מהר"ם שי"ף על הש"ס/חולין/פרק ח

ברש"י בד"ה ואסור להעלות דלמא אתי למיכלינהו כו' ובלעי מהדדי כו'. ע"י דאתי למיכלינהו כי הדדי יניחם יחד בכלי אחד ולפעמים באלפס רותח כדמסיק דאסור משום מבשל אף אם אינו אוכל או לה"א ע"י נגיעת צונן:

ברש"י בא"ד ואע"פ שמותר לאכול כו' . אף דאל"כ לאיזה צורך יעלה שניהם בבת אחת:

בתוס' בד"ה כל הבשר ואשמעינן דחייל כו' . ואף מתני' רמזו בכל הבשר עיין בר"ן:

בא"ד משום דאתקש כו' . א"ל [דמש"ה לא תני לה במתני'] דפסיקא ליה למשנתינו דאילו אינו נוהג בשר בחלב בח"ל ל"ל ארצכם שלא תקיש בכורים לבשר בחלב כיון דקושטא הוא שאינו נוהג אלא בארץ א"כ נקיש ונקיש דז"א דודאי בלא ארצכם מסברא נוהג בשר בחלב בכל מקום והייתי מקיש בכורים לבשר בחלב אבל לבתר דכתיב ארצכם [ה"א ד]נקיש בהיפך [ועכצ"ל כמ"ש תוספות מה דשייר כו']:

בתוס' בד"ה ואסור להעלות כו' האי חוץ לא איצטריך כו'. דבלא חוץ נמי נכלל עוף בואסור להעלות כו'. אף דבגמ' דייק הא עוף כו' משמע לכאורה מחוץ לבתר דשנה חוץ דייק מסיפא דלא הוציאו בחוץ:

במשנה הנודר מן הבשר מותר בבשר דגים וחגבים. חגבים דנקיט [אף] דלא מימלך עלייהו שליח [והוי מלתא דפשיטא] ומ"ש התוס' בד"ה הנודר חגבים [שהיה לפניו בתוס' בפרק הנודר פריך דבשר דגים וחגבים נמי מימלך כו'] אפשר שהוא ט"ס [וכן הגיה מהרש"א] דהא לא משני מידי אחגבים מ"מ הא גופא אשמעינן דאינו בלשון בני אדם וכפרש"י או אפשר בכאיב ליה עינא ובהקזה חגבים נמי לא אכיל וצריך לראות שם בגמ':

גמ' בשינויא דרב אשי בסיומא מותרת ועיין בב"י סי' פ"ז דדגים בחלב אסור משום סכנה ובש"ע לא הביאו גם מראה מקום על א"ח סי' קע"ג ואיננו שם ואם יצא לו מהאי ביניתא דכיצד צולין [דף ע"ו ע"ב דאטוה עם בישרא דאסרה רבא למיכלה בכותחא מר בר רב אשי אמר] אפילו במילחא נמי אסורה כו' ר"ל אפילו בלא אטוה עם בשר רק דג במלחו כסדר הטויה באחוה [היינו מלח ולישנא דגמרא נקיט כוורא טויה באחוה] נמי אסור בכותחא זה אין מוכרח דר"ל הך דאטוה בהדי בישרא אסור אפילו בלא כותחא [ור"ל אפילו במלחא לבד בלא כותח] משום סכנה דאטוה בהדי בישרא. גם עם בשר [דאסור] אין מפורש רק שם מהאי ביניתא דאטוה בהדי בישרא [ואי פירושו דאסור בכותח א"כ מנ"ל דין דעם בשר אסור משום סכנה]:

והא דדגים שעלו בקערה של בשר כו' אם אין בדגים ס' נגד ממשות השומן שע"פ הקערה אסור לאוכלו בחלב דמשמע בהדיא הא באנפי נפשיה שלא בחלב שרי התם מצד איסור בשר בחלב קאמר לא מצד הסכנה:

ברש"י בד"ה סבר לה כר"ע כו' מינו הוא דאי לאו מינו כו'. אפשר דלא תימא מש"ה ס"ל בנדרים כר"ע משום דבשר הוא לענין בשר בחלב ולזה מפרש כאן דאי לאו מינו כו':

בתוס' בד"ה הא עוף כו' . ה"נ הו"מ למינקט חיה כו' דהא הנודר כו". [אין ראיה ד]התם לא כללינהו באיסורא כמו כאן [כל הבשר כו'] חוץ כו':

בתוס' בד"ה חלת ח"ל כו' . דקרי דטומאה היוצא כו' כצ"ל:

בא"ד מדלא חשיב בעל קרי כו' . ועדיפא להו הך הוכחה מלהוכיח ע"י הוכחה שכתבו אחר כך דלרבנן גופיה א"צ טבילה רק לבעל קרי ממילא ר"י בבעל קרי פליג אבל א"ל דלאפוקי טמא מת הוכיחו בסמוך אבל דלמא טבול יום ע"י שרץ ומ"ש בסמוך בעל קרי לרבנן לבתר דהוכיחו דאפילו בטומאת קרי שרי ר"י דז"א דתקשי כיון שבלא"ה טמאין הכל ע"י מת דחמירי מאי הועילו בתקנתן לטהרו מידי שרץ ס"ס טמאין ונאכלת חלתה בטומאה אלא לא הקפידו רק על טומאה היוצאה מגופו:

בא"ד בירושלמי דלר"י נצרכא. דמקודם טבילה שייך לחלק בין זב כו' לקרי אף דטומאה יוצאה מגופו לא החמירו כזב משא"כ לבתר טבילה לרבנן אין סברא לחלק וכ"כ האשר"י:

בא"ד דשקיל בריש מסיא כו' . התם אחלת האור קאי בדליכא כהן קטן דודאי אין לה שיעור כיון דמפריש עוד אחד ונותנה לכהן אפילו טמא וכיון דשניהם מדברי סופרים מסתמא הנאכלת יש לה שיעור כמו מנהר ועד אמנון ולפנים רק משמע להו [הא דקאמר] ואי ליכא כהן קטן שקיל לה לאותה חלה גופה שקצה [ליתן לכהן קטן] בריש מסיא כו':

בא"ד כמו בחלה היכא דאיכא כהן קטן כו' . דכיון שאינה נשרפת א"צ להפריש שנים רק היכא דליכא כהן קטן או גדול שטבל דאז ע"כ נשרפת שהרי מתקלקלת אבל תרומת תבואה יין ושמן משהי לה עד שיבא כהן גדול שטבל או מבטל ברוב ולעולם אינה נשרפת להכי א"צ ב' תרומות שהרי לא תשתכח:

בא"ד ומיהו נראה כו' . ושם ודאי התרומה נשרפת כמו חלה דמ"ש א"כ אתי להשתכח לכך נראה כו' משום דשייכא כו' וכל אחד עושה בכל יום ממילא יבא להשתכח כו':

בא"ד ול"ד לחלה שניה כו' . הא דלא דמיא חלה הראשונה דבבל ודדידן לחלת הראשונות דסמוכין דאינן ניתנין לכהן קטן משום דהתם יש טעם דאתי לאחלופי בחלת א"י גופיה דודאי אסירא לכהן קטן או גדול שטבל וצריך טהור גמור בא"י ובא"י הסמוך לארץ עובדי כוכבים אפילו טבל והעריב שמשו דטהור גמור לא משום דהוי תרומה טמאה דאורייתא אבל ברחוקים דלא אתי לאחלופי התירו לכהן קטן או גדול שטבל ולא רצו להקל כ"כ לטמא גמור ולהכי בליכא כהן קטן או גדול שטבל הראשונה נשרפת ומשום שלא תשתכח מפריש עוד אחת לכהן גדול טמא גמור אבל חלה שניה דבסמוכין גופיה אין טעם משום איחלופי שהרי בשום מקום אין שניה דאורייתא ואפ"ה אסרוה לזב כו' א"כ מ"ש דידן ולזה כתבו דהתם לעולם צריך להפריש כו'. וטעם למנהגנו שאין מפרישין רק חלת האור עיין באשר"י. וישר בעיני להנהיג להאכיל לכהן קטן או גדול שטבל והיכא דליתיה להפריש שנים כבגמרא דבכורות (דף כ"ז) אמר רבינא כו':

בא"ד ונראה שאינה טובלת. כל כמה דלא הפרישה ודומעת לאחר שהפריש וקרא לה שם חלה אם נתערבו בה או בעיסה אחרת:

גמ' ס"ס כלי שני כו' . אף דמפליט ומבליע כדי קליפה היינו מדרבנן ומשמע מזה דכל כ"ש הקליפה שרי בהנאה [דכל בב"ח שאסור באכילה מדרבנן מותר בהנאה]:

גמ' אכל ולא משי ידיה כו' . לפירוש ראשון בתוס' עשה קינוח ולפירוש ר"ת לא עשה קינוח דא"צ:

ברש"י בד"ה בשלמא כו' ומיכלי' הזר ולא גזרינן הוי איכא למשמע כו'. ולא אטו העלאה דבהמה כצ"ל:

ברש"י בד"ה אבל הכא כו' דכי מסיק להו היינו אכילה כו'. לכאורה לעשותו חדא גזירה ור"י הכריח דהוי גזירה לגזירה ומנא תימרא דמקרי זה גזירה לגזירה דלמא העלאה ואכילה מיחשב כחדא דתנן חלת כו' ופריך אביי לעולם חדא גזירה היא והתם בח"ל משום דליכא למיגזר כלל ואכתי לא מיושב למה משנה אביי ונקיט העלאה אטו העלאה ולא אטו אכילה כר"י [רק דחדא גזירה היא דהעלאה ואכילה מיחשב חדא] ואפ"ל דלא בא לישב [דהוי] חדא גזירה רק ר"י קאמר דה"נ בהעלאה ליכא למיגזר משום דאורייתא דאף דאסרו אכילת עוף אטו בשר דאורייתא שיסבור זה מותר כזה מ"מ השתא דאסור עוף בחלב אין לאסור ההעלאה [משום חשש רואין שיסברו שאכילה מותר כהעלאה] רק משום שמא שלא במתכוין יאכלנו וא"כ ליכא לבא לידי איסור דאורייתא שאין הטעם משום גזירת הרואין רק איהו גופיה יבא לאכלו לזה אמר אביי דלא דמיא לחלת ח"ל בח"ל דליכא למיגזר אבל כאן ישנו חששא דאורייתא משום העלאה אטו העלאה שיסברו כיון דעוף בחלב אסור ואפ"ה שרי להעלותו ה"נ בבשר בהמה שרי העלאה ויבא לאכלו שלא במתכוין [בכי הא גזרינן אפילו גזירה לגזירה] ודו"ק:

ברש"י בד"ה בלא קינוח כו' ידיו ולקנח פיו אבל כו'. כצ"ל:

בתוס' בד"ה עוף וגבינה כו' דלענין נ"י אין חילוק כו'. ומייתי ברייתא דמינה שמעינן דבבשר וגבינה הדין נ"י וקינוח וממילא מסברא דגבינה ובשר נמי צריך נ"י דלענין זה אין סברא לחלק דדוקא לענין קינוח פה דבשר מושך שומן אבל לענין מה שנדבק בידי' אין לחלק. ולרווחא אפ"ל [לב' הפירושים] מדלא קאמר עוף וגבינה נאכלין בסעודה אחת לפירוש ראשון או נאכלין בלא קינוח ונ"י לפירוש ר"ת דהוי קאי הדיוק הא בשר וגבינה צריך סעודה אחרת או קינוח ונ"י [לר"ת] משמע להו באפיקורן בהפקר לגמרי דהוי צריך לפחות או קינוח ונ"י לפירוש ראשון ולפי' ר"ת נ"י לחוד [אי לא הוי תני ליה בלשון אפיקורן] ואפיקורן משמע גריעות ב' מדריגות [דמיתנייא בעלמא דהיינו דין בשר ואח"כ גבינה וגבינה ואח"כ בשר] ולר"ת מסעודה לסעודה א"צ כלל בשום דוכתא [וליכא ב' מדריגות. אע"כ] משמע דבעלמא נ"י הוא דין [דהיינו בבשר אחר גבינה] וק"ל:

גמ' דאמר ר"ז אין קינוח הפה אלא בפת. אליביה יש ליישב ולחם לא הביא דבאברהם ובמדרש השתא מה שלא אמר כו' ולפ"ז אין צורך כיון דויקח חמאה וחלב ובן הבקר כו' ע"כ חמאה קודם וממילא צריכי קינוח ואין קינוח אלא בפת:

גמ' איני והאמר ר"ח כו' . דא"ל לפירוש ר"ת בד"ה עוף וגבינה לאחר קינוח ונ"י דלא כלום משמע לגמרי א"צ שהייה והרי בעי לפחות שהייה מועטת לקנוח ונ"י מיהו לפ"ז למאי דמסיק נמי בין גבינה לבשר סוף סוף צריך שהייה לנ"י כמ"ש התוס' לעיל רק פריך איני מדלא חילק אם קינח ונטל ידיו א"צ שהייה ואם לאו צריך שהייה משמע דלעולם א"צ שהייה גם סתמא דאיבעיא משמע טפי בלא קינוח ונט"י:

גמ' סכרוה אמר אשכחתינהו לכולהו איסתירי כו'. כצ"ל:

בתוס' בד"ה אילימא כו' והשתא הו"ל למיפרך א"כ כו'. מ"מ הוצרך לפרוך מר"ז של"ת לעולם הך אילימא גופא בב"ה מדיח לחודיה מועיל ולא מקנח ולב"ש תרתי בעי לזה פריך מר"ז דהשתא צריך לפרש לב"ה בע"א אף מדיח [מיושב לכאורה מ"ש והשתא הו"ל למיפרך]. רק לא מרויח מידי דאם הוה פריך מכח קולי ב"ש כו' ממילא הוה נסתר אלא ב"ש כו' דקאמר השתא [דהוי כאילימא גופא] הו"ל [לפרוך מקולי ב"ש ו]ליעבד אלא אחר כב"ש וק"ל. ואולי עיקר המכוון לדעת פירוש דברי ב"ה שהלכה כמותן [ולכך פריך טפי מר"ז כדי לסתור הך אילימא בב"ה]:

בתוס' בד"ה מקנח כו' תרוייהו בעינן כו'. דלפירושם דמדיח עדיף א"ל ה"ה כל חד מועיל דא"כ אמאי נקיט ב"ה מדיח הול"ל מקנח דהוי רבותא טפי ועוד דהו"ל [לתלמודא] למימר [ב"ש אומרים] מקנח וכ"ש מדיח ועיין באשר"י. ולפרש"י נמי א"ל ה"ה חד סגי כיון דנקיט ב"ש מקנח צ"ל אפילו מקנח דגרע טפי דאל"כ אמאי נקיט הוא מקנח וב"ה מדיח וא"כ הו"ל [לתלמודא] למימר וכ"ש מדיח וכן בב"ה ודו"ק:

בתוס' בד"ה מים ראשונים כו' וא"ת למאי נ"מ כו'. ולענין נוהג בכ"מ ככל מצוה משא"כ חובה [דאינו נוהג במקום שאין מלח סדומית] וכמו לפירוש ה"ג [דאין פירושו מרומז במלת מצוה או חובה רק בזה דטעון ברכה ככל מצוה] דכיון דאין יודעין [מלשון חובה גרידא] מאיזה טעם הוא חובה ממילא נוהג בכ"מ משא"כ לה"ג [אף דאין מרומז הטעם מ"מ כל דבר שאינו מצוה אינו טעון ברכה]:

בא"ד אבל אחרונים לא דאמר ר"י כו' . והו"מ לאתויי מרב אידי דהכא:

בסה"ד כי אם הכשר כו'. לסלק הבשר והגבינה מהדדי ומכשיר האוכלין גופייהו ושחיטה משום דכתיב באורייתא וק"ל:

ברש"י בד"ה רוח צרדא אשטורדישון. ביומא (דף פ"ג) מ"ט תונבא הוא דנקיט ליה פרש"י תונבא שטות אשטורדישון מחמת חולי:

ברש"י בשר חזיר כו' . שעת הגזירה היה והיו מתנכרין בפרהסיא מלומר יהודי אני ולכן היה רשאי להתעסק בחזיר וכ"כ הב"י:

גמ' חמי טבריא כו' אבל מטבילין כו'. עיין גירסת האשר"י וק"ל:

גמ' דפסקינהו בבת בירתא. וכל גופו טובל כו' במקומן ובבת בירתא אפילו ידים לא ואה"נ כל גופו לא אי אפשר דאי אפשר לטבול בבת בירתא שהוא חריץ קצר כל גופו ולזה פסוק [ותני] כל גופו טובל אם הוא גדול כו'. ואפשר דכל גופו בבת בירתא שרי דליכא למיגזר ביה משום מנא שמא ישפוך עליו ממנא:

גמ' גזרינן בת בירתא אטו מנא כו' . פירוש אם נתיר בת בירתא שנמשך מן חמי טבריא ואין במקומו לטבילת ידים יאמרו נמי שרי ליטול מחמי טבריא בכלי לנ"י דבכלי לנ"י ובקרקע טבילה שוין ובאמת פסולין לנטילה מצד גריעות עצמן שהם חמין כדאמר במנא כ"ע לא פליגי דאסור ולהכי בשאר מים לכ"ע כשר בת בירתא לטבילת ידים ולא גזרינן אטו מנא דבמנא גופיה כשר לנטילת ידים ולא גזרינן טבילת בירתא אטו טבילת כלי ולפסול בת בירתא אף בשאר מים דאין זה קושיא לחדש גזירה מדעתינו גם אין סברא לגזור כן אבל זה יאמרו כי היכי דכשר לטבול אף שאין במקומן ה"נ בכלי לנ"י דמ"ש זה מזה ולהכי נמי לא קאמר גזירה אטו אפסקינהו [לגמרי] דבטלה לרביעית וכמ"ש התוס' דהכא דוקא במחוברין משום דהוי גזירה לגזירה דאפסקינהו לגמרי משום גזירה נגעו בה כמ"ש רש"י שם בגמרא דחגיגה ולהכי קאמר משום גזירת מנא דפסול מדינא:

גמ' ש"מ אין נ"י לפירות. ר"ל לאפוקי הסבור מניה אבל בפלוגתא דרבא ור"נ לא שמעינן:

ברש"י בד"ה במקומן ובחיבורן כו' :

בתוס' בד"ה דפסקינהו כו' . אלולי דבריהם אפשר לומר שאני הכא דמעיין דחמי טבריא מעיין הוא והתם לרביעית דמקוה בטלוה ועיין שם בתוס':

בתוס' בד"ה מים כו' למי כיור כו'. כצ"ל:

בא"ד ואגב ריהטא לא עיין כאן כו' . דלמא כרשב"א:

בתוס' בד"ה ש"מ כו' תימה כו' וע"ק כו'. קצת קשה דמצוה לחלק ואין אחד יכול לפטור חבירו בלא נברך. לא שמעינן מאין מזמנין כמ"ש התוס' אח"כ [ואכתי לא ידעינן אלא שבשנים כו'] דמצוה לחלק משמע ואין אחד מוציא חבירו כמו בתנ"ה וכ"ת הא לא שמעינן מינייהו דלמא הא דבירך כל אחד לחודיה דהוי רשות השתא נמי [למאי דמשמע להו מצוה לחלק היינו לאפוקי ברכת זימון] מנ"ל מצוה דלמא רשות דזה קושיא הראשונה ומנ"ל להקשות ב' קושיות ודוחק לומר דהשתא אכתי לא חילוק ידעינן בין זימון למוציא בלא זימון עד שהוצרכו לסברא משום קושיא הראשונה כיון דמצוה אינו רשות נמי אינו דאי לא"ה היו מברכין עוד ברכת תוספת שבח א"כ באמת למה לא אלא משום היא הנותנת דתוספת שבח אסור וא"כ דלמא להוציא בלא תוספת שבח שרי [ולכך כתבו שם ואכתי לא ידעינן אלא כו' משא"כ השתא לס"ד דתוספת אין חילוק] דז"א דדלמא משום שאין אחד יכול להוציא חבירו אסור לזמן [ואם לא משמע להו לחלק בס"ד במה נתחדש לתירוצם הכרח לחלק בינייהו ולומר דאסור רק משום תוספת שבח דלמא גם בלא תוספת שבח אסור דשוין כבס"ד] ודו"ק:

שם תימה וכו' וע"ק כו'. יש משבשין דהוי כסותרין ממילא ליכא אלא חד קושיא דתימה הראשון לא קשה משום כיון דהכא אין מזמנין כלל פשיטא דמצוה לחלק והוא הבל דלוע"ק א"צ לתרץ יותר רק אין מזמנין פירוש אין חובה ומשום תימה צריך לסברא להוסיף שבח כו' וא"ל דהו"ל להקשות בתחלה הוע"ק ולתרץ אין מזמנין אין חובה כו' ולהקשות אח"כ מנ"ל מצוה דלמא אין חובה כמו אין מזמנין [אבל קודם דנחתו לתירוצא ל"ק רק קושית פשיטא] ולא היו צריכין לפלוגתא דשלשה שאכלו [דאיכא מ"ד רשות ולא מניה וביה דהאמר אין חובה לזמן] דהמשך קושייתם בתחלה הקשו אש"מ מצוה דמשמע מדבירך כל אחד לחודיה מיניה שמעינן דבר המתחדש לא מכח מדלא יהבו ליה ע"ז הקשו מאי הוכחה כלל מהא דבירך כל אחד דלמא רשות ועוד לבתר דש"מ דאין מזמנין מהא דלא יהבי ליה שמעינן ממילא מצוה לחלק. גם מה"ט א"ל מאי מקשו וע"ק כו' דלמא אף דפירות פשיטא מ"מ בא לאשמועינן פת וכ"ת היאך שמעינן פת מפירות כבר הקשו זה גופא בפירות נמי היכא שמעינן דלמא רשות דז"א דהא על מה שהקשו כבר מתורץ במ"ש היו מוסיפין שבח כו' אבל הוע"ק אין מיושב בזה דהיאך שמעינן פת מפירות דלמא בפת לעולם רשות ושאני הכא שלא הוסיפו שבח משום דאין מזמנין כלל בפירות:

בא"ד וי"ל דה"ק כו' אכתי לא ידעינן כו'. המשך תירוצם שהקשו מהיכא תיתי לומר בפירות ברכת הזימון רשות כיון דאין רשאין לזמן ול"ד לפת דס"ל למ"ד רשות שיש עליו תורת זימון בג' והיינו שהבינו אין מזמנין בפירות אסור לזה תירצו אין מזמנין פירוש אין חובה ממילא הוי כשנים בפת דנמי אין חובה א"כ כמו בפת דאיכא מ"ד רשות ה"נ י"ל כאן לז"א ש"מ מצוה כו' ר"ל היכא שאין חובה ה"נ אין לו רשות ואסור לזמן ומשמע להו לישנא ש"מ שנים שאכלו כו' ולא קאמר בפירות כבש"מ אין מזמנין בפירות אפילו בפת קאמר וכבתנ"ה וכן נראה הסברא דמה שבשלשה ישנו חיוב זימון בפת אין מעלה ומוריד לשנים ולהכי נמי נקיט ש"מ שנים שאכלו ולא ג' דבפירות ג' וב' שוין משום דבפת נמי איירי וב' קושיות בתחלה בין שמפרש הש"מ אפירות לחוד או אף הפת שפיר הקשו והא דהוכיח מצוה לחלק מדבירך כל חד כו' ולא מדלא נתנו לו דאילו הוי רשות היו נותנין לו להוסיף שבח דכיון דאין חובה למה יתנו לו דמעתה ב' וג' שוין בשניהם אין חובה אבל דלמא שניהם רשות לזה הוצרך לומר ש"מ מדחזי אח"כ שבירך כל חד לחודיה:

ויש לראות למה לא תפסו בש"מ אין מזמנין ולהקשות דלמא רשות למה דס"ד השתא אין רשאין אי משום דכאן מפורש מצוה הקשו דלמא רשות אבל בש"מ אין מזמנין אין מפורש א"כ מאי הקשו וע"ק כו' ודוחק לומר דניחא להו להקשות בש"מ שנים כו' דהתם פליגי בשנים ומצינו מ"ד דב' רשות משא"כ בש"מ אין מזמנין דאיירי בג' ודו"ק היטב:

והיה אפ"ל קצת בתימה הראשון דומיא דמה שאמרו בריש ע"פ אמרו נפסיק או לא נפסיק כו' נפסיק וניחוש כו' לא נפסיק שמא יראו התלמידים כו' וה"נ כדי שלא יטעה רבב"ח ויסבור מצוה לא הו"ל לחלק וק"ל:

בא"ד אלא להכי לא פריך לה ממתני' כו' ובברכה דלבסוף בעי לאקבועי כו'. ולא"ד לא בעי היסיבה ביין לרב ובמתני' אפילו בפת כל אחד מברך לעצמו הסיבו כו' אין זה קושיא דבלא"ה צ"ל דהא פלוגתא דרב ור"י אמתני' דפת קאי לא שנו אלא פת אבל יין א"צ היסיבה וא"ד ל"ש אלא פת אבל יין לא מהני היסיבה כדאיתא שם בגמ' ואולי טעמא [דלא בעי היסיבה ביין] דהיא הנותנת כיון שדרך להסב על הפת לא מקרי קביעות בלי היסיבה:

בא"ד ומיהו יש ליישב כולי מלתא בברכה דבתחלה כו' . וא"ל מאי פריך מברייתא דלמא איירי מברכה דבסוף כמ"ש מקודם וא"ל דאה"נ דהו"מ לשנויי כן רק משום דקשה נמי ממתני' מתרץ תירוצא שמיושב ג"כ מתני' דז"א דממתני' קשה אלישנא דלא מהני היסיבה וזה מתורץ בשינויא דמגו דמהני היסיבה לפת כו' כדמשני שם אברייתא דאורחים ובזה אין לתרץ כלל [בל"ז] דברייתא איירי בברכה דלבסוף דכ"ש דמועיל היסיבה בתחלה אבל אקושיא דעל לישנא דא"צ היסיבה קאיירינן [דל"ק כלל ממתני'] מאי פריך מברייתא דאורחים דלמא לבסוף דוקא צריך היסיבה וצ"ל דהשתא נאמר דס"ל לתלמודא דבסוף לא מהני היסיבה כמו בשנויא הקודם שהכריחו דברייתא איירי בברכה דבסוף מדבעי היסיבה משום דבתחלה א"צ היסיבה ה"נ השתא בהיפך ודו"ק:

ברש"י בד"ה עד הפרק העליון כו' והזרוע. ר"ל הקנה:

בתוס' בד"ה אמר רב כו' לפי שאינו שוה כו'. לא מסתבר לחשבו באגודל לפרק ראשון ומחוסר פרק האמצעי דא"כ [בתרומה] בכל האצבעות עד חציין ובאגודל כל האצבע ובקידוש בשאר אצבעות עד חיבור אצבעות לגב היד ובאגודל עד חיבור היד לקנה וק"ל:

בא"ד ולא פליג אברייתא אלא משום דכהן הוא כו' . לרווחא כתבו כן דהא בר"ש נמי צ"ל [לפי תירוצם] שמחמיר מברייתא דלברייתא חולין עד פרק ראשון ולדידיה עד פרק האמצעי ולא מצינו שרב ששת היה כהן אבל שמואל היה כהן לכן לא אסתייע לו מלתא שיוסמך אף שהיה רבי מחזר לסומכו בהפועלים דאפשר מבית עלי היה כמו שאמרו מנין שאין נסמכין כו' ודוחק לומר דר"ש אפשר דס"ל נמי כברייתא חילוק בין חולין לתרומה ולא בא רק להקל ארב ושמואל בין חולין או תרומה א"צ יותר מעד פרק האמצעי ואה"נ דחולין סגי עד פרק ראשון:

בא"ד ור"ת פירש כו' . רוצה ליישב דלא פליגי בפירוש הברייתא ולכ"ע לחולין עד הפרק דברייתא ר"ל פרק ראשון גם משמע ליה סתמא עד הפרק ר"ל עד פרק ראשון דאם לא כן הו"ל לפרש א"כ מוכרח לומר דלשמואל לחומרא ר"ל עד פרק ג' ובא ר"ש להקל מדשמואל זהו עיקר הכרח ר"ת דאי משום דלא יפלגו בפירוש הברייתא יפרש כרש"י ולכ"ע פרק שני ולשמואל ע"כ פירוש חיבור היד לזרוע כמו קידוש ידים ור"ש להקל אדשמואל קאי כמו לפירושו דהשתא נמי ועוד שהרי רש"י ור"ת הם עצמן לא ביארו דברי ר"ש רק התוס' ביארו אליבא דכל אחד ואחד וק"ל. ואין לפקפק בפירוש ר"ת דהו"ל לפרש בע"א וכיש משבשין:

בא"ד והביא ראיה מספר הזהיר כו' לחולין כל היד כו'. ולא משמע ליה לפרש לחולין עד פרק ב' ולתרומה עד גב היד כו' וכפרש"י ולשמואל לחומרא היינו עד חיבור היד לקנה כמו קידוש כמו לפירוש ר"ת וק"ל:

בא"ד עד העצילה שקורין קודו כו' . בל"א עלינבויגין:

בא"ד שלשים בפיסת היד ששה בכל אצבע כו' . חשיב בזה שלא כסדר [לפי המובן לכאורה ששה כו' מלתא באנפי נפשיה] וצריך לראות שם אם ששה בכל אצבע הוא פירוש על ל' בפיסת היד:

בא"ד ומשני דאורייתא קיבורת כולה קידוש כו' הלכתא כו'. מלשון כולה משמע להו דקידוש ידים הוא הלכתא על פחות מכן:

בתוס' בד"ה נוטל אדם כו' דה"מ כשמתנה בשחרית. דהיינו כשנוטל שלא לצורך אכילה דומיא דנ"י שחרית מועיל תנאי וכ"ה בפסקי תוס' ומפורש יותר בש"ע בהג"ה בהלכות נטילת ידים:

גמ' איני והאמר רבא כו' . ממתני' דמי רביעית לאחד כו' [לא קשה] ארבא דאין מחזיק דמתני' לתרומה והתוס' הקשו בסמוך בד"ה ולא היא [ולא אדהכא ולתרצו כמ"ש שם] משום והוי דייק כו' שכתבו שם:

גמ' דלמא הא כביצה כו' . וקמ"ל דיכול ליטלו במפה פחות מכביצה וה"ה בכביצה או קמ"ל שחובת נ"י אף בפחות מכביצה [מדהוצרך למפה] מיהו בזה דלמא משום נקיות עביד:

בתוס' בד"ה דלא אתי כו' פירוש ואפילו באין משיורי טהרה כו'. ולא כפשוטו דבב' שטיפות א"צ לשפוך רביעית על ידיו [רק שיהו בכלי רביעית] משא"כ בשטיפה אחת דצריך לשפוך כל רביעית על ידיו:

בתוס' בד"ה ולא היא כו' משמע דמעיקרא כו'. דאי לא"ה י"ל קפדיתו אשיעורא אפילו אתי משיורי טהרה:

בא"ד וי"ל דמתני' לתרומה כו' . היינו הך מתני' דמייתי דתנן מי רביעית כו' וא"כ ידע דטעמא ואפילו לשנים משום דאתי משיורי טהרה ואפ"ה דייק מינה דכי היכי כו':

גמ' התירו מפה לאוכלי תרומה כו' . ואפילו אם אוכלין חולין אבל לא לישראל כו' אף דנ"י משום סרך תרומה וא"כ אף כשנתיר לאכול חולין במפה לא אתי לידי תקלה שיאכל תרומה במפה יאכל ויאכל דז"א וק"ל:

גמ' והשמש מברך כו' הא דאיכא אדם חשוב כו'. אפשר ליישב מה שמביא כל הך סיומא של"ת דלמא לעולם אין חובה וכה"א דת"ש הקודם ואף דא"צ נט"י אפ"ה אמר ליה אי לאו דרב המנונא כו' דזהיר לא ספינא ליה וה"נ אסור ליתן לשמש לזה מייתי סיפא דהו"ל לחלק נמי ברישא בשמש בין אם חשוב וזהיר או לא משמע דבכל ענין אסור ומלתא פסיקא נקיט ברישא אא"כ נטל ידיו דנכלל בו זריז [ולא הוצרך לחלק בשמש גופיה בין חשוב וזריז כרב המנונא למאי דמשני] דמ"ש יודע שראוהו נוטל ידיו או מכירו שהוא זריז כרב המנונא ולאפוקי זהיר ולא נגע אבל לא נטל ידיו [דלא נכלל ביה הו"ל לחלק] וק"ל:

גמ' בין שהכוס בידו פרש"י ביד השמש. ולא ביד הנותן דא"כ לא הו"ל לתלות בנתינת פרוסה לשמש רק לא יהיה כוס בידו ויושיט ידו לקערה ד"מ א"ו מי שהכוס בידו ועושה דבר אחר בעצמו יזהר משא"כ השמש שמושיטין לו פתאום:

גמ' בין שהכוס כו' . אין הרבותא משום רוח צרדא כדלעיל [דף ק"ה ע"ב אלא כדפרש"י]:

גמ' איבעיא להו מאכיל כו' . דל"ד לשמש שאינו מאכיל לפה האדם אבל מאכיל לפה שמא אסתם נותן לתוך פה תיקון רבנן כמו שפרש"י בסמוך:

ברש"י בד"ה התירו מפה כו' דכהנים זריזין הם ולא נגעו. זהירין מבעיא ליה ואולי זריזין מקודם מליגע בטומאה:

ברש"י בד"ה בלם במ"ם סתומה. משמע כאילו שולל מ"ם פתוחה וז"א ששולל סמך:

ברש"י בא"ד שהמתג ורסן מחתכין עדיו של סוס כ"ה בח"ש:

גמ' חלב אמאי מותר כו' . לפירוש ר"י בד"ה אמאי א"ל דהא מ"ד אפשר לסוחטו מותר ע"כ לא ס"ל סברא שכל אחד לבדו של היתר ובהצטרפן עשה הכתוב הכל לנבילה וא"כ דלמא רב דס"ל אפשר לסוחטו אסור נמי לית ליה האי סברא ואפשר לסוחטו אסור בבשר בחלב כמו בשאר איסורין דחנ"נ ואין הנאסר יכול לאסור כו' י"ל דשפיר פריך אמאי מותר חלב נבילה וכו' דלרב ע"פ דאורייתא דהא קאמר דחנ"נ ואוסרת את כל החתיכות אפילו הן אלף משום דהוי מין במינו ודו"ק:

גמ' וסבר רב גדי אסרה וכו' . לא הקשה בקצרה מהא מדמצרף ש"מ דהוי הכל נבילה מדאורייתא וכמ"ש התוס' א"כ חלב נבילה הוא [ולמה ליה למיפרך מרב דהכא דאפשר לסוחטו אסור] דאין מוכרח לתלות זה בזה [דאף דאפשר לסוחטו מותר מ"מ כ"ז שהבשר וחלב ביחד פשיטא דאסור] ועוד דהא לפי האמת אין מצטרפין ואיירי בבא מיורה גדולה ומ"מ [אף לפי האמת] כתבו התוס' דנבילה אפילו בכי האי גוונא אין מצטרפין דבכזית רוטב אין בו טעם כזית נבילה וא"כ בכזית שאוכל מרוטב ישנו בו מים משא"כ בבשר בחלב או כתבו כן בה"א ברב ובאמת ללוי ולא הביאו רק שיש לחלק בין איסור דבשר בחלב לשאר איסורים וראיה מה"א לרב וקושטא ללוי:

גמ' כשם שלוקה על אכילתו כו' . אף דאכילה ובישול שוין [ורב לצדדין קאמר כפרש"י] קאי אדרב ונקיט לישניה:

גמ' אילימא לא ניער כלל כו' מיבלע בלע כו'. בהגה"ה בש"ע וצריך ס' בקדירה נגד הטיפה ולא ידעתי למה וע"ש [ועיין ש"ך שם]:

ברש"י בד"ה כיון שנתנה טעם כו' כלומר כיון שיש בה כו'. דלישנא משמע כאילו פסיקא הדבר לכ"ע שנותן טעם באותה חתיכה כו' וזה עיקר פלוגתא דר"י ס"ל אפילו בניער מיד חיישינן שמא לא ניער יפה ונתן טעם באותה חתיכה ורבנן ס"ל דלא חיישינן לה ולא נתן טעם באותה חתיכה לזה פירש כלומר כיון שיש בה כדי כו':

ברש"י בד"ה מיפלט לא פליט כו' . מ"ש הב"י הא דלרש"י אפילו מקצתה תוך הרוטב אינו מבואר כו' מבואר ממ"ש שהחלב בגגה של חתיכה:

בתוס' בד"ה אמאי מותר כו' צריך תרי ששים כו' לבטל הרוטב היוצא מן הנבילה. ר"ל מה שבלע הנבילה מן הרוטב שבקדירה וחזר ופלטה שכבר נעשה נבילה בגוה כחלב דבשמעתין ולא איירי ברוטב וציר שמגוף הנבילה דזה הוי מין בשאינו מינו ואין לו דמיון לחלב שבשמעתין. ועיין לעיל בתוס' פרק ג"ה (דף ק' ע"ב) בד"ה הוי מין ומינו וכו'. וא"ל היאך נוכל לדעת כמה רוטב פלטה הנבילה דלמא בלעה ופלטה וחזר ובלעה כו' [עיין בר"ן שהקשה כן בשם הרמב"ן ומה שתירץ ע"ש בסוף פרקין]:

בא"ד דמ"ש משאר איסורים כו' . דאף ההיתר צריך ביטול מדרבנן לדעת הסוברים חתיכה עצמה נעשה נבילה בשאר איסורים אף דמדאורייתא אין צריך רק לבטל האיסור שבו ואף דמדאורייתא אף ההיתר שבאותה חתיכה אסור לאוכלו היינו משום שהאיסור נותן טעם בתוכו ואין בהיתר ס' לבטלו ה"נ אף החלב הבלוע בבשר שהוא מותר מדאורייתא דגדי אסרה תורה מ"מ אסור מדרבנן וצריך ביטול כיון שהבשר אסור ומ"ש איסור הבלוע בהיתר או היתר הבלוע באיסור וא"כ יאסור כל חלב שביורה משום מין במינו אע"כ משום דאין הנאסר יכול לאסור טפי מהאיסור עצמו וה"נ בשאר איסורים. ובה"א דחלב נבילה היא וכן לפי האמת הא דנאסר יכול לאסור טפי כו' משום דבשר בחלב שאני שאין איסורו מצד טעם הבלוע בו לחשבו כאיסור שנבלע בהיתר שהרי כל אחד בפני עצמו דהיתר הוא ובהצטרפם עשאם התורה להכל נבילה כאיסורו מחמת עצמו לא בכח טעם הנבלע בו שנאמר שאינו יכול לאסור יותר מהאיסור הבלוע בו ולכן מצטרפין לכזית כו' וכן כדמשני גדי אסרה תורה כו' מ"מ הבשר אוסר כל החתיכות כולן לרב מפני שהוא מינו אף דהאיסור עצמו דהיינו חלב אינו יכול לילך שם [ולאסור] ה"ט נמי דלגבי הגדי נחשב כאיסורו מחמת עצמו [אבל] לגבי חלב דהיתירא הוא (אבל) למאי דמשני גדי כו' א"כ הוי הבשר כאיסור הבלוע בהיתר ולהכי א"צ לבטל החלב ולהיות מין במינו דלא בטל דאין הנאסר כו' כמו בשאר איסורים. וא"ל דלא דמיא דמיון של ר"י לשאר איסורים דכיון דמדאורייתא טעם האיסור אוסרת ההיתר דגזירת הכתוב הוא שיהיה טעמו של נבילה אוסר בשר היתר דטעם כעיקר דאורייתא כיון דאינו ס' כנגד האיסור ולכן עשאו רבנן לחתיכה נבילה שיצטרך לבטל כל החתיכה משא"כ בחלב דאין אוסר בו טעם הבשר אף שאין בחלב ס' לבטל טעם הבשר וכפרש"י בה"א זו גדי אסרה תורה ואילו יכול לסחוט החלב מן הבשר אף שבלוע בו טעם הבשר היה מותר לאוכלו מן התורה להכי לא עשאוהו רבנן הכל לנבילה שיצטרך לבטל הכל ודו"ק:

בתוס' בד"ה גדי אסרה כו' . למסקנא שנפלה לתוך יורה רותחת כו' לא מיושב הא דנקיט כזית כו' לפירוש ר"ש בדיבור שאחריו ועיין:

בתוס' בד"ה שנפל לתוך יורה כו' ואומר ר"ת כו'. וכפרש"י דמה שבולע אינו פולט כו' ובב"י ריש סימן צ"ב האריך בדברים פשוטין שהטור ס"ל כרש"י ור"ת וכן הרמב"ם והרשב"א דמה שבולע אינו פולט ולהכי א"צ ס' בקדם וסילקו רק טועם קפילא אם אינו טועם טעם בשר שפולט ודאי שרי אבל בלא קדם וסילקו שפולט נמי חלב הוי מין במינו שאין שייך לטועמו צריך ס' וענין טעימה נראה אף דמסתמא בס' נותן טעם וביותר מס' אינו נותן טעם מ"מ כיון שממשות של איסור הוא בעין אמרינן [אף בפחות מס'] שלא פלט כל טעמו לחוץ כיון שאין טועם בו טעם בשר וק"ל:

בא"ד ואין להתיר מטעם זה כו' . דוקא לפירוש ר"ת דלפירוש ראשון לא פלט כלל כ"ז שמרתיחין וצריך שישהה בתוכו זמן מה ושמא אח"כ בולע נמי:

בא"ד ולהניחם בפנים כשהן רותחין כו' . ר"ל להניח הכלי בפנים כשהן רותחין וכו' דהכי משמע לישנא דגמרא הב"ע כגון שנפל לתוך יורה רותחת כו' משמע דאילו נפל קודם רתיחה אפשר דפלט:

בא"ד דבמים שהן צלולין כו' . ומחלב דהכא אין הוכחה דסלקו להבשר קודם שנח מרתיחה [אינו מובן] ועיין באשר"י סוף ע"ז:

בתוס' בד"ה ודברי חכמים כשניער כו' הומ"ל כו'. אפשר לומר שבא להוכיח אף אם נאמר דפליגי במין ומינו כקושית רב אחא ודו"ק:

גמ' ודברי חכמים כו' אלא ניער מתחלה ועד סוף כו'. בניער מתחלה לחוד ודאי סגי דכיון דנתבטל נתבטל ולהכי לא קאמר בהיפך נראין דברי ר"י בניער בתחלה ולא בסוף כו' רק מדקרי ליה ניער בסוף ולא בתחלה בשלא ניער מפרש ונראין דברי חכמים בשניער בניער אף בתחלה. ודברי ב"י בזה סימן צ"ב אך למותר. והטור [שכתב על הרמב"ם ניער מתחלה ועד סוף לאו דוקא] לא בא רק לפרש דהרמב"ם לישנא דגמרא נקיט גם מ"ש הב"י שדיוקא [ניער כו'] מקושר לפרש"י דוקא [דלר"י א"צ רק שהיה מקצתה תוך הרוטב] אינו דהא בגמרא איתא כן ומה יאמר ר"י בו אם הוא דיוק דוקא ניער ולא מקצתה ברוטב:

גמ' והכא במין ומינו קמיפלגי כו' . לפי"ז לא תלוי פלוגתייהו בציור זה דאפשר לסוחטו והו"ל לפלוגי בכל מין ומינו דעלמא מאי אמרת רבותא בר"י דאפילו בכה"ג לא בטיל דהנאסר יכול לאסור טפי כו' ובשר בחלב דוקא לפירוש ר"י לעיל בד"ה אמאי א"כ נימא דרבנן לא פליגי רק בהך סברא לחודיה כמו למ"ד אפשר לסוחטו מותר דלא ס"ל נמי הך סברא [דנעשה גוף האיסור] וחתיכה עצמה נעשה נבילה אית להו רק לא ס"ל שיאסור הנאסר טפי מאוסר ודינו כבשאר איסורין דחתיכה נעשה נבילה ולא צריך תרי ששים. דזה הוא פלוגתא חדשה טפי ומסתבר לומר דפליגי במין ומינו דמצינו בעלמא דפליגי בה ר"י ורבנן ונקטו בכה"ג לרבותא דר"י:

ברש"י בד"ה ותו לא מידי כו' ובין בחלב הדבוק בחתיכת בשר כו' וכולן נאסרות אפילו הן אלף. מוכח מזה דס"ל כר"ש דלעיל בד"ה אמאי כו' דלר"י בשאר איסורין חנ"נ אבל אין אוסר יותר מאיסור שנחשבו למין במינו ודו"ק:

גמ' הא איסורא איכא כו' דא"ל לענין בישול אסור דמבשל בשר בחלב [ולכך קתני לישנא דאינו עובר ולא קתני מותר לאוכלו כדי להורות דאינו עובר על הבישול ואיסורא איכא בבישול] דזה בזה תליא [ואכתי ליתני מותר לאוכלו ונדע הכל] דכיון דמותר לאוכלו ע"כ דרבנן הוא כדפרש"י דכיון דמובלע שרי כיון שאינו אלא מדרבנן כו'. פשיטא דאינו עובר על הבישול ואיסור דעביד עביד דבדיעבד קאיירי ולכתחלה כבר אמר קורעו ומוציא את חלבו:

גמ' לימא מסייע ליה כו' מיעבר הוא דלא עבר כו'. ומשמע ליה לא קרעו אינו עובר עליו הא איסורא איכא אפילו רוצה לקורעו אחר הבישול. ולשתי לשונות א"צ קריעה אחר בישול אלא או אין צריך לל"ק או אין מועיל ללישנא ב' וכמוכרח מברייתא מדלא קתני גבי כחל קורעו כדבסיפא צ"ל ע"כ או אינו מועיל או אין צריך. ומתני' וברייתא לא קשיא אהדדי בלא ר"ז דאינו עובר משמע ליה הפורש הא [איסורא כו'] למאי דלא ידע איידי וה"נ בברייתא קתני נמי לשון דאינו עובר [וכקושית התוס' בד"ה לב כו' דלא שייך תירוצם] כיון דאפילו איידי במתני' גופיה לא ס"ד כ"ש שישנה בברייתא משום איידי דמתני' [וע"כ היינו מוכרחין הא דלא תני קורעו היינו דלא מהני] אבל לבתר דמשני איידי תו משמע ליה מדלא קאמר קריעה בכחל כבלב משום דאין צריך כיון דלא מפורש בכחל הדין ומצינו למטעי להקל דאין עובר משום איידי [וכתי' התוספות] וא"צ קריעה ודו"ק:

גמ' אסר לן דמא כו' . הו"מ למיחשב נמי כלאים סדין בציצית רק הנאת הגוף קחשיב ושלא לצורך מצוה:

ברש"י בד"ה אמר רב כו' ומותר כו' דהא אפילו נסחטה כו'. אף דדם שפירש לאחר שחיטה אסור מדאורייתא ואפ"ה לצלי כיון דמובלע ולא פירש שרי אפשר דע"י צלי יוצא כל דם האיסור לחוץ שהרי מותר אח"כ לקדירה אבל חלב שבכחל אין יוצא הכל ולפ"ז אסור לבשל כחל אחר צלייה:

ברש"י בד"ה הא כחל לא בעי קריעה לאחר הבישול כו'. כצ"ל:

ברש"י בד"ה אבל כחל שהוא רך כו' :

ברש"י בד"ה הא קמ"ל כו' דצלי נמי קרי בישול דכתיב ויבשלו את הפסח. ר"ל שיהיה פירוש בישול צלי לחודיה כבכאן משא"כ לא תבשל גדי בחלב אמו [היינו צלי ובישול] ומ"מ אין ראיה גמורה מהתם דשם כתיב כמשפטו המפורש בתורה:

כלל ברש"י דמניח ליתד קיים מסברא דע"י בישול פשיטא דאסור כיון דחלב שחוטה אסור מיהו מדרבנן והרי פירש והדר בלע אף דהשתא אין בעין סוף סוף כיון שנאסר מיד שפירש איך יחזור להיתר אח"כ ואין ה"א לס"ד אפילו להתיר לקדירה אם לא ע"י קריעת ש"ו וטחו שאין בו חלב עוד ובלא"ה אסור בדיעבד והמתין עד שמחלק גמרא גופיה בין בישול לצלי בר"א וכן בר"נ בסמוך שמה מוכרח מדפריך והא קתני שבישלו מנ"ל להקשות [דלמא איירי בבישול] אי לאו שאין שום דעה בעולם להתיר בחלבו לקדירה וצריך להוציא מקודם א"כ הא דקתני שבישלו ע"כ לצלי קאמר ואפ"ה דיעבד אין כו':

בתוס' בד"ה אינו עובר כו' וכן פירש לקמן בהדיא כו'. משום דשם מוכח יותר דפירש דלר"נ א"צ קריעה כלל בצלי מדפריך והא תנן קורעו כו' א"כ י"ל לר"נ לקדירה סגי בקריעה כל דהו ולהסיר החלב בעין לכתחלה ובדיעבד שרי אפילו לקדירה וכלישנא קמא דר"ז דבדיעבד מותר לקדירה ואפ"ה פריך והא קתני שבישלו ע"כ דאין ה"א להתיר לקדירה לשום מ"ד ור"ז לצלי איירי אבל בר"א י"ל דהוא סבר כך מדמצריך לצלי קריעה קצת ומינה לקדירה ש"ו וטחו אף דהחלב שבעין יוצא ע"י קריעה קצת ושוב אין סברא דבדיעבד שרי רק מנ"ל לרש"י גופיה לפרש בר"א דלא פליג אדר"י אם לא דמשמע ליה לקדירה לכ"ע צריך ש"ו וטחו וכ"ז אינו מוכרח רק מכח גמרא דפריך והא שבישלו כו' מוכח טפי [וכיון דמשם עיקר הכרח דרש"י להכי מייתי לה התוס' אף דכבר פירשו מקודם בר"א]:

בא"ד משום טעם בשר הנבלע בחלב שבכחל כו' . שנשתנה טעמו לבשר בחלב משא"כ טעם הכחל עצמו שבחלב ששם גידולו:

בסה"ד ויש להעמידו כו'. ומייתי ראיה כי היכי דבבישול אם יש במים ס' שרי משום דהיוצא בטל בס' והנשאר כיון דמובלע ולא פירש שרי וה"נ בצלי היוצא נופל לארץ והנשאר הא לא פירש כו'. וקצת קשה לי א"כ מאי פריך בסמוך והא שבישלו קתני כו' [דהיינו לגירסא זו משום דצלי ובישול בס' שוה דלמא] משום דלכתחלה ודאי אסור לבטל איסור לכתחלה וכי שרי לבשל בשר בלא מליחה ברוטב שיש ס' כנגדו מיהו שם י"ל קצת משום דפירש ממקום למקום תוך החתיכה ע"י בישול והוי דם שפירש משא"כ כאן צריך שיופרש לחוץ [כיון דאף פירש לגמרי מדרבנן] מיהו ז"א דגם בדם צריך שיפרוש לחוץ עיין לעיל פרק קמא (דף י"ד ע"א) בתוס' בד"ה ונסבין חבריא גם שם ביטול איסור דאורייתא וכאן דרבנן וכיון שלא היה איסור ניכר מעולם שרי לבטל בכי ה"ג באיסור דרבנן וק"ל:

בתוס' בד"ה הא איסורא איכא כו' וממילא הוי מוקמינן ליה בצלי. דלקדירה מכח סברא ויתד החיצונה אסיר לפירוש רש"י ואין לומר דא"כ ה"א לקדירה אפילו עובר עליו והיא גופיה קמ"ל דחלב שחוטה מדרבנן דממילא שמעינן דאי דאורייתא המובלע ולא פירש היה אסור מיהו מדרבנן בצלי וכמ"ש רש"י דהא אפילו נסחט כו' אבל בהיפך השתא דתנן אינו עובר כו' לא שמעינן שריותא דלצלי והא ראיה לישנא ב' דר"ז ואפשר לפרש דאינו עובר אצלי קאי ואיסורא איכא:

בתוס' בד"ה לב הוא דבעי קריעה כו' וא"ת כו' וי"ל כו'. ובלשון שני אע"ג דע"כ ר"ז לא ס"ל במתניתין איידי רק אינו עובר עליו ואסור דאל"כ יקשה מתני' גופיה אליביה ואפ"ה מקשה ת"ש מברייתא מכח דיוקא דלב הוא דבעי קריעה [ע"כ דאינו עובר דרישא וכן דמתני' איידי] וק"ל:

בתוס' בד"ה הא כחל לא בעי קריעה כו' בצלי כדקתני גבי לב. שיעור לשונם מדלא קתני קורעו לאחר בישולו כדקתני גבי לב והוי מוקמינן ליה בצלי ממילא כמ"ש לעיל בד"ה הא איסורא ולא שביקשו להכריח דהוי מוקמינן דומיא דלב דאיירי בצלי דוקא וכמ"ש התוס' לעיל ע"א בד"ה הלב דלמה להו הכרח יותר מבד"ה הא איסורא ועוד [דלמה להו הכרח] דהא שפיר הו"ל למיתני קירעו לאחר בישולו דאי משום דהוי טעינן למוקמי (בצלי) [בבישול ולא נאמר כהכרח דלעיל] השתא נמי [דלא תני קורעו] הטעות הלזה במקומה עומדת [דמיירי בבישול ונטעה טפי] (דבצלי) [דבבישול] לא בעי קריעה:

בא"ד וא"ת ומאי קסבר כו' . בר"ז אמר רב י"ל שפיר דאין מעלה או מוריד קריעה אחר בישול רק ס"ל דא"צ קריעה דבדיעבד מותר אם לא קרעו בתחלה:

בתוס' בד"ה האי לקדירה כו' ובדיעבד שרי אפילו לא קרעו כלל כו'. והכי משמע מדאמרינן פרק גיד הנשה בלא קרעו ובשלו בהדי בשר אסור הא לחודיה שרי בדיעבד ומשמע להו לא קרעו כלל מיהו מש"ה אין הכרח דלמא לא קרעו שתי וערב כדבמתני' דהכא אבל הכי משמע דלא קרעו דבקדירה שרי בקריעה קצת ה"נ בצלי בלא קרעו כלל וללישנא ב' אסור שניהם דאל"כ לא יתורץ הוא"ת דבסמוך ומכח אותו וי"ל צ"ל ע"כ דללישנא קמא אפילו בלא קרעו כלל לצלי שרי ודו"ק:

בא"ד ומוקי לה הכי משום דמתני' סתמא קתני כו' . לימא מסייע ליה כו' ות"ש לפירוש ר"ת נמי משום דבסתמא קתני:

בא"ד כיצד קורעו אמתני' קאי כו' . אפ"ל דלפרש"י איירי מתני' בצלי כדמפרש אינו עובר ומותר כו' ולא איירי בכל דבר דא"כ היאך קאמר אינו עובר ומותר כו' והתוס' הקשו לעיל בד"ה הא איסורא איכא לפ"ה דתוקמי מתני' לקדירה כו' וכיצד קורעו אדלעלמא קאי לענין בישול שהוזכר לעיל בפרק גיד הנשה דלא קרעו ובשלו אסור כו' אבל לר"ת דאיירי מתני' בכל ענין ועל הכל קאמר ללישנא קמא אינו עובר ומותר וללישנא ב' אינו עובר ואסור קאי שפיר אמתני' ודו"ק:

בא"ד והא אנן תנן קורעו פירוש ש"ו כו' . לר"ת אמאי לא הקשה כן לר"א לעיל וצ"ל דאתרוייהו פריך ודו"ק:

בא"ד והו"מ לשנויי דאיירי בלא קרעו כלל כו' . לס"ד דאיירי בקרעו קיבה אמאי אסור הא חלב שבעין יצא ולמה קריעת שתי וערב וטיחה בקיבה שהחלב כנוס בתוכה:

בא"ד ולמאי דפרישית דמתני' איירי נמי בקדירה כו'. כצ"ל:

בסה"ד דטעם דלב דשיע לא קאי לפי המסקנא כו'. למאי דלא קאי במסקנא שאני לב דשיע כו' אף לפרש"י בשמעתין הרישא איירי בבישול דוקא לר"נ דלצלי א"צ קריעה כלל ובברייתא קתני הכחל קורעו כו' וסיפא איירי בצלי דוקא דשייך כבולעו כך פולטו רק לרש"י קאי לב דשיע במסקנא ומ"מ לא דמי רישא לסיפא דסיפא בין בבישול ובין בצלי ורישא בבישול דוקא צריך קריעה כמ"ש לפירוש ר"ת דל"ד משום דרישא איירי אפילו בהדי בשר כו' ואפ"ל דלפרש"י אף (דבבישול) [דבצלי] נמי דינא הכי [בלב דסיפא] מ"מ י"ל דלא איירי (בבישול) [בצלי] רק (בצלי) [בבישול] לחודא דה"נ במתני' מוקמינן בצלי לחודא לרבי זירא [דלישנא קמא] אבל לר"ת דכל עצמות פשיטותיה צ"ל משום דקתני סתמא להכי איירי מתני' בכל עניני בישול א"כ ה"נ ברייתא קתני סתמא דוק בלשונם וק"ל מיהו בזה עצמו ענין בישול וצלייה ג"כ לתוספות ל"ד רישא וסיפא רק כתבו עוד חילוק אחר:

גמ' במעלי יומא דכיפורי. השמיענו בזה דהאידנא דהיתירא שכיחא ולא הוי בשר שנתעלם כו'. או לרבותא שדרך לאכול בשר עוף ודגים כדלעיל סוף אותו ואת בנו מ"מ ידע שבסורא אין הישראלים אוכלים הכחל ומישראל הם שמעובדי כוכבים למה ישדוהו:

גמ' יאוש בעלים הוי כו' . וא"ל דלמא יאוש שלא מדעת כו' כיון דנתקלקלו כ"כ אם יראה לא יחשוש מסתמא לקחתו שאין שוין מידי ואפקרינהו ודאי ול"ד ליאוש שלא מדעת או כיון שזמן מרובה הניחם כאן עד שראוי לרקוב ודאי אין חושש בהן:

ברש"י בד"ה ורב ששנה לכם בבבל שאסור כצ"ל:

ברש"י בד"ה מתוך פלפולו כו' כשחזר ושנאה לפני ר"ח כו'. ר"ל כשלמד אח"כ דין זה מר"ח שנה לו ר"ח סתם וסמך על המבין כו':

גמ' א"ל אי הוית כו' . ר"ל שהיית שוכן עמי תמיד כי עתה איני רק לפי שעה ותלה המקום ברבו לכבודו או שם היינו הולכין לישיבת ר"י בכל יום:

ברש"י בד"ה אלא שלקי לרב אמי ואכל כו'. כצ"ל:

ברש"י בד"ה א"ל דלמא התם בכבדא דאיסורא כו' :

בתוס' בד"ה טלית שאולה כו' ומכאן מדקדק ר"ת דסתם שאלה כו'. דה"א שאלה דבעין ניתן לתבוע מיד דל"ד להלואה דלהוצאה ניתנה דאינו ניתן לתבוע פחות משלשים ומ"מ הוכיחו משכירות דעכ"פ אינו תלוי משום דסתם אלא משום דנראה כשלו:

בא"ד ולענין ברכה כו' . בשמעתין איירי בטלית שאולה שאין בה ציצית שאינו חייב להטיל בה השואל אבל השואל טלית מצויצת ודאי מברך דאדעתא דהכי השאילו לצאת בו ואם אינו יוצא בו אא"כ הוא שלו [דכתיב] כסותך באופן זה נתנו לו וכמ"ש הרא"ש ואיירי [מ"ש ולענין ברכה] ששואל טלית שאינו מצויצת והוא מטיל בה ציצית:

בא"ד משום תעשה ולא מן העשוי כו'. ואע"ג דפירש ולא מן העשוי בפסול ה"נ הוי בפסול דאסורין משום כלאים בשעת הטלה כיון שכבר היה בו ציצית ויהיה ראיה משם היפך של ר"ת:

בא"ד מותר בכל הענינים כו' . בעיני אינו דומה זה לזה דהתם כיון דשרי רחמנא ביה כלאים מה לי חד פעם או ב' פעמים כיון דמותר ביה כלאים דמצות חוטין יתירות דכלאים נמי התירה התורה משא"כ בשאולה או כסות אשה ולילה לא התירה בה התורה כלאים כלל ואי מיירי שם במצויצת מקודם שלא ע"י כלאים עיקר מצוה הוא תכלת [וא"כ אין ראיה משם] גם א"ל כן [דאם כן אין זה מוטלת בזמן שהיה מצוי תכלת] ודו"ק:

בא"ד שלא בעידן עבודה לא אשתרי. פירוש לא אשתרי כלאים לגבייהו:

בא"ד וה"נ מסתברא כו' תיפוק ליה משום כלאים. דאסור שלא כדרך לבישה אבל מצד ליהנות מבגדי כהונה יכול להיות דשרי שזה בא להוכיח ממניחן תחת ראשיהן דניתנו ליהנות בכל דרכי הנאה אבל לענין כלאים פסיקא לתלמודא דאסור שלא כדרך לבישה אבל דרך לבישה פשוט מרישא דמתני' ולא היו ישנים כו' הא הלוכי מהלכי כמ"ש לעיל:

בסה"ד ומיהו נראה כו'. נראה שקאי נמי אדלעיל אעיקר קושית ר"א ממי"ץ וק"ל:

בתוס' בד"ה כל מ"ע כו' וא"ת והרי צדקה כו'. דמדאמר שבקוהו לא משמע להו אין מוזהרין הא רשאי:

בתוס' בד"ה כבדא כו' . דעת רש"י כתב באשר"י שהוא כויע"ל וקצת משמע כן מדלא פירש דבר בשריותא דכבדא [דבצד ההיתר של האיבעיא כתב סתם אי מותר לבשל בקדירה] משמע כאילו הוא פשוט כיון שנמלח מותר כשאר בשר ובצד האיסור מפרש מפני שפולט כו' אבל ממה שמפרש [בד"ה כי קמבעיא ליה כו'] אם דם היוצא ממנו אוסר בשר אחר כו' ובד"ה משום שמנוניתא כו' אבל דמא דנפיק כו' די"ל דמא דהיתירא הוא שהרי עיקרו כו' משמע קצת כר"ת דלועי"ל עיקר האיבעיא אם ישנו בו לאחר מליחה עוד דם [דאיסורא] או כבר יצא כולו ודו"ק:

בא"ד ועי"ל כו' פשיטא דאסור כו'. לענין אוסרת ובצד דע"י מליחה אינו יוצא כולו קושטא דמליחה לא מעלה ולא מוריד וא"צ מליחה דלמיסר נפשה הא אינה בולעת ומה לי אם נמלחה ויש בה עוד דם שאוסרת חברתה ואפ"ה פשיטא ליה דלמיסר נפשה לא [חסר בהעתק איזה תיבות שנקרעין מגוף הכתב] או לא נמלחה כלל. ומ"ש פשיטא דאסור ר"ל חברתה ולפי"ז לפי הבנת רבי זריקא בתחלת האיבעיא בין נמלחה כו' ע"י שליקה אפשר בולעת ובבישול פשיטא ליה ממתני' דאינה בולעת וכמ"ש התוס' בסמוך בד"ה דתנן והיה סבור דפשיטא ליה דלאחר מליחה נמי דם אוסר יוצא ממנו רק מספקא אם בולעת או הבין דמבעיא קודם מליחה וכי הדר מיבעיא ליה למיסר חברתה דוקא מבעיא ליה לאחר מליחה וכן לפירוש ר"ת הדר מבעיא ליה דם כבד אוסר או לא ובתחלה הבינו דפשיטא דאסור רק אם שליקה בולע או לא ולא הו"ל להתוס' לפרש בסמוך דפשיטא ליה דבולעת ע"י שליקה ומספקא ליה אם דם כבדא אסור לפי' ר"ת ואם נשאר בו דם לאחר מליחה לועוי"ל דא"ל דניחא להו לעשות אבעיתו שמסופק כמאן הלכה כיון דפליגי בהא בברייתא דע"כ אביי לא ידע הברייתא דהא לכ"ע אוסרת ולא פליגי בזה מיהו ז"א דידע ומוקמי לה נמי בשמנונית כבמתני' ורב ספרא מייתי מתני' וה"ה דהו"מ למיפשט מברייתא למאי דס"ד משום דמא רק טפי הו"ל לפרש כן שיהיה אבעייתו בשוה כבמסקנא. דא"כ הדרא קישיא לדוכתיה לפשוט ממתני' דהתם דהדם אסור שהרי אוסרת ודנשאר בו דם כיון שאוסרת ואפילו היא גופה נאסרה אי לאו דפולטת ואינה בולעת לזה הוצרכו לפרש שהבין דמספקא ליה אם בולעת ע"י שליקה או לא:

בא"ד ולפירוש ר"ת ניחא. דא"ל דלמא בנמלחה [ומהיכא פשיט משם דאינה נאסרת] דא"כ אמאי אוסרת דמליחה כצלי ולא גרע עכ"פ משאר בשר וכל עסק דשמעתין אם עדיפא גם ל"ל טעמא דפולטת ואינה בולעת משמע הא בולעת אסורה ולאחר מליחה הא הוי כשאר בשר עכ"פ:

בא"ד כמו שדרך לבשל בשר. וה"ה בשר שעמו ודאי נמלחה דאי לא"ה אסורה בעצמה וא"צ לאוסרת דכבד ה"נ כבד איירי בנמלחה:

בא"ד ומייתי מדשמואל כו' . ודם הטחול דעובר עליו והיינו דם היוצא ממנו כמ"ש לקמן בסמוך בד"ה אבל טחלא נראה שר"ל דם היוצא מגידין שבטחול האסורין משום דם:

בתוס' בד"ה דתנן כו' וי"ל כו'. מ"מ לבתר שפירש לו דלמיסר חברתה קמיבעיא ליה הו"ל למיפרך ממתני' דפשיטא דאוסרת אפילו בבישול ולמה ליה המ"ש למיסר נפשה דלא כו' ואפ"ל דה"א התם בשלוקה ואביי במבושל אך עתה דלמיסר נפשה לא קמיבעיא לך אפילו בשלוקה דלמא בהיפוך התם מבושל אבל שלוקה נאסרה ג"כ אלא משום דמשמע לך דסתמא קתני התם בכל ענין מדלא מחלק א"כ למיסר חברתה נמי נפשוט מדלא מחלק וא"ל לאו מכח סתם משנה פשיטא ליה למיסר נפשה דלא די"ל מתני' במבושל רק מכח תנאים דבסמוך דפליגי בשלוקה אם נאסרה אבל במבושל לכ"ע אינה נאסרה כ"ש היכי פשיטא לך בשלוקה למיסר עצמה דלא הא פליגי בה. ואין ליישב קושית התוס' בע"א דמעיקרא דלמא מתני' איירי מדם כמו שהבין רב ספרא באמת אבל אביי משמנונית לענין אם בישלה עם טריפה אי מהני טרדתו לפלוט אף לענין שמנונית דבשאר בשר מועיל טרוד לפלוט לענין דם ולא לאיסור אחר גבי מליחה ש"מ דיש סברא לחלק [ופשיט ליה] אנא שלקי ליה לרב אמי ר"ל בדיעבד שלא במתכוין ואכל. כי קמבעיא לי למיסר חברתה כו' השתא הבין דע"כ לענין דם אבעיא ליה דלשמנונית פשיטא דאוסרת אם היא של טריפה וק"ל. ואפ"ל דמעיקרא לא יוכל למיפשט ממתני' דלר"ת דמבעיא קודם מליחה אם צריך מליחה כשאר בשר והוי כנתבשל בדמו או לא והתם קתני אינה נאסרת דדלמא איירי לאחר מליחה וה"ק הכבד אוסרת את המתבשל עמו שנמלח כהלכתו והכבד לא נמלח ואינה נאסרת אם היא נמלחה ונתבשלה עם הבשר שלא נמלחה כמו השתא דמוקי בכבדא דאיסורא ומשום שמנונית דצריך לפרש כן אבל בלא נמלחה לעולם אסר נפשה משום שנתבשלה בדמה וכ"ת נפשוט דאסורה בלא נמלחה מדאוסרת אחרים דא"ל דמה מותרת לעולם דהא אוסרת אחרים מ"מ דלמא אינה בולעת אפילו דם עצמו ולא נחשב כנתבשל בדמה כמו חתיכת בשר שלא נמלחה ונתבשלה ויש ס' במים כנגדה דאפ"ה אסורה אע"ג דמה שיוצא בטל בס' ומה שנשאר הוי דם אברים שלא פירש ומותר ואפ"ה אסורה משום דפירש בתוכו ממקום למקום ואפשר דטעם שם משום דהוי כאיסור הדבוק ושמא יצא מעט חוץ לרוטב ופירש לחוץ ממקום למקום [משא"כ בכבד משפולטת ויצא לחוץ אינה בולעת] ועכ"פ דחיקא לפרש בשמעתא כן וק"ל:

גמ' ודלמא פי קנה כו' א"נ מוחלט כו'. לפירוש ר"ת בד"ה כבדא דצ"ל שידע היה שלא נמלח והריאה והלב נמלחו כדי להראות כו' א"כ למה יחלוט אי קסברי דצריך מליחה למה לא חלטו הכל ולמה מלחו זה בלא זה ואולי אילו מלחו הכל לא היה נשמע דצריך מליחה דשמא אגב שאר המחובר בו מלחוהו לא מחיוב אך עתה שמלחו [זה בלא זה] וחזרו וחלטו הראו זה מיהו הו"ל למלוח הכבד לבדו אח"כ רק צ"ל דידע שהכבד לא נמלחה אבל שאר המחובר לא ידע ופריך דלמא הכל לא היה נמלח וחלטוהו:

גמ' כתנאי כו' . לועי"ל א"ל ר"נ ככ"ע והתם פליגי בלא מליחה ועובדא הוי לאחר מליחה דאף דבלעה בשלוקה מ"מ הדם לאחר מליחה שרי דמשמע דמיירי שם לאחר מליחה כמו שדרך לבשל בשר כמ"ש התוס' לעיל בד"ה כבדא דמ"ש ברייתא ממתני' ועוד דפלוגתא דרב בר שבא ור"נ לא היה רק לענין שלוקה ומשום דשלוקה לא אכלה רב בר שבא ולענין זה מייתי שפיר כתנאי וכן לאביי ולרבי זריקא דמסיק לעיל דאינה אוסרת ומוקי לכתנאי בשמנונית מ"מ שמעינן מינה פלוגתא אי בולעת ע"י שליקה או לא ואפשר דלפי האמת איבעיא דאביי במבושל ובשלוקה פליגי הני תנאי והתוספות לא כתבו רק דמעיקרא לא רצה לפשוט ממתני' משום דלמא בעייתו בשלוקה כו':

גמ' מתובלת אוסרת ונאסרת שלוקה אוסרת ונאסרת לא בלל מתובלת ושלוקה אוסרה ונאסרת דה"א תרוייהו יחד בעינן וכן משמע בהראב"ן והב"י הביא בע"א ע"ש מיהו הומ"ל מתובלת או שלוקה כו'. ועיין הך שמעתתא באורך בב"י ודו"ק:

גמ' סימפונא דבליעי דמא כו' . דם שבסמפונות ככנוס בכלי ואסור עכ"פ לבישול וסוגיא דלעיל רבי זריקא שרי לקדירה בהדי בשר נראה דאיירי הכל מצד איסור דם כבד עצמו לא מצד דם שבסמפונות כגון שהוציא מהן הסמפונות ולכך שרי אפילו בלא מליחה לר"ת אליבא דרבי זריקא ובסמוך בד"ה דם דאורייתא כו' הקשו התוס' [על פ"ה דדם כבד דרבנן] דמשמע להו משום דם שבכבד ולא דם שבסמפונות וכבכולה שמעתא ועוד דדם שבסמפונות אין הרבה כ"כ יותר משאר בשר ואמרינן בהו בצלי כבכ"פ רק משום דם שבכבד אסרינן ודו"ק:

גמ' א"ל קורעו ש"ו כו' . רש"י פירש אצליה ולא אמליחה. א"ל אם היה המעשה שלא בהדי בשר הא אמרינן דפולטת ואינה בולעת ואי מ"מ הכלים אסורין שמא היו רוצין לאסרן כמ"ש התוס' בד"ה רב בר שבא בר"נ ויש לומר דראה בהן שדעתן לעשות בהכשר הכל דאם כן למה להו למלחן או לצלאן קודם הבישול הא אף בבישול גרידא בלא מליחה וצלייה אינה נאסרת הכבד דאינה בולעת לכל הפירושים:

בתוס' בד"ה כי הא כו' וא"ת כו'. דלא משמע להו חלטי שאר בשר ומייתי דחליטה מועלת. וקושיתם לר"ת דלועוד י"ל דלמא קודם מליחה אבל הודוקא לבשל עם בשר כו' שכתבו קאי אף לועי"ל וק"ל:

בתוס' בד"ה רב בר שבא כו' ולפי שלא היה בשר כו'. דאילו היה בשר עמו כבר אמר דר"נ גופיה חלטי ליה ברותחין ולא ס"ל כרבי זריקא:

בתוס' בד"ה וחיתוכיה לתחת כו' ומה שלא נפלט כו' כבדא בשלימא. נראה שר"ל כבד שלם:

בתוס' בד"ה כבדא. ביש ספרים ציינו כבדא עלוי בשרא אסור כרב דימי וא"כ הדיבורים מהופכים [ודיבור הסמוך קודם] ודו"ק:

בא"ד לכתחלה אסור לכ"ע כו' ממרימר ליכא הוכחה דמנ"ל דתפס ב' הסברות להקל בדיעבד דלמא תפס ב' הסברות להחמיר לכתחלה [ופלוגתייהו בלכתחלה] גם הלשון היה משמע טפי לכתחלה כבמרימר ואולי מבסמוך ע"ב כמה יהיר האי מדרבנן כו'. אימור דאמרי רבנן דיעבד כו':

בסה"ד בכבדא שיש בה רוב דם כו'. לענין מישרק שריק כתבו פה ובדיבור שאח"כ לענין כבכ"פ ודו"ק בלשונם וק"ל:

בתוס' בד"ה דמא מישריק שריק כו' דמסקינן התם כו'. ר"ל התם מסקינן לכתחלה שרי מולייתא למאן דס"ל כבכ"פ והכא מסקינן דאסור לכתחלה לכ"ע כו' דלענין כבכ"פ לא אסקו אדעתייהו חילוק בין רוב דם וראיה לב שיש בו נמי שפע דם כמו שכתבו אח"כ דשרי למ"ד כבכ"פ ואם הדיבורים מהופכים צ"ל בהיפך דלענין משרק שריק לא היה מסתבר לחלק בין רוב דם לזה כתבו מ"ש בד"ה כבדא:

בתוס' בד"ה תותי בשרא כו' נוטף על הכחל כו'. לא ברירא לי דמה בכך בכחל בלא"ה יש בו טעם בשר בחלב ואיסורא דבהדי בישרא בלא קריעה ש"ו הוא משום שמשתנה טעם הבשר שעמו לבשל בחלב כמ"ש ר"ת לעיל בד"ה האי לקדירה ודו"ק גם היאך לומד מכאן דתותי בישרא היתר לקדירה כמ"ש אח"כ והא לא דמיא וק"ל:

גמ' צונן אמרי לה בעי הדחה. עי"ל בתוס' [דף ח' ע"ב ד"ה והלכתא דקאי אסכין דלא כרש"י]:

גמ' קערה שמלח בה בשר אסור כו' . לא קאמר אסור למלוח בה להסובר אין מליחה לכלים להפליט ניחא. ואי מיירי במנוקבת או לא ובחרס או לא ופינכא דר"א דתברה ולא ייחדה למליחה עיין בזה בפוסקים. ובאשר"י משמע דיש מליחה לכלים ועיין בדיני מליחה:

גמ' האי היתירא בלע כו' . לא מחלק הכל בצנון דפשיטא דאיסור בלע דאסור שהאיסור בעין נבלע בצנון ובקערה קמ"ל ב' נ"ט ואף לטעם שני שברש"י [בסמוך ע"א] חשיב ליה חד טעמא משום חורפא דצנון [ולא] חלק הכל בקערה [דבקערה של בשר מותר לאכול בה חלב דהיתירא בלע] דפשיטא דאסור אף בהיתירא בלע מי לא תנן קדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב וא"כ בלא"ה צריכין לחלק בין צנון ובין קדירה [ול"ל טעמא דהיתירא בלע] ואולי קערה שנבלע בה ע"י מליחה מדמה טפי לצנון ודו"ק:

גמ' אפשר למיטעמיה כו' . אין לחלק הכל בצנון כמ"ש כבר ובקערה [שבישל בה בשר דהיתירא] וליטעמיה ע"י שיבשל בה מים וכה"ג אי נותן טעם בו דאין דמיון לזה ועיין:

גמ' דגים שעלו כו' . אף דאיסור הבלוע אינו יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב באיסור הבלוע בכלי יוצא שפיר ומכאן הוכיחו הפוסקים ר"י מאיבר"א דבאיסור הבלוע בחתיכה אמרינן אף דחתיכה נעשה נבילה אין הנאסר יכול כו' וכיון דאיסור הבלוע אינו יוצא בלא רוטב גם החתיכה עצמה הנאסר אינו אוסר משא"כ חתיכה נבילה שאסור מחמת עצמה אוסר התתיכה שאצלה בלא רוטב אבל בכלי לא אמרינן אין הנאסר כו':

גמ' חס ליה לזרעא כו' . הא איהו לא קאמר רק הדר ביה כו' ובתר דהדר למה חס ואולי לשון דלרבך יהבי ליה כו' משמע שע"י שאכל עתה נשמע שהדר:

גמ' דליספי לי מידי כו'. וגאמו לשבא [לעיל ע"א] לא חשיבא עליה דר"נ כ"כ:

ברש"י בד"ה דגים שעלו מן הצלי כו' . אפ"ל משום דע"י בישול הוי ג' נ"ט וגמרא קאמר נ"ט בר נ"ט:

ברש"י בד"ה כולי האי שחוזר ונ"ט בבישול עד שיכול לחזור וליתן טעם:

בתוס' בד"ה אמר אביי כו' אליבא דרב כהנא קאמר ליה. אינו מחוור כ"כ דנ"ט בר נ"ט נמי נימא דאליבא דר"כ קאמר גם רבא אמאי לא מתרץ כן מיהו ברבא לא מצינו דס"ל כלל נ"ט בר נ"ט מותר [אבל באביי מצינו דמתיר לקמן דגים שעלו בקערה] או י"ל משום דדחיקא ליה דאם כן לחלק מיניה וביה אבל לאביי גם עתה קשה לחלק מיניה וביה. לכאורה אביי דלקמן הוא אביי קשישא לא בר פלוגתא דרבא דחזקיה הוא רבי' דר"י והיאך יאמר משמו ואולי חזקיה דבסמוך הוא חזקיה אחר וכן הוא בספר יוחסין:

בתוס' בד"ה הלכתא כו' דשאני התם דהוי טעם שלישי כו'. לא כתבו טעם רביעי דשלמים דאתמול נותנין טעם במים שבקדירה י"ל דמ"מ נידוק מהרוטב דעתה שבלע טעם דקדשים ומביאן לידי פסול ע"י שממעט באכילה מפני שלמים דאתמול ולזה כתבו דמ"מ הוי ג' נ"ט דשלמים דאתמול ברוטב ומרוטב לקדירה ומקדירה לרוטב [ומ"ש התוס' בחטאת הוי נ"ט שני באיסור עיין במהרש"א] וק"ל:

בא"ד וגם מיפסלי ביוצא כו' . זה דומה קצת לשלמים שיאכלו לפנים מן הקלעים [ובאותו מקום עדיין דהיתירא הוא] וק"ל:

בסה"ד ואם אחד אינו בן יומו כו'. מ"ש האשר"י וכן פסק בפנים הש"ע להתיר שניהם אפילו בבן יומו לא נתחוור לי כלל דסוף סוף המים נעשו נבילה שבלועים מבשר בחלב וטעם כעיקר ועיין בזה בפוסקים:

לענין מרדא דחמץ קודם פסח הוי נ"ט בר נ"ט דהיתירא דומיא דשלמים ובפסח אף דאיסור הבלוע בכלי יוצא בלא רוטב מ"מ אפשר דלא הוי רותח מיהו המצה על כל פנים הוי רותח וחם לתוך צונן קליפה מיהו בעי אף דתתאה גבר וכן אף בפסח אין כולו אסור דדוקא מה שבעלמא בס' בפסח במשהו אבל מה שאינו מפעפע יותר מכדי קליפה או נטילה אף בפסח כן:

גמ' דחלא מאי כו' ומ"ש כו'. א"כ מאי הקשה מעיקרא דחלא מאי ועיין בב"י שהרמב"ם פירש בע"א עיין עליו:

גמ' אבל צלי. צונן מיהו ברותח נמי דינו כן. או אולי כדי נטילה:

גמ' ואי אית ביה פילי כולו אסור. אצלי קאי כדפרש"י ועיין בפוסקים די"א אפילו בצונן ועיין ברא"ש. ולפ"ז חתיכת בשר [צלי] צונן שנפל לחלב צונן אסור דלכאורה אין אנו יכולין לשער כ"כ איזה חלק ואיזה מקרי יש בו פילי ושמא דוקא אם החלב מלוח קצת דומיא דכותח אף שנאכל מחמת מלחו מ"מ זה וזה גורם המליח והבקעים וצ"ע. ובש"ע משמע דוקא מלוח קצת ודוקא בצלי או אפוי ומבושל צונן:

גמ' אמר ר"נ כו' אין מניחין כלי כו' אלא מישדי ביה תרתי גללי כו'. ובי דוגי עצמו הכלי אסור כמ"ש הרא"ש והקשה הר"ן לאסור הכלי לשומן ועיין בב"י באורך ולכאורה אין קושיא דהמלח שואב הדם אצלו ומבדיל בין שומן לדם עד שאפילו אין טעם בו ולמה יאסור הדם הנבלע טפי מאילו היה בעין ואפילו הכלי עצמו היה אפשר להתיר מטעם זה וק"ל:

בתוס' בד"ה אגב חורפיה כו' לבטל טעם הבלוע בירק ונפלט כו'. דאין חתיכה עצמה נעשה נבילה כיון דהוי דהיתירא:

ברש"י בד"ה שאני התם כו' כשתעלה תמרתו כו'. דאותו תירוץ נשאר בשמואל דאל"כ מנא ידעינן אימתי כלה מראה אדמומית שבו ורב אשי פליג אשמואל דאימתי נדע מתי כלה דדלמא תתאה מטי כו' אלא ע"י תרתי גללא דמלחא יש תיקון אף בלא כלה הדם שטבעו שהדם נגרר לשולים אצל המלח ולזה מקשה דשמואל דא"צ אליביה (בי דוגי) [גללא דמלחא] אדשמואל ואע"ג דרב אשי פליג אשמואל אפ"ה פריך לרב אשי הא דשמואל אדשמואל כן היא ריהטא דשמעתין אליבא דרש"י אבל הפוסקים לא פירשו כן עיין בב"י:

ברש"י בד"ה אפילו עופות כו' . עיין בזה בהג"א:

בתוס' בד"ה דגים ועופות כו' והקשה ר"ש כו'. לפירוש ר"י מאורלינ"ש בדבור הסמוך לק"מ דצ"ל פליטת הדגים נגמר קודם התחלת העופות וק"ל:

בא"ד ונראה דאין העופות נאסרין כו' ונאמר כו'. מבואר יותר באשר"י וכשתעיין לעיל בגדי שצלאו בחלבו (דף צ"ו ע"ב) בתוס' בד"ה אפילו מריש אזנו ובאשר"י שם וק"ל. וא"ל אף דבציר לחוד לא סגי [והוצרכו שגם מן הדם כו'] משום דאין הנאסר כו' מ"מ בדם לחוד לסגי [ולמה הוצרכו לכתוב אפילו לאותו פי' כו'] וליהוי ציר מותר [כרבינו אפרים] סוף סוף מן הדם שנבלע בדגים מוליכין עמהם דציר נוח ליבלע אף שטרוד לפלוט כדבסמוך בציר טריפה ויאסור העופות מן הדם י"ל דכבכ"פ ואגב דפליט דם דידיה פלט דם שבלע אבל הציר אינו פולט וא"כ נאסרו מן הציר דנעשה נבילה ומ"מ אין קרוי זה אין הנאסר כו' ולדמותו לאלו אם לא הבליע [דם] בתחלה בעופות וק"ל. ול"ד לדגים שנאסרין משום דאף שפלטו מקצת דם מ"מ לא פלט כולו ה"נ בעופות דעופות כיון שלא כלה פליטתן עדיין ודאי פולטין כל דם שבלעו משא"כ דגים שכבר נחו מפליטתן. גם אינו דומה [הך דדגים] לכל בשר דעלמא שמוליך הציר וגם דם מזה לזה לפום הך דאמר כו' דמ"ש ואף שמה שהציר אינו יוצא אין בו חשש דציר גופא דהיתירא הוא סוף סוף דם נשאר בו דז"א דכבכ"פ ואפילו לאחר שיעור פליטתן כשמונחות יחד הוא מעשים בכל יום אין בזה חשש למה שמסקו התוס' כאן דדמא משריק שריק ואפילו לאחר שנחו מפליטתן או מטעם שמושך ציר [הרבה] או מטעם ר"י דאורלינ"ש [והם הג' תירוצים שבדבור הסמוך]. וא"ל כמו דנאסרין העופות בה"א זו אף שהדם חוזר ופולט ה"נ יאסרו הדגים מתחלה אף שחוזר ופולט כל הדם שבלע מן העופות [ולמה לי טעמא דרפו קרמייהו ונחו מפליטתן] דזה הבל שהעופות נאסרין השתא מכח הציר שנעשה נבילה כבר תוך הדגים מכח הדם שבלעו הדגים מהעופות דאין כח בהדגים לפלוט כל הדם כיון שכבר נחו מלפלוט לכך נעשו נבילה אבל אילו היה כל הדם חוזר ויוצא מהדגים לא היה נעשה נבילה מעולם דאין זה דומה לאפשר לסוחטו רק כמו כל בשר דעלמא אבל העופות אח"כ נאסרו מציר שנעשה נבילה כבר אף דהעופות פולטין כל הדם שבלעו [לכך הוצרכו לדם משריק שריק]. ובאשר"י כתב ובלעו העופות ממנה לאחר גמר פליטתן כו'. ולפי"ז ל"ל איסורא דציר תיפוק ליה משום דם לחודיה ואולי פסיקא ליה כבכ"פ אף אחר גמר פליטה כי היכי דאמרינן השתא לפי האמת מישריק שריק אף לאחר פליטה כמ"ש התוס' בסמוך תחלת דבור שאח"ז רק ס"ד דע"י הציר נבלע גם הדם ואף שהדם חוזר ויוצא אחר כך וכבכ"פ מ"מ הציר נשאר בו לזה כתבו דלא נכנס הדם בהן מעולם משום דמשריק שריק כו' וא"כ אין הנאסר כו'. וכתב לאחר פליטתן דקודם פסיקא ליה טפי דמישריק שריק ואינו נכנס אפילו ע"י ציר וכן משמע קצת מתוס' דלאחר פליטתן איירי ולהכי הוצרכו לסיים ובדגים דרפו כו' דלא שריק כו' דאי קודם פליטה תיפוק ליה בדגים שכבר פלטו כדקאמר תלמודא ואף דהוא עצמו מטעם דרפו קרמייהו [ולכך הוצרכו התוס' לחלק דדגים רפו קרמייהו] מ"מ ל"ל סיומא זו [דהוזכר בתלמודא בהדיא דבדגים נחו מפליטתן משום דרפו] ודו"ק. ואם ר"ל אחר פליטתן דם אבל פולטין עדיין ציר וכיש מפרשים בסמוך א"כ היינו קודם פליטתן דמ"ש שעדיין פולט ציר או דם. ומהטור משמע בהדיא דנאסרו מכח הדם לא הציר כדמשמע לשונו גם הלא כבר פסק כרבינו אפרים דל"א חענ"נ א"כ ע"כ צ"ל משום דם וא"ש לפי"ז שכתב האשר"י אחר פליטתן [ושוב לא אמרינן כבכ"פ] אך הרא"ש כתב מיהו לפי טעם זה כו' [דאמרינן חענ"נ רק אין הנאסר כו' יש ליישב ולומר שגם מן הדם כו' יוצא קצת ונבלע כו' ע"ש] משמע דלפירוש הרר"א לא יתכן ודו"ק:

אף לי"מ דבסמוך בדבור שאח"ז שפליטת דם העופות מושכת אחר פליטת ציר דגים [והיאך כתבו שנפלט מקצת עם ציר הדגים כו'] היינו מה שפולט מחמת המליחה הראשונה אבל מ"מ בודאי יש עדיין ציר בדגים שנעשו נבילה אח"כ [ע"י בליעת דם העופות]:

בתוס' בד"ה ודגים כו' ופשטא דאלא ל"ש כו' וכן מפרש ר"ת כו'. בדפוס חדש השמיטו ושינו הלשון אבל גמרות ישנים נכונים ור"ל של"ת דתלמודא לא איירי בהכי במליחה זו אחר זו דדלמא אה"נ דלאו שפיר דמי ולא איירי רק בהא דלא חיישינן שמא פלט חד גיסא כו' ומולח בבת אחת הרבה חתיכות המונחין לפניו לזה הקשו ממנהג שלנו שמולחין כו' גם פשטא דאלא ל"ש משמע דשרי בכל ענין וכדמפרש ר"ת בהדיא אע"פ שהתחתון פלט תחלה כו':

בא"ד ושמא לא אמרינן מליח הרי הוא כרותח כו' . אקושית גומות דלא מצי שריק ובולע התחתונה לאחר פליטת דמה מדם פליטת העליונה של תוך זמן פליטה של העליונה לא מצי לתרוצי הך שינויא רק על קושיא זאת שאחר פליטת כל הדם והציר יבלע ממיחוי הדם שבציר תוך הגומות:

בא"ד ומ"מ בשר שבתוך הציר כו' אין להתיר מטעם זה כו'. [לומר] דמה שפולט לחוץ אינו בולע אגב טירדא ומה שאינו יוצא הוי דם אברים שלא פירש כיון שמונח בכלי שאינו מנוקב [אין לו כח לפלוט כו' ובולע. וא"ל] ל"ל בולע אף דאינו בולע תיפוק ליה שאין לו כח לפלוט וכשמבשלו אח"כ יוצא הדם לחוץ י"ל דאי מש"ה היה מועיל לו מליחה אחרת אח"כ בכלי מנוקב [והא דכתבו אין להתיר מטעם זה] אבל לטעמים הראשונים דחוזר ופולט מה שבלע פשיטא להו דאין להתיר זה בכשא"מ:

מעשה דרש"י לימא פשוט מותר דע"כ ציר אליביהו דהיתר מדלא חשו לבליעת ציר מחתיכה העליונה אחרי שגמרה תחתונה פליטת דמה וצירה:

גמ' תני סיפא לגלויי רישא כו' דלא תימא כו'. באותו ה"א ל"ל סיפא דסיפא ובהכי נמי מסתברא דקאמר דאי ס"ד רישא שניהם מלוחים השתא כו' ול"ל סיפא א"ל אלא מאי שניהם מלוחים אסור ל"ל סיפא דסיפא דאה"נ זה מקשה באמת אח"כ ת"ש אסיפא דסיפא אבל המקשה ת"ש כו' נקשה ולטעמיך דלא ידע איידי ל"ל סיפא לגלויי הא גלוי ועומדת מכח סיפא דסיפא דאין זה כלום דכל רישא וסיפא תקשה כן מכח סיפא נשמע רישא ועוד דא"כ תקשה טפי למה לי רישא וסיפא כלל נשמיענה מכח סיפא דסיפא לחודה אלא שכן דרך לשנות רישא וסיפא ובא להורות דינא דרישא בפירוש בהרישא שלא מכח דיוק בחוץ בסיפא ובת"ש האחרון מקשה מכח דלא תני רבותא טפי בסיפא דסיפא:

גמ' אמר שמואל אין הבשר יוצא כו' . באשר"י ובשר שנתבשל בלא מליחה צריך ס' לבטל כל החתיכה דלא ידעינן כמה דמא נפיק מיניה כו' דאילו יודעין א"צ רק ס' נגד הדם היוצא דהיוצא בטל והנשאר הוי דם אברים שלא פירש ואף דלדעת י"א דחתיכה עצמה נעשה נבילה בזה [אף ביש ס'] היה צריך ס' נגד כל החתיכה אף אלו ידעינן מ"מ לבטל טעם החתיכה עצמה מ"מ כתב תחלה טעם שיהיה הדין כן לכ"ע אף למה שהסכים הוא עצמו שלא שייך כאן חענ"נ שהרי לא נעשה נבילה מעולם דכ"ז שלא פירש הדם חוץ לחתיכה הוי דם אברים שלא פירש וכשפירש נתבטל וזה פשוט. ואף שדברי הרא"ש מסתברים מ"מ אפ"ל טעם האוסרין דהוי כאיסור הדבוק דחיישינן שמא יצאה אותה חתיכה חוץ לרוטב ופליט והדר בלע. ועיין בזה בהראב"ן עם רשב"ט חתנו הובא גם בהגהת ש"ד ועיקר טעמו כיון שהדם שבתוך החתיכה נ"ט בחתיכה ע"י בישול אסור גם משום דלמא לא סליק ליה דיקולא דמיא כו' וכמ"ש רק הוא כתב דאותו דם היוצא ממנו הוא מועט ואין בו שיעור לאסור רק משום דמצא מין את מינו שאר הדם שבאותה חתיכה שלא נמלחה וניעור ולכן שאר חתיכות חוץ לדיקולא לא חיישינן שמא פלט מזה לזה שהרי אין בהן דם לומר מצא כו' וזה אינו מחוור לי ודו"ק:

במשנה בין ריה"ג לר"ע א"ב חיה ועוד מבואר לקמן בגמ':

ברש"י בד"ה אבל צירן זיעה היא כו' . מדנקיט נמי ורוטבן ע"כ דאיך הה"א משום דאינו בולע דע"י רוטב ודאי בולע מיהו טעם גמור היוצא ממנו ע"י רוטב ג"כ אין סברא לחשבו כזיעה ופריך ולימא ליה מדשמואל דע"כ לענין ציר איירי [וש"מ דלא הוי זיעה] דאל"כ לענין מאי מליח כרותח הא לענין דם אמרינן איידי כו' [ומ"מ משני ליה ה"מ דמא וכפרש"י בכשא"מ] מיהו זה דוחק דדלמא לענין חלב ושאר איסורין ולענין שאוסר הקערה שמלח בה ולאסור גבינה וחלב הנוגע בה ועוד מאי מבעיא ליה לרב מרי הא משנה שלימה דציר אסור כמ"ש התוס' ומשניות היו שגורין בפיהם כמ"ש התוס' לעיל מיהו ז"א דהמשנה אציר דגים קאי כמ"ש התוס' והטמאים מרבה לענין טריפה ואע"ג דלפי האמת ציר דגים קילי טפי ולא הוי אלא דרבנן וכמ"ש התוס' בד"ה הטמאים וע"ל בתוס' פג"ה (דף צ"ט ע"ב) בד"ה שאני ציר דזיעה בעלמא:

ומפשיטות רבא הטמאים משמע דבאיסורא קמיבעיא ליה ומפרש"י באיבעיא משמע דאם אמרינן כ"ז שטרודה לפלוט כו' מבעיא ליה ודו"ק:

ברש"י בד"ה פרט לעוף חיה ובהמה טמאה כו' גדי פרט לעוף כו'. מהי תיתי עוף אף אילו נאמר בהמה לא הוי עוף בכלל:

בתוס' בד"ה טהור מלוח כו' ולא תתאה גבר כו'. דטעמא דתתאה גבר דהחום טבעו לעלות ולפלוט המונח עליו משא"כ במלוח שאינו כרותח מצד חומו שהולך ממנו רק חזק כחו. ועיין בהג"א מחלב שנמצא על דגים מלוחים:

בא"ד דא"צ להגעיל כו' . אף דבגמ' אינו מבואר כ"כ דמותר לכתחלה:

גמ' ונילף מיניה. אף דהקשה בתחלה מנא ה"מ לא משום דסברא החיצונה דגדי דוקא גדי דא"כ מאי פריך ולילף באותו ה"א ל"ל העזים כלל רק בלא קרא י"ל הכי והכי:

גמ' גדי לרבות את המתה. ואפ"ה חלב מתה ממועט כדבסמוך ולא חלב שחוטה וק"ל:

גמ' גדי להוציא את הדם כו' . דלבתר דאיתרבי בחלב ומתה דאיסור חל על איסור איצטריך מיעוט לדם וטמאה וא"ל מאי חזית לרבות חלב ומתה ולהוציא דם וטמאה איפוך דכל חד לפי ענינו וסברא חיצונה:

גמ' דם נמי לאו גדי הוא. מ"מ מבשל כבד בחלב אין ללמוד מכאן דאינו מדאורייתא וא"כ אינו אסור בהנאה:

גמ' וסבר שמואל איסור חל על איסור כו' . דא"ל אין אחע"א ומרבה לענין בישול דחד איסורא הוא ושלא תימא להכי אפקה רחמנא בלשון בישול כיון דעל אכילה כו' וכ"ת לא לפקינהו ולא לרבויי דאצטריך לאפקינהו למילי אחריני לדרך בישול אסרה תורה וכי האי גוונא:

גמ' והאמר שמואל כו' . לא מקשה מהך גופיה [גדי להוציא את הטמאה] ולא בחלב טמאה דאי משום דלאו גדי הוא ולא משום דאין אחע"א א"כ א"צ מיעוט כמו דם דא"צ מיעוט משום דלאו גדי הוא ודוחק לומר שמורה לנו דלא הוי גדי רק דפשיטא דשאני הכא שהרי מיעט קרא בהדיא אבל בהא ס"ד פרט לזו שמחוללת כו' לכן אין איסור חילול דהשתא חל על אותו איסור [מצד הסברא לא מחמת מיעוטא דקרא]:

ברש"י בד"ה פרט לזו כו' אלמא לא אתיא כו'. כצ"ל:

ברש"י בד"ה אין אחע"א כו' מקרא דלגופיה כו'. כפי' השני דלעיל ואולי לעיל הקשה למ"ד אחע"א קאמרינן לקמן כן והכא לשמואל נמי אחע"א ס"ל ואין בזה טעם. רק לעיל הקשה מאי דוחקא דתלמודא לפרש בשמואל כן הא כל כמה דמצינו לאייתר טפי עדיף דזה היה קשה רק ג' גדי כתיב ואנן שיתא דרשינן א"כ טפי לימא כדלקמן בדר"ע דמייתרו שלשתן וע"ז באו תוספות לישב לעיל דמוכרח תלמודא לפרש כן וז"א. רק קושיתו כיון דלא מייתר תלמודא רק תרי מאי דוחקיה לומר קסבר אחע"א ומפרש דלא כבדר"ע לקמן טפי יפרש בעלמא אין אחע"א והכא רבי קרא ולא יצטרך לגופיה כבדר"ע לקמן לזה יישבו התוס' ע"כ צ"ל לגופיה ולא מצריך שום קרא לחלב ומתה דאי הוי מצריך חד קרא היה צריך תרתי לכך [א"ו דבלא"ה ידעינן דאחע"א] וק"ל. ולפום ריהטא היה נראה להגיה בתוס' ולא הוי יליף מהכא במקום אלא וכוונתם לקיים גירסת קסבר לפום פרש"י באמת ור"ל לבתר דרבי קרא בכאן דאחע"א יליף שמואל מהכא בכל מקום דאחע"א ולהכי א"צ רק חד קרא לחלב ומתה אבל אי לא הוי ילפינן מהכא בעלמא רק היכא דגלי גלי א"כ גם חלב ומתה לא הוי ילפינן מחד קרא דהוי מוקמי אמסתבר איזה איסור שראוי לחוש טפי אאיסור מחבירו ולאיבעית אימא דבסמוך דלא ילפינן בעלמא מקרא דבשר בחלב להיות אחע"א רק מקרא דתרומה דאאחע"א צ"ל כדפרש"י כאן דאין בחלב ומתה שום צד מסתבר או אף שיש צד מסתבר מ"מ תרוייהו גדי הן ובאים שניהם כאחד וק"ל:

שם ברש"י בא"ד דאלו למעוטי דם וטמאה כו'. בחלב אמו ולא בחלב טמאה ל"ל לפי"ז וצ"ל לכדדרשינן בסמוך בברייתא רק א"כ למה מפרש וחד למעוטי שליא ולא כדבסמוך בתנא דברייתא ודו"ק:

גמ' כיון דעל אכילה לא לקי כו' . לקיים דין החיצונה דאין אחע"א [מיישב בזה קושית תוספות ד"ה כיון]:

גמ' מיתיבי כו' . למ"ד אינו לוקה לתירוץ ראשון דוקא פריך [דלאידך תירוצים] דלמא התם בבישול איירי:

גמ' משום דאיכא למימר מעיקרא דדינא פרכא כו' . למאי דעושה בברייתא הק"ו בסגנון זה עדיפא פריך אתחלת הדין אבל מצינו לעשות ק"ו מקום ומה במקום שלא נאסר עם אמו נאסר עם מין אחר דהיינו בהרבעה מקום שנאסר עם אמו אינו דין שיאסר עם מין אחר דהיינו בבישול ויהיה שחיטה יוכיח אסוף הדין שנאסר עם אמו ולא עם מין אחר:

גמ' הצד השוה כו' שהן בשר כו'. חלב הול"ל שחלב באנו ללמוד אבל בשר שאר בהמה פסיקא ליה מיתורא דגדי ומרש"י בסמוך משמע שגריס חלב. מיהו יש לראות באמת אמאי לא נוכל ללמוד בשר מק"ו כמו חלב גם כיון דאיתרבי מגדי שאר בהמה אמאי לא קרינן ביה נמי אמו [כמ"ש רש"י בד"ה בחלב אמו כו' דאי ס"ל גדי הכל במשמע כו' למה ליה כו' הא אמו כתיב כו'] וזה יש ליישב קצת [דדוקא אי גדי כולל הכל שפיר כתב רש"י דאמו נמי אכל מה דנכלל בגדי קאי אבל אי גדי דוקא רק מחמת יתורא דגדי מרבינן בהמה וחיה באם אינו ענין לא קאי אמו רק אפשטא דקרא דהיינו גדי. וכן כתבו המפרשים] וק"ל:

ברש"י בד"ה אין לי אלא בחלב אמו כלומר עז. משמע אבל בחלב עז אפילו שאין אמו אסור ולא פריך רק גדי בחלב פרה ורחל מנין ולכן פירש רש"י כלומר עז ועוד דאח"כ בד"ה בחלב אמו פירש דהאי תנא משמע ליה גדי דוקא כו' דאי ס"ל גדי הכל במשמע כו' למה ליה כו' והא אמו כו' א"כ כל עזים שיש במשמע גדי אסור אפילו שלא בחלב אמו דלא כמ"ש התוס' וא"כ נילף פרה ורחל בק"ו מחלב עז שאינו אמו דליכא למיפרך שכן נאסרה עמו בשחיטה ודוחק למיפרך שכן מצינו במינו דאסור עמו בשחיטה. וא"ל דהכי פירושו בברייתא באמת ואיצטריך קרא לעז שאינו אמו וק"ו לפרה ורחל שאינו אמו ונשאר ק"ו וקרא [דאי לאו קרא לעז שאינו אמו לא הוי ידעינן מק"ו בחלב פרה ורחל דמעיקרא דדינא פירכא. ולזה קאמר הברייתא ת"ל בחלב אמו לעז שאינו אמו ושפיר נשאר גם הק"ו לפרה ורחל]. דמנ"ל לרבויי מקרא עז שאינו אמו נוקמי אמסתבר אפרה שאסור עמו [בהרבעה]. ובלא רש"י היה אפשר לפרש דהך ברייתא אכתי קיימא דשלא בחלב אמו לא נלמד עדיין לאיסורא ומוקמי ריבוי הראשון אמסתבר אפרה ורחל וברייתא שניה בא ללמוד איסור אחותו דהיינו עז שאינו אמו ודו"ק:

ברש"י בד"ה בחלב אמו כו' . א"ל לכתוב פעם אחת בהמה דכולל חיה ושאר בהמות ואפילו טמאה ופעם אחת גדי למעוטי (עופות) [טמאה] י"ל דה"א גדי לא לסתור מה שקאי במשמעות בהמה רק להוסיף עופות. באותו ה"א לכתוב בשר אך עתה לא לסתור בא רק גדי משמע דוקא גדי בא גדי שני לרבות ה"א לרבות הכל בא גדי שלישי להוציא טמאה ודו"ק:

מ"ש ברש"י בד"ה מעיקרא דדינא כו' דהומ"ל בהמה טמאה תוכיח כו' ובתוס' חיה ועוף כו' רק דעדיפא פריך אתחלת דין. סוף סוף לפי האמת דיליף מבינייא ואזדא פירכא דרב אשי היאך יליף תחלת הדין מה אמו שנכנסת עמו לדיר נאסרה עמו בבישול אחותו גדולה לא כ"ש בהמה טמאה יוכיח שאינה נכנסת עמו לדיר ואין נאסרה עמו בבישול וכן חיה ועוף. לכן נ"ל דאין מקום לומר כן דהברייתא לומד בק"ו מה שיש בו איסור דבשר בחלב דבשר פרה ורחל איתרבי לאיסורא מגדי וחלב דפרה ורחל עם בשר עצמה איתרבי נמי לאיסורא ממשמעות דחלב אמו וכמ"ש התוס' רק שלא תימא עז בחלב פרה ורחל מנין דדלמא דוקא בחלב מינו ע"ז יליף ק"ו השתא אמו שנכנסת עמו לדיר אסור כ"ש בחלב שאינו מינו אבל בהמה טמאה וחיה ועוף לר"ע מיעטיה קרא דלא שייך איסור בשר בחלב גביה הן בשרו בשום חלב או חלבו עם שום בשר אין לעשות מזה יוכיח על היכא שנוהג איסור בשר בחלב. וכעין סברא זו מפורש לקמן (דף קט"ו ע"ב) אצל חורש וחוסם יוכיח ע"ש וק"ל. ובזה א"ש דלא יליף בשר של פרה ורחל נמי בק"ו כמו חלבו ואי משום דמייתר לה גדי [ולהכי לא נקיט הברייתא למילף בשר פרה ורחל בק"ו משום דמייתר גדי להכי ולפי האמת ל"ק ל"ל גדי דהא מעיקרא דדינא פרכא כדאסיק לענין חלב] ה"נ מייתר לה בחלב אמו [ואפ"ה נקטינן ברייתא למילף בק"ו] רק לבתר דנלמד מגדי דנוהג בו איסור בשר בחלב שייך לעשות ק"ו ואין לומר טמאה יוכיח משא"כ אילו לא איתרבי לאיסור כלל פשיטא דאין לעשות ק"ו דטמאה וחיה ועוף יוכיח ודו"ק:

ברש"י בד"ה אי הכי אחותו גדולה נמי כו' מה אמו שנכנסה כו' לא כל שכן כו'. וכן בס"ד בפירוש ריט"ע מה אמו כו'. וכ"ת היאך נלמד אחותו קטנה מבינייהו [לפירוש ריט"ע] הא ליכא ק"ו בתחלת הדין י"ל לרווחא כתב ק"ו והיכא דאיכא ק"ו ילפינן במה מצינו גם סתם אחותו ילפינן מבינייהו או כדילפינן מקרא דבחלב אמו אחותו סתם ילפינן מיניה ואם תקשי אחותו קטנה אינה מובדלת לענין מעשר נאמר אמו תוכיח אבל תחלת הדין על כל אחותו ילפינן [דנכלל בו גם אחותו גדולה דאיכא ק"ו]:

בפשט דריט"ע דאתיא לפרה ורחל מחד קרא כו' נוקי קרא אמסתבר אפרה לחודא דאין נכנסת עמו להתעשר וכ"ת רחל אתיא מבינייהו דפרה ואמו אם כן מאי קאמר באידך ברייתא אחותו גדולה מנין כו' נילף נמי מבינייהו והיאך מקושר האי הכי כו' [דבל"ז קשה מכח רחל דאתיא מבינייהו] ואם ר"ל רחל שכבר נתעשרה א"כ למה פריך בברייתא שניה אחותו (גדולה) [קטנה] מנין אף שאינו מינו דנאסר עמו בהרבעה והיא (גדולה) [קטנה] תקשי מנין ומנ"ל לרבויי אחותו גדולה דלמא אמסתבר (אגדולה) [אקטנה] שאינו מינו [דכיון שאינו מינו מסתבר יותר לאיסור] ואפ"ל שהמקשה אי הכי לא הו"מ למפרך אברייתא ראשונה דדלמא מן ב' בחלב אמו דמייתרי ילפינן לפרה ורחל ועוד דדלמא ר"ל רחל שכבר נתעשרה והתנא גופיה סברתו היה כיון דנלמד רחל גדולה ה"נ קטנה כיון דסוף סוף מצד מינו אינו מובדל לענין מעשר. וגדולה שאינה נכנסת משום שכבר נתעשרה. מיהו מנ"ל לרבות גדולה גופיה. וכן בברייתא שניה סברתו כיון דנלמד אחותו גדולה ה"נ אחותו קטנה [כיון דמצד מינו אינו מובדל] ודו"ק:

ברש"י בא"ד מה לפרה שכן נאסרה עמו בהרבעה ובמעשר. ר"ל מצד מינו לא מצד שכבר נתעשרה משא"כ אחותו גדולה מה שנאסרה עמו במעשר לא מצד מינו רק משום שנתעשרה:

בתוס' בד"ה המבשל כו' איסורא מיהו איכא כו'. הכי משמע להו פטור ולא מותר גם נקיט המבשל ולא מותר לבשל כו' ולהכי לא ערבינהו ותנינהו שלא תימא משום שארא נקיט לשון פטור. ועיין באשר"י באורך ולפירושו מאלק"ן [שקורין סעראוויטקי] עדיין חלב מקרי רק לאחר שבישל המאלק"ן ושאב המעט חלב שמאסף ע"ג אז מקרי מי חלב. ומ"מ אסור לאכול אפילו מי חלב עם בשר כמ"ש בש"ע:

גמ' מקום שנאסר פרי עם פרי כו' . וא"ל זכר בחלבו יוכיח דאסור בחלב אחותו דהיינו פירי עם פירי ושרי בחלבו אע"ג דבשחיטה שרי עם אחותו ואסור עם בנו דשאני התם דחלבו לא מקרי חלב כו' והוא בחלב אחיו נמי שרי. וזה סיוע למה שכתבתי לעיל בטמאה ודו"ק:

גמ' דהא עבד בן משוחררת כו' משוחרר בן שפחה אחי משוחררת הול"ל דומיא דהא פרד בן סוסיא אחי פרידה דלעיל [דהוי השינוי בסתירת התוכיח באח] מיהו לעיל לא הומ"ל בענין אחר [כדהכא] דאם האם פרידה א"א להולד להיות סוס. גם [אי הוי אמר כדלעיל] למה היה השתנות החלוקה דמר בריה דרבינא רק בדידיה משא"כ השתא משנה באם ובאחות:

גמ' סברא הוא. א"ל בלא אי נמי ע"כ דברים ככתבן דאי אתרוייהו קאי לשתוק קרא מינייהו [למאי דקאמר בפרק כל שעה דהאי דרבי אבוהו לא מיתוקמא אלא כר"מ] י"ל דה"א אתרוייהו ולגופיה דלא תאסור בהנאה מאותו אתה משליך כו' וכ"ת לכתוב חד מינייהו י"ל כמ"ש התוספות [בד"ה עד שיפרוט] בר"מ:

ברש"י בד"ה היא עצמה בחלבה כו' ואף מדרשה זו כו' אלמא כו' כל מין גדי כו'. משמע לפירוש ראשון א"צ לימוד לאחותו גדולה וקטנה שבמינו דממשמעות גדי נפקא א"כ בחלב אמו עלייהו קאי ומ"ש לעיל בתחלת הסוגיא בהדיא דגדי משמע ליה גדי דוקא כו' דאי ס"ל כו' אפילו עגל וטלה כו' וא"כ בברייתא הראשונה נילף פרה ורחל בק"ו מאחותו גדולה וקטנה שבמינו וכאשר התעוררתי לעיל ודו"ק:

בתוס' בד"ה עד שיפרוט כו' ה"א דאתי קרא להשוותם. ור"י משיב שאין ה"א כלל וטפי ה"א ללמוד בעלמא דלא יאכל איסור הנאה במשמע [והוי מוקמינן אותו לחולין שנשחטו בעזרה]:

בא"ד וי"ל כו' למעוטי נתינה דעובדי כוכבים כו'. וה"ה מכירה דגר ואי כתב מכירה דגר ה"א למעוטי נתינה דגר בחנם כדי שימהר להתגייר כמ"ש אח"כ ודו"ק:

גמ' אמר קרא כי קודש היא לכם כו' . לעיל דיליף מדפרט בנבילה ה"ה משבת מדאיצטריך הוא ולכם [כמ"ש התוס'] ואף דחד מורה אדעלמא איסור הנאה היכא דכתיב לא יאכל מ"מ איצטריך שני לגופיה להורות היתר הנאה בעצמו שלא תאסור מלא תאכל כל תועבה. מיהו טפי הו"ל לנקוט לעיל קרא דשבת אליבא דר"מ ור"י מלנקוט נבילה אליבא דר"מ לחוד אכן צריכי מיעוטי דשבת שלא תאסור מקודש דצריכא עכ"פ לשום דרשא והתוס' בד"ה היא קודש לא הקשו לר"י הסנדלר רק למה ליה ללמוד האיסור מקודש תיפוק ליה מכל שתיעבתי וק"ל:

גמ' איתקש לכלאי בהמה כו' לפי"ז כלאי זרעים אפשר דלגבוה אסירי דדיו לבא מן הדין כו'. וכן לתוספות [נמי לגבוה אסירי] דמאלה לא משתרי לגבוה אלא בעלי חיים כמ"ש התוס' בד"ה חורש וכי כתבו דאי כל מילי א"כ כו' הומ"ל א"כ מאי פריך כלאי זרעים כו' רק סתרו מקודם:

ואף דאין היקש למחצה ואף היתר אכילה מהיקישא נלמוד דכלאים ע"כ מותר באכילה לישראל מדאיצטריך דאסור לגבוה ממשקה ישראל כו' מ"מ צריך פן תוקדש למצותו בשריפה ואי משום לכתוב פן תשרף לפי האמת לא משמע ליה זה ליתור רק לי"ל תירץ הגמ' כן ומקודם אי אפשר דאיתקשי כלאי זרעים וכרם להדדי לענין אחר:

ואיצטריך לאסור כלאים לגבוה אף דהוי ילפינן לאסור מלא תאכל כל תועבה לפירוש רש"י דלא גריס לימוד דאלה [שהביאו התוס' בד"ה חורש] כדי לאשמעינן דלהדיוט שרי דלא תאסר כבשר בחלב דהא אכיל התועבה גופיה מיהו אינו דומה כ"כ לתועבה גופיה. וכ"ת נילף שריותא להדיוט מק"ו דרובע צ"ל כמ"ש התוס' לגירסתם [בדבור הנ"ל] ודו"ק:

ברש"י בד"ה הני לא כ"ש כו' דהא אכול תועבה גופיה כו'. אלולי תוספות [בד"ה חורש שהקשו דלמה לא יחשב בישול של שבת כו'] אפ"ל ההסברא שאכילת טעם בשר בחלב אי אפשר למצוא אלא ע"י איסור משא"כ כל אינך המאכל גופיה אפשר בהיתר ואינו אוכל אכילת תועבה גופיה:

ברש"י בד"ה לא אמרה תורה כו' וה"ה דמצי למימר נמי בכל הני כו'. חוץ מכלאים דהוי כבשר בחלב וללישנא אחרינא ניחא דלא מצי למימר כן וק"ל:

שם בא"ד לישנא אחרינא שילוח הקן כו'. וה"נ באותו ואת בנו ליתסר לאכול לעולם כיון שאסרתי לך באותו היום. מיהו א"כ אפילו לא שחט בנו היום יאסר מטעם זה כמו בשילוח הקן דאסרתי לך באותה שעה גם הול"ל לרש"י לפרש מוקדם. אך באותו ואת בנו כאוכל תועבה גופיה דאוכל הנולד ונמשך מן העבירה כבשר בחלב משא"כ שילוח הקן הוי כחורש וחוסם שאינו אוכל הנמשך מן תועבה רק דבר שנעשה בו עבירה [לכך הוצרך לישנא אחרינא לפרש ביה בענין אחר]:

בתוס' בד"ה כל שתיעבתי כו' וא"ת כו'. ותרנגולים שנסרסו אנו אוכלין אף דעוף מבהמה לא אתי וקרא דמעוך בבהמה כתיב וכמ"ש התוס' אח"כ בד"ה חורש כו' לענין גבוה. מ"מ כיון דלא הוי תיעוב בבהמה ה"נ בעוף ודו"ק. ולמ"ד דצער בעלי חיים דאורייתא אם נמרטו הנוצות וכה"ג אין לאסור מלא תאכל כל תועבה כיון דשרי אפילו לגבוה מאלה מיהו בעופות דלא נתמעט מאלה צריך ליישב ולגירסת רש"י ק"ו משבת ניחא. ואילים שסירסן [שהביאו התוספות אינו אלא] לגירסתן ולפירושם דליתסרו פירוש השור והחמור וק"ל:

בתוס' בד"ה היא קודש כו' וקצת תימה לר"י למה ליה למימר מקודש כו'. לא הקשו למה לי היא לר"י דלא משמע ליה למיעוטא:

בתוס' בד"ה חורש וכו' וא"ת ג' למה לי קרא דאלה כו'. יקשה מיניה וביה מדאיצטריך מעוך כו' מכלל דשאר קדשים שנעבדה כו' דא"ל איצטריך אף אם נבראו כך ותדקדק לשונם מראש הדיבור כן אבל אתה מקריב קדשים שנעבדה כו' ולא כתבו שא"ר דא"כ הדרא קושית היאך שבד"ה כל לדוכתיה אע"כ כיון שאסור לעשות מקרי אכילת תועבה כטיפת חלב שנפלה מעצמה על חתיכת בשר וכמ"ש רש"י ריש הסוגיא בכל ענינים שהוא בין שבא בעבירה בין שלא בא בעבירה כו' ומה לי ע"י עובד כוכבים וקטן או מעצמו וזה פשוט. ואי משום הוכ"ת שדחו התוס' [מרובע לכך הקשו בתחלה מרובע] סוף סוף ליקשו תחלה הוא"ת מיניה וביה ולסתור הוכ"ת מכח ק"ו דרובע כדהשתא. מיהו אין זה קושיא כ"כ ובעי"ל מיושב הכל ודו"ק:

בא"ד וקשה כו' . ודלמא אה"נ וקרא מיעטיה היא קודש וכו':

גמ' אף כאן בב' מינים. וחורש בב' מינים אפילו לגבוה שרי מאלה ולרש"י מק"ו דשבת וכלאי זרעים איתקש לכלאי בהמה וכלאי הכרם מפורש פן תוקדש:

גמ' לא תבשלנו ותמכרנו. ובישול בלא מכירה מלא תבשל אידך נפקא כמשמעו אבל לא משמע ליה לומר מכח יתור פעל לא תבשל ללמוד מיניה הנאה באם אינו ענין כתנא דבי ר"י רק ממשמעותיה דקרא גופיה לא תבשלנו ותמכרנו ור"ל לא תבשלנו ואם בישלו לא תמכרנו: גמ' בשר בחלב שנעבדה בו עבירה כו' . לפי"ז טיפת חלב שנפלה מעצמה מנין ואולי ר"ל שנעשה בה דבר שהוא עבירה לעשות. או במה מצינו ותחלת הדין ק"ו אסתם בשר בחלב כמו שכתבתי לעיל באחותו:

גמ' כלאי הכרם יוכיח. א"ל ללמוד בק"ו מכלאי הכרם גרידא דשרי לבשל ואסור בהנאה כ"ש בשר בחלב דאסור לבשל כו' דבישול בשר בחלב הוא במקום הנחה וזריעה בקרקע כלאים ששניהם עושין האיסור ונילף בתר שנעשה כל איסור כדינו שיאסור בהנאה הבישול בשר בחלב כהזריעה כלאי הכרם וק"ל:

גמ' משום דאיכא למימר חורש כו' ודש ביה יוכיח. היא גופיה נלמוד בק"ו ולגירסת תוס' בהמה ממועט מאלה אפילו לגבוה ולרש"י בק"ו משבת. מיהו בשר בחלב נמי נילף בק"ו משבת דהא לית לן קרא השתא [כמו לעיל דאוקמינן קרא דלא תאכל כל תועבה אבב"ח] מיהו יכול לומר אילים שסירסן יוכיח שנעבדה כו' ומותר מדכתיב ומעוך כו':

עוד שם חורש יוכיח. התם אינו אוכל האיסור עצמו ואולי דוקא אי ילפינן מלא תאכל כל תועבה שייך סברא זו אכילת תועבה עצמה:

גמ' נבילה תוכיח. טפי הול"ל טריפה כתחלת הדין גז"ש דאכילה מטריפה:

עוד שם נבילה תוכיח. אלא עתה שנלמד מג' לא פרכינן מעלמא דכן המדה. וא"ל א"כ הדרא קושיא ל"ל גז"ש כיון דילפינן מתלתא י"ל דמק"ו מערלה ודאי אמרינן יוכיח דדוקא כל דהו לא פרכינן אחדא מחדא אבל יוכיח ודאי אמרינן בכ"מ ולעיל חיה ועוף סוס בן סוסיא יוכיח כו' ובלבד שיהיה בו החומר כגון זה חורש וחוסם שנעבד בו עבירה שזה החומר יוכיח משא"כ נבילה אין לעשות יוכיח אתחלת הדין דלא נעשה בו עבירה להכי איצטריך שפיר גז"ש דהשתא אין לעשות שום יוכיח אק"ו ואחרי בואנו לשאר המלמדים שיש לעשות יוכיח מנבילה כיון שנלמד מתלתא לא אמרינן. ומ"ש התוס' בד"ה כלאי הכרם דמכלאי הכרם לחידיה מצינו ללמוד כו' א"ל נבילה יוכיח דהשתא ליכא ק"ו [דנימא דבעיא יוכיח ממלתא דאית ביה ג"כ זה החומר שיש בלמד. דא"ל דאמה מצינו לא אמרי' יוכיח כדעת קצת מחברים דע"כ תוס' ס"ל כדאמרינן] דאל"כ ל"ל גז"ש באמת תיפוק ליה מכלאי הכרם [וזה לא מתורץ במ"ש תוס' ניחא ליה כו'] אע"כ דה"א חורש יוכיח השתא נמי נבילה יוכיח י"ל דנוכל לילף במה מצינו בכלאי הכרם שנעבדה בו עבירה ואסור בהנאה כבאכילה אף בב"ח שנעבדה כו' והשתא א"ל נבילה תוכיח [שאין בו זה החומר] אבל חורש י"ל [תוכיח] להכי איצטריך גז"ש ותו לא מידי:

ואפ"ל דלא תקשי [קושית תוס' נילף] מכלאי כרם לחודיה די"ל מעשה שבת לר"י הסנדלר יוכיח [דאסור באכילה ומותר בהנאה] ודו"ק:

בתוס' בד"ה ונאמר כו' דהנאת הגוף כו'. דומיא דלא יהיה קדש דאיירי בבעילה אבל בעלמא פשיטא דאכילה בכלל הנאה. ובסמוך ל"ל גז"ש ליתי כולה בק"ו כו' ולא בקצרה בכלל הנאה נלמד ה"נ קאמר באמת שלא תימא אי לאו קרא לא היינו למידין הנאה בק"ו דאיכא למיפרך מה לערלה שכן אסור באכילה לז"א דהיא גופיה נלמד בק"ו:

בתוס' בד"ה ומה ערלה כו' שכן צריך מאתים לבטלה כו'. משא"כ בשר בחלב דדרך בישול אסרה תורה דהו"ל בנ"ט כדלעיל ש"מ טעם כעיקר כו'. וקשה לי התם להיות נולד איסור בשר בחלב אבל לאח"כ שנעשה בשר בחלב דלמא אה"נ דצריך מאתים ונלמוד הכל בק"ו מערלה:

גמ' ולפרוך מה לכלאי הכרם כו' זאת אומרת כו'. ואע"ג דהו"מ למפרך גידולי קרקע מיד שאמר חמץ בפסח יוכיח וצ"ל דהיה יכול לומר חמץ וכלאי כרם יוכיח [כמ"ש תוס' בד"ה חדא מתרתי וא"כ תו ליכא למיפרך דהא חמץ בפסח היה לו שעת הכושר] אין זה כלום דמ"מ הוה פרכינן מה לכלאי הכרם שכן לא היתה לו שעת הכושר וצ"ל חמץ יוכיח א"כ חוזר הדין מכח פירכא חשובה ותו פרכינן שפיר פירכא כל דהו שכן גידולי קרקע משא"כ למיפרוך מיד שכן גידולי קרקע כיון שלמדנו כבר מתלתא אין חוזר הדין משום פירכא כל דהו [ר"ל לא נסתר הדין משום פירכא כ"ד] וזה פשוט. גם א"ל לועוד [שבד"ה חדא] מאי פריך ולפרוך כו' זאת אומרת כו' נימא בשר תקרובת יוכיח ז"א השתא דקאמרת כלאי הכרם יוכיח מה דעתך הא חוזר הדין ע"כ מכח פרכא דשעת הכושר ולפרוך תו כ"ד וצ"ל תקרובת יוכיח א"כ מה יתן ומה יוסיף כלאי כרם ולענין מאי הזכירו מערלה וחמץ נמי היינו יכולין ללמוד ובמה הצד אי לאו פרכא דגידולי קרקע וכיון דלבתר כלאי כרם צ"ל תקרובת יוכיח יאמר בקצרה כן לז"א זאת אומרת כו' והשתא על פירכא זו דכרת כמו שהזכיר הברייתא יכולין ללמוד מאלו הג' לחודיה בלא תקרובת וק"ל:

גמ' לא הוסיף לא כו' . וכיון שהוסיף דוקא נאסר אותו לא הו"ל שעת הכושר מעולם ומה שהיה בעולם מקודם ההוספה מותר באמת ואינו נאסר רק מכח תערובות וכמ"ש התוס' ואף אותו שנתוסף כ"ז שאין בו חלק ר' לא אמרינן אחרי שבא גידולו לתשלום חלק ר' נאסר כל אותו ההוספה מדינא וא"כ הו"ל שעת הכושר דגם אותו ההוספה מכח תערובות נאסר אח"כ ומשני זרוע מעיקרא בהשרשה קודם שהוסיף מאומה ואותו הו"ל שעת הכושר:

גמ' קסבר ר"ע אחע"א כו' . לאני שמעתי שברש"י לעיל בשמואל דף קי"ג ע"ב בד"ה אחע"א לא הו"ל למימר קסבר ר"ע כו' דשמואל נמי ס"ל כן:

שם אחע"א כו'. עיין לעיל בריש פרקין במוקדשין מ"ש התוס':

גמ' חלב ומתה לא צריכי קרא כו' . אף לבתר דאיתמעיט טמאה בבשר בחלב אין לנו לטעות משום דאין אחע"א וא"כ חלב ומתה נמי לא דטעמא משום דחלב טמאה ובשרה לא איקרי חלב ובשר או אינו בכלל גדי ואין זה מחוור דאי אינו בכלל גדי למה מצריך קרא כמו דם:

גמ' איכא בינייהו חיה כו' . לא קאמר טמאה איכא בינייהו דאיתמעט מגדי כשמואל:

במשנה המעמיד בעור של קיבה כשירה כו' . אפילו כשירה. או דוקא כשירה בנ"ט כיון שאין איסורו רק מחמת תערובת בשר בחלב וכ"ז שאינו נ"ט כ"א באפי נפשיה קאי אבל בעור קיבת נבילה דאסורה מחמת עצמה דבר המעמיד אינו בטל וכמ"ש הרמב"ם עיין בב"י באורך. ומיושב בזה תמיהת תוס' שבד"ה המעמיד:

בתוס' בד"ה חדא מתרתי כו' וכ"ת מה לתקרובת כו'. קשה ס"ס ערלה תוכיח וליכא למיפרך גידולי קרקע י"ל דיש לפרוך מה לשניהם שכן מין אחד תאמר בשר בחלב שהן ב' מינים כדלעיל בשמעתין ואף דאין חומר להיות נאסרין ע"י כן אפ"ה אמרי' כמ"ש רש"י בגידולי קרקע וכיון דמכח פירכא שכן מטמא יחזור הדין נפרוך תו כל דהו אתלתא כיון דחזר הדין ותו לא מידי. ובהכי ניחא נמי דבתקרובות ועוד א' ליסגי את"ל שבתקרובות לחוד לא משום שרוצה לעשות ק"ו בתחלת הדין אף שי"ל דאה"נ דבתרי סגי רק השתא דלא פריך פירכא דגידולי קרקע [ולא איצטריך להך דתקרובות] יליף מדברים אחרים ומתלת דס"ס כיון שאפשר ללמוד מתרי ל"ל תלת ובהכי ניחא דאתרתי הוי פירכא כל דהו שכן מין אחד להכי הוצרך לומר כלאי הכרם דהוי נמי ב' מינים וכ"ת לימא כלאי כרם ובשר תקרובת א"כ לא היה כאן ק"ו ומכלאי כרם לחודיה נמי היה יכול ללמוד אי לאו דניחא ליה ללמוד בק"ו וק"ל:

בתוס' בד"ה עיקרן נאסר משמע שאין הקשין והעץ כו' תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה כו'. דהפירי דוקא ערלה וקליפיהן לא העץ:

גמ' חדא קתני כו' שחיטת כו'. ולא ניחא לתרץ תרתי קתני ואיצטריך כסברת ר"ח ורבא דבסמוך [דלא נימא כדר"ח דכיון דשחוטה היא קיבתה מותרת] דשחיטת נכרי נמי דמיא כנבילה לכל מילי ודו"ק:

גמ' הא קיבה גופא שריא כו' . דא"ל כדי לאסור בהנאה קתני עור כו' דהוי בשר בחלב דהא גבינת נכרי באמת שריא בהנאה כדבמתניתין שם והיינו טעמא דכיון דאינו אלא מדרבנן דדרך בישול אסרה תורה אינו אסור בהנאה:

במשנה חומר בחלב מבדם. לא חשיב חומר בחלב שאוסר בחלב כדלעיל גדי לרבות חלב ומתה גדי להוציא הדם דלאו מטעם חומר וקל נגעו בה רק דם לאו גדי הוא ולא משום מיעוטא אמרינן כן כדלעיל דם א"צ קרא כו' גם האיסור השייך בה לחודיה בלתי תערובות [קחשיב]:

ברש"י בד"ה ה"ז אסורה כו' כדקי"ל חענ"נ כו'. יפרש כפשוטו בדגים ג' נ"ט (לכותח) והכא ב' גם אנן קי"ל בדבר שאינו נאסר רק כדי קליפה לא אמרינן חענ"נ ומליחה קי"ל אינה אוסרת רק כדי קליפה. גם מ"ש נראה בעיני איסור גמור כבשר בחלב ממש כו' משמע איסור הנאה ואנן קי"ל כל שאינו אסור רק מדרבנן שרי בהנאה. ועוד שנמלח עם קיבה שבתוכה בזה י"ל [טעם המתירין] דחשבי ליה כפירשא ממש והוי נ"ט בר נ"ט דהיתירא אבל בנותנין בו חלב אחר אין לו טעם ועיין. עיין בראב"ן מ"ש בהלכה זו:

בתוס' בד"ה חיישינן כו' לא קי"ל הכי כו'. אף דבביצים חיישינן לטמאה כדלעיל גם בחלב סתם הבא לפנינו חוששין לטמא רק לשמא ינק מן הטמאה לא חיישינן:

בתוס' בד"ה חדא קתני תימה מאי קמ"ל כו' . לא ניחא להו לומר לאפוקי מדרבי אליעזר דמשום נבילה אסורה ולא משום מחשבה לעבודת כוכבים [ואי הוי תני רק קיבת נכרי אסורה ה"א דפירשא בעלמא היא וקיבת נבילה מותרת רק הכא משום מחשבה לעבודת כוכבים] דנבילה מפרש שמואל אשחוטה וה"ז אסורה אקיבה [דהא תרתי קתני במתני' קיבת שחיטת נכרי נבילה וה"ז אסורה וע"כ הא דקתני נבילה קאי אשחיטת נכרי] וזה כבר השמיענו דשחיטת נכרי נבילה:

בתוס' בד"ה ה"ג כו' ואומר ר"ת כו'. לר"ת חילוק שבין קודם חזרה לאחר חזרה הכל בצלול וכן משנתינו הרישא קיבת נכרי אסורה היינו צלול וקודם חזרה וסיפא טריפה שינקה מן הכשירה מותרת לאחר חזרה היא דלא מיחשב כגופיה רק ככנוס בקערה ופירשא [שהוזכר בע"ז שם] ר"ל שאינו כגופו וכפרש"י אבל קרוש הוי פירשא ממש ואפשר דאף קודם חזרה היה מותר והיינו והלכתא ולפ"ז לא פסק הלכתא לענין צלול כלל וביה עיקר פלוגתא ולא פסק ואילו בקרוש אין מחלוקת:

וקושית התוס' בע"ז דלישני [אקושיא דשמואל אדשמואל] הכל קודם חזרה [והא דשמואל בעור קיבת כו' הא קיבה מותרת היינו בקרוש] לא הבנתי דשמואל דקאמר מפני מה אסרו גבינות כו' לכאורה פשיטא דלאחר חזרה קאמר דאשתיק ר"י והשיאו לדבר אחר דקודם חזרה טעמא מפורש במתני' משום קיבה גופיה ואחר שהקשה לו והלא קיבת עולה כו' חזר מטעם קיבה ושמואל דהכא אמשנתינו קיבת שחיטת נכרי כו' ע"כ קודם חזרה וס"ד דמקשה דמשנתינו לאחר חזרה קאמר [ולזה הקשה אדשמואל אבל בהא דשמואל דקאמר מפני מה כו' ע"כ ידע דלאחר חזרה] והו"מ להקשות משנתינו אמשנה דע"ז לבתר חזרה והתוס' כתבו הו"מ למיפרך ממתני' על שמואל וה"ה מתני' אמתני' אלא עדיפא ליה למיפרך הכל משמואל דמסתמא לבתר חזרה איירי. ועיין שיטת הרי"ף באשר"י [דגריס כגי' התוס' ומתיר אפילו בצלול דהוי פירשא בעלמא לאחר חזרה והא דטריפה שינקה מן הכשירה דקתני מותרת מפני שכנוס במעיה פירושו דהוי פירשא בעלמא לא משום דלא הוי כגופיה] ומ"ש האשר"י [דצ"ל לגירסתו דכשירה שינקה מן הטריפה אסורה קודם חזרה נשנית] ולא משמע כן כו' דמשמע דכשירה שינקה כו' וטרפה שינקה כו' נשנו כאחת ואילו להרי"ף כשירה שינקה מן הטריפה קודם חזרה נשנית וטריפה שינקה מן הכשירה לאחר חזרה נשנית כדמסיק הגמ' מכח רישא דקתני קיבת נבילה אסורה. [ומ"ש] ועל שניהם מפרש הטעם מפני שכנוס במעיה הוא עוד קושיא דלהרי"ף טעמא דכשירה כו' משום דכגופיה [של טריפה] היא. ובכלל אלו הקושיות נמי להרי"ף למה נקיט בחלוקה של קודם חזרה כשירה שינקה כו' הול"ל אפילו טריפה שינקה מכשירה אסורה ומיהו לטעמא דכגופיה הוא איסורה דכשירה שינקה כו' הוי רבותא טפי ואין לו אפילו טעם לאיסורא רק הואיל ולאו כפירשא חשבינן ממילא חשבי ליה חלב טריפה וכן [חוזר לסיים קושייתו שהתחיל] בסיפא דלאחר חזרה לאשמעינן אפילו כשירה שינקה כו' מותרת וכ"ז יש ליישב וק"ל:

גמ' מנא הני מילי. דאף בקדשים קלים יש מעילה בחלב ולמטה מנא ה"מ דאף בקדשי קדשים אין מעילה בדם:

גמ' ואי כתב רחמנא כאשר יורם ה"א חלב אלי' כו'. כצ"ל:

גמ' אלא מעתה לא ימעלו בה כו' . דהיאך נרבה מכל חלב מה שלא נקרא חלב סתמא:

גמ' אלא למ"ד מלמדין מאי איכא למימר כו' . וא"ל א"כ ל"ל הוא כיון דמלמדין שמועלין אף לאחר שנעשה מצותו ס"ס מהוא לא נשמע מאומה לפני כפרה כלאחר כפרה כיון דלאחר כפרה נמי י"ל דמועלין בו:

בתוס' בד"ה א"ר ינאי כו' ור' ינאי דהכא כו'. ומאן דמוקי לה התם לדבר הלמד כו' יליף מעילה בחלב מכל חלב לחודה וכששנה רבי:

בא"ד ומוקי לה מדרבנן כו' . משא"כ בדם דאפילו מדרבנן אין בו מעילה בבית המקדש רק לאחר שיצא לחוץ מועלין בה מדרבנן כמ"ש בסמוך ועיין בפרש"י שם ביוצא לנחל קדרון ולכך אקושית ר"ת שבד"ה הוא לא משני מדרבנן דהא קתני משא"כ בדם מיהו בלא"ה תירצו שפיר דאתירוצא דרבנן קשה הוא"ת ג' וד' שבאותו דיבור מיהו ז"א דתקשי בלא"ה מאי וא"ת א"כ בריש מעילה כו' תקשי לר' ינאי דמוקי למשניות טובא מדרבנן רק תלמודא בריש מעילה אין לו להביא ממימרא דאמוראי רק ממשנה או ברייתא וגם הך דהמקיז הוא מימרא [ולא הוי קשה וא"ת ג' אי הוי מתרצין דמדרבנן וע"כ צ"ל כמ"ש תחלה] ועיין:

בא"ד וחייב עליו ארבע חטאות ואשם כו' . ואי מדרבנן הוי חולין בעזרה:

בתוס' בד"ה הוא לפני כפרה כו' הקשה ר"ת כו'. תפסו כאן [ולא אמתניתין] דמשמע לעולם בהוייתן הוא שוה [כפרש"י] משא"כ במתני':

בא"ד ומועלין בה ב' מעילות. אחת משום קדשי מזבח ואחת משום שהתפיסו לקדושת בדק הבית ואי מדרבנן חל עליו קדושת בדק הבית ולא מדאורייתא אמאי ב' מעילות:

בא"ד ומשני ראוי למעול כו' . דבל"ז שהקשה. [לפי פשוטו] דלא מצינו מעילה מדרבנן צריך לפרש בדוחק גדול התירוץ ראוי למעול אילו היה חל מדאורייתא אבל באמת אינו מועיל כיון דהוא מדרבנן כפרש"י שם אך עתה שמצינו מעילה מדרבנן רק שהקושיא דלא הו"ל לתקן בכאן כו' א"ש הא דמשני כו':

בתוס' בד"ה אין לך דבר כו' דהא דשן כו' ועגלה ערופה כו'. ולא הוי שני כתובים כו' דאין נכתב קרא לכך לומר דאין מועלין בה קודם ודו"ק:

בתוס' בד"ה ולא והרי תרומת הדשן כו' א"כ מצוה לדשן כו'. לכך אין מועלין בה אח"כ שנעשה מצותו דאי לא"ה מ"ש לאחר דישון מקודם דישון:

בא"ד בשלמא חיצון דכתיב ושמו כו' . דכתיב והרים את הדשן מבעי ליה ודו"ק. ועיין בתוס' שם ואפ"ל [שמביא ושמו] ליישב הבשלמא דאמאי ניחא שם אדרבה אם הוא מצוה מוהרים אמאי מועלין בה לאח"כ לז"א ושמו כו':

בסה"ד והתם פריך כו'. אינו בגמרות חדשים. וכל הך סיומא ומשני כו' צריך יישוב וע"ש ברש"י ותוס':

גמ' תרי מיעוטי כתיבי. למ"ד אין מלמדין צ"ל דלא מחשיב ליה ליתורא:

בתוס' בד"ה תרי מיעוטי כתיבי תימה דבחד סגי כו' . דא"ל דהוי ילפינן מאידך דלא כתיב בה מיעוטא א"כ מיעוט ל"ל. סיימנו בעזרת האל ועזה"י ת"ל פה שמאל קלדן יום א' י"ג שבט שצ"ו לפ"ק:

העלו הפוסקים בבשר בחלב דמדרבנן שרי לבשל כדמשמע תחלת הלכות בשר בחלב ובשמעתא קמייתא א"ר אשי ה"ק יש מהן מדברי תורה ויש מד"ס כו' וכל הבשר אסור לבשל קתני וצריך לראות בהמגיד שיישב זה להרמב"ם:

דעת התוס' אפשר דקי"ל בשר עוף בחלבו דאורייתא דהלכה כר"ע מחבירו ולא מחביריו ולת"ק אסור מן התורה כמ"ש התוס' (דף קי"ג ע"א) בד"ה בשר וקצת סעד לדבריהם בשמעתא קמייתא הא עוף אסור מדאורייתא כמאן דלא כר"ע כו' ולהרי"ף ואלא כמאן כיון דלכ"ע הוא מדרבנן ודו"ק:

לזכרון אם תחב כף חולבת תוך שאלי"ט וכה"ג תבשיל הנעשה בשומן אווז מותר בהנאה:

הג"א ריש פרקין הובא בב"י סי' צ"ב בלי חולק ולא הוזכר בש"ע גם לא ראיתי בשאר פוסקים והוא תמוה בעיני והוא דין גדול וז"ל הלכך קי"ל דבשר חיה ועוף לא אסור אלא מדרבנן וא"כ הא דתנן לקמן טיפת חלב שנפלה על החתיכה אם יש בה בנ"ט באותה חתיכה אסורה דבעינן שיהיה ס' בחתיכה היינו דוקא בבשר בהמה אבל נפלה על בשר חיה ועוף לא בעינן שיהיה ס' בחתיכה אלא ברוב בעלמא בטל והא דתנן נמי בשלהי ע"א דבשר בחלב במשהו [הוספת הגאון המחבר בתוך דברי הג"א. ר"ל לאחר שנאסר משום בשר בחלב ונתערב אח"כ חתיכה הראויה להתכבד בשאר חתיכות לא בטל אפילו באלף דחשבינן ליה כאיסורו מחמת עצמו כחתיכת נבילה הראויה להתכבד שנתערב לא כחתיכה הראויה להתכבד שנאסרה משום איסור בלוע מדם וחלב וכה"ג דבטל בס'] היינו בשר בהמה אבל בשר חיה ועוף בחלב בטלין ברוב בעלמא וכן סובר בה"ג מא"ז עכ"ל:

אודות כבד של אווז מפוטמת שרצו לטגן בשומן אווז ונתחלף וטיגנו במעט חמאה יש לצדד להתיר א' דבשר עוף בחלב בטל ברוב כמו שהבאתי לעיל ואפילו באכילה דלהנאה בלא רובא שריא. הב' דאמרינן בפרק קמא דסנהדרין דף ד' גבי יש אם למקרא ואימא בחלב אמו ומסיק אלא אמר רב אחא בריה דרב איקי אמר קרא לא תבשל כו' דרך בישול אסרה תורה ופירש רש"י חלב צלול הוא כמים אבל חלב טיגון הוא כו' והא דקאמר סוף פרקין חלב ומתה לא צריך קרא היינו שמבשל חלב בחלב שאינו דרך טיגון רק בישול ממש אבל בשר בחלב ודאי דרך טיגון הוא ואם כן הא נמי בנידון זה הג' דאמר בסוף פרק כל הבשר דם לאו גדי היא ואינו צריך קרא למעוטי והכי נמי בכבד כוליה דם היא כמ"ש אסר לן דמא שרא לן כבדא וכפירוש ר"ת בכבדא מה אתון ביה כו' בלא מליחה כו' וכה"ג שאלי"ט שנאפה בקדירה חולבת ב"י יש להתיר מה"ט וכל שכן אם ישנו עוד צד להיתירא ומכל מקום לא מלאני לבי להתיר למעשה: