מהר"ם שי"ף על הש"ס/כתובות/פרק א

ב.

בגמ' שיהיה טורח בסעודה ג' ימים א' בשבת כו' . ג' ימים אינו מוכרח מהא דדלמא שקדו יום א' לחודא ובשאר ימים לא תנשא משום טענת בתולים רק ממילא הוא כן במה ששקדו שלא תנשא ליום א' משום שיהא טורח א"כ לא תנשא עד יום ד' משום טענת בתולים ממילא יש לו ג' ימים לטרוח. אבל יש נפקותא לדינא אי אמרי' שקדו ג' ימים כדאיתא לקמן בשני לא יכנוס [ופירש"י] שלא התירו לעקור תקנת חכמים אלא יום א' ויהי טורח מיהת שני ימים כו'. עוד נ"מ א' ג"כ בסמוך:

שם ועכשיו ששנינו שקדו כו'. בקישור ועכשיו אמתני' הול"ל עכשיו ששנינו ליום הרביעי כו' הגיע זמן ביום ב' ג' ה' ו' ז' מתוך שאינו יכול לכנוס משום טענת בתולים כו'. ואף ביום א' יהיה הטעם מה שיהיה ואפ"ל דבמתני' שא"י לכנוס הוא לרעתה מציא היא למימר ידענא אנא דבתולה אני וכיון דהיא עומדת וצווחה לא קנסו לה להפסיד מזונות שלה משא"כ שקדו הוא משום תקנת בנות ישראל וכיון דלטובתה היא ההמתנה אינו מעלה לה מזונות. [אך] לפי"ז יש לחלק בין חלה הוא כו' לשקדו גם יש נ"מ בהא דשקדו ג' ימים. ואפשר דלרבותא קתני דעכשיו כו' אף ביום א' דליכא בו משום טענת בתולים אפ"ה אינו מעלה וכו' רק דמ"מ מתני' נמי קתני ליום הרביעי ולא ליום א' וזה אין לומר דדלמא אה"נ ביום א' כדקתני שפעמים וכו' וישנו טעם אחר למה קתני ליום רביעי משום עצה טובה דברכה ושה"ה [ביום א' אם ירצה דפשטא דמתני' משמע דכל הימים משום תקנה. ומש"ה לא משני כן אקושית ותנשא באחד בשבת] ואפשר לפרש לרבותא דפשיטא דהיכא דאנוס בתקנתא דרבנן משום טענת בתולים מה בידו לעשות אבל שקדו דהיכא דטרח לי' יכול לכנוס ביום א' כדלקמן וא"כ ה"א כיון שידע שזמנו של י"ב חדש כלה ביום א' הו"ל לטרוח מקודם ולכנוס ביום א' וכיון שהיה בידו לכונסה אע"פ דהשתא דלא טרח אינו יכול לכונסה מ"מ יהיה מעלה לה מזונות. ולז"א לפיכך כו' דנאמר צד כ"ש ממעוכב בתקנת שקדו שהיה בידו לטרוח.. ויש לישב עם זה לישנא קמא דר"י מפני מה ליום ד' ולא ליום א' היכי דטריח ליה הל"ל במתני' בתולה נשאת ליום ד' ולא ליום א' היכא דלא טרח. לז"א לפי ששנינו כו'. וא"כ ה"א כי היכי דיום ד' מיקרי זמן לענין שיהא מעלה לה מזונות [מיום ד'] ה"נ יום א' דהו"ל לטרוח כיון שהיה בידו לכך שנינו וכו' אין לה זמן אחר רק ביום ד' [אבל יום א' לא הוי בכלל הגיע זמן בדלא טרח] וק"ל:

ובהא דפירסה נדה אין מעלה לה מזונות. טעמא מבואר בר"ן די"א דחופה היינו יחוד וכיון שפירסה נדה ולא בעיל אסור להתייחד כדלקמן הוא ישן בין האנשים וכו' וכן כשפירסה אשתו נדה ולא בעיל וכיון דלאו בת חופה היא מן הדין אין מעלה לה מזונות. ובעה"ע ורמב"ם הוסיפו שאין מכניסין לחופה עד שיכתוב כתובה שקודם לכן אסור לבעול. ולא נהירא מדלקמן רב אמי שרי למבעל בתחלה בשבת אמרי ליה רבנן והא לא כתיבא כתובה כו' ובודאי ביום ד' כנסה כתקנתא דרבנן אלמא שרי לכנוס בלא כתובה וכן בדין שלא מצינו איסור להתייחד בלא כתובה וכו' ולכך אף באת"ל דחופה היינו יחוד כיון דלא מיתסרי ביחוד בלא כתובה שרי לכנוס לחופה אבל פירסה נדה אי חופה היינו יחוד כיון שאסורה להתייחד לאו בת חופה היא ומיהו דיעבד לא גרע מהא דיש חופה לפסולות כגון אלמנה לכהן גדול כו' [ולי ראיה דחופה יחוד ולא מה שמביאה מבית אביה ממה דאיתא לקמן האי דאתי לקמיה דרבי אמר בעלתי ולא מצאתי דם הכניסום למרחץ והאכילום והשקום והכניסום לחופה [נראה שהיה כתוב כן בגי' ובגמ' שלפנינו ליתא כן] בעל ומצא וכו' וכן לקמן היו מעמידין להם שושבינים למשמש את החתן ואת הכלה בשעת כניסתן לחופה. ומיהו גם שם איתא בראשונה היו מייחדין את החתן ואת הכלה קודם כניסתן לחופה משמע דיחוד לאו חופה. [ע"כ הוספת המחבר בתוך דברי הר"ן] וי"א דחופה לאו היינו ייחוד [אין זה ראיה ואדרבה משמע קצת להיפך ע"ש מדלקמן אלמנה מן הנשואין אין לה אלא מנה אע"פ שעדים מעידין עליה שלא נסתרה ולא נבעלה אלמא חופה לאו היינו יחוד אלא חופה היינו כל שהביאה הבעל מבית אביה לביתו לשם נשואין כו'. וטעמא דפירסה נדה אין מעלה כו'. כיון שאין חופה זו מסורה לביאה לא חייבו חכמים לכונסה. ולפי שאנו נוהגין עכשיו לעשות חופה בלא יחוד אין אנו מקפידין אם היא נדה אם לא ומ"מ כשר הדבר שלא תכנס לחופה עד שתטהר וכן נמי משמע שהמנהג לא היה לכתוב כתובה קודם החופה כיון שלא שאל רב אמי אי הוי כתיבא כתובה. עכ"ל הר"ן ודו"ק:

ברש"י בד"ה בשני ובחמישי וכו' ושמא היא זינתה תחתיו וכו'. דבזינתה בלא תחתיו מה נפקא לן מיניה דליכא איסורא לקיימה אי למיתב לה כתובה ליתב לה ויתקרר דעתיה וכ"ת ס"ס אף שלא ימצא לה בתולים מותר לקיימה משום ס"ס דהא ע"כ הוא לא ידע שזינתה כלל מדנשאה וכמו שהקשו התוס' לז"א מתוך כך יתברר הדבר כשיצא הקול וכו' וליכא לאקשויי אכתי יש ס"ס שמא [אף עתה] יתפייס ויתקרר. ושמא [לא] יצא הקול ושמא לא זינתה ואת"ל שזינתה שמא לא זינתה תחתיו ואת"ל תחתיו שמא לא יתקרר וכו'. דז"א דכל מה דמצינו לתקן מתקנינן אף בהרבה ספיקות רק הקושיא הי' מה הועילו בתקנתן סוף סוף מותרת לו מכח ס"ס וק"ל:

בתד"ה בתולה וכו' שאינו דבוק. שיהיה פירושו עבד של עברי דאז הוי מצי שפיר למיתני העבד עברי אבל אינו דבוק ופי' עבד שהוא עברי וא"כ היה צריך למיתני העבד העברי וכמו בא אלי העבד העברי לצחק בי וגו' וזה אין דרך כו':

בא"ד ומיהו גבי איש ואשה כו' . כיון דקאי פעם אחד אקרא קתני האשה:

בתד"ה נשאת כו' כמו האיש מקדש. דה"נ פריך התם אהא דאשה נקנית ע"ש בגמרא ריש קדושין:

בא"ד ה"א אפילו בע"כ. אבל בפ"ב בהאיש מקדש ליכא למימר בע"כ כיון דקתני מקודם האשה נקנית מדעתה אין משא"כ הכא לענין נשואין ה"א אפילו בע"כ כיון שמקודשת לו מקודם כ"ה שם בתוס':

בתד"ה ליום הרביעי כו' אפשר לומר [דמשמע להו] דהתנא ע"כ העיקר בא להשמיענו ליום ד' לאפוקי להלאה דעל קודם יום ד' הול"ל טעמא דשקדו וא"כ משמע דמיום ד' והלאה לא ואף בליל ה' לא. ואדרבה כ"ש דעדיף ליל ה' דליכא למיחש כ"כ לאיקרורי דעתא לז"א דאדרבה כ"ש דאיכא למיחש לאיקרורי:

בתד"ה שאם היה לו טענת כו' אלא שהוא בקי ומכיר כו'. בהא דנאמן לאוסרה עליו פריך לקמן פשיטא דשויא אנפשיה חד"א תנינא כו' ומשני מהו דתימא הכא מיקם הוא דלא קים ליה וכו' ולזה מביא ראיה דודאי בקי ומכיר וכו'. אבל במה שלא נאמר דלמא משקר במזיד ע"ז אינו מביא ראיה גם ר"א לא מדבר בזה לכאורה. ועכ"פ ר"א איירי באשת כהן או בפחותה מבת ג' כדלקמן בהדיא ועיין בר"ן שתירוצו מיושב קצת יותר:

בא"ד משום דזנות ל"ש כו' זנות דאתי לידי מיתה כו'. ולא משני זנות כה"ג של בת אחותו דא"כ טפי הו"ל בת אחותו לא שכיח:

בתד"ה ותנשא כו' לא בעי לשנויי וכו'. אמתני' ל"ק להו דצריך טעמא דטענת בתולים דאי משום ברכה תהיה נשאת בה' ונבעלת בו' דברכה דאדם עדיפא וק"ל:

בא"ד ועוד ל"ל כו' . דשתי ברייתות הם בחדא טעמא דשקדו דבתולה ובחדא טעמא דברכה והקשו על המתרץ. ועל הברייתא מכח קושיא אחרת. להך קושיא של ותנשא באחד בשבת אף דאת"ל שצריך לשקדו היה סגי בתי' דברכה. ועוד לפי האמת [ק' על הברייתא] מה מכריחנו לטעמא דשקדו. והנה טעמא דברכה אצטריך ולא סגי בשקדו וטענת בתולים כדי שתהא נבעלת בה' ולא בד' דאיכא שקדו וליכא איקרורי דעתא בהאי פורתא. ושקדו וברכה לא סגי דא"כ תנשא בה' ותבעל בו' שנאמר בו ברכה דאדם דעדיף. [ולתי' התוס' אף] טענת בתולים וברכה לא סגי דא"כ לא הוי עבריינא ביום א':

ב:

גמ' ודלמא לאפוקי מדרבותינו כו' . ק' ס"ס נסתיים דאין אונס מדהתירוה רבותינו נהי דמשום גט לאחר מיתה אין כאן דס"ל כר' יוסי זמנו של כו' מ"מ ליבטל גיטא מטעם אונס. י"ל דמת שאני דלא ניחא וכו' כדבסמוך רק למאי דרצה להוכיח מסיפא קודם שנחית להך סברא ניחא ליה למידק ממתני' גופיה דמ"ש אי מדייק מן מעכשיו או מהיכא דכתיב בו זמן דהוי כמו מעכשיו לרבותינו ועדיפא טפי להוכיח מהיכא דכתב בפירוש מעכשיו דלכ"ע הוי גט וש"מ דאין אונס וכו' וק"ל:

ברש"י בד"ה היא גופא קמ"ל כלומר כו' . דקשה אכתי ליתני אפילו חלה אינו גט וידענא במת במכ"ש מטעם אונס לז"א אפילו בלא אונס משום דאין גט לאח"מ:

בתד"ה לפיכך וכו' בחלה קודם הגעת זמן כו'. ולפי"ז איכא דבעי מבעיא בחלה קודם הגעת זמן ומאי פשיט רב אחאי מהגיע זמן ולא נישאו דלמא התם בהגיע זמן ואח"כ אירע אונס שחלתה שכבר נתחייב לה מזונות ולהכי אף דאיתניס והעיכוב מצדה מעלה לה מזונות אבל בחלתה קודם הגעת זמן שלא נתחייב מעולם במזונות אפילו בחלה הוא אינו מעלה לה מזונות ואפשר לפרש דודאי בחלה הוא לא קא מבעיא ליה אלא בחלה קודם שהגיע זמן דבחלה לאחר כך אמרי' שם ברח וה"ה חלה מעלה לה מזונות אבל חלתה היא מבעיא ליה בכל גוונא ופשיט ליה מיהא חדא [דהיינו חלתה לאחר זמן אבל קודם זמן נוכל לומר אף בחלה הוא אינו מעלה לה מזונות. והא דקא מבעי דוקא באת"ל חלה הוא מעלה לה מזונות חלתה היא מאי משום דרוצה למיבעיא בחלתה בין קודם זמן בין לאחר זמן] דהשתא נמי לא נפשט פירסה נדה שלא בשעת וסתה גם אין להקשות דמאי קמיבעיא ליה ללשון ב' תפשוט מהתם דדוקא עמד בדין שהגיע זמן חיובא אלא צ"ל דארוסתו אגידא ביה טפי כמו לפ"ה (ודוקא) [ודוחק כצ"ל] דמיבעיא ליה אי עמד בדין דוקא נקיט או לא דודאי דוקא נקיט כדקתני בהדיא שלשה חדשים ראשונים ניזונת משל בעלה מכאן ואילך אין ניזונת לא משל בעלה ולא משל יבם די"ל דשאני התם ייבמה שצריך העמדה בדין דמקודם מנ"ל שיכנסנה. או שמא אחד מהאחין יחלוץ לה או ויבמה וכה"ג. וקשה לי לפי' [התוס' נהי דהא ל"ק] ליתני רבותא אפילו חלה דכי ברח מחמת מרדין הוי אונס כחלה. אבל לאיכא דמבעיא ליתני אפילו חלתה או ברחה דהוי רבותא טפי דאפ"ה מעלה לה מזונות אלא צ"ל גם לפירושם דארוסתו אגידא טפי כמו לפ"ה ודוחק לומר דבחלתה היא מבעיא ליה נמי לברייתא ואפשר דנקיט ברח דאיירי בין באונס בין בפשיעה משא"כ פשיעה גבי דידה אין מעלה לה מזונות:

בא"ד ולפירושו אין להקשות כו' . אפ"ל דרש"י מפרש שפיר דהאמת הוא כלישנא קמא דבגמרא ולאיכא דבעיא מבעי ליה פי' ברח מחמת אונס וה"ה חלה לא ברח בפשיעה דוקא ועיין לקמן דף כ"ז ריש ע"ב בתוס':

בתד"ה מת הוא דאינו גט כו' הא חלה וכו'. וכפירש"י דאי ס"ד חלה כו' ניתני חלה כ"ש מת שהוא אונס גדול. ק' למה להו לפרש כן לא יהא מת אונס כלל. ואף כי אסיק אדעתיה דבהאי אונס דמת לא ניחא ליה דתבטל גיטא. מ"מ למאי קתני מת אינו גט אי לאו לדייק חלה ה"ז גט דלגופא דאין גט לאחר מיתה לא אצטריך דמרישא שמעינן לה וכה"ג מפרש רש"י גופיה בהיא גופיה קמ"ל כלומר וכו' לאו לדיוקא וכו'. ואפ"ל דהוצרכו לפרש כן. דל"ת דמרישא שמעינן דאין גט לאחר מיתה. והך מציעתא אתי לאשמעינן דאונס מבטל גיטא ומטעם אונס נמי אינו גט ונ"מ היכא דלא הוי גט לאחר מיתה כגון במעכשיו אפ"ה אינו גט משום דיש טענת אונס בגיטין וכ"ת הא קתני סיפא מעכשיו אם מת ה"ז גט השתא אכתי לא נחית לדיוקא מסיפא ומדקדק מרישא כל מה שיכול לדקדק וא"ל דלמא לעולם אסיק אדעתיה הך סברא רק ידע דא"א לאומרו לה"א מדבסיפא הוי גט ש"מ דלקושטא נשאר סברא דאונס דמת לא מבטל גיטא לכך כתבו דאי חלה נמי אינו גט וטעמא דהכא אינו גט משום אונס א"כ לאשמעינן חלה דהוי אונס מועט כו' אע"כ לדיוקא נקיט דחלה הוי גט ואינו אונס לבטולי גיטא:

וא"ל דהו"ל לתלמודא לשנויי כן מכח של"ת דלא ניחא ליה דתבטל כו' להכי קתני מת לרבותא דאפילו אונס דמת מבטל גיטא אע"ג דה"א דלא ניחא ליה וכו' דהא ע"כ לפי האמת הך סברא דלא ניחא דתבטל כו' קיימא מדבסיפא מעכשיו ה"ז גט וק"ל:

בתד"ה ודלמא כו' ואתי לאשמועינן תרוייהו דיש אונס כו'. כתב מוהר"ש משום דכיון דלסברא דהשתא גט זה פסול מב' טעמים דיש אונס ואין גט לאחר מיתה וכיון דהתנא דינא אתי לאשמעינן ואנן חד מנייהו נמי לא שמעינן מינה דבכ"א מנייהו י"ל דלא מטעם זה פסול אלא מאידך טעמא ולא הו"ל למיתני הך בבא כלל דאית ביה תרי פסולין ולא שמעינן מאיזה טעם וקאמרי דשפיר שמעינן מיניה תרוייהו וכו' ע"כ. ויותר נראה דקשה להו למה שאמרו היא גופיה קמ"ל דאין גט לאחר מיתה א"כ איך תליא זה בתנאי אם לא באתי וכו' נימא כפשוטו ה"ז גיטך [לאחר מותי] ואף שפירש"י לאשמעינן היא גופא ואפילו בלא תנאי מ"מ הו"ל לאשמעי' במתני' אפילו בלא תנאי בשלמא אי אין אונס וכל עצמות התנא בהך בבא לדיוקא אתי דחלה דומיא דמת הוי גט נקיט תנא שפיר תנאי. לז"א לאשמעי' תרוייהו וכו' ואף [למאי דאמר לקמן] דבא לאשמעי' לאפוקי מדרבותינו מ"מ יכול להורות בלא תנאי ובדכתב בו זמן דאין תלוי בתנאי כדמשמע ממ"ש התוס' בסמוך בד"ה דלמא לאפוקי אבל מרישא לא שמעי' לאפוקי מדרבותינו דאיכא לאוקמי כשאין כתוב בו זמן וכו':

ויש לראות לפי האמת דנסתיים מסיפא דאונס דמת ע"כ לא מבטל גיטא מדהוי גט במעכשיו משום דלא ניחא ליה וכו' א"כ נידוק ממציעתא דאין אונס וכו' ונקיט מת לדיוקא דחלה הוי גט ולהכי נקט תנאי דאי יש אונס וקמ"ל דאין גט לאחר מיתה ולאפוקי מדרבותינו לא הו"ל למינקט תנאי דא"ל לאורויי נמי דיש אונס [כתי' התוס'] דהא קושטא הוא דבמת אין אונס ואפ"ל דודאי במעכשיו הוי גט מטעם דלא ניחא ליה כו' דרוצה שיהיה גט למפרע ולא תיזקק ליבם אבל בלא מעכשיו ישנו ב' טעמים לפסול משום דהוי גט לאחר מיתה ואין גט לאחר מיתה ואת"ל יש גט לאחר מיתה מ"מ פסול מטעם אונס כיון דמ"מ זקוקה ליבם שאין הגט חל עד לאחר מיתה ואז כבר זקוקה ליבם ואף דלגבי מת אין נ"מ השתא דממה נפשך בלא מעכשיו פסול מטעם אין גט לאחר מיתה ובמעכשיו כשר ואף הך אונס דמת לא מבטל משום דלא ניחא וכו' מ"מ נ"מ לשאר אונס כחלה דפסול משום דיש אונס ובזה ניחא דל"ק כלל מסיפא אמ"ש לעיל דאכתי לא אסיק רבא ועיין:

ומ"ש מוהר"ש יצ"ו ומיהו למאי דמסיק לאפוקי מדרבותינו לא שמעי' מיניה אלא הא דאין גט לאחר מיתה עד כאן לא אבין למו. א' דזה הודילמא לעולם אימא לך כו' והוא גופא כו' סמך עצמו אודילמא לאפוקי מדרבותינו אף שי"ל שכ"א הוא קושיא באפי נפשיה מ"מ מי דוחק אותם לכך [דכי היכי דיתיישב בתר דמסיק לאפוקי מדרבותינו אף דלא נשמע ייהו. רק הא דאין גט לאחר מיתה כך י"ל בתי' קמא דסמיך עלה דתי' בתרא] ועוד היאך תלוי לאפוקי מרבותינו בתנאי לפי' התוס' [דלפירש"י מסיק הגאון לקמן דתלוי בתנאי] הא כתבו בסמוך אבל מהאי דרישא וכו' וכמ"ש לעיל. ואפשר לומר דמ"ש בסמוך דמרישא לאשמעינן לאפוקי מדרבותינו כו' אין ר"ל אבל ממציעתא שמעי' מכח משנה יתירתא [דבאמת גם ממציעתא לולי דמיירי בתנאי לא שמעינן לאפוקי דאפשר דליכא זמן. ומיתורא לא שמעי'] רק בזה דנקיט תנאי הורה לן זמן דכ' אם לא באתי מכאן יום פלוני עד יב"ח א"כ בהכרח כתוב בו זמן של היום יום הכתיבה דאל"כ מנא ידעי' אימתי כלו היב"ח דא"ל שכתוב בו היום שיבא א"כ הו"ל לומר לר"ח פלוני ולא הו"ל למתני' להזכיר מכאן עד י"ב חדש [א"ו מכאן יום פלוני עד יב"ח כך יש ליישב דברי התוספות ול"ק אמהרש"א די"ל גם תוס' ס"ל דלא מוכח כ"א מחמת דנקיט תנאי] וק"ל:

בתד"ה ודלמא לאפוקי מדרבותינו אבל מהאי דרישא כו' והא דאמרי' ג' גיטין פסולין וכו'. אפ"ל שרש"י מיישב זה. דתקשי במ"ש רש"י בד"ה זמנו של שטר מוכיח עליו. לא לחנם נכתב זמנו כו' הא צריך לכתחלה לכתוב זמן בו דאי לא"ה לא תנשא ודלמא להכי כתוב בו זמן. אף דיש לדחוק לומר לא לחנם נכתב בו זמן כה"ג דהוי סגי בשבוע שנה חודש ואף לשינויא א' של תוס' שכ' נשאת כו' [דלכאורה לא אסקי אדעתייהו הא דשבוע שנה כו'. י"ל דבאמת גם בתירוץ הראשון נחתו להכי דסגי בשבוע שנה]. רק החילוק שבין התירוצים דלראשון איירי רישא דמתני' באין כתוב בו זמן כלל ולשני בכתוב בו שבוע [אבל באמת לב' התירוצים סברי התוס' דבכתוב זמנו ביום מיוחד שפיר הוי זמנו מוכיח עליו מדלא כתוב בו שבוע] וזה פשוט. אבל נראה יותר דעת רש"י ז"ל דלאו לחנם נכתב בו יום הכתיבה אם לא להודיע שמעכשיו מגרשה אם לא יבא דאי לא משוי גיטא עד יב"ח למה כתב זמן של יום כתיבת הגט בתוכו לכתוב אם לא באתי לר"ח פלוני יהא גט דהשתא נמי הוי זמן בתוכו. והזמן שניתקן הוא להודיע אימתי נתגרשה וחל הגט אי לטעם שמא יחפה או פירי א"ו כוונתו מהיום ולהכי איצטריך ליה למיכתב זמן מהיום וק"ל. ובזה מיושב קושית התוס' דאי מרישא לא שמעי' לאפוקי דאף דכתוב בו זמן אין מוכיח עליו שמגרשה למפרע מהיום דהא אצטריך למיכתב זמן שתנשא לכתחלה ולא היה אפשר למכתב זמן לכשימות דמנא ידע מאי אמרת דלא הוי צריך למיכתב זמן כלל כיון דכתוב בו לכשימות הוי זמן שפיר ול"ש שמא יחפה כו' כ"ש דלא הקשו התוס' מידי מרישא [דפשיטא דמצי איירי בלא כתוב בו זמן כלל כיון דא"צ למיכתב בו זמן כלל] ודו"ק:

בתד"ה ודלמא מת דוקא וכו' וא"ת בפרק מי שאחזו וכו'. לא תפסו בפשטא דמתני' [ארבא דס"ל אין אונס וכמו שהקשו התוס' בסמוך באמת] דלמאי דס"ל אין אונס משום דאסיק אדעתיה האונס ואפ"ה נתן גט ודאי דאיכא לאיפלוגי בפשיטות דאונסא דאכלו ארי לא אסיק אדעתיה אבל למאי דקאמר עתה דיש אונס משום דלא אסיק אדעתיה שיארע אונס ולהכי חלה אינו גט ואפ"ה מת הוי גט משום טעמא דאנן סהדי אילו אסיק אדעתיה שימות אפ"ה היה נותן גט וא"כ באכלו ארי נמי אף דודאי לא אסיק אדעתיה מ"מ אלו אסיק אדעתיה לא הוי ניחא ליה לבטולי גיטא בהכי משום דלא ניחא ליה כו' ותי' דאף בזה כיון דלא שכיח כלל לא אסיק אדעתיה שירצה כו' משא"כ במת אע"ג דלא אסיק אדעתיה שיהיה וסבר שלא יעלה ושלא יבא מ"מ אסיק אם יארע שיהיה שיהא גט. ובזה א"ש מ"ש דל"ש כלל דלא הול"ל כלל. ואף ששכיח כחלה הא חלה נמי אינו גט ודוקא בסמוך היה צריך לחלק בין ג' אונסים. ל"ש כלל כו' אלא דאי שכיח כחלה ודאי היה גט משום דלא ביחא כו' כמו במת דהוי כשכיח דחלה ושניהם ל"ש כ"כ מדחלה אינו גט דלא אסיק אדעתיה [אפ"ה במת הוי גט] וק"ל:

ג.

בהא דלא תנן במתני' טעמא דאלמנה [וכן טעמא דשקדו אבתולה דלא נישאתליום א'] עיין בר"ן באורך ועל תי' האחרון [שתירץ דלולי טעם דטענת בתולים לא היו מעכבין הנשואין מטעם שקדו הן דבתולה הן דאלמנה אך מאחר שהוצרכו לקבוע משום טענת בתולים יום מיוחד קבעו גם באלמנה משום שקדו ובבתולה ביום ד' דוקא] יש לי להשיב מהא דאמר ל"ש אלא מתקנת עזרא ואילך כו' ופריך הא בעי שקדו דמשמע אע"ג דליכא טעמא למיקבע יום משום טענת בתולים דקביעות כל הימים שוים אפ"ה קבעו יום ד' משום שקדו ובעי דוקא דטרח ליה. ודוחק לומר דמשום טענת בתולים אינה נישאת ביום ו' כיון דאין דנין בשבת [וא"כ איכא קביעות יום] מיהו ז"א דודאי מתחלה לא היו מתקנין רבנן שקדו אי לאו שהוצרכו ליחד יום משום ט"ב אבל השתא לבתר דתקינו משום שקדו התקנה קיימא אף היכא דלא שייך משום טענות בתולים:

ובזה מקושר היטב קושיא של והא בעי' שקדו במאי דמפרש אי איכא ב"ד האידנא כו' משא"כ אי קאי לקודם תקנת עזרא וק"ל:

גמ' דטרח ליה כו' . לפי"ז צ"ל הא דקאמר ל"ש אמתני' דבתולה נשאת ליום הרביעי היכא דטרח לי' דומיא דקודם תקנת עזרא ולאחר תקנת עזרא אי איכא בתי דינים קבועים דנשאת בכל יום דאיירי בדטרח ליה וכיון דטרח ליה נשאת נמי ביום א' [אף מתקנת עזרא ואילך דליכא ב"ד קבועים] וק"ל:

בתד"ה וסברה כו'. בתחלה באו ליישב כיון דמן הדין ספק איסורא לחומרא למה קרי להו צנועות לז"א דמן הדין כו' וא"כ קשה למה קרי לאותן שאין מחמירין על עצמן פרוצות וכתבו דל"ג וסברה כו':

ומ"ש וא"ת וכו'. אפשר להסביר דמה הועילו חכמים בתקנתן אכתי צנועות יעגנו דיתלו מה שלא בא משום דמת וכן משום פרוצות זימנין דמת ולא הוי גיטא משום דאין גט לאחר מיתה ותאמר לא מת כו':

ומ"ש ומיעגנא כו'. ואע"ג דממה נפשך אי לא מת הוי גט ואי מת הוי אלמנה מ"מ מספק אי אגידא ביבם או לא נשארה עגונה דדלמא מת וזקוקה ולא תנשא או לא מת והוי אשת אח:

בתד"ה תינח כו'. באו לתרץ דמ"מ אף דקידש בכספא מה יהא על כל ביאות שבא עליה לזה חילקו דשאני בכספא דהפקר ב"ד הפקר כו' וממילא נמשך הבעילות זנות מה שאין כן בביאה היאך יפקיעו ביאה של מצוה כו' ועיין בח"ש מ"ש כאן ושם בגמ':

בתד"ה איכא דאמרי כו' וקשה לר"י כו' אכלו ארי כו' אלמא כו'. אע"ג דלעיל כבר הקשו זו הקושיא בעצמה ותי' דבאונס ל"ש כלל כו' מ"מ לעיל לא צריך רק לחלק בין שני מיני אונסין. אבל עתה בתר דאתיא לשמואל כו' ומשני דאונסא דשכיח שאני ומת וחלה מיקריא ל"ש א"כ צ"ל דאכלו ארי גרע מהך ל"ש וג' עניני כו':

ומ"ש האשר"י דבלא פסק דר"ח ל"ק [מהא דאכלו ארי דנוכל לומר דהא דאמר רבא אכלו ארי קאי כלישנא בתרא דרבא]. הא מ"מ קשיא דרבא אדרבא ודוחק לומר דלישנא קמא ס"ל דלא אמר רבא מעולם:

ומ"ש [הרא"ש] ופרוצות נמי לא יאמרו כך כו' האי לישנא אינו נכון ואינו מובן [דאדרבה כיון דאינו שכיח כלל פשיטא דיאמרו הפרוצות דלא אכלו ארי] ולשון התוס' מדויק שפיר כיון דל"ש אונס כה"ג ל"ח להאי חששא שמא יארע אונס כי האי ואינו גט [והפרוצות יאמרו שלא אירע אונס]:

בתד"ה שבתי דינין כו' וכי קודם תקנת עזרא לא היו מקיזין כו'. ואפ"ל במאי דאיתא התם הטעם שאין מקיזין שמזכירין לו עונותיו לומר זה סומך על זכיותיו כמו שאמרו ג' מזכירין כו' קיר נטוי כו' דהו"ל ללכת דרך אחר נמצא דוקא לאחר תקנת עזרא שהיה יכול להקיז בשאר ימים נראה כסומך על זכיותיו ומקיז ביום שקבועין הב"ד משא"כ קודם תקנת עזרא שקביעות כל הימים שוה ומה לו לעשות:

בתד"ה אשה כו' תהא כאלמנה כו'. ולא מקשו כפשוטו בד' משום ברכה דדגים דהאי כבר כתבו לעיל דאינו אלא עצה טובה אבל באלמנה אסיקו בתחלה אדעתייהו כיון דברכה דאדם עדיפא קבעו יום:

בא"ד ובתולה דלא שייך ה"ט כו' דליכא למימר למחר משכים כו'. עיין בזה לקמן דף ז' בבחור שנשא אלמנה ז' לברכה וג' לשמחה ע"ש [והוא קושית מהרש"א לקמן דף ז' ע"ש מה שתירץ]:

בתד"ה אי איכא בתי דינין כו' דמ"מ אינה ניסת בששי כו'. גם ביום השבת אינה ניסת דע"י החופה זוכה במציאתה ובמעשה ידיה והו"ל כקונה קנין בשבת. ובירושלמי הלין דכנסין ארמלין בע"ש צריכין למיכנס פי' יחוד של בואה מבעוד יום שלא יהא נראה כקונה קנין בשבת לפי שאלמנה אין לה חופה ובשעת יחודה של ביאה הוא זוכה במציאתה ובמ"י הלכך צריך להתייחד עמה בע"ש מבע"י הלכך אין להכניס בתולה לחופה בשבת דע"י החופה כו' עכ"ל האשר"י:

ג:

ברש"י בד"ה מאי שקדו כו' אי משום דאמר שמואל לעיל לית לן לאותבי' כו'. אע"ג דשמואל מכח קושיא אמרו מ"מ הא אפשר לתרץ מטעם אחר לא תנשא באחד בשבת משום ברכה:

ברש"י בד"ה נעקריה ויתקנו להם ימים אחרים. אפשר שנתכוין למ"ש התוס' דלהכי לא משני תקנתא דרבנן מקמי גזירה לא עקרי' כדבסמוך דלא מיעקר תקנתא דרבנן לגמרי. ומיהו בלא פירושם י"ל כיון דלפי שעה איכא ודאי סכנת נפשות אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש משא"כ בסמוך:

בתד"ה ובשני וכו' שיש סכנה אף ביום ג' כו'. וכיון דס"ס משום סכנה הוא מה לי דעקר מיום ד' ליום ג' או מיום ג' ליום ב' ולהכי פריך התם נהגו כו' כפירש"י. משא"כ לפירוש התוס' דמלתא באפי נפשיה היא ונהגו העם בג' ה"ה בב' שרי רק שנהגו כן ואף שהסכנה אינו רק על יום ד' עקרינן ב' ימים כדמסיק ואם מחמת האונס מותר [והיינו אף דהאונס היה ביום ד' אפ"ה מותר] אף בב' ולהכי פי' [התוס'] בסמוך התם בשלישי נהגו ואורויי לא מורינן אף לעקור יום א' והכא מותר לכתחלה אף לעקור ב' ימים:

ומ"ש בסמוך בד"ה איספרווא דידיה בג' אתי אין לתמוה כו' ומשום סכנה לא עקרינן אלא יום אחד כו'. [דזה קאי לפירש"י ולפי מ"ש כאן אליבא דפירש"י שניהם שוין דמה לי עקירה מיום ד' לג' או מג' לב' דהא איספרווא ביום ג' בא] משום דלפי האמת דואם מחמת האונס י"ל סעודה ובשני לא יכנוס קאי אדלעיל לפי' הקונטרס פי' לגמרי לא יכנוס בב' אף שיש סכנה מלכנוס בשלישי רק אם מחמת אונס סעודה שרי אף בב' אבל מחמת סכנה לא. כן משמעות הברייתא לפרש"י. [דלא תי' הריצב"א כן אלא מחמת דלא תיקשי לפי מה דסבר דאונס וסכנה חדא הוא ותקשי רישא לסיפא] לזה כתבו אין לתמוה כו'. ולפירוש ר"י דאף בב' מותר משום סכנה. רק נהגו בשלישי ודבשני לא יכנוס מלתא באפי נפשיה כו' מ"מ קשה גם כן מחמת סכנה נהגו אבל אורויי לא מורינן ומחמת סעודה מותר וצ"ל נמי כתי' לפירש"י דבעילת הגמון שכיח כו' ודו"ק:

בתד"ה ולדרוש כו' וא"ת כו'. ואקרא לא קשה דהקרא והיא לא נתפשה מיירי רק דאנוסה שריא לבעל אבל מ"מ תהרג כו'. ולא ק"ל [מאי פריך] ולדרוש דאונס שריא הא הוי פרהסיא דודאי י"ל קרקע עולם היא כדמשני תלמודא גבי אסתר דליתא חילול השם כיון דלא מעשה קעבדי. אבל מצד איסורא בלא חילול השם רק דחמיר איסורייהו דעכו"ם גלוי עריות וש"ד וחייב להרוג א"ע לא ניחא להו לחלק בהכי. ואפשר דגי' בגמ' תהרג ואל תעבור עיין כאן באשר"י ובתוס' פ' י"ה באורך:

בא"ד ובפ' מצות חליצה דפריך כו' . עי' בזה בתוס' י"ה:

בתד"ה ולדרוש להו דאונס שרי כו'. דבריהם נראין פשוטים שמפרשים דפריך ולדרוש דהשתא דנהגו לכנוס בג' ולא מיחו אמאי לא מיחו יקיימו תקנתא דרבנן להנשא דוקא ברביעי ולא יבא סכנה ממנו דלדרוש להו דאונס שרי. והשתא משני שפיר דלהכי הניחו מנהגם על יום ג' משום פרוצות דשמחים בדבר שילקחו להגמון תחלה וכיון דלגבייהו הוי רצון נאסרו על בעליהן [ובאמת בין נדרוש ובין לא נדרוש לא יתוקנו הפרוצות] להכי הניחום ליכנוס בג' דהשתא לא אתי ההגמון כלל והשתא מתוקנים תרוייהו צנועות ופרוצות ול"ק וכי משום פרוצות צנועות יהרגו וגם אין מקום לקושיא הראשונה דהשתא נמי דלא כו' דהשתא דהניחו על ג' ולא דרשו לא יבא ההגמון כלל. א"נ משום כהנות הניחו מנהגם דאף דלדרוש לגבייהו הוי סכנה. וכ"ת יקשה ס"ס מתחלה קודם שנהגו אמאי קרי ליה סכנה הא לא היה סכנה משום דלדרוש להו כו' י"ל משום כהנות דלגבי דידהו הוי סכנה ובאמת היינו דורשים להם ואפ"ה היה להם סכנה והמקשה למאי דלא ידע זה [משום כהנות] עדיפא פריך לפי האמת אמאי לא מיחו בידם. או דתיכף שנגזרה קודם הדרשה היה סכנה [ובזה מתורץ גם המקשה דלא ידע מכהנת ועפ"י האמת בלא כהנת] ועוד דאפשר דהוי ס"ל דדלמא להכי הוי סכנה משום דאיכא אחד מני אלף דמחמירים על עצמן ומוסרים נפשייהו לקטלא [אף לאחר הדרשה] להכי הוי קרי סכנה משא"כ משום אותן מחמירין שלא כדין לא הו"ל להניח מנהגן ולעקור תקנתא דרבנן [ולהכי פריך ולדרוש כו' כנ"ל. אבל א"ל דפריך ולדרוש אקודם שנהגו [והוא האין לפרש שבתוס'] וה"פ מדקרי לי' ומן הסכנה ש"מ דלא היו דורשין דאונס שריא דא"כ לא היה סכנה [ולהכי פריך] ואמאי היה להם לדרוש להו כו' וא"כ יהיה משום פרוצות תירוצא להך קושיא [דלכך לא דרשו להם] וז"א חדא דא"כ איך הניחו הדבר בסכנה לגבי צנועות במה שלא דרשו משום פרוצות [הוא הדיחוי שניה שבתוס' על האין לפרש] ועוד [הוא הדיחוי הראשון] מה הועילו חכמים במה שלא דרשו אי משום שיעשו ברצון וכיון דלגבייהו הוי רצון אף שנעשה ע"י אונס הגמון אסורות לבעליהן הא השתא נמי במה שלא דרשו להם וסברו אונס אסור הא לא מסרו נפשייהו אף שסברו אונס אסיר כמו רצון ואכתי נאסרו דהא רצון הוא לגבי דידהו ואדרבה צד כ"ש הוא דבלא הדרוש אין כאן צד היתר להו דאף אונס סברי דאסירי לבעליהם וכיון דלית להו צד היתר ונפשייהו ודאי לא מסרו א"כ טפי מזנה ברצון דמ"ש אונס או רצון משא"כ בדדרשו להו דאונס שרי יש להן צד היתר וק"ל. ומ"מ פריך שפיר לפי' התוס' וליעקרי' דאף דדרשי' להו [ואפשר דדרשי להו באמת] ולא הוי סכנה לגבי צנועות מ"מ הוי סכנה לגבי כהנות צנועות:

בתד"ה בשלישי כו' דא"כ יכנוס בד'. לפיר"י דאתי וחליף בו ביום גופיה ניחא ולפירש"י דאתי וחליף לאחר ד' ואתי וקבע ימים רבים קשה יתרץ דאתי שר צבא בג':

ה.

ברש"י בד"ה למחר משכים כו' שאין משתה אלמון באלמנה כו'. לפי"ז כדבעי מאי בינייהו הומ"ל בחור שנשא אלמנה איכא בינייהו דמשום שקדו ליכא כיון דז' לברכה ועיין:

ו.

גמ' או הלכה כר"ש כו' ארנב"י כו'. פרק קמא דעירובין דף ח' משמע דלרנב"י מיקרי חלוקה האחרונה מהאיבעיות [דהיינו דנימא הלכה כר"י בדבר שא"מ וכר"ש במקלקל בחבורה] ב' חומרי דסתרי אהדדי כיון דס"ס לכ"ע לר"י ור"ש אי מקלקל בחבורה הוא ולהנאת עצמו צריך שרי ע"ש: סוגיא דפתח פתוח

ט.

גמ' האומר פתח פתוח מצאתי נאמן כו' פירש"י ותוס' וטענת דמים כו'. אבל אחרים כתבו שאין הדמים ראיה ואע"פ שנמצא דם אסורה עליו ותולה אותו בדם ציפור ואפילו מישמשו שושבינים תלינן בדם הצדדים דמ"מ איהו קים לי' בפ"פ וראיה מירושלמי עיין בר"ן:

שם תנינא כו'. למאי דס"ל השתא דודאי קים ליה בפ"פ ליפריך תנינא ממתני' דידן דאף דנאמר דמשכים לב"ד היינו בדטעין טענת דמים כדמשני לקמן מ"מ ש"מ דנאמן על עצמו לשויא חתיכה דאיסורא די"ל כפירש"י במתני' וע"י כן יצא הקול ויתברר וכו' אבל הוא אינו נאמן. מ"מ אביי מייתי שפיר ראיה למאי דמסיק חידוש דר"א הוא דקים ליה ע"ז מייתי ראיה אי לאו דקים לי' לא היה הקול יוצא ולא לענין נאמנות וכמ"ש התוס' לעיל במתני' בד"ה שאם היה כו' [לתירוצא קמא לפירש"י] ולזה נמי לא הקשה ממתני' אאידך מימרא דר"א דאין אשה נאסרת כו'. וכ"ת ס"ס ממתני' שמעי' עכ"פ דע"י עדים נאסרת [אף בלי קינוי וסתירה] הא באמת קאמר בסמוך ולטעמיך עדים לא כו':

שם וכ"ת מעשה שהיה כו' איבעית אימא גט כו'. דוחק לומר שמגיה כ"ז בדברי ר"א. ועוד שהוכ"ת אינו תלוי באידך מימרא דר"א רק במימרא דהכא ודברי הח"ש דחוקים ואין להם מקום ואם נפרש השתא וכמעשה שהיה בפשיטות ותרתי קאמר ע"י קינוי וסתירה וכמעשה שהיה נמי דהיינו או ע"י עדים לפרש"י או ע"י פ"פ וכפי' התוס' וכ"כ מוהר"ש. וז"ל דודאי למאי דבעי למימר דאפילו בידוע לאדם שזינתה אשתו רק שלא היו עדים אינה נאסרה לו כגון בפ"פ אלא בקינוי וסתירה דוקא ע"כ וכמעשה שהיה ליתא וכדפרכינן ותסברא כו' והוצרך הגמרא לדחוקי ממעשה שהיה כו' אך עתה דקאמרי' דבפ"פ נאסרה על בעלה אית לן לקיומי שפיר כדקאמר וכמעשה שהיה ותרתי קאמר ר"א דהאשה נאסרת בקינוי וסתירה ע"י עד א' בטומאה וכן נאסרת בלא קינוי וסתירה אלא כעין מעשה שהיה דודאי היה לו שנבעלה וכגון בפ"פ שנבעלה ברצון ואהא קאמר כיון דבפ"פ נאסרת כעין מעשה שהיה דודאי נבעלה א"כ במעשה שהיה גופיה אמאי לא אסרוה וקאמר דהתם לא אסרוה משום דאונס הוה ואיבעית אימא כו' אבל בדוכתא אחריתא כמעשה שהיה דודאי נבעלה אם הוא ברצון ולא נתן לה גט נאסרת שפיר כגון בפ"פ ותו לא מידי עכ"ל וזהו לפי' התוס' [וכדנקיט בלשונו כמעשה שהיה דודאי היה לו שנבעלה וכגון בפ"פ] אבל לפ"ה וכמעשה שהיה דהיינו עדים ופ"פ כעדים דמי. אבל לדעתי זה הפשט אינו אמת דלפ"ה קשה מה משיב בתחלה ותסברא מעשה כו' ועוד מי אסרוה למה הבין כן מדברי המקשה דלמא אף המקשה ידע לפרש וכמעשה שהיה דהיינו עדים ומקשה אבל פ"פ לא דאפי' ראוה מזנה כו' ולא הו"ל לשנויי אלא פ"פ כעדים דמי. ב'. [הא דאמר] ה"ק אין אשה כו' אלא בשני עדים וקינוי וסתירה בע"א [ואמאי לא ביאר במה שאמר ה"ק דכמעשה שהיה פי' גם כמעשה שהיה דהיינו עדים גם למה נקיט אלא בשני עדים תחלה דנכלל במה שאמר בתר הכי כמעשה שהיה] הכי הול"ל ה"ק אין אשה כו' אלא בקינוי וסתירה בע"א וכמעשה שהיה דהיינו עדים [נמי] ופ"פ כעדים דמי. א"ו אין זה ענין כלל לפרש כן כיון דמעשה שהיה באמת מותרת היה אף שהיה מטעם אחר [ותדע דמאי פריך ועוד מי אסרוה ומאי קושיא דלמא משום אונס או גט לא אסרוה ושפיר קאמר וכמעשה שהיה אם נניח שהיה שם קינוי וסתירה. היא הגה"ה מגוף המחבר] ועוד דמה לו לתלות במעשה שהיה. ולפי' התוס' דקאמר שפיר ותסברא דוכמעשה שהיה ע"כ אין פי' עדים דהא לא ראו כמכחול בשפופרת ופ"פ לא ידע המקשה לפרשו דא"כ לא מקשה מידי ולה"ק שפיר ותסברא כו' אבל קשה סיומא דפ"פ כשני עדים דמיא לבלי צורך. גם הולטעמיך לא א"ש ולא הול"ל אלא וכמעשה שהיה היינו בפ"פ והלשון דתלמודא גם לשון התוס' בד"ה קינוי וסתירה כו' ה"נ דלא אתי למעוטי כו' מורה כאילו עדים ופ"פ שניהם אינם מפורשים בדברי ר"א וקאמר ולטעמיך הא שייר נמי עדים וע"כ לא אתי למעוטי עדים ה"נ לא אתי למעוטי פ"פ ולא קתני לה משום דכשני עדים דמי ודו"ק. לכן היותר קרוב שמגיה כן בדברי ר"א וכדלעיל עם היותו ג"כ דחוק. אבל לפרש למסקנא ממעשה שהיה א"א דהיאך נלמוד מניה הא בלא"ה היה שם אופני איסור לפירש"י עדים או היה יודע כפי' התוס' ואפ"ה לא אסרינן ע"כ מטעם אונס או גט וק"ל:

ברש"י בד"ה עדים לא כו' הא לא נתפשה אסורה. אם נתכוין לקרא דוהיא לא נתפשה יש לראות דקרא בקינוי וסתירה כתיב והיא לא נתפשה ועבר עליו רוח קנאה וכמ"ש רש"י בסמוך ועיין ברא"ם במקומו בד"ה ועד אין בה כו' ונראה דלא כיון רש"י לקרא רק לישנא דקרא נקיט ונתכוין לכמה דוכתי בתלמוד שמבואר דרצון ע"פ עדים אסורה:

ברש"י בד"ה אין אשה כו' דבר דבר מממון. ויש לראות אמאי אצטריך להך מלתא ג"ש דדבר דבר הא דוקא בקינוי ובסתירה וע"א בטומאה אסרה התורה כמ"ש רש"י בסמוך עד אין בו תרי אלא חד שרגלים לדבר כו' ואי ע"א יכול לאוסרה ל"ל קינוי וסתירה מעיקרא דאם להורות שאף בקינוי וסתירה אינה נאסרת אלא בע"א בטומאה הא בהדיא כתיב בקינוי וסתירה שותות וי"ל דאי לאו ג"ש דדבר דבר ה"א והיא לא נתפשה אסורה בע"א בלא קינוי וסתירה דלא כתיב קינוי וסתירה בהך קרא וק"ל ועיין במה שאכתוב בסמוך:

ברש"י בד"ה אפילו בע"א כו' עד אין בה תרי כו' אסורה כו'. מ"ש רש"י בחומש הא אם היה אפילו ע"א לא היתה שותה י"ל אלא אסורה כמ"ש רש"י הכא. רק מ"ש בחומש הא אם היה אפילו ע"א כו' אע"ג דקרא ודאי איירי ביש בה ע"א דועד אין בה ר"ל ב' עדים אין בה אבל ע"א יש בה וממילא שמעי' דכיון דאסורה לבעלה א"כ אינה שותה מבואר כ"ז ברא"ם ע"ש וק"ל:

בתד"ה האומר כו'. עיין באשר"י בדף שלאח"ז שהקשה לגי' הרי"ף [דגריס כגי' ר"ח ופי' קושיות המקשן אטענות דמים ע"ש ברא"ש] למה האריך במאי שאמר אי דקטעין פ"פ כו' מתישב קצת במ"ש הר"ן בסמוך קודם המשנה [דבל"ז היה קשה אמה דמשני דכיון דלפעמים ל"ל לכך אין לה ט"ב] דכיון דאין לה ט"ב דהיינו טענת דמים דאמרי' שכלו דמיה ושריא לבעלה א"כ לגבי נדה למה לא תלינן לילה הראשון בדם נדה לז"א דטענות פ"פ יש לה משום דבוגרת פתחה סתום וכיון שכן אפשר דאתיא דם מחמת צדדים. דפירצה דחוקה היא ומשיר בה צרורות ולהכי אמר רב נותנין לה לילה הראשון. ואין צורך למ"ש מוהר"ש בפי' ר"ח דמ"מ תלינן לילה הראשון בדם בתולים כיון שקצת יש להם כו' תלינן שלא בשעת וסתה ע"כ. רק טענות דמים אין להם שכלו דם בתולים מ"מ נותנין לה לילה הראשון ותלינן בדם צדדים כיון שפתחה סתום ולפירש"י צ"ל מה שאמרו ביבמות פרט לבוגרת כו'. על הפתח קאמר וק"ל. [והוא מדברי הר"ן שם]:

בתד"ה ואיבעית אימא כו' רובא עדיף וא"ת וכו'. קושטא הוא כן בעלמא רוב עדיף מחזקה ומיעוט דאל"ה הכא אינם מוכרחין רק לומר דשקולים הן וס' דאורייתא לחומרא ולא מוקמי אחזקה כיון שהרוב כנגדה וא"כ בס"ס שפיר מותר [ולא הוו מקשים תוס' בתר הכי וא"ת כו']:

בא"ד דלא הוי רובא אלא מדרבנן. היינו רוב תינוקות מטפחין באשפה:

בא"ד ופריך כולהו נמי חבוטי מיחבטן כו' . התי' שם בגמרא כולהו רואות ומראות לאמן ולפירש"י שם היכא דלא פסק עליה מסתמא אינה מ"ע. וכן לפי' התוס' שם הו"ל לטעון כמו שתי' באמת כאן:

בא"ד ולפי' ר"ח כו' . וכן הוא בפנים בהרי"ף וז"ל והנ"מ באשת כהן כו' ולא מצית אמרת את"ל תחתיו ס' מ"ע ס' דרוסת איש דמ"ע פתחה סתום וכתב הר"ן ול"נ דבסמוך קאמר אף אנן נמי תנינא בתולה נשאת כו' לא דקטעין טענת דמים ובטענת דמים ודאי איכא למיתלי במ"ע עכ"ל ואפשר לקיומא מתני' אליביה בא"כ ושקדשה פחותה מבת ג' שנים דהשתא ליכא אלא ס' מ"ע גרידא ועוד בלא"ה לא קשה כלל ממתני' די"ל כמ"ש הר"ן גופי' ר"פ שע"י כך הקול יוצא ויבאו עדים וע"י עדים נאסרה ולא על פיו וק"ל:

בא"ד דאין גנאי בכך כמו בביאת אונס כו' . דטענינן בשבילה ואמרינן ס' אונס אע"ג דהיא אינה טוענת שאינה מודית כלל שפתחה פתוח היה כדקאמר נאמן לאוסרה כו' ש"מ דהיא מכחישתו או שותקת. אבל בטוענת ומודה לדבריו שפ"פ מצא אלא שתחתיו נאנסה או מ"ע לא מיתסרא דקי"ל הלכה כר"ג ור"א דנאמנת לענין כתובה וה"ה לענין איסורא כיון דהיא טוענת ברי והוא לא מצי למיטען איפכא אלא בשמא לא שויא אנפשיה חד"א והביא הר"ן ראיה מירושלמי והאשר"י השיג עליו ועיין בו ודו"ק:

בתד"ה ומי אר"א כו' תקשי ליה אמתני' כו'. דש"מ דנאמן לאסור על עצמו וא"כ אשה נאסרה על בעלה בראוה מזנה ואף באת"ל דפ"פ אינו נאמן משום דלא קים ליה:

בא"ד דקדשתיה בעדים קאמר כו' . ובגמ' דפריך מאי קמ"ל היינו לענין נאמנות דקאמר נאמן לאוסרה דודאי נאמן לשוייה עליה חד"א תנינא כו' ואי משום לאסור עליו ולא אמרי' אין דבר שבערוה כו' הול"ל ראה כו' או האומר פ"פ כו' אסורה עליו וק"ל:

בתד"ה מפני מה כו' ואע"פ שעשה תשובה לא היה אותו צדיק מעכבה כו'. הניחא לפירש"י פריך שפיר וכ"ת מפני מה לא אסרוה ואף [שבמה] ששכב עשה באמת שלא כהוגן ועשה תשובה מ"מ לא היו להם לסנהדרין להניחה בידו וה"ל למחות בידו כיון שעדים הרבה היו יודעין אבל לפי' התוס' שלא ידע רק דוד לבדו מאי פריך מפני מה לא אסרוה אה"נ דלא שפיר עביד ועשה אח"כ תשובה ע"ז [לזה כתב לפי' אע"ג שעשה תשובה כו'] וק"ל:

ט:

בתד"ה כל היוצא כו' והשתא מהיום דהכא אין שייך לומר מעת שאני בעולם. דהא נתינת הגט היה אף שיהיה בעולם רק שנשבה ולא יחזור אלא מיום כתיבה כו':

בא"ד וא"ת והרי חזר כו' . הניחא לפירש"י שאם ימות במלחמה יהא גט והרי ס"ס מת במלחמה אבל לפירושם אם לא יחזיר ס"ס הרי חזר ונתבטל הגט תיכף בחזרה וק"ל:

בתד"ה אי למיתב לה כו' ואוקמה בחזקת היתר כו'. לא רצו לומר בלא חזקה מטעם ס"ס דאת"ל בקי שמא באונס בפחות מבת ג' שנים ושמא אינה תחתיו באשת כהן אבל לענין כתובה אף באת"ל אינה תחתיו מ"מ מפסידה מכתובתה בכנסה בחזקת בתולה ומ"מ מצי להקשות קושיתם דמ"מ הוי ס"ס אף באשת כהן שמא באונס ומכ"ש באשת ישראל כו' וה"ה למאי דקאמר למיתב כו' מצי איירי מתניתין באשת ישראל ובקידש לאחר ג' דלענין איסור הוי ס"ס וכדלעיל וכתובה אין לה דאף דלא זינתה תחתיו שריא לבעלה ואין לה כתובה רק התוס' האמת קאמרי דלמה דקאמר השתא דאינו בקי בפ"פ בלא ס"ס שריא לבעלה דאוקמה בחזקת היתר וכעין זה כתב מוהר"ש יצ"ו:

ודאי בשמעתין אין להקשות מאי סייעתא ממתני' דלמא לעולם בטוען פ"פ והיא אומרת בתולה הייתי אינו נאמן דלא קים ליה רק בטוענת הוא בא עליה באירוסין דודאי קים ליה ונאמן לאוסרה עליו דשויא אנפשיה כו' דמשום זה לא היה תקנה ליום רביעי דדלמא לא יהיה לו טענה ואף שיהיה לו טענה תהא נאמנת לומר בתולה הייתי ועוד דא"כ אף באומרת אתה באת עלי תהא נאמנת במגו דבתולה הייתי ועיין בזה במה שאכתוב בסמוך אי"ה ולהכי מקשו שפיר וקשה והא הוי כו' אף דבטענת הוא בא עלי באירוסין כו' ליכא ס"ס דשמא אינו בקי כו' ואין שייך לומר לגבי ממון ס"ס מה שהוא טוען בודאי שהוא שקר וק"ל:

בא"ד דאי אמרת אפילו בס"ס מפסידה אמאי אית לה אפילו מנה כו' . נימא דלמא משנתארסה זינתה ברצון ואין לה כלום. ואף שהוא טוען לא כי אלא עד שלא ארסתיך כו' היינו בשמא כמ"ש התוס' לקמן במתני' אע"ג דתני לא כי כו' ליכא למיטעי דמנא ידע שיטעון ברי אי ידע בעצמו לא היה כונסה ואי ע"י עדים מ"ט דמ"ד נאמנת. או למה נקיט מתני' טענתייהו בכה"ג שהוא טוען עד שלא כו' אלא משום דלא מצי למיטען בע"א ולהפסיד לגמרי משום דהוי ס"ס וק"ל:

בא"ד והשתא אתי שפיר הא דתנן מ"ע כו' . בהך מתני' גופיה מיניה וביה נמי מוכח כן [הוכחה שלמעלה דבס"ס לא מפסידה וס' תחתיו באונס לא מיחשב ס'] דלר' יוחנן נותן לה מנה ולא אמרי' שמא זינתה תחתיו ברצון. משום דהוי ס"ס באותו מנה לא מפסדה שמא קודם שנתארסה ואת"ל אחר שנתארסה אימור באונס כמו שהוכיחו התוס' מהך דמשארסתני נאנסתי. ולענין שתטול מאתים לא מהני ס"ס דשמא מ"ע ושמא [תחתיו] באונס דבשניהם נותן מאתים לר"י אלא או משום דתחתיו באונס אינו ס' גמור או ס' דמ"ע אינו ס' משום דלא שכיח וק"ל:

בא"ד היינו אליבא דר"ג אבל לר"י כו' . דהשתא בר"י קיימינן דאמר אינה נאמנת אבל לעיל בד"ה ואיבעית אימא הקשו מס' מ"ע לפי האמת דקי"ל כר"ג ושם תי' דאנן לא עבדי' לה לס' כיון דאינה טוענת אבל הכא היא טוענת באמת מ"ע לזה הוצרכו לומר דר"י ס"ל דל"ש אפילו בטוענת כו' ובסמוך הקשו דלהימנה במגו דודאי קושטא טענה דאי רצתה לשקר הוית היא מצית למיטען מ"ע וק"ל:

בתד"ה מאי לאו כו'. ובסמוך במאי לאו דר"י [לא הקשו]. בתחלה אמרתי דהעירו למה אמר אביי לשון אף אנן נמי תנינא ולא מקשה מאי קמ"ל כר"י ור"י מ"ט קאמר מאי קמ"ל א"ו ר"י לא אסיק כלל אדעתיה הא דטענת דמים ולהכי מקשה מאי קמ"ל בהכרח משא"כ אביי מדלא מקשה מאי קמ"ל אסיק אדעתיה נמי טענת דמים א"כ אף סייעתא ליתא לזה כתב דקס"ד כו' וזה אינו אמת. ומ"ש מוהר"ש דאביי תלמידו דר"י הוה ושמע מסתמא מקודם המשא ומתן של ר"י אמימרא דר"י אמר שמואל ואם כן מאי קארי ליה [דקאמר] אף אנן נמי תנינא הא ידע כבר דאיכא למידחיה לא טענת דמים כו' וסיים ותו לא מידי וגם זה אינו מחוור:

והנראה לענ"ד דבסמוך בר"י הקשו בלא"ה מנ"ל דלמא ביהודה נאמנת לומר אתה באת עלי וכו' ותירצו דמשמע ליה א"י לטעון בכל ענין כו' ולזה קאמר שפיר מאי לאו כו' דלענין דמים ומשום דהוי טענה ברורה שיכול לברר ע"י מפה מה לי יהודה או גליל לענין טענת בתולה הייתי הא יכול לברר במפה בשלמא בטענות פ"פ ניחא דביהודה א"י לטעון אם היא טוענת אתה באת עלי פשיטא דנאמנת ואף אם היא טוענת בתולה הייתי נאמנת במגו דאי בעי אמרה באירוסין בא עלי ואף שהוא כנגד החזקה אמרינן טועה הוא בפ"פ והיא קושטא קאמרה [אף דר"י ס"ל החזקה וגם דקים ליה כמ"ש הגאון בעצמו בסמוך מ"מ היכא דאית לה מגו אמרינן דודאי קושטא קאמרה והוא טועה] אבל בגליל שאינו מתייחד עמה ולא יכולה לטעון הוא בא עלי באירוסין אף בתולה הייתי אינה נאמנת ליטול כתובה אבל בטענת דמים שיכול לברר [ע"י מפה] דשקר אומרת בטענת בתולה הייתי אמאי נאמנת ביהודה. ולפי"ז צ"ל מה דמתרץ דקטעין טענת דמים דמיירי היכא דנאבדה המפה שלא היה יכול להראות ולברר דבריו בפנינו אבל הוא טוען שבדק במפה ולא ראה דם דהוי טענה ברורה לו [וא"כ לפי התי' נמי איירי בכל הטענות בין בטענת שבא עלי באירוסין בין בטענת בתולה הייתי] אבל פ"פ לעולם לא קים ליה אבל אם נפרש כפרש"י [דלפי התי' דמיירי בט"ד מיירי] שיכול לברר ע"י מפה בפנינו וכגון שהיה לו שושבינין כו' ביהודה אמאי מהימנא והיה צ"ל דמיירי בטוענת באירוסין בא עלי ולמתרץ לא איירי בכל ענין א"כ לפי"ז הוי מצי לשנויי אף דמיירי בפ"פ מ"מ הך דיוקא דבגליל נאמן היינו דוקא בטוענת באירוסין בא עלי וכקושית התוס' [אלא ודאי כדפרישית] ודו"ק:

בתד"ה נאמן כו' וכ"ש דנאמן להפסיד כתובתה כדמוכח הסוגיא דלעיל. ורש"י כתב לעיל אבל להפסיד כתובתה אינו נאמן והכי משמע בסמוך דיש סברא לאוסרה ולא להפסיד כדקאמר אי לאוסרה ביהודה אמאי לא וכו' והיינו דלמאי דאמרי' קים ליה בפ"פ סברא יותר לאיסור מלהפסידה דשויא עליה חתיכה דאיסורא וק"ל:

בתד"ה אבל בגליל וכו' אבל כשטוענת בתולה הייתי בגליל נמי מהימנא וי"ל כו'. לא תי' בקצרה דאילו נאמנת בגליל לומר בתולה הייתי היה לה להיות נאמנת גם הטוענת באירוסין בא עלי במגו דבתולה הייתי ואי משום דמגו במקום חזקה לא אמרינן לפי תי' דהשתא נמי אי לא אמרינן מגו במקום חזקה ביהודה אמאי נאמנת לומר בתולה הייתי ואפשר דאין זה מגו דלא ניחא לה למיטען בתולה הייתי שמתירא שמא יבורר ע"י מפה שאין בה דם:

בא"ד אבל קשה כו' ויש להם טענת בתולים כו'. אפ"ל לכאורה דלישנא דיש להן טענת בתולים י"ל בעדים אבל לא שהוא נאמן משא"כ הכא דתנן ביהודה א"י לטעון כו':

בתד"ה לא דקטעין וכו' במגו דאי בעי אמרה מ"ע כו'. לר"ח דפתחה סתום מקשה למאי דקאמר בט"ד ולפרש"י למאי דקאמר דטוען פ"פ:

י.

ברש"י בד"ה מברכתא חביטא ליה זונות העיר הזאת ששמה מברכתא כו' . ששמה מוסב על העיר כמו שאיתא בעירובין לבני מברכתא וכו' ואילו מוסב על הזונות הול"ל ששמן גם מברכתא הוא שם אחד:

בתד"ה אמר ר"נ כו' דרב אסי פליג אדר"נ כו'. וקשה דלמא רב אסי ס"ל נמי דמהימן משום חזקה ולקמן איירי באשת ישראל וס"ל כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה דהשתא לא מהימן דל"ש לומר אין אדם טורח בסעודה ומפסידה כמ"ש בסמוך. וי"ל דבכל גוונא קאמר לקמן דא"י לטעון טענת בתולים וק"ל:

בתד"ה חזקה כו' ונראה דלא מהימן. ור"נ ס"ל לקמן דף י"א ע"ב דמקח טעות לגמרי משמע ואין לה כתובה כלל:

בתד"ה הואיל כו'. בלא גמרא דהכא הו"ל להקשות ר"מ דפרק הניזקין אר"מ דפרק אף על פי:

בתד"ה מברכתא כו'. לפי' הראשון הקושיא א"ש דפריך בפשיטות דר"נ אדר"נ רק שהתי' דחוק שהעיקר חסר שצ"ל שמתרץ שמברכתא היא בל' ניחותא דמהימן ומלקי' לפי שחשוד ורב אחא חוזר ומפרש כדמעיקרא בתמיה והשתא בתחלה מפרשי' ליה בתמיה. ובניחותא. בתמיה. דא"ל השתא לפירוש זה נמי דרב אחא נמי מפרש לה בניחותא דא"כ מאי צריך לחלק בין בחור לנשוי הא הקושיא לא היה רק כאן אמר מהימן וכאן אמר לא מהימן ותיכף שנפרש ה"נ מהימן ומברכתא בניחותא מתורץ הכל ולהכי מפרשי פירוש אחר דלמקשה ולמתרץ לעולם מפרש בניחותא וא"כ התירוצים א"ש רק הקושיא דחוקה דא"כ דה"נ מהימן מאי פריך ופי' דהתם לא מפרש להלקותו כו'. וברש"י נראה שצ"ל שמפרש לה בתמיה בדברי המקשה ולזה סיים בחור לא מהימן ועיין באשר"י וק"ל אבל בח"ש לא פירש כן וק"ל:

י:

גמ' מאי אלמנה כו' לא משמע ליה דהוי שם העצם כמו בתולה. וא"ל דהו"ל לקרות בעולה דמן האירוסין לאו בעולה היא. [אח"ז כתב בלשון זה] לא מקשה מאי בתולה דכל דבר צריך שיהיה לו שם ומה לי שם זה או אחר אבל למה נשתנה שמה אח"כ לאלמנה דהא בתחלה היתה קרואה בתולה למה אתה נותן לה שם אחר ושפיר הול"ל ואינה בתולה או ושהיה לה בעל [כתובתה מנה]:

גמ' ותחתוניות וכו' . מכאן משמע קצת דתחתוניות לאו היינו שלשול דתמרים משלשלין מיהו היינו לשבח משלשלי קצת אך לא שלשול יתירא והיינו תחתוניות וכמו שהתמרים מבטלין חולי מעיים אף שמשלשלים. מיהו ע"כ תחתוניות ודאי לאו הוא שלשול יתירא דא"כ היינו חולי מעיים:

ברש"י בד"ה דור קטוע שאין להם לא דם נדה ולא דם בתולים. אפשר הא דלא מפרש דור קטוע שהדורות נקטעים שאין בניהם מרובין משום דלמאי דקאמר ר"ג אשריך שזכית למשפחת דור קטוע משמע לכאורה דל"ל הא דר"ח כשם שהשאור כו':

ברש"י בד"ה מבטלת מחשבה רעה דאגה כו' וצהרים שעת אורה כו'. מפרש לה אדסמוך בצהרים ואפשר לומר מדלא חשב לה רב חנא בשבחא דתמרים הך דמבטלת מחשבה רעה. מיהו אהא דחולי מעיים ותחתוניות לא נתן טעם:

בתד"ה בתולה כו' נקיט חלוצה כו'. דכל חלוצה אלמנה היא ומה לי זקוקה ליבם או יש לו בנים מקודם או אין לו אחים באופן שאינה זקוקה מי מפיק מכלל אלמנה לז"א דסד"א כו' ובסיפא נקיט חלוצה מן הנשואין היפך של הרישא ועיין בר"ן במתני' וק"ל:

בתד"ה אלמנה כו'. וזה א"ל דכתובת מנה דאורייתא וקרי לה מנה ע"ש מטבע העתידה דאין לזה טעם כיון שכתובה דאורייתא למה שביק מטבע היוצא באותה שעה לקוראה ע"ש מטבע העתידה להיות:

בתד"ה ותנא כו' וסביב סליקא הולך חדקל כו'. דלפירש"י שפיר י"ל שהיה אצל אשור שהיה בימי משה כמ"ש מן הארץ ההוא יצא אשור כו'. ומייתי ר"י דשם העיר הוא וסביב אותה העיר הבנויה הולך חדקל ועיר ודאי לא היה בבריאת העולם ואף שיהיה אותה העיר סליקא זו אשור שבנה אשור הראשון וא"כ ודאי היה בימי משה מ"מ כיון שבשעת בריאת העולם שמספר מנהרות עודנה לא היתה בעולם ש"מ שכתוב ע"ש העתיד גם אצ"ל רק שהיה קים ליה לר"י דאשור דקרא הוא שם עיר ולא שם המחוז אבל לפי' התוס' צ"ל דהיה קים ליה דאשור הוא המקום סליקא ועוד היה קים ליה דסליקא אין זה אשור שהיה בימי משה דאל"כ לא מייתי שום ראיה דשאני התם דהוי בימי כתיבת התורה ועי' בפרש"י בחומש וק"ל:

יא.

בגמרא אביי לא אמר כרבא. אף שמתני' דהכא מוקדמת הו"ל להקשות מתרוייהו:

גמ' שלא תהא קלה כו' . התוס' לעיל דף י' בד"ה אר"נ מייתי מהאשה רבה דאיתא התם טעמא מאי תקינו לה רבנן שלא תהא קלה כו' דש"מ דרבנן היא [ניחא הכא דמשום שלא תהא קלה כו' הוצרכו לתקן מאתים] רק למה שהעלו לעיל כתובת בתולה דאורייתא ואלמנה הוא דתקינו לה רבנן שלא תהא קלה כו' א"כ הכא דלית לה כתובה מן הדין כמ"ש התוס' דגירות שלה מן התורה אינו גירות רק יש כח ביד חכמים לעקור כו' א"כ יהא די במנה משום שלא תהא קלה כו' כמו באלמנה מ"מ כיון דבתולה היא לא פלוג רבנן וק"ל:

ברש"י בד"ה הגדילו קטנים שנתגיירו ואפילו עם אביהן. דאל"כ מאי פריך ממתני' בסמוך. וקשה רבא דמקשה מאלו נערות כו' דלמא התם איירי בנתגיירה עם אביה וקנסה לאביה כדכתיב ונתן לאבי הנערה כו' ולאביה לא שייך דאכל בגיותי' כיון שגייר כשהוא גדול י"ל דז"א שכיון דגר הוא אינו יורש את בתו שנולדה לו בגיותו ואין לו זכיה בה וקנסה לעצמה:

בתד"ה מטבילין כו' אי נמי כיון דבהך זכייה כו' כישראל גמור כו' ואית ליה זכייה אפילו מדאורייתא רק מצד שהוא קטן ואף שיהיה ישראל ממש מ"מ אין לקטן זכייה רק מדרבנן ולספרים דגרסי זכייה מיהא אית ליה ולא גרסי מדרבנן א"ש (כו' בסמוך) [כדבסמוך]:

בא"ד ואית ליה ממון מן התורה ע"ש בגמרא:

יא:

גמ' מתיב ר"נ כו' . א"ל מאי מקשה לרמב"ח דלמא מיירי מתני' בהיא אומרת מ"ע אני תחתיך ונסתחפה שדך ויש לי ר' והוא אומר דרוסת איש מקודם או אחר כך וברצון טפי הול"ל בטענתו מ"ע מקודם וק"ל:

ברש"י במתני' בד"ה ואין להם ט"ב כו' . מפרש לה לענין כתובה ועיין לעיל בתוס' בד"ה אבל בגליל וכו' [דמוכיחין דע"כ מיירי לענין כתובה] ובסמוך בפשט וניחוש שמא תחתיו זינתה ויש לעיין בהא דקאמר אין להם ט"ב להפסיד אותה מנה לרבה דאמר בסמוך אהא זאת אומרת כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה א"כ לעיל דין האירוסין יש להם ט"ב מאי פירושו אי להפסיד כתובה הא מ"מ יש לה מנה ואי לענין איסורא בא"כ הכא [מן הנשואין] נמי אסור לקיימה כדבסמוך וצ"ל יש לה טענת בתולים להפסיד מכתובתה דהיינו כתובתה מן האירוסין מאתים משא"כ מן הנשואין כתובתה מנה אין לה טענת בתולים להפסיד כלום מכתובתה ואה"נ דבתרוייהו אית לה מנה לרבה:

ברש"י בד"ה לא הכיר בה כו' והא לא מצינו למימר הכיר בה מאתים כו'. לכאורה בדרבנן מקשה כן שלא לרחק פלוגתא דר"מ ורבנן כ"כ ופלוגתייהו בלא הכיר ואתיא מתני' ככ"ע רק שדוחק קצת לומר דל"פ במתני' בעיקרא דדינא בהכיר בה כמה היא כתובת מ"ע ובח"ש מגיה לר"מ ויהיה קושיות התוס' ותי' דבסמוך בד"ה הדר בי' בעצמן:

בתד"ה ושמואל אומר כו' דאי בהשיר וכו'. אין כוונתם למידק דלא איירי בהשיר לחודא והתם דוקא אמר רב עשאה מ"ע דא"כ מאי מקשה לרב ממתני' דפלגינן לתרתי ולא פליגי חכמים עלה דדלמא משנתינו איירי בלא השיר ולהכי כתובתה ר' אלא שלא תימא דפליגי בכל גוונא אף בהשיר לז"א למה יש לה וכו'. ולשון פחותה דחוק קצת ובאשר"י כתב לא עדיפא וכו' ואפשר דאביאה קאי וכלשון רש"י דלא גרע מעץ וכו' וי"א [דה"פ] למה יש לה כתובה לגמרי. להיות פחותה ממ"ע ולא תהיה לה אפילו מנה:

בתד"ה הדר בי' וכו'. בח"ש תיובתא קחזינא ופורק אין מידה. ואפ"ל דאין כוונתם דהול"ל הדר לגמרי מבתרייתא וס"ל לרבנן לא הכיר בה ולא כלום וברייתא דכיצד הוצאת שם רע כדמשני [מעיקרא] זינתה מעיקרא יש לה כתובה מנה דזה א"א לומר כיון דבכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה מנה כ"ש בנמצאת מ"ע דלא גרע מבעולה ממש רק משום דלמאי דהדר מקמייתא וס"ל בהכיר ובלא הכיר מנה היה נראה הסברא כיון דבהכיר בה מנה משום דכבעולה דמיא לרבנן א"כ בלא הכיר לא הו"ל להיות כלום וכמ"ש התוס' בדבור שקודם לזה עד שלכך היה נראה קצת יותר לומר דהדר בי' נמי מהא דמקח טעות לגמרי משמע וס"ל מקח טעות ממאתים וא"כ ה"נ בנמצאת מ"ע יש לה מנה ואף שכשנאמר דמקח טעות ממאתים קאמר א"כ יפורש הברייתא כפשוטו ואצ"ל בנמצאת מ"ע מ"מ הדין שאמר רבא בנמצאת יש לה מנה לדינא יכול להיות אמת קיים לז"א אבל מהא כו' דמקח טעות לגמרי משמע ולה"ק הדר ביה רבא מההיא לבדו וטעמא כמ"ש לעיל דאינו מקפיד כ"כ במ"ע שיהיה מקח טעות כמו בבעולה וכעין זה כתב מוהר"ש רק שתלה הדבר בגי' מההיא שמחק רש"י ע"ש וזה לא נראה לי [דודאי אף לרש"י דמחק מההיא ודאי דכונתו דרק מהא דלמעלה לבד הדר בי' דאל"כ דהדר משניהם ומ"ע ובעולה שוין בלא הכיר בהן מנה איך סיים רש"י ומתני' דהתם דברי הכל הא לרבנן מאי איכא בין טענה דידי' לטענה דידה כדלקמן] גם התוס' מציינים למטה הדר. לא והדר כו' [דרש"י מוחק תיבת מההיא למעלה באומרו והדר ובסוף אלא ש"מ הדר בי' לא מחק רש"י א"כ הו"ל לתוס' לציין למעלה בוהדר בי'] ועיקר כוונת התוס' בזה להך וא"ת כו' דהשתא הוא דוחק גדול לסבול החילוק שבין מ"ע לבעולה [לזה מקשו וא"ת כו' ולא נצטרך לדוחק הנ"ל]:

ובמה שמקשה הגמ' והא רבא הוא דאמר לא הכיר בה ולא כלום אלא ש"מ הדר כו' ה"נ מיניה וביה [היה יכול להקשות] הא אמרת מקח טעות לגמרי דהיינו לא הכיר בה ולא כלום [דרבא משוה בעולה ומ"ע לרבנן] רק הך קאי אבעולה ממש והגמ' מקשה ממ"ע [גופא]. ועיין:

אין להקשות בגמ' דהו"מ להגיה הברייתא בע"א דהיינו מ"ע יש לה כתובה מנה לא נמצאת [וג"כ לא יצטרך לדוחק ולא להדר ביה מההיא] דז"א דאכיצד הוצאת שם רע קאי [דמיירי בלא הכיר בה] וק"ל אבל נראה דמצינו להגיה נמצאת בעולה וכנסה א' מעיקרא כתובתה מנה וכדבסמוך ת"ר כנסה ראשון כו' ורבא מפרש כמו רב אשי כמ"ש התוס' בסמוך בד"ה שאני הכא שהרי כנסה ראשון וק"ל:

באמת יגעתי בדבור הזה ולא הונח לי בדעתי בדבר המתקבל עד שנאמר שהיה כשגגה היוצאה מלפני השליט:

יב.

גמ' אמר רבה זאת אומרת כו' . אין לומר דלמא לענין איסור אין לו ט"ב וכדמסיק בקידש ובעיל כו' דא"כ היאך תלוי זה בכנסה ראשון:

גמ' מדקתני האוכל כו' . נראה לכאורה דאינו מדויק דאיכא דלא אכיל כלל דדלמא בכל יהודה אכיל רק איכא דוכתא דלא אכיל אלא בעדים רק שתלמודא קיצר בלשונו. ואף במקום א' יכול להיות שקצת אוכלים וקצת לא אוכלים אלא שאינו מוכרח. ואולי אף בגליל נמצא כן לפעמים:

גמ' ביהודה בראשונה היו שושבינים ישנים כו' . באשר"י אין זה וכן נראה מדלא זכרו כלל תלמודא לומר דעלה קאי. אלא כל שלא מושמש או שלא נהג כו':

גמ' אלא אסיפא כל שלא מושמש מבעי לי. והא א"ל דה"ק כל שלא נהג להעמיד לה שושבינים למשמש ומצא דם על המפה אינו יכול לטעון טענת בתולים לומר קים לי דפ"פ מצאתי והיא הביאה מפה שיש עליה דמים. משום דאיהו אפסיד אנפשיה דהו"ל להעמיד לה שושבין. ולעיל כתבתי ב' דיעות אם טוען פ"פ אם הדמים ראיה או לא [לענין איסורא. וא"ל גם] השתא דמגיה אלא שלא מושמש א"י לטעון טענת בתולים ולא אמרינן איהי דאפסידה אנפשה י"ל דמיירי [שנוכל לתלות] (שהדקר) [שהעדר] המשמוש היה מצידו. דאין זה קושיא דמשמעות הלשון הוא כל שלא נהג כו' א"י לטעון הא נהג יכול לטעון וז"א דכ"ש אם נהג א"י לטעון וק"ל. ובהא דכל שנהג מבעי ליה עיין בהמאור ודו"ק:

בתד"ה וניחוש כו' דאפילו תחתיו אימור באונס הוה כו'. ומ"ש התוס' לעיל בד"ה אי למיתב לה דספק אונס לא הוי ס' גמור היינו להיות לה מאתים אבל מ"מ יש לה מנה דאף שנאמר דלמא באונס קודם שנתארסה מ"מ יש לה מנה כדקאמר הכא א"י לטעון טענת בתולים שהרי כנסה כו' וזה פשוט:

בא"ד שזה האיש סובר כיון כו' שודאי לא יאסרוה עלי וכו'. זה קאי אאשת כהן דבדידי' יש לחוש שמא תחתיו זינתה כו' וק"ל:

בתד"ה כגון שקידש כו'. בשמעתין כגון שקידש ובעל לאלתר השני קשה בלא"ה הא הוי ס"ס שמא לא זינתה מעולם רק היא בעולה ע"י ביאת בעל הראשון ואת"ל זינתה שמא קודם שנישאת לראשון או אחרי מיתת בעל הראשון קודם נישואי השני וי"ל דהא ישנו עדים שלא נסתרה כו' וא"כ ע"כ ודאי זינתה ואף שכתבו התוס' דלשבחה אומרים כן היינו לענין שהוא לא סמך על כך ואדעתא דבעולה נשאה אבל ודאי העדים קושטא קאמרי וא"כ ודאי זינתה רק הס' הוא תחתיו או אינו תחתיו וחד ס' אסור באשת כהן. אבל מאי פריך אמתני' וניחוש כו' הא במתני' ליכא עדים וא"כ הוי ס"ס וכן מ"ש תוס' צריך נמי להעמיד כו' למ"ל זה וז"א דאין זה ס"ס דבצד תחתיו שהוא צד איסור ליכא צד להיתר וכל ההיתר הוא בצד שאין תחתיו דהיינו בעולה בהיתר כשאין תחתיו או בעולה בזנות כשאין תחתיו והס' בתחלה הוא מאשה הזאת שהיא בעולה ס' אם נבעלה תחתיו דאסורה בכל גוונא הן אונס או רצון או נבעלה כשאינה תחתיו ומותרת בכל גוונא וק"ל:

אבל בזה יש לראות אף דליכא ס"ס מ"מ נוקמי בחזקת היתר ונימא לא זינתה ודאי בגמ' כגון שקידש ובעל לאלתר אצל השני ודאי צריך משום דלא נימא אוקמיה אחזקת הגוף כו' כמ"ש התוס' לעיל דף ט' בד"ה ל"צ באשת כהן אבל אצל הראשון למה לי אחר שקידש כנסה לאלתר ומת מיד או עדים מעידין כו'. יותר נוקמה אחזקת היתר וכשרה לכהונה וחזקת צדקת כמ"ש האשר"י לעיל ואי ניזיל בתר חזקת הגוף נמי כ"ש דנאמר שאחר שמת הבעל זינתה והיתה בתולה עד אחר מיתת הבעל ומי מכריח אותם לדוחק הגדול הזה שהראשון קידש וכנס לאלתר ומת או עדים מעידים שלא זזה ידו כו' ולפענ"ד צריך עיון ודו"ק:

ואפשר לפרש הפשט בגמ' באופן אחר שפיר פריך לרבה דאמר זאת אומרת כנסה וכו' [דהא איכא לאקשויי מלבד] במה שהקשיתי לעיל במתני' ברש"י בד"ה אין להם ט"ב לרבה מתני' דבתולה אלמנה מן האירוסין יש להם ט"ב ומן הנשואין אין להם ט"ב וקשה לענין כתובה ולהפסידה מנה מכתובתה מהי תיתי לא יהיה לה טענת בתולים להפסידה מנה במן האירוסין. בתולה ממש נמי יש לה ט"ב להפסיד מנה ומדקאמר בתולה שנתארסה משמע דבא לומר דה"א שכנסה בחזקת בעולה ולא יהיה לה טענת בתולים דכבר ידע שהיא בעולה. הא כ"ש דאין לה אלא מנה. בשלמא אי יש לה ט"ב היינו דל"ל כלל ניחא דמן האירוסין רבותא קמ"ל [דאפ"ה כנסה בחזקת בתולה]. אלא לענין איסורא קאמר דאם א"כ היא יש לה ט"ב ואסורה עליו דשמא תחתיו זינתה [ומאי דקאמר יש לה ט"ב לא קאי אגרושה וחלוצה ולא קתני להו רק לענין כתובה מאתים] וא"כ בסיפא דמן הנשואין אין לה ט"ב היינו לענין איסור וכן בברייתא דנקיט כנסה הראשון ולא נקט אפי' מן האירוסין אין השני יכול להפסידה אותו מנה אף שלפי' ריב"ם בד"ה כנסה בחזקת בתולה יש לישב כ"ז אין לה ט"ב היינו לחסר כלום מכתובתה ויש לה ט"ב היינו לחסר קצת וק"ל. מיהו אף הא דשהרי כנסה ראשון נמי יש ליישב לפרושי זה יותר נכון [מלפי' ריב"ם] דקאי ליתן טעם שאין לה ט"ב אף לאוסרה משום דהרי כנסה ראשון ותלינן מה שהיא בעולה בהיתר ע"י בעלה ראשון ואף שיש עדים מעידין כו' אפשר דגם לפי האמת אין ממש באותן העדים להעיד בתורת עדות רק לשבחה אומרים כן כמו שהוא סובר ועיין. ולזה פריך וניחוש אף מן הנשואין שמא תחתיו זינתה דאין להעמידה על חזקת היתר כיון שיש חזקת הגוף כנגדה ומשני רב שרביא שקידש ובעל לאלתר דהשתא תחתיו ודאי לא זינתה מאי אמרת שמא תחתיו של בעל הראשון אוקמה בחזקת היתר שלא זינתה כלל רק בהיתר ע"י בעל נעשה בעולה אבל ארישא מן האירוסין אף שקידש ובעיל לאלתר מ"מ הא ודאי זינתה דאף לארוסה אסורה כנדה בלא ברכה. מיהו ז"א דמ"מ נוקמה בחזקת היתר לכהונה ובחזקת הגוף ואח"כ שנתארמלה או נתגרשה זינתה ואפשר לפרש כיון דזינתה איתרע לה החזקה ודוקא לעיל בשאינו בקי כתב התוס' [בד"ה אי למיתב לה] ס' זאת ולהכי במן הנשואין אוקמה בחזקת כשרות משא"כ מן האירוסין דאיתרע לה חזקה ועיין:

ופירש"י בוהא דוניחוש אינו מחוור ועיין:

בתד"ה שתי תקנות הוו כו'. הב' תקנות המה בתחלה כיון דחזו דמזלזלו תקנו ר' והשני אהדרינהו למנה אבל הא [דבתחלה תקנו] לבתולה ד' מאות לא הוי תקנה באלמנה בת כהן רק הניחום בכלל שאר אלמנות שבישראל שיש לכולן מנה מדרבנן והקשו בתחלה למה לי אהדרינהו למילתייהו ואח"כ הקשו דמנ"ל לחלק ולעשות תקנה באנפי נפשה לאלמנה בת כהן דלמא באותו פעם שתקנו לבתולה ד' מאות לאחשבינהו באותו פעם ג"כ תקנו לאלמנה מאתים ג"כ לאחשבינהו או משום צורך דמזלזלי לז"א דאין סברא כו' וזלזול דאלמנה נמשך בסיבת תקון ד' מאות לבתולה כמ"ש התוס' בסמוך בד"ה כיון דחזו ולכך הוצרך לומר ב' תקנות מיוחדות היו לאלמנה בת כהן משא"כ אי אמרי' לכשתקנו לבתולה ד' מאות היה ממילא לאלמנה מאתים חצי של בתולה לא היה תקנה מיוחדת לאלמנה בת כהן וראיתי בספרים מאריכין עד מאד בדבר הזה ויש מפרשים שתוס' מסופקים איזהו מהן הב' תקנות די"ל אהדרינהו לאו תקנה הוא ולזה כתבו על שני דרכים [אי אהדרינהו למלתייהו תקנה שניה קשה קושיא ראשונה. ואי אהדרינהו למלתייהו לא מיחשב תקנה רק הא דבאלמנה מנה אף דבבתולה ד' מאות קשה קושיא שניה] וק"ל:

יב:

גמ' בת כהן לישראל הוא דאיכא צד כהונה כו' . קשה דלמא ה"ק הרוצה לעשות בבת ישראל לישראל כדרך שהכהנים עושין בבת ישראל לכהן ובת כהן לישראל ואי לא סיים כגון בת כו' ה"א הרוצה לעשות באיכא צד כהונה כדרך שהכהנים עושין בכהונה משני צדדים להכי נקיט תרוייהו כיון דהשתא לא שייר אלא בת ישראל לישראל. דז"א דבאומר הרוצה לעשות סתם נכלל בו הכל:

ולפי האמת אינו מתורץ בת כהן לישראל למה דכ"ש הוא כמ"ש רש"י במתני':

גמ' מאי אף בראשונה. שלא תימא אמדברת קאי דלא איירי בממונא. לז"א מאי אף כ"ש היא ממעוברת דאינו אלא יחוד ולהכשיר בה שיש לה חזקה דכשרות אלא אהא דממונא קאי אע"ג כו':

גמ' אלא דאיכא מגו כו' . ואף דהוי מגו להוציא מהני אצל ברי ושמא ולעיל כתב התוס' בד"ה לא דקטעין טענת דמים בברי וברי דהיינו בתולה הייתי או הוא בא עלי באירוסין אפשר דל"א מגו להוציא וק"ל:

גמ' אי נמי כו' אוקמה אחזקה כו'. עיין פירש"י. וי"ל אדרבה כי נוקמה אחזקה דזינתה תחתיו לא יהא לה כלום דס' אונס ס' רצון ורובא רצון כיון דל"ל קול כמ"ש התוס' לעיל דף ט' בד"ה ואבע"א ורובא עדיף מחזקת היתר. ונראה דלענין ממון כיון דאוקמה אחזקה ובשעת אירוסין בתולה הוית א"כ נשתעבד לה למאתים ונתחייב לה ודאי. מאתים והוי כא"י אם פרעתיך לאפוקי במנה לי בידך לא ס"ל ברי עדיף דא"י אם נתחייב לו מעולם. ואתיא ר"נ כר"ג. משא"כ גבי איסורא לעיל וק"ל נ"ל ולקמן בהיא אומרת מ"ע אני כו' יש לראות מאי חזקה יש דאין לומר אוקמה אחזקה ובשעת אירוסין בתולה הויא דנשתעבד לה ר' דהיא עצמה טוענת דלאו בתולה הוית וקודם שנתארסה היתה מ"ע. וי"ל כמ"ש הר"ן וז"ל ובאידך פלוגתא דהיא אומרת מ"ע כו' יש לומר נמי אוקי אחזקה שחזקת בנות ישראל שאינן מזנות ודו"ק:

בתד"ה ר"ה ור"י כו' ל"ל דר"א דאמר מתוך כו'. הל' משמע דלית להו דינא דר"א ונ"מ בחשוד על השבועה דמשלם מטעמא דר"א. אבל יש לראות לכאורה מה קשה דלמא ס"ל נמי דר"א ודרשא דשבועות ה' כו' לכגון זה שכנגדו חשוד על השבועה כו' גם קושיא זאת לא תלוי בכאן דהו"ל להקשות דאביי אדאביי:

בא"ד וא"ל דרב יהודה כסומכוס כו' דלסומכוס לכל הפחות חולקין כו'. באמת אף סומכוס לא ס"ל חולקין במנה לי בידך כו' דא"כ לא שבקית חיי לכל בריה דכ"א יתבע אלף ויתן לו ת"ק אלא דוקא היכא דבלא טענתייהו איכא ס' לב"ד כמ"ש התוס' בכמה דוכתי ודוחק לומר שר"ל דר"י כסומכוס דאית ליה היכא דאיכא ס' לב"ד בלא טענותיהם חולקים אף בשמא ושמא ולכן בדליכא דררא דממונא להאי ולהאי ס"ל בברי ושמא נוטל הכל:

בא"ד אבל אי פליגי אליבא דרבנן ולסומכוס לעולם חולקין אפילו כו' . וצריך ליתן טעם שסברת רבנן בברי ושמא להוציא מידי מוחזק טפי מסומכוס ובברי וברי בהיפך וי"ל דסומכוס ס"ל לעולם בכל ס' חולקין אף להוציא מיד המוחזק כ"ש שלא ליתן לגמרי להמוציא וע"ש בגמרא בב"מ ודו"ק:

בא"ד שהבעל א"י מתי נבעלה כו' . בלימא כתנאי דבסמוך הומ"ל הכי אמר לך ר"י אנא דאמרי אפילו כר"י ע"כ ל"ק ר"י דאינה נאמנת אלא בברי גרוע ושמא טוב רק ניחא ליה לשנויי הלכתא אהלכתא שיסבור ר"נ כר"ג וכה"נ מסתברא וק"ל:

בא"ד ושמואל סבר כרבנן כדמוכח במוכר שור לחבירו. בהא דהמוכר ליכא ברי ושמא כלל רק לענין אחר מרבה לה הכלל גדול להא"נ לזה כתב דבסוף המניח ס"ל לרבנן בהדיא כו':

יג.

גמ' במאתים ומנה ויש לה מנה לכ"ע מכח ס"ס דא"א שלא יהיה לה כלום אם לא בתרתי לריעותא תחתיו ברצון וס' אינו תחתיו ואת"ל תחתיו ס' אונס אבל מאתים אין לה מכח ס' מ"ע ואת"ל דרוסת איש דלמא תחתיו באונס דס' באונס לא חשיב ס' גמור דדלמא קודם שנתארסה נאנסה או משום דמ"ע ל"ש לר' יהושע וכמ"ש התוס' לעיל בד"ה אי למיתב לה וכן לר"א ל"ל מנה [לר"י מטעם ס"ס ס' מ"ע ס' תחתיו באונס דס' אונס לא הוי ס' דאת"ל דרוסת איש לית לה מנה] אלא בנאמר תרתי לטיבותא תחתיו באונס [וא"כ באת"ל דרוסת איש] הוי [לבעל] ס"ס ס' אינו תחתיו ולא יהיב לה כלום ואת"ל תחתיו דלמא ברצון [והיא ל"ל רק חדא ספיקא] ויש להקשות מאי פריך לקמן לר"י ליתני חדא דהיינו הך דמ"ע לאפוקי דרמב"ח דלמא אי מהכא ה"א בהא ס"ל לר"ג כאמנת משום ס' מ"ע כמו שטענה ויש לה מאתים ואת"ל דרוסת איש דלמא תחתיו באונס דלר"ג מ"ע שכיח משא"כ בהך דמשארסתני נאנסתי דליכא למיתלי ליתן לה ר' אלא תחתיו באונס כמו שטענה דאם איתא דמ"ע היא הויא טוענת דאין גנאי כו'. ואין זו קושיא דס' באונס לא הוי ס' אף לפירוש ר"י שבתוס' לעיל [דמ"ע ל"ש מ"מ ע"כ מודה לתי' קמא של תוס' מכח הכרח קושית התוס' הראשונה בד"ה אי למיתב לה]:

גמ' בשלמא לר"א היינו דקתני תרתי כו' . יש לדקדק דאכתי ליתני רק הך דמ"ע וליתני בה והיה מקחי מקח טעות ודו"ק. כי לדעתי נראה שצריך יישוב [בזאת השיטה עד סה"פ כפל דבריו משום כמה דברים שנתחדש בהן ובכמה דברים יש סתירה למ"ש בראשונה וכמה דברים חדשים בדיבורי גמרא ותוס' שלא דיבר בהם כלום בראשונה את הכל העמדנו על מקומו כדי להקל על המעיין]:

בתד"ה רב אסי כו' לכשר נבעלתי במגו כו'. דא"ל דל"ל מגו רק נסתרה ואמרה לא נבעלתי נאמנת. דא"כ הול"ל טפי מדברת נסתרה [ולא] משום לישנא מעליא נקיט ולפרש בטוענת נבעלתי. ועוד דזעירי דאוקמה בנסתרה היינו בטוענת נבעלתי דאל"כ לא הוי פליג רבי יהושע דהוי ס"ס וכמו שהוכיחו בסמוך ועלה פליג רב אסי ומפרש נבעלה בעדים דוקא וק"ל:

בא"ד וא"ת הא ר"י ל"ל מגו גבי משארסתני נאנסתי. אי לא אמרי' מגו להוציא אין כאן קושיא [ואף דגבי ברי ושמא בודאי דאמרי' מגו להוציא היינו לר"ג]:

בא"ד ולא קרי ליה מגו כו' . ואע"ג דר"ג הוא דקרי ליה מגו ולדידיה במוכת עץ נאמנת מ"מ מאי מגו היא דמאי אולמא הך מהך כיון דבתרוייהו פליג ר"י וס"ל דאינה נאמנת בשלמא אי מודה במוכת עץ ניחא וק"ל:

בתד"ה חדא להכשיר בה כו' ולא ניחא להו למימר דאי תני סיפא לחודה הוי מוקמי' לה במסתבר להכשיר בה ונקיט מעוברת משום לישנא מעליא. ז"א דאי לאו רישא מה לי מדברת או מעוברת וטפי הו"ל למיתני מדברת ללישנא מעליא לרב אסי. ועוד דטפי משמע לישנא דסיפא אבתה דקתני מה טיבו של עובר זה. וא"כ יותר נפרש אי תני מעוברת לבדו אעובר והוי מסתבר טפי לגבי ר"י דאינה נאמנת משום דל"ל חזקה דכשרות משנאמר דס"ל לר"י אף בגופה לא מהימן משא"כ אי תני תרוייהו דשמעי' ברישא לר"י דאגופה לא מהימנא נוכל לפרש הסיפא נמי אגופה וקמ"ל נבעלה [היינו אותו מ"ד דסובר מאן דמכשיר בה פוסל בבתה ולא אוקמה אמסתבר לר"י דדוקא בתה משום דכבר תני ברישא דאפילו בנסתרה פוסל ר"י בה והא דנקיט מה טיבו של עובר זה כבר יישב זה לקמן בתוס' ד"ה לדברי המכשיר] ולהכי כתבו דרישא משום להודיעך כחו דר"י. מיהו [אכתי] י"ל דנקיט רישא להודיעך כחו דר"ג דל"ת דוקא בתה דהוי דיעבד דאי לא מהימנא היא פסולה מלהנשא לכשר ולפסול דספק ממזר הוא שמא נבעלה לממזר. משא"כ היא יכולה להנשא לישראל ולפי"ז [לעיל דקאמר הגמרא מאי] אף בראשונה [כו'] יש צד לומר [דאף בראשונה היינו] אף במדברת להכשיר אותה [דהוי לכתחלה] רק כיון שאף אותה לא מכשיר [שמואל] אלא בדיעבד עיין לקמן בעובדא דארוס וארוסה אין כאן אף. מיהו גם מסיפא הוי משמע קצת דר"י פוסל בה [ור"ל וקשה על פי' התוס' דנקיט רישא להודיעך כחו דר"י] מדנקיט הרי זו בחזקת מעוברת [דמיירי מינה] ולא נקיט לישנא על העובר וק"ל:

בתד"ה לדברי המכשיר בה כו' ומעוברת דנקיט משום לישנא מעליא. ודקתני מה טיבו של עובר זה דלא מצי למיתני מה טיבו של איש זה שאין כאן איש רק ראוה מעוברת. והא דקאמר מקודם בשלמא לזעירי היינו דקתני תרתי נמי צ"ל דנקיט מעוברת לא נבעלה משום לישנא מעליא:

בתד"ה ואין אוסרין כו' דקאמר הניחא לזעירי כו'. הראיה מבוארת דקאמר לקמן ומודה ר"י דאמרי' מגו באומר שדה זו כו' ואע"ג דפליג לעיל ולא ס"ל מגו ופריך היכי וכו' אי בראוה מדברת וכו' הניחא לזעירי י"ל מגו ומ"מ לא ס"ל לר"י מגו קאמר שפיר הכא מודה כו ואי אף באמרה לא נבעלתי לא מהימנא אין כאן מגו [לקמן בחילוק סותר זאת הראיה] ואפ"ל בעיקר קושיתם דודאי לפי האמת באומרת לא נבעלתי נאמנת דהוי ס"ס כאשר העיד ר"י באלמנת עיסה דמשום ס"ס כשרה ובאומרת נבעלתי אינה נאמנת דלא הוי אלא חד ס' ואע"ג שיש מגו לענין זה אהני מעלה עשו ביוחסין אבל לסברת המקשה דלא ידע אכתי הך סברא דמעלה כו' חשב דלר"י אף באומרת לא נבעלה אינה נאמנת דאילו נאמנת בלא נבעלה היתה נאמנת לומר לכשר נבעלתי במגו ולזה הקשה והאמר רב אין אוסרין על היחוד וכיון דאין אוסרין ליהוי נאמנת במגו ומשני מעלה וכו' שלא יהנה לה מגו או משום דמיד שנבעלה עשו מעלה ביוחסין שלא נאמין לה תו לומר לכשר נבעלתי ואמרי' שיראה לומר לא נבעלתי דאין אפוטרופוס לעריות כדבסמוך ולפי"ז י"ל שפיר דאין אוסרין על היחוד קאי אפנויה לענין יוחסין באומרת לא נבעלתי אינה אסורה לכהן וכעי' זה תי' בקידושין ע"ש. והמקשה לא היה מצי להקשות מהא דאלמנת עיסה דמוכח דס"ל לר"י באומרת לא נבעלתי דנאמנת משום ס"ס דלאביי גופא משני לה לקמן בתי' אחר. או לא חשיב לה ס"ס משום דאין אפוטרופוס וכו'. וזה יותר נכון בעיני ממה שראיתי כתוב תירוץ על הק"ק של תוס' דלרב אסי י"ל אין אוסרין על היחוד אם היא אמרה שנתיחדה ואין עדים על כך דנאמנת במגו משא"כ הכא ראוה שנבעלה דליכא מגו אבל לזעירי ה"נ יש מגו ובזה היה מתורץ נמי קושיא דבסמוך מההוא נואף כו' וגם תימה ראשון [שהקשה הרשב"א ולקמן בחילוק סותר זה התירוץ]:

יג:

גמ' חדא לחורבה דמתא כו' . לא קאמר תרוייהו בחורבה דמתא וחדא בעיר שרובה עובדי כוכבים. וחדא ברוב ישראל. אין זה קאי בלשון לסתר או לחורבה רק חורבה דמתא קרי לה סתר לגבי חורבה דדברא ודדברא קרי ליה סתם חורבה:

גמ' מסייע ליה לריב"ל כו' . קשה אמאי לא אמרו השבתנו ברוב פסולים מה תשיבנו על רוב כשרים ואף במעוברת כיון דלדברי הפוסל פוסל אפילו ברוב כשרים ובשבויה רוב פסולים ז"א דהשתא אומרים מה תשיבנו במדברת אף ברוב פסולים:

גמ' לא שתוקי וכשר כו' . מה שאמר שתוקי וכשר הוא לר"ג [והא דקאמר ד"ה שתוקי כל חד כדאית ליה] והכי קאמר בד"א דלר"ג נאמנת בגופה אבל בבת דברי הכל אינה נאמנת להכשירה לגמרי ושתוקי במקצת עכ"פ שאסורה לאכול בתרומה משום דבעינן מי שזרעו מיוחס אחריו ואם בן הוא פסול לעבודה ומ"ש רש"י והעובר יהיה זכר כו' טפי הו"ל למינקט נקיבה כדבברייתא. ולר"י שתוקי לגמרי. ובריב"ש מאריך בפשט הזה בדברים שאין צורך ומועילים לנו מאומה:

גמ' אילימא שמשתקין אותו מנכסי אביו כו' . הומ"ל א"כ היאך תלוי בכהנים עומדין וק"ל:

ברש"י בד"ה ותיפוק ליה כו' לר"י פריך נהי נמי דאין אפוטרופוס כו'. לא מפרש אהשבתנו על מעוברת תשובה גמורה כו' קפריך ותיפוק ליה כו' ואפ"ל דודאי ידע ברייתא דלעיל לסתר או לחורבה דנקיט תרוייהו לרב אסי לאשמועינן אפילו רוב פסולין אצלה רק התם בראוה שנבעלה והכא במדברת ואף דהתם קאי לרב אסי והכא לזעירי מ"מ אף לזעירי מצינו למימר דאית ליה ומנ"ל להקשות ודוחק ואפשר לפרש דמעוברת לא פסיקא להקשות דלמ"ד מכשיר אף בבת נקיט מעוברת לאשמועי' בתה יש לדמות קצת עובר שאין לו חזקה ורוב כשרים לשבויה שיש לה חזקה ורוב פסולים ומה"ט כתבו התוס' בד"ה מסייע ליה כו' ול"ל במדברת כו' סמוך מיעוטא לחזקה כו' דבמעוברת ובולד ליכא חזקה. ועכצ"ל הכי דע"ז לא קאי הך קושיא דא"כ מאי משני מסייע לריב"ל כו' דאף לדברי המכשיר ברוב פסולין היינו דוקא בדידה דהו"ל חזקה דכשרות וכמ"ש רש"י בדבור שאח"ז וא"כ אכתי תיפוק ליה במעוברת הכא רוב כשרים אלא ע"כ צ"ל דע"ז לא קשה דמ"מ מייתי משבויה דבשבויה רוב פסולין וחזקה דכשרות ובבתה רוב כשרין ואין חזקה וכמעט דומיא וכנ"ל וק"ל. ולפי"ז לא קשה כלל קושית התוס' מאבא שאול וק"ל. ואולי הכרח תוס' [דר"ג מכשיר אף בבת אפילו רוב פסולין ובאמת קאי קושיא ותיפוק ליה אהשבתנו מעוברת ועלה משני אפילו רוב פסולין] מדלא משני בסמוך האיתביה בד"א בעדות אשה בגופה כו' אבל בבתה כו' [דמיירי ברוב פסולין] ודו"ק:

בתד"ה השבתנו פי' לדידן כו'. דלא תימא חזרה ובאמת הא לעיל פסק כר"ג:

בתד"ה מסייע כו' סמוך מיעוטא לחזקה והו"ל פלגא ופלגא. יש לעיין לעיל בהאי דפ"פ כו' שהקשו תוס' בד"ה ואבע"א בס"ס נמי תיאסר דס' אונס כמאן דליתא דמיא וכו' הא הוי שפיר ס"ס ס' אינו תחתיו ואת"ל תחתיו וסמוך מיעוט דאונס לחזקה דהיתר והו"ל פלגא ופלגא נגד רצון מיהו בעלמא פליגי ר"מ ורבנן בהא אי אמרי' סמוך ועי' בריב"ש סי' שי"ב העיר בזה:

בתד"ה מכשיר כו'. יש להקשות דלמא אבא שאול קמ"ל דאף ברוב פסולין בולד שאין לו חזקה דכשרות כשרה לכהונה וכמו שאמר היה קורא לשתוקי בדוקי שבודקין את אמו כו' והכא לא שמעינן אלא לענין שתהא היא עצמה נאמנת אף ברוב פסולין דאיכא חדא לטיבותא דהיינו חזקה ועיין בפירש"י בד"ה מכשיר אפילו ברוב פסולין דאמרי' אוקמה אחזקה כו' משמע דוקא היכא שיש לה חזקה כנגדה וכ"כ רש"י לקמן דף י"ד סוף ע"ב ועיין. ואפ"ל דמדקאמרי השבתנו על המעוברת דמשמע בהא דמעוברת נצחם שפיר ולמאן דמכשיר בבת נקיט מעוברת לאשמעי' בתה והא לא נצחם בבת דהיינו מעוברת אי אמרי' דוקא ברוב כשרים אצלה מכשיר ולא ברוב פסולין אלא למאן דמכשיר מכשיר לגמרי אף בבת וברוב פסולין [ועיין מ"ש הגאון למעלה ברש"י בד"ה ותיפוק ליה ע"ש]:

בא"ד והל"ל וכן אמר א"ש וכו' . דאי הקושיא מאי קמ"ל א"ש תנינא וכו' לק"מ דשפיר משני התם דאין לו לא"ש לסמוך על האמורא המפרש לדברי המכשיר מכשיר אפילו ברוב פסולין אבל אי קאי על רבי הקשו שפיר דלמ"ד מכשיר אפילו ברוב פסולין מאי מתרץ דאכתי הול"ל וכן ופשוט וכ"ה בח"ש אבל לכאורה אפ"ה הו"מ להקשות וכ"ת דאין לו לא"ש לסמוך וכו' א"כ מאי מקשה הגמ' שם למאי דבעי למימר מעיקרא דא"ש אתי להכשיר בבת הניחא כו' וק"ל:

בתד"ה זרעו מיוחס אחריו כו' הראשון ראוי כו'. לאפוקי שני ס' ממזר דדלמא בן ט' לראשון ובא על אשת אח שלא במקום מצוה שהרי היה לו בנים משא"כ ולד ראשון כשר בממה נפשך ואשומרת יבם שלא המתינו ג' חדשים קאי. ודו"ק:

חילוקי שאמרתי בהלכה זו תחלת הזמן אייר שצ"א בעזה"י [בפלוגתא דזעירי ור"א יש שני צדדים בפירושם] צד האחד זעירי שאמר מדברת נסתרה ר"ל באומרת לא נבעלתי ואפ"ה לא מהימנא לר"י דלא הוי ס"ס שאין אפוטרופוס לעריות ולא הוי אלא ס' אחד ס' לכשר או לפסול ואתיא לישנא דאין אפוטרופוס לעריות כפשוטא ולפי"ז א"ש נמי קושיא דאין אוסרין על היחוד ולפ"ז מצי סבר רב אסי דבאומרת נבעלתי לא מהימנא [במגו. ולא פליג אזעירי רק באומרת לא נבעלתי] נאמנת משום ס"ס. צד השני כמסקנת התוס' דאף לזעירי באומרת לא נבעלתי מהימנא רק באומרת נבעלתי לכשר אינה נאמנת במגו משום דאין אפוטרופוס כו' לפי שיראה לומר לא נבעלתי וכפירוש התוס' בד"ה השבתנו ולפי"ז צ"ל דסבר רב אסי דאפילו באומרת נבעלתי מהימנא במגו ולפי"ז כתבו התוס' בדבור ראשון אבל נסתרה מודה ר"י כו' במגו כו' ומה שהקשו התוס' לצד הראשון מפרק השני יש לישב שפיר דה"ק הניחא לזעירי כו' מגו דאי בעי אמרה לא נבעלתי דהוי טענה מעולה ביותר שכשירה לכה"ג וכה"ג וכמו מגו דמשארסתני נאנסתי כמ"ש התוס' לעיל והתוס' הוסיפו מעצמן מלת מהימנא [דכתבו מגו דאי בעי אומרת לא נבעלתי מהימנא] עי"ל בגמרא ותראה. ולפי האמת בעיוני בסוגיא לקמן הפי' כן הוא הניחא לזעירי קאמר שפיר ומודה ר"י במגו אע"ג דפלגינא עלך במגו בפ"ק היינו משום דלא הוי מגו גמור דהא אפילו אמרה לא נבעלתי אינה נאמנת משא"כ מגו דלא היה של אביך מעולם דהוי מגו גמור וכמ"ש התוס' בפי' התם שור שחוט כו' אלא לר"א דאמר נבעלה אין כאן מגו כלל דהא ראו עדים שנבעלה אך הא קשה דלצד הראשון לר"א באומרת נבעלתי לא מהימנא במגו משום דאין אפוטרופוס כו' לקמן דקאמר תיובתא דר"א תיובתא לישני דה"ק השבתנו על המעוברת שישנו עדים שנבעלה דהיינו שבויה מה תשיבנו על המדברת דהיינו בלא ראוה שנבעלה רק נסתרה והיא אומרת נבעלתי ולכשר ואתיא ברייתא כהוגן לרב אסי כמו השתא [בצד השני] לזעירי. במיתיבי הראשון [לסתר ולחורבה] לא הייתי יכול להקשות לישני התרתי לר"א כמו לזעירי ולסתר היינו באומרת נבעלתי אף שיש לה מגו וחדא להודיעך כחו דר"ג וחדא להודיעך כחו דר"י. ודאי לעיל [דפריך ממתני'] בשלמח לזעירי היינו דקתני תרתי כו' אלא לר"א כו' שם לק"מ כיון דר"א מפרש מדברת נבעלה וקתני ראוה שנבעלה א"כ תרתי למ"ל וק"ל [אבל במיתיבי מסתר כו' לישני לר"א כמו לזעירי] י"ל דה"ק בשלמא לזעירי קאי בל' דסתם סתר אין מיוחד לבעילה דהיינו טענת לא נבעלתי קאי בסתר וסתם חורבה היא מקום בעילה וקאי בו נבעלה אבל לר"א ע"כ שניהם איירי בנבעלה רק חדא באומרת היא וחדא ביש עדים והיאך קאי זה בל' משמעות סתר וחורבה וק"ל. דמה"ט נמי לא משני חדא בה וחדא בבתה. או תרוייהו בחורבה דמתא וחדא ברוב כשרין וחדא ברוב פסולין וק"ל רק נגד חורבה דדברא מיקרו חורבה דמתא סתר. [ואף ד]בצד השני דמודה זעירי באומרת לא נבעלתי באמת אין קאי זה בלשון [ואפ"ה קאמר הגמרא בשלמא לזעירי ניחא] מ"מ בצד הראשון לא אוכל להקשות דא"ל דה"ק בשלמא לזעירי קאי בלשון אלא לר"א כו' וכנ"ל וק"ל. [אבל מאי דקאמר תיובתא דרב אסי קשה. ואי צד השני והשתא קאמר שפיר תיובתא שאין לך צד אליבא דר"א בליכא עדים שנבעלה שיסבור ר"י לא מהימנא ואהיכא קאי רוב עובדי כוכבים פרוצים וכו'. [הא בראוה שנבעלה] אין לך פרוץ כו'. וכ"ת ס"ס מנ"ל להגמ' לפרש כן לר"א ולהקשות דלמא כצד הראשון י"ל שיש להגמרא דיוק מדמוציא מדברת מפשטה ודחיק לומר לישנא מעליא ולא מפרש כמשמעותיה ובאומרת נבעלתי דמודה בה וכ"ת א"כ היאך שייך צד הראשון. י"ל [דלצד הראשון י"ל] דס"ל להגמ' שאין זה דיוק דודאי לדינא ס"ל לר"א כן אבל לפרש המתני' כן א"א שהרי מתני' לא קתני שהיא אומרת שנבעלה ואין לפרש רק או כזעירי ולא קתני נבעלתי שאדרבה באמת אמרה לא נבעלתי או כר"א שראוה שנבעלה ולא קאמרה נבעלתי שיש עידי בעילה אבל אם נפרש ראוה שנסתרה והיא לא אמרה רק איש פלוני וכהן הוא אמאי לא מהימנא לר"י ע"כ משום דאמרה נבעלתי א"כ העיקר חסר וק"ל וכ"ת היא גופה קשיא באמת [לצד הראשון] למה לא השמיענו מתני' ברישא רבותא לר"י אפילו ראוה נסתרה והיא אומרת נבעלתי י"ל דלר"א כוונת המתני' להכשיר בבתה ואי תני רישא באומרת נבעלתי ה"א סיפא נמי להכשיר בה ולאשמועינן דאפילו ראו שנבעלה מהימנא לר"ג אבל עתה דקתני ברישא ראוה שנבעלה סיפא למ"ל ע"כ להכשיר בבתה ומעט קשה לפי"ז דמ"מ לאשמועי' ברישא רבותא באומרת דנבעלה וסיפא יפרש ג"כ בהדיא דנאמנת אף אבת ואין זה קושיא כ"כ. וכ"ת לצד השני קשה הק"ק דבתום' י"ל דלרב אסי ודאי בס' אחד אסרי' ולכן ביש עידי בעילה אסורה מס' דלפסול נבעלה וכ"ת התם נמי הוי חדא ס' אם זינתה אם לא י"ל ודאי ביש עידי יחוד אה"נ דנאסרה וכעובדא דהאי נואף ואצ"ל נואף שאני וה"פ אין אוסרין על היחוד אם היא אומרת ייחדתי עם פלוני אע"ג דלא הוי אלא חד ס' מ"מ נאמנת במגו דלא ייחדתי ומלקין על היחוד [אף] אם היא אומרת ייחדתי משום פריצות אבל הכא לר"א ביש עידי בעילה אין כאן מגו והיכא שיש מגו דהיינו בליכא עידי בעילה לר"א ה"נ דנאמן במגו אבל לזעירי דאמר נסתרה ואומרת נבעלתי דיש לה מגו לומר לא נבעלתי דמהימנא אף לזעירי בצד זה אפ"ה לא אמרי' [מגו פריך שפיר]. אך מ"מ קשה דע"כ אין הפירוש כן דא"כ תיקשי זעירי מיניה וביה באמרה נבעלתי לא מהימנא במגו ומתני' קתני ראוה שנסתרה לאשמועי' רבותא לר"י דאפילו לא ראוה שנסתרה רק היא אומרת נסתרתי ונבעלתי לכשר אפ"ה לא מהימנא דא"ל דהוי טעי בסיפא דליתני ראוה מדברת בסיפא ועוד דלזעירי אין המכוון אבתה א"ו בזה מהימנא במגו דלא יחדתי ש"מ שיש לו מגו וכ"מ בתוס' לקמן בהדיא עכ"פ עידי סתירה בעינן אע"כ צ"ל דודאי בדליכא עידי סתירה מהימן במגו דאי בעי שתוק אבל תיכף שיש עידי סתירה לא מהימנין לה לומר נבעלתי לכשר במגו דלא נבעלתי משום דאין אפוטרופוס ויראה לומר לא נבעלה א"כ גם הגמרא לא מקשה מידי אזעירי מרב דאין אוסרין על היחוד וק"ל ע"כ צ"ל דאין אוסרין כו' נמי פי' ע"פ עדים שנתיחדה דהשתא מקשה שפיר א"כ חוזר וניעור ליקשי לר"א. אלא לעולם צד השני כמסקנת התוס' וקושית הק"ק יש לישב בענין אחר ויתורץ תימא הראשון [שבד"ה מעלה כו'] דתי' ר"ת דחוק מאד וכתבתי תי' זה מקודם בעמוד שלפני זה וק"ל:

יד.

ועוד האמר ר"י א"ש הלכה כר"ג וכו'. כתב הר"ן לאו למימרא דאפילו כי לא מודה הארוס אלא שמכחיש דאיהי מהימנא לר"ג דהא הו"ל ברי וברי ור"ג בברי וברי לא מכשיר אלא ה"ק ועוד אפילו ליתא קמן האמר ר"י וכו' עכ"ל. ואע"ג דמפרש דועוד קאי אי ליתא קמן מ"מ אין פירושו שמת דא"כ הוי לכתחלה אצלה רק ליתא קמן דנישייליה וק"ל. עוד כתב הר"ן וא"ת למאי הוי כדיעבד אי לגבי עובר לכתחלה היא דומיא דפנויה ואי לגבי אשה דיעבד ממש הוא י"ל דה"ק כיון שאילו אתה פוסל העובר משום ס' ממזר אף הוא לבו נוקפו ופורש ממנה אפילו לגבי ולד נמי כדיעבד דמי א"נ דכיון דאילו פוסלין עובר לגמרי פסלינן ליה אפילו מלבא בקהל לגבי עובר נמי כדיעבד דמי אבל לגבי אשה כיון שאינה נפסלת אלא לכהונה לכתחלה הוא [בפנויה] וכ"כ הרא"ש דלגבי עובר חשוב כדיעבד דאם לא נכשירנה אסור בכשירה ובממזרת [מן וכ"כ הרא"ש ע"כ דברי המחבר] והראב"ד פי' דלגבי אשה נמי כדיעבד דמי משום דארוסה לאו דיעבד גמור הוא דאכתי מיחסרא מסירה לחופה ולכתחלה נמי לא הוי שכבר נתארסה ומש"ה אמרי' דכדיעבד דמי ולא דיעבד ממש עכ"ל הר"ן:

גמ' דר"ג אדר"ג לא קשה כו' . מה שפי' הר"ן בשם הרמב"ם באלמנת עיסה כו' לכתחלה לא תנשא ואם נשאת לא תצא כו' דהיינו כר"ג דכיון דתרי ספיקא איכא מדינא כשר אלא שהכהנים נהגו סלסול בעצמן. לכאורה שמעתא ל"מ כן מדפריך דר"ג אדר"ג והוא גופא לא ס"ל נאמנת לכתחלה מיהו י"ל דודאי ר"ג בעצמו ס"ל אף לכתחלה נאמנת רק שמואל לא פסק בלכתחלה כוותיה:

בתד"ה אלמנת עיסה כו' דהא אמרי' לקמן כו' כל שנטמע וכו'. מיהו לפיר"ת שפירש בסמוך דקאי אברייתא דעדיות דנאמנת העיסה וכו' יכול פרושו להיות אמת וגם התוספתא מפני מה אמרו עיסה כו' י"ל דקאי נמי אמשפחה וק"ל:

בא"ד ומ"ל אלמנה ומ"ל בת וכו' . דלפירש"י ניחא קצת דדוקא אלמנה שאין בה פסול רק באה מחמת בנה [והס' נולד חוץ ממנה ואתה בא לפוסלה מס' אל תפסלנה מס' אבל בת זוהי כרעא דאבוה והס' עצמו שנולד באבוה נולד בבת. וכ"ה בשיטה מקובצת] או כיון דלא הוי ס"ס גמור לא מכשרינן בבת דלא הו"ל חזקה דכשרות:

בתד"ה דר"י וכו'. בח"ש מסבירו קצת וז"ל א"ל דרבא לא ס"ל הא דרבה. דס"ס קשה מאי קמקשה רבא דלמא אף אביי ורבה ס"ל דר"ג אדר"ג ל"ק משום ברי ושמא והיאך תולה תי' דר"י אדר"י בהא דר"ג משום הכי צ"ל דאף רבא הוי משני לר"י כמו רבה אלא דלא מצי לשנויי הכי:

בתד"ה ת"ר וכו' ועלה קתני בברייתא דהכא איזהו עיסה שנאמנת בצויחה או בשתיקה וכו' מיהו להמקשה שהבין כל שאין בו משום ס' ממזרת וכו' הו"ל להקשות א"כ מאי נאמנת לטהר ולטמא כו' [לאסור ולהתיר] כיון שאין בה ס' ממזרת ונתינות ועבדי מלכים:

בא"ד והשתא ל"ק דר"י אדר"י וכו' . דהעיד ר"י על אלמנת עיסה איירי בס' חלל שנתערב במשפחה ומכירים ספיקו שזרק לאמו גט וכו' וכפירש"י ותוס' והעיד להכשיר האלמנה דוקא ולא הבת כיון שידענו שיש בהן ס' ובהאי פסל ר' יוסי האלמנה וכ"ש הבת שלא היה לה חזקת כשרות אבל הכא דקאי אמשפחת עיסה ואיירי בע"א כלל בדקרי להו ממזר ושתקו ס"ל לרבי יוסי דאפילו הבת כשר משא"כ לגי' איזוהי אלמנת עיסה וקאי אהעיד ר' יהושע באלמנה וכו' ועלה קאי רבי יוסי שתוק ממזר כשר וכו' דש"מ דמכשיר באלמנת עיסה כי יפורש אלמנת עיסה או בשתוק ממזר לברייתא קמייתא או בשתוק חלל לברייתא בתרייתא כו' ובח"ש ומוהר"ש לא כתבו כן ודו"ק. [ובדפוסים ישנים כתב לקמן בע"א קצת וז"ל]. קשה לר"ת על גי' הספר דגריס אלמנת עיסה דא"כ אית ליה לר"י כו'. דהא קאי אדלעיל אלמנת עיסה דכשירה דהיינו שיש בה ס"ס כפירש"י או תוס' אינה כשרה אא"כ אין בה לא שתוק ממזרת וכו' דש"מ דשתוק גרע מס"ס דאלמנת עיסה וא"כ ר"י דמכשיר אפילו שתוק ממזר כ"ש דמכשיר באלמנת עיסה דהיינו שיש בה ספיקות כפי' רש"י ותוס' כדמוכח הסוגיא דגרע שתיק מספיקא דאלמנת עיסה דלת"ק אלמנת עיסה כשירה וכל שתוק פסול ולר"מ יש חילוק בין שתוק לחבירו וכן לרשב"א וכו' ותי' דלא גרסינן אלמנה וכו' וקאי אעדיות. וא"כ מצינו למימר דהיכא דיש בה ספיקות דהיינו אלמנת עיסה גרע טפי לכ"ע משתוק ור"י בשתוק דוקא מכשיר אפילו הבת וכ"ש אלמנה אבל אלמנת עיסה פסולה אפילו היא למאן דמכשיר אלמנת עיסה דוקא באלמנה מכשיר דהו"ל חזקת כשרות וכו' ודו"ק:

יד:

ברש"י בד"ה אר"י ממזר צווח וחלל שותק א"ב אדם שכשקורין אותו ממזר הוא צווח וכשקורין אותו חלל וכו' . עיין בר"ן שכתב שיש שכתבו דשתוק לחודא אינו ראיה לפסול אלא כשצווח על פסול אחר דכיון דצווח בהאי ושתק בהאי מוכח דמשום דקושטא הוא שתק ולת"ק כל שתיקה פוסל ובלבד שקראו אותו בפסול אחר מתחלה וצווח וכו' ויש לדקדק בזה בסוגיא דשמעתין ודו"ק:

ברש"י בד"ה אי שמיע לך כו' ולר"מ שתוק חלל הוא דפסול כו' אבל שתוק ממזר כשר דהאי דשתיק סבר הכל יודעין וכו' דמכירין ישראל ממזרים שביניהן. ולפי"ז היה נראה לפרש ואין מכירין חללים נמי באופן זה ור"ל אבל שתוק חלל פסול דהא אין מכירין חללים שביניהם וא"כ לא הו"ל לשתוק שהרי השומע יסבור שהוא חלל כיון שאין מכירין ובהכי היה מיושב נמי קצת הסברת סברת פלוגתא [דת"ק אליבא דר"מ ורשב"א. דת"ק אליבא] דר"מ ס"ל שתוק חלל כשר מטעם דלא מפקא ליה מקהל ישראל ולא איכפת ליה ורשב"א אית ליה משום הך סברא גופא שתוק חלל פסול לס"ד דתוס' בד"ה מסתיי' דמהקהל פירוש קהל ישראל [והוי סברות הפוכות] אלא משום דת"ק אליבא דר"מ מצי סבר [מכירין] חללים לכן אמרינן דשתיק משום דלא איכפת ליה [בדלא מפקא מקהל] שהרי יודעין שאינו חלל אבל לרשב"א דס' שאין מכירין א"כ לא הו"ל לשתוק שהשומע יטעה א"ו לכך שתק וכו' [דידע בעצמו שאמת ולכך שותק דסבר מסתיי' דלא מפקא. נמצא דהך דקמסיים הגמרא מסתיי' כו' אין זה פירוש על אין מכירין כו'] אבל רש"י מפרש ואין מכירין כו' משום דקמסיים מסתיי' דלא מפקא מקהל כהונה [ומשמע ליה לרש"י דזה הוא פירוש של ואין מכירין דר"ל דכיון דאין מכירין עתה חללים שביניהם א"כ לא מפקא ליה מקהל כהונה ואם יצווח אולי יכריזו וכו'] ולעיל בת"ק דר"מ פי' משום דלא איכפת ליה הואיל ואינו פסול קהל [ולא הוי סברות הפוכות] וק"ל:

ראוי לעיין בזה דממזר צווח מאן דכר שמיה ורש"י הזכיר מעט מזה ומשמעות שלו כפירוש הר"ן [שהובא לעיל ברש"י ד"ה אמר ר"י ממזר צווח כו'] וע"ש ופי' התוס' דחוק גם הוא סברות הפוכות רשב"א ות"ק דר"מ [בממזר צווח ושתק] ועוד כיון דאין מכירין חללים שביניהם למה שתוק חלל פסול למה יצווח כיון ששתיקתו אינו מפסידו מידי ודו"ק:

בתד"ה ותו רשב"א כו' והא אמרת רישא חלל כשר. והיינו ודאי חלל שנטמע במשפחה ולא מקשה דר"י אדר"י דבחד ספק מכשיר כאן ובמשנתינו פוסל דלגירסת איזהו עיסה אדתני בשלהי עדיות קאי ולא הוזכר ר"י שם. וצריך לישב לפירוש ר"ח אמאי לא הקשה באמת רישא לסיפא ברשב"א עצמו וכמו שהקשה באמת לרש"י והיאך מפרש מכירין ישראל כו':

בתד"ה אבל ממזר צווח וכו' דמינה שמעי' בחלל צווח דכשר וכו'. ומיהו רש"י פי' על שאנו מכירין את פסולו שהיתה כו' ולא איירי בשתוק כלל דמ"ל שתק או צווח כיון שאנו יודעין ומכירין הספק. מיהו מ"מ אפ"ל אשתק וצווח דאי שתק אמרי' נתברר להם הספק וכדלעיל אשה בודקת ונישאת ודו"ק:

בתד"ה מיסתייה וכו'. לפי שפשטיה משמע מקהל ישראל ממש לא קהל כהונה וכן רש"י מקצר מלפרש זה אף שכוונתו לכך ור"ל שמודה שהוא חלל ואינו צווח שסבר מסתייה שאשאר ישראל ולזה הקשו למ"ל זה המסתייה ולא כפשוטו שתיקה כהודאה דמיא כמו בממזר שותק לת"ק דר"מ וה"ה בחלל שותק לת"ק דברייתא רק לא נקטו חלל שותק לת"ק דדלמא באמת התם נמי טעמא משום מיסתייה ואף שהגמרא לא סיים הך טעמא השתא נמי לפירושם לא סיים בממזר שותק לת"ק הך טעמא ולזה [נקטו] אף דבממזר לא שייך ה"ט כלל דהא באמת ע"י שקורין לו כך רוצין לפוסלו מקהל לגמרי ואמרי' שתיקה כהודאה:

בא"ד וי"ל וכו' . וה"ט גופא הוא בממזר נמי דלכך שותק בממזר לת"ק או בחלל לרשב"א משום דע"י קריאה זו אינו פסול בשביל כך אי בממזר לקהל אי בחלל לכהונה. וסבר אם יצווח וכו' ומה שלא סיים ה"ט בממזר לת"ק אפ"ל דהכא מסיים לשלול טעמא דחלל שותק כשר לת"ק דר"מ משום דלא איכפת וכו' ולז"א בהיפך וק"ל:

חילוקי שאמרתי. לפי' התוס' דקאי אעדיות תיקשי למקשה למאי דלא ידע משיתוק דר"י מפרש לה בשתק ומקודם לא ידע גם [מזה מוכח דלא ידע המקשה] ממה שהקשה מ"ש הנך דאורייתא כו' הניחא אי מקשה על ס' ניחא דתליא בדאורייתא כיון דתרווייהו ודאן דאורייתא וספיקא דאורייתא לחומרא אבל לענין שיתוק לא תליא בזה רק אי שתיקה הוי כהודאה או לא וא"כ תקשי ליה בת"ק מאי נאמנת לטמא ולטהר לרחק ולקרב כיון שאין בו לא משום ממזרת וכו'. ומיהו י"ל שאין בו לא משום ספק ממזרת וכו'. שיהיה אנו יודעין ומכירין הס' רק שתק וצווח לחודא יש בהן ועיין. אבל נראה לי דודאי לפי האמת דקאי אשתוק צ"ל דקאי אעדיות מכח קושיית התוס' דתיקשי דר"י אדר"י שהרי מכשיר אפילו שיתוק וכו' אבל לס' המקשה דלא ידע לפרש הברייתא בשתוק א"כ ל"ק כלל דר"י אדר"י דדלמא שיתוק עדיף טפי [מס' ולכך מכשיר לקמן בסמוך בשיתוק ופוסל באלמנת עיסה] וא"כ מפרש אדסמוך אאלמנת עיסה. אבל קשה [מה דמקשה] ותו רשב"א אומר וכו' ומקשה רשב"א את"ק [לפירוש ר"ח] טפי הו"ל להקשות לת"ק גופיה למאי דס"ל למקשה הא חלל בשר ר"ל ודאי חלל א"כ קשה ר"י אדר"י כדלעיל ורמי דר"י אדר"י דבמשנתינו פוסל בחד ספק דא"ל תי' דאביי דכיון דקשה נמי דר"ג אדר"ג וצ"ל תי' דברי ושמא אזדא ליה שינויא דאביי כדלעיל. בל"ז ה"א אף להמקשה קאי אעדיות ושם לא הוזכר ר' יהושע וק"ל. וא"ל דלמא הא חלל כשר ר"ל ס' חלל וקושית ותו כפירש"י דמקשה רשב"א מרישא לסיפא. ז"א כי תקשי בלא"ה אף לפיר"ח מאי דוחקיה דגמרא דמקשה רשב"א את"ק ולא רשב"א מדידיה אדידיה כאשר הוא הקושיא לפרש"י אלא ע"כ משום דלפי' התוס' לעיל באלמנת עיסה ל"ק כלל לרשב"א מדידיה די"ל דה"ק איזה אלמנת עיסה דכשירה כל שנטמע בה במשפחה ס' דוקא דהשתא הוי ספק ספיקא אבל ודאי חלל שנתערב במשפחה אע"ג דכל חד אכתי הוי ס' אפ"ה פסול משום דמכירין ישראל כו' ואין מכירין החללים דאילו מכירין חללים שביניהם אף חלל ודאי שנתערב במשפחה כשר [וע"כ דלפי' התוס' באלמנת עיסה פירוש הקושיא דמקשה ותו כדמפרש ר"ח וקשה כנ"ל] אבל לפירש"י אלמנת עיסה שהספיקות הם בה א"א לפרש כן דאיך יאמר אבל אם לא נתערב בה ספק פסולין משום דאין מכירין כו' הא ודאי מכירה וק"ל:

בתד"ה כמאן כו' כרב באיסורי וכו' דהא ודאי ליכא למפסק בהך ענינא בדיני כשמואל ובאיסורי כרב כיון דחד טעמא והוי סתרי אהדדי רק אזלינן בתר חד כללא וכיון דעיקר פלוגתא מתניי' לגבי איסורא דרב פ' כרבי יוסי לגבי איסורא ושמואל פוסק כר"ג באיסורי מדקאמר אף בראשונה דש"מ אאיסורא מיתני' עיקר דיני' רק קאמר אף בראשונה וא"כ מאי פריך הלכתא אהלכתא. ועוד דכיון דקי"ל כרב באיסורי והוא פ' דאין הלכה כר"ג באיסורא כ"ש בקמייתא דאיכא למימר אוקי ממונא וכו' כדלעיל אף בראשונה [ולהכי ודאי דליכא למיפסק בהך ענינא בדיני כשמואל ובאיסורי כרב. וכיון דעיקר פלוגתייהו גבי איסורא ע"כ דהלכתא כרב בתרוייהו] ודו"ק:

בא"ד אי כר"ג ובטוענת ברי וכו' . דבלא טוענת ברי אין ה"א כלל ופשיטא דלא מהני אפילו רוב כשרים ולכן כתבו דהול"ל בשינויא לעולם באינה טוענת ברי כיון דסברת המקשה היה דא"א לאוקמי אלא בטוענת ברי הול"ל לעולם באין טוענת ברי היפך ס' המקשה. וכן מ"ש ואיירי נמי כשראוה מדברת וכו'. דבלא ראוה ס"ל להגמ' דא"צ רוב אף לר"י דמהימנינן לה במגו דאי בעי שתקה והפה שאסר וכו' והא דנקיט בר"ג אותו אוקימתא דקשה אפילו ברוב פסולין וכו' ובר"י האוקמתא דקשה אפילו ברוב כשירים היינו משום דצריך למינקט באי כר"י שיתישב מה דקשה באי ר"ג דהיינו שיהיה מיושב דבעי רוב כשרים וא"כ צ"ל בראוה מדברת לזה הקשה אפילו רוב כשרים לא מהני:

בא"ד וריב"ן כתרוייהו כו'. ר"ל כר"ג וכר"י:

בא"ד א"נ כו' . א"ל לישני בקצרה כר"ג ולכתחלה בעי רוב כשרים [ובדפוסים ישינים כתב עוד לקמן ז"ל] א"ל כו'. ואף לתירוץ זה ריב"נ כתרוייהו ולכך משני בתרי רובי ודו"ק:

טו.

גמ' אבל פירש אחד מצפורי וכו' הולד שתוקי. טפי הול"ל דאפילו היא פסולה. ואם נאמר שהיא כשירה ברוב א' כיון דהו"ל חזקת כשרות ולהכי במתני' לא הוזכר אלא רוב א' משום דאיירי בדידה הרי זו תנשא לכהונה דהא על המתני' הקשה כמאן ומוקי לה בקרונות וכו' דאף בדידה ס"ל לר"י דפסולה בחד רוב:

גמ' איכא דאזלי איהי לגבייהו כו' או דלמא אזלי כו'. כצ"ל ור"ל אף דקאזלי אינהו לגבה דהשתא ניידי ואיכא למימר כל דפריש כו' אפ"ה חיישינן כיון דאיכא כו' והו"ל קבוע עיין בר"ן מפורש יותר. ולהכי פריך מן ובנמצא הלך אחר הרוב אף דאיכא דלוקח מן הקבוע וסגי בחד רובא ולא גזרי':

גמ' ומי בעי תרי רובא כו' . לפירש"י י"ל דלמא האי אתיא כר"ג דלדידיה סגיא בחד רובא. ואף דמכשיר אף בלא רוב כלל היינו בדאיכא מגו או היכא די"ל בודקות ומזנות שאין שייך התם בט' חניות. ולפי' התוס' ניחא דלכ"ע בעי' תרי רובא היכא דלא טענה ברי. אבל קשה לפירושם מאי מקשה בתחלה כמאן לישני הכא כר"ג וצריך רוב כיון דלא טענה ברי מיהו המקשה סבר דה"נ בטוענת ברי ומשני [באינה טוענת ברי ובקרונות] לכ"ע:

בקישור ומי בעי תרי רובא. לא מקשה אר"י דפוסל בחד רובא כדלעיל ריב"ל למאן דפוסל פוסל אפילו ברוב כשרים דא"ל דלמא לעיל דאזלי איהי לגבייהו דהוי קבוע וכן תי' מוהר"ש הלא תניא לעיל ראוה שנכנסה עם א' לסתר וכו' דהשתא לא הוי קבוע כמ"ש התוס' דלא הוי קבוע הואיל ולא נמצא בביתו וכו' ונקיט חורבה דמתא ברוב כשרים אצלה ואפ"ה פסול לר"י אבל נראה דמקשה למאי דמייתי ראיה מר"ז דכל קבוע וכו' והתם גופה סגי ברוב א' ומשני אפ"ה מעלה וכו' החמירו בזה לענין יוחסין:

גמ' וכ"ת כשאין דלתות כו' . ואפ"ה בלקח מא' מהן ואינו יודע מאיזה מהן לקח ספיקו אסור אע"ג דהוי תרי רובא והכא שרינן בתרי רובא שאני הכא כיון דלקח ודאי מן המקולין שבעיר לא מהני לן רוב טבחי ישראל במדינה. והוי כפירש א' מצפורי ובעל הולד שתוקי אף ביש תרי רובא:

גמ' אלא מט' שרצים כו' ברה"ר טהור וכו'. ש"מ דהוי כמחצה על מחצה והוי ספק וא"כ לגבי איסור היכא שיש עוד ס' לגבה הוי ס"ס ושרי [וזהו הנ"מ במאי דאמרי' קבוע לקולא] ולא הקשה נילף מהתם כמו רה"ר שרי ה"נ לגבי איסור דאם אמרו ס' טומאה לטהר יאמרו ס' וכו' רק מביא ראיה דמקרי ס' וזה פשוט:

בתד"ה דלמא אזלה איהי לגבייהו וא"ת כו'. בל"ז י"ל קצת דדלמא דוקא בשוק לא שייך כל דפריש דבקל איכא למימר הדרא לניחותא ולכן אמר התם וכ"ת דלמא בשוק כו' וה"נ דלמא אזלא לגבייהו לתוך העיר דהוי קבוע והא דקאמר אי דקאזלי אינהו לגבה י"ל חוץ לעיר על השדה לחורבה וכ"ז דוחק ודו"ק:

בתד"ה וליוחסין כו'. וכן לרב חנן דמשני מאן דמתני וכו' טפי הו"ל לשנויי שאני תינוק דל"ל חזקה דכשרות. ואפ"ל משום דרב יהודה סיים אבל פירש א' מצפורי ובעל הולד שתוקי דסיום מלתא דרב יהודה הוא דאמר בקרונות של צפורי דבדברי שאר האמוראים לא הוזכר צפורי ואכולה אמר רב חנן הוראת שעה היתה ולדורות בחד רוב סגי ועי' במוהר"ש:

טו:

גמ' ואמר רב לא שנו כו' אבל ליוחסין לא. לא משני דאמחצה על מחצה קאי וכוונת רב לתרץ למה פלגינן לתרתי לז"א דלענין יוחסין לא הוי כישראל במחצה אלא דוקא ברוב ישראל דא"ל שאין סברא שיהיה חייב להחיותו [לפרנסו] מספק דהא רש"י פירש בסמוך למאי הלכתא להחזיר לו כו' דא"כ למאי הלכתא פלגינהו הא אי לא פלגינהו ה"א אפילו להחזיר אבידה דאיכא איסורא אפ"ה חייב כ"ש להחיותו דקיל טפי דמפרנסין עניי כו' כפירש רש"י ותוס' ועיין ביומא תמצא שרש"י ותוס' מחולקין בהא דלהחיותו דרש"י מדמי לה קצת לפיקוח נפש אף ברוב עובדי כוכבים ע"ש וכן משמע כאן ממ"ש רש"י בד"ה ושמואל אמר אף לפקח כו' ולתוס' [שמפרשים דלהחיותו גרע מפיקוח נפש דבעי' רוב ישראל דוקא כמ"ש בד"ה אם רוב] מאי אף הא לפי האמת מפקחין אפילו ברוב עובדי כוכבים ולהחיותו אף במחצה על מחצה לא ודו"ק:

גמ' אישתמיטתיה וכו' . וצ"ל שדיבר עם המקשה פא"פ והמקשה פי' בדבורו שמקשה לרב חייא בר אשי דאל"כ מנ"ל דאשתמיטתיה דלמא ידע ופריך לרב חנן [כדמקשה בסמוך ולר"ח קשיא הא]:

בתד"ה מאן דמתני וכו' ור"ח פי' כו'. דוחק עצמו שלא לפרש כפשוטו דליהוי פלוגתא ביניהן:

בא"ד אבל קשה לפירושו לר"ח תקשי ריב"נ דאמר כמאן. צריך לישב דלפירוש התוס' לעיל בד"ה כמאן לק"מ זה האבל קשה דדלמא ה"פ דרב חנן לא מתני הא דאבל ליוחסין לא וס"ל [לריב"ן] או כר"ג [והוראת שעה] או כר"י לדורות וק"ל. ואפ"ל שזהו קושית התוס' לר"ח תיקשי לריב"ן כו' דא"ל ככ"ע ומתני' בדלא טענה ברי או לכתחלה אבל בברי ס"ל כר"ג [וע"ז קאמר רב חנן דמתני' דמצריך בשמא או לכתחלה תרי רובא הוראת שעה הוי ולדורות סגי] בחד רובא א"כ לוקי מתני' בחד רובא וכפשטיה מדמוקי לה בתרי רובא ש"מ דלא מצי לאשכוחי בחד רובא דתיקי מתניתין כר"ג או כר"י א"כ היכי קאמר הוראת שעה היתה ולדורות ס"ל ריב"נ בחד רובא כמאן ועיין. מיהו יש ליישב הקושיא דדלמא לעולם לר"ג סגי לדורות בחד רובא ומוקי לה בקרונות בתרי רובא כי היכי שיבא מתני' לכ"ע מיהו זה הבל דאם נאמר הוראת שעה הוי למה לנו תרי רובא אף בחד רובא נוכל לומר ככ"ע [ולר"י] הוראת שעה ועיין ודו"ק. [ולקמן היה כתוב בלשון אחר וז"ל] אבל קשה לפי' כו'. קושיא זו אין לה מקום לפירוש ר"ח אלא לשיטת רש"י לעיל דמשני כר"י ודו"ק. ויש לי להקשות לפירוש ר"ח אם נפרש מאן דמתני כו' הא דאבל ליוחסין לא אבל הא דבקרונות של צפורי אמר רב קשה מאי דוחקיה דרב לאוקמי מתני' בקרונות ולומר הוראת שעה אבל לדורות בחד רובא סגי יפרש מתני' כפשטה ויהיה דינה לדורות. ואף את"ל שמקובל היה שהמעשה כך היה בקרונות מ"מ למה ליה למימר הוראת שעה כו' והיה בה איזה צדדים לאסור הא ריב"ן לא תליא במתני' רק בחד רובא ולא בתרי רובי ואם היה ב' רובי היה אבל לא יתן או יוסיף ואי משום דתלי ברוב עיר ולא רוב סיעה דלמא רבותא קאמר דאזלינן אף בתר רוב עיר כ"ש רוב סיעה. ואפ"ל שזהו קושית תוס' לר"ח:

בתד"ה לא צריכי כו'. ולכאורה היה נראה דלמ"ד אין הולכין בממון אחר הרוב אף ברוב עובדי כוכבים היה מצי למינקט רוב עובדי כוכבים ישראל [ונגח תורא דידיה לתורא דידן] שאין מוציאין ממנו מה שהוא שלו מקודם ועדיף לכאורה מאבידה והוי כמוכר שור לחבירו וק"ל: