מהר"ם שי"ף על הש"ס/חולין/פרק ו

פה.

גמ' ור"ש כו' גמר מטבוח טבח והכן. וא"ת הו"ל למילף מוזבחת דהוי שחיטה ראויה וי"ל אדרבה מן וזבחת נפקא בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום והא קירוב הוי שחיטה שאינה ראויה דהא חולין בעזרה דאסור בהנאה מהכא נפקא וא"כ מוכח דשחיטה שאינה ראויה הוי שחיטה א"ו מטבוח טבח והכן נפקא וחולין בעזרה דהוי שחיטה גזה"כ הוא כמו קדשים בחוץ:

פה:

גמ' וסבר ר"ש חולין בעזרה דאורייתא כו'. בל"ז ה"א דרבנן וא"ת מה לי ראוי או אינו ראוי י"ל דהוי אינה שחיטה כלל [כסד"א] והוי כנותר ומעקר בפנים דלא גזרו אבל השתא דהוי שחיטה ומטהר מידי נבילה קשה ודו"ק:

פו:

גמ' מ"ש מתלמידי דרב כו' . קשה מאי פריך מרב ייבא כו' הב ליברך דהתם לא הוי דעתו לשתות והוי נמלך לכן צריך לברך בפה"ג אבל הכא היה דעתו לשחוט יותר אלא (או) [משום] גזירה לכסות לחיה בפני עצמה ודו"ק:

בתוס' בד"ה סמוך מיעוטא לחזקה כו' וי"ל כו' לאו רוב גמור כו'. וקשה מאי פריך בגמרא דסמוך מיעוטא לחזקה מהתם דאינו רוב גמור וי"ל מ"מ הול"ל פלגא ופלגא למה אמר רוב מעשיהן מקולקלים: