מהר"ם שי"ף על הש"ס/ביצה/פרק ד

לג:

ואם קטמו פטור אבל אסור כו'. ר"א הוא כדבסמוך ר"א דקאמר חייב חטאת הכא פטור אבל אסור כו':

אין להקשות בשמעתין דהא הוי מוליד ריחא כשקוטמו. דאינו אלא מוסיף ריחא עיין לעיל דף כ"ג תמצא בהדיא. וברש"י שם ט"ס וצ"ל ובהמביא [ובקצת ספרי ש"ס איתא כן]:

ברש"י בד"ה שלא יקטמנו אקיסם קאי דלא כתוספתא עיין באשר"י. ולישנא דקטימה משמע לגמרא דידן [דלתוספתא ע"כ קטימה שייך גם בכלי עיין באשר"י] ביד ולא בכלי לכן לא משני לעיל הברייתות כאן ביד כאן בכלי [ותרווייהו כרבנן דבכלי אף לרבנן חייב חטאת בלחצוץ כמבואר ברא"ש. לכן גזרי' בלהריח וביד דפטור אבל אסור לרבנן בלהריח לא גזרו]:

בתוס' בד"ה פטור אבל אסור כו' וע"ק דמשמע וכו'. לכאורה אין כאן קושיא דזה בעצמו מקשה הגמרא בסמוך לסוגית רש"י ומשני הא ר"א והא רבנן ורב יהודה דשרי להריח לכתחלה היינו כרבנן ומ"מ איצטריך לי' לפלוגי בין קשים ורכים דושוין שלא יקטמנו כו' דברי ר"א אקיסם קאי [אבל באוכלי בהמה אפילו לר"א שרי] וכן לפי האמת של התוס' נראה דלא משבשתא היא ברייתא זאת רק קודם דירד לחלק בין רכים לקשים השיב לו ר"י דע"כ משובשת היא בין לר"א ובין לרבנן דמשמע לי' הך ברייתא דאיירי אף ברכים כדקתני עצי בשמים ויש עצי בשמים שהם אוכלי בהמה וזה דלא כמאן וע"כ משובשת היא ולא כמ"ש רש"א מכח סברא דמנ"ל לאמוראים לעשות סברא ולשבש הברייתא אבל למאי דמשני לי' רב כהנא חסורי מחסרא וכו' לא משתבשא ואתיא כר"א כדמסיק הסוגיא ותדע דאי לא קיבל ר"י מאי מקשה בסמוך בקשין אמאי לא כו' ועוד כי הוינן בי רב יהודה כו' הא ר"י ס"ל משבשתא אע"כ לא משבשתא לפי האמת ומקשה מקשין [ומתרץ הא ר"א הא רבנן] זהו ביאור התוס' וא"כ גם לפירש"י לא מקשו ויש ליישב וק"ל:

א"ל למה לא משני רב יהודה לסברת המקשה דמשוה קשין ורכין הך ברייתא ר"א הוא ואנא דאמרי כחכמים די"ל כיון דשוין הם רכין וקשין א"כ אמאי אוכלי בהמה אין בהם משום תיקון כלי ושרי לכתחלה הא לרבנן פטור אבל אסור ומכאן נסתר [לכאורה] מ"ש לעיל דלפי' התוס' הכריח ר"י דמשובש מכח דלא כמאן דאי ידע רבנן ור"א א"כ כמאן ס"ל השתא למאי דלא ידע חילוק בין קשים ורכים. מיהו [כל] זה אינו דודאי ידע חילוק בין קשין ורכין רק לא ידע לאוקמי הך ברייתא בחסורי מחסרא כמ"ש לעיל וק"ל:

בתוס' בד"ה כי הוינא כו' משום שמא יקטום והא לא חיישינן כדמוכח הכא אליבא דרב יהודה דס"ל כרבנן כו' לכאורה מה תלוי זה בר"י אף ר"א ס"ל כן ולכ"ע לא גזרינן שמא יקטום [כשמריח בלא קטימה] דהא קתני בברייתא מטלטלין עצי בשמים להריח בהן כו' ואף לחצוץ שיניו שרי ולא פליגי רק בקיטום אי גזרינן קטימה להריח משום קטימה לעשות כלי אבל לשמא יקטום הא אף אם קיטם הא הוי דיעבד ופטור לכ"ע. ונאמר אפשר משום הדס דלמצוה קיימא כשמברכין בורא מיני בשמים נוהגין לקטום שלח הוא במקום הקטימה וריחו נודף ועיין ובמרדכי הרבה נהגו לברך על בשמים אף כשחל יו"ט במוצאי שבת וכו'. ומה שקשה עליהם מהא דיקנה"ז עיין במ"ש במרדכי [בערבי פסחים גבי יקנה"ז בתחלת הסדר]:

לד.

גמרא ואין מפיגין אותן בצונן. וא"ת כיון דחדשים הם מדמצריך עדיין חיסום א"כ בלא הפגת צונן אפילו היסק ראשון אסור כדאמר לעיל ברעפים חדשים מפני שצריך לחסמן כבר תירץ האשר"י ע"ש [דתנור לא נגמר בהיסק עד שיפיגו בצונן]:

ברש"י בד"ה ועוד אמר ר"א כו' שגירסת המשנה שלא כסדר וצ"ל קודם הך דאין מוציאין את האור וכו'. ולעיל דף ד' דמוכיח רש"י מהכא דאית לי' לר"א מוקצין הו"ל להוכיח ממשנה קמייתא דמן החצר מפני שהוא מן המוכן ועוד דאין ראיה ממשנה זו כלל דאפילו ר"ש מודה במוקצה דגרוגרות וצמוקים [ועיין מ"ש מזה למעלה בדף ד']:

ברש"י בד"ה עומד אדם על המוקצה כו' כגון אחזי ולא אחזי כו'. ולעיל בפרק אין צדין דף כ"ו ע"ב הו"ל לאוכוחי ממתני' דהכא וכן רש"א העיר בזה:

לד:

גמ' לאו משום שבת קבעה. א"ל דלמא מתני' עומד ואוכל אכילת קבע קאמר וכ"ת אפילו בחול נמי קמ"ל טבל מוכן אצל שבת אבל לעולם שבת לא קבע. דסתמא קאמר אבל זה ל"ק דלמא מכאן אני אוכל למחר [דההיא אכילת בעה"ב ואכילות בעה"ב אקבעינהו] וכמ"ש התוס' בד"ה בניו וב"ב בשם הירושלמי דהכא אין כאן סברא דלמה יהי' קובע אכילתו יותר מבני ביתו בשלמא התם טעמא כו' [דכבר נגמרה מלאכתן כמות שהן אלא דכיון שחשב ליבשן עשאן ללא נגמרה מלאכתו והשתא שנוטל הבעה"ב לאכול גילה בדעתו שחזר ממחשבתו הראשונה ואיגלאי מלתא דנגמרה מלאכתן משא"כ במתניתין]:

בתוס' בד"ה אומר מכאן כו' אבל קשה דמיחלפא שיטתייהו דב"ה כו'. אבל הא ל"ק להו דהא ב"ה ל"ל מוקצה בשבת כדלעיל ריש מכילתין. דהיינו לר"נ לחודא וניחא להו למיפרך לכולהו ולא רצו לתרץ [לאידך אמוראי דל"ל דר"נ נוכל לומר] חילוק בין שבת ליו"ט דיו"ט סגי בעומד ואומר. דניחא להו לתרוצי מלתא דשויא לתרוייהו [כדי שיתורץ גם לר"נ]:

ואחר עיוני בדיבור הלז לעניותי דבריהם תמוהים האחד דטעמא דב"ש לעיל בגוזלות מבואר שם דדלמא חס עלה וכו' וכיון דמנענעם לא חס עלה וכדאמר בבריכה שניה כ"ע מודו בעומד ואומר סגי' שנית מה שהקשו דמיחלפא שיטתייהו דב"ה. דהא לעיל איפכא קאמר עומד ואומר זה וזה אני נוטל ודייק עלה דל"ל ברירה [ופריך התם ממת בבית כו' ומתרץ] דהתם לטהר את הפתחים מכאן ולהבא ודאי זה וזה דהתם עדיף כירשום דהכא ונאמר [על קושיא שניה] דלתי' דרבא דלעיל כתבו כן מ"מ הוא גופא קשה למה לרבא הך סברא דלמא מטלטל כחושים וכו' נימא לב"ה כדמתרצו התוס' לב"ש דמוקצה דבע"ח חמירי להו לב"ה לענין ברירה כמו שתי' התוס' כאן דכיון דאקציי' בידים חמירי לענין ברירה דהא לא שמעי' דל"ל לב"ה מוקצה דבע"ח. ועוד תקשי לב"ש דהכא אית לי' ברירה עומד ואומר מכאן כו' ולעיל לית להו ברירה לשני האוקימתות ועיין. ואם הירושלמי כתב זה אפשר שהיה שיטתן באופן אחר מסוגיא דילן ולא הו"ל לתוס' להביאו:

בתוס' בד"ה בניו ובני ביתו כו'. דגילה בדעתו להניחם כך כצ"ל וכן הגיה מהר"ם ז"ל ור"ל שהבע"ה אסור לאכול דבאכילתו אקבעינהו ודעתו להניחם כך ולא ליבשן:

בתוס' בד"ה הא בשאר כו' מהרש"ל הגיה כמו אם הכניסן דרך גגות וקרפיפות. ואין בו צורך כלל שר"ל דהוי כאלו הכניסן דרך שערים. אבל תוכן כוונתם לא ידעתי:

לה.

הא איתמר עלה ר' נתן אומר לא כשאמר ר"א כו' כנ"ל להגיה ובח"ש מגיה התם כדקתני טעמא ואינו נוח לי:

בתוס' בד"ה ת"ש וכו' . צריך להגיה שהם שני דבורים וברירה הס"ד ואח"כ מ"ה. הא קמ"ל דטבל כו' והכא לא שייך כו' וכן ברש"י יש דבור חדש בתיבת דטבל מוכן הוא:

בתוס' בד"ה א' שבת כו' . זה דבריהם בעצמם לעיל ד"ה הא בשאר שני שבוע. ובמוהר"ש דבת"י אינו:

בתוס' בד"ה שבת לאפוקי מדהילל כו' דבלא"ה אין הלכה כמותו כו'. ועדיין הול"ל לאפוקי מדר"י דס"ל עדיפא מדר"א ולא יגמור אף במוצאי שבת ובמאור שלהי מכילתין כתב והעיקר שרוצה להביא תנא א' שסובר כוותי' [וכ"מ ברש"י שכתב הילל כו' משמע דכל דורו חולקין עליו וס"ל כר"י] אבל לפי' התוס' לא נוכל ליישב בענין זה ועיין ברש"א:

לה:

ברש"י בד"ה רוב ע"ה מעשרין כו' דמאי וחומרא כו'. כצ"ל: