מהר"ם שי"ף על הש"ס/גיטין/פרק ח

עז.

בתוספות בד"ה וכדרב כהנא כו' שהוא עושה תנאי גמור כו'. אין ר"ל לשון טוב וגרוע רק תנאי גמור שמקדשה על מנת כן כו' ומייתי מדרב כהנא דאיירי נמי באין תנאי גמור דאי תנאי גמור למה אמר הבא ממקום אחר אפילו נחלת אבותיו יכול להתנות עליה כמו שאר כסות ועונה וכשהיורש מתנה אין בזה משום דבר שלא בא לעולם (וכן) לר"י דהלכה כוותיה ופליג אר"מ וס"ל בדבר שבממון תנאו קיים [לאפוקי שאר. זה היה במוסגר] ומ"ש וכמו שאינו יכול להתנות על נחלת אבותיו ר"ל תנאי שאינו גמור וכן מ"ש בסמוך וכ"ת מ"ש מנחלת אבותיו שאינו יכול להתנות ר"ל שאינו יכול להתנות בתנאי שאינו גמור מיהו א"כ זה שכתבו בתחלה אהא לא מייתי ראיה כו' דלמא סמך עצמו אהך דיוקא דרב כהנא איירי בלשון גרוע מדנקיט מקום אחר י"ל דלמא איירי בלשון טוב ואפילו הכי בנחלת אבותיו לא מהני דצריך תנאי גמור ועוד דאי איפשי הוי לשון טוב ולא מייתי בקצרה מרבא דרבא לא איירי מסילוק כלל רק הסברא לחלק בתקנת חכמים מייתי ממנה ועיין בתוס' בהכותב ובחזקת:

בסה"ד ואע"ג דלרב אית ליה בהכותב כו'. בל"ז דלמא יש חילוק בין לשון טוב לגרוע אך השתא שהכריחו דלענין סילוק אינו נראה לגמרא חילוק בין לשון טוב לגרוע מיהו שמא רב איירי בתנאי גמור כמו הא דשאר וכסות ועיין [וכבר תירץ המהרש"א דרב אמתני' דהכותב אמר למלתיה דאיירי בסילוק]:

עז:

גמ' ותיחוד ותפתח. ר"ל או ותפתח. או ותפתח מקודם אם סגורה היא כדי לסגרו לשם קנין כמו מטפס ועולה מטפס ויורד [דהו"ל למינקט מטפס ויורד מקודם] או דתפתח אח"כ שיוכר הדבר שסגרה לשם קנין לא לשם שמירה ועיין באשר"י:

גמ' ל"ש ארוסה כו' . ויש מפרשין בשניהם מה שקנתה אשה קנה בעלה והדר ממה שאמר אם אמרו בנשואה כו' ולפי"ז לא אזיל אליביה הא דמשני לעיל בכותב לה ועודה ארוסה אבל נראה הדבר כפשוטו ואאיכסף קאי דאפילו בנשואה שפיר פסק:

גמ' ומר סבר חצר משום שליחות וכו' . ואפ"ה משתמר בעי כמו שעומדת בתוך ביתה דבשליח נמי משומר:

גמ' כי לא הוי ד' אמות מאי הוי. הכי משמע ליה פליג ליה רשותא ואינה מגורשת חדא רשותא מגורשת ואם תפרש איפכא סוף סוף קשה חלוקה שניה [אלא דנקיט לקושיתו בכי האי לישנא משום דהכי משמע לי' לישנא דפליג רשותא ואינה מגורשת] ולהכי לא משני בהיפך בחצר דידה והשאילתו מיהו בלא"ה ז"א דאושלי' פירוש לצורך הגט זו אין שייך שתשאל היא מקום לו לצורך הגט דא"כ אינה מגורשת גם צ"ל שכתב לה דין ודברים כו' [דאל"כ מה צורך לשאלה]:

בתוס' בד"ה ידה כו' . בפשטא אין כאן קושיא דגוף ידה אין קנויה לו לעשות שום שימוש ביד עצמו רק חוב יש לו עלי' לתת לו כל שבוע שוה משקל חמש סלעים כו' וגם הרשות בידה להשיג להבעל כשיעור זה באיזה אופן שיהיה ואין יכול לכופה לאיזה מלאכה שירצה כמו שאמרו ועושה בצמר אין בפשתים לא כו' ואם הכניסה לו שפחה אחת או יוותר במעשה ידיה בהעדפה עד שתוכל לקנות לה שפחה אין לו שיעבוד עלי' וכה"ג ההעדפה עצמה משא"כ בשדה משמש בגוף השדה להעמיד שם בהמות ולמשטח בה פירי ואשר נפשו אותה ויעש וק"ל:

בתוס' בד"ה ותיזול וכו' פרש"י וכו'. הביאו פי' רש"י לומר דמשום איסור טלטול הוצרך לזה ולא רצו להתיר בשכ"מ אע"ג דגירושין עצמו נמי איסור הוא מ"מ אותו איסור התירו בשכ"מ ובלא רש"י אפ"ל דלמא לא משום איסור נגע בי' רק משום שלא הי' יכול לתפוס הגט בידו וליתן לה מחולשתו ולולי כניסת שבת היה עושה הא דתיחוד כו' תיכף רק כאשר בא שבת רצו להמתין [מחמת הגירושין והקנין בשבת] עד שראו שאי אפשר להמתין יותר שאלו לרבא אם מותר תיקון זה בשבת או כפי' רשב"ם שהיה רה"ר מפסיק הובא באשר"י דהוי איסור דאורייתא אע"פ שהיה יכול לעשות שליח ועיין:

בתוס' בד"ה מה שקנתה אשה כו' ואומר ר"י דהכא איירי בשאלה כו'. ובסמוך אושלי' בפיסלא דס"ל כרבא באמת וגיטה וידה באין כאחד וכדמסיק:

בתוס' בד"ה פליג רשותא כו' והשתא כו'. ר"ל ראינו כאן דבגיטין גופא לא הוזכר רק פיסלא דהוי כרמלית דבתחלה איירי ברוחב ד' אמות דהיינו רוחב כרמלית ויותר ואי משום הגובה דלא גבוה י' מ"מ מסתמא גבוה ג' דאי לא"ה הוי כקרקע גופיה וכן הלשון דלא גבוה י' משמע אבל גבוה מיהת ג' [ולא רצו לכתוב ההוכחה מדלא קאמר לא גבוה ג' דאין זה כלום דהוצרכו לומר לא גבוה י' ודלמא ה"ה אם אינו גבוה ג' רק אם גבוה ג' ויותר מיהו נשאר הדין כן משא"כ בגבוה י' או יותר נשתנה הדין דלא הוי חדא רשותא אף דאינו רוחב ד' אמות לזה כתבו מסברא דבכל התורה הוא כלבוד וכיון שלא הוזכר בפירוש בגיטין שיצא מן כלל לבוד מהי תיתי לומר כן. כל זה היה במוסגר] וא"כ הוי הפסלא כרמלית וכן הפסלא דולא אמרן דהוי רשותא לנפשיה לענין גיטין בגבוה י' אע"ג דלא הוי ד' אמות מ"מ מסתמא איירי אע"ג דלא רחב ארבע אמות אבל מיהת רחב ד' טפחים כמו בכל שאר דוכתין דלא הוי מקום חשוב בציר מרוחב ד' טפחים [גם הלשון אע"ג דלא הוי ד' אמות הול"ל אע"ג דלא הוי אפילו ד' טפחים אבל התוספות לא הוכיחו מזה דאפשר דשולל ד' אמות דאיירי ביה רב יוסף כ"ז היה במוסגר] וא"כ הוי רה"י אפילו ויש חיוב חטאת ביניהם ואמאי קאמר אבל פסלא לא וכן הפסלא דשם לווי משמע נמי מיהת דרחב ד' טפחים וגובה ג' טפחים דהוי כרמלית ובלא גמרא דהכא להקשות שמה מכח אומדנות והוכחות אלה דשם לא ידעינן מהו הפיסלא הנזכר לענין גיטין דפליגי ביה אי הוי רשות נמי לענין שבת ודלמא הוזכר כאן בפירוש לענין גיטין דכל דבר חולק רשות לגיטין וכיון דחולק רשות לגיטין מחלקת רשות לשבת אליבא דרבא לזה כתבו דמכאן ליכא למשמע רק סתם מה שנחשב רשות נמי בעלמא ועיין בתוספות המוציא יין דף פ' וא"ל בשמעתין כי לא הוי גבוה י' ולא רחב ד' אמות ולית ליה שם לווי נמי ליהוי פליג רשותא ולמה אמר רב יוסף חזינן אי הוי ד' אמות בד' טפחים סגי אף דלא גבוה י' סוף סוף הוי כרמלית כיון דגבוה ג' צ"ל לענין אושלי מקום לא הוי ב' מקומות אם לא ברוחב ד' אמות והתוס' הקשו שפיר דעכ"פ הכא הפסלא מידי כרמלית לא יצא ודו"ק ובח"ש הבין בע"א ע"ש:

עח.

גמ' לא צריכא דגבוה עשרה. יש לראות מאי דוחקיה דרבא לאוקמי מתני' במטה שלו ובגבוה י' לוקמא בין במטה שלו או שלה וכסתם מטה דלא גבוה י' וי"ל מדנקיט סתם מטה בין בגבוה י' או לא להכי מוקי במטה שלו ועוד כדי שלא תפשוט כליו של לוקח ברשות המוכר לא קנה מדאינה מגורשת במטה שלה. ומיהו הא י"ל שאני הכא דלרחוקי קאתי כמ"ש התוס'. אך השתא דבמטה שלה מגורשת ליכא למיפשט מידי דדלמא בגבוה י' דלא הוי רשות מוכר וברשות מוכר לא קנה או אפילו בבציר מי' קונה וק"ל:

גמ' אמאי כליו של לוקח כו' . משנה בלישניה ולא קאמר תפשוט כדלעיל אפ"ל ממשנה פריך אמאי למ"ד התם לא קני אבל לעיל מאמורא וברייתא פריך תפשוט לענין הלכתא ודוחק ולאי נמי דתוספות [דלרחוקי כו'] ניחא דאף אם קונה התם הכא הול"ל אין קונה כיון דלרחוקי אתי לזה אמר אמאי כי סוגיא זאת של אלו המ"ד דבאו לשנויי לא באו לשנוי התפשוט דא"כ תפשוט איפכא כמ"ש התוס' רק האמאי באו לתרוצי משא"כ לעיל סתם גמרא בא לתרץ הותפשוט וגם זה אין מחוור:

במתני' אמר לה כנסי שט"ח כו'. הומ"ל אפילו סתם כנסי זה. או שמצאתה מאחוריו לפירוש הגמ' דערק לה חרציה ושלפתיה דהוי נתינה הומ"ל אפילו נתן מידו לידה ממש וכר"י בתוספות. והיא ישינה הומ"ל אפילו נתן בידה כשהיא ניעורה רק לאשמעי' דאפ"ה הוי גט היכא דאמר אח"כ זה גיטך אע"ג דקוראה והרי כו' דנקיט הוא לרבותא דאינו גט וכן בברייתא נקט רישא לרבותא דרשב"א דאינו גט [כדבסמוך וצריכא כו'] במתני' דלא תניא מלתא דרשב"א הוי סיפא לא זו אף זו [דאפילו בישינה וניעורה אפ"ה הוי גט היכא דאמר אח"כ הא גיטך]:

גמ' וכ"ת ישן שאני. והא דלא נתן טעם בניעור אינו גט משום חצר המהלכת י"ל דאיירי אף ביושב דומיא דישן דלא הוי חצר מהלכת [לפי הוכ"ת] ואפ"ה אינו גט משום דהוי שאינו משתמרת לדעתה לזה הוצרך למיפרך מרבא ועיין לעיל בתוס' דף כ"א ע"א בד"ה והלכתא בכפות וכאן ברא"ש:

בגמ' ד' אמות שלו זהו קרוב לו. וה"ה ברחוק ממנו הרבה כ"ז שאינו קרוב לה אינה מגורשת רק נקיט דבר והיפוכו:

גמ' ונחזי הי מנייהו קדים כו' והא אי אפשר לצמצם כו'. לא פריך כאן והא אגיד כו' וק"ל:

בתוס' בד"ה אמקום כרעי כו' . פירשתי בישיבה כוונתם דלכאורה בשמעתין משני לא צריכא דגבוה עשרה ולזה אינו מקפיד כיון דיכול לשמש תחתיו ופריך והאיכא מקום כרעי שאינו יכול לשמש שם ומקפיד ודאי ומשני לא קפדי כו' ואין זה סוגית התלמוד כיון דלהמקשה משמע דברירא ליה דיש קפידא והתרצן השיבו שאינו מקפיד ולזה פרש"י לא צריכא דגבוה עשרה לא מכח קפידא אתיין עליה רק דלא הוי כלי לוקח ברשות מוכר שאין זה רשות מוכר וכפרש"י ופריך והאיכא מקום כרעי ר"ל הניחא אם כל המטה תלויה למעלה מי' לא חשיב האי אוירא רשות מוכר אבל הא עומד על רשות המוכר א"כ אכתי כלי לוקח ברשות מוכר מצד מקום כרעי ומשני ע"ז לא קפדי אינשי וק"ל. אבל התוס' פירשו שודאי מכח קפידא הקשה והאיכא מקום כרעי מכח סברא דודאי מקפידין ומשני דבאשתו מיהת לא קפדי אינשי והשתא י"ל שפיר דכן באויר המטה נמי מכח קפידא אתיין עלה ואפ"ה פריך ומשני שפיר וק"ל:

בתוס' בד"ה כגון כו' בהמוכר כו' רוצה לפשוט כו'. לכאורה הול"ל מדבסמוך דקאמר נמי שמעת מניה כליו של לוקח וכו' מדרבא ואי משום דתניא כוותיה ה"נ תניא נמי הכא כדר"י וצריך לעיין אחר זה בהמוכר:

בא"ד א"נ אפי' כו' דלרחוקי כו'. ולעיל כתבו הסברא בהיפך לא קפדי לכל הפחות באשתו וכו' י"ל זיל הכא קמדחי ליה כו' או יש לחלק לענין קפידא קפיד פחות באשתו ולענין רשות שאני וצ"ע:

בתוס' בד"ה מקום חיקה כו' וא"ת פשיטא כו'. במתני' י"ל דינא דידה גופא קמ"ל ואה"נ חיקה וידה שוין אבל למה לי לר"י מקום חיקה קנוי לה דלמא מקום חיקה לא קנוי ואפ"ה מגורשת כנתן לידה דמגורשת בלא טעם דמקום ידה קנוי וק"ל:

בתוס' בד"ה אינו גט כו' ומיהו קשה כו'. דאמתני' דהכא י"ל דטעם דצריך שיאמר הא גיטך כדי שנדע כוונתו לגרש וכיון שאמר כנסי שט"ח צריך שיאמר אח"כ הא גיטך ולכך בהניזקין כיון שאמר לעדים הא גיטך הרי גילה דעתו אבל לר"י דאפילו בסתם נותן גט אפילו גילה דעתו ואמר זה גיטך לא סגי עד שיאמר הרי את כו' משמע דטעמא שתדע היא שמגורשת בגט זה א"כ קשה בהניזקין משמע דאפילו לא אמר לה מידי מגט סגי כיון שגילה דעתו להעדים ודו"ק:

עח:

גמ' אלא רבה ור"י כו' . לרבה ורב יוסף מתני' לענין חוב מפורש במרדכי לא ואבד כפי' רש"י [דא"כ במחצה על מחצה תקשי קושיות התוס' בד"ה מחצה על מחצה נימא המוציא מחבירו עליו הראיה דתרי ותרי ספיקא הוא] רק בפרעו קודם זמנו והמעות מונחים כאן בעין [והלוה רוצה לחזור ולהחזיקו בידו עד זמן פרעון ואז אי קרוב למלוה זכה המלוה כו' מחצה על מחצה יחלוקו] דליכא חזקה לזה יותר מלזה ותירוץ דרשב"א אינו מחוור לי לדינא [שתירץ דכיון דהחוב ברור והפרעון ספק לא אמרינן הממע"ה ומ"מ לא מדמינן ליה לגמרי לאיני יודע אם פרעתיך דחייב לשלם הכל כיון שיש רגלים לדבר שפרעו והספק נולד בפנינו] דסוף סוף כיון שיש להלוה ב' עדיות על פרעון החוב מה לנו לעדים האחרים וודאות החיובא ואין לו דמיון לאיני יודע אם פרעתיך וק"ל:

גמ' היכי דמי מחצה על מחצה. וא"ל מאה אמה מזה וכן מזה דסוף סוף אגיד גביה להס"ד השתא דבקירוב תליא מלתא כל שהוא קרוב לו הרי הוא כמונח ברשותו וכד' אמות שאמרנו מקודם ולמאי דמפרש דבשמירה תליא מלתא ובכל אחד יכול לשומרו או אינו יכול מגורשת ואינה מגורשת צ"ל דלא הוי אגיד ביה דדוקא היכא דבתורת רשותא אגידא ביה כפי' רש"י בד"ה והא אגיד אבל כאן אף שצריכה לשמירתו והוא מסייע לשומרו אין זה מקרי אגיד ודוקא בד' אמות דלעיל או בק' אמה דהוי כד' אמות להס"ד דלענין רשות קרי אגיד משא"כ למסקנא כל היכא שיש לה תפיסת יד לסייע לשמור קרי רשותה אע"ג דברה"ר קיימינן וגט צריך שיבא לרשותה וכיון שצריכין לשמירתו למה קרי טפי ברשותה מרשותו עיין:

גמ' תניא נמי הכי וכו' הוא יכול לשומרו כו'. ולעיל נמי בר"י הוא יכול לשומרו והיא אינה יכולה לשומרו אין להקשות למה לי הוא יכול כיון דהיא אינה יכולה אף שהוא נמי אינו יכול לשמור אינה מגורשת דשניהם אין יכולין לשומרו דהוי מגורשת ואינה מגורשת היינו אינו יכול כל אחד לבדו אבל שניהם יחד יכולין וכמ"ש התוס' בד"ה שניהס אין יכולין זה אינו כלום דצריך לפרש קרוב לו למה מקרי טפי קרוב לו לזה פירש שהוא יכול לשומרו ולא היא ובמתני' גויפא לאוקימתא הראשון דד' אמות נמי לאו דוקא רק דנקיט דבר והיפוכו דאף שאין קרוב לו כיון שאין קרוב לה דהיינו חוץ לד' אמותי' אינה מגורשת וכמ"ש לעיל. ועוד דפירוש והיא אינה יכולה לשומרו ר"ל לבדה דומיא דשניהם אין יכולין לשומרו שאח"כ וא"כ הוצרך לומר הוא יכול לשומרו לבד דאל"כ הוי מגורשת ואינה מגורשת וק"ל:

גמ' אלא לאו ה"ק כו' . לכאורה ל"ל הך הוספה להגיה אף בששניהם אין יכולין לשומרו כלל ואילו בא כלב יכול ליטלו אינה מגורשת [ול"ל להוסיף ולהגיה והוא יכול לשומרו כו'] ואפשר לומר דזה פשיטא טפי כיון דהגט אינו משומר כלל וכמ"ש התוס' בד"ה שניהם אין יכולין אע"ג דפשיטא דהתוס' היינו כנגד היכא שמשתמרת הגט בצירוף שמירתה דאז מגורשת ואינה מגורשת ועדיפא מהיכא שאינה משתמרת כלל אבל כאן דאינה מסייע כלל לשמור [והוא יכול לשמור לבד] שמא גרע [מששניהם אין יכולין לשמרו כלל דביכול הוא לבד לשמור הוי רשותו טפי והו"ל להגיה בשגם היא אינו יכול לשמור ואפ"ה אינה מגורשת]:

גמ' דכתיב ויצאה והיתה. ולא משני דאמרה לה זרוק בתורת גיטין דא"כ [היינו] וכן לענין החוב ואי משום דבקידושין לא שייכא משטה כ"ש היה קשה מאי למימרא:

גמ' איתביה וכן לענין החוב. אע"ג דבחוב צריך שיאמר דוקא זרוק לי חובי כדבמתני' שאני התם דבלא"ה מי הרשהו לזורקו לזה משני דאמר ליה נמי ותפטר:

ברש"י בד"ה כדי שתשוח כו' הוא דהוי קורבא דמתני'. ומחצה על מחצה כששניהם יכולין לשוח כו' ובסמוך דפריך לרב יהודה בד' אמות דידה קנפיל לאו דוקא ור"ל בתוך שתשוח קא נפל מסתמא כי נפל מידה ועיין באשר"י באורך:

בתוס' בד"ה ר"י אמר כו' ועוד קשה דרב אשי כו'. תפסו כאן דלעיל י"ל התם ביכול לשמור כמוה וברה"ר לא תקנו כי"ל הראשון אבל כאן לר"י הוי זה מחצה על מחצה דמגורשת ואינה מגורשת אי נמי אך השתא שתירצו בתוך ד' אמות אפילו יכול לשמור כמוה מגורשת א"כ היאך קאמר רב אשי ברה"ר לא תקנו ד' אמות [ודוחק לומר דיש לה ד' אמות דר' יוחנן שם לא איירי ברה"ר שלא הוזכר רה"ר ומתחלה מכח כ"ש הקשו דאפילו כאן דברה"ר עסקינן קאמר אפילו מאה אמה. זה היה במוסגר] והוכרחו לומר דרב אשי איירי באין יכול לשמור כלל. ויש לראות דלפי"ז בסימטא ובמקום דקונה ד' אמות אפילו באינה יכולה לשמור מגורשת [וצ"ל] כמו שעשו ד' אמות רשותה אע"פ שאין רשותה וה"נ עשו שאינו מינטר כמינטר כמ"ש בסמוך באויר ד' אמות ועיין:

בתוס' בד"ה והא אי אפשר כו' ולכך מוקי לה בב' כיתי עדים וא"ש לישנא דמחצה על מחצה כצ"ל והוא סוף דבור ואח"כ מתחיל הדבור הכא בב' כיתי עדים וא"ת וכו'. ור"ל [בדבור הראשון] כיון דלא ידעינן כו' הול"ל ספק לא מחצה על מחצה אבל בב' כיתי עדים המכחישין הספק נמשך מכח דהוי במאומד מחצה על מחצה עד שלכך אלו אומרים קרוב לו ואלו אומרים קרוב לה משא"כ באין יודעין איזה קדים וק"ל:

בתוס' בד"ה ואת לא תעביד כו' כדאמר לעיל תיזל כו'. אף דהתם היה בשכ"מ מ"מ לשויה מגט פסול כשר אי אפשר והו"ל לאצרוכה חליצה כדקאמר הוי עובדא ואצרכוה כו' ומעובדא דפסלא דהוי דיעבד אין ראיה אע"ג דאף בדיעבד קאמר ואת לא תעביד עובדא מ"מ דלמא רב יוסף ה"נ קאמר אי הוי ד' אמות ודאי אינה מגורשת ואי לא מגורשת לחומרא וק"ל:

בתוס' בד"ה לגיטין וכו' והקשה ר"י כו'. אפשר לומר דבגיטין בע"כ קנוי לה וזכתה בעצמה להיות מותר לעלמא ופקע שיעבוד הבעל מינה בע"כ מגזירת הכתוב אע"ג דבשעת קניית הגט היה בע"כ אין ביד הבעל לחזור משא"כ בחוב אף דהוי נתינה לענין פטור הלוה [אף בע"כ] מ"מ אילו זרק לו חובו תוך הזמן במשל בע"כ דמלוה שאינו רוצה לזכות בו עתה נראה דהלוה יכול לחזור בו ולמשוך המעות אצלו אם נתחרט ודו"ק היטב:

בתוס' בד"ה אם יכול כו' . פשוט דגמרא היה משמע אינה מגורשת כ"ז שיכול לנתקו לא נגמר הנתינה ואם רצה חוזר בו וכן לא הוי גרושה לאיסור כהונה וכל כי האי גוונא ואם אח"כ מניח המשיחה מלאחוז בידו [וה"ה אם קפצה ידה אח"כ דדוקא ב"ז דאגידה ביה אינה מגורשת] הוי גט אח"כ משעה שאינו אוחז המשיחה אבל ר"י משמע ליה אם נתן הגט לידה בשעה שידה פתוח אפילו קפצה אח"כ לאחר שהניחו אינה מגורשת כיון דבתחלת הנתינה היה יכול להביאו אצלו וק"ל:

בתוס' בד"ה ותתגרש כו' וא"ת כו'. וה"ה באיבעיא דר' אלעזר קשיא להו רק הקשו מקודם ואינו נראה לומר דבר' אלעזר י"ל דאיירי במינטר אבל מנ"ל לסתמא דגמרא להקשות דלמא ר"י איירי באינו מינטר דזה דוחק:

בא"ד וי"ל דאויר ארבע אמות חשיב ליה מינטר כו' . ובעייתו אם תקנו כלל שיקנה אוירא דד' אמות אע"ג דמינטר ובסמוך דאויר קונה היינו אויר גג וחצר דהוי רשות מדינא וק"ל:

בא"ד ור"י וכו' . אבל בסמוך פריך שפיר והא לא מינטר דבאויר גג וחצר דקונה מדינא דקלוטה כמי שהונחה ודאי צריך שיהא מינטר כאילו הונחה גופיה דצריך שיהיה מינטר אבל ד' אמות דלא קני רק מתקנת חכמים לזה מבעיא ליה אם תיקנו באויר אע"ג דלא מינטר דכיון דעשו בזה שאינו רשות [כרשות] כן [עשו לא מינטר כמינטר] ובמונח לארץ בד' אמות קונה מתקנה דמסתמא משומר בתוך ד' אמות וכי היכי דקני במונח ה"נ היה מסברא דקונה באויר דקלוטה כמי שהונחה דמי רק מספקא ליה הואיל ולא מינטר באויר דבגג וחצר דלא קני באויר אם לא במינטר אבל הכא מספקא ליה אם קני אפילו לא מינטר כיון דעשו כו' אבל אי אפשר לומר דבסמוך פריך והא לא מינטר ותיפשוט בעיא דר' אלעזר [דאם כן הול"ל ותפשוט כדקאמר הכא] וק"ל:

עט.

במתני' כיון שהגיע לאויר הגג כו'. לא קתני כיון שיצא מרשות החצר כדבסיפא משום דכנגד אויר מעקה עצמו אינה מגורשת ולהכי קתני נמי לאויר הגג ולא לרשות הגג דמעקה קרוי נמי רשות הגג ולמ"ד פחות מג' כ"ש דבדוקא נקיט לאויר הגג ולא מרשות החצר:

שם במתניתין נמחק או נשרף. הא דלא נקיט ברישא נמחק או נשרף עיין בר"ן אליבא דהרמב"ם ע"ש:

גמ' והא לא מינטר. אף דהיא עומדת על הגג מ"מ אין בידה לשמור מפני הרוח ואף שכתבו התוספות האי עומדת היינו כמי שעומדת כו' [דמשמע דאם עומדת ודאי משתמר היינו כשעומדת מצד עמידתה] מינטר לענין כלבא וגנבים לאחר הנחה או כמו שעומדת אצלו בד' אמות [דמשתמר אף מן הרוח כמ"ש התוס'] מ"מ פריך שפיר דמיירי אף בעומדת חוץ לד' אמות כמ"ש התוספות לעיל בד"ה ותתגרש:

גמ' הכא בפחות מג' כו' . לכאורה אם משתמר למה לי לבוד ואם אינו משתמר כי נח מאי הוי ועיין מ"ש סוף שמעתא זו ודו"ק:

גמ' כגון שהיו כו' עודפות על העליונות. קשה כיון דאיירי בעודפות א"כ מינטר גג מזיקא ע"י מחיצות החצר שמגינים שאינו יוכל הרוח לבא לשם כדמשמע בתוספות בד"ה כגון וק"ל [ואינו קושיא דגמרא לא נחית מתחלה לעודפות וסיפא מחדש לן עודפות מדקתני כיון שיצא מרשות הגג ופריך מה בכך שיצא מרשות הגג והא לא מינטר ואכתי לא בא במחיצת החצר ואיירי ברישא בסתם חצירות ולזה מפרש בגג גופא דמינטר. זה היה במוסגר] ובסמוך בב' חצירות מבואר בהדיא מאי אמרת אינו משומר מבני החצר הא ע"י שעומדת על ראש הגג [ברישא] ובתוך החצר [בסיפא] משתמרת וא"כ למה לי מעקה ופחות מג' וכו' ודו"ק וא"ל כיון דסתם גג גבוה י' הו"ל משתמרת בלאו דידה וכפי' רש"י ולזה הוצרכו התוספות לפרש כמי שעומדת [וא"כ אינה עומדת אצל הגג] והתוס' בב' חצירות בסמוך איירי במחיצה נמוכה מי' חדא מאי פסקא ועוד דאכתי למה לי מעקה ופחות מג' כיון דעודפות ועיין:

גמ' כמאן כרבי וכו' . אפשר לומר דנקיט רבי לאפוקי רבנן דיליה דאילו כרבנן כר"ע מצי אתיא דדוקא ברה"ר לא ס"ל קלוטה כמי שהונחה דמיא דליכא מחיצות משא"כ כאן בשמעתין דאיכא מחיצות לזה פריך דלא כרבנן דרבי דפליגי אפילו ברה"י והשתא אין מקום לקושיות התוספות ודו"ק. ולא משני אפי' תימא רבנן ושאני הכא דסופו לנוח באותו אויר דשמא פליגי רבי ורבנן אף בסופו לנוח וקלטו רוח או כלב ועוד דלצד בעיא דרבא [בפ"ק דמציעא] דאויר שאין סופו לנוח [אי] כמונח דמי דהיינו ממש כפלוגתא דרבי ורבנן מיבעיא ליה לענין קנין ותיקשי כמאן כרבי באותו צד ורוצה תלמודא לדחות דחיה שהולך בב' צדדין ועוד דרבא בעצמו קאמר הך סברא בסמוך ג' מדות בגיטין כו' אבל הכא משום אינטורי כו' ואיהו הוצרך לומר סברא דמינטר משום ספיקא דבעיא שלו ודו"ק ובח"ש מניחו בתימה:

גמ' לא שנו אלא שקדם גט לדליקה. האי לא שנו דנשרף הו"מ לעשות ברישא רק סיבת המחיקה יכול לבא מכמה ענינים שונים לא יכול למינקט דבר פרטי בלא שנו משא"כ בנשרף נקיט דליקה ואפשר לומר דבנמחק לא ברירא כל כך המחיקה שאפשר שיבאו עליה ויהיה רשומו ניכר לכן אין חילוק ולא שייך בזה מעיקרא למחיקה קאי ודו"ק:

גמ' שלש רשויות תלוקות. נמחק שלש וכן משמע מרש"י ואינו מוכרח למוחקו דר"ל גג בית וחצר לאפוקי גג וגג כדבסמוך ודו"ק בפי' רש"י ולפי"ז צ"ל גג וקרפף חדא תשמישתא הוא ואין מקפיד:

גמ' למה לי אויר הגג. אין ר"ל אפילו באויר החצר נמי דהוי דרך עלייה רק ר"ל יציירו בדרך ירידה בתצר וק"ל:

גמ' הא דאמר רבי קלוטה כו' . ולא נקיט ר"ע לאשמעינן דאפי' רבנן דרבי דפליגי אפילו ברה"י לא אמרינן קלוטה מ"מ הכא מודו וצ"ל שר"ל הכא מודו בציור קלוטה דלעיל שסופו לנוח באויר זה רק נמחק או נשרף כדלעיל אפילו תימא רבנן וכו' ובאין סופו לנוח דהיינו מרה"ר לרה"ר דרך פתח רשות היחיד דהיינו פלוגתא דרבי ורבנן לענין שבת מבעי ליה לענין קנין בעיא דארנקי והומ"ל הא דאמר ר"ע קלוטה כמי שהונחה דמיא אפילו ברה"ר מ"מ הכא משום מינטר בעי עודפות רק נקיט דינו אליבא דהלכתא ודו"ק:

גמ' והא דאמר רב חסדא כו' ובראשו טרסקל כו'. לרבותא דגיטין נקיט לה [דאפ"ה אינו גט] דר"ח אמר דינו בל"ז לענין שבת רק [לכאורה לשבת גופא בעי הנחה ע"ג מקום ד' אפי' ברה"י כמו שאמרו גבי ידו בפ"ק דשבת ועיין ברשב"א ובח"ש בזה. ולקושטא נראה דט"ס הוא דבשבת הוזכר דברי ר"ח כמה פעמים וליתא תיבת טרסקל ובידו דוקא פריך והא בעינן מקום ד' על ד' דאדם חולק רשות לעצמו אבל בקנה נעוץ ברה"י אפילו כל שהוא ברה"ר דוקא בעינן טרסקל ומשם נמשך הטעות ע"ש בשבת ובהדיא פי' רש"י בשבת דף ז' ע"א בהך מימרא דרב חסדא נעץ קנה סתמא אינו רחב ד' כו' דלא בעינן הנחה ע"ג מקום ד' ברה"י ודו"ק:

גמ' והא לא מינטר. ק"ק מ"ש מונח על טרסקל רוחב ד' [למאן דגריס טרסקל] ממונת על גג דמשמע לעיל דא"צ מעקה במונח דאפילו בפחות מג' א"צ מעקה ולא מחלק לעיל בין גג גבוה הרבה או לא או רוחב הרבה או לא ואפשר לומר דשאני גג דרחבו למטה כלמעלה ואין כח לרוח לשלוט כל כך כמו טרסקל על קנה כל שהוא ועי"ל דלעיל היא עומדת על ראש הגג וכשמונח או כשהוא פחות מג' יכולה לשמור משא"כ כאן שהוא בגובה הרבה אינה יכולה לשלוט ולשמור שם ודו"ק:

ברש"י בד"ה אבל נמחק כו' אינה מגורשת כו' לא מקרי נתינה כו'. ובגיטין בעינן ונתן מיושב בזה קושית תוס' בד"ה דרך עלייה וק"ל ועיין ברש"י בב"מ בע"א:

בתוס' בד"ה היתה כו' שעומדת ברשותה כו'. וכן לתירוץ דאושלה אורי לן בזה דמסתמא מקום שעומדת אושלה לצורך גיטה ואילו עומדת למטה לא קני ברישא וק"ל:

בתוס' בד"ה כגון כו' דאיסור שבת ואיסור גניבה באין כאחד כו'. לשון זה אינו בגמ' שם ועיין בחידושינו שם מ"ש בעזה"י ופשוט דברי התוס' אלו לקושטא דאיכא למימר דאף לר"ע בעי עודפות כיון דבמינטר תלוי ומ"ש בדבור אח"כ אזיל בה"א דמקשה וק"ל דגמרא דמרובה ע"כ אזיל לפי האמת דהכא דמחלק בין קנין לשבת דאל"כ ניחא שפיר לרבנן דבאין כאחד לס"ד דהכא [והתם קאמר כמאן כר"ע דלא כרבנן] ודו"ק:

בא"ד דרה"י עולה עד לרקיע. ברה"ר נמי ס"ל לר"ע קלוטה כמו שהונחה דמיא רק דוקא עד י' טפחים ולמעלה מי' ברה"ר מקום פטור הוא והכא אע"ג דגבוה י' כיון דרה"י הוא עולה עד לרקיע וק"ל:

בתוס' בד"ה כמאן כו' דכר"ע לא כו' מדמצריך כו'. והא דבעי מעיקרא והא לא מינטר ולא משני ר"ע היא למאי דס"ד השתא אינו קושיא שהרי הן ב' מקשנים והסתם גמרא ידע שפיר לחלק בין קנין לשבת וכמימרא דרבא בסמוך וכבעיא דרבא התם לענין ארנקי אם יש חילוק בין שבת לקנין רק רב אסי ור"ז לא ס"ד כן [וסברי דמאי דבעו כל אמוראים הקודמין מחיצות עודפות משום דסברי כר' ולא כר"ע] ודו"ק:

בתוס' בד"ה דרך עלייה. לעיל ותתגרש מאוירא כו' ובמתני' דהכא דמתגרשת מאוירא וכן מדרך ירידה לא קשה כלל דעדיפא הכא שסופו לנוח באותו אויר אלולי קלטה כלב וכה"ג אבל מהא דאינה מגורשת בדרך עלייה אע"ג דסופו לנוח באותו אויר שהרי הוא תוך המחיצות הקשו במכ"ש שלא תתגרש התם וק"ל:

עט:

גמ' ב' חצירות זו בתוך זו. כן מצאתי מוגה וכצ"ל דומיא דב' קופות ממש וכן משמע לשון הגמ' עודפות על הפנימית לשון רבים ובתוס' בד"ה פנימית ומיירי כשמחיצות החיצונה מפסיקות לשון רבים ואילו בציור זה לפנים מזה ממש מפסיקות כזה ושאין מפסיקות כזה לא א"ש וכן בציור צ"ל נמי שמחיצות הפנימיות הסובבין מבחוץ אותן ג' מחיצות עודפות נמי על מחיצה הרביעית החולקת בין פנימית לחיצונה:

גמ' איכא דאמרי כו' אם נתגרשה תנשא לכתחלה. לפ"ז ר' יוחנן דלעיל דף ע"ו ע"ב ה"ז גט קתני דלא הוי גט ישן כו' לא ס"ל כהך לישנא ולפרש"י והלך בעלה למדה"י כו' א"ש ועיין באשר"י:

במשנה לא פירות ולא מזונות. עיין בר"ן:

שם במשנה בת ישראל נפסלה מן הכהונה. ביבמות פריך פשיטא ומשני בת לוי מן המעשר כו' איצטריכא ליה וכ"ה לפירוש התוס' כאן דהוי גרושה מן התורה ופסולה משום גרושה:

ברש"י בד"ה מטמאין לה אם כהנים הם הוא סוף דבור ומתחיל הדבור מן הכהונה דזונה היא וכצ"ל ור"ל אם השני כהן ועבר ונשאה באיסור או לא ידע שהיא גרושה וסבר שהיא פנויה שמת בעלה:

בתוס' בד"ה והא דאמר ר"י אמר שמואל כו' וא"ת א"כ כו'. דבל"ז ניחא באותו הגג שרי לטלטולי בתוך ד' אמות אע"ג דנפרץ כו' לא יהא בגג האיסור גופיה ומגג לגג אפילו בתוך ד' אמות אסור אבל השתא להוליך לביתו אפילו מגגו נמי אסור:

בתוס' בד"ה פנימית גופיה כו' לאו דוקא משועבדת כו'. כלומר שאם יפלו שיחזור ויבנה דא"כ כו':

בתוס' בד"ה דהא לא נח כו' משמע אפילו מונח בחלל כו'. דומיא דהגיע לאויר מחיצות החיצונות שפירושו תוך החלל וק"ל:

פ.

גמ' משום דמלכותא הוי. לכן לא אמרינן מאי דהוה הוה כדקאמר מקודם אבל מלכות מדי כו' מה דהוה הוה אבל בנין הבית אמרינן שפיר מה דהוה הוה וכדי שלא תקשי גם זה מלכות הוי מלכות ישראל לזה פי' רש"י דאיכא שם מלכות במנין מזכיר שם מלכות משא"כ בבנין הבית ולבריאות עולם מפורש בתוס' מעבר לדף:

ברש"י בד"ה אחיו של שני כו' ואחיו של ראשון צריך לחלוץ מן התורה. צ"ל לפרש"י כיון דכל המקדש אדעתא דרבנן וכו' ודעת רבנן שהקידושין לא יתבטלו ע"י גט כזה שבא אחריו ואדעתא דהכי גמר ומקדש:

בתוס' בד"ה שינה שמו כו' לא שינה ממש. דא"כ לינקיט לא כתבו כלל דהוי רבותא טפי דפסול נמי כדלעיל בעובדא דשקיל ס"ת ויהיב לה וכמ"ש התוס' שם:

בתוס' בד"ה שם עירו כו' כיון שא"צ לכותבו כלל כו'. ומקום דירה פסול באמת אם לא כתבו כלל כמ"ש כבר ולא כמשמעות הגהת אשר"י לעיל פ"ב בשם ר"י וא"ל היא גופא טעמא מאי למה הצריכו שם דירה טפי היינו טעמא משום ב' יב"ש בב' מקומות ודאי שכיחי גם שם דירה מבורר ונודע וניכר ע"י כן טפי משא"כ מקום לידה אינו מבורר כלל ואינו ניכר טפי ע"י כן וכיון דכותבין מקום דירה תו לב' יב"ש בחד מקום לא חיישינן ולא הוכיחו מדלא מוקי היה במזרח אדירה ושינה עירו בלידה דמשמעות הוא עירו דהשתא דהיינו או עמידה או דירה או הסופר אבל לידה לא מקרי השתא עירו ועוד שהתוס' רצו השתא להוכיח אפילו שינה ממש כשר בלידה ואילו מזה לא מוכח שינה ממש דמתני' איירי בב' שמות בב' מקומות דומיא דשינה שמו ושמה ובמקום עמידה דבסמוך לא מצו להוכיח יותר והוכיחו לכל הפחות זאת:

בתוס' בד"ה כי יתביתו כו' ולרבותא כו'. ומתני' לא נחית לרבותא או שמא בדיעבד אינו פסול במקומות הסמוכות רק מזרח ומערב:

בא"ד וה"ה עדים שלא יחתמו כו' . עיין באשר"י ויותר במרדכי דעיקר קפידא משום עדים:

בא"ד שמא איחרוהו וכתבוהו כו' . ר"ל שההלואה בר"ח אדר היה בשילי ואח"כ בר"ח ניסן היו העדים בהיני וכתבו השטר והעמידו הלואה שנעשה בפניהם בשילי על היום הזה [ר"ח ניסן] ולכן אף שאמרו העדים עמנו הייתם בר"ח ניסן בהיני אינן נעשין זוממין על ההלואה שכתוב בשטר שנעשה בר"ח ניסן בשילי וק"ל וכפרש"י באד"מ וכתב שם אע"ג דאמר ליה ר"ה וכו' כי יתביתו בהיני כו' היינו לכתחלה כו' ע"ש ואינו נראה לפרש כיש אומרים שמא אחרוהו כו' שר"ל שכתבו השטר באדר בשילי מקום ההלואה [והעמידו זמנו בניסן ולכן אף שאמרו העדים] עמנו הייתם בר"ח ניסן בהיני [אין נעשין זוממין] ולפי"ז צ"ל ראייתם הוא מכיון דמאוחר כשר א"כ גם שילי בהיני [דהיינו שנכתב בהיני בר"ח ניסן וכתבו שילי] יש להכשיר שיאמרו הרואים שאחרוהו וכתבוהו וכמו שהקשה אח"כ ר"י להכשיר בגט כו' ואינו נראה כלל דא"כ למסקנת התוס' מנ"ל לחלק בין גיטין לשטרות דלמא בשטרות נמי פסול שילי בהיני כיון שאינו כותב מקום שעומד באותו שעה מיחזי כשיקרא משא"כ בגט מאוחר שכתב מקום שעומד בשעת הכתיבה וכועוד י"ל ודוחק לומר דבמסקנא חזרו מחילוק דגט ושטרות ועוד דהו"ל לאתויי משנה שלימה שטרי חוב המוקדמין פסילין והמאוחרין כשרים וק"ל ולשון שמא אחרוהו וכתבוהו ולא כתבוהו ואחרוהו משמע כמו שפירשתי ולכן פירשתי כן ויש לעיין שם בתוספות:

בא"ד אע"פ שלא יהיה הסופר שם כו' . ר"ל והוה שם כו'. ר"ל והוה כשעת הדחק כיון שאין להם סופר שם ואפ"ה לא יפה עושין ויש מפרשים אע"פ שלא כו' דהשתא מחזי כשיקרא וכמ"ש לקמן בסמוך בוי"ל וכן בוקשה לר"י הלא אם יראו שלא יהיה הסופר בעיר ביום הכתיבה כו' ואפ"ה נוהגין לעשות כן בזה לא יפה עושין ומדוקדק בזה ההסופר בהא וק"ל:

בא"ד אע"פ שכתב מן האירוסין זמן שלאחר נישואין. דבכתב זמן האירוסין הוי גט ישן כיון שמיחד עמה אח"כ ונשאה לאשה אע"פ שכל מאוחר ר"ל שההלואה נעשה היום וכתבו הזמן כאילו נעשה אח"כ ואילו אם דעתו ללות למחר וכותב השטר על למחר אין זה צריך בושש דשפיר דמי מ"מ בגט שכותב לכשאכנסנה אגרשנה קרוי מאוחר דאי אפשר למצוא בגט מאוחר בענין אחר דאף אם נתן לה הגט עכשיו אינה מגורשת אלא מזמן הכתוב בו כמו שכתבו התוספות והאשר"י לעיל בשמעתין דמפני מה תקנו זמן בגיטין ודו"ק:

בא"ד וי"ל שמא כו' . ולהכי פסול שילי בהיני שאם לא יראו הסופר כו' וכי תימא למה תקנו שיהיה בעיר לבסוף לתקנו אף אם לא יהיה בעיר ויהיה שילי בהיני כשר דיתלו בזה דפסלוהו מאוחר אם לא יהיו בעיר משום דמיחזי כשיקרא בשעת כתיבה שמאחר הזמן ואין להקשות א"כ יתרצו בקצרה דשילי בהיני פסול משום דמיחזי כשיקרא בשעת כתיבה משא"כ מאוחר דכשר דמאוחר נמי מיחזי כשיקרא במה שמאחרין הזמן רק אח"כ בועוד י"ל חלקו בכך כיון דלא מיחזי כשיקרא בהא שכותב מקום שעומד שם וק"ל:

בא"ד ועי"ל בגט מאוחר כו' בשעת כתיבה ולא מיחזי כשיקרא אע"פ כו'. כצ"ל:

בסוף הדיבור ויסברו העולם שהקדימוהו לרווחא ולאלומי החשש וק"ל:

פ:

גמ' לערבינהו כו' . דהוי מענין אחד פסול דגט משא"כ אידך בבות:

גמ' זינו לא לימא כו' . ר"ל זנות במזיד דבהכי איירי רב המנונא דנשאו בעצמו הוא זנות בשוגג:

גמ' כ"ז שיושבין ועסוקין באותו ענין זהו כו'. כצ"ל:

ברש"י בד"ה זינו לא כו' דקם ליה בלא יבנה כיון שלא בנה כו'. ונמצא פוגע באשת אח שלא במקום מצוה דהוי בכרת אבל מה שנשאת לאחר אין מעלה או מוריד בה"א זו דליתא לדרב המנונא רק מכח שחלץ נגע בה ואין מחוור לי מה שמחק הח"ש ע"ש:

ברש"י בד"ה דמיחלפא כו' אבל זנות לית ליה קלא כולי האי ומידע ידעי כו'. הדברים כפשטן ומשמען ואריכות של הח"ש לא נכנס באזני כעת:

בתוס' בד"ה זו דברי ר"מ כו' דמשמע מגורשת ותנשא לכתחלה כו'. לאפוקי שלא תימא מגורשת לענין הולד כשר ולא פליגי לזה כתבו שמשמע שמגורשת לכתחלה ולא בקשו לדקדק השתא דמשמע תיגרש לכתחלה וכפירוש ר"ת רק אף אם נניח שפירושו דתנשא לכתחלה מ"מ קשה וכן בסמוך אבל לשם מלכות אחרת אסור לגרש בו ובדיעבד הולד כשר נקטו ב' קצוות וכן מ"ש אח"כ ולדידיה אסור לגרש לכתחלה גם כן לרווחא כתבו כן אף שלא נדקדק אם תנשא בדיעבד [אם נתגרשה] או הולד דוקא כשר בדיעבד ולא תנשא סוף סוף לכתחלה אסור לגרש וכוונתם במ"ש דפליגי ולא בקצרה הלכה כרב באיסורי דדוקא היכא דפליגי רב ושמואל הלכה כרב משא"כ במימרא דרב באנפי נפשיה לא פסיקא הך כללא ועוד כדי להקשות לספרים דגרסי לעיל אמר ר"י אמר רב א"כ פליגי דרב אדרב דלהכי הוצרך הרב ר' אלחנן לחלק בין סנטר כו' ליישב ספרים דגריס רב בתרוייהו וק"ל ואין ענין לפרש [מ"ש] ולדידיה [היינו] לשמואל או כמ"ש בח"ש לדידן אסור מיהא לכתחלה ויש שם טעות לבית הלל צ"ל לכל הפחות נמשך מר"ת לב"ה וק"ל:

בא"ד אבל לשם מלכות אחרת כו' . טפי הול"ל שלא לשם מלכות כלל אסור כו' דהוי רבותא טפי ודומיא דלבריאות עולם אך ר"ל ר"ה אמר רב דלא נקיט סנטר דקאי אמתני' דנקיט לשם מלכות אחרת אע"ג דבמתני' נקיט נמי לחורבן הבית דלא הוי מלכות:

בא"ד ומה שאנו כותבין כו' . דהשתא אנו נוהגין דלא כמאן דלכ"ע פסול לבריאות עולם דאפילו שמואל דוקא בסנטר מכשיר דעדיף טפי משלא לשם מלכות לפירוש הרב ר' אלחנן ובתחלה לא היה קשה רק הא קי"ל כרב וכו':

בא"ד והרב ר' יוסף כו' . דלהסברת תירוץ הראשון סוף סוף כל דבר שנאסר אף שבטל הטעם צריך מנין אחר להתירו כדאיתא פ"ק דביצה לזה פי' המלכיות אין מקפידין על כך ואפילו מדינא דגמ' עצמו שרי אותן שאין מקפידין ומנהגינו עכשיו אפילו לר"מ דהא טעמא משום שינוי הזמן דאילו מדינא דגמ' [בזמניהם] אף לרבנן אסור דדוקא סנטר דעדיף משא"כ לפירוש ר"ת דמדינא שרי דסנטר גרע מהכל לבריאות עולם אתיא דוקא כרבנן ולא כר"מ:

בא"ד והשתא א"ש כו' . דלפי' רש"י לערבינהו בהדי שלום מלכות לא א"ש כל כך כיון דפסולין שאינן דומין כ"כ ואע"ג דתני נמי היה במזרח דדמיא לשינה שם עירה מ"מ אין חובה בשביל כך למיתני שינה שם עירו דאדרבה היה במזרח לא הו"ל לשנות בהדי שלום מלכות:

בא"ד ומיהו קשה לפירוש ר"ת כו' . דלאידך פירושים ניחא דפריך לקמן לרב דהכא דאמר הולד כשר ועיין במלחמות שהסכים לפרש"י ע"ש:

בתוס' בד"ה נשאו אין כו' ועוד לאיכא דאמרי כו'. מנ"ל הה"ה להקשות כיון דטעמא דבנשאו ליתא בזינו אבל בדיחויא דלישנא קמא לא נשאו וה"ה לזינו ליש לומר ודאי י"ל כן דמתני' ס"ל ג"כ דינא דרב המנונא דאסורה ליבם מטעמא שיש לו לרב המנונא ומתני' איירי בנשאו משום לישנא מעליא אבל לאיכא דאמרי מנ"ל להקשות כיון דזינו אינו מוכרח דהא טעמא דבנשאו ליתא בזינו אבל לפירוש ר"י אתי שפיר דמכח הכרח מקשה באיכא דאמרי נשאו וה"ה זינו:

אפשר לומר לפרש"י דאיכא דאמרי ס"ל א"ל גזירה בגופיה אם לא דאסור זנות במזיד מדקאמר נשאו וה"ה לזינו ומה ענין לזה עם זה אלא מהאי טעמא וכמ"ש התוס' ולזה צ"ל [בדיחויא] דמיחלפא אבל בלישנא קמא דלא מידכר מיחלפא טעמא כפשוטו משום גזירה בגופיה אע"ג דזנות במזיד מותרת והתוס' מפרשים ס"ד דלישנא קמא כמסקנא דאיכא דאמרי דשניהם דלא כרב המנונא ונשאו דוקא משום דמיחלפא וא"צ לזוכרו בלישנא קמא כיון דבין לס"ד ובין להאמת דלישנא קמא יכול להיות קיים סברא דמיחלפא רק שלהאמת א"צ כיון דאיתא לדרב המנונא ישנו משום גזירה בגופיה אבל לאיכא דאמרי לא ס"ל להס"ד כלל סברא דמיחלפא וזה מחדש לו התרצן:

בא"ד ועוד אמאי לא דייק נמי כו' . והתם ודאי אין לדייק דזינו אסור מדאורייתא מונטמאה א"כ ש"מ דע"כ אין זה דיוק:

בא"ד כיון דזינתה במזיד לא מיתסרא כו' . אינו נראה שהטעם משום שיתלו בזנות דהיתירא וק"ל:

בא"ד דהוי משמע תרוייהו כו' . דבשלמא בהאשה רבה הוצרך לאשמועינן דגזרינן להכי נקיט נשאו דשמעינן תרוייהו דלית לן טעמא שם בנשאו אלא משום גזירה שמא יאמרו כו' דהא ליכא למימר מיחלפא כו' א"כ ש"מ זינו נמי דאי לאו דאסור מדאורייתא זנות במזיד לא הוי גזרו אשוגג ואילו תני זינו לא הוי ידעינן נישאו דדלמא לא גזרינן מעולם אבל כאן הול"ל זינו דשמעינן תרווייהו דכיון דאסור זנות במזיד א"כ גזרינן בשוגג גופי' דומיא דהאשה רבה דמ"ש אך השתא דנקיט נשאו דאיכא למטעי דזינו שרי ונשאו אסור לא משום גזירה דבגופיה רק משום דמיחלפא בהאשה שהלך וכו' דשם יש לגזור שמא יאמרו כו' כיון דזנות דמזיד פשיטא דאסור שם מדאורייתא וק"ל:

בא"ד וה"ה דהו"מ למידחי כו' . דבשלמא לפי' רש"י ודאי עדיפא דחי שם אדרבה אס"ד דמקשה קשה מאי ס"ד וכו' כמו שכתבו התוספות ועוד וכו' וק"ל:

פא.

גמ' אילימא דאי מבטלין קלא כו' . ונקיט כתב דמעשה שהיה כך הי' וכ"ע קרי לנתינה כתיבה:

גמ' דורות האחרונים ר' דוסא. אבל ב"ה אינו מחמיר כב"ש אבל אינו מיקל משא"כ ב"ש ור' דוסא מקצה אל קצה:

בתוס' בד"ה לא כל הימנו וא"ת לרב אדא כו' . להא אפשר לומר שהיא משחדתו בממון לעשות קנוניא זאת כדי שתפקיע עצמה מבעלה השני אף שסוף סוף אסורה לראשון מה בכך:

שם וא"ת לרב אדא כו'. אבל לשמואל י"ל בדוחק שניחא להו לבטל הגט שיחול מעצמו אישות שיש לה עם בעלה הראשון מלהחזיר ומלהנשא מחדש לקדש קידושין חדשים עם הראשון וכ"ש אם הוא כהן שאסור להחזירה רק זכות הראוי לשני אינו מדוקדק יפה:

בתוס' בד"ה ובנהרדעא כו' אפילו ע"י עדים כו'. דאל"כ דלמא בעייתו ע"י עדים ולזה הקשו והא דאמרינן כו':

בתוס' בד"ה טרקסמון כו' ועוד צ"ע כו'. דשאר ירק חייב מדרבנן לעשר ולהכי נקיט טרקסמון בדיוק אם נעיין שהדין כן:

פא:

גמ' אדם עושה בעילתו בעילת זנות. ובפנויה בעלמא לכ"ע אדם עושה בעילתו בעילת זנות דדוקא הכא הואיל שהיתה אשתו אמרינן טפי לשם קידושין אף שיש סברא לאידך גיסא. ובמה שהקשו התוס' ד"ה ב"ש אפ"ל נמי סברת הירושלמי דלעיל דף ע"ט ע"ב בד"ה ב"ש דכל אחד לטעמיה אזיל רק תלמודינו אין נראה דס"ל כן ודו"ק:

גמ' במאי פליגי. דא"ל פליגי באדם עושה בעילתו בעילת זנות ולכ"ע הן הן עידי יחוד כו' לאפוקי ר"י ורשב"א דלא נחלקו בלא ראוה כו' דאם כן ומודים במן האירוסין כו' לא הוי הודאה ממין הטענה וק"ל:

במשנה הכל משלימין כו' . אף דמשמע לכתחלה כמו הכל שוחטין ועיין פ"ק דחולין מ"מ מברייתא ואם השלים כו' משמע דיעבד הולד כשר אבל לכתחלה לא תנשא:

גמ' כ"ע ידעי דקרוב הוא. ואשה נכשיר לפי"ז ור"ע אמר אלא הקרובין הראוין כו' יש ליישב בדוחק כיון דהכל יודעין דאשה היא וקצתן אין יודעין דין עדות משא"כ בקרוב או גזלן דאין הכל יודעין וקצתו יודעין ישנו ג"כ כנגד זה מקצתן יודעין דיני עדות:

ברש"י בד"ה רב יוסף מתני במלתיה דר' זירא כו' אבל כו'. כצ"ל:

ברש"י בד"ה דלמא אתי לקיומי כו' . וב"ד אין יודעין שהן קרובין ויקיימוהו בעדים פסולין והרואים ילמדו מזה להכשיר פסולין במקום אחר אף דבגט זה גופיה ליכא תקלה דסוף סוף כשר הוא:

בתוס' בד"ה בגט קרח כו' והא דלא תני לה כו'. ולא תני גט קרח קודם הא דכתב סופר כו' דסוף סוף היה צריך לאפסוקי בפלוגתא דבן ננס ור"ע:

פב.

גמ' דאי ס"ד בעי רצופין כו' וליכשר ביה טובא. אע"ג דלאיזה צורך נתקן מקום בשביל כן כדי להכשיר הרבה והוא היפך הכוונה במקושר שיהיה לו טורח בעשייתו ואף דלא רצו לפסול קרובין במקושר כיון דכשירין לעדות אחרת מ"מ לקבוע מקום בשביל כן למה לנו וק"ל:

בתוס' בד"ה צא והשלם כו' קרובים כשרים למלוי. והכא לא הכשירו אלא עד אחד קרוב כיון דמכל תלתא מקיימינן ולא קבעו לו דוכתא אבל למלוי לעולם תתומין בראשונה למלאות ב' שיטין וצריך לעיין שמה. כוונת רש"י לכאורה י"ל שלא תימא לאח"ז כשבאה אשה בגט כזה לפני רב אמי שקשריו מרובין מעדיו דזה פסול דלמא הבעל אמר באמת כולכם דמסתמא למנין קשרים הזמין עדים וכדבמתני' ואין מועיל השלמה אלא בתחלה כשידענו באמת שלא אמר הבעל כולכם ורק משום הרואים לאח"ז יפסלוהו לזה פירש דאיירי בשעת נתינה רק מ"מ אף לאחר נתינה והעדים בפנינו ואומרים שלא אמר כולכם נמי מועיל השלמה ואולי כיון שבא בפסול ליד האשה שחכמים פסלו לגט כזה משום הרואים תו אינו מועיל השלמה לזה הוצרך לפרש ועדיין לא נמסר לה והשתא נמי אין לחוש כ"כ מ"ש והסופר כו' ולולי דבריהם לא היה נראה כלל שנתכוין רש"י לזה וק"ל: