מהר"ם שי"ף על הש"ס/ביצה/פרק ב

טו:

גמרא מנא הני מילי וכו' . לפי מ"ש רש"י אזיל שמואל לרבא אבל הר"ן מפרש זכרהו מיו"ט שבא לאסור עליך שלא תבשל לשבת והזכירהו בעירוב כדי שתוכל לבשל לצורך שבת ע"כ. ועיין לעיל דף ב' בתוס' בד"ה והיה ביום הששי:

בתוס' בד"ה או אוכל ושותה כו' ואע"ג דלעיל כו'. ולמה לא חרה עליהם דהא הוא הי' יושב ודורש כל היום לז"א משום דסיים כו' ומ"מ אמר להו כו' ר"ל ולמה אמר להם אכלו כיון דבשאר ימים ג"כ היו אוכלין אחר סיום הדרשה היינו משום שמחת יו"ט על שם שיאכלו משמנים וישתו ממתקים עיין ברש"א שכתב אין לשון זה מדוקדק דאם אינו שונה שמחת יו"ט מצוה כדכתיב עצרת תהיה לכם כו':

בתוס' בד"ה לוו עלי ואני פורע כו'. מפורש יותר בהגהת אשר"י ע"ש:

טז.

גמרא א"ה לא ליענשו נכרים כו' . במהרש"ל הקשה בישיבה מנ"ל דאעונש שבת קאי דלמא שבת דבצינעא לא ליענשו עלה ותי' דא"כ לא ליענשו על שאר התורה שיוכלו לומר אלמלא נתת לנו יום מנוחה היינו ג"כ מקבלין כו' והוא דרך דרש. וברש"א מתרץ דבן נח ששימר שבת חייב מיתה והיינו כשמתכוין לשם שמירת שבת כמו שכתב הרמב"ם ואמאי הא לא ידעו כו' וזה דוחק גדול דמ"מ היום ידעו שהשי"ת צוה שבת. וע"ש בסנהדרין בגמרא אמר רבינא בהדיא אפילו שני בשבת ופירש"י דר"ל שלא תימא [שביתה דקאמר ר"ל לשם חובה קאמר דלא ליכוין לשבות כגון בשבת שהוא יום שביתה לישראל אלא מנוחה בעלמא קאסר להו וכו'] וטעמא משום שנאמר לא ישבותו שלא יבטלו ממלאכה ע"ש [מזה מוכח דלא כרש"א]. ולי נראה דא"ה לא יהי' לנכרים עונש על שמירת שבת דאינה מצוה לו וא"כ גר שמקיים כל המצות איננו מחויב לקיים שבת ויש לאל ידו לחלל שבתות שאינו מצווה עליו רק אומה ישראלית לבד:

גמ' ואם צלאן נכרי בתוס' דע"ז לא גריס נכרי עד ואי עבדינהו נכרי כסא דהרסנא וק"ל:

ברש"י בד"ה ופת לא מלפתי כו' שהרי בכל יום יש לחם. הלשון מגומגם וז"ל רש"א אין פירושו שהרי הוא בכל יום ושכיח הוא דהא קאמר נמי ודייסא לא מלפתא ולא שכיח אלא דר"ל שהרי הוא עשוי בכל יום מימי השבוע דהיינו בחול ואינו עשוי לשבת כמו דבר המלפת שעשוי לשבת ומוכח מלתא והשתא דייסא נמי דלא מלפתא עשוי בכל יום מימי החול ואינו עשוי לשבת ומיהו לא שכיח הוא ע"כ:

בתוס' בד"ה איזהו חג כו' ולא מצינו י"ב כו'. ובתוס' דר"ה צ"ל ל"ב ומנייהו י"ב דר"ח ושעיר דר"ה מצד אחר מנינהו ע"ש וכן איתא סוף ר"ה בר"ן:

טז:

גמ' לא אין לו שיעור למעלה אבל יש לו שיעור למטה. לפ"ז אינו מדוקדק שפיר לשון תחלתו וסופו אין לו שיעור וק"ל:

ברש"י בד"ה לשנה לשנה האחרת ור"ה היה. ולא פי' כן בפעם ראשונה די"ל בכל יו"ט שהיו חלין ו' ז' דהשתא אינו יכול להתנות או ה' ו' ולא נזכר עד יום שני אבל כאן שאמר לשנה שהיה צריך לדחוק שהיה מכוון שהשנים נפלו זה כזה אעפ"י שיכול להיות כך לפעמים [מ"מ אינו מצוי] ניחא לי' יותר לפרושי ור"ה הי' ופעם הראשון אפשר דהוי שבועות [וקרי לי' לשנה דהוא שנה השנית] וזה מקרי פשיעה טפי ששכח ב' ימים טובים הסמוכים זה לזה ומ"ש רש"א אין לו מקום דמספר המעשה כמו שהיה. ועיין ברז"ה דמקשה כיון דשמואל מערב אכולה נהרדעא ודעת מי שהניחו לא בעינן אמאי לא נפיק האי סמיא בעירוב דשמואל בכלל כל בני נהרדעא ונכנס בדוחקים גדולים וע"ש:

בתוס' בד"ה דגים קטנים מלוחים כו' ותימה כו'. אין רחוק לומר דדלמא דגים מלוחים עולה על שולחן מלכים וכן מצאתי אח"כ בב"י בי"ד סי' קי"ג שמתרץ כן בשם הרשב"א:

בתוס' בד"ה קמ"ל קימחא עיקר כו' וא"ת הא יש לחוש שנילושה בביצים טרופות. ר"ל דהא ביצים טרופות אסורין ודוקא ביצים שלימות מותר ליקח ואין תולין בטמאות וטריפות ונבילות אבל טרופות אסורין וכאן ע"כ טרופות הן ובהג"א כתב בקצרה מטעם דאזלינן בתר רובא. ומ"מ אין לשונם מדוקדק דהול"ל והא נילושה בביצים טרופות או הול"ל אמאי אין לוקחין ביצים טרופות [כדשרינן הכא]:

ומ"ש ויש שמסירין השומן. כן משמע בפסקי התוספות לקמן:

יז.

גמרא יו"ט שחל להיות בשבת. ואח"כ נקיט שבת שחל בר"ח כו' ברש"א בשם ת"י דביו"ט מתפלל כסדר של יו"ט אבל ר"ח מתפלל כסדר של שבת:

ברש"י בד"ה ומתנה כו' ובאותו פת עצמו. מ"ש רש"י באותו פת כן איתא בהדיא בגמרא דעירובין כדי שלא יצטרך לקרוא שם עירוב כו' ע"ש:

ברש"י בד"ה דמיקני שביתה בשבתא כו' ואם התירו בע"ת כו'. נראה שיש לחלק בלא"ה דבתחומין מיקני ודאי ביו"ט מס' [כיון שמתנה בב' הימים] משא"כ בעירובי תבשילין שאפשר שאותו פעם א' שמערב הוא חול ועי"ל דתבשילין מדרבנן דמדאורייתא צרכי שבת נעשין ביו"ט לר"ח ולרבה מטעם הואיל כדאיתא פרק אלו עוברין משא"כ תחומין ועיין:

בתוס' בד"ה מ"ט למיקני שביתה כו' הואיל ויש שם ספק דשמא הוא חול כו'. פי' הכא דמיירי במניח מיו"ט לחבירו על תנאי מס' וממנ"פ העירוב מונח ביום חול לגמרי ולא שייך כאן הכנה אבל בהא דעירובין דאיירי במניח מיו"ט לשבת וספק הוא שמא הוא קודש שייך שפיר הכנה כ"כ רש"א ופשוט. וא"ל דלמא הגמרא קאמר הכא למיקני שביתה משום ר"י דל"ל הכנה כדבסמוך דרבא ס"ל להדיא לעיל בפ"ק הכנה:

בא"דה מ"מ קשה דהתם בעירובין כו' . וא"ל דלמא התם למאן דלא חשש כאן למיקני שביתה היינו על הספק [והוא הממנפ"ש] אבל ודאי אסור למיקני שביתה כו'. ומיהו ע"ש בתוס' דמשני כן:

בא"ד וכי פליג ר"י על כל הני תנאי ואמוראי כו' לעיל רפ"ק כולהו כרבה לא אמרי הכנה ל"ל [ולמה נקטו יותר ר"י] מיהו רב דהכא ודאי אית לי' הכנה כדאיתא לעיל בהדיא דהוא בר פלוגתיה דר"י דף ד'. ויגיעות יגע רש"א דרב לא פליג ארבא אלא במניח מיו"ט לחבירו אבל מיו"ט לשבת מודה דאסור דהא רב פסק לעיל כת"ק דברייתא וטעמא דרב ע"כ משום הכנה דרב אית ליה בהדיא פרק בכל מערבין דיו"ט ושבת ב' קדושות הוא מיהו רבי דאסר נמי לעיל מיו"ט לשבת אפשר ל"ל הכנה אלא דאסור משום קדושה א' כמ"ש התוס' לעיל ומ"מ כתבו התוס' שפיר וכי פליג ר"י על כל הני תנאי דהא ע"כ כיון דר"י מתיר בנולדה מיו"ט לשבת ע"כ לא סבר כרבי דמאן דאית לי' קדושה אחת אוסר בנולדה ביו"ט לשבת ע"כ וכ"מ בהדיא לעיל דף ד':

בא"ד ומ"מ קשה מההיא דגיטין וכו' . אע"ג דטעמא דהכא דאסור למיקני משום הכנה [זהו לפי גירסת הספרים הישנים שהיה כתוב זה המ"מ קשה אחר ול"נ כו' ומסקנת התוס' דטעמא הכא משום הכנה] מ"מ אם היה שרי למיקני בו ביום לא היה מיקרי הכנה עיין במ"ש לעיל בפשט דעצים שנשרו וכמו לענין אפיה ובישול מיו"ט לשבת הואיל ואי מיקלע לי' אורחים והוי חזי לי' בו ביום הה"נ בעירובי תחומין רק אם אסור לקנות קונין בשבת למ"ל טעמא משום הכנה אם לא נאמר אע"ג דלבו ביום אסור לצורך מחר הוה מותר למ"ד ב' קדושות הם אי לאו משום הכנה ועיין. ומהרש"ל ונגרר אחריו מוהר"ם ז"ל מהפכין ומ"ש ול"נ מדקאמר כו' שייך לבסוף [וקושיתם מההיא דגיטין צ"ל קודם מסקנת' משום הכנה וכמ"ש בספרים שלפנינו] ושרי למיקני קנין בשבת [לפי המסקנא] ועיין:

בתוס' בד"ה אי אמרת כו' בגירסא דהלכות גדולות. כן איתא שם בהדיא. ומהרש"ל הגיה כגי' הספרים לבלי צורך:

יז:

גמ' ואם איתא ליתני עבר ואפה. היה נראה דה"ק ליתני עוד יש תיקון אם רוצה לעבור על דברי חכמים ולאפות שרי באכילה דלא קנסינן אבל אין ר"ל אם נעשה כן ועבר ואפה כו' דא"כ עדיין תיקשי ליתני אפה בשוגג דשרי לכ"ע:

ברש"י בד"ה ישתמש בהן בו ביום. ולא פי' כן לעיל במעשר יאכל בו ביום מבואר מתוך הלכה שאח"ז דבאב הטומאה שצריך הערב שמש לא ישתמש:

ברש"י בד"ה ושוין שמשיקין כו' במקוה מים מלוחים כו'. ס"ל דלא מיקרי זה יפה ברעות כדאיתא בסוף מקואות:

בתוס' בד"ה על מה כו' דגריס איפכא כו'. ולא ניחא להו כאשר הוא לפנינו וכפי' שיהיה ב"ש לקולא וב"ה לחומרא וההיפך של מתני' וכ"כ רש"א ויותר נ"ל דמדפסק רבא בסמוך הלכתא כתנא דידן ואליבא דב"ה ל"ל דקאמר אליבא דב"ה ודאי לב"ה דאי כב"ש למה אמר כתנא דידן הא תנא דמתני' ודברייתא שוין אליבא דב"ש אלא ע"כ דב"ש ס"ל דג וביצה תבשיל אחד א"כ הו"א דפסק כב"ש וכתנא דידן לאפוקי תנא דברייתא וכב"ש דדג וביצה תבשיל א' וק"ל:

בתוס' בד"ה אמר רבא כו' והא דקאמר אביי ל"ש אלא תבשיל אבל פת לא כו' דאינו רוצה לאפות. לפי"ז נראה דצ"ל דאביי טעמא [דר' אליעזר] קאמר [דאל"כ מאי קמ"ל אביי טפי מר"א] למה אין מבשלין אלא על המבושל ולא על האפוי דהיינו פת משום דלא מלפתי כו' כדלעיל וטעמא דאין אופין אלא על האפוי משום שהוא עיקר חיי הנפש כי על הלחם יחיה האדם וכן משמע בהרז"ה ע"ש בד"ה הא דתנן ב"ש אמר כו' אבל לאפות ד"ה אין אופין אלא על האפוי כו' וחנניא אליבא דב"ש לא החמירו אלא בחמין בלבד מה שלא החמיר בו תנא דמתני' אליבא דב"ש וב"ה דאמרי מניח אדם תבשיל אחד ועושה בו כל צרכו צלי וקדירה וחמין כי כ"ז דומה לבישול אבל באין אופין אלא א"כ עירב בפת ליכא מאן דפליג כדכתיב את אשר תאפו וגו' מכאן סמכו כו' והא דאביי כו' ע"כ והוא כדפי' לעיל. ובעל מלחמות השיג מדקא איירי ב"ש באפיה ובישול והטמנה ומצריכין ג' מיני עירוב וקאמרי להו ב"ה דעושה כל צורכו בתבשיל אחד משמע בין לאפייה בין לבישול ולהטמין כו' ועוד דא"כ למ"ל לחנניא למימר אליבא דב"ש אין אופין כו' ועוד האריך בראיות ישרים וברורים תמה על עצמך תנא דמתני' היכי לא קתני עירוב פת וכי לא הוי לי' למתני תקנתא לאפיי' כי היכי דקתני לבישול ולכולהו תנויי דעירוב איירי עבר ואפה מקנה קמחו כדי שיאמרו אין אופין כו' [ר"ל דאיירי כולה באפייה. מדברי הגאון] ואביי איירי עלה דמתני' וקאמר התחיל בעיסתו גומר א"ו תנא דמתני' כולה תקנתא דעירוב קתני לב"ש בשני תבשילין ולב"ה בתבשיל אחד וכו' וחנניא אליבא דב"ש ור"א מיפלג פליגא אב' תבשילין דמתני' וכו' ודו"ק:

יח.

גמרא ותסברא אי אית לי' מיא כו' . א"ל למאי דמשני דלא שכיחי מפני מה אין מטבילין ע"ג מימיו וגזרינן בו משום שמא יעבירנו י"ל אם נתירנו לו להטביל ע"ג מימיו יהיה מילתא דשכיח שלא יזהר במשקין מלטמא כדי שיטבול הכלים:

גמ' איתיבי' כלי שנטמא באב הטומאה כו' ואם איתא כו'. [לי"מ מקשה] נגזור בנטמא ביו"ט ולד הטומאה אטו אב. הא כבר תי' לעיל טומאה ביו"ט ל"ש ולא גזרו וא"ל דמקשה הא חזי' דאב הטומאה [אף דנטמא] ביו"ט לא [מצי מטביל] ואמאי הא טומאה ביו"ט ל"ש וא"כ אע"פ דבעי הערב שמש והו"ל צורך חול מ"מ מה איסור יש בטבילה זו דלא הוי טירחא אע"כ משום גזירה דשמא יעבירנו ש"מ דגזרינן אע"ג דטומאה ביו"ט לא שכיח אינו נראה דודאי בלא"ה אסורים לטבול לצורך חול ועוד א"כ הו"ל לאקשויי בזה האופן ולא ליפרוך נגזור הא אטו הא [כוונתו כיון דהוכיח לדחות תי' הראשון דלא הוי טומאה ביו"ט מלתא דל"ש והדק"ל נגזור יו"ט אטו עיו"ט] וצ"ל דלעיל משום מילתא דל"ש דלא גזרו ולד דיו"ט אטו ולד דעיו"ט כיון דיש בולד צורך יו"ט וראוי להשתמש בו ביום. [ואף אם יטבול של עיו"ט יהיה בו צורך יו"ט] לא גזרו כיון דלא שכיח אבל הכא מקשה נגזור אטו אב הטומאה דלא הוי צורך יו"ט שצריך הערב שמש [ולא מהני מה דלא שכיח לחודא להקל] ודוחק דמנ"ל להקשות. ויותר נראה שהי"מ פירשו כן לפי האמת כמ"ש התוס'. [אך] מ"מ אמאי לא משני לו כן [כיון דבתירוצא אמרי' כיש מפרשים דקאי אנטמא ביו"ט ואמאי לא משני דטומאה ביו"ט ל"ש]:

ואיכא למידק להי"מ למאי צריך כלל טעמא דשמא יעבירנו דאי לאב הטומאה בין נטמא בעיו"ט בין ביו"ט אין מטבילין משום דהו"ל צורך חול דבעי הערב שמש. ואי לולד הטומאה ביו"ט שרי ע"כ מעיו"ט הא אין שייך בו גזירה דשמא יעבירנו כמ"ש התוס' משום דאינו להוט. ולפי מ"ש לעיל ניחא [דבעי טעמא לאב הטומאה ביו"ט] דאיהו גופא בעי טעמא [דנהי דשלא לצורך יו"ט היא] אכתי מאי איסורא לטבול. אבל אינו תירוץ דלרב ביבי דטעמא משום שמא ישהה למה אב הטומאה ביו"ט אסורה הא אין כאן שמא ישהה ע"כ משום דהוי לצורך חול ולמאי דמשני כהנים זריזין הם יראה דצ"ל אבל ישראל אסור לטבול כלי הנטמא בולד הטומאה דמטמא משקין משום גזירה דשמא יעבירנו דאינו זריז וסברא דאינו להוט אינו רק במקשן דמתירא להקשות כן דשמא יש חילוק בין להוט לאינו להוט ונראה דבמקשן [נמי א"צ לסברת אינו להוט דלענין זה] ג"כ י"ל סברא דלעיל שאינו רוצה להקשות בקצרה נגזור שמא יעבירנו דטומאה ביו"ט ל"ש ואף אם יעבירנו משום שמחת יו"ט לא אסרו אבל מקשה נגזור אטו אב הטומאה דליכא צורך יו"ט ומ"ש התוספות סברת אינו להוט לא אזלי אליבא דיש מפרשים רק לפי האמת פי' דרש"י דא"ל טומאה ביו"ט ל"ש דמקשה מנטמא בעיו"ט ועיין:

גמ' מתוך שלא הותרה לו אלא ע"י מלבוש. פי' דאין דרך טבילה במלבוש משא"כ כלי ע"ג מימיו דמתני' וכמש"ל בתוס' ועוד מים א"א להשיק אלא בכלי סבור ה"ה כלי לחוד מטבילין רק אם יש לו מים טמאים יותר טוב להטביל בפעם א' אבל מלבוש יכול להטביל כ"א לבדו אם כן זכורה היא וכן לר"י זכורה ולא תסחוט:

באוקימתא דרב יוסף צ"ל דבאב להוט ובולד אינו להוט וליכא למיחש לסחיטה ובדרב ביבי צ"ל דבאב גזרי' שמא ישהה וישתמש תרומה ויהיו טמאים מדאורייתא אבל בולד לא יהיה התקלה רק מדרבנן:

בתוס' בד"ה שמא יעבירנו כו' . דבריהם מפורשים יותר במגילה דף ד' דמרה"י לרה"ר לא טעו אינשי אבל זימנין שהמגילה קיימא כבר ברה"ר ויוציאנה ד' אמות בגווה:

בתוס' בד"ה גזירה כו' ולא הוי גזירה לגזירה כו'. ובור בחצירו לא הוי גזירה לגזירה אטו שיהיה הכלי ברה"ר ויטביל ברה"ר שברה"ר אסור להטביל בלא גזירה וחדא הוא דעל הרוב הבאר רחוק ד' אמות מהכלי ובסמוך דמקשה נגזור השקה דשוין שמשיקין משמע אפילו ברה"ר יכול לטלטל ד' אמות ביו"ט [ומקשה נגזור] אטו הטבלה ביו"ט והוי חדא גזירה. וא"ל אם אף על חדא גזירה מקשה אמאי לא מקשה לקמן לרב ביבי ז"א שהוא לא אמר רק גזירה שמא ישהה אבל לא גזור היתירא אטו איסורא כרבה ורב יוסף [דהיינו כלים אטו בגדים]. אבל האמת אינו כן רק כמ"ש רש"י בהדיא בד"ה ומי גזרי' כו' וגזירה לגזירה וגם לרב יוסף ע"כ הוי השקה אטו הטבלה גזירה לגזירה ורבה גופה אמר גזירה שמא יעבירנו וכן בדלי דפריך דלמא אתי לאטבולי בעיני' בלא דרך שאיבה והוא אסור שמא יעבירנו ואפ"ה לא ניחא להו לתוס' להרבות בגזירות וכתבו ולא הוי גזירה לגזירה דשבת ויו"ט אחת הוא ועיין:

בתוס' בד"ה נגזור השקה כו' וכן בסמוך בולד כו'. אבל האי דמדלין ליכא למיגזר שמא יעבירנו דסתם דלי מונח אצל הבור. ומ"ש בסמוך ד"ה מדלין תימה דבמתני' כו'. היינו לסברת המקשן [דבא להוכיח דלא כדעת רבה אלא כרבא] ודאי [לרבה] י"ל דבמתני' [גבי טבילת כלי ע"י השקה] איכא למיגזר שמא יעבירנו דלהוט אחר טבילות הכלי משא"כ בדלי וכן למאי דמתרץ התם זכור הוא כו' לפי שאין כן דרך שאר טבילות משא"כ כלי ע"ג מימיו אם טמאים הם דרך טבילה בהכי ויסבור ה"ה בלא מים שרו רק לסברת המקשה דלא ניחא לי' הך גזירה שמא יעבירנו [מקשה התוס'] לזה אמר ויש לומר כו'. וכן ברש"י בכולה שמעתין מפרש בהמקשן טעמא דמתקן כי כן מסקנא דשמעתין כרבא. ובהאי דואם איתא נגזור דיו"ט אטו עיו"ט לא מקשה בקצרה נגזור שמא יעבירנו י"ל דלא גזרו על כלים שנטמאו ביו"ט כיון דלא הו"ל לאטבולי מבעו"י כמו למ"ד דנראה כמתקן ולסבר' המקשה גופא דדעתו כרבא מ"מ שרי להטביל כלים שנטמאו ביו"ט רק פריך לדידך דגזרינן א"כ נגזור דיו"ט אטו דעיו"ט דהאי ודאי אסרו

ולעניותי דברי התוס' הם סברות דחוקים בלהוט ואינו להוט וקרוב בעיני לומר שודאי הגמרא היה יכול להקשות בקצרה לרבה נגזור בהשקה שמא יעבירנו כו' רק משום דאותן קושיות בעצמן המה קשים על רב יוסף ג"כ ואביי גופא הקשה ג"כ על רב יוסף [כדקאמר איתיבי' כל הני תיובתא] ואה"נ אביי הקשה בקצרה על רבה רק הסדרן אינו רוצה להאריך ולהמשיך הקושי' בסגנון אחר לרב יוסף כמו שאמר בסמוך איתיבי' כל הני תיובתא דלעיל ושני לי' כדמשני לכך הביאום בסגנון זה דקשה אתרווייהו וכן קושי' דאשה נדה מערמת קשה לרב יוסף בקצרה ניחוש שמא יסחוט והגמרא קאמר איתיבי' כל הני תיובתא דלעיל [וברבה לא היה קשה רק משום גזירה אטו בעיני'] ודאי לרב יוסף הקשה בסגנון אחר רק הגמרא מביא לנו בסגנון זה שיקשה ג"כ על רבה. והאי קושיא דולד הטומאה [דמקשה ג"כ נגזור הא אטו הא] הנני צריך לעיין אח"ז [דאפשר גם בזה לר"י צריך להקשות מכח הא אטו הא לא משום שמא יסחוט גופא] שכמדומה ולד הטומאה אינו מטמא בגדים רק דבר שהוא כלי מטמא מחמת גזירה משקין דזב וזבה שהוא אב הטומאה ועיין לעיל ספ"ק בתוס' ד"ה מפני מה אמרו וילון טמא. וא"כ לא מצי להקשות לרב יוסף נגזור בולד הטומאה שמא יסחוט דבכלי לא שייך סחיטה רק בבגדים שאינם טמאים בולד הטומאה לכן מקשה נגזור הא אטו הא ועיין על הא דמשקין שנטמאו מחמת ידים שהם שניות מטמא כלים גזירה משקין דזב וזבה אם מטמא בגדים או לא ודבר פשוט שאינו מטמא בגדים וק"ל:

בתוס' בד"ה מדלין בדלי כו' ויש בו הוכחה אבל הכא כו' והרואה כו' ואע"ג דס"ס כוונתו הוא על הכלי והוי כמתקן. דבאמת לא הוי מתקן רק שנראה כמתקן בעיני הרואים ובדלי כיון שהרואה יהיה סבור שלשאוב מכוין שרי והא דלא חיישינן דנראה כמתקן אצל מטביל עצמו שיודע שהדלי טמא דהא אף בבור בחצירו דליכא רואים אחרים אפ"ה אסור לטבול ודוחק לומר שלא עשו גזירה רק על רבים הרואים וכל שאסור מפני מראית העין אף בחדרי חדרים אסור אבל על עצמו לא גזרו ויש מפרשים הטעם שאסרו מפני שנראה כמתקן בפני הבריות והוי דומה למלאכה וגזרו בו שמא יעשה מלאכה אבל מידי שאינו נראה לפני הרואים כמתקן לא גזרו בה משום מלאכה דלא דמיא למלאכה ועיין ובזה ניחא קצת דלטעמא דנראה כמתקן לפני הרואים מ"ש ולד הטומאה מאב הטומאה ובמה ידע הרואה אם הוא אב או ולד ועוד אמאי מטבילין מגב לגב ניחוש לרואים ולמסקנא ניחא דולד הוי מלתא דל"ש וכן מגב לגב אפשר ל"ש [אבל במקשה שבא לסתור דעת רבה ודעתו כרבא כדלעיל קשה תקשי לנפשי' מה בין ולד לאב] אבל אם נאמר דדבר דהוי כמתקן דהוי כמלאכה לפני הרואים אסרו גזירה שמא יעשה מלאכה אבל דבר דלא הוי נראה כמתקן לפני הרואים יסבור דלכך שרי לי' לפי שלא נראה כמלאכה וליכא למיגזר שמא יעשה מלאכה ממש:

יח:

גמ' רישא ביו"ט וסיפא בשבת. יש לדקדק לרב ביבי מאי איכא בין שבת ליו"ט ועוד למ"ש התוס' דלמאי דמוקי מתני' בשבת וכרבנן ניחא עדיין לרב ביבי לא ניחא דאין לחוש לשמא ישהה כיון דנטמא בשבת גופא:

ברש"י בד"ה אין מטבילין כלי כו' וה"ג כו'. ואיבעית אימא רבי כו' וע"כ רוב התלמידים שגו כו' אפשר שלא היה כתוב בספריהם וכולה מתני' ביו"ט וכולה מתני' בשבת ואין נראה שהגיהו בשבת במקום יו"ט [והיו גורסים וכולה מתניתא דרבי וחכמים בשבת אי מתני' רבי ואיבעית אימא רבנן וכולה מתניתא ביו"ט] א"כ הו"ל להגיה מקודם רישא בשבת וסיפא ביו"ט [והי' כמו לפירש"י] והוי ניחא בלי דוחק [ולא היו צריכין להגיה במקום ברייתא מתני' ובמקום מתני' מתניתא]:

בתוס' בד"ה ושוין שמשיקין וכו' . ז"ל רש"א מדיוקא דקתני בכלי אבן ולא קתני סתם בכלי טהור משמע להו הכי דדוקא בכלי אבן אבל בכלי עץ אפילו בכלי טהור אסור שהוא מקבל טומאה מן המשקין מיהו בברייתא דתני נמי האי לישנא אין מטבילין כלים ע"ג מימיו לטהרו ע"כ לא איירי בכלי עץ שנטמא עכשיו מן המשקין אלא שנטמא כבר מעיו"ט איירי דאל"כ ע"כ רבי אית לי' דאפילו נטמא בולד הטומאה וביו"ט אין מטבילין ופליג אברייתא דלעיל ואם ניחא להו למאן דמוקי מתני' בשבת וכרבנן דהברייתא דשריא לעיל להטביל ולד הטומאה שנטמא ביו"ט אתיא כרבנן ורבי פליג עלה א"כ מאי קשיא להו למאן דמוקי מתני' ביו"ט וכרבי דהא איכא למימר נמי דברייתא אתיא כרבנן ועיין היטב:

יט.

ברש"י בד"ה מידע ידעי כו' דמטביל ביו"ט שלא לצורך כו'. יש לעיין בפשט הזה גם עיין ברש"א:

יט:

גמ' ראב"ש אמר מביא כו' אלא ביו"ט וקסבר נדרים ונדבות קריבין ביו"ט. יש להקשות דלמא פליגי בקצרה ולכ"ע אין קריבין ות"ק תלי טעמא לפי שאין מביאין בחג הפסח משום חמץ ובחג השבועות לפי שאין קריבין ביו"ט ונותן עצה טובה שלא יצטרך להוליך ולהקריב לבלי יעבור על בל תאחר. ולראב"ש מוכרח להביא בחג הסוכות שלא יעבור בב"ת ואין מועיל הבאתו אח"כ וא"ל אלו הי' ס"ל כן [דאין קריבין ביו"ט] מנ"ל לומר מלמד שהסוכות גורם דלמא משום טעמא דלעיל [וכת"ק דמשום עצה טובה יביא בחג הסוכות] ז"א מכמה טעמים. והפסוק לא איירי מתודה ועיין ברש"א:

בתוס' בד"ה רש"א כו' דהיכי משמע ממילתיה דנדרים ונדבות כו'. אי קאי את"ק עדיפא הו"ל לאקשויי דהא קאמר בהדיא אבל מביא בחג (השבועות) [הסוכות] ואי לר"ש הא מוכרח דאל"כ מאי פליג את"ק:

בא"ד ורישא דוקא כו' . מקושר פשוט בעיני דלרש"י כל שבא וכו' בא בחג השבועות ר"ל יכול להביא ובחג הסוכות ר"ל צריך להביא וכן כל שלא בא בחג המצות אינו בא בחג השבועות ר"ל אינו יכול להביאם דאין קריבין ביו"ט ואינו מחויב להביא בחול המועד סוכות אבל לפי התוס' דשבועות קאי אדקמייתא ור"ל כל שבא בחג המצות ובחג השבועות מחויב להביא בחג הסוכות וכו'. ומ"ש רש"א ולא ניחא לפירש"י וכו' אין בו צורך:

כ.

גמרא כשכש להם בזנבו כצ"ל:

בתוס' בד"ה דלא גמרי. ע"ש בחגיגה לר"י:

כ:

גמ' מה זו סמיכה כו' . עיין בתוס' חגיגה מה שכתבו בזה שלא הקשה מה זה עולה גם ביפה מראה פי' על הירושלמי:

גמ' תניא אמרו להם ב"ה ומה במקום כו' . א"ל נימא דיו לבא מן הדין כו' דלא שייך עולת ראיה בשבת ויליף ק"ו מקרבנות עולות השייכים כתמידין ומוספים. ודקדק ברש"י שרצה לתרץ הדיו [שכתב] מקום שמותר להדיוט כל צד צרכי אכילות כו' ונראה [דכוונתו] דלא שייך כאן דיו כלל דודאי אי הוי ילפינן משבת הוי פרכינן שפיר דיו אך מקומות יליף מקום שמותר להדיוט כו' ולכן לא יליף בקצרה מה שבת דחמירא יו"ט דקיל וכו' [ועיקר ילפותא גבוה מהדיוט]:

גמ' דתנן מי שלא חג ביו"ט ראשון כו' ביו"ט האחרון של חג. א"צ לומר שזה שנוי אליבא דב"ה [דלב"ש הא אסור להקריב ביו"ט] וב"ש קאמרי לדבריכם. רק אף ב"ש ס"ל הך דקאי אחגיגה שדוחה יו"ט. ושבועות ג"כ יש לו זמן שבעה כדאיתא בחגיגה בהדיא:

גמ' לדברי האומר נדרים ונדבות אין קריבין כו' . מתוך לשון הברייתא מוכח דע"כ מדאו' קאמר דקאמר נדרים ונדבות יוכיחו ש"מ דמדאורייתא אין קריבין ועיין ברש"א וא"ל דברייתא איירי מעולות והוא איירי משלמים דא"כ איזה מ"ד ס"ל כן ועיין:

ברש"י בד"ה במאי קמיפלגי כו' אבא שאול דלא אמר כו' ס"ל נדרים ונדבות קריבין לב"ה. צ"ל דאף עולות נדרים ונדבות קריבין ביו"ט אליביה מדלא אמר עולות יוכיחו. מיהו בזה י"ל דדלמא אמרו להם עולות יוכיחו רק [הא דמוכיח תלמודא דפליגי משום] דמדברי הת"ק דקאמר נדרים ונדבות יוכיחו דמשמע הכל ש"מ דס"ל אין קריבין [אף שלמים] אך מאבא שאול לא אישתמע מידי ויכול להיות דל"פ אלא בשלמים רק מכח קושית התוס' מפרק אלו עוברין משמע דס"ל אף עולות קריבין מדלא קאמר לכם ולא לגבוה. ואפשר לומר דלעולה א"צ קרא. ומ"ש התוס' בסמוך ד"ה לכם לב"ה למעוטי נדרים ונדבות היינו שלמים ודו"ק:

בתוס' בד"ה במאי קמיפלגי וכו' אבל אבא שאול דאמר ומה במקום שכירתך סתומה כו'. א"כ ודאי השיב להם נדרים ונדבות יוכיחו שכן כירתך פתוחה וכירת רבך סתומה ומדקאמר סתומה משמע לגמרי אפילו בשלמים ועיין בח"ש שהאריך. ואפשר לפרש שדיוקא דתוס' מעיקרא מדקאמר במקום שמותר להדיוט כגון שלמים כו' שר"ל בק"ו הוא קאי הכל על שלמים וקרבנות וה"ק ומה במקום שאסור להדיוט אפילו שלמים כגון שבת מותר לגבוה עולות תמידין וכל השייך לחובות היום מקום שמותר שלמים להדיוט אינו דין וכו' אבל אבא שאול דקאמר הק"ו מקום שכירתך סתומה שקאי הק"ו על הא דשרי אוכל נפש לצורך [אבל שלמי נדבה אסור וע"ז קאמרי נדרים ונדבות יוכיחו דאסור אפילו שלמים] ודו"ק:

כא.

בתוספות ד"ה אבל נדרים ונדבות כו' ואפילו לריה"ג כו'. ע"ש בתוס' ב"ק וב"ב פי"נ לענין בכור נוטל ממתנות כהונה ע"ש:

בתוס' בד"ה עיסה וכו' וי"ל כו'. לפ"ז קשה מאי מקשה בסמוך מעיסת הכלבים:

בתוס' בד"ה הואיל כו' . הרודה כו'. לכאורה נראה דאיסורא דהתם משום תולש מחובר דאסור ביו"ט דדוקא מקצירה ואילך מותר כדלעיל וע"ש במס' שבת בתוס':

כא:

גמ' ופליגי דריב"ל. לפי' התוס' לעיל ד"ה חזינא אליבא דרב הונא לא פליג וכ"כ רש"א ועיין בב"י סי' תקי"ב בשם המ"מ ישבו דקאי אסמוך הני סופלי כו' ועיין אבל הר"ן כתב דל"ג ופליגי וע"ש:

בתוס' בד"ה הני סופלי כו' וי"ל דהני גרעינן כו'. ר"ל דמבעיא הני סופלי דחיותא שעיקר מאכלם הוא לבהמה ע"י תיקון גדול וכיון דלמ"ד לכם ולא לכלבים אסור לתקן משום מלאכה היכי שדי' להו בלא תיקון שאינו אלא מאכל ע"י הדחק הא אסור לטלטל משום מוקצה עיין באשר"י:

בתוס' בד"ה כנונא כו' ואין נראה דלפום ריהטא משמע דהא דקאמר מטלטלין כו'. וא"כ ליכא כאן חדא לריעותא דהיינו הכנונא דלצורך גופו ומקומו מותר לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור אבל הכא הריעותא מה שבתוכה אפילו לצורך גופו ומקומו אסור כדלעיל גבי ביצה אין מטלטלין כו' לכסות וכו' וק"ל:

בתוס' בד"ה לא יחם כו'. דלב"ש צריך לשתות הס"ד ואח"כ מתחיל הדבור וב"ה מתירין ועיין:

כב.

עיין דיני שמעתא זו באשר"י ובהגהותיו:

בתוס' בד"ה ההיא ר' יהודה דאית לי' כו' וכן שלא תתעשן הקדירה אסור. לכאורה זה הוי ודאי אוכל נפש עיין במרדכי:

כב:

גמ' ר"ה אמר אסור מפני שהוא מכבה כו' . אמתני' גופא הומ"ל הך טעמא ועיין:

גמ' ונימא מר מפני שהוא מבעיר. [למ"ש תוס' בסמוך ע"א ד"ה ע"ג חרס בשם הר"ר יצחק צ"ל] אפשר ששמע כן ממנו דס"ל לחלק יצאה או רצה לדעת אם ס"ל כן:

ברש"י בד"ה מחלוקת לגמר וכו' והשתא למה דקסבר רב אסי לא הוי טעמא משום דבר השוה לכל נפש כו'. פי' דודאי מוגמר לא הוי צורך נפש ועוד דא"כ מנ"ל מחלוקת אבל וכו' ועיין:

בתוס' בד"ה דנפיש' בלישה. לפירושם בפיתים קטנים ממלאה אשה תנור פת לכ"ע [כרשב"א] רק בגריצין רחבים אסור לב"ש מכיון שעושה לצורך חול ולא נפישא טירחא חיישינן שימלא שני תנורין דודאי אסורין ועיין:

כג.

בתוספות ד"ה ע"ג חרס כו' ואפילו למאן דשרי הבערה שלא לצורך כלל כו'. ר"ל דלמ"ד לעיל הבערה ללאו יצתה בעי מיהו לצורך יו"ט רק אע"פ שאינו שוה לכל נפש אבל למ"ד אע"פ שאינו לצורך יו"ט כלל אע"פ שהוא אב מלאכה אפ"ה שרי כדלעיל פ"ק גבי הבערה ובישול אינו משנה ואת"ל משנה בית שמאי הוא דלבית הלל מתוך כו' ובישול לכולי עלמא אב מלאכה הוא ואפ"ה שרי מ"מ כיבוי אסור דלעולם אינו לצורך תיקון כו':

ולא נתחוור לי למה לעולם אינו לצורך תיקון הא בישרא אגומרא שרי אע"פ שמכבה ולעיל בשביל שלא תתעשן כו' עיין באשר"י שכתב בהדיא אם אין לו אש אחר הוי שפיר אוכל נפש ועיין:

בתוס' בד"ה שלש מחלוקות כו' אבל במגירה שלנו של ברזל. משא"כ של ברזל שלהן דשרי דהיינו קירוד דמתני' וכפירש"י וכ"מ באשר"י וברש"א ועיין:

כג:

גמ' מני כו' . א"ל דלמא חכמים דגזרו קירצוף אטו קירוד וס"ל דבר שאינו מתכוין אסור דלא שמעינן להו דס"ל דעביד חריץ וכ"כ רש"א:

גמ' חריץ לא. ולא מקשה בקצרה דר"י אדר"י [דברישא תני לר"י ואינה נגררת ובסיפא אמר ר"י חוץ מן העגלה] דדלמא רישא בשבת וסיפא ביו"ט דיש חילוק לענין דבר שאינו מתכוין אם אסור או מותר לכתחלה כמו לענין מנורה דלעיל דמחלקו [התוס' דכ"ב בד"ה ב"ה סברי] אבל לענין חילוק דחריץ וכובשת לא שמעינן:

בתוס' בד"ה משום כלי כברה כו' . עיין בפסקי התוס' וכצ"ל של עץ כ"א בצמר ופשתים לכן נראה עיין ברש"א: