מהר"ם שי"ף על הש"ס/בבא מציעא/פרק ו

עה:

בתוספות בד"ה השוכר את האומנין כו' . מ"ש התוס' באומן ופועל לכאורה באיזהו מקומות אינו מדוקדק בסמוך בברייתא השוכר את הפועל לעשות בשלו וכו' ובהיפך הדף בד"א בזמן שאין שם פועלים ובדף ע"ב [ליתא התם] ויש ליישב:

עו.

ברש"י בד"ה וליחזי וכו' ע"כ דבעה"ב ניתיב ד' וכו'. אף דקאמר בהדיא בתלתא מ"מ לגבי פועלים הוא מסתמא דלא ידעו מבעה"ב כלום וקתני נוטל מבעה"ב ולכך מביא לעיל סוף הברייתא דחוזר ונוטל כו' או מביא דלא תימא שאני הכא דמפסיד דבעה"ב לא אמר ליה רק תלתא בפירוש אבל התם חוזר ונוטל מה שנותן לפועל [להכי מייתי דחוזר ונוטל מה שההנהו ואפילו פחות ממה שפסק להם]:

ברש"י בד"ה אל תמנע כו' פסוק הוא במשלי. דהול"ל דאמרי לי' פועלים אל תמנע וכו' ולישנא דלית לך כו' משמע כאלו זו הלכה למשה מסיני לית לך טענה דאל תמנע כו' אבל רש"י לא תפס לשונו בלית לך כו':

ברש"י בד"ה דעתייהו אעילויא כו' אלא להוסיף א"נ כך אמרו מהימנית וכו'. [וכדברי התוס' אלא דהתוס' הקדימו טעמא דמהימנית ואלא להוסיף כתבו לא"נ] וכ"ה בר"ן כלשון שלפנינו ומהר"ש הגיה אלא להוסיף וכך אמרו וכו' פירוש אלא להוסיף אשכירות שאר פועלים דמיירי דשאר פועלים מיתגרי בג' דאל"כ [מאי אריא שכרכם עלי] אפילו אמר שכרכם על בעה"ב יש להם ד' וכו' ואין הלשון מתישב ועיין:

ברש"י בד"ה ואפילו הגיע לידה וכו' ואין עלי' לעשות שליח להולכה וכו'. לכאורה בלא"ה אף אם בידה לעשות הא אדיבורא דידי' סמך ויהיב ליה אדעתא דשליח לקבלה שנתגרש מיד והיא לא עשאתו שליח לקבלה ועיין:

בתוס' בד"ה דעתי' כו' מאי נ"מ וכו'. לכאורה נ"מ בדמתגרי פועלים בד'. ובדאמר בעה"ב בד' וכו' אי מהימנת לן קאמרי לא יהיב אלא ג' [אף בדמתגרי פועלים בד'] דסביר וקיבל. ולא רצו תוספות לפרש לענין תרעומות וכפי' רש"י דחלוקת האיבעיא לא יפול ע"ז [רק לענין תשלומין]. והרי"ף מפרש בשכרכם על בעה"ב ובשוה עבידתייהו ד'. ועיין ברא"ש באריכות ומ"ש דלא בעינן דלעבדו עבידתא שפירתא אלא היכא דאיכא דמיתגרו בג' וכו' ואמר להו שכרכם על בעה"ב אינו מדוקדק דאף אם כולן נשכרין בג' אי עבידו שפירתא שוה ד' נותן להם ד' כמה שהקשה וליחזי עבידתייהו וכו' ומשני בריפקא הא היכא דידיע אף דא"ל שכרכם על בעה"ב [ואפילו כולם נשכרין בג'] יהיב בעה"ב ד' ואין משמע דהאי איבעית אימא אהדדי איתמר היכא דאיכא דמתגרי וכו' ועוד דא"כ לוקמי דכולן נשכרין בג' דהשתא ליכא אלא תרעומות [אף] בדידיע מאי עבידתייהו גם לשון הרא"ש גופיה לעיל אי לא ידיע עבידתייהו כו' אלא תלתא כמנהגא וכן הטור סי' של"ב כתב בהדיא בד"א כשאין המלאכה שוה ד' אבל וכו' נותן להם ד' אפילו שהפועלים נשכרין בג' וכו'. ומ"ש הטור שם אח"כ אם אמר להו שכרכם על בעה"ב נותן להם ד' אם יש שנשתכרו כו' זה אי אפשר להיות דבהדיא אמרינן וליחזי פועלים כו' ומשני דאיכא דמתגרי כו' דש"מ דלית להו אלא תרעומות והוא עצמו כתב כן בסמוך ושמעתי שהרב"י בבדק הבית מגיה נותן להם ג' אפילו יש שנשתכרו בג' ויש שנשתכרו בד' ואם נשכרו בד' או היה מלאכתן שוה ד' כו' והנה הפריז להגיה הרבה ויש להגיה בקצרה וק"ל:

ומ"ש הטור בשם הרמ"ה לכאורה דברים פשוטים המה דאיירי אף דמיתגרי פועלים בה' דינרין ונימא הוא יטול מבעה"ב מה שההנהו לגמרי דבטל שליחותיה וכמו אם לא היה מלאכה שוה ד' היה הוא מחויב ליתן לפועלים ד' ושקיל מבעה"ב רק ג' ומפסיד ה"נ עתה משתכר לז"א דהיאך יעשה סחורה וכו' ולא ידעתי מי הכריחו להרב"י לדוחק זה [שנדחק שם]:

כתב הר"ן בירושלמי מוקי הטעו זה את זה אפילו בפועלים שהטעו בעה"ב או שבעה"ב הטעה אותם בעה"ב הטעה אותם שאמר להם תבואו עמי כדרך שבאו חביריכם אמרו בכמה באו א"ל בה' ה' רובם ואשתכח בסוף י' י' רובם וכן בפועלים שהטעו בעה"ב ע"ז הדרך ונראה טעמא דתלמודא דילן דלא מוקי הכי משום שאין שייך לומר דאין להם זע"ז אלא תרעומות והלא לא נתרצו זה לזה אלא ע"מ שאמרו רובן נשכרין כן והיאך יוציאו מבעה"ב שלא נתרצה להם אלא על מה ששאלם בכמה רובן ולא נתרצה להם אלא מפני שחשבו שהוא כן וכיון שהטעוהו שכירות בטעות הוה וכל שבטעות חוזר אבל בשהטעו פועלים זה לזה י"ל טעמא דאין להם זע"ז אלא תרעומות דממה נפשך כו' ע"ש:

בתוס' בד"ה השוכר כו' ואם בעה"ב חוזר בו כו'. אם הוזלו כו' אבל מה שכשהבעל הבית חוזר ונתייקר נותן להם סלע וכן בהוזלה ופועלים חוזרין בו [שאינו נותן להם רק סלע ומרויח חצי סלע] זה מקרי על התחתונה כיון שנותן כמו שפסק:

בא"ד ולא רצה לפרש כו' כשהוקרה כו'. כמו ברישא בחזרת האומנין דמצייר בהוקרה כרבי דוסא לקמן בסמוך דמפרש אהוקרה או אפשר כדי לחזק הוא"ת כו' כיון דלא מפרש בע"א רק בהוזלה ולכן לא כתבו ברישא [גבי חזרת פועלים] לא רצה לומר וכשהוזלה שאינו צריך ליתן רק חצי סלע [דהא בהדיא מפורש בר"ד הציור לענין נתיקר ולא הקשו רק לפרש בסיפא כמו ברישא או לחזק הוא"ת] וק"ל:

בתוס' בד"ה דאי ס"ד וכו' אבל אין לפרש וכו' והשתא פשיט ליה בפשיטות וכו'. וא"ל דמאי פשיטות דדלמא לעולם הכא דעתי' אבעה"ב לעילויא שמא יאמר ארבעה אבל הכא למה יחשוב אדעתא דאשה ממנ"פ מאי אמרה אי התקבל היינו אמירת שליח ג"כ ואי הבאה תגרש לפחות משהגיע לידה וכי יסמוך אשליח לא תגרש כלל אין זה ענין כלל דא"כ למה כתב לה גט כלל אם ניחא ליה בביטול הגט מכל וכל אלא ודאי עכ"פ ניחא ליה לגרש עתה רק שיהא בידו:

בא"ד א"כ סותר פשיטות דלעיל. אבל לא סתרו מכח האי נמי דבסמוך [דאכתי איבעיא לא נפשטא דאדידיה סמיך משום דמהימנת דאימר דדעתי' אעילויא דבעה"ב והכא טעמא משום דדעתא דידה גריעותא הוא] וא"ל דס"ל דאשה אמרה התקבל וכו' נמי עקר [וקושית האי קשיא שברש"י לקמן ותירץ כיש מקשין שכתב הגאון לקמן ברש"י] ופשוט דנימא אדעתא דידה וא"כ אינה מגורשת כלל [דהוי עילוי טפי. אע"כ דאדיבורא דידיה סמך משום דמהימנת] וזה אינו כלל [דאין זה עילויא דעכ"פ ניחא ליה לגרש וכמ"ש לעיל]. אבל אין קושיא כלל דמ"מ פשיט דניזיל בתר דידה אף לגריעותא דהא פשיטות הראשון אי אמרינן משהגיע לידו מגורשת הוא סמיכות אגריעות דידה [ולא פשיט לא"נ רק היפך מפשיטות הראשון] לכך סתרו דזה בעצמו פשיטות הראשון אינו פשיטות לסמוך אגריעותא דא"כ סותר וכו' וזה פשוט ומהר"ש הניחו בקושיא. ואין ליישב האין לפרש דפושט דלא סמכינן אדידיה ולא אמרינן מהימנת וכו' רק אבעה"ב סמיך רק בסמוך אי אפשר לומר עילויא דידה דליכא עילויא יותר ממאמר השליח הבא ומהימנת לא אמרינן א"כ בהכרח צ"ל לגריעותא אבל הכא נימא אעילויא כיון שיש לו עילויא ויש לו גריעותא א"כ היאך יוציאו הפועלים מעות נימא ג"כ גריעותא:

עו:

גמרא בשלמא אי אתמר איפכא כו' . הא דלא קאמר ר"א בשלמא אי אמר מגורשת בהך ציור גופא עיין בתוספות גיטין:

עז.

ברש"י בד"ה אלא התם כו' ואי קשיא כו'. יש מקשין לישני [רש"י] דה"ק השתא דאמר ר"נ אינה מגורשת לא תוכל לפשוט בעיין מזה דשמא טעמא משום דעקר אבל אי הוה אמר [איפכא ואמר משהגיע גט לידו] מגורשת בהכרח הוי שמעינן כסברת המקשה דלא ס"ל עקר ולפי מ"ש התוס' בגיטין אמאי לא אמר בציור זה [בהבא לי גיטי והיה אמר ר"נ מגורשת כו'] בע"כ צ"ל אף דעקר ודאי מ"מ איבעיא בהכרח נפשטה. ואינו נראה שזה ביקש רש"י לתרץ [דלכך לא אמר בציור זה] דחזינן שהיה רוצה לומר ציור לקושטא דמלתא [וכמו שתירץ רש"י דלא שייך כאן עקר ולכך לא אמר בציור זה דודאי עקר]. ואני אמרתי [דלכך הוצרך רש"י לפרש דלא שייך כאן עקר] דאם נניח דגם כאן הוא עקר א"כ נפשוט היום האיבעיא דבתר דידיה אזלינן דאי ס"ד אדידה [ואינה מגורשת משום דעקר] אמאי אמר ר"נ דינא דאינה מגורשת כלל בהיא אמרה הבא וכו' דהשתא ממ"נ בין סמך אדידה או אדידיה מ"מ הא הוי עקירה [ולא שמעינן מינה בהכרח סברת עקר דאפשר משום דאדידיה סמך] לאשמעינן אפילו אמרה היא התקבל כו' דהשתא אי אדידי' סמך מגורשת מיהא משתגיע לידה ואפ"ה אינה מגורשת כלל דאדידה סמכינן והוי עקירה [והיה נשמע מינה תרתי דאדידה וסברת עקר]. וזה א"ל דלמא לר"נ גופיה מבעיא ליה ומספקא ליה ג"כ אין זה סברא וק"ל:

ברש"י בד"ה בד"א דשוכר עליהן וכו' . הקשה האשר"י פשיטא כיון שמוצא לשכור בלא תוספת למה יעשה מעותיו אנפרות ויתן להם יותר ממה שמוצא לשכור ונראה דקאי אמטען דאם מצא אחרים לשכור ואמרו ליה צא ושכור וכו' אם הטעו צריך ליתן להם התוספת עכ"ל:

בתוס' בד"ה אין להם זה ע"ז וכו' . מסיים בזה האשר"י ומבואר יותר בטור סימן של"ג מיהו נ"מ במאי דהלכו במקום שאין פועלים מוצאין להשתכר ואף אלו לא הלכו לא היו מוציאין להשתכר במקום אחר אם הלכו דהו"ל התחלת מלאכה נותן להם כפועל בטל ואם לא הלכו אפילו תרעומות אין להם על בעל הבית וכן במקום שהפועלים נשכרין בג' וזה שכרן בו' אם הלכו הרי התחלה ואינו יכול לחזור וכו' ע"ש ומ"מ אין לאוקמי הבד"א בענין זה דאיירי באופן שלא יכלו הפועלים למצוא לשכור אף אם לא השכירן זה [ולמה להו למימר דאורחא דמלתא כו'] דא"כ בלא הלכו אמאי יש להם תרעומות אבל הנ"י מפרש באמת הכי וז"ל והא דנקט הלכו אע"ג דבלא הלכו שעיכבן והפסידן שכירות אותו היום חייב בעה"ב דדבר האבד הוא להם דכי היכי דפועלים מחוייבין לי' לבעה"ב בדבר האבד כדתנן במתני' אלא הכל מיירי כגון שלא היו מוצאין להשתכר עצמן מתחלה מש"ה דוקא כשהלכו שהוא כהתחלת המלאכה כשם ששאר דברים נקנין בקנין כך שכירות פועלים נקנין בהתחלת מלאכה וכו'. ומה שמדמה לדבר האבד קצת קשה לי דהוא בעצמו כתב שם [בדבר האבד] דוקא שוכר עליהם או מטען [אפילו עד מ' ונ'] ואם לא שכר עליהן אחרים אין הפועלים חייבין לשלם לו הזיקו [והפסד הפועלים כלא שכר דמי]. ועיין לקמן בפירש"י עד כדי שכרן. והאי בד"א מבוארין באשר"י וטור בע"א ממ"ש רש"י וז"ל אחר שכתב חילוק בין הלכו וכו' בד"א כשלא התחילו במלאכה הלכך בעה"ב יכול לחזור כ"ז שאינו גורם להם הפסד אבל אם התחילו במלאכה אין בעה"ב יכול לחזור ואם חוזר נותן להם שכרן כפועל בטל והפועל אם הוא שכיר יום יכול לחזור אפילו בחצי יום וידו על העליונה ושמין כמה שוה מה שעשה ונוטל אפילו אם נתיקרה המלאכה שאינו יכול לגומרה בחצי שכר הנשאר בידו כגון ששכרו בח' דינרין ליום ועשה עמו חצי יום ואפילו אם נתיקרה שצריך ליתן לאחר מחצי יום הנשאר ו' דינרין אפ"ה צריך ליתן לראשון ד' דינרין מחצי יום שעושה ולא אמרינן לא יתן לו אלא ב' דינרין כדי שתגמר לו מלאכת היום בח' דינרין כפי מה שהתנה וה"ה נמי אם הוזלה שיכול לגמור חצי יום הנשאר בב' דינרין צריך ליתן לו ו' דינרין ואינו מעכב עליו אלא ב' דינרין כדי שתגמר מלאכת היום כפי מה שהתנה ואם הוא קבלן וכו' גם הוא אינו יכול לחזור בו ואם חוזר בו ידו על התחתונה ששמין לו מה שעתיד לעשות וע"ש באריכות. בזה [ר"ל בהוזלה] צ"ע ועיין מה שאכתוב בסמוך [דף ע"ז ע"א בתוס' בד"ה יד פועל]. והנ"י כתב בד"א שלא התחילו במלאכה וכו' לא נקיט הכא הלכו כדלעיל [דהוי נמי כהתחילו במלאכה] משום דהשתא מיירי בחזרת פועלים ופועלים כשחזרו בהם בדבר שאינו אבד אינן חייבין לשלם כלום מכיסן [להיות שוכר עליהן] אלא מחשבין להם במה שעשו לפרוע מה שהפסיד בעה"ב לפיכך נקיט הכא בד"א שאין לבעה"ב אפועלים אלא תרעומות בשלא עשו מקצת מלאכה אבל עשו מקצת מלאכה מחלוקת ר"ד וחכמים דלר"ד דקיי"ל כוותיה מפסידין ממון מה שהתחילו במלאכה וכו'.

גמרא לא צריכא דזל עבידתא ואוזולי אינהו גביה זוזא מעיקרא מהו דתימא וכו'. כן הגיה מהרש"ל וכן משמע מפירש"י:

ברש"י בד"ה לא סיירה מאורתא פסידא כו' . מפרש כאן בע"א מבסמוך ואפשר לומר דס"ל שאין לבעה"ב לידע שימנעו הגשמים הריפקא [דלא כסברת התוס' ואם לשניהם אין לידע חזר להיות פסידא דפועלים לז"א טעמא מי יימר וכו' ולעיל מפ' כפשוטו ועיין והאשר"י כתב ב' טעמים בריפקא:

ברש"י בד"ה לא קים לכו וכו' . נתרציתי לכם בסלע שלם שלא הייתם יודעין שיתיקרו הפועלים ותהיו ראוין ליתן סלע וראיתי בדעתכם כו' ומיירי שאחר ששכרן נתיקרו הפועלים קודם עשיית המלאכה ולשון רש"י לא נתברר לי. וז"ל הסמ"ע ס"ס של"ב אמ"ש הש"ע אם המלאכה שוה ה' ושכרן בד' והוזלה ועמדה על ד' נותן להם ד' ולא יוכל לומר להם גם עתה תקחו דינר פחות ממה ששוה וכן אם שכרן ביותר דינר מהראוי והוקרה המלאכה אינם יכולין לומר גם עתה הוסף לנו דינר יותר מהראוי לפי היוקר של עכשיו כתב הוא ז"ל בגמרא מפרש טעמא דיאמרו פועלים מתחלה לא נתרצינו בפחות אלא מפני שראינו שאינך יודע דרך שכירות פועלים ולדעתך גם שאר פועלים לקחו כן ואנו היינו דחוקים למעות נתפייסנו בפחות מהראוי לנו משא"כ עתה שאתה רואה שכל הפועלין נשכרין בכך וכן הטעם באידך דהבעה"ב אומר כן להפועלין ואין בידי להלום זה לא ברש"י בד"ה קמ"ל וכו' דלא קים לך לעשות בסלע ודינר הול"ל ולעיל ד"ה ואגרינהו וכו' לא רצה להשתכר כשאר פועלים משמע יודעין ולא רצו וד"ה לא קים לכו כו' סלע חסר דינר הול"ל גם לישנא דגמרא טפי זוזא אמרת לן וכו' אי אפשר לפרש אליביה:

ברש"י בד"ה מהו דתימא הואיל וכו' טעמיה משום דתפיס וכו'. כתב בח"ש כ"ז הוא בכלל הסד"א אבל לפי האמת טעמא דר' דוסא משום דכל החוזר אפילו בעה"ב דתפיס נמי דינא הכי הוא ומש"ה לא כתב רש"י וטעמיה ודו"ק. וא"ל היכי יכול בעה"ב לחזור בהן מאחר שידו על התחתונה [ומה מרויח בחזרה] כבר תירצו התוס' ריש פרקין בד"ה השוכר דאה"נ וכו' עכ"ל. ודאי דא"ל כלל בה"א [דטעמי'] משום דתפיס דא"כ מתני' דלא כמאן [אלא] ה"ק ר"ד הוכרח לומר אי יגמר כו' דלא תטעה בדבריו טעמיה משום וכו' קמ"ל דטעמיה הוא משום דכל החוזר וכו' אבל קשה אמאי לא קאמר בקצרה מהו דתימא טעמא משום דתפיס ואפילו אם חזר בעה"ב ידו על התחתונה וכו' [קמ"ל דלא אמרינן משום דתפיס ולמה ליה קמ"ל דאמרי אדעתא כו'] ומ"ש מהר"ש משום דא"כ ישאר בקושיא ל"ל ואם סלע נותן סלע כו' כיון דאשמעינן ברישא דכל החוזר כו' לא ידענא מאי קאמר חדא דמ"מ אף אם טעמא משום דכל החוזר מ"מ בהא דר"ה ברי' דר' נתן שקולין הן והיאך יוציאו מבעה"ב המוחזק דליכא כאן חזרה ועוד בהא דאם סלע נותן להם סלע לישני דהא קמ"ל כו' [דטעמא לאו משום דתפיס רק משום דכל החוזר] ויש ליישב ודו"ק. גם לפי זה לא קשה קושית התוס' [ריש פירקין] דהא מהו דתימא וכו' ר"ל ויד בעה"ב על העליונה לעולם ולא ידעתי מאי קאמר בח"ש ואין להקשות היכי יכול וכו' ועיין:

ברש"י בד"ה לא צריכא דזל כו' לכך יגמור בסלע כו'. נראה שר"ל לכך יכול לגמור בסלע מפני שהוזל אבל בשעת כו': ברש"י בד"ה קמ"ל וכו'. דלא הייתי יודע שישכרו פועלים בסלע רק בה' דינרין ואדעתא דהכי אמרינן לך בציר זוזא ועיין:

בתוס' בד"ה דאגר אגירי כו' . דבריהם מבוארין בר"ן יותר וז"ל כיון דלא הוי פשיעה דבעה"ב טפי מדפועלים והפועל תלוי שכירתו בעשיית הפעולה א"כ כל שלא עשה פעולתו פסידא דידיה הוא והיינו דוקא בפועל אבל באריס כיון דהוי שותף בגוף הקרקע זכה בכל שבח שיגיע בקרקע א"כ אתיא מיטרא זוכה במה שהשביח מאליו וזה שבח לו שלא יצטרך לטרוח אבל אם היה מפסיד משכירתו בסיבת המטר חובה הוי ליה כו'. והראב"ד ז"ל כתב דלא מיבעיא אריס דאפילו קבלן ואפילו פועל כ"ז שהתחיל במלאכה כך הוא דינו שמאותה שעה זכה בשכירות ואע"פ שלא נעשה על ידו רווחא דידיה הוא וכי אמרינן הכא פסידא דפועלים וכו' דוקא בשלא התחילו במלאכה וראיה מבסמוך ושלים עבידתא בפלגא דיומא כו' דאי לית ליה דכוותיה נותן להם שכרם משלם כלומר של כל היום אלמא דאפילו פועל כל שהתחיל במלאכה אע"פ שלא טרח בה כפי מה שנשכר נוטל שכרו משלם ורמב"ן חולק בשניהם [בפועל ובקבלן] וע"ש דברים נכונים [דלא דמיא להך דבסמוך דכיון דשכרו למלאכה ידועה פשיעה דבעה"ב הוא דאיהו ידע ופועל לא ידע] ועל פי סברת הראב"ד נ"ל גירסת בלילה לאפוקי ביום אחר שהתחילו רווחא דפועל הוא. וא"ל אמאי רק כפועל בטל אי לאו אוכלסי דמחוזא:

בתוס' בד"ה ואתא מיטרא כו' ואצטריך הך דהכא כו'. לכאורה היה נראה לומר אצטריך דלא תימא משמיא רחימו וקמ"ל חילוק בין פועל לאריס אבל באגר לרפקא ליכא למימר משמיא רחימו דהא אין המלאכה נעשית שם וק"ל:

בתוס' בד"ה יד פועלים וכו' . העולם מפרשין פשוט שר"ל כיון דידו על העליונה א"כ כיון שנתייקרו אמאי נותן להם אלא סלע ו' דינרין בעי למיתב וא"ל על העליונה לענין הוזל ובעי למיתב עד כדי שיכול לגמור במה שמעכב הא ביוקרא איירינן הכא ולא מיקרי על העליונה מה שנותן על החצי כמו שפסק עמם כמ"ש לעיל ריש פירקין בתוס' בד"ה השוכר לז"א כלו' אינה על התחתונה וכו'. אבל היה נראה לומר ששללו שאינה על העליונה לענין הוזלה כיון שהוא חוזר וקצת משמע כן מתוס' ריש פ"ק דף י' בד"ה יכול לחזור וכו' והסברא נותנת כן מה שצריך ליתן לו ו' דינרין על החצי אם הוזל [היכא שבעה"ב חוזר] משום קנסא הוא ואף דפועל יכול לחזור מ"מ יותר ממה שפסק אין לו ליתן וכן קבלן לת"ק דר' דוסא דלא שמין מה שעתיד לעשות בהוקרה אפ"ה בהוזלה אינו נותן לו רק כמו שפסק עיין באשר"י שכתב בהדיא כן מיהו הטור פסק בהדיא אף בהוזלה והעתקתי לשונו לעיל ועיין:

וכתב מהר"ש ברש"י בד"ה מהו דתימא כיון דיד פועל על העליונה לכאורה נראה מתוך שמעתין דרבנן פליגי אר' דוסא וסברי בבעה"ב דידו נמי על העליונה ואם הוזלו פועלים ואינו שוה החצי אלא שקל וחוזר בו בעה"ב אפ"ה לא יתן להם אלא סלע ומיקרי ידו על העליונה כלומר שאינה על התחתונה כר' דוסא שנותן להם סלע וחצי וכו' וכה"ג פירשו התוס' ידו על העליונה דגבי פועלים וקצת קשה לפי"ז הומ"ל הכא לרבנן נמי כדאמר לקמן לר' דוסא לא צריכא דזל עבידתא ואימר בעה"ב ואזלו פועלים ופייסוהו מהו דתימא כיון דבעה"ב ידו על העליונה מצי אמר להו אדעתא דבצריתו כו' ואם נאמר דרבנן לא פליגי אר' דוסא אלא בפועל דיכול לחזור דכתיב קרא עבדי אבל בבעה"ב מודים דאינו יכול לחזור ואם היא חוזר ידו על התחתונה ניחא דנקיט הכא בכה"ג ולא כדלקמן ודו"ק עכ"ל ועיין:

עז:

גמרא לכדתניא כל החוזר כו' . בשמעתתא זו יש מחלוקת בין הפוסקים בפירושם ויש הרבה לדבר בה ותעמוד על שורש בעיונך בסמ"ע סי' ק"צ ודעת האשר"י צ"ע היטב ועיין בקיצור פסקי הרא"ש ובטור שנראה כסותרין דמשמע בקיצור שהמקח לנגד מה דיהיב קיים אף דעייל ונפיק רק אחר שמוכר חוזר על הנשארים יכול הלוקח לחזור אף נגד מה שנתן וע"ש היטב. ודעת רש"י נראה שמפרש מהיכן מגביהו אתן לי מעותי שכתב מגבה לו חובו ותן לי קרקע דהיינו המקח קיים לא מיקרי חוב או שמפרש תן לי קרקע בשער של עכשיו בעד מעותי ועיין בר"ן פ"ק דקידושין באריכות. ודעת התוס' צ"ע היטב ועיין במה שהעיר מהר"ש בתוס' בד"ה לא יהא אלא בע"ח וכו' ועיין בהמאור ומלחמות בזה ונלאיתי לכתוב הכל:

ברש"י בד"ה דזבין ליה חמרא כו' . טעם שפירש"י חמרא חמור מבואר באשר"י ובנ"י:

בתוס' בד"ה רב פליג וכו' א"נ כו'. כתב מהר"ש יש מגיהין הכא בתוס' בלשון במקום גבי והוא ע"פ יש מפרשין שכתבו התוס' בפרק הגוזל ובפ"ק דעבודת כוכבים מחקו מלת גבי בגמרא לפי אותו הפירוש אבל הנראה לקיים כל נוסחות שלנו בתוס' הכא ור"ל דהאי דכל החוזר בו רבי סתם לה בהלכתא פסיקתא דליכא שום תנא במתני' דפליג עליו וא"כ האי דכל המשנה אע"ג דאיכא בה פלוגתא בפרק הגוזל הכי הלכתא כיון דקתני לה גבי האי דכל החוזר בו דהוי הלכתא פסיקתא ואע"ג דבהאי דכל החוזר בו אין הלכה דרב פליג עליה דר' דסתם כר' דוסא וס"ל כרבנן דר"ד מ"מ בהאי דכל המשנה ליכא אמורא דפליג עליו דר' דסבר הכי עכ"ל:

עח.

ברש"י בד"ה מפני רעתה וכו' והאי דעייל וכו' שלא יחזור כו'. ואע"ג דכ"ש כי לא עייל ונפיק יהיה המקח קיים ולא יכול לחזור מ"מ לאו כ"ע דיני גמירי ועיין באשר"י אבל א"ל מה קשה ליה דלמא עייל ונפיק משום דוחקא דזוזי דצריך למעות עייל ונפיק רק מ"מ אין המקח תלוי בהכי דאנן סהדי דבלא"ה נמי זבין משום דמ"מ נימא בסיבת שניהם מכר וכי חסר חד לא יהיה קנין ועיין בסמוך בפשיטות (תוספות):

ברש"י בד"ה עד כדי שכרן וכו' . עיין בהרא"ש מה שכתב בזה ומביא דעת יש מפרשין וכו'. וא"ל [לפירש"י] א"כ מאי איכא בין דבר האבד לאינו אבד דאם לא מצא פועלים לשכור מעכב בשכרו כדלעיל הכא אף שנמצא פועלים לשכור רק דצריך להמתין כיון שהוא דבר האבד א"צ להמתין:

תוס' בד"ה הוחמה כו' וי"ל דלמא אם היה שם וכו'. עיין מ"ש בזה בפרק המפקיד דף ל"ו ע"ב בתוס' ד"ה א"ה על הרי"ף:

בתוס' בד"ה וריב"א וכו' ואור"י דרבה לטעמיה כו'. ולא מוקמי רבה שמתה [כדרכה או] מחמת מלאכה תחילתו בפשיעה הוחלקה או הוחמה דאין האונס בא מחמת הפשיעה אבל נחש י"ל אלו לא שינה והוליכה כאשר אמר לא היה שם נחש אבל למה דאמר לעיל אביי משמיה דרבה פשע בה ויצאה לאגם חייב וכו' אפשר דלא אמר משמיה דרבה רק חייב והיינו משום דס"ל תחילתו בפשיעה כו' חייב ואביי מנפשיה הוסיף בה דברים ולכן מוקמי רבה הכא בהכישה נחש או אפשר דה"נ רבה אליבא דרבא כמו כל הך סוגיא דפרק הפועלים אליבא דהרי"ף לרבא לא אמר רבה מעולם הך דהתם ע"ש ברי"ף [ה"נ סוגיא דהכא אליבא דרבא מיתנייא ולאביי לא אמר רבה הך דהכא מעולם] וזה שכתבו התוס' כאן בהדיא והשתא כל אלו אמוראים שבאים לתרץ סוברים כרבא כו' דלאביי כו' אבל א"צ לזה די"ל לרבותא קאמר הכא אף בהכישה נחש דהוי אונס גמור אפ"ה כיון דתחילתו בפשיעה לענין הוחלקה חייב ומתה כדרכה כולה פשיעה היא דהא אף למ"ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור מודה בה דחייב ולפי"ז כל האמוראים כרבא ל"ד חוץ מרבה. ובת"ח שמעתי דמגיה רב במקום רבה לפי"ז ודוחק הוא:

בא"ד וא"ת והא שמעינן לה מרישא. הו"מ לאקשויי זה ג"כ ארבה ודו"ק:

עח:

גמרא נקרא גזלן כו'. ומ"מ מהר להר לא מיקרי שינוי:

גמ' דברי ר' יעקב שאמר משום ר"מ. ר"ל הוא שנה הפלוגתא הנזכר [דהיינו ת"ק ור"א] ורשב"ג מיקל אבל א"ל דר"א שנה הפלוגתא דבסמוך [ר"מ ורשב"ג] דר"א קדים לר"מ טובא ומהרש"ל מחק ר"א ולא השגיח בתוס' והוא פלא ולקמן בפרק המקבל [דלא הוזכר ר"א] הביא הברייתא בקצרה לפי הצורך וכן הרי"ף והרא"ש הביאו כאן בקצרה:

גמ' אדעתא דפורים וכו' . ושאני פורים מבעלמא דהתם דוקא אדעתא דפורים נותן משא"כ הכא לא אמרי' דוקא אדעתא דהר וכו' ולכן בסמוך נותן לעני על חלוק [לא משני שאני התם אדעתא דחלוק כו'] ועיין. ובלא"ה צריך לחלק בין פורים לצדקה דעלמא דמותר לשנות כמ"ש התוס':

בתוס' בד"ה מגבת וכו' . משמע להו מעות פורים לפורים [דלכאורה מגבת משמע שגבו וקאי אגבאים ול"ק קושיתם דהתם בבעה"ב שהוא יכול לשנות אפילו אחר שבאו ליד גבאי] עיין בתוס' ערכין ואסור לשנות בין לבעה"ב בין לגבאי ודו"ק:

בתוס' בד"ה במלתא וכו' כלומר פרידות וכו'. ואפ"ה קטלוה דאפשר דאין תולעת בפרידות לבינות:

בסה"ד כודנייתא. והאי גברא סיפר בלשון ארמית אבל בגמרא מצינו כמה פעמים וכו' ודו"ק:

בתוס' בד"ה בדרך הליכתה כו' . עיין בסמ"ע:

עט.

ברש"י בד"ה יקח וישלם כו' ופרכינן וכו'. עיין באשר"י מה שמקשה על פירש"י דמתני' [דבחמור זה לא נשתעבד להוסיף ופי' דקאי בחמור סתם] ונראה דרש"י משמע ליה לפרש מתני' חמור זה דאל"כ לא מצי למימר באנגריא הרי שלך לפניך כיון דהשכירו סתם ולא שיעבד לו חמורו וא"ל כי מקשה רשב"א ארשב"א לשני דכאן איירי בחמור זה וכאן בסתם [דעדיפא משני דהוזכר בהדיא לרכוב] ומתני' משמע [קאי אדלעיל ובא לפרש אמאי לא מפרש אף דאיירי בחמור זה בדיש בדמיו ליקח וכמ"ש הנ"י לזה כתב ומתני' משמע] דלעולם חייב לו להעמיד חמור אחר לזה מפרש דבעודו בבית בעלים כיון שהברירה בידו [להוסיף] לא מיקרי זה מיכליא קרנא [וצריך לשכור ולהעמיד וכו' אפילו לרב] ועיין ע"כ:

(חבל על דאבדין ולא משתכחין מה שחסר מכאן והלאה ובודאי הוא זה חסרון אשר לא יוכל להמנות):