מהר"ם שי"ף על הש"ס/בבא קמא/פרק א

ד:

ברש"י בד"ה תנא אדם דאזיק כו' שור ולא אדם כו'. משום הא לא אריא דעל נזקי אדם חייב בבור ובקטלא לא קמיירי דמהאי טעמא לא תני תרי גוונא שור דאזיק אדם דמשלם כופר כמ"ש התוס' בסמוך בד"ה למעוטי מסור וע"ש:

ה:

ברש"י בד"ה ליכתוב רחמנא תרתי כו' ותיתי אש מנייהו כו' מה לקרן שכן כוונתו להזיק כו'. לדוגמא בעלמא נקיט דלשמואל תני שור לרגלו ולרב שור וכל מילי דשור ולא הרי השור שמשלם כופר כו' כדלעיל:

ברש"י בד"ה וכולהו כי שדית כו' דאי נקיט או רגל או שן או אדם בהדי קרן לא כו'. וה"ה דשן נמי לא אתיא אי נקיט. רגל או אדם בהדי קרן:

בתוס' בד"ה כי שדית כו' אבל כלים חשיב ליה לקמן אינו ראוי כו'. לשמואל דס"ל לקמן להבלו וכ"ש לחבטו [צריך יישוב למה חשיב כלים אינו ראוי] עיין לקמן בתוס' ס"פ הפרה [דף נד ע"א בד"ה בין לרבנן]:

בא"ד ועוד לקמן אינו מוצא לר"י כו' והא משכחת לה אדם כו'. יש לדקדק דהתם קאי אחומר באש שמועד לאכול בין דבר הראוי לו כו' משא"כ בבור ובאש נמי פטור אדם כדאיתא התם בסוגיא [ריש ד"י חומר בשור מבאש] ויש ליישב:

בתוס' בד"ה שכן מועדין כו' דא"כ קרן נמי אתיא כו'. דא"ל דבקרן מועד דבה איירי מתני' קמייתי [וקרן תם כתיבא] ולמ"ד קרן עדיפא דכיון דאייעד אורחיה הוא וגם כוונתו להזיק אפילו קרן נמי אתיא דא"כ היאך אומר קרן לחלק בין תם למועד ודו"ק:

בא"ד היינו למ"ד פלגא נזקא ממונא כו'. אף אם כוון רש"י לפי' זה נראה דשפיר קאמר לא איתפרש היכא דרבא לא נתכוין לאלו מ"ד שהמה בתראי ר"פ תלמידו דרבא הוי וק"ל:

ו.

ברש"י בד"ה היינו בור כו' דהא נמי תחלת עשייתן לנזק דהו"ל לאסוקי כו'. אבל למאי דמסיק דלא דמי לבור מה לבור שכן אין כח אחר מעורב בו לא מקרי אש תחלתו לנזק וכמו משמעות סוגיא דלעיל [דקאמר כולהו כי שדית בור בינייהו אתיא כולהו אף אי כתוב בור ואש. ועיין לקמן דף י' איתא להדיא חומר בבור מבאש שתחלת עשייתו לנזק] וק"ל:

בתוס' בד"ה לאתויי בור כו' דחשיב כרוח מצויה והוי אשו. ולפי זה הומ"ל כדלעיל באביי אי בהדי דקאזלי מזקי אש הוא ולא יתכן לומר דלזה הגירסא נתכוין רש"י למוחקו דלא הוי אשו רק אדם המזיק כמ"ש התוס' [דדרכו להתבונן ומתחייב המגלגל] כיון דבכל הספרים כתוב כחו הוא ודאי אותה הגירסא מוחק רש"י וק"ל:

בתוס' בד"ה תאמר בהני כו' והתיז והזיק ברה"י כו'. ומ"מ מייתי לה במה הצד לחיובי נזק שלם [אף דבהתיז והזיק צרורות נינהו] דכל דין בור יהבינן ליה כיון דאפקרינהו ולא יצא מדין בור משום הפירכא כמ"ש האשר"י ומטעם זה לא קשה להו עדיין למ"ד שור לרגלו היאך מצינו לאתויי חיובא ברה"ר כיון דשן ורגל פטורין ברה"ר ולעיל דף ג' ע"ב בד"ה משורו למדנו הקשו לרב דאמר משורו למדנו אף כי בור גמור הוא בכל מילי אפ"ה ס"ל לרב כיון דממונו הוא נוכל ליתן לו חומרא דשור ע"ז הקשו כיון דנוכל ללמוד מבור ומשור חלוק במה שאינו הולך ומזיק ואינו בע"ח וכוונתו להזיק וצ"ל בור יוכיח א"כ [היאך] נוכל לחייב בהו כלים ניתן בהו כל דיני בור ועיין מ"ש לעיל ועיין בזה בספר יש"ש:

בתוס' בד"ה היינו בור כו' אמאי פטור מלשלם הלא כיון שנפלו כו'. ר"ל למאי דאמר אי בדלא אפקרינהו כו' [דבדאפקרינהו הוי מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס כמ"ש התוס' בד"ה אי דאפקרינהו]:

ו:

בתוס' בד"ה ור"י אכיל שמינה כו' דלמא ר"ע קאמר נמי כו'. לשונם אינו מדוקדק לי דמנ"ל לומר לר"ע הכי עד שנקשה אכל כחושה כו' ולסברתם הו"ל להקשות דלמא ר"י קאמר נמי שאם אכל כחושה אינו משלם אלא כחושה וק"ל. ובעיקר קושיתם היה נראה דלא קשה מידי דפשטא דברייתא משמע דר"י מפרש הפסוק באיכות התשלומין שישלם כאלו היה שדה הניזק מיטב אבל לא במהות התשלומין ויכול לשלם לו קרקע זיבורית ור"ע אמר לא בא הכתוב לאיכות התשלומין אלא שיהיה הגבייה מן העידית ויתן לו עידית בפרעון כפי שיעור נזקו ולא אסיק אדעתיה דבניזק ומזיק פליגי כיון דר"ע לא סיים מן העידית דמזיק משמע דעיקר הפלוגתא אם יגבה מן העידית וק"ל. ותירוצם דחוק דעיקר כוונת המקשן היה מהכרח דלא בא הכתוב והמתרץ לא תי' לו בזה מידי [דהא לתירוצו ר"ע מחמיר טפי] רק לקמן בהכונס מפרש לה אביי דפליגי [נמי] בנידון במשויר שבה כו':

בתוס' בד"ה כגון שהיתה כו' ואיפכא לא מצי למימר כו'. ולפ"ז הוה מצינו למימר אהני קרא דאם היה עידית דניזק כזיבורית דמזיק יהיב ליה מעידית דמזיק אבל השתא לא רצה למימר דאהני קרא דיהיב מעידית דידיה וא"צ לקנות אע"ג דבניזק שיימינן [ויהבינן ליה תרתי קולי דסגי בעידית דניזק אף דיש לו עידית עדיפא ואם אין לו אלא עידית גריע מדניזק נמי סגי דאהני קרא] דמשמעות דקרא לחובת המזיק הוא שיפרע לו פרעון מעליותא. גם לא בא הכתוב היה מיושב טפי [חוזר למ"ש לעיל ולפ"ז כו'] ומ"מ היה ניחא וק"ו להקדש [אע"ג דר"ע בא לאקולי] כמ"ש התוס' לקמן בסמוך בד"ה ועוד מאי ק"ו. ויש רוצין לומר דכתבו אף לפירש"י שבסמוך דסוף סוף אם היה אפשר ג"כ לומר בהיפך לא היה ניחא ק"ו להקדש [כיון דסוף סוף קולא היא בגוונא דאיפכא] וז"א דמ"מ כיון שיש צד חומרא לר"ע שאינו לר"י קאמר שפיר עליה ק"ו להקדש [לפי מה דנקיט השתא] דהא בסמוך מבעיא ליה לר"ע אי בשל עולם שיימינן אע"ג דלפעמים שדה הניזק טובה יותר משל עולם [ואז הוי קולא הא דבשל עולם אפ"ה קאמר ק"ו להקדש] ודו"ק:

בתוס' בד"ה שור רעהו וכו' ולוקמי בשן ורגל כו'. עיין בדבריהם בתוס' ריש הניזקין:

בא"ד וי"ל דאי לאו דאשכחן דפטור מזיק הקדש כו' . וגבי בור אצטריך לפסולי המוקדשין ואי לאו רעהו לא הוי מוקמינן מיעוטא דגבי בור רק להקדש גמור ולא מצי לשנויי דאי לאו רעהו לא הוי ידעינן פטור דהקדש בשן ורגל דמשלם כופר וכמו שהקשו בסמוך [ומיהו למ"ד דאיכא כופר כו'] כיון דבחומרא הכתובה בתורה לא שייך לומר יותר ראוי לחייב אדם המזיק בידים דאם כן לא הו"ל למיכתב רעהו בקרן רק בשן ורגל גם רצו לשנויי אליבא דכ"ע [אף למ"ד דפטור בשן ורגל מכופר]. אך קשה דנימא מ"מ לא הוי ידעינן קרן [דפטור בהקדש משום] דמשלם מ"מ חצי כופר בתם לאיזה מ"ד וכופר שלם בפעם ג' ודו"ק. ק"ק דלכאורה נראה דמוהמת יהיה לו דגבי בור ממילא אימעיט פסולי המוקדשין בלא רעהו כיון שאין המת שלו ואפילו אדם ממעט מניה כמ"ש התוס' לקמן דף י' בד"ה שהשור חייב בו כו' וליכא למימר דמשום בור לחודיה לא הוי דרשינן כי יאכל פרט למזיק דמה לבור שכן פטר בו כלים וה"ה דבקרן לחודיה איכא למיפרך שכן אינו מועד מתחלתו דהשתא נמי דכתיבי תרוייהו נימא יותר ראוי להתחייב אדם המזיק בידים ומה להצד השוה ששניהם פטורים מד' דברים אע"כ גילוי מלתא בעלמא הוא מקרן דמיעוטא דכי יאכל פרט למזיק הקדש מקרן ובגילוי דבור לחודא סגי [ועיין במהר"ם]:

ז.

ברש"י בד"ה ישולם כו' אבל ישלם משמע נמי מדעתו. ר"ל כמו ישיב דאיירי מדעתו וא"כ קשיא קראי אהדדי וק"ל:

בתוס' בד"ה ור"ע כו' ולמאי דפרישית כו' א"ש כו'. דכיון דאשכחן יפוי כח דהקדש מהדיוט לענין נזק שלם תו לא אתי בור לדרוש מוכי יאכל פטור דהקדש אלא למעט חומש לחודיה [אף למ"ש לעיל דבגילוי דבור לחודא סגי היינו אי לא כתיב רעהו כלל אבל אי כתיב רעהו לחיוב לא מהני לגלוי לפטור דהקדש] ולפ"ז אין צורך למ"ש בד"ה שור רעהו דשמואל איירי מדרבנן רק ס"ל כר"ע ודו"ק. [עיין בחדושי הגאון בהנזקין דף מט]:

ז:

ברש"י בד"ה והא מיטב שדהו כו' מיטב סתמא. לר"י אצטריך שדה לג"ש גם לר"ע להורות דבשלו שיימינן אך לר"ע לכתוב מיטב שלו סתמא:

בתוס' בד"ה אליבא דר"י כו' כיון דיליף מג"ש כו'. לכאורה פשוט אין מקום לומר בר"י בשל עולם שמין דא"כ למה תלה רחמנא בניזק דהא כי לית ליה למזיק עידית כשל עולם אין צריך לקנות וק"ל והא דלא מבעיא ליה לר"י היכא דאהני קרא דלא איירי מהא בברייתא:

ח.

בתוס' בד"ה ואיבעית אימא כו' דקאי אשלא היתה לו עידית כו'. דבשינויא דא"צ לאוקמי בשמכרה קיימינא דאל"כ הו"ל לפרש וברייתא דבע"ח בבינונית עכ"פ ליכא לאוקמי ביש לו עדיין דא"כ ליגבי נזקין מעידית וק"ל:

בתוס' בד"ה מכרן לאחד כו' לכבוש השטר כו' לא קנאו מעולם. לפ"ז אף למאי דביתמי עסקינן עדיין לימא ליה ואי לא כבישנא לשטר דזיבורית כאלו לא קניתי מעולם ויש ליישב ועיין:

ח:

בד"ה אבל זבין כו' אפילו דשביק בינונית כו'. דאם נפרש דה"ק דוקא ששדה שלקח לוי הוא בינונית אבל אם הוא עידית ושביק זיבורית או זיבורית ושביק עידית אצטריך שפיר טעמא דלהכי דייקא משום לקח זיבורית ושייר עידית דלא מצי למימר מאי מכר ראשון כו' שהרי הראשון לא היה יכול להכריח הבעל חוב ליקח עידית ודו"ק:

ט.

ברש"י בד"ה ר"ה כו' משום דבעי לאסוקי למלתא כו'. לא נתחוור לי מה תיקן אכתי לסדרו לעיל אצל אידך שינויא גם בהא רומיא דקראי גופיה מפסיק למלתא דר"י ור"ע ועיין:

בתוס' ד"ה משהחזיק כו' שקול ארעך בזוזך כו'. היינו לאותן שסוברים אף כי אית ליה לבע"ח זוזי מצי לסלוקי במידי אחריתא דלא כר"ת בדיבור דבסמוך וכ"כ התוס' בב"מ. קצת קשה למה לא קשה להו אמשנה ערוכה משך ממנו פירות ולא נתן לו מעות אין יכול לחזור בו ולימא ליה שקיל פירותך בזוזך דליכא למימר דאמוכר לחודיה קאי וק"ל:

בתוס' בד"ה פשיטא כו' והא שמואל כו'. הו"מ לאקשויי מרב אסי גופיה דבסמוך רק רצו להקשות אף ללשון אחרון [שפי' רש"י בסמוך] שהוא עיקר:

בתוס' בד"ה וטרף חלקו כו' ואין יכול ליטול חלק כו'. דאי משום דאותה קרקע בינונית א"כ הוי כאחד נטל קרקע ואחד כספים דע"ד כן חלקו שאם יפסיד בעל הבינונית שיחזיר על בעל הזיבורית [ולא הוי אמר שמואל ויתר כמ"ש תוס' לעיל] ולמאי דתירצו אפותיקי הם לא ידעו מזה ועל דעת כן חלקו שמי שיהיה שדהו אפותיקי לא יפסיד חבירו:

בתוס' בד"ה רב אסי כו' לכך נראה כלשון אחרון. וללשון אחרון לא מסתבר ליה להגמרא למימר דפשיטא ליה דכיורשין דמי ומספקא ליה אי מצי לסלוקי בזוזי או לא [דלא מסתבר ליה להסתפק בזה דפשיטא אי כיורשין לא מצי מסלק בזוזי כרב רק מסתפק בפלוגתא דרב ושמואל] וק"ל:

ט:

בתוס' בד"ה עד שליש כו' גדול ממנו עד שליש יקנהו. כצ"ל. ור"ל אבל אם יש לו אתרוג נאה אף שמצא נאה ממנו א"צ ליתן שליש (ביתו) [יותר] דאל"כ אין לדבר סוף וק"ל:

בתוס' בד"ה ולר"י כו' כמו גחלת לר"ל ובשור קשור כו'. אבל אי לא הוי כגחלת לר"ל פשוט דאין לאוקמי בשור קשור דשלהבת הו"ל לחייב טפי דהא ברי הזיקא אבל כיון דשלהבת לר"י לא ברי הזיקא כגחלת לר"ל אמאי קאמר הכא דכוותיה בשור מותר כו' בשור קשור היה יכול להעמידו כו'. ומ"ש אדרבה עושה שמירה כו' צריך ליישב לפ"ז הא דמשני התם צוותא כו' כיון דברי הזיקא דומיא דשור מותר מה בכך דצוותא דחרש קגרים. ואי לא ברי הזיקא א"כ לא הוי דומיא דשור או בור רק כגון היכא דמסר ליה גווזא וסילתא ויש ליישב ועיין:

בתוס' בד"ה ודרכו לילך כו' לא שייך למיתני גבי בור כו'. מיהו בסמוך לפירש"י שייר דש בנירו מה שאין כן בבור דלא שייך ביה היזק קרקע כו' לפ"ז אמאי לא קאמר שייר כוונתו להזיק דלא הוי בכלל ודרכו לילך ולהזיק [דדחי אח"כ דש בנירו] ועיין:

י.

בתוס' בד"ה שהשור חייב כו' משתעי בשור ולא ממעטינן כו'. דאף לה"א זה דלא נכתב שור מ"מ אצטריך למיכתב מיעוטא דחמור ולא כלים ומשתעי' בבהמה ולא ממעטינן אדם מניה וק"ל: בתוס' בד"ה אחרון חייב כי יכרה איש אחד ולא שנים כו'. כצ"ל:

בתוס' בד"ה כגון פפא בר אבא כו' אכולהו קאי מדקאמר בסמוך אי לאו כו'. דאי לא הוי רק טעמא לחייב האחרון בכולו כיון דבלאו איהו מתבר הל"ל משום דאמר בעל הספסל אי לאו את הוו יתבי פורתא וקיימי מדקאמרי אינהו משמע דבאין לפטור עצמן ואפשר דהוצרך תלמודא לאוקמי בהכי דאי לא יהיו כולן פפא בר אבא לא הוי מצי בעל הספסל לומר הוו יתבי וקיימי לחייב האחרון מספיקא דדלמא לא היו עומדין אבל כיון דכולהו פפא בר אבא ודאי היו עומדין כיון. דמחייבי בשבירת הספסל ועיין:

י:

גמרא א"ל רב כהנא לרבא אלא טעמא כו' . כצ"ל. ואין זה רב כהנא דבסמוך שסידר תלמודא קודם חזקי' רבו דר"י וזה בתראה תלמידי' דרבא כמו שדייק הרא"ש הלכתא מניה לעיל גבי ר"ה אמר או כסף או מיטב ע"ש ולכך לא מקשה מקרא דידיה [אי הוי הך ר"כ דלעיל] ועיין:

בתוס' בד"ה כולן פטורין כו' אפילו לרבנן האחרון חייב כו' ולא מוקי למתני' בהכי דא"ל דזה לא הוי מקצת נזקו כיון שיש באחרון כדי להמית ל"ד לבור שהטפח שחפר בו האחרון אין בו לבדו שיעור מיתה אי לאו ט' טפחים הראשונים. דהיו אמדינן אם יש בו כדי להמית אחר הכאות הראשונים אך י"ל כיון דאינו מפורש בברייתא לא מרויחינן ביה מידי דגם בבור מוקים למיתה וד"ה א"כ אטו כי רוכלא כו' [כמ"ש התוס' לעיל בד"ה ותו ליכא ע"ש] ועוד דזה לא הוי הכשרתי במקצת נזקו שעל הראשונים אין דין מיתה כלל רק תשלומי נזקין והאחרון המיתו וחייב מיתה משא"כ בבור הראשון קטלו רובו והאחרון קטלו כולו יתחייבו יחד תשלומי בהמה [והוי שפיר הכשרתי מקצת נזקו כו' ועיין במהרש"א] וק"ל:

יא.

גמרא אלא אמר רבא לחוש חוששת מימנא כו' . לא רצה לומר מונין מן הראשון ימי טוהר קאמר [לחומרא] אם תראה ביום מ"א טמאה דכיון דבא להשמיענו דאין מקצת שליא בלא ולד טפי הל"ל שהיא טמאה מיום א':

בתוס' בד"ה דקא מטהרת כו' דהוו תרי קולי דסתרי כו'. ומ"מ בסמוך דייק שפיר דאי י"ל לקולא יש מקצת שליא בלא ולד הוי טהרינן בראשון מכח ס"ס דא"ל א"כ כי חזיא בט"ו נמי תשתרי מס"ס דשמא כולו נפיק ביום ראשון ושליא בא אחר הולד ביום שני ואפילו יצא [ביום שני] דלמא מיעוט נפיק ורובא נפיק ביום ראשון [די"ל] באופן זה שמא יצא ראשו ביום א' ואפילו לא יצא שמא זכר הוא [וכיון דאיכא ספק אחר שאינו סותר הראשון לא הוי תרי קולי דסתרי ודוקא היכא דב' הספיקות דקולא שנייה סותרין לשני הספיקות דקולא הראשונה כתבו דהוי תרתי דסתרי] וק"ל:

בתוס' בד"ה דאין מקצת כו' לענין לאסרה לבעלה. ק"ק דספק טומאה מסוטה גמרינן לה שהוא לענין לאוסרה לבעלה:

יא:

בתוס' בד"ה גזירה כו' דדלמא לא ימנו מיום שני למלוי ימים כו'. כצ"ל:

בתוס' בד"ה בכור שנטרף כו' ה"נ דרשינן שמונה ימים בבהמה אינו נפל מדכתיב מיום השמיני וכו' ואפ"ה כי קים לן דכלו חדשיו הוי מחוסר זמן כו'. ובקצרה לא מצי לאקשויי מהא [דבבהמה אפילו קים לן דכלו חדשיו צריך להמתין] דשאני הכא דכתיב פדה יתירא ועיין:

יב.

בתוס' בד"ה אנא מתניתא כו' וסבר שיעבודא לאו דאורייתא כו'. קצת קשה מאי קאמר ר"נ אנא מתניתא ידענא עולא נמי מצי סבר עבדא כמטלטלי דמי [במילי דרבנן] דאיהו ניהו מ"ד דס"ל ס"פ גט פשוט שיעבודא דאורייתא ועיין:

בא"ד למ"ד נמי כמטלטלי דמי הו"מ למיפרך דהא לא חשיב כו' . אינו מחוור לי דשפיר קאמר לקמן הניחא למ"ד עבדא כמטלטלי יש ליישב שתי הברייתות דאיירי בקנין אגב ולהכי בעינן עומדין בתוכה ועבד לא חשיב כמחובר שיהיה נקנה מדשמואל אבל למ"ד כמקרקעי דמי לא מצית למימר מטעם אגב דאין קרקע נקנית אגב קרקע ע"כ צ"ל [הך ברייתא דקני] מטעם דחשיב מחובר וקונה מדשמואל כמ"ש התוס' בסמוך ולכך נמי לא מקשה מפשטא דברייתא לשמואל [די"ל דלא חשיב מחובר] ודו"ק:

בתוס' בד"ה מכר לו עבדים וקרקעות כו' דאי משתמרת לדעתו. ר"ל כגון שהעבד ישן דסתם עבדים אין משתמרין לדעתן כמ"ש בסמוך וק"ל:

בתוס' בד"ה והלכתא כו' תיפוק ליה דהוי חצר מהלכת כו'. דבריהם מבוארין יותר בגיטין כ"א:

בתוס' בד"ה למה לי עומדין כו' קרקע הסמוכה לתהום ואגבה כו'. כצ"ל:

בא"ד דהוי כעשר שדות בעשר מדינות. הס"ד כצ"ל:

יב:

בתוס' בד"ה ואם איתא לישני ליה פירוש ואם איתא כו' . סיימו לפרש לפי פירושם דלעיל בד"ה ומחיים אבל אין צורך להמקשה בזה דבפשיטות מרבינא דמוקי לריה"ג בלא חזי להקרבה קשה גם ממימרא דר"נ לחודיה היה יכול להקשות דאי אמר למלתא אליבא דרבנן א"כ אמאי לא אוקמי מתני' דהכא נמי הכי בבכור בזמן הזה וככ"ע ועיין:

אבל אין לפרש שמעתין דה"פ ומחיים מי אמר ולא לאחר שחיטה דקאמרת אפילו תימא ריה"ג ומודה לאחר שחיטה וא"כ הא דפליגי רבנן עליה אפילו במחיים והתנן כו' ואם איתא לישני הא דאמר ר"נ בכור חי לא הוי ממון בעלים בזמן שבית המקדש קיים אזדא לרבנן והא ריה"ג אלא במחיים לכ"ע הוי ממון בעלים ולכן לא מצי לאוקמי מלתא דר"נ כרבנן דבלאחר שחיטה פליגי רבנן א"כ מתני' דהמקדש בחלקו ע"כ דלא כריה"ג [ואף דהשתא בפשיטות מצי אתיא כריה"ג דהמקדש בחלקו ע"כ בחזי להקרבה דהמקדש בחלקו קתני מ"מ למה דלא מתרץ הכי רק קאמר אפילו תימא ריה"ג ומודה לאחר שחיטה ולהכי אתיא כריה"ג הא בלאחר שחיטה דוקא פליג ולפי תירוצך לא אתיא מתני' כריה"ג] אי אפשר לומר כן דלמאי דקס"ד דר"י איירי בלאחר שחיטה הא דמוקי רבינא בבכור חו"ל אי בתם אסור בהנאה אי בבעל מום בא"י נמי לא חזי להקרבה ודו"ק:

יג.

רש"י בד"ה רבא אמר כו'. כגון קדשי קדשים וה"ה בקדשים קלים גופיה באימורין לאחר זריקה:

ברש"י בד"ה אי אליבא דרבנן כו' משלם רביע כו'. עירוב פשטים ישנו כאן דאי לא משלם אלא רביע בתם ומחצה במועד א"כ בע"כ ס"ל דתרוייהו בהדדי עושין ההיזק ואמאי פטור בעל הבור אם לא מטעם גזירת הכתוב כמ"ש התוס' א"כ לא יתכן מ"ש אלמא כי ליכא לאשתלומי מבעל השור לא משתלם מבעל הבור כו' שאני התם שהתורה פטרו גם ממ"ש אע"פ שבו נמצא הנזק משמע דס"ל שבעל הבור אינו עושה כלום וכמו שהוכיחו התוס' מזה וק"ל:

בתוס' בד"ה אי אליבא דרבנן כו' . דע"כ ס"ל השתא שנים שהזיקו האי כוליה הזיקא כו' כיון דלא אסיק אדעתיה כו'. פירוש וכיון שידע זאת הסברא ע"כ לר"נ א"כ מנ"ל להקשות פשיטא הא אמרי כו' דלמא רבנן נמי ס"ל הכי ומודו הכא דגובה מבשרן הכל כיון דכוליה הזיקא עביד אבל מ"ש לפירושם בסמוך אע"ג דס"ל האי כוליה הזיקא כו' [דהחליטו כן בפשיטות] אין מוכרח דס"ל לרבנן הכי רק עכ"פ מקשה שפיר פשיטא וק"ל:

בא"ד דאי כל חד פלגא היזק עביד למה ישלם כו' ובלא טעם אין לנו כו'. לכאורה לא דייקי מידי לפי מ"ש רש"י פשיטא הא אמרי כי ליכא לאישתלומי מהאי לא כו' מדלא משתלם מבעל הבור דאלו ס"ל לרבנן כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי הו"ל לחייבינהו לבעל הבור אע"ג דלא עשה מאומה א"כ ממילא למאן דס"ל כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי אף היכא דלא עשה מאומה אית ליה הך סברא מיהו בזה י"ל שכוונתן דודאי לא [עלה] על דעת רש"י לדמות היכא שעשה ההיזק ללא עשה כלום וה"ק אי לרבנן הא אמרי לא משתלמי מהך היכא דלא הזיק כלום וה"נ פשיטא דלא גבי מבשר יותר ממה שהזיק [דכל חד פלגא היזק עביד] וע"ז הקשו דהכא לא הוי יותר ממה שהזיק דהאי כוליה היזיקא עביד כו' דע"כ צ"ל הך סברא דאל"כ מאי טעמא דר"נ כו' וק"ל. ואולם נראה מכוונת רש"י דידע המקשה סברא דבו נמצא ההיזק ומדמי שפיר להכא דחשיב כאלו עשה ההיזק אך לא היה סבור שיהיה חשוב יותר לחייב בעל הבור מכאלו עשה ההיזק [ולכך מקשה מדרבי נתן] ודו"ק:

יג:

בתוס' בד"ה כשהזיק חב המזיק כו' ולא ליתני כשהזיק חב המזיק. ר"ל וכל הבבא מייתרא ולא הול"ל רק חייב אבל לא כשהזיק חב המזיק לחודיה מייתרא דאם כן לשמואל נימא דאייתרא ליה כשהזיק חב המזיק דבמשנה קמייתא לאתויי קרן דחב לשלם ממיטב הו"ל [ול"ק קושייתם לשמואל תקשי ברייתא אברייתא דכשהזיק חב המזיק בתרייתא אע"כ עיקר הילפותא מכולה בבא דהשתא לא משתמע רק מבבא בתרייתא מכיון דכבר אשמעינן מיטב בבבא דרישא וכמ"ש רש"י כאן בד"ה כשהזיק כו' דאי משום מיטב כו'. וכ"כ התוס' לעיל דף ד' בד"ה כשהזיק חב המזיק]:

בתוס' בד"ה כגון שקיבל כו' ולא קיבל עליו שמירת גופו כו'. וקמ"ל דתם איכו משלם אלא חצי נזק דס"ד שמירת גופו מהזיקות דעלמא לא קיבל עליו אבל אם יוזק משור דיליה ס"ד דקיבל. ולולי דבריהם היה נראה דמש"ה לא קאמר איפכא דלפ"ז אין קמ"ל אלא דתם אינו משלם אלא חצי נזק דמה שמועד משלם נזק שלם הוא פשיטא דלא עדיף מאינש דעלמא ומכשהזיק חב המזיק לשלם ממיטב דמרבינן הך איירי במועד וק"ל:

יד:

בתוס' בד"ה ופרה שהזיקה כו' טלית שהזיקה פרה היינו ברה"ר כו' דא"א לאוקמי כו'. ואף לגירסת הקונטרס לעיל לזה ולזה לשוורים ולפירות דחד [דחייב בשן ורגל ומ"מ לא מיחשב כרשות הניזק מדאינו חייב בקרן אף לר"ט אלא חצי נזק] היינו לענין שוורים שהזיקו זה את זה הוי רה"ר כיון שיש רשות לשניהם להלוך בו כרה"ר [ואינו משלם לעולם רק חצי נזק אף לר"ט] אבל אם הוזקה הפרה בטלית פטור בעל הטלית דהוי בור ברשותו כיון דלענין פירות הו"ל רשות הניזק אבל הרא"ש לא כתב כן:

בא"ד דהא טלית בור הוא כו' . אבל לפירש"י שהזיקו זה את זה נוכל לפרש אין אומרין תצא זה בזה וכל אחד יעמוד בשלו [ודלא כמ"ש רש"י יטול את הפרה כו'] וק"ל:

בתוס' בד"ה ש"מ לוה ומכר נכסיו כו' ומפרש ר"ת כו'. לפי"ז מ"ש התוס' לעיל דף ח' ע"א בד"ה כולן נכנסו תחת הבעלים אי נמי מלוה הכתובה כו' אינו מכוון דלמ"ד שיעבודא לאו דאורייתא נזקין אינו גובה ממשעבדי אם לא בעמד בדין דבמלוה בשטר דוקא תיקון משום נעילת דלת ולמ"ד דאורייתא אף אם אינו ככתובה בשטר גובה ממשעבדי וק"ל:

בתוס' בד"ה פרט לב"ד כו' למ"ד תני שור לרגלו ומבעה לשינו כו'. אין כוונתן דלאידך מ"ד איירי בקנסות משום ח"נ דקרן דהאי בקרן מועדת איירי כדקתני ממיטב הארץ ולמ"ד תני שור לרגלו נמי כשהזיק חב כו' לאתויי קרן ועוד למ"ד חצי נזק ממונא מאי איכא למימר אך כוונתם למ"ד תני שור וכל מילי דשור ומבעה זה אדם וכל מילי דאדם אית ביה קנסות כתשלומי כפל ד' וה' ואונס כו' וקצת היה נראה לומר כיון דהתוס' קרן איירי בקנס כגון ל' של עבד וק"ל:

טו.

בתוס' בד"ה הא מני כו' ואי ר"ע ליתני תם פטור מדמי עבד. אבל לריה"ג מועד נמי פטור מדמי ולדות כדמסיק לקמן. ולולי דבריהם לא היה נראה זה קושיא למעיין שם בסוגיא. דאביי וכן שמואל דתניא כוותיה מפרשים לר"ע דס"ל מועד חייב כופר שלא בכוונה ורבה דמפרש אליבא דר"ע דס"ל מועד שלא בכוונה פטור איתותב מברייתא דשמעינן לר"ע מועד חייב כופר בשלא בכוונה ואדרבה לפי תי' התוס' טפי הול"ל ר"ע הוא ושייר חצי כופר ודמי עבד וצ"ל דגמרא רוצה לתרץ לכ"ע אף למ"ד בשלא בכוונה בין תם בין מועד פטור [אליבא דר"ע] ואי ר"ע מאי שייר דשייר דמי עבד ודו"ק:

תירוצם דחוק דאין זה שיור דמהאי טעמא גופיה דלא הוי חצי כופר שיור נמי י"ל דכשאין השור בסקילה מועד נמי פטור [מדמי עבד] וכשהשור בסקילה [הא] דתם פטור מדמי עבד י"ל שהוא בכלל שהתם משלם מגופיה דכיון דמשתלם מגופיה הביאהו לב"ד ואשלם לך [ואפ"ה בעי קרא דנקי מדמי עבד דה"א דמשתלם דמי עבד מעליה כדאיתא בגמרא שם ע"ש] וי"ל כיון שהיה ה"א לר"ע שיהיה התם משלם דמי עבד מעליה אינו בכלל שהתם משלם חצי נזק מגופיה כו' [מן תירוצם דחוק היה בדפוסים ישנים שלא במקומו ושורה התחתונה היה מעורב מקודם לפני הדבור הקודם ונרשם בו עה"ג]:

בתוס' בד"ה לפלוג כו' דע"פ עדים משלם כו' דלמא לא סבר כריה"ג כו'. ר"ל ע"פ עדים וכגון שהמית שור שלא בכוונה שאין השור בסקילה דאל"כ אף לריה"ג הביאהו לב"ד ואשלם לך. ולא הבינותי דלמאי דמפרשים לפלוג וליתני אף אהמית שורי את פלוני [דלא כרש"י] עדיפא הו"ל לאקשויי היכי מצי למימר אבל תם מאי כו' דאינו משלם ע"פ עצמו דלמא ס"ל תם אה"נ דמשלם כופר ע"פ עצמו דכופרא כפרה ולא קנס ועיין לקמן פרק שור שנגח ד' וה' [דף מא ע"ב] ור"פ גופיה דס"ל פלגא נזקא ממונא אמר לקמן דף מ' דכ"ע כופרא כפרה [וא"כ דלמא אף ר"ה בריה דר"י ס"ל הכי] ואפשר ליישב בדוחק דאלו ס"ל משלם ע"פ עצמו א"כ הא דהמית שורי את פלוני מצי איירי בין בתם בין במועד ודומיא דהכי איירי או שורו של פלוני [וא"כ לא משני מידי לא במועד אע"כ דהמית שורי את פלוני נמי לא איירי אלא במועד א"כ לפלוג וליתני כו'] ועיין:

בתוס' בד"ה ואי תפיס כו' דאי בכל דבר שיתפוס כו' עיין ברא"ש [דאף דבר אחר מצי תפיס כנגד היזיקו ואם יתפוס יותר מוציאין ממנו דאין זה בכלל דיני קנסות] ואפשר לכוין פי' ר"ת ג"כ כפירושו [וה"פ] דוקא בתפס המזיק עצמו אמרינן לא מפקינן מניה דמשמע אף היתרון משיעור הנזק מטעם דבמזיק הקילו שיכול להחזיק בו בשעת הנזק אבל לא משום דהוי דיני קנסות אם יוציא המותר ובכל דבר שיתפוס לא מפקינן מניה המותר דא"כ היום או למחר יגזול כל אשר לו כו'. והאי דחייביה ר"י חצי נזק כו' דאיירי [בתפס] א"ש השתא בתפס מידי אחרינא [דאי הפי' בר"ת כפשוטו ע"כ בתפס המזיק עצמו א"כ אמאי קאמר דחייבי' חצי נזק הא בתפס מזיק עצמו אין מוציאין ממנו כל מה שתפס] ודו"ק: