מהר"ם שי"ף על הש"ס/חולין/פרק ז

פט:

גמ' מוקדשין פשיטא כו' האי מוקדשין נוהג בגיד מבעיא ליה. בקצרה לא קשה דדלמא לא נחית לאשמועינן רק דאיסור גיד נוהג במוקדשין ואף דפשיטא הוא דנוהג דהא איסור גיד קודם לזה פריך מקודם מוקדשין פשיטא כו' וצריך שיהיה אחד לצורך אע"כ לאשמעינן דאתי איסור מוקדשין וחייל אאיסור גיד א"כ איפכא מבעיא ליה:

גמ' בהדי הדדי קאתי. דאילו איסור מוקדשין קדים תו לא אתי איסור גיד הקל וחייל אבל איפכא איסור מוקדשין חייל אגיד משום דמוקדשין הוי איסור כולל שכולל גם הבשר כולל נמי גיד עמו לאוסרו משום קדשים וזה פסיקא ליה לתלמודא ממתני' דכריתות וכמ"ש התוס' [וא"כ לא היה צ"ל דסבר במעי אמו דבהדי הדדי קאתי] ומשום דתני גיד נוהג במוקדשין דמשמע כאילו הה"א דגיד אינו נוהג וע"כ צ"ל וה"א דבמעי אמן הן קדושים ובשליל אינו נוהג לזה מניח הה"א בזה החלוקה דבמעי אמו כו' דמנ"ל לשלול תרוייהו מסברא החיצונה כיון דאין מוכרח רק אחד [דנוהג בשליל] ואחרי בואנו לר"י שלא נקשרו כו' תו מוכרח שניהם בהוייתן קדושים דאל"כ קדים איסור מוקדשין מיצירת העובר קודם יצירת הגיד ודנוהג בשליל מכח סיפא:

גמ' והא מדקתני סיפא כו' וכפרש"י סיפא למה לי למתני. ויש לראות דאי מרישא דלמא אינו נוהג בשליל וקמ"ל דאיסור גיד נוהג במוקדשין משום דבהדי הדדי קאתי דבהווייתן הן קדושים ולאפוקי של"ת במעי אמן קדושים ולא אתיא איסור גיד וחייל אמוקדשין וי"ל דא"כ סגי בסיפא לחודא ורישא ל"ל כיון דנוהג בשליל ממנ"פ גיד נוהג במוקדשין דאי במעי אמן כו' בהדי הדדי אתי ואי בהוייתן איסור גיד קדים. אבל בתימא שבד"ה והא מדקתני אין ליישב כן [דאכתי תקשי ל"ל רישא] דאיצטריך רישא דאיכא איסור גיד בשליל אפילו מבן ח' ומתחלת יצירתו כ"ז שלא נשחט האם ואילו בסיפא בבן ט' דוקא נוהג בשליל כיון דנשחט האם וא"כ [ה"א] איסור מוקדשין קדים כמ"ש התוס' בד"ה בולדות כו' ואין סברא לומר [מוסב אדלעיל] לאשמעינן דינא בולדות קדשים במעי אמן כו' דאי (מרישא) [מסיפא] ה"א בהוייתן ומשום דאיסור גיד קדים כיון דסוף סוף ידעינן הך דינא דגיד נוהג במוקדשין [ומה ענין הך דינא דולדות קדשים במעי אמן כו' להך מתני' דהכא דאיירי מאיסור גיד] בשלמא לאיבעית אימא בסמוך דפירש רש"י ואשמועינן תנא דידן דלא קדשי כו' ניחא דקמ"ל דינא דגיד נוהג במוקדשין שלא תימא אף דנוהג בשליל כדקתני סיפא מ"מ אין גיד נוהג במוקדשין משום דבמעי אמן קדושים וקדמי איסור מוקדשין כר"י ולכך לפי האמת א"צ לומר דבר זה מחלוקת ר"י ורבנן כו' אבל עתה דלא ידעינן אכתי דר"י [שלא נקשרו] אבריו בגידין א"כ ממנ"פ גיד נוהג במוקדשין כיון דנוהג בשליל. אבל א"ל [דמש"ה אין סברא לומר דרישא אשמעינן דינא דולדות קדשים במעי כו'] דמרישא לא נשמע כלל דבמעי אמן קדושים דאף דנוהג בשליל [כדבסיפא] מ"מ דלמא בהוייתן הן קדושים ואיסור גיד קדים ותני לישנא גיד נוהג במוקדשין לאפוקי שלא תימא אין גיד נוהג דבמעי אמן קדושין כדבסמוך בואבעית אימא דז"א דסוף סוף איסור גיד נוהג בממנ"פ כיון דנוהג בשליל כבסיפא ולא ידעינן לדר"י אכתי וא"כ למאי תני רישא אם לא לאשמעינן במעי אמו. מיהו [אף דמייתר הוא לענין דינא דגיד גופא] מ"מ לא קאי שפיר בלשון דממעי כו' כיון דממנ"פ נוהג במוקדשין [והיאך נוכיח משום יתורא מה דאינו במשמעות לשון המשנה] אם לא שנאמר דמשמע טפי גיד נוהג במוקדשין הבא עמו מלפרש במוקדשין הבא אחר איסור גיד [ומחמת יתורא הוי דייקינן לה ממשמעות הלשון אף דלאיבעית אימא אינו כן. לזה הוצרך לדחות כדלעיל דאכתי ל"ל לאשמועינן הך דינא בדינא דגיד כיון דס"ס גיד נוהג]:

ברש"י בד"ה יש בגידין בנ"ט בבשר כצ"ל:

ברש"י בא"ד וחדא דאיסור חע"א כו' . אף דשמעינן זה כבר ממתני' דכריתות:

ברש"י בד"ה אם ישבו בנ"ט כו' שיערו חכמים בששים כו'. משום דטעם גיד בירך אי אפשר למיטעמיה דהכל טעם בשר לכן פירש בס' ומקודם יש בגידין בנ"ט ר"ל לטעם בעצמו לאפוקי עץ בעלמא:

ברש"י בד"ה ה"ק כו' והדר תני פלוגתא כו' נוהג בשליל כו' לפי"ז לר"י דאינו נוהג בשליל ממילא אין גיד נוהג במוקדשין ואע"ג דבטמאה ס"ל דנוהג משום דאיסור לאו הוא וכסברת אימור דשמעת כו' ואע"ג דכבר ידע חילוק זה [והיאך תירץ לו אח"כ דחל אמוקדשין שכן איסורו נוהג בב"נ] מ"מ לבתר שתירץ אע"ג דאיסור מוקדשין קדים כו' אזדא ליה שינויא דדבר זה מחלוקת וא"צ לזה דשפיר ס"ל לר"י גיד נוהג במוקדשין כמו שנוהג בטמאה שכן איסורו נוהג בבני נח אבל לת"ק דלא ס"ל הך סברא דנוהג בבני נח דלהכי אינו נוהג בטמאה [למה דס"ד דהת"ק דמתני' הוא ת"ק דגיד אינו נוהג בטמאה] א"כ ע"כ טעמא דרישא דגיד נוהג במוקדשין משום דנוהג בשליל וא"כ בהדדי אתי דא"ל לעולם אינו נוהג בשליל ונוהג במוקדשין מטעמא דר"י דהא ת"ק לא ס"ל שנוהג בבני נח [ולזה הוכרח לתרץ דדבר זה מחלוקת ולר"י אינו נוהג במוקדשין אף דנוהג בטמאה]. ועוד בלא"ה לעולם ר"י ס"ל גיד נוהג במוקדשין [כבטמאה. דלא ידע לחלק] מאי אמרת שמא ת"ק נמי אינו נוהג בשליל ס"ל ונוהג במוקדשין כמו לר"י [ולמה ליה לתרוצי דבר זה מחלוקת הא מלתא דסיפא לא נשמע מרישא] דס"ס ליתני סיפא ונוהג בשליל לחודא ורישא למה לי כמ"ש לעיל [לזה הוצרך לשנויי דרישא מטעם דנוהג בשליל דת"ק דהכא כת"ק דר"י בטמאה דאינו נוהג בבני נח וסיפא פירושא דרישא ושוב לא קשיא ל"ל רישא ליתני פירושא לחוד] וק"ל:

בתוס' בד"ה ואתי איסור כו' דחמור כו' כדפרש"י כו'. טפי הול"ל משום דהוי איסור כולל כסתמא דכריתות:

בתוס' בד"ה אלא קסבר כו' ומה שהקשה ר"י כו'. דלטעמא דאאחע"א קאמר שכן איסורו חמיר שנוהג אפילו בבני נח כדאיתא בסמוך בגמ' בהדיא:

בתוס' בד"ה איסור גיד כו' וא"ת ולימא כו'. ולא יהיה קשה הא תנן ירך:

בא"ד וכ"ת כו' דהשתא נמי כו'. ולא משני דהו"מ למיפרך מר"מ אלא דעדיפא מניה פריך וכא"נ ודו"ק:

צ.

גמ' דקתני נוהג בבהמה כו' ס"ל כוותיה בחדא כו'. הא דאינו נוהג בטמאה אינו ת"ק דהכא דת"ק דמשנתינו ס"ל כר"י דפליג בטמאה וס"ל דאיסירו נוהג בבני נח ולא כת"ק דר"י ס"ל בסיני נאמרה וכ"ת א"כ לישני קסבר אין בגידין בנ"ט כו' כדלעיל ות"ק דהכא אינו ת"ק דירך כו' דהתם אין פלוגתא מפורש כבמתני' [דטמאה] אבל א"ל דאינו נוהג בטמאה משום מי שגידו אסור כו' כר"ש דסוף סוף אקושית ר"י השיבו בסיני נאמרה ולא לבני נח וא"כ אמאי חל אאיסור מוקדשין אבל בכל הך שמעתתא קודם שחידש הגמ' דהאי ת"ק ס"ל כר"י בטמאה הקשו תוספות שפיר פעמים ושלש מאינו נוהג בטמאה:

גמ' קדשים דאיסור כרת כו' . אף דנפרש לר"י כיון דלבני נח נאסר לא מסתבר שיפקע אח"כ כדפריך תלמודא לעיל משום דאקדשיה פקע לאיסור גיד מיניה [ולא כנראה לפי פשוטו דדחה טעמא דת"ק דא"א חע"א משום דהוי איסור חמור דאיכא לפלוגי במוקדשין דאיסור כרת רק משום דאיסור גיד בא קודם לא פקע אח"כ כשנצטוו על איסור טומאה] מ"מ דלמא מכח איסור חמור פקע ולא דמיא להא. ועוד דסוף סוף פריך דלמא ר"י מודה במוקדשין משום דא"א חע"א דנהי דבטמאה לכ"ע איסור חמור חל על איסור קל וטעמא דת"ק כדר"ש ור"י מבטל טעמא דר"ש [כיון דלב"נ נאסר לא פקע וכמו שפירשו התוס'] מ"מ במוקדשין מצד שאין איסור קל חל על איסור חמור לכ"ע אינו נוהג [דלא בא להשיב בטעם זה לענין אחע"א דלענין זה לא מהני כלל טעם זה דלא פקע כיון דמ"מ בשעת חלות האיסור ביצירת העובר מוקדשין קדים. רק בא לדחות טעמא דר"ש]:

גמ' ורבנן מחוברין כו' . א"ל לרבנן דלמא מיעט המחוברין דאיסורא ולא קשה מיעוטא למה לי דכי יש לסמוך התורה את עצמה על דברי קבלה ועד דאתא יחזקאל מי יאמר לן הדין אולי בלא קרא דמשקה נמי מסברא סבירא להו לרבנן דאין סברא לרבות הקטרה לגבוה המוקצה מחמת איסור להדיוט רק השתא דכתב ביחזקאל נקטו קרא ותדע דאלת"ה א"כ עד יחזקאל הוי דרשינן לקרא כרבי ריבויא למחוברין דאיסורא ודו"ק:

גמ' ור' מחוברין דהיתירא לא צריך כו' . א"ל לרבי דלמא בהיפך מיעוטא למחוברין דאיסור שלא תרבה מוהקטיר הכל כמו חלב ודם וריבוי לפירשו דהיתירא [שלא למעטו מבשר ודם לחוד] ורבנן מחוברין דאיסורא א"צ מיעוט דממשקה ישראל כתיב ולפי"ז יהיה שוין בגוף הדין רק במשמעות דורשין לרבי מסתבר לאוקי הריבוי ומיעוט בתחלת ההעלאה ומחוברין דאיסורא צריכין מיעוט ולרבנן מיעוטא אסוף העלאה ומחוברין דאיסורא א"צ מיעוט י"ל דלעולם צריכין לישב המקראות דכתב פ"א הבשר והדם לחודיה ולא דבר זולתן בין דהיתירא בין דאיסורא ופ"א כתיב הכל מוקי רבנן הכל בתחלת העלאה שוה הכל חוץ ממה שנאסר לישראל שאינו בכלל הקטרה דאיתמעט בעלמא ממשקה ישראל והבשר ודם גרידא בסוף העלאה ורבי סבר הכל במחוברין ובשר ודם גרידא בפירשו [דמשמע בשר ודם לבד ומה"ת למעט איסורא טפי מהיתירא. ובזה מתורץ נמי הא"ל לרבנן דלעיל] אך עתה קשה תימה שבתוס' בד"ה פירשו כו' בל"ז [י"ל כתירוצם] ונראה כו' אך עתה דלמא לעולם סברא לרבות כל מה שנוכל ולרבנן מחוברין דאיסורא ואפילו פירשו דאיסורא יקריבו ושאני לרבי אי אפשר לרבות יותר לפי סברתו דריבוי ומיעוט איירי הכל בתחלת העלאה צריכין לקיומי קרא דבשר ודם גרידא למעט אפילו פירשו דהיתירא וק"ל. ובזה יש ליישב התימה וי"ל שבתוס' [דתימא אין לו תירוץ בכל מקום וכאן כתבו ונראה אלא משום דבאמת אין לתרץ כן]:

צ:

גמ' מי כתיב לא יאכל המזבח כו' . טפי הול"ל קרא דרבי ודו"ק:

גמ' פרוכת עוביו טפח ועל שבעים ושנים כו' . ברבה מוסיף ולא היה בו קשר:

גמ' ושתים היו עושין בשנה כו' . אפשר לפרש אחד לדביר ואחד לאולם:

ברש"י בד"ה אורכן מ' כו' לרחבו של היכל כו'. לא לרחבו של פתח דלא היתה רחבה כל כך דכל הפתחים שהיו שם כו' וכן לגובה מן העלייה כו' לא לגובהה של פתח לאפוקי לפירוש ראשון דמדתו היה מכוון לפתח אולם ולכך מפרש פירוש ראשון אאולם אף שלא מצינו בו פרוכת מפורש ופתח הו"ל ופרוכת ל"ל וצריך לדחוק לצניעות בעלמא משום דדחיקא ליה לפרש אדביר דלמה לי אורך ורוחב כל כך:

ברש"י בד"ה שהוכרו לאו דוקא כו' . דלמה לי הוכרו אף אם לא הכיר וראה הגיד מעולם:

צא.

גמ' טופלו לימינו (ואף) [אפ"ל] לרבי שמואל בר נחמני מסתמא סייף היה חגור דס"ל להך מ"ד שרו של עשו היה סמאל ובא להזיקו ובידו חרב ועל חרבך כו' א"כ ודאי לא היה מניח כלי אומנתו וכדי שלא יכירנו למלאך לא היתה שלופה בידו רק כעובד כוכבים נדמה לו ולמ"ד כת"ח כו' ס"ל דמיכאל היה כדעת פרקי ר"א וכדי שילמוד ק"ו שלא יתירא מעשו [התאבק עמו שיראה כי לא יוכל לו] לזה נדמה לו כת"ח [משום דסובר מלאך טוב היה]. וא"ל האיך הבין יעקב בה"א שהוא ת"ח היאך יצא בלילה [דא"ל דלא נשמע הדין רק מדהוזק כדקאמר מכאן לת"ח וכפרש"י] דע"כ יעקב ידע הדין מדקאמר מכאן לצדיקים שחביב כו' ואי לא ידע מנ"ל מכאן כו' [דהא יעקב ת"ח] ואפ"ה נשאר לבדו משום שחביב כו' סבר שגם הוא יצא לבדו בשביל איזה ממון:

גמ' ורבנן מאחוריה אתא כו' . דמלפניו אין דרך לשוח עצמו לאחוז בב' ירכותיו דא"כ יהיה שכנגדו למעלה ממנו וינצחו רק דרך לחבקו ידו אחת למעלה על כתפו וידו מגעת לכף ירך ימנית של חבירו מאחוריו וידו אחת סביב גופו:

גמ' האי בהאבקו מאי דרשי ביה כו' . אבל ויאבק בתחלה אבקו יחד כל הלילה ואפשר שלפעמים בא מאחוריו:

בתוס' בד"ה כמ"ד וא"ת כו' . אילולי דבריהם הייתי אומר דכמ"ד כו' תלמודא הוא דקאמר מאי דמפרש והכן לג"ה טפי מלשאר גידין האסורין משום דם או לענין ניקור חלב ומליחה והדחה וכה"ג דאין הכרע בוהכן טפי לזה מלזה דבשלמא וטבוח טבח משמעו שחיטה אלא משום דס"ל כמ"ד כו' וזה לדעתי ברור. אבל אין נראה ליישב דמצות עשה שיש קיבול שכר על שמירתן קיימו אע"פ שאינו מצווה אבל מצות לא תעשה לא שהרי יעקב נשא ב' אחיות והקים מצבה ועמרם נשא דודתו דכיון שאין שכר בקיומן אא"כ בא לידו ופירש כדמשמע פ"ק דקדושין ואין מצווין לקיימה למה יקיימוה ז"א דמ"ש טול גיד הנשה ופרע להם בית השחיטה שניהם בקום ועשה כאן שלא תאכל הגיד וכאן שלא תאכל אבר מן החי או נבילה וקצת יש לחלק והראיה שעל השחיטה מברך ואלא תעשה לא מברך:

בתוס' בד"ה מכאן כו' דמשמע כל אדם כו'. ברחוק מן העיר כו' ולא הקשו נמי דכאן קאמר יחידי דדלמא אד"ם נמי ביחידי קאמר בזה אפשר לכוין ואתם אל תצאו איש מפתח ביתו כו' דקדק ואתם הול"ל ואל תצאו כו' כמו משכו וקחו כו' ולקחתם כו' וכל הפרשה לפניו ולאחריו לפי שנאמר הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה בראה ובמסעי ממחרת הפסח יצאו כו' ביד רמה לעיני כל מצרים ובגמ' ברכות הכל מודים כשנגאלו לא נגאלו אלא בלילה שנאמר הוציאך כו' וכשיצאו לא יצאו אלא ביום שנאמר ממחרת כו' ותרגום אונקלוס מפרש ועביד לך נסין בליליא והמפרשים פירשו שיצאו ממצרים בלילה ומארץ מצרים שהוא רעמסס ביום כי יצאו מעיר מצרים בלילה ונאספו יחד ברעמסס להכי דייק לישנא דקרא במסעי ויסעו מרעמסס כו' ובראה ממצרים הוא עיר מצרים ולא כתיב מארץ מצרים והקשה הרמב"ן על דעת זו הא כתיב ואתם אל תצאו כו' ואפ"ל דלעולם יציאתן מארץ מצרים ביום לעולם יצא אדם כו' דהיינו רחוק ממקום חיבתן כמ"ש התוס' אבל בסמוך לא הקפיד הכתוב ללכת כפי הדין דבסמוך רשאי רק ואתם זקני ישראל המה הסנהדרין ות"ח וכמו שאיתא במדרש ויקרא משה לכל זקני ישראל אפשר שאוסף כל הזקנים מס' רבוא ישראל כו' אלא כו' אל תצאו אי"ש דייקא מפתח ביתו עד בקר דת"ח אסור לצאת יחידי בלילה וזה דקדוק נכון בלשון ואתם ובלשון אי"ש כו':

צא:

גמ' רב אמר מהכא ויזרח לו השמש אמר ר"ע כו' . הכל מהראיה עד לבסוף ורב מייתי מר"ע ממה שאמר מיד בא השמש ודלמא ילך בלילה אע"כ משום דאין דרך ת"ח לצאת בלילה וק"ל ותדע שאין דרך הגמרא לומר אמר ר"ע שהוא תנא רק בלשון תניא [אלא רב מייתי לה לכולה ודו"ק]: