדידה א"כ כ"ש דמהך טעמא אינו גובה מאחר בלא טעמא דמתנה כמכר מ"מ נ"מ לאחר מותו דמתנה כמכר ואינו גובה ממקבל מתנה אחר אבל מבנו גובית לאחר מיתה מכ"ש דגובית מבעל דהוי לוקח ועיין באבן העזר סי' צ"ג לא ראיתי לדין זה ולדעתי הוא דין גדול שגובית האלמנה מזונות וכ"ש כתובה ממתנה שכתב האב לבנו אף במתנת בריא כ"ש מתנת שכ"מ ועיין. גם בסמ"ע סי' רנ"ב נראה שצ"ע. ונחזור לענינינו (דקשה) [דא"ל] דאף במחיים נ"מ אף למסקנא מהאי דמתנה כמכר משום דאי אין מתנה כמכר ואף מאחר ניזונת א"כ צ"ל שהתקנה היה בבנו אף במטלטלין וכמ"ש התוס' ובזה מסיק דרק במה שתיקן אין הלכה דהיינו במטלטלין אבל במקרקע בלאו תקנתם נמי גבי כיון דמתנה אינו כמכר א"כ הוצרכו להביא ראיה דמתנה כמכר דהשתא אפילו קרקע אינו גובה מאחר ואי לא"ה ה"א גובה והא דלית הלכתא כתקנה ואינו גובה אפילו מבנו היינו במה שתיקן בצד דמתנה אינה כמכר לגבות מבנו אפילו במטלטלין [בזה אין הלכה]. דז"א דתקשי מאי פריך גדולה מזו כו' הוא ואשתו מיבעיא דלמא הכא תקנו אף מטלטלי משא"כ בניסת הבת דוקא ממקרקע ניזונת ולא ממטלטלין דאף מטלטלין בני חורין לאחר מיתה אינה ניזונת אלא צ"ל דהכא פירושו דבגדולה מזו תקנו שניזונת ממשעבדי היכא דליכא משום תקון העולם ועשו משועבדים כאילו הן בני חורין כ"ש דתקנו כאן ועשו משועבדים כבני חורין דהשתא לאחר מותו דאף מבני חורין לא גבה ממטלטלין ה"ה ממשועבדים ובחייו דממטלטלין ניזונין כשהם בני חורין גם משעבדי עשו כבני חורין וא"כ מטלטלין ליכא רבותא כלל וצריך לומר דאי מתנה אינה כמכר הם תקנו זה (אינו דא"כ לא מקשה מידי גדולה מזו) בעצמו שלא יהיה מתנה כמכר וניזונת (ז"א) ממקבל מתנה אפילו מאחר רק נקיט בנו משום מטלטלין ולבתר דמסיק דלית הלכתא הכי אף (מאחר) [מקרקע אינה] ניזונת [אף מבן וכ"ש מאחר דמתנה כמכר מצד הדין. וא"כ תו ליכא נ"מ במחיים רק לאחר מיתה דנשאר התקנה מגדולה מזו וכמ"ש לעיל]:

ואין זה מחוור דהא מאחר לא גבה ממטלטלי אף שמתנה אינה כמכר [מצד התקנה] ותיקנו שמבנו גבי [ואמאי חילקו בתקנתן בין אחר לבנו לענין מטלטלי] וצ"ל [דאי מתנה אינה כמכר היינו] שמתנה כיורשין ולא כמכר דהיינו שתהיה ניזונות ממקרקע ולא ממטלטלי כמ"ש התוס' כמו שאין אלמנה ניזונת ממטלטלי דיורשין כו' משמע כוונתן כאילו עשאוהו כיורשין מטעם תקנת השוק דאף במתנה יש תקנת השוק כדאיתא בפוסקים עיין בסמ"ע סי' רנ"ב וגבי בנו ליכא משום תקנת השוק ומש"ה תקנו בבנו אף במטלטלין כאילו הם בני חורין ומקשה ודאי תקנו לגבי בנו כאילו הם עדיין בעין דגדולה וכו' וכדלעיל וא"כ יש לצדד ולישב האין לומר שכתבתי ודו"ק:

ואם נאמר דדוקא בהוא ליתא לתקנתא דעובדא דר' יונתן בהוא הוי אתי שפיר כפשוטו. ועיין בכל זה במרדכי תמצא מזה וק"ל:

בא"ד דמסקינן בפ"ק דב"מ שטר שיש בו אחריות וכו'. הובא בסמוך דף נ"א אף דלרבנן בין כך ובין כך לא יחזיר והאי מסקינן לר"מ דוקא הוא מ"מ לרבנן נמי כשמפורש שאינו מקבל עליו אחריות הדין כן ודו"ק:

נ. עריכה

גמ' עשינהו בעי. נראה דרש"י לא גריס לה [דרש"י כתב ההוכחה מדהוצרך להחזיק לו טובה] וק"ל:

גמ' מאי קרא [אף דתקנה היא. אך] התקנה הוי שלא יבזבז יותר מחומש משמע אבל חומש נזכר עכ"פ מקודם רק הם תקנו שלא יבזבז יותר לזה אמר מאי קרא היאך נרמז בשום מקום חומש:

גמ' פחות מבן שש רץ אחריו כו' . ודבן ה' למקרא לאיבעית אימא בבריא ולל"ק י"ל דבן ה' היינו ויום אחד והאי קרי בר שית ופחות מבר שית ר"ל פחות מבר ה' שנים ויום אחד. ודוחק. דהא מקודם צריך ללמוד א' ב' וכיון דבן ה' ויום אחד למקרא הכניסו מקודם לא' ב'. גם הב' לשונות הוי מצי לשנויי כן [דהא דרץ] אחריו ואינו מגיעו היינו פחות מבן ה' ויום א' דקרי ליה בר שית והא דאיכא דאמרי חביריו רצין אחריו היינו פחות מבן שש ממש:

גמ' תנא מני' ארבעין זימנין כו' . פירושו כפשוטו דתנא מני' כו' מי מרא דשמעתא לא כמ"ש בח"ש [דקאי אגוף הדין] דכלל גדול לדעת שם אומרו מלבד הענין שנראה לי וכתבתיהו במקום אחר בר מן דין וכי זוטר האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם וכמה דקדקו רחבא דפומבדיתא דאפילו ספק גברא גריס וכעין סוגיא זו תמצא פרק תפלת השחר חדא הוא לך או חדתא כו':

גמ' ודמיא ליה כמאן דמנח בכיסתא. לא קאמר כמנח בקופסא ואדרבא אדם עשוי למשמש בכיסו כל שעה [דבאמת הכי פירושו] וכן נראה דאע"ג דתנא מניה מ' זימנין אפ"ה דמיא ליה בעיניו כאלו לא תפסו עדיין בכח זכרונו רק כמאן דמנח בכיסא וממשמש בו כל שעה וחזר עלה וכמ"ש אינו דומה השונה וכו' לשונה מאה פעמים ואחד ולזה אמר ודמיא ליה לא והויא ליה וכו' והשתא קמ"ל מידי בודמיא ליה:

גמ' דלא אתי לאינצויי. עיין בע"י הביא מתוס' פירוש בענין אחר [מפירש"י]. למ"ד מידי חליצה וכו' י"ל דדוקא בנים לבניך דבת לבניך שמא תבא שתהא היא זקוקה ליבום משא"כ כשבנים לבניך האיש אינו זקוק ליבום רק היא מכלמת את עצמה לחלוץ לו ודוחק:

בתד"ה אל יבזבז וכו'. עיין בר"ן שהביא תחלת הירושלמי [אי חומש לכל שנה לחמש שנים מכלה את הכל וע"ז מפרש פעם ראשונה כו'] מיהו י"ל כעישורייתא דרבי וכמו שהקשו התוספות בפ"ק דב"ק [אקושית הגמרא] אלא מעתה אי אתרמי לי' תלתא מצות יהיב לכוליה ביתי' עיין בתוספות שם:

בתד"ה שיהא אדם כו' והא דתנן כו' אלא לגלגל. בה"א כתבו זה או לאיבעית אימא אבל לשינויא קמא י"ל בן עשר למשנה למספי ובר שית ספי איירי ע"כ למקרא דא"ל שהבין בשינויא קמא הכל למשנה דא"כ במאי מיתוקם בן עשר למשנה [וכ"כ מהרש"א] ודו"ק:

בתד"ה ספי ליה כתורא וכו' והא דתנן כו' היינו לגלגל. בה"א וכן לאיבעית אימא פשיטא ליה דבן ה' למקרא איירי לגלגל ולא למיספי והא דקאמר בציר מבר שית לא תקבל אע"ג דבן ה' למקרא פירושו לא תקבל למיספי לי' משום דלמיספי הוא יורד עמו לחייו ובן ה' למקרא בלא יורד עמו לחייו אבל לתירוץ זה דספי לאו היינו לחייו השמיענו דנמי לגלגל אינו רק בינוני הוא וג' חלוקות בדבר בן ה' לגלגל בן ו' למיספי בר תריסר לחייו [וכ"ה במהרש"א]. ואין להקשות הא דקאמר באושא התקינו כו' מתגלגל עם בנו עד בן י"ב והכא מבן ו' ספי לי' [אף דשניהם למקרא לשנויא קמא וספי הוא יותר מגלגול] י"ל נגד לחייו קוראו לגלגל ולאפוקי לירד לחייו או י"ל דגלגול היינו דברים רכים לא בכח ובן ה' מגלגל עמו בלימוד מעט ומבן ו' מגלגל עמו בלימוד הרבה לא בקושי ובחוזק רק מכריחו בדברים רכים ללמוד הרבה [וא"כ גם ספי לי' היינו גלגול בדברים רכים אלא שהוא הרבות הלימוד] או י"ל דמגלגל עמו מה שהוא למד לאותו עת ע"פ תקנת חכמים דהיינו בן ה' למקרא מגלגל עמו במקרא עד בן ו' ואז ספי לי' מקרא [לתירוצא קמא] ובן עשר למשנה מגלגל למשנה עד תריסר ואינו מיסרו לרדותו ברצועה עד י"ב שבא לכלל כוחו [וגם המקשה הבין כן] והקשה סוף סוף שפיר דכאן משמע שאין בר רידוי עד י"ב והכא בר שית דספי ורידוי ס"ד חדא מלתא היא וכיון דבר רידוי הוא לא ס"ל למקשה לחלק בין למשנה או למקרא [והול"ל דבר רידוי הוא תיכף מבן עשר למשנה]. וזה נראה יותר נכון דודאי ידע מתני' דבן ה' למקרא וי' למשנה והיאך מיירי תקנה להתגלגל במקרא עד י"ב שנה וק"ל: וקשה מי הכריחו לג' חילוקים דילמא לעולם בן ה' למספי והיינו בן ה' ויום אחד ואותו קראו בר שית ולאיבעית אימא צריכא לפרש בר שית דומיא דבר שית דאביי [דאיירי ע"כ בר שית ויום אחד כמו שכתבו התוספות בסמוך] ויש ליישב וק"ל [דא"כ למה הוצרך לומר לרב שמואל בר שילת פחות מבר שית דהיינו פחות מבן ה' ויום אחד לא תקבל ומכאן ואילך דהיינו מן ה' ויום אחד ספי היינו מגלגל עמו הא משנה מפורשת היא בן ה' למקרא]:

בהא דאמרה לי אם בר שית למקרא בר עשר למשנה קשה בר עשר למשנה מתני' היא ולמה לי מינקת דאביי י"ל לאורויי על י"ב דתעניתא כפירוש התוס' בד"ה ובת תריסר דהיינו ויום אחד דבר עשר למשנה נסתיים מכח מתני' דאבות ולפירש"י [בבת תריסר] י"ל לאורויי על בן שית למקרא וכמ"ש התוס' דהיינו [ויום א'] למספי:

ומה שכתבו התוס' והשתא כו' מקושר פשוט ומ"מ בלא"ה נמי ע"כ צ"ל כן דע"כ בר שית איירי למיספי דומיא דבר שית דהכא דמייתי עלה דאיירי למיספי ואיירי ע"כ מבר שית ויום אחד דאל"כ קשה לישני מתני' דבן ה' למקרא ובן יו"ד למשנה דמחלק נמי בין מקרא למשנה [ולמה לי למינקת דאביי] י"ל דזהו קושית התוס' מתחלה מאי מייתי מינקת [הא מתני' הוא] לזה פירשו היינו בר שית כו' [ועלה קאמרי והשתא]. ואפשר לומר עוד במה דקמ"ל מניקתו של אביי [אף אם נאמר דבר שית לאו היינו שית ויום אחד ולגלגל ולא למיספי דלא כמ"ש התוס'] שלא תימא בן חמש [דמתניתין] ר"ל ד' ויום א' לזה אמר בר שית למקרא דהשתא ע"כ בן ה' פירושו ה' ויום א':

בתד"ה הבעל מוציא כו' אי נמי דכתב לה דין ודברים אין לי בפירות נכסיך אבל א"ל דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן כו' כן נ"ל דכצ"ל ובח"ש מגיה בענין אחר ע"ש ועיין לקמן בסוגיא:

נ: עריכה

גמ' שמואל לטעמיה. למה לי [דעיקר אבעיתו היה או לפרנסה משום דשמואל]:

ברש"י בד"ה או דלמא מזונות ממש ואע"ג דתנאי כתובה ככתובה וכו' דכל אסמכתא וכו'. אין המשמעות שר"ל היקישא דבנים ירשו ובנות יזונו ויש לראות למה לא מקשה [רש"י] מניה דהא במתני' מקיש לה להדדי ואם נאמר דלמא לא ס"ל הך הקישא דלא לכל מילי איתקש חדא דתוספות לא כתבו כן שכתבו בד"ה וא"ל זיל זון דלא ניחא ליה למימר שיחלוק רב על המשנה דקתני דמזונות הבנות הוי כירושת בנין דכרין וכו' ועוד דא"כ רב המנונא למה לא יליף לה מתנאי כתובה ככתובה וק"ל:

בתד"ה ומאי עילויא וכו' פירוש עשיר בדעת וכו'. הוצרכו לזה דאי עשיר בנכסים א"כ י"ל דלעולם ר"י לפחות קאמר ומ"מ השיבו חכמים דלא אזלינן כלל בתר אומדן דעת האב דאף דבאותו פעם נתן לבת הראשונה פחות מעישור נכסים שבאותו פעם הוא יותר מעישור נכסים של עתה אלא שמין עישור נכסים דהשתא וז"א מהי תיתי לומר פחות מעישור נכסים שבאותו פעם מנא ידעינן פחות מעישור עכ"פ מעישור נכסים דהשתא אלא י"ל משום דא"כ פי' בחכמים אלא שמין את הנכסים לפי אומדן דעת בערך נכסים אלו והוי שמואל כרבנן עיין לקמן בדף ס"ח בתד"ה אי נימא עני כו' וק"ל:

בא"ד דאין ללכת אחר דעתו הראשונה כו' . אף לפחות דא"כ נפחות יותר ד"מ בראשונה נתן חלק י"ב מנכסיו שמא השתא עני יותר בדיעה והיה נותן חלק ט"ז בנכסיו [וזהו שאמרו פעמים שאדם עשיר והעני] אלא אי אפשר למיזל בתר דעתו וכו':

בא"ד קצבה למזונות כששיעבדו האחין כו' . דקדקו כששיעבדו האחין לכאורה דכששיעבד האב ודאי אין לו קצבה דשמא יהיה לו עוד כמה בנות משא"כ לאחר מותו כששיעבדו האחין וכיון דמזונות תנאי כתובה הוא הוי ככתובה אם קצובין דליכא משום תיקון העולם והיו טורפין אף ממשעבדי דאב ככתובה אם היו קצובין. אבל א"כ גם בפרנסה הו"ל לכתוב זה ואפ"ל דפרנסה בלא האי טעמא דשמא יהיה לו בנות כיון שאינו תנאי כתובה כלל ודאי דלא טרפי ממשעבדי דאב. ועיין בהגהות אשר"י קל"ד ע"א שפירשו ממה ששיעבדו האחין אם מכרו או משכנו אבל אם האב שיעבד אע"ג דדבר קצוב הוא אין מוציאין דהפרנסה אינה חוב עליו כתנאי כתובה אלא חוב על היתומים הוא היכא דלא צוה האב שלא לפרנסה ע"כ. ובסמוך דקאמר לא יהא אלא בע"ח שיפה כחו במשעבדי הורע כחו במטלטלין כ"ש מזונות כו' אין להקשות פרנסה יוכיח שהורע כחו במשעבדי שישעבד האב ויפה כחו במטלטלין ואילו בע"ח וכו' דטעמא דגובה לפרנסה ממטלטלי משום אומד דעת האב כפרש"י. מיהו קצת משמע מזה [מהג"א] דמיקרי דבר קצוב [אף בחיי האב] ואף דאזיל מסתמא למסקנת התוס' [דאזלי' בתר דעת האב בין לפחות בין להוסיף על עישור ויש לומר קצת דהוי קצוב דיכולין לשום דעתו] מ"מ בחיי האב הוי סברא דלא מקרי דבר קצוב [דשמא אם היה לו עוד בנות לא ירצה ליתן כל כך]:

בא"ד דהא חשיב בהניזקין פסק לזון ה' שנים בת אשתו. עיין באשר"י לקמן דבאחר אין רפואה בכלל מזונות אלא באשתו דמיחייב בתנאי ב"ד וכו' [וא"כ אין ראיה משם]:

בתד"ה אמר להו זילו אהדרו וכו'. קשה להו ממנ"פ אי בשיקול הדעת הא קם דינא ומשלמין מביתם ואי בדבר משנה אף הוא הוה מצי למחזריה ודו"ק:

נא. עריכה

במשנה חייב לרפאותה וכו' . החילוק מפורש בתוספות דף נ"ב ע"ב:

ברש"י בד"ה נכסים מועטין שאין בהן כדי לזון אלו ואלו עד שיבגרו. ולעיל ריש פרקין מפרש מזון י"ב חודש וכו':

בתד"ה ס"ס כו' דבהנהו כו' מכחשי כו'. לפי"ז [לא היה צריך למימר] דצריכא לדיקלא קאמינא ר"ל דאי קיימא משבחי אף אם לא משבחי ולא מכחשי סגי. ואפשר דמסתמא אי לא משבחי ודאי מכחשי ואי לא מכחשי ודאי משבחי וק"ל:

בתד"ה ממקרקעי וכו' פסק רבא כר"י וכו'. דדוחק לומר הא שמואל אף דפסק כר"י איצטריכא ליה לומר שמין באב דלא תימא דוקא השיאה כדלקמן דף ס"ח ודלמא לרבא קושטא דוקא השיאה קאמר ר"י והכא לא איירי בהשיאה דאין סברא שיפלגו בפי' דר"י. ועוד לקמן מקשה דרבא אדרבא ולא קמשני הכי וק"ל:

בא"ד וי"ל וכו' . והכא דקאמר אע"ג דקי"ל הלכה כר' וכו' קשה דלמא הכא איירי באמדיני' ורבי ס"ל כר"י כמ"ש התוס' לעיל בד"ה מאי עלויא י"ל דהכא במזונות איירי דלא שייך ביה אומדנא:

בתד"ה הא מני ר"מ הוא וכו' בפרק אע"פ וכו'. הוזקקו להביא כ"ז משום דהיאך נשמע מר"מ דגובה כתובתה בדאתני דלמא אדרבה אינו גובה ותנאו קיים ולהכי בעילתו זנות. ופירש ריב"ם דמנ"ל לתלמודא גופיה למידק אלמא סבר תנאו בטל:

בא"ד ואלמנה אע"פ דבדרבנן תנאו קיים וכו' . דלקמן בפרק אע"פ פריך אפילו בתנאי אלמא וכו' והא שמעינן ליה לר"מ כל המתנה וכו' הא בדרבנן וכו' ומשני קסבר כתובה דאורייתא. וצ"ל מפני שהוא תנאי ב"ד במתני' דהכא אאלמנה קאי למאי דאתיא כר"מ ובבא דכתב לה שדה שוה מנה דאיירי בבתולה וגובה ממחוררין לשינויא דאתיא כר"מ [וקתני מפני שהוא תנאי ב"ד] י"ל דנקיט מפני שהוא תנאי ב"ד שאינה יכולה למחול אע"פ שכתב שוה מנה בר' והוי מחילה [דלא הוי בכלל מתנה על מה שכתוב בתורה] ולפי' התוס' והוא פירוש רש"י לקמן לא קשה מאלמנה [היינו בר"מ דקאמר כל הפוחת וכו' ואלמנה ממנה אבל מ"מ צריך לכל דתיקון וכו' מחמת מתניתין דהכא למאי דמוקי כר"מ וקתני ולאלמנה מנה] דהא ודאי כ"ש ניחא שבעילתו בעילת זנות כיון דתנאו קיים ול"ל א"כ קלה בעיניו להוציאה ולישנא דכל הפוחת ולא קאמר כל שאין לה משום בתולה נקיט דכתובתה דאורייתא ותנאו בטל. ולישנא דאפילו בתנאי לפירוש זה [ר"ל לפירוש ריב"ן. דלדידיה דוקא היכא דאית לה] הניחא לפי' התוס' לא מיבעיא פוחת במעשה דהיינו היכא דלית לה כי האי דהחובל [דודאי בעילת זנות דקלה בעיניו להוציאה אלא אפילו פוחת בתנאי ולא במעשה דתנאי בטל ואית לה [אפ"ה בעילת זנות דלא סמכה דעתה]. ואפ"ל לא מיבעיא סתמא שלא כתב לה כתובה [ולא התנה] וכפירוש מתני' לפי האמת [כמשמעות לשון תוס' בד"ה הסמוך מני ר"מ השתא משמע כו'] דאז יש לה כתובה והיא סוברת בודאי שיהיה לה כתובה ודעתה אכתובה וכיון שלא סמכה דעתה שאינה בטוחה שיתן לה כיון שאין שטר כתובה בידה א"כ ודאי בעילתה בעילת זנות אלא אפילו בתנאי דהשתא ה"א שהיא מתקדשת אדעתא שלא יהיה לה ואינה מבקשת כתובה או ה"א דבאמת דתנאה קיים ולית לה כתובה וא"כ אין בעילתו בעילת זנות או לא מיבעיא היכא דלא אתני ויש לה כתובה ואינו רוצה לתת לה כתובה דפשיטא דמסירובו ואילך בעילתו בעילת זנות דהא אית לה כתובה. או י"ל לא מיבעיא בכותבת התקבלתי שאז בודאי אינה סומכת דעתה והוי בעילתה זנות אלא אפילו בעל פה אינה סומכת דעתה ולפי"ז צ"ל דאף בכותבת התקבלתי לר"מ אינה יכולה למחול:

בא"ד ודייק מדלא קתני כל שאין לה כו' . דהניחא לפירוש ריב"ן א"ש האלמא סבר תנאי בטל כו' ולמה שנניח דאיכא למרבי ממתניתין דאיירי בתנאי. [כמ"ש התו' בסמוך וי"ל דלשון כל הפוחת כו' או כמ"ש הגאון שם לפי' ריב"ן] אבל לפירושם אף שנניח דאיירי מתניתין בתנאי מ"מ מנ"ל דבטל דלמא קיים ומש"ה בעילתו זנות לזה כתבו מדלא קתני כל שאין לה כו'. וקשה דלמא אתי לאורויי דתנאה קיים ואילו תני כל שאין לה לא היינו מוקמי בתנאי וה"א דתנאה בטל ויש לה [ואין בעילת' בעילת זנות] להכי תני פוחת לאשמעי' דאיירי בתנאי וקתני בעילת זנות ש"מ דתנאה קיים ולית לה ולהכי בעילתו זנות כיון שקלה בעיניו וכו':

בא"ד דלמא בתנאי מודה ר"מ דתנאי קיים כו' היינו בסוף ביאה. קשה א"כ מאי פליג על ר"י י"ל דר"מ ס"ל דאסור לעשות כן ובעילתו זנות ור' יוסי אומר רשאי וכן ר"י רצה כותב וכו'. [וקאי אתחילת ביאה דמהני לכ"ע ולא פליג אלא אבעילת זנות] ואין להקשות בגמרא דהכא דלמא לעולם מתניתין ר"י ואף לר"י גובה כתובתה ומחילתה לאו כלום רק דס"ל שרשאי לעשות כן ואין בעילתו זנות דא"כ מאי רצה וכו' למה לו לעשות כן והו"ל למימר אם עשה כן אין בעילתו זנות ועוד דא"כ גם ברבי יוסי יש לפרש כן [דלא מהני רק רשאי לעשות כן] ובמאי פליגי. ולקושרו אפשר לפרש הניחא לפירוש ריב"ן דאע"ג דעכ"פ צ"ל כל הפוחת אפילו בתנאי כו' [ולכל האופנים שפירש לעיל לריב"ן לישנא דאפילו] מנ"ל האי אפילו משום דכל הפוחת משמע הכל בכל אופן בעילתו בעילת זנות ואף בלא דקדוק כל רק הפוחת סתמא משמע בכל אופן שפוחת רק לפירושם הכי קשיא דאף דבכל גונא בעילתו זנות מ"מ דלמא בתנאי מודה דקיים ומכ"ש דבעילתו זנות ומנ"ל האלמא סבר ע"כ מדלא קאמר כל שאין לה דלמא לכלול בכה"ג שיש לה בסוף ביאה אבל עכ"פ תנאי לא מוצאת מכלל דכל הפוחת [בעילתו זנות דכ"ש הוא אם תנאו קיים ולית לה] אבל לפירוש ריב"ן א"ל דבתנאי מודה דקיים כיון דקיים א"כ אין בעילתו זנות והיאך קתני כל הפוחת כו' הא מצינו פוחת ואין בעילתו בעילת זנות ותירצו דלשון פוחת [כתירוצא קמא] או לשון כל [כתירוצא ב'] משמע ליה שר"ל אפי' בתנאי ואותו קרי ליה פוחת אבל באמת יש לה דאל"כ הול"ל הפוחת כו' והוי נמי שמעינן שפיר [אף באית לה] אלא לאורויי דתנאי נמי פוחת מיקרי אבל יש לה וק"ל:

בא"ד וא"ת וכו' ובהחובל וכו'. משום דלפירוש ריב"ן הקשו לעיל מהחובל שלא תימא סוף סוף גם לפירושם לא יתישב אותה סוגיא דהתם:

בא"ד וא"ת ומאי קאמר כו' וא"ת ומנ"ל כו'. נראין כסותרין דבתחלה הקשו דלר"י נמי כו' ודוקא בכתבה כו' דמשמע אף דר"י ס"ל שיכולה למחול בכתבה אפ"ה אתיא מתני' כוותי' [די"ל מתניתין] דלא כתב כו' היינו משום דהתנה ולא איירי בכתבה א"כ מאי הקשו אח"כ מנ"ל דלר"מ אפילו בכתבה כו' מי ביקש [דאף דר"מ מודה בהתקבלתי מ"מ אתיא מתני' כוותיה דלא איירי בכתבה] וביותר קשה שתירצו דהתם איירי לפי המסקנא ר"ל אבל המקשה אינו נראה לו לחלק בין כתבה ללא כתבה וכיון ששמע מר"י דמצי למחול בכתבה חשב הה"נ באתני בע"פ א"כ מאי הקשו לר' מאיר אח"כ כיון דס"ל דתנאי בטל ס"ל הה"נ בכתבה והיינו בעצמם כתירוצם דהשתא אין נראה לו לחלק כו' ועוד שתירצו [על וא"ת ראשון] דהתם איירי לפי המסקנא אבל המקשה לא ידע לחלק ולכן לא מוקמי כר"י משמע הא אלו ידע לחלק הוי א"ש כר"י אף דס"ל בכתבה יכולה למחול וא"כ מיתוקמא שפיר כר"מ [הוא כעין קושיתו הראשונה ממש אלא דשם הקשה ממשמעות קושיתם וכאן הקשה ממשמעות תירוצם]. עוד קשה דהו"ל לתרץ קושיא הראשונה שידע לחלק שפיר לר"י רק הבין דאיירי המשנה בכל גוונא לא כתב לה כו' מפני שהתנה בכתב וע"כ הבין כן לפי משמעות וא"ת שני מנ"ל כו'. וי"ל דודאי בתחלה הקשו וא"ת לפי משמעות פשטא דגמרא דס"ד פירוש דמתני' לא כתב מפני שהתנה דהיינו אתני בע"פ וא"ש כר"מ בפשיטות דשמעינן ליה כל הפוחת ומוקמי לקמן אפילו בתנאי אלמא סבר תנאו בטל דהיינו בע"פ וא"כ לפי"ז כדמשני ואיבעית אימא כולה ר"י כו' פירושו מתני' מיירי בלא התנה כלל וכפירש"י וכמשמעות' ממ"ש בדבור שאח"ז השתא משמע ליה וכו' לפי שהתנה עמה משמע אבל לפי האמת איירי מתני' בסתמא ולזה הקשו למה מוקמי טפי כר"מ משום דאמרי' לקמן אליביה דס"ל תנאי בטל לר"י נמי אמרינן לקמן דתנאי בע"פ לא מהני ותי' וי"ל דהאי דלקמן לפי המסקנא כו' והשתא ע"כ צריכין לפרש הסוגיא בענין אחר דלפי מ"ש שהביט בראשון קשה היאך נשמע למסקנא דר"י מחלק בין כתב כו' כיון דמשני דמתני' איירי בלא אתני לא כס"ד א"כ דלמא לעולם לר"י כותב ואתני שוין הן ובתרוייהו יכולה למחול דאם היה ה"א דאין לחלק דלמא באמת כן הוא אע"כ צ"ל דמשני מתני' באתני ור"י בכותב א"כ צ"ל דהס"ד היה דמיירי מתני' בכל גוונא אף בכתבה ומשני מתני' בלא כתבה דא"ל דלמא לעולם ס"ד דמתני' באתני אבל סבר דלר"י אין חילוק בין כתבה ללא כתבה די"ל דלשון איבעית אימא לא משמע כן דמשני התם כתבה הכא לא כתבה דמשמע שהבין דמתני' איירי בכתבה לא באתני ועיין ולזה הקשו וא"ת וכו' ובל"ז ניחא וק"ל. ותירצו לא משום שהבין דהמשנה איירי בכל גוונא רק לא ידע כלל סברא לחלק בין וכו' (ו) והתוס' הו"מ לתרוצי בוי"ל הראשון דאף המקשה ידע לחלק רק הבין דהמשנה איירי בכל גוונא רק האמת מתרצי דא"כ לא היה תי' לוא"ת השני כיון דידע לחלק בר"י למה לא ידע נמי בר"מ והתוס' ידעו אמתת עצמן שצריכין לתרץ לר"מ שלא ידע וא"כ בהכרח הא דמחלק תלמודא לקמן לר"י הוא למסקנא. ודחוק מאד. גם הך וא"ת האחרון לא קשה לפי' ריב"ן כלל דע"כ בהתקבלתי נמי לא מצי מחלה דאל"כ לא הוי בעילת זנות ומתני' קתני כל הפוחת בכל גוונא בעילת זנות וכמ"ש לעיל. וא"כ גם הוא"ת שקודם מקושר עם זה דחד תליא באידך [דבלא וא"ת אחרון יש לתרץ הוא"ת ראשון כפשוטו וכמ"ש לעיל]:

בתד"ה אתאן וכו' והא לר"י יכולה למחול. והאי מחילה שלימה היא ואף דאחריות ט"ס הוא היינו בסתמא אבל הכא מחלה בהדיא וצ"ל ר"מ הוא שאינה יכולה למחול וגביא לדידיה מבני חרי כל הכתובה ובהא דגביא ממשעבדי אתיא לר"י ותופס קולת שניהם ודו"ק:

נא: עריכה

בברייתא דתניא כוותיה דרבא הא נתפסה מותרת ויש כו' . מילי מילי קתני ותרי דיני [דלויש לך אחרת כו' לא הוי צריך לאסוקי הא נתפסה מותרת משא"כ באידך ברייתא כולא חדא מלתא היא דויש לך כו' אדיוקא קאי]:

בפירש"י בד"ה פירות ושבח פירות כו' כיצד הרי שגזל ומכר כו'. דבגובה הנגזל מגזלן גופיה א"ל דגובה פירות ושבח מבני חורין [ודקאמר בא לגבות קרן גובה מנכסים משועבדים היינו בחפר בו בורות שיחין ומערות או נטלו מסיקין] דמהי תיתי יגבה [הפירות והשבח] ממשועבדים הא ליכא שטר על כך וכל מלוה ע"פ כן הוא [ועל הקרן לא קשה דגובה ממשעבדי י"ל כשעמד בדין על הקרן אבל על הפירות ע"כ בלא עמד בדין דאל"כ הוי קצובין וכתובין] אבל בלוקח מגזלן ניחא דכתב ליה ואנא איקום ואשפי זביני אילין אינון ועמליהון ושבחיהון ובבע"ח הטורף מן הלוקח ואתי הלוקח והדר על המוכר ליכא לאוקמי חדא דבע"ח אינו גובה את הפירות ועוד אילו הניח בני חורין לא היה גבי הבע"ח מהלוקח ועוד אי איכא לוקח מאוחר מלוקח זה שיחזור זה הלוקח עליו [לגבות הקרן] גם הבע"ח היה טורף ממנו ודו"ק:

ברש"י בד"ה והמקבל וכו' בשקנו וכו'. למ"ד לפי שאין כתובין פי' בשקנו אף דאחריות לאו ט"ס לר"מ מ"מ בשקנו סתם קנין לכתיבה עם אחריות עומד ודו"ק. ולמ"ד לפי שאין קצובין התם קצובין דאיירי בפסק לזון ה' שנים:

בתד"ה אסורה לבעלה כו' דהוי שריא למרדכי כו'. וכמ"ש התוס' לעיל ריש פרק קמא וכאשר אבדתי מבית אבא אבדתי ממך דעד עכשיו באונס ועתה ברצון וכו' אבל מבסמוך שבוית מלכות אחשורוש מותרת לא קשה דהאי איירי בשבויה דלא ראינו שנבעלה ומודה אבוה דשמואל דשריא. א"ל מאי מקשה אונס דשריא רחמנא היכא משכחת לה לימא כגון אסתר. דדיוק דהא נתפסה דומיא דלא נתפסה. דההיא בשאינה צדקת דהא מזנה ברצון:

נב. עריכה

גמ' נשבית ולבסוף הדירה כו' . דומה לאומר הרי גיטה וכתובתה תפדה את עצמה שאינו רשאי דבמתני':

גמ' אין היתומים חייבין לפדותה שאין אני קורא כו' . ובאשת כהן דקרינן ביה ואהדרינך למדינתך דא"ל ואהדרינך פירוש הוא עצמו דא"כ הול"ל שאין אני קורא אפרקינך [ולכאורה מחויבין לפדותה] אלא י"ל דהלכה כרבא לעיל ותנאי כהן וישראל שוין רק שכהן מתנה שאפילו תיאסר עליו מחמת שבויה כו' ודו"ק:

ברש"י בד"ה מאי לאו במדיר אשת כהן וכו' דאי בישראל לא אמר ר"א פודה כו'. דלא סליק אכתי אדעתיה שיפדה מפני שהוא הגורם רק תליא הכל באם מצי לקיומי התנאי וכדמשני דר"א סבר הוא נתן וכו' ודאי כ"ש היא דניחא מטעם הזה היכא דמדיר הוא דס"ל לר"א פודה ואף ר"י מודה בכך ולא מצי לאוקמי פלוגתא בהכי דתיכף דנחתינן לסברא הוא הגורם א"כ באיזה סברא קמיפלגי ומיהו למסקנא אה"נ דפליגי בהא בדאדרה הוא ולר"א פודה אע"ג דלא קרינן ביה התנאי ואותבינך לי לאנתו כיון שקרינן בה בתחלה לאו כל כמיניה לבטלו כיון שהוא הגורם ור"י סבר אף שהוא הגורם לבטלו כיון דסוף סוף לא מצינו לקיומי בסוף ואותבינך לאנתו [בתר בסוף אזלי' ולא איכפת לן במה שהוא הגורם]. ואולי לזה נתכוונו התוס' בד"ה כגון שנדרה וכו' וק"ל:

ברש"י בד"ה הכא במאי עסקינן וכו' ואי באיסור דבר אחר שלא ע"י נדר. כלומר כגון אלמנה לכה"ג וממזרת ונתינה בין בכ"ג בין בישראל ומ"ש א"נ בכהנת ע"י נדר נקיט בכהנת משום דזה איירי בכהנת דוקא דבישראל פליגי [כמ"ש רש"י בסמוך]. וקשה היכי מצי סברי בכהנת ע"י נדר כרבא דאינו פודה א"כ אמאי בשל ישראל ס"ל לר"א פודה הא כ"ש הכא דלא מצי לקיים התנאי ואי משום דנתן אצבע בין שיניה כ"ש כשהוא מדיר לבדו דהיא לאו מידי עשתה וצ"ל שאין כוונת רש"י רק דלא פליגי בטעמי סברת אביי ורבא דהיינו באיסור דבר אחר שלא ע"י נדר דשייך שם סברת פלוגתא דאביי ורבא דבהא פליגי באלמנה לכה"ג וכן בכהנת ע"י נדר שלסברת המקשה היינו בעצמו פלוגתא דאביי ורבא משא"כ באשת ישראל ע"י נדר לא שייכא שם כלל סברת פלוגתא דאביי ורבא. ומ"ש ובישראל פליגי משום אביי דלאביי לא פליגי בכהנת דהא מצי לקיומי לתנאי ואף שהיא נתנה אצבע מה בכך אבל לרבא ה"נ פליגי בכהנת כאשר היא במסקנא לאביי במדיר אשת כהן כ"ע לא פליגי כו' דהיינו אלמנה לכ"ג ולרבא פליגי במדיר בין אשת כהן או ישראל וק"ל. והגהת בכהנת שלא ע"י נדר אינו נראה נכון [דזה כבר נכלל במ"ש באיסור דבר אחר שלא ע"י נדר] ודו"ק:

בתד"ה ממזרת וכו' אבל שניות כו' דאין להם פירות כו'. זה כתבו בין לאביי ובין לרבא דהא בממזרת ונתינה קתני יש להן פירות והיינו ע"כ פירות ממש לכ"ע וזה קרי יש לה א"כ שניות דקתני אין לה פירות ע"כ אפילו מה שאכל וכן מ"ש ואותן פירות עצמן וכו' אא"כ נשבית היינו נמי לאביי ולרבא:

בסה"ד אע"ג דאמרינן לעיל דפרקונה וכו'. עיין לעיל דף מ"ז ע"ב בתוס' בד"ה זימנין דלא מלו וכו':

בתד"ה והיו מבקשין וכו' תפשוט וכו'. ואף דלרשב"ג משמע טעמא דלא ליגרי מ"מ סתמא דמתני' דאין פודין דאזיל האיבעיא אליביה אתיא כחכמים דבסיפא דמתני' שם פליג רשב"ג ועוד תפשוט לפחות דהוא פלוגתא דתנאי ודו"ק:

בתד"ה רצה וכו' דלעיל מסקינן וכו'. עפרש"י לעיל [דקושית ואיפוך אנא קאי אמזונות ומעשה ידיה ומשני תקנו שאינו מצוי וכו' וקאי אפירות ופרקונה] מ"מ שלא נקשו ואיפוך אפירות ופרקונה וכתובה וקבורה צריכין לומר ע"פ סברת הגמרא נמי שתיקנו מצוי למצוי ולפי מובן פשוט דפירי שכיחי טובא הנאתה מכתובה שאינו אלא פעם אחת א"כ צ"ל שפרקונה הוא מצוי ואף דלגבי מעשה ידיה ומזונות מקרי אינו מצוי ודו"ק:

נב: עריכה

בתד"ה אין פודין כו' ארישא קאי. אפ"ל של"ת מאי פריך הא בכדי דמיהן פודין וכו' דלמא ה"ק אין פודין וכו' ואיסורא הוא וכפירש"י שלא ירגילו וכו' וע"כ פירושו כן הוא מדמסיים מפני תיקון העולם דוק מיניה הא כדי דמיהן פודין אם רוצה אף שהוא יותר על כתובתה [והתם קאמר אין פודין יותר על כדי כתובתה דאינו מחויב לפדות] לזה פירשו דארישא קאי דהיינו אדברי ת"ק פעם ראשונה חייב לפדות וקאי עליה אין פודין מפני האיסור דתיקון העולם הא לאו התקון עולם מודה לת"ק שחייב לפדות וא"כ בכדי דמיה דליכא תיקון העולם חייב לפדות וא"כ פריך שפיר אבל אילו קאי אסיפא רצה פודה ודאי הדיוק דאין פודין מפני האיסור הא בכדי דמיה דליכא תיקון העולם מודינא לך דרצה פודה וכו' וק"ל. וא"ל מנ"ל לתלמודא דקאי ארישא דסברא פשוטה היא דזיל בתר טעמא ומה לי פעם ראשון או פעם שני ודו"ק:

בתד"ה ותגבה וכו'. משמע שכתובת בנין דכרין נוהג עדיין ועיין באשר"י ובמרדכי באורך [שכתבו דבטלה] ונ"ל שעיקר הסיבה לביטול אחר שנתפשט תקנת רבינו גרשון שלא לישא ב' נשים מעתה למה ימנע מלתת נדוניא גדולה לבתו כיון שבניה ממילא יורשין אותה שאין לו בנים מאשה אחרת. אבל מצינו שבימי הגאונים בטלה [קודם תקנת רגמ"ה]:

בתד"ה תטרוף כו' אע"פ שידע גם המקשה כו'. דא"ל דסבר יסבון תנן א"כ מאי מקשה תטרוף ממשעבדי קושטא דמלתא דטריף ממשעבדי למ"ד יסבון כמ"ש בסמוך בד"ה ירתון וקושיתו למאי דמשני ככתובה שויא כו' אי ככתובה שויא תטרוף נמי ממשעבדי וכמ"ש רש"י ואדרבה קושיתו זאת הוא תטרוף ממשעבדי ככתובה ולמה תנן ירתון דמשמע שאינה גובה ממשעבדי וא"כ מאי משני ירתון תנן לזה פירשו בלשון קצר כו' וכיון דמכח ירושה קאתי ודו"ק:

נג. עריכה

גמ' אמר רבא פשיטא לי כו'. נתנה כתובתה לאחרים אינו מזכיר דינו וק"ל:

בתד"ה ותבעי לך כו' במוחלת דשכיח טפי כדפירש בקונט'. ר"ל דבזה ודאי הפירוש כקונט' אבל במה דמסיק השתא וכו' מוחלת מיבעיא לא ניחא להו כמשמעות פירוש הקונט' כ"ש מוחלת דמיבעיא ליה דא"כ לינקוט בעיא במוחלת דשכיחא ונימא השתא מוחלת דעתו נוטה שלא להפסידה כ"ש מוכרת דזוזי אנסוה אלא ר"ל מוחלת מיבעיא דפשיטא ליה כו'. גם לפי"ז ניחא דפשיטא ליה לרבא בסמוך במוחלת ומיבעיא ליה במכרה וא"כ מאי קאמר ותיבעי לך מוחלת דלמא פשיט לו כמו לדידיה אע"כ בתחלה לא ידע לחלק ואח"כ קיבלה מיניה דפשיט ליה מוחלת. מיהו בזה י"ל בלא"ה כיון ששמע סברת אנסוה פשיטא ליה מדנפשיה לא שקיבל מרב יימר:

ומ"ש רש"י השתא מוכרת וכו' כלומר מי סברת וכו' יש לראות מי הביא לרש"י לזה שחשב רבא [בדעת רב יימר] הסברא בהיפך ומטעם הנאה דלמא אף רבא ידע [דעתו] דלא פקע זכות טפי משום הנאה רק משוה אותן ולה"ק ותבעי לך מוחלת דמצוי טפי ואפ"ל משום דרש"י מפרש מוחלת מיבעיא ר"ל כל שכן דמספקא לי דכן משמעות הלשון [דלא כתוס'] ולהכי מפרש ותבעי לך מוחלת ר"ל מדאיבעיא לך מוכרת ולא מוחלת שמצוי יותר משמע מוחלת לא תיבעי לך כלל ואמאי הא במוחלת נמי איכא למיבעיא ומשני לא כמו שאתה סובר דמוחלת אינו מיבעיא לי דהשתא מוכרת וכו' מוחלת מיבעיא דמיבעי לי ואה"נ דמספקא לי ואינו קושיא ליבעי בהיפך במוחלת [דמצוי] ונימא השתא וכו' דזה אינו קושיא דכל קושיא היתה דלמה לא נפל ספק לך במוחלת נמי מדלא מיבעיא במוחלת דמצוי והשיב לו אה"נ דמספקא לי ודיוק דהו"ל למינקט דבר מצוי אינו בעיני לדיוק וכן משמע לשון רש"י ואי משום דלא מטי לידה הנאה וכו' משמע דמה"ט פשוט לך וק"ל. ולזה הוצרך לפרש סברת הה"א מהי תיתי לומר דלא מיבעיא ליה במוחלת [וע"ז פירש דלא מטי הנאה לידה] ולכך א"ל הקושיא ותיבעי לך מוחלת דאף הוא ידע דמוחלת נמי מיבעיא ליה ומקשה כיון דתרוייהו מספקא לך הו"ל למינקט דבר המצוי דא"כ מאי מתרץ לו השתא וכו' אכתי ליבעי במוחלת המצוי ולימא השתא בהיפך ודו"ק:

נג: עריכה

גמ' תנא רב יוסף כו' איבעיא להו וכו'. האיבעיא קאי אברייתא דרב יוסף אבל רב יוסף היאך ס"ל יש לפשוט מפשיטות רב יוסף בסמוך אמר ליה רב חסדא לרב יוסף וכו' לכל לשון כדאית ליה:

גמ' סימן דגברי. ר"ל של האנשים על סדר האיבעיות ששת לקיש אלעזר רבא פפא ועל האיבעיות מיאנה וכו':

ברש"י בד"ה ה"ג מסברא לית לה וכו' . דבכל הנוסחאות היה כתוב אית לה וכגירסת הרי"ף באמת והוא הסכמת הרמב"ן ומבעיא ליה אליבייהו אי אית לה מזונות מן הארוס כיון דע"י שאירסה הפסידה מלזון מן האחין וכרב ועיין באשר"י ובר"ן:

ברש"י בד"ה אלמנה בבית אביה כו' דעד דתילקחן וכו'. אף שפירוש דתילקחן הוא אירוסין וא"כ אף במן האירוסין לא ניחא דאין סברא לומר אחר שחזרה לבית אביה יש לה מזונות ואם היה זה ה"א א"כ הול"ל ארוסה [שנתאלמנה] איכא בינייהו דת"ק ס"ל דוקא נתאלמנה [מן הנשואין] ור"י ס"ל כל זמן שהיא כו' כיון שפקע מזונות מינה פעם א' מן האירוסין אין לה מזונות כי היכי שאין לה מזונות אחרי שפקע מינה מן הנשואין אף שנתאלמנה אחר כך [אע"כ דאין זה סברא ואם כן אף במן האירוסין לא ניחא] מ"מ י"ל הברייתא כלוי אבל מן הנשואין אי אפשר ליישב לאיזה מ"ד דאי לרב עד דתילקחן והיינו קיחה דאירוסין כ"ש נשואין וללוי לפחות בנשואין מודה ודו"ק:

בתד"ה אלמנה כו' וא"ת ובשומרת יבם כו'. משום דלכאורה לא הוי רבותא טפי מארוסה בעודה ארוסה דלא עדיפא זיקה מאירוסין ותירצו דאף נגד ארוסה הוא רבותא אבל לפי' ר"ת ניחא כפשוטו דהוי רבותא טפי מנתאלמנה או נתגרשה שזו יש עליה זיקת יבם. לפירש"י נראה בבית אביה פירושו שנתאלמנה או נתגרשה בעודה בבית אביה דהיינו מן האירוסין אבל לפירוש ר"ת דאיירי מן הנשואין לזה מפרש בחיי אביה וכו' ודו"ק:

בתד"ה בת יבמה כו' דאי אית ליה ממ"נ גביא. לישנא דממ"נ יש ליישב [כמו שהסביר הגאון בדבריו בסמוך] ודו"ק:

בא"ד ויש מפרשים דאף בדאית ליה. ולפי הי"מ ניחא לפרש טפי דבלית ליה לראשון לא מיבעיא כלל דממ"נ אי תנאי כתובה ככתובה אית לה משני עכ"פ ואי ליתא ככתובה כ"ש שיש לה [דעיקר סברא דבעי ליה למימר לית לה הוא מטעם דכיון דלית לה כתובה תנאי כתובה דילה נמי כו' כפירש"י]. ודוחק לומר דהוי ככתובה ולא אלים לגמרי כמותה להיות לה משני. אלא דוקא בדאית ליה לראשון קמיבעיא ליה וכן משמע באשר"י ודו"ק:

נד. עריכה

גמ' ההוא דאמר להו נדוניא לברת כו' . עיין הגירסא שהביאו האשר"י ועיין בח"מ סי' רנ"ד וסמ"ע סעיף ט"ז ועיין בסמוך ע"ב בתוס' בד"ה למזונות וכו' ודו"ק:

ברש"י בד"ה בת ארוסה הבא על ארוסתו וילדה לו וכו' . ובאנוסה פירוש ונשאה וכו' והראב"ד פירש הך בעיא דארוסה ג"כ בנשאה אח"כ אבל מקודם שנשאה ילדה ועיין באשר"י:

ברש"י בד"ה כיון דאית לה כו' כגון שכתב לה כתובה. וקצת הסברות דחוקים כיון דכתב לה כתובה הא אי לא"ה לית לה בתקנתא דרבנן רק מכח כתיבתו א"כ למה יהיה לה מזונות בשביל כך ואי משום דכתב לה הכתובה תנאי כתובה בתרה גרירא א"כ כל תנאי כתובה יהיה לה מן האירוסין ובכתובת בנין דיכרין סברא [דלית לה] דלא יהיב לה האב מידי כמ"ש התוס' בד"ה בת יבמה ומזונות בארוסה שנתארמלה נמי [לא קמיבעיא ליה] דהא אפילו קודם שנתאלמנה לית לה מזונות עד הגיע שנים עשר חודש ודו"ק:

ברש"י בד"ה בביתי וכו' ובד"ה אבל מזוני וכו' ורב יוסף בביתי יתירא דריש. ממ"ש זה באבל מזוני יש לה משמע שתלוי בזה אף שלכאורה אדרבא אי לאו בביתי בתרא לא הוי קאי בביתי רק איתבא ומיתזנא מ"מ אבל עתה קאי בביתי אף אמיתזנא וכו':

ברש"י בד"ה ומנח בה רב כו' . לכאורה קאי ארב כהנא וכן הוא לקמן ס"פ המדיר:

בתד"ה לית הלכתא כו' דא"כ קשיא דשמואל אדשמואל לרב ענן כו'. לפי שהוא אומר לדידי מיפרשא וכו' נקטו ועיין לשון אשר"י בזה. ועוד אפ"ל שודאי אין ה"א בנתפייסה דפשיטא שאין לה מזונות ור"נ אמר שמואל גופא לדיוקא נקטו ולא באו התוס' לשלול רק שלא תימא בלא נתפייסה אף שהעיכוב מחמת תבעוה [בני אדם שאינם מהוגנים] אין הלכה וק"ל:

בתד"ה ושמואל כו' משום דשאר בבל כו'. דנהרדעא בעצמו נמי בבל כדאיתא בכמה דוכתי [מש"ה נקטו לשון שאר בבל] ועיין במלחמות. והא דלא קאמר עד היכן בבל [כיון דבכ"מ זולת בבל הלכה כשמואל] משום דאף נהרדעא הוא בכלל בבל גם אפשר דלא סגי חדא קבא בכל בבל אף זולת נהרדעא:

נד: עריכה

גמ' אמר למזונות ריבה כו' . והא דקאמר ר"י דנייחד לה ארעא למזוני לאו דוקא וכן רש"י ד"ה כ"ש וכו' למזונותיך וכו' לאו דוקא [דע"ז לא פליג ר"י] או אפשר כיון שר"ל שכנגדו חולק עליו ירד אח"כ לחלק ומעיקרא לא חילק:

בתד"ה דנייחד לה כו' לכאורה האי מעשה קודם עובדא דלעיל דהאי הוי בחי האב עדיין ושמא אח"כ נתחרט על שניהן ואילו נתחרט על הך עובדא דהכא לא הוי עשה אח"כ ליעצם עוד פעם אחר ולמה לנו לומר [דההוא עובדא דהתם היה קודם ו]שהיה קריבא אחרינא [ע"כ דהא התם היה לאחר מות קריביה] ואפשר דמשמע להו מדלא קבע תלמודא כאן לבסוף נתחרט משמע דלא נתחרט ע"ז ודו"ק: