מהר"ם שי"ף על הש"ס/בבא מציעא/פרק ד
מד.
עריכהמתני' הזהב קונה את הכסף וכו'. וזהב ונחושת לא הזכירו זה כנגד זה ובאשר"י ב' דעות יעו"ש ואם זהב הוי פירי הול"ל הזהב קונה נחושת וכו' ונחושת קונה את הכסף וממילא כ"ש דזהב פירי לגבי כספא ואם נחושת פירי הול"ל הנחושת קונה זהב כ"ש לגבי כסף דהא הזהב קונה הכסף:
גמ' תחזור ותשנה הזהב כו' . הול"ל ותחזור ותשנה הכסף אינו קונה הזהב דשניהם קונין [דהיינו כסף זהב כילדותיה וכן זהב כסף כזקנותו] אין קשה כ"כ [דמטלטלין קונין זה את זה] ויש ליישב:
גמ' בילדותיה מאי סבר וכו' . וא"ל בילדותיה כקושית רב אשי ובזקנותיה כתירוץ רב אשי דמ"מ אמאי חזר מניה בזקנותיה כיון דעדיין י"ל כילדותיה או מקשה מאי סברת ילדותיה וזקנותיה גם אי אפשר לומר דיוקא דרב אשי בלא הסברת חריפי וחשיבי [ולכך משני בהכי]:
ברש"י בד"ה הזהב כו' הלוקח דינר זהב כו'. ולא מפרש הלוקח כסף כיון שמשך זה שכנגדו הזהב קנה זה הכסף דכיון דזהב פירי הוא נופל בו לשון לקיחה:
בתוס' בד"ה הנחושת כו' ולר"ת דמפרש כו' צ"ל שיוצאין בדוחק אך לא כ"כ בדוחק כו'. יש להקשות לכאורה נוכל לומר איפכא שיוצאת יותר בדוחק וקונה את המטבע אפילו במעות הרעות וכמו מטלטלין קונין את המטבע דבסמוך דפי' כל מה שהוזכר במשנה אפילו אסימן כו' רק שאין סברא לומר כיון שיש עליו צורה שיהיה גרוע ממעות שנפסלו ועיין מ"ש בדבור שאח"ז לר' ישמעאל סגי בצורה וכו':
בסה"ד דמיקרי פירי לגבי כספא ולגבי מטלטלין מקרי טיבעא. ור"ל [הא דקאמר דמקרי טיבעא] היינו המטבע אינו קונה מטלטלין [אפילו מטבע אסימון] אבל מה שקונה [מטלטלין] מטבע אפילו במעות הרעות ואסימון אין זה רבותא דהא כל המטלטלין קונין זה את זה:
בתוס' בד"ה אסימון וכו' וי"ל לפירש"י וכו'. ר"ל אסימון פירוש כל דבר שאינו נגמר כתיקונו קרוי אסימון או שאין בו צורה כלל או אינה חשובה ובמלת לשון אסימון נכללין תרוייהו ומ"ש רש"י אין בו צורה ניחא שהן ג"כ נכלל באסימון ודוחק דרש"י שמפרש כן משום הא דר' ישמעאל ור' דוסא אמרו דבר א' וכן פולסא ניחא [דצורה שאינה חשובה ג"כ נכלל] ומה שהקשו מפרשי תוספות אמאי לא קאמר תרי גווני פולסא זה הבל:
ולמה שרש"י מפרש לקמן פולסא מחוסר צורה עיין ברש"י מסכת שבת תמצא שאין מקום כלל לקושית התוס' כאן וכמ"ש הם עצמן שם [דגם שם פירושו וליעבד ליה פולסא היינו עץ שאין בו צורה ולעשות עליו צורה]:
בא"ד וא"ת מה בין אסימון כו' . לאפוקי לר"ת דאסימון יש עליו צורה ניחא וסמכו דבריהם אחר קושיא ראשונה דבלא"ה י"ל דאסימון אין עליו צורה ועדיף ממעות הניתנין לסימן שיש עליו צורה קצת משום דבדבר מועט יטביע הרבה מהם משא"כ בצורה שאינה חשובה אך עתה קשה:
מד:
עריכהגמרא ואף ר"ח כו' . עיין בתוס' ריש דף מ"ה ע"א:
גמ' מידי דהוי אכסף לב"ה כו' . אין זה המכריחני דאלולי זה ה"א אף בפירות על דינרין מחלוקת דא"כ כדקאמר אלא פשיטא בדינר זהב לימא בקצרה א"כ ש"מ זהב לב"ש וכסף לב"ה אינו שוה וא"כ הוסר המכריח [אע"כ דאיהו סבר דהוי ככסף לב"ה ולא שהוא מכריח]:
גמ' לפליגו בפירות על דינרין. יש להקשות לימא א"כ ה"א סלעים על סלעים או על דינרין לכ"ע אסור משום כסף ראשון ולא כסף שני להכי אשמעינן כסף על דינרין ש"מ דאין הטעם משום כסף ראשון וכו' דאל"כ ליפליגו בסלעים על סלעים השתא לפי מה דלא ידע משום רבותא דב"ה וכו' וק"ל:
ברש"י בד"ה משער תנא וכו' יותר מך' דינרי כסף יחזיר לו הכהן ארבעה דינרין שהזהב כו' ואם נמכר בל' וכו' חמישית שבדמיו דהיינו ו' דינרין כצ"ל. וכן הגיה מהרש"ל ז"ל והוא פשוט דלעולם ארבעה חומשי דמיו הם השיעור וד' חלקים מדינר זהב נשאר לכהן וחלק חמישית מחזיר לבעליו ואם יוקיר או הוזל הכסף הוקר והוזל והזהב כדקאי ולז"א כשל' בדינר זהב יחזיר לו ו' דינרין כסף וכשכ' בדינר זהב לא יחזיר לו כלום:
בתוס' בד"ה נעשה כאומר לו עד שאמצא כו' ורב דבעי כו'. והנ"י מפרש מה שנעשה כא"ל הוא הרבותא אע"פ שהלוה סתם וכו':
בתוס' בד"ה אחד משמונה וכו' משער תנא במידי דאוקיר וזיל הא משער הכא תנא באיסר כו' כדאמר בקידושין כו' כצ"ל ודבריהם צריכין עיון מ"ש בקושיא הראשונה דהכא משמע כו' מדמצריך פרוטה כו' אם ר"ל דמקשי בתחלה אגוף הברייתא בלא מקשן מדתלי פרוטה באיסר ש"מ איסר קצוב יותר מפרוטה דאל"כ למה תולה הפרוטה להיות ח' באיסר אם כן מאי מקשו בקושיא ג' וגם מדמשער ליה כו' אלמא לא קיץ איסר ור"ל וא"כ מאי פריך משער תנא וכו' הא משער כו' ש"מ דאין הקושיא בברייתא למה תלי דינר כסף בהזהב אע"פ דכסף קיץ יותר ונוכל לומר דמעיקרא מקשו מגופא דברייתא מדתלי זה בזה ע"כ צריך האיסר להיות קצוב יותר מפרוטה וכנגד פרוטה טיבעא הוי ואם כי הוא עצמו האיסר משתנה ג"כ זה אינו קושיא דהתנא משער במידי דאוקיר וזיל אע"ג דלפעמים יהיה קידושי אשה בהרבה ופעמים במועט דלפעמים שמינית מאיסר מעט ולפעמים הרבה כקושית המקשן כאן זה אינו קושיא בלא זאת [היינו בברייתא בלא קושית המקשן] רק הקושיא מדתלי זה בזה ש"מ איסר לגבי פרוטה הוי קצוב ובקידושין וכו' ואח"כ מקשו לסברת המקשה דמקשה דלעולם צריך להיות טיבעא קצוב בלתי משתנה והלא משער כו' כדאמר בקידושין וגם האיסר משוער בדינר כו'. אך הוא גופא קשה למה ליה למקשה לדייק מכח זימנין דמוסיף וכו' ולא כפשוטו מדתלי כסף בזהב ש"מ זהב קצוב יותר ודוחק לומר דדלמא לגבי דינר כסף קצוב יותר אבל לא לגבי שאר מטבע כסף כסלע ולזה מדייק משער תנא וכו' דאוקיר וזיל זימנין וכו' וא"כ בע"כ צ"ל לעולם קצוב גם לשונם לא מדויק הכי [דמקשו אגופא דברייתא] מדקאמרו דהכא משמע וכו' הלא גם התם בקידושין דקאמר פרוטה אחד מו' באיסר וכו' וקאמר הא דזול איסר קשה בלא גמרא דהכא למה תלה זה בזה ואם נפרש [קושיא ראשונה כמו שפי' מהר"ם] מדמצריך פרוטה להיות כו' [פירושו] מכח קושית הגמ' דאל"כ משער תנא במידי דאוקיר וכו' צריך להתבונן ולתת הפרש בין קושיא ראשונה לשניה ועיין:
בא"ד וגם מדמשערו בדינר של כסף. צ"ל לפירושם דבסמוך בד"ה מקח וממכר דלפרש"י אדרבה צריך להיות שניהם קצובין:
בסה"ד בכולהו נ"מ למקח וממכר. נראה לכאורה לפירש"י דלפירושם דבסמוך לא מצי למימר בקמייתא בפרוטה נ"מ למקח וכו' הא פעמים דזול איסר ועיין:
בתוס' בד"ה למקח וכו' . כתב מהר"ש יצ"ו לפי' התוס' אע"ג דדינר כסף נמי עביד דאוקיר והוזל וכולהו משער להו בדינר זהב כמ"ש לעיל בד"ה אחד משמונה ה"נ הכא איירי בדינר כסף המשוער כבר בדינר של זהב שהוא חלק כ"ה ממנו ובו משערין האיסרין אם הוזלו כפי' התוס' ואין לקיים פירש"י ולומר דמיירי נמי באיסרין המשוערין כבר בדינר כסף שהוא חלק כ"ד ממנו דא"כ מאי קמ"ל אע"כ דאשמעינן לפי' רש"י דהכי שיעורו ואהא קשיא להו דהא זימנין דזיל וכו' ודו"ק עכ"ל:
מה.
עריכהגמרא כיון דלענין מקח וממכר כו' . ולכאורה הומ"ל גבי מעשר שני גופיה לענין כסף אין מחללין [עליו] זהב [לב"ה] וכן כסף על זהב לב"ש ועיין בהמאור ומלחמות באריכות:
גמ' ת"ש הפורט סלע ממעות מעשר שני כו' . דאין סברא לומר כיון דנחושת פירי לגבי כספא לא מקרי כסף ראשון ולא כסף שני דהא כיון דמחללין מעשר שני עליו מעיקרא מיקרי כסף ראשון וכי הדר מחללין פרוטה על סלעים מיקרי כסף שני:
בשמעתין מסדר בלשון ב' קושיא ממשנה אחרונה קודם ממשנה שלפניו:
גמ' אלא אי אתמר הכי כו' . ר"ל אי איתמר לשון שני הכי איתמר [דלשון ראשון נשאר קיים דלא איתותב]:
בתוס' בד"ה אלא לב"ש כו' א"נ ר"י כמתניתין דהזהב כו'. כתב מהר"ש וכיון דבדהבא לגבי כספא סתים לן כב"ש לגבי ב"ה דהוי פירי ס"ל לר"י הכי אפילו לגבי נפשיה דהוי פירי ע"כ ודברים פשוטים הם:
בתוס' בד"ה ושאני כו' וא"ת כו' לר"י דאמר מחללין כו'. נמשכו אחר פי' רש"י ולכאורה אפשר לומר דהנ"מ דלא כסברת המקשה דסבר דהיכא דלגבי פירי הוי טיבעא לגבי נפשיה נמי הוי טיבעא אלא כסברת המתרץ דלגבי נפשיה הוי פירא כמו לגבי כספא כמו בדינר כסף לב"ה אם נאמר דמיירי בה וכ"כ מהר"ש:
בא"ד ולב"ש נמי הוי טיבעא וכו' . הוא פסק והכל נמשך אר"ח דלא פירש כן והכא מוכח דעכ"פ לגבי פירי טיבעא הוי וכו':
בתוס' בד"ה בכל הסלע מעות כו' ועי"ל דהכא דוקא וכו'. ר"ל לאפוקי במשנה שניה דהפורט סלע בירושלים אי אפשר לומר כן [ושם צ"ל תירוץ הראשון] וכתב מהר"ש אמ"ש ולא יחליף ב' וג' כו' כצ"ל ולא יחליף לכאורה בקמייתא לב"ה נמי דאמרי בשקל כו' לא יחליף כי אם פעם אחד ולא יפסיד מעשר שני וצריך לומר לפירושם דה"ק דאם ירצה לעשות בשקל כסף ושקל מעות בתחלה ואח"כ יחליף ג"כ אותו השקל מעות לכסף יעשה דהשתא יחליף ב' פעמים ויפסיד המעשר ומשום שזה דוחק בדברי ב"ה הוצרכו לפרש ועי"ל דהכא כו' עכ"ל [אף דלגבי משנה דלקמן לא מספיק תירוץ זה וכמ"ש הגאון לעיל מ"מ כתבו ועי"ל משום דהכא לא מספיק תי' הראשון]:
בתוס' בד"ה ולפלוג כו' א"נ אתיא כר"מ כו'. מקשין מאי מקשה לפלוג בסלעים כו' דאימא דאתיא כר"מ דאין מחללין כסף על כסף וכן הקשה מהר"ש בזה אפשר לומר שזה דוחק דיסברו ב"ש וב"ה כר"מ גם קושיא שניה דמהר"ש דלמא כיון דבסיפא דהך דהפורט פליגי ביה ניחא ליה למינקט ברישא בסלעים על דינרין מלתא דאתיא ככ"ע גם זה אינו קושיא דעדיין יש להקשות למה נקטו פלוגתייהו בסלעים על דינרין ומסתמא אתיא כרבנן כו'. (עיין היטב כי כאן נמחקו איזה תיבות):
בתוס' בד"ה השתא כספא כו' הא פשיטא כו' ולא פריך אלא למ"ד כו'. דלא מסתבר להו לומר דבלשון זה ידע המקשה פשיטות דלשון ראשון נחושת באתרא דסגיין חריפי דא"כ לא הול"ל השתא כספא לגבי כו' ועיין:
אציעה לפניך החילוק שאמרתי בהלכה זו בקיצור בגמרא לגבי נפשיה מי איכא למ"ד כו'. קשה הא זהב לב"ה וכסף לב"ש שוין ומר שנה כגירסת רבי בילדותיה ומר כזקנותיה א"כ מאין הרגלים בפשיטות בכסף לכ"ע שרי וזהב לב"ש אסור ולמה מסתבר כסף לב"ה מזהב לב"ש אי משום דמשוה כל דלגבי פירי ולגבי נפשיה וכסף בהכרח לב"ה מחללין פירות עליו מדקתני סלעים [וע"כ דהוי טיבעא ה"ה לגבי נפשי'] משא"כ זהב לב"ש וכו'. (ועיין היטב כי כאן נמחק שורה אחת של הגאון המחבר הספר הזה) [קשה] מתניתין הזהב קונה את הכסף ע"כ לב"ש מיתני לה וקתני סיפא מטלטלין קונה מטבע מטבע אינו קונה וכו' ופירושו אפילו מטבע כגון זהב ומעות הרעות וכו' דלגבי שאר מילי פירא הוי ולגבי מטלטלין טיבעא הוי כמ"ש התוס' ש'"מ דזהב לגבי פירי טיבעא הוי והיאך קאמר אלא דינר זהב וכו' וכ"ת למה אין אני מקשה לעיל מיד כדקאמר וחד אמר אף בפירות על דינרין מחלוקת [דא"כ קשה מתני'] י"ל דלעיל אינו קושיא דהיאך נדמה הדינים מעשר שני ומקח וממכר מדלגבי מקח טיבעא הוי נחלל ג"כ מעשר שני עליו אסימון ומעות רעות ג"כ טיבעא הוי גבי מקח לגבי מטלטלין וכי משום הא נחלל מעשר שני עליו אבל לקמן [בלא"ה] קשה מאי מקשה לגבי נפשיה מי איכא למ"ד זיל בתר טעמא סאה בסאה [אמאי] אסור הא לא יהיב ליה טופיינא אלא משום דלמא איקור וכיון דפירי הוא דקמשתני וקמשבח לגבי מעות [להכי אסור] דינר כסף נמי לב"ה עושה סלעים דינרין משום דטיבעא הוי וכסף פירי למה יהיה שרי [ללות] דלמא היום יהיה כ"ה בדינר זהב ואח"כ כ' בדינר זהב וקמשבח לגבי דהבא אלא ה"פ דכיון דרבית סאה בסאה אינו רק מדרבנן ס"ל דוקא דדומה ממש לסאה דלעולם הוא פירי ומחזי כרבית ומה שפעם אחד מקרי טיבעא שאז אינו דומה לסאה שרי לזה מקשה אילימא דינר כסף וכו' והא לכ"ע מחללין עליו א"כ מקרי פעם אחד טיבעא אלא בדינר זהב דאין מחללין ולא מקרי לעולם טיבעא לב"ש והתרצן השיב בהיפך כיון דפעם אחד מיקרי פירי אסור וע"ז הקשיתי הא מקרי וכו' [גבי מקח וממכר לגבי מטלטלין מקרי טיבעא] אבל בקצרה מיד כי קאמר לגבי נפשיה וכו' מדמחללין ש"מ דמדמי דינים של מעשר שני לרבית א"כ גם אני מדמה [הדינים להדדי. מעשר שני למקח וממכר דמתני' דהוי זהב טיבעא לב"ש לגבי מטלטלים] ז"א דלעיל [הייתי אומר דלא מדמה הדינים רק קושיתו] הוא מכח כ"ש כיון דמקרי טיבעא לגבי מעשר שני כ"ש לגבי רבית ומקח וממכר אני אמרתי בהיפך דאע"ג דלגבי מקח טיבעא הוי [הרי] מעות הרעות שנפסלו ג"כ טיבעא הוי [גבי מקח כנגד מטלטלין] עכ"ז אין מחללין וי"ל דתיקשי בלא"ה היאך יסתום ר' כב"ש דב"ש במקום ב"ה אינו משנה אלא במקח וממכר כ"ע לא פליגי והזהב קונה את הכסף כזקנותו דר' דבמקח וממכר תליא בחריפות אבל במעשר שני פליגי וס"ל לב"ה דתליא בחשיבות. וכ"ת א"כ [בלשון ב'] מנ"ל למ"ד [אף בפירות על דינרין מחלוקת] דב"ש ס"ל בהיפך דב"ה דלמא שניהם שוין בל"ז י"ל דא"כ זקנותיה דר' דלא כמאן אך עתה דמתני הזהב קונה כו' כ"ע מודה דבמקח וממכר שאני י"ל כו'. ודקאמר אילימא דינר כסף לגבי כו' הא לכ"ע בין במקח וממכר בין במעשר שני טיבעא הוי אלא דינר זהב וכב"ש דהשתא י"ל לב"ש אפילו לגבי פירות פירא הוי ומתני' כב"ה. אך עתה קשה לקמן בלשון ב' כו' מ"ט דמ"ד אף בפירות על דינרין מחלוקת הלא אין המשמעות כך [דהא לא הוזכר בדבריהם רק כסף על דינרין] גם צ"ל פלוגתא רחוקה גם למה לא יהיה זהב לב"ש ככסף לב"ה מאי דוחקיה [אף אם נאמר דפליגי גם בטיבעא ופירי מ"מ מנ"ל למ"ד דלב"ש זהב אף לגבי פירות פירי הוי וגרע מכסף לב"ה] בשלמא בלשון ראשון י"ל דסמיך אלימודא כסף ריבה לב"ה אף במידי דלא חריף והנה לחלל פירות על דינרין א"צ קרא דבמקח וממכר נמי מיחשב טיבעא לגבי פירי אלא להורות אף כנגד כסף משום דתליא בחשיבות ולב"ש בהיפך כסף מיעוט כסף אין [זהב לא] ושלא יחלל דינרין עליו לא אצטריך דמהיכא תיתי אלא להורות אף פירות אין מחללין עליו אבל עתה קשה בלשון ב' [דא"ל דלמ"ד אף בפירות על דינרין מחלוקת לא ס"ל הפלוגתא בכסף ראשון ולא כסף שני וא"כ י"ל כמו ללשון ראשון דפליגי אם כסף ריבה או מיעט דא"כ] כדמקשה ולמ"ד בסלעים כו' ליפלגו כו' למה לא מקשה אף למ"ד שני [ליפלגו בפירות על דינרין כדמקשה לעיל בלשון ראשון] ואי ידע ב"ה [כדמשני לעיל לרבותא דב"ה] גם עתה לא מקשה מידי הכל בל"ז [י"ל] דס"ל אף בזה מחלוקת בב' פלוגתות בכסף ראשון כו' [ולכך לא קשה לאידך מ"ד לפלגו בפירות] אך עתה קשה מנ"ל לעשות פלוגתא שניה אף בפירות על דינרין כו' כיון דאצטריך כסף ראשון לפלוגתא שניה וב"ש ע"כ לא דריש לה כלל [למעט פירות על דינרין]. הכל בל"ז [ר"ל בלא פלפול דלעיל לא קשה מדלא מקשה אף למ"ד שני ע"כ דסובר דפליגי בב' פלוגתות ותקשי מנ"ל פלוגתא שניה] י"ל תירוץ דלהכי לא מקשה למ"ד אידך משום דידע רבותא דב"ה דה"א [דבסלעים על דינרין] מודה לב"ש דפירי הוי אבל [למ"ד דפליגי] בפלוגתא דכסף ראשון א"ל [דה"א דבסלעים על דינרין] מודי ליה [דאסור לחלל] דכיון דלא ס"ל כסף ראשון כו' מ"ש האי מהאי ואי משום טיבעא ופירי זה לא שמעינן דס"ל לב"ש גופיה [דהא טעמיה משום כסף] ראשון אך עתה קשה לעיל ת"ש [הפורט סלע ממעות מעשר שני] כו' הא ידע סברת נחושת חריפא מכח סברת רב אשי לעיל הנחושת כו' בל"ז י"ל דתיקשי למה מביא ב"ה אלא הבין שפורט סלע על פרוטות ומקשה היאך רחוק כ"כ כו' וב"ה ס"ל לעיל דתליא בחשיבות בלא"ה י"ל לא ידע חריפי ולא ידע רק ילדותיה דר' אך עתה קשה מכח תי' קושיא א':
מה:
עריכהגמרא ועוד תניא וכו' . קצת אפשר לומר אלולי פירוש התוס' דמקשה עדיפא מברייתא דלא תימא בחליפין שוה בשוה מטבע קונה ואפ"ה שאינו שוה בשוה אינו קונה [לכ"ע] ומתני' מיירי באינו שוה בשוה [שהבין דה"נ מסתברא ר"ל דמסתבר כמ"ד אינו נעשה חליפין כדקתני אינו קונה משמע דליכא ביה שום קנין כלל לזה כתב דממתני' אינו מוכח כ"כ דאפשר דמיירי מתני' באינו שוה] וסברא זאת [שיש לחלק] פי' לקמן למ"ד פירי לא עבדי חליפין דף מ"ו ע"ב בד"ה ולר"נ דאמר פירי כו' לזה מביא ברייתא דשוה בשוה הוא ועיין:
גמ' אמר ר"פ אפילו למ"ד כו' . דלא תימא כמו שלא נעשה אינו נקנה אע"ג דליכא טעמא דצורתא עבידא וכו':
בתוס' בד"ה אין מטבע כו' ואי גם כלי לא הוי כו'. נראה ודאי מגמרא במנא למעוטי כו' נשמע בקצרה דאי כלי לא הוי כבר ממעטינן מבמנא דהאי לאו מנא הוא רק סיימו דבריהם [ואי גם כלי לא הוי] אשאר ראיות שהביאו [דלאו פירי הוא] או אפשר לפרש דבמנא אינו רק מיעוטא לא לשלול כל שאינו מנא וה"א דממעט פירות ולא מטבע אע"ג דאינו כלי או היא גופא קמ"ל [במלת ביה דלאו כלי הוא]:
בסה"ד אפילו היכא שאינם יוצאין בהוצאה כו'. לכאורה אין אלו סתירות דבהדיא קאמר בפרוטטות דאידי ואידי פירי הוי ודאי האי מ"ד לא ס"ל כר"נ אבל מ"ד נעשה חליפין דלמא ס"ל כר"נ ונעשה ונקנה בחליפין משום דמטבע כלי הוא כיון דיוצאה בהוצאה ולכ"ע כלי הוא דא"ל אי הך מ"ד [דאין מטבע כו' ע"כ] ס"ל פירי עבדי חליפין מסתמא אידך לא פליג בהא [והוי ר"נ דלא כתרוייהו אע"כ דלתרוייהו לאו מטעם פירי נקנה פרוטטות רק משום כלי] דהא [סוף סוף] הגמרא קאמר פירי הוי ואפ"ל דלאו דוקא הוא דא"כ יהיה מוכרח דר"נ יסבור דמטבע נעשה חליפין דלא כהלכה [א"ו הא דקאמר אידי ואידי פרי ל"ד ומטעם כלי] ועיין:
ומ"ש אפילו היכא שאין כו' היינו למ"ד מטבע נעשה חליפין אבל למ"ד אין מטבע נעשה כו' עדיף פרוטטות ואניקי כיון דלית עלייהו צורה ליכא למימר דעתיה אצורה. וע"כ צריך לפרש לפי' רש"י [בד"ה מ"ט דנראה מדבריו דמטבע לאו כלי] היאך יתרץ ר"נ הברייתא דשולחני כיון דסובר מטבע אינו נעשה חליפין דפירי הוא והיאך יתוקן בפרוטטות דפירי הוא והא פירי לא עבדי חליפין ואפ"ל תי' רב אשי:
בתוס' בד"ה מאי לאו וכו' וקתני אינו קונה ולא אינו מחייב וכו'. ר"ל כיון דידע הסיפא מאי מקשה א"ה הזהב קונה כו' מחייב כו' ולדידיה מי ניחא הכסף אינו קונה כו':
בא"ד אלא בדמים ומקשה א"ה כו' ומשני תני כו' אינו מגיה כו' יש מפרשים משום שרצו ליישב ועוד תניא ושלא תקשה גם הברייתא נגיה [ומאי מקשה א"ה כו' נתחייב גברא מבעיא ליה] לז"א אינו מגיה. וי"א כמו השתא א"ש [דאין צורך להגיה] כיון דהמקשה סבר רישא דמתני' דמים וחליפין וקונה פי' גם כן דמים ודנקיט לישנא דקונה משום חליפין ומ"מ משמעות אתרוייהו וכו'. ולי נראה דבל"ז מוכרח לומר מגיה משום סיפא דמתני' הכסף אינו קונה כו' כמ"ש הנ"מ אך עתה שיש ליישב הסיפא [כסברת המקשה] מנ"ל [לדחוק] ולהגיה דאע"פ דבשביל ועוד תניא צריך להגיה אבל מ"מ היאך אמר הנ"מ ולהגיה למה כיון שאינו מוכרח לז"א אינו מגיה:
בסה"ד משמע דאי אפשר לקנות אלא במשיכת הזהב. דא"ל לא מחייב עד שימשוך שלשון עד שימשוך אינו נופל על מחייב רק על קנין שמשיכה הוא קנין ועיין:
מו.
עריכהגמרא דלית ליה סודר וכו' . אי ר"ל הקונה למ"ד בכליו של קינה ולית ליה גורן עכ"פ המקנה א"כ אינהו ב' גברי רק ע"כ צ"ל דלשניהם אין סודר דאלו אית ליה [להמקנה] היה נותן לחבירו הסודר להקנות בו:
גמ' עד תווך. אפ"ל שמביאו לומר שמחמת שמחה נפיק לאפיה שסבור שלא יתנו לו שלא יחשבו זה לקנין א"כ אמאי לא הקנה לו בקנין של ק"ס או בקצרה דהא הקנה לו אסיפא דביתא אגב ק"ס לפי' רשב"ם בב"ב [לפירוש קמא שם. דמסתמא לא קנה מפתן ביתו בחזקה וכסברת הת"ח] דבלא"ה י"ל דאע"ג דס"ל מטבע נקנה בחליפין חשב דלמא אינהו לא יסברו כך ועשה קנין חזק ומועיל בבירור או י"ל בל"ז מ"ש זה או זה אך עתה שהו"ל ספק בקנין קרקע דהא שמח וכו':
ברש"י בד"ה רב אשי אמר לעולם בפרוטטות כו' מדקתני יפה דינר ומיהו כו'. הא גופיה קשיא למה תנא בברייתא יפה דינר ואי מתיירא שלא תימא מטבע נעשה חליפין וטעמא משום חליפין כ"ש דנימא דלכך קאמר פרוטטות [דטעמא משום חליפין ולא משום דנעשה כאומר וכו'] ועיין בר"ן תמצא יישוב לזה דלא שרי [בתורת דמים] אלא בפרוטטות דלא טבוע והו"ל כפוסק על פירות ומוזיל גביה אבל דינר טבוע אע"ג דמין אחר הוא שם טיבעא חד הוא:
בתוס' בד"ה אידי ואידי כו' וא"ת לימא שהשולחני נתן לו מעות כו'. למאי דס"ד בקנין אחר לא מקשה עדיפא שניהם מעות ובקנין אגב קרקע ז"א דהא מצאו בשוק קאמר ואני אעלה כשאבא לביתי דהשתא אינו אצל קרקע:
ומ"ש מהר"ש דתיקשי להו אף לדברי המקשה דאידי ואידי במעות ונתן לו המעות והקנה לו בק"ס המעות שבביתו ועולא לא קאמר אלא דאינו נעשה חליפין אבל מצינו למימר דנקנה בחליפין דז"א דהא סמכו לכאן משום דהך ברייתא דמעשר שני מסייע להו דש"מ דלא נעשה ולא נקנה וגם ר' אבא סיים למלתא מש"ה נקנה בחליפין דנעשה ונקנה שוין ואין מ"ד שמחלק רק ר"פ וכבר איתותב:
בתוס' בד"ה ש"מ מטבע כו' . נ"ל דסמכו אברייתא דהכא דלעיל י"ל מטבע נעשה חליפין נגד שאר מטבעות דליכא למימר משום שמא יאמרו לו נשרפו חטיך וכו' אוקמה ברשותיה שאם יתיקרו יכול לחזור בו דכיון דאידי ואידי מעות לא שייך זה ופי' ב' מיני חליפין או שניתן לו דמי המכירה בתורת חליפין ומפרש כן או מטבע נעשה חליפין כק"ס ואח"כ נותן לו דמי המכירה כפירש"י לקמן גאולה ותמורה ועל שניהם הקשו וא"ת והלא יאמר כו' ותירצו אמפרש בתורת חליפין לא שכיח כיון דסתם חליפין אינן שוות מעות המקח ועל הא"נ דשכיח שהוא כק"ס תירצו שמא יסרב כו' ועיין. ומהר"ש כתב דלעיל י"ל דס"ל כמ"ד משיכה מפורשת מן התורה ועיין:
מו:
עריכהגמרא ואמר ר"ל אפילו כיס וכו' וש"מ מטבע נעשה חליפין וכפירש"י. לפי' רש"י דלעיל דמטבע לאו כלי הוא לעיל דקאמר ולר"ל כו' הניחא אי ס"ל כרב ששת כו' הא ע"כ כרב ששת ס"ל דר"ל בהדיא אמר אפילו כיס וכו' בין לסברת המקשה מעות טוב או לסברת המתרץ באניקי בע"כ פירא הוי ועוד היאך מקשה מאמורא ר"ל על רב ולוי ע"כ צ"ל דלית לך אוקימתא אחריתא במתני' [דכל המטלטלין] ותקשי למ"ד פירי לא עבדי חליפין [לפירש"י דמטבע פירי הוא] והיאך יתורץ לאותו מ"ד דאע"ג דצורה נפסלה וליכא למימר דעתיה אצורה אכתי פירי הוא והיאך יתוקם מתני' ועיין בספר מלחמות שהעיר בקושיות אלו על רש"י ורז"ה ז"ל [שמפרש ג"כ דמטבע לאו כלי]:
גמ' כיס מלא מעות וכו' . למאי דס"ד מטבע נעשה חליפין אמאי קאמר כל המטלטלין קונין זה את זה הול"ל כל דבר קונה זה את זה ואפילו מעות נמי דהא ע"כ בקנין חליפין איירי דאי בתורת דמים לר"ל אף מטלטלין נמי לא ז"א ודאי מטלטלין נגד מטלטלין בתורת מקח וממכר קונה דהוי פירי רק אם שמין בדמים ונותן לו נגד דמי השור פרה [דקאמר לעיל יש דמים שהן כחליפין] הוא דאינו קונה [לר"ל. כדפריך לעיל ולר"ל כו'] וראיתי בתשובה שהאריכו בפשט הזה ואין בידי כעת:
ברש"י בד"ה ה"ק ופירי נמי כו' ומאי חליפין כו'. רצה לדחוק לפי דרכו דלעיל דמטבע פירי הוא ולאו כלי וכמ"ש התוס' לעיל בד"ה אין מטבע נעשה חליפין וז"ל מלחמות [בקושיותיו על רש"י ורז"ה] ועוד דאמרי' ולמאי דס"ד כו' ופירי נמי כו' אי ס"ד דמטבע היינו פירות ואשמעינן רישא מטבע נעשה חליפין וכ"ש שאר פירות אמאי אצטריך למיהדר ופירי נמי כו' דהא אנן בפירות קאיירינן ועסוקין ובעדיפא מנייהו דהיינו מטבע ואע"פ שרש"י ז"ל דחק עצמו בזה ופירש דה"ק כל הנעשה וכו' דהיינו מטבע וכו' אם נתנו בתורת חליפין קנה וכיצד חליפין כו' אין זה נכון דמאי כיצד חליפין הא לא קתני דינא אלא שור בפרה קתני וכבר אמר לך כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין ברישא אשמעינן כיצד מחליפין ובסיפא לא קתני כלום ועוד הול"ל כיצד החליף מטבע במטבע ותו לישנא דופירי נמי לא דייק כוותיה ע"כ:
ברש"י בד"ה הניחא לרב ששת כו' בין למאי כו'. ע"ז מתמיה במלחמות אי אר"נ קשה מתני' היכי אתינא השתא למקשה לר"נ ממתני' גופיה והא הכא לא אעיקר מימרא דר"נ קיימא כו' ומשום דאקשי מיניה ללוי איכפל גמרא למקשה מיניה לכ"ע. ועוד כיון דמתני' גופיה קתני בסיפא בהדיא שור ופרה דהיינו פירי לא הול"ל הניחא לר"ש כו' אלא נימא תהוי תיובתא דר"נ כו' ולא שייך למימר הניחא אלא בפירוקא דגמרא דלא מפרשי במתני' אבל ממתני' גופיה לא אמרי' הניחא ותו דקאמר מאי כיצד ואלו מתני' גופיה קשה הול"ל אלא לר"נ קשה דשור ופרה קתני דהוי פירי ש"מ דר"ל דכיצד קשה לולא מתני' גופיה כו' ע"כ:
ברש"י בד"ה ה"ק וכו' רישא וסיפא חדא היא. היינו לפי האמת כדמפרש ואזיל כל הנישום דמים וכו' בדבור שאח"ז אבל למאי דס"ד כל הנעשה רישא איירי במטבע בתורת חליפין כמו שמקשה ש"מ מטבע נעשה חליפין וסיפא כיצד יש דמים שהן וכו' אליבא דר"נ ופירי נמי עבדי אליבא דר"ש וה"ה נמי דמצינו למימר אליבא דר"ש ג"כ ויש דמים כו' אלא דעדיף ופירי נמי אליבא דר"ש גם משום דר"ל:
ברש"י בד"ה כיצד. פתח דבריו אינן בסגנון סוף דבריו שמפרש אח"כ ששם לו השור תחלה בדמים ע"מ ליתן לו פרה באותן מעות ועיין. ומ"ש [בתחלה] נתחייב בעל הפרה לתת לו וכו' ואח"כ מפרש נתחייב זה לוקח שני באונסין דבסמוך קאי ארישא דמתני' בתחלה דרך כלל כל הנישום כו' דגרסי' ב' פעמים זה [דקאי אב' גברי להכי מפרש נתחייב זה לוקח שני] וכאן אסיפא כיצד לא כתב בנוסחו ב' פעמים זה והוא גופיה [דחדא הוא וכמו שפירשו התוס' לעיל בד"ה כל הנעשה] וק"ל:
ברש"י בד"ה גזירה וכו' שאם יתיקרו כו'. מפרש כמו שסבר הגמרא טרם בואנו לאמת בדר"ח קמיפלגי:
ברש"י בד"ה ולר"ל כו' וכדשני ר"י כל הנישום כו'. וה"ה לס"ד כל הנעשה:
ברש"י בד"ה תרגמה כו' . לכאורה היה נראה לומר כיס דינרי אניקי בכיס דינרי אניקי ממטבע אחרת כמשמעות הצריכותא [דלישנא דאי אשמעינן כו' משמע דקאי אמאי דנקיט רב אחא תרוייהו]:
בתוס' בד"ה ופירי נמי וכו' ונראה דשור כו' הוי כו' ולמאי דמשני כל הנישום כו'. אבל למאי דס"ד לית לן לאוקמי הסיפא אלא בבשר שור בפרה דהיינו נמי פירי דליכא לאוקמי בחיים דכיון דקתני ברישא דמטבע נעשה חליפין דהיינו כלי לא אצטריך ליה למתני בתר הכי שור ופרה דמשום כלי נמי נגעו בהו כ"כ מהר"ש:
בא"ד וא"ת לישני וכו' וי"ל וכו'. ר"ל דהא ודאי לא מקשה לס"ד היאך הבין המשנה אליבא דר"נ דאה"נ דקשה ג"כ אר"נ ומקשה לקדמונים רק מקשה לר"נ מסברת הקס"ד היאך יפרש המשנה וע"ז קשה להו דר"נ יפרש המשנה כפי קושטא דמלתא היום כל הנישום וכו' ולא יפרש ופירי נמי וכו' ותירצו דמסתמא ר"נ וכו' וכיון דמ"ד מטבע נעשה חליפין בע"כ מפרש כל הנעשה בהכרח צ"ל סיפא דכיצד וכו' ופירי נמי וכו' ומ"ד אינו נעשה אינו חולק בזה וכו' ויהיה ר"נ דלא כמאן ע"ז תירצו ויש דמים שהן כו' וגרסינן כל הנעשה וכו' לאותו מ"ד דמטבע נעשה וכו' וכיון דלא [מוכרח ד]ס"ל פרי נעשה חליפין א"כ גם מ"ד שני אין הכרח שיסבור [פירי נעשה חליפין] ויפרש כל הנישום כתירוץ דרב יהודה וה"נ מסתברא [נשאר] לפי האמת [דפשטא דלישנא משמע הכי טפי] ודו"ק:
בתוס' בד"ה ולר"נ וכו' וי"ל דומיא דרישא דכל הנישום וכו'. במהר"ש פירש [הא דנקטו כל הנישום] היינו לשיטת רש"י דפריך לר"נ נמי למאי דמשני כל הנישום דמיירי נמי רישא דמלתא דהיינו כל הנישום בחליפין כלי בכלי היינו אפילו אינו שוה וסיפא דמלתא כיצד החליף דומיא דהכי אפילו באינו שוה וכו' ואינו מחוור [רק] דמקשו בין לכל הנעשה או לישנא דכל הנישום כקושית תוס' לעיל [בד"ה פירי וא"ת לישני דר"נ יתרץ כל הנישום] סיפא באינו שוה כו':
בא"ד וא"ת ולמ"ד בין פירי בין מטבע כו' . כתב מהר"ש מכ"ש דתקשי להו למ"ד פירי עושה חליפין מטבע אינו עושה חליפין קרא למאי אתי דפירי אפילו אינו שוה עושה חליפין דבשוה אפילו ר"נ מודה ומטבע אפילו בשוה אינו עושה חליפין כמו שהוכיחו מכח פרכא דגמרא אלא משום די"ל דמ"ד פירי עושה חליפין דאית ליה כמאן דאמר מטבע נעשה חליפין ובשוה [ופלוגתייהו דרב ולוי בשוה דוקא] ולהא אתיא קרא אבל השתא לפי תירוצא דלעיל דתלמודא מדקדק למ"ד כל הנעשה מטבע נעשה חליפין דסיפא החליף כו' דומיא כו' אפילו באינו שוה והשתא תקשי להו למ"ד פירי עושה חליפין נהי נמי דס"ל כמ"ד מטבע נעשה חליפין תקשי ליה קרא למאי אתי דהא במטבע נמי אפילו אינו שוה:
מז.
עריכהגמרא ת"ש הרי שהיה תופס כו' . לפירש"י דלעיל דשור ופרה חיים מיקרי פירי א"ל דלמא הא משום דהוי פירי. אמאי תלאו בכך וכך כו' מיהו גם לתירוצא דרבא לא תליא בכך וכך והול"ל משום דהוי פירי. וז"ל מהרז"ה רב אדא בר אהבה כר"ש ס"ל דפירי עושה חליפין מש"ה אייתי ראיה [ומיושב קושית הגאון המחבר] ורבא דחאה דכל חליפין מיקפד קפדי וקני והכא בין לר"ש בין לר"נ נמי אע"ג דפירי לא עבדי חליפין כיון דס"ל כר"י דד"ת מעות קונות ויש דמים שהן כחליפין משום דמלתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן ה"נ מלתא דלא שכיחא היא ודמים קונה כחליפין אי לאו דלא הוי משיכה מעליא כגון דאמר ליה חמור בפרה וטלה וכו' וטעמא דהאי אמר ליה בכך וכך והאי אמר ליה נמי בכך וכך שעשאו דמים ודמים קונה במקום זה כחליפין אבל בחליפין סתם בלי שיעשה דמים אפילו בלא פרה וטלה כך הוא דינם שלא קנה עד שימשכו זה וזה כל אחד מהן את של חבירו למה דקי"ל פירי לא עבדי חליפין וצריך משיכה לכל אחד ואחד ע"כ. וכתב ע"ז הרמב"ן דאינו דהא אמרינן השתא חליפין ומקפיד עליהן חליפין נינהו וקנה דעיקר חליפין בהקפדה נינהו דלאו בשופטני עסקינן וכ"ת התם בדלא אמר ליה בכך וכך אני נותן אלא ששמאו אם שוה זה כזה ומש"ה הוי חליפין אכתי כי איבעי לן אי קנה אי לא הא קס"ד דאי דמים נינהו לא קני דהכי איבעי ליה אי נימא חליפין נינהו וקני או דלמא הואיל וקפדי עלייהו הו"ל מעות ואינו קונה עד שימשוך גם השני וש"מ דאי דמים נינהו הו"ל מטבע ואינו קונה משום דהא שכיחא היא וגזרו ביה רבנן וכו' וצ"ע:
ברש"י בד"ה חליפין ומקפיד כו' חפץ בחפץ כו'. מהו מי קני כו' הרי הן כדמים כו'. והא דבמתני' כל המטלטלין קונין זה את זה בין בתורת דמים בין בתורת חליפין כפירש"י במתני' הוא לפי האמת דהכא [כדרבא] דחליפין כלי בכלי וכמו הרי שהיה תופס פרתו וכו' בכך וכך כו' חמורך בכך וכך דהיינו בתורת דמים קנה דמטלטלין זה בזה מיקרי הכל חליפין [זהו כשיטת הרמב"ן דלעיל בסמוך] או דהוי מלתא דלא שכיח לא גזרו כו' [זהו כשיטת הרז"ה דלעיל] כדלעיל בכל הנישום ויש דמים כו' (ובמטלטלין מקרי הכל חליפין):
ברש"י בד"ה ל"ש דקונין כו' . לפי"ז דקאי אקרא אינו מדויק לישנא דלא שנו ואפ"ל דעכ"פ קאי אברייתא מדנקיט [כלי] קאמר רב נחמן דוקא כלי ובדוקא נקיט ור"ש ס"ל לאו בדוקא נקיט:
ברש"י בד"ה האי לקיים כל דבר גאולה ותמורה. ר"ל בין כלי בין קרקע ופירי [נקנה במנעל] וכמ"ש רש"י לעיל [דף מ"ה ע"ב בד"ה מידי דהוי אפירי לר"נ]:
בתוס' בד"ה בכליו של מקנה כו' דוקא בכליו של מקנה כו' ואי לוי סבר כו'. דבלא"ה י"ל כיון דלוי ס"ל ג"כ בשל קונה פליגי לעיל [במטבע] אם הקנה בכליו של קונה רק א"כ עדיין י"ל דפליגי בשוה בשוה דמועיל כליו של קונה ללוי כמ"ש לעיל [בד"ה ולר"נ]:
בתוס' בד"ה גאולה וכו' מפרש ר"ת וכו'. לא נתחוור לי מאי דוחקיה לבדות מלבו דבר דלא נזכר בגמרא דלא קאמר אלא גאולה זו מכירה תמורה זו חליפין גם לפירושו מאי מקשה לר"נ הא כתיב לקיים כל דבר [הא אתי לרבויי אינו שוה] או היאך יפורש המקרא [כוונתו לקושית מהר"ם וז"ל שהרי מסיים בסוף המקרא שלף איש נעלו וגו' דכל הקנינים הן ע"י נעל] וצ"ע:
בתוס' בד"ה קונין בכלי וכו' כתבו על איסורי הנאה כשר וכו'. ומ"מ גבי ק"ס בעינן דומיא דנעל [ולכך אין קונין באיסורי הנאה כדלקמן ריש ע"ב]:
מז:
עריכהגמרא תנן אבל אמרו מי שפרע. מקשה מקודם מסיפא ואח"כ מרישא יתישב עם מ"ש התוס' בד"ה דברים ואיכא בהדייהו כו' [דבל"ז אין מקום להקשות וכקושית התוס']:
בתוס' בד"ה נשרפו כו' הקשה ריב"ן כו' ותי' כו'. בתוס' עירובין ס"פ חלון הקשו לפירוש ריב"ן א"כ כשנתן הלוקח מעות ולא משך יאמר לו המוכר נשרפו מעותיך בעלייה כיון דאין המעות קונות לו ובלא"ה י"ל לא חיישינן להכי דלא שכיח שיאחר המשיכה לאחר נתינת המעות כיון דאין מעות קונות אבל לתירוצו נמי לא היה למיחש שמא יאמר הלוקח נשרפו חטיך דלא שכיח שיאחר הכסף אחר משיכה כיון דמשיכה לחוד לא היתה קונה ע"כ. וע"ל בתוס' ס"פ המפקיד [בד"ה מאי אריא הוציא שם לא הקשו זה לפי' ריב"ן דוקא. וע"ש מה שתירצו]:
בתוס' בד"ה אי אמרת כו' דאף לר"ש אית ליה דר"ח כו' דלרבנן ור"ח שניהם חוזרין כו'. צ"ל דודאי עובדא דפרזק כו' ופסק דיכול לחזור בו מדהביא אבבא דר"ש משמע דגם ר"ש ס"ל הך ומ"מ ר"ח גופי' בהכרח ס"ל אף בלא נשרפו ואפילו בחד תרעא יכול לחזור מדתלי משיכה דלקוחות שהלוקח יכול לחזור בו במשיכה דמוכר ובנשרפו אדרבה עיקר התקנה היה לפי' ר"ת שהלוקח יכול לחזור בו וע"י כן יהיה טרח ומציל לא משום דהמוכר יחזיר משום ריוח שיתיקרו והול"ל כשם שתקנו משיכה בלקוחות כו' אבל בחד תרעא תחלת התקנה היה במוכר שהכל בידו ועיין דלכאורה הפירוש תמוה דהא ר"ח בחדא כללינהו ובחד תרעא צריך לקבל מי שפרע ואפילו ביוקר וזול כעובדא דזבין מלחא ואוקיר ובעובדא דהתם דהוי כנשרפה א"צ לקבל מי שפרע ועוד מ"ט נאמר בחד תרעא יכול לחזור לרבנן שניהם [והול"ל דרק המוכר חוזר מפני שהכסף בידו וכר"ש] ובזה י"ל דכיון דחכמים הפקיעו קנין המעות לא פלוג בתקנה אבל לר"ש למה ביוקרא וזול שניהם יכולין לחזור כיון דבחד תרעא לוקח אינו יכול לחזור וצריך ליתן טעם:
ולפירוש תוס' אא"ב דגמרא קאי אפלוגתא דחד תרעא וניחא המוכר משום שהכל בידו ולא לוקח כדין תורה אבל למ"ד משיכה מפורשת וכו' שניהם יהיו יכולין לחזור:
עתה אכתוב קיצור מחלוקת המאור והמלחמות הרי"ף כתב שמעינן מהא דכמה דלא משכיה לוקח לזביניה ואיתניס דלמוכר איתניס ואית ליה ללוקח למימר תן לי את מקחי או מעותי וכו' וע"ז כתב [הרז"ה] שאם אינו בעולם דנאנס או אבד או נשרף כיון דקי"ל מעות קונות ד"ת אינו יכול לחזור בו אלא כ"ז שהוא קיים והאי דאמרינן ד"ת כו' [שלא יאמרו נשרפו חטיך כו' אף דגם עתה יוכל לומר נשרפו דאחר השריפה אין הלוקח יכול לחזור. פירושו דיטרח ויציל] כי היכא דאי מתרמי ליה רווחא ליהדר ביה והיינו דאמרי' עיקר המשיכה לא תקנוה אלא במוכרין ואגב מוכרין תקנוה ללקוחות [לרבנן] דאלו לדברי הרי"ף עיקר תקנת המשיכה ללקוחות היה [כדי שיטרח ויציל שלא יחזור בו הלוקח] וראיה מיהיב יתמי זוזי אפירי וכו' [בגיטין דף נ"ב] ועוד מעובדא דפרזק וכו' טעמא דאתי מקמי אונסא אבל לבתר אונס לא יכול למימר הכי דאלת"ה למה ליה להאי גברא לערעורי עד אונסא לשבקיה כדקאי ואע"פ שנוכל לומר מעשה כך היה מ"מ לא הו"ל להגמרא להביאו [אלא לאורויי דדוקא מקמי אונסא הדר] והאי דפרק אותו ואת בנו בארבעה פרקים משחיטין את הטבח בע"כ כו' לפיכך אם מת מת ללוקח ופריך והא לא משך וכו' [אף דלאחר שכבר מת הוא. משמע דאפ"ה מצי לוקח למיהדר] התם זיקא בעלמא שקיל וחשיב המקח קיים [כיון שהבשר קיים] וכו' ע"כ והשיגו הרמב"ן שעיקר התקנה שיחזור בו המוכר שהכסף והפירות בידו כדברי ר"ש ובכך די לנו לפי שיטרח ויציל הואיל ויכול להשתכר בו כפירש"י ז"ל וזהו שאמרו בגמרא אלא לר"י מאי איכא בין ר"ש לרבנן כלומר במאי טעמא פליגי רבנן עליו ופירשו שחביריו של ר"ש חולקין ואומרין שהשוו חכמים מדותיהם ואמרו ששניהם יכולין לחזור בהם שכדרך שתקנו במוכר וכו' וכ"ש שיטריח ויציל וא"ל מפני מה לא אמרו שיכול הלוקח לחזור ולא המוכר שהרי עיקר התקנה שיחזור בו המוכר שכספו ופירותיו בידו כר"ש ובהכי סגי לן דודאי יטרח ויציל ולא אמרו שיחזור בו הלוקח אלא להשוות המדות תדע ששניהם חוזרין שאם אתה אומר אין הלוקח יכול לחזור בו כשנשרפו א"כ לרבנן אמאי יטרח ויציל אי משום שמא יתיקרו ויחזור בו והלא יש לחוש שמא יוזלו ויחזור בו הלוקח ונמצא מפסיד בהצלתו והזול מצוי בפירות כמו היוקר שהרי הוא מוכרן עכשיו ואינו ממתין לשמא יתיקרו שיותר הוא חושש שמא יוזלו נמצא שאפשר שיפסיד בהצלתן ולמה יטרח בהן והוא קרוב להפסד כשכר [בשלמא] לר"ש כיון שאם הוקר מוכר חוזר בו ואם הוזלו אין הלוקח יכול לחזור איכא רווחא וטרח ומציל אבל לרבנן ליכא רווחא כו' ועוד האריך. ובדברי רש"י ד"ה כך תיקנו משיכה ללוקח וכו' מטין לענין דינא לדברי המאור. עיין בהגהת אשר"י:
מח.
עריכהגמרא קרא ומתני' מסייע וכו' . ע"כ אף לר"ל אליבא דר"ש מעות קונות [וע"כ דצריך לישב הקרא אף לר"ל לר"ש]:
ברש"י בד"ה קאי באבל משום כו' ונ"מ כו' אם קידש בו את האשה כו'. הלך לדרוש נ"מ ממקום אחר ולא מספיק עצמו בנ"מ דלעיל יש דמים שהן כחליפין כיצד החליף כו' ודין דר"ה מכור לי באלו כו' משום דא"כ לא יהיה ביניהם רק מלתא דלא שכיחא דהא ע"כ לא שכיח מדקני לר"י ואם רש"י לעיל בד"ה כדרך שתיקנו בדוקא נקיט שאם יראה הלוקח דליקה באה כו' וכדעת המאור אז יש לתמוה אמאי נקיט נ"מ ממקום אחר והלא נ"מ בשמעתין [בנשרפו] שדין גדול הוא. וז"ל הרמב"ן אחר הדברים שהעתקתי לעיל ועוד שאם תמצא לומר לר"י שאין הלוקח יכול לחזור בו בנשרפו הואיל ומעות קונות מד"ת נימא מאי איכא בין ר"ל לר"י איכא בינייהו כגון שנשרפו מדלא אמרינן הכי ש"מ דהשתא ליכא בינייהו מידי אלא דמים שאינן מצוין כדמי שור בפרה ואין דרך בעל גמרא לומר איכא בינייהו דבר רחוק וכו':
ומיהו יש עוד נ"מ טובא באם עלייתו של לוקח מושכרת למוכר או השוכר הקנה מטלטלין בכסף לר"י דליכא למיחש לשמא יאמר לו נשרפו כיון שהגוף שלו וגם נ"מ במעילה כדבסמוך בנתנו לבלן וכו' גם מ"ש התוס' לעיל סוף פרק המפקיד [בד"ה מאי אריא הוציא דלר"י מותר להשתמש במעות] ועוד הרבה:
ברש"י בד"ה מעושק הוא דאהדריה קרא וכו' . אינו מחוור לי פירושו דא"כ מאי משני הכא במאי עסקינן כגון כו' עדיין מי מכריחני לכך דלמא בלא משיכה ומעושק הוא דאהדרי' ואח"כ ראיתי במקרה בספר ת"ח וז"ל ופירושו תמוה דמאי משני דאי אהדריה קרא לא תיובתא ולא סיוע דר"י אוקמיה בדלא משך א"כ השתא נמי דלא אהדריה קרא לא הוי סייעתא דהדרא קושיא לדוכתיה אימא מעושק הוא דאהדריה קרא דכיון דאהדריה קרא לעושק לא צריך לאהדורי לתשומת יד ולעולם תרוייהו בדלא משך ואכתי ליכא סייעתא ועוד קשה דבסמוך פריך ר"פ ותשומת יד לא אהדריה וכו' והתניא והא לדידיה נמי קשה דס"ל דעושק דקרא במחוסר משיכה א"כ ריבויא דאו מכל למה לי למיהדר לתשומת יד והלא מעושק הוא דאהדריה קרא וע"ק מאי פריך א"ה תשומת יד נמי כו' ולפירש"י אדרבה אי אהדריה קרא נמי לתשומת יד מיותר ועוד דמאי א"ה דקאמר תיקשי נמי לדידיה דס"ל דעושק דקרא בלא משיכה הוא ליהדר נמי לתשומת יד ולוקי בלא משיכה א"ו ס"ל דבכלל עושק הוא א"כ השתא נמי לשני הכי וע"ק אמאי פריך לר"ל מתשומת יד דקאמר אימא מעושק וכו' טפי הו"ל למיפרך תיובתא לר"ל מעושק דמחייב אפילו בלא משיכה ועוד לישנא דאימא מעושק וכו' לא משמע כן דהול"ל אימא מעושק ילפינן לה ועוד דקאמר לא תיובתא כו' תיובתא מאן דכר שמיה הול"ל אי אהדריה לא הוי סייעתא ע"כ ואף כי הרבה בקצת קושיות של הבל עכ"ז צריך להבין דעת רש"י והוא מסיים דהכי פירושו מנ"ל לאתויי סייעתא לר"ל מתשומת יד כיון דלא אהדריה קרא אימא איפכא לאתובי תיובתא מעושק דהדר קרא הבמ"ע וכו' ופריך א"ה כו' בשלמא לדידי אה"נ דאהדריה קרא נמי לתשומת יד מריבויא דכל אשר ישבע אלא לדידך דאמרת דתשומת יד לא אהדריה ועושק דאהדריה מוקמית לה כגון שנטלו וכו' א"כ תשומת יד נמי ליהדר ולוקי כגון שנטלו והחזירו ע"כ:
ברש"י בד"ה מעל אע"ג דלא משך כל הפירות כו' . ולעיל אמרי' שמשך ממנו פרה ולא טלה לא קנה כלל אפילו כנגד הפרה וכמאן דלא משך דמי וצ"ע בר"ן שם שמוכיח דוקא כגון האי [בפרה וחמור] שאינו ראוי ליחלק כיון שלא קני כולה אף חציו לא קנה אבל אם החליף פרה וטלה בכור חטין ומשכו לפרה ולא לטלה קנה חטין כנגד הפרה ע"ש [דא"כ אין ראיה מנתן לסיטון דמעל משום הך דכנגד מקצת הפירות שמשך דקנאן]:
בתוס' בד"ה תשומת יד וכו' ה"נ וכו'. לא נתחוור לי היטב ועיין. גם במ"ש מהר"ש. גם בד"ה בלן וכו' וד"ה נתנו לסיטון וכו' לא עיינתי בהם כעת:
מח:
עריכהברש"י בד"ה הוא סבר כו' . לא נתחוור למה מפרש בר"ח בר"י דלא ידע ברייתא דבסמוך דאם נתן לו מעות בתורת פרעון קנה כולו ומאי דוחקו נימא דכשינויא דבגמ' ס"ל חילוק בין מקרקעי למטלטלי וכרב דדוחק לומר שא"כ לא היה ר"י דן והוציא ממנו מסברא בעלמא כיון דאיהו לא ס"ל הכי אלא גם ר"ח בר יוסף לא היה מסתבר ליה חילוק בין מקרקעי למטלטלי וס"ל לעולם כנגדו קונה והוכיח לו מברייתא וכו' עד שמצאתי ביש ספרים מוגה והוא סבר כנגדו קונה לקבל מי שפרע ולא קנה כל הפיסוק והוא היה חפץ ליתן כנגד מה שקיבל וחזר בו על השאר ואח"כ מתחיל הדבור רב אומר כו' [כנגדו הוא קונה אם מכירת קרקע הוא כו'] ומ"מ קשה מאי דוחקיה דרש"י לפרש ברב דלא כמסקנא ואח"כ מצאתי בתשובות ר"י קולון שנשאלה לו שאלה זו וכו' ואני אוסיף להקשות דע"כ אף לפי סברת המקשה לא איירי רב במקרקע דאל"כ למה ליה למימר מאי לאו ה"ה למטלטלין ועיין ומהרי"ק האריך ולדעתי לא העלה בידו כלום ותוכן דבריו שהיה קשה לו דבכוליה פרקין קרוי זה אינו קונה אע"פ שמקבל עליו מי שפרע אין דינר זהב קונה טלית וכו' ודומיהן וקאמר שמזה יצא לרש"י דע"כ רב במקרקע נמי איירי ולהכי קאמר קונה קנין גמור ולפי האמת [דבקרקע קונה כולה] י"ל רב איירי בנתן לו סתם דאינו קונה רק כנגדו וברייתא איירי בנותן לו במפרש בתורת פרעון קונה כנגד כולו והא דלא מתרץ כן ע"כ י"ל ברייתא בסתם נמי איירי דאל"כ הו"ל לפלוגי מניה וביה אמר רבי שמעון בן גמליאל במה דברים אמורים בסתם אבל כו' אלא על כרחך בסתם נמי קונה כנגד כולו וכ"ת סוף סוף היאך יתורץ לרב י"ל דס"ל כר"י הנשיא דבסמוך [וכלימא כתנאי] וכ"ת א"כ למה ליה לפלוגי בין מקרקע למטלטלי הו"ל דס"ל כר"י הנשיא י"ל דע"כ לא קאמר אלא בסתם אבל במפרש לא קאמר ע"כ ואין לזה יד או רגל:
ומ"ש בתשובת הריב"ש סי' ער"ה בשמעתא זו לא לעזר ולא להועיל כלל:
בתוס' בד"ה בעושה כו' . דאל"כ לא היה טועה בזה רבא בר"ח ב"י שיקבל עליו אי מקרי אינו עושה מעשה עמך:
מט.
עריכהגמרא מיתיבי ר"ש אומר. א"ל דלמא (רב) [ר"ש] איירי בחד תרעא והכא [רב] מיירי בתרי תרעי כפי' רש"י בד"ה שלא ידבר כו' ולעיל במיתיבי ר"י בר יהודה אומר י"ל כמ"ש הרמב"ן במה שהרי"ף הביאו [שלא ידבר אחד בפה] אע"ג דכבר פסק כר' יוחנן [בדברים] משום דמודה ר"י במתנה מרובה [דמותר לחזור] וקרא אטו מועטת כתיב [ולכך הביא הרי"ף דהאי קרא שלא ידבר אחד בפה אף לר"י] ה"נ אטו חד תרעא כתיב מיהו בזה י"ל דאיירי [קרא] מסתמא שהוא חד תרעא [וא"כ גם במיתיבי דלעיל קשה לוקמי בחד תרעא] וי"ל שיש לו דיוק בו מדקאמר ולאו שלך צדק שהוא מיותר דבקרא לא כתיב אלא הן ואם ה"ה [לאו] לא היה צריך למימרא אלא משום דבמקח וממכר לא שייך לומר אלא הן שלך צדק בין בלוקח בין במוכר ולאו צ"ל בשאר מילי דעלמא במתנה [ר"ל בהבטחה שמבטיחו להיות בשב ואל תעשה] והתם בין בחד תרעא בין בתרי תרעי וכו' [ודומיא דהכי בהן נמי אף בתרי תרעי] וא"ל דלמא במיתיבי ב' ג"כ י"ל דומיא דרישא דמייתי לענין מי שפרע אין חילוק בין ב' תרעי כדלעיל בעובדא דר"ח בר יוסף או דקאמר מ"מ כך הלכה וכו' והאמת נראה דרש"י רק לדוגמא נקטיה דכיון דאינו מדבר אחד בפה למה יחזור בחנם [ולכך נקיט רש"י בנתיקר אבל באמת אין חילוק]:
גמ' בדידי הוי עובדא וכו' . לכאורה דלמא שניהם אירע ועיין:
בתוס' בד"ה מודה ר"י וכו' כמו מתנה מועטת. דסמכא דעתיה דדלמא יותזל:
בתוס' בד"ה אלא אפי' כו' . לחד שינויא דתוספות לעיל סוף המפקיד ד"ה מאי אריא. הוציא הנותן מעות על מקח הוי ג"כ ש"ש עליו. ובדינא דעובדא הראשונה עיין ברי"ף ואשר"י:
מט:
עריכהגמרא כגון שהיה עלי' של לוקח כו' . הרמב"ם בפי' המשנה ונמשך אחריו הברטנורה שגגו שגגה גדולה שסברו שקאי אמשנה ע"ש:
גמ' רב אמר שתות מקח וכו' . נראה דהפלוגתא באריכות לישנא דמתני' האונאה ארבעה כסף כו' שתות למקח ולא קאמר בקצרה האונאה שתות למקח ומשערו במעות ועיין. ולא קאמר שתות מלגאו ושתות מלבר ועיין:
ברש"י בד"ה שתות מקח וכו' וזהו דין אונאה שתות להיות המקח קיים. ר"ל למאי דפסיק רבא לקמן אבל מתני' לא ס"ל הכי רק מי שנתאנה ידו על העליונה:
בתוס' בד"ה שתות מעות נמי כו' . אינו נראה שדקדקו ממה דקאמר נמי שנינו דכיון דרב קאמר שתות מקח לחודא קאמר איהו שתות מעות נמי שנינו או כיון דמשמעות דמתני' שתות מקח לחודא אבל דין הוא [שכתבו כן לדינא] אם משני צדדין ליכא שתות אלא חד צד מחילה וחד צד ביטול מקח לעולם אזלינן בתר מקח והביא המרדכי בפסקים בשם רמ"ך מכר לו שוה נ"א בס' או ס' בנ"א דבחד צד וכו' לעולם אזלינן בתר מקח בין לענין מחילה בין לענין ביטול מקח ודבר זה תמוה מאד כיון דמקח עיקר למה בשוה חמשה בשיתא לא הוי ביטול מקח ניזל בתר מקח ועוד דאם יהיה האונאה מעוטה עד שיהיה מחילה גבי דמים יהיה ביטול מקח וכשהאונאה מרובה עד שיהיה שתות לגבי מעות יהיה אזלינן בתר מעות ויהיה המקח קיים וכן בהיפוך ועיין:
בתוס' בד"ה שוה חמשא כו' . דשוה שיתא בחמשא היינו שתות מלגאו וא"ל דמ"מ מצינו ד"מ שוה חמשא בארבעה הוי שתות מלגאו גבי מוכר זהו הבל וק"ל:
נ.
עריכהברש"י בד"ה מש"ה חזרו כו' . מלתא פסיקתא נקיט בכל פעם בין ביטול מקח לאלתר או לעולם חוזר [ולכך במעיקרא שמחו נקיט גם יתר משתות בתוך כדי שיראה לרבותא ובמפסיד להו לא נקיט רק פחות משתות ושתות דאף אי ביטול מקח לעולם חוזר אפ"ה א"ש דחזרו]:
בתוס' בד"ה אי אמרת כו' ואע"ג דאי ביטול מקח לרבנן בכדי שיראה ניחא להו בשליש ויתר כו' הא ודאי לא שכיח כו'. קצת דברי מותר הם שכבר כתבו אף נגד יתר משתות דשכיחי יותר אפ"ה לא חשו משום ריוח דשתות ופחות משתות:
בא"ד תפשוט מדשמחו דלרבנן לעולם חוזר כו' ואע"ג דלרבנן לעולם חוזר כו' ליכא נפקותא כו'. לא זכרו כאן ביטול מקח לא שכיחא אף שלפי פירושם [בשיטת רש"י] הא דקאמר [המדחה פשיטות] אבעיא שניה ביטול מקח לא שכיח הוא סברת תפשוט דעכשיו [כמ"ש לקמן]:
בא"ד ומשני שמחו בשתות עצמה פי' כו' . ולפי"ז איבעיא [שני' דקאי למסקנא זו כמ"ש בסמוך] הוא סברות הפוכות מי אמרינן לעולם חוזר וחזרוי משום יתר משתות דכוחם שוה ועדיף להן [מריוח] שתות עצמה [דהוי כפחות משתות ולאלתר מחילה] ומריוח דכל היום [לר"ט] ולעולם [דרבנן] ביתר משתות או בכדי שיראה ושמחו בשתות עצמה יותר מכוחם שוה ביתר משתות:
בא"ד ורש"י פי' כו' לכן נראה כדפרישית ומשני ביטול מקח ל"ש כו'. נראה דלא ניחא לרש"י בהך משום דלפי"ז יהיה העיקר חסר דשתות בכלל לא זכר כלל [בתירוצו ביטול מקח ל"ש משמע דגם לסברת הפשטן הוי בכלל]:
בא"ד לכן נראה דמעיקרא כו' ולהכי שמחו מעיקרא דשתות הוי מחילה כו'. אע"פ דגם למאי דחזרו נשאר [ריוח] זה דשתות עצמו ולא הול"ל רק שמחו ביתר משתות [דהוי לר"ט] מחילה לאחר כדי שיראה ולאח"כ [כשאמר כל היום חזרו דבין] כל היום ולעולם חילוק פורתא וניחא להו בכוחם שוה [לרבנן ולר"ט בתוך כל היום ידו על העליונה טפי מריוח דשתות מצומצם ומריוח פורתא דבין לאחר כל היום ולעולם]:
בא"ד ועוד אי משתות ועד שליש כו' . כמה דיו נשתפך וכמה קולמסין נשתברו לחבר דבריהם אלו בגירסות מגירסות שונים יש גורסין לר"ט לא הוי אונאה ויש גורסין הוי אונאה לא א"ש כו' ויש גורסין דלפירוש זה לא פריך אמשנה כו' הלא דבריהם כתובין על ספריהם ואני אחוה לי כפשטן של דברים ואם כי לישנא דועוד מגומגם הוא לפרושי מה אעשה וראיתי אח"כ בדברי מהר"ם ז"ל שמוחק למלת ועוד וכן ראיתי עוד בגמרא נקוד על מלת ועוד בדפוס ורצונם שע"כ פשיטות אבעיא שניה הוא היה כסברוה [דפחות משליש לר"ט כפחות משתות] באותו ה"א רצה לפשוט אבעיא שניה כמו שמפרשים אח"כ דאלו היה סבור כמסקנת הגמרא כמי סברת היה א"ש שמחו וחזרו בין אי לעולם חוזר כו' כמ"ש התוס' בסמוך בלכן נראה כו' וא"כ היאך קאמר ת"ש כו' אא"ב בכדי שיראה ניחא אבל אי לעולם חוזר קשה והא הוי ניחא להגמרא לעיל אי אמרינן משתות ועד שליש הוי אונאה ושתות כפחות משתות ומשום קושיא זו דהיאך קאמר אלא אי אמרת לעולם חוזר אמאי חזרו והא לעיל הוי ניחא ליה מש"ה דחק רש"י לפרש דהא דקאמר לעיל משתות ועד שליש כו' מפרשינן שתות בכלל דלפ"ז אם נפרש כן לא פירשנו שמשני ומתרץ שמחו בשתות עצמו [דשתות כפחות משתות] וניחא שמחו וחזרו אלא אי אמרינן ביטול מקח בכדי שיראה אבל כו' [אי לעולם חוזר תקשי כדקאמר הפשטן באיבעיא שניה] דהא דקאמר תפשוט דביטול מקח לעולם חוזר וניחא שמחו וחזרו היינו אי שתות בכלל ובבעיא שניה דקאי למסקנא דלעיל כמ"ש דאיבעיא ליה גרסי' מדקדק אי לעולם חוזר ושתות [לאו] בכלל אמאי חוזר כמ"ש התוס' לסוגית רש"י ואפ"ל ג"כ [מה שכתבו] לפי"ז לא דקדק אמאי חזרו ולהכי פשיט שפיר ממתני' ר"ל לפי' רש"י [דלעיל סבר שתות בכלל פשיט שפיר דביטול מקח לעולם מדשמחו ולא דקדק אמאי חזרו כדהשתא דכיון דשתות בכלל וידו על העליונה לר"ט אף לאחר כדי שיראה ולרבנן מחילה משא"כ למסקנא דשתות לר"ט כפחות משתות והוי מחילה לאלתר אמאי חזרו] ואח"כ חזרו לפירושם אא"ב וכו'. [וכ"ז ניחא למה שדחק רש"י] אבל התוס' דס"ל לדוחק לומר מעיקרא ס"ל להגמרא שתות בכלל ואח"כ לאו בכלל דהו"ל מי סברת [כמ"ש התוס' לעיל] ומש"ה פי' דאף המי סברת ס"ל לאו בכלל וניחא ליה לעולם חוזר יותר מאי אמרינן בכדי שיראה [כדקאמר ותפשוט כו'] ואיך יתהפך אח"כ סברת הפשטן דאבעיא שני' לדייק בחלוקה זאת דשתות כפחות משתות אא"ב בכדי שיראה אבל מ"מ זה דוחק גדול שהרי רש"י לא פירש כן והיאך כתבו ומשום קושיא זו דחק דהוא שקר ולעיל הו"ל לאקשויי הך קושיא ולא כתבו אלא ודוחק [דלעיל כי אמר כו'] לכן נראה יותר דקושית ועוד הוא לפי האמת דמשני ביטול מקח לא שכיח ע"כ בהך סברא דהוי אונאה [ר"ל דר"ט משוי לביטול מקח דרבנן לאונאה דידו על העליונה דיתר משתות כשתות] אדרבה הא דלא שכיח הוא ההיפך כמ"ש כבר וצ"ל דחוזר מסברא זו רק שתות בכלל וביטול מקח לא שכיח [כמ"ש התוס' לשיטת רש"י דכי משני ביטול מקח ל"ש חוזר לסברתו הראשונה דשתות בכלל. ולמ"ש תוס' כאן חוזר מכל מה שהיה סבור עד עתה דשתות לאו בכלל] וא"כ יהיה לפי קושטא דגמרא [דאינו בכלל כמ"ש התוס' לעיל דסברא הוא דאין לו אונאה אלא דוקא במקום ביטול מקח לרבנן] לא א"ש בהך סברא אי לעולם חוזר [דהא סברת לא שכיח מגרע יפוי כח מה דלרבנן כוחם שוה] ולעיל הוי ניחא ליה לפי האמת בהך סברא דשתות אינו בכלל בין אי ביטול מקח לעולם חוזר כו' כמ"ש תפשוט כו' וכאן יהיה לפי קושטא דגמרא [דאינו בכלל] לא ניחא אי לעולם חוזר ומש"ה מפרש לעיל [זה פירוש על מ"ש תוס' ומשום קושיא זו דחק הקונטרס כו' ושתות בכלל דלפי"ז לא כו'] דשתות בכלל דלפי"ז לא כו' דתפשוט דלעיל קאי אי שתות בכלל כמ"ש לעיל ובשמחו על שתות עצמה [דצ"ל שתות אינה בכלל] לא הוי ניחא ליה [הא דחזרו ולהכי פשיט אי לעולם חוזר אמאי חזרו ועלה משני ביטול מקח ל"ש ושתות עצמה בכלל] והשתא יהיה מסקנת הגמרא באבעיא שניה כמו לעיל [בו תפשוט דשתות בכלל] אבל על הה"א של תוספות לא חושש כלל אבל למ"ש התוס' דגם התפשוט דלעיל קאי אי שתות אינו בכלל והוי ניחא ליה שמחו וחזרו ולפי קושטא דאיבעיא שניה לא ניחא ליה [אי אינו בכלל כמש"ל ומזה הכריחו התוס' דהפשטן דאיבעיא שניה סבר כסברוה דמשתות ועד שליש כפחות משתות] ועיין וזה נראה נכון. וה"ה דהו"מ להוכיח דע"כ ס"ל כסברוה דאי כסברת מי סברת מאי משיב ביטול מקח לא שכיח אדרבה הא מש"ה חזרו משום דביתר משתות כוחם שוה לרבנן ואי אפשר כלל לאומרו ודאי זהו ג"כ מכריחים לפרש הת"ש כסברוה ולא כסברת מי סברת רק מוכיחים מקודם מן הת"ש ואין רחוק לומר דאישתמיט הך הכרח קודם הועוד ועלה קאמרי ועוד. ואשר אינו נוח לי בפשט זה הוא דהיאך קאמרי ומשום קושיא זו דחק הקונטרס וע"כ לא זהו כוונת רש"י דהא מפרש אלא אי אמרת לעולם חוזר אמאי חזרו אף לפי שתות בכלל וע"כ צ"ל לפירושם לשיטת רש"י דמ"ש רש"י נהי נמי דשתות עצמה כו' תלמיד טועה הגיה כן כי שיטת רש"י אינו כן ועיין:
ומ"ש מהר"ש ומגיה לא א"ש שמחו וחזרו להך גיסא שמחו להך גיסא חזרו אף (שהתוס') [שהמדחה] יישבו לפירושם הוא בלי ריח וטעם כו' וסיים הדברים ברורין נראה דלאו ברור ברור ממש ועיין:
ויש מפרשים לפי דרכי דלפי"ז לא פירשנו כו' חוזר על פירוש תוס' שס"ל כסברוה דלפי"ז לא פירשנו כו' ואע"פ שלעיל כתבו בתחלת הדבור ומיהו אם בטול מקח לרבנן לעולם חוזר כו' ביטול מקח לא שכיח כו' היינו לפי תירוץ הגמרא דהכא ביטול מקח לא שכיח כו':
בא"ד אמאי חזרו הלא לר"ט לאחר כל היום הוי מחילה כו' . הוי להו לומר ג"כ [לר"ט] לאלתר קנה ומחזיר אונאה ולרבנן לעולם חוזר:
בא"ד מריוח דיותר על שתות דלא שכיח. הול"ל מריוח דיתר על שתות ושתות עצמה דלר"ט קנה לאלתר ולרבנן חוזר עד כדי שיראה [וידו על העליונה] ועיין:
נ:
עריכהגמרא דמאי דרבנן קמשוי להו אונאה לר"ט כו' . הול"ל אונאה וביטול מקח רק בביטול קצת ניחא לרבנן מלר"ט דכוחם שוה ולר"ט ידו על העליונה כמ"ש התוס' משא"כ באונאה. וז"א דקנה ומחזיר אונאה ודאי ניחא להו טפי [וכ"ש מחילה לאלתר]:
גמ' נימא מסייע ליה וכו' . דדוחק לומר דס"ל כרבי יהודה דאין לתגר אונאה לשינויא דר"נ וכ"כ מהר"ש:
ברש"י בד"ה מש"ה חזרו כו' דמחילה לאלתר כו'. וה"ה אם בכדי שיראה ומשום קנה ומחזיר אונאה וכן לעיל האיבעיא [אי פחות משתות בכדי שיראה] הוא [אף] בסברת שמחו בשתות עצמה כו' [ר"ל אף אם ביטול מקח נמי בכדי שיראה דצ"ל שמחו בשתות עצמה] ומשום קנה ומחזיר אונאה:
רש"י בד"ה ביטול מקח ל"ש כו' וכי מקרי והוי כו'. מחבר עוד סברא אצל סברא הנאמרה בפנים משום דא"כ יהיה באיבעיא סברות הפוכות דבצד ביטול מקח בכדי שיראה צ"ל שמחו בשתות עצמה דמחילה לאלתר וחזרו משום יתר משתות והא לא שכיח ועוד דכ"ש הוא דלעיל [בצד דכדי שיראה] חזרו משום יותר משתות דלר"ט כל היום ולרבנן בכדי שיראה ועדיף להו משתות עצמה דלר"ט מחילה לאלתר ועתה [בצד דלעולם חוזר] חזרו מר"ט בשביל ריוח דשתות מצומצם דלרבנן בכדי שיראה ולר"ט כל היום ולא חשו ליתר משתות משום דלא שכיח לזה פי' וכי מקרי כו' רוב הנמלכים כו' משא"כ לעיל יתר משתות לרבנן בכדי שיראה ולר"ט כל היום [חזרו משום יתר משתות אף דל"ש] וק"ל:
בתוס' בד"ה ואלו יתר על שתות וכו' . עיין ברי"ף ואשר"י באריכות:
בתוס' בד"ה אמר רבא כו' ועוד דרבא גופי' מוקי מתני' וכו'. אין זה קושיא כ"כ דע"כ צריך לשנות מתני' מני וכר"נ לא מצי מתוקמא דס"ל קנה ומחזיר אונאה לא כשינויא דרבה:
בא"ד ותניא כוותיה מייתי משום דקתני וכו' . אין זה תלוי בפירושם ועיין:
בא"ד דאדרבה כו' . אינו מדוקדק ואם היא אדרבה ג"כ לא מדוקדק דרבא קאי אמתני' כמ"ש כבר ויש מגיהין דאדרבה הו"ל לאתויי מדר"נ וכו' ואפשר לומר דמייתי ברייתא משתמע אדרבה כו' דהא רבא נקיט לישנא מלתא דר"נ כו':
נא.
עריכהגמרא מש"ה חזרו. ומעיקרא שמחו כשהגדיל להם ר"ט המחילה [עד שליש] בלוקח לאחר כדי שיראה ובדידהו המוכרים אם נתאנו לעולם חוזר דכיון דס"ל למתני' מי שנתאנה ידו על העליונה י"ל דפחות משתות בכדי שיראה וא"כ קנה ומחזיר אונאה כחד צד איבעיא דלעיל אך [לפי] מ"ש [הא דאמר] אא"א וכו' למאי נ"מ כו' בשמעתין י"ל מאי נ"מ לענין שמחו וחזרו אך רש"י מפרש אמאי חזרו לדידהו כו' צ"ל הא דניחא ליה שמחו דעביד מביטול מקח דשניהם חוזרין ומשתות דיד הנתאנה על העליונה עביד הכל מחילה וקנה ומחזיר אונאה ותגרי לוד לא היו חפצים שיתבטל המקח ודו"ק:
גמ' אי ר"נ כו' ואי ר"י הנשיא מתני' קתני לוקח כו'. א"ל דלמא קושיא חדא מתרצא לחבירו מתני' איירי בלוקח וברייתא במוכר קנה ומחזיר אונאה [ואתיא מתניתין כר"נ] חדא דא"כ לא הוי ליה לר"י הנשיא לינקוט מוכר דבדידי' איירי ועוד איפכא מסתברא דמוכר עדיף מלוקח ולא לוקח מהמוכר ועיין [אך] ז"ש דשייר במתני' מפרש בברייתא מאי לשון שייר כ"ש היא דמתניתין קמ"ל אפילו נוקח ודוחק לומר דהמקשה והמתרץ בזה מחולקין להתרצן ס"ל שוין הן והמקשן היה ס"ל דוקא מוכר ולא לוקח ועיין:
נא:
עריכהברש"י בד"ה בסתם במכר. א"ל ששולל ע"מ [וכפירוש ריב"ן] רק לפרש על מה קאי בד"א:
ברש"י בד"ה ה"ז לא יחשב כו' כרבית. דא"ל שיוכל למכור השוה ביוקר אם מוכרם על יד על יד והוא נותן לו כשויו אם מוכרם בבת אחת [והוא שכר טרחו ולא הוי רבית] דמ"מ הרי ג"כ יכול ליקח בזה הדמים בכ"מ שירצה מן יפה לבדו בלא יין רע וזה מטפל במכירת יין רע ע"כ משום המתנת מעות:
בתוס' בד"ה בד"א כו' וריב"ן פירש כו' אבל במפרש ע"מ כו' נעשה כו'. אבל לא ניחא להו [בלא] נעשה רק במכ"ש היכא דמי יימר דעקר [ונקיט יודע אני לרבותא דודאי עקר] דהא זה כל עיקר פלוגתא דר"מ ור"י אליבא דשמואל דר"י ס"ל אפ"ה עקר י"ל דזה כבר אשמועינן בע"מ שאין לך עלי שאר כו' ויותר הו"ל לאשמועינן אפילו היכא דלא ידע דקמחיל גם כיון דמחלוקת לא שנו בברייתא זו [דנימא דנקיט הכי במאי דפליגי] ואין זה דבר והפוכו בד"א בסתם מכר אבל מפרש כו' יודע אני כו'. אבל מ"מ נראה דעדיף יותר מנעשה [דהוא דוחק יותר] ועיין. גם מהר"ש יצ"ו העיר בזה וסיים ויש ליישב:
לאביי אליבא דרב י"ל נמי ברייתא כריב"ן או פלוגתייהו [דרב ושמואל] במפרש:
בתוס' בד"ה לא יחשב וכו' ואתן לך מעט יותר להרויח וכו' שכבר נתן לו המוכר הראשון כו'. דאע"ג שהוסיף לו מעט יותר על הי' דינרין שנתן הוא עליהן אין בכלל המעט ריוח ההוא שכר טרחו שטרח למוכרם לבדם כמו שאין בכללו שכר כתף וגמל אלא שכבר קיבל שכר טרחו במה שהמוכר הראשון הוא שעשה אותן הבגדים זלזל במכר לתת אותן בי' דינרין אף שהיו שוין ביותר כדי שיקבל הלוקח מזה שכר טרחו למוכרן וכ"כ מהר"ש:
בתוס' בד"ה שני פונדיון וכו' ובגמרא מוקי מתני' דלעיל כר"ש כו'. קושיתם היא לתירוצא דרבא דבסמוך לא יהיה לא כרב ולא כשמואל דלכ"ע אזלינן בתר שתות מקח ור"ש לא אזיל בתר מקח אבל לתירוצא דאביי לא תקשי להו דדלמא ר"מ ור"י דס"ל הכא אחד מכ"ד או מי"ב מודו בטלית דשתות מקח הוי אונאה אע"ג דלר"ש יהי' סברות הפוכות דס"ל בסלע דלא סגי ולא מחיל אינש דוקא שתות מעות ולעיל אפילו פחות מהך אפשר ר"ש משוי טלית לסלע [וסובר גם בטלית שתות מעות דוקא] יהיה מה שיהיה קושיתם הוא אליבא שינויא דרבא לא יהיה לא כרב ולא כשמואל ותירצו דמיירי שמכר לו טלית וכו' וס"ל שפיר כרב ושמואל משני מתני' כאביי כך אפשר לפרש בדוחק. וז"ל מהר"ש יצ"ו אבל ב' פונדיון פחות פרוטה כו' אע"ג דאכתי הוי שתות מקח כו' לאו דוקא שתות מקח אלא לגבי מקח הוי יותר משתות ב' פונדיון פחות פרוטה לדינר דהוא ביטול מקח דאפילו לשמואל טפי אית לן למיזל בתר מקח והוי ביטול מקח מלמיזל בתר מעות והוי מחילה כמ"ש תוס' לעיל ובמרדכי בשם הרמ"ך מיהו קשה בתירוצם אכתי תקשי לשמואל דשתות מעות נמי שנינו והכא קתני עד כמה תחסר ולא יהי' אונאה כו' אבל בחסר פחות מד' מעות הוי מחילה אע"ג דבחסר ד' מעות פחות פרוטה לא תקשי ליה כיון דהוי ביטול מקח לגבי מעות והוי מחילה לגבי מקח אית לן למיזל בתר מקח והוי מחילה כמ"ש הרמ"ך מ"מ תקשי לי' באינו חסר ד' מעות אלא ג' מעות ופונדיון פחות קצת דהיינו שתות מעות דהיינו שוה ז' בו' והוי אונאה לשמואל ואפשר דבכה"ג לא שייך שתות מעות כו' וע"ש:
נב.
עריכהגמרא ורמינהו עד כמה כו' . ע"כ ידע דתנא דידן קחשיב ממטה למעלה דקאמר עד כמה תהיה חסירה ולא כו' וכן התם להיפך ומי עיור בזה רק עד בכלל לא ידע א"כ עיקר חסר בתירוצא דר"פ אלא ידע ומקשה למה משנה תנא ברא לישנא וקחשיב מלמעלה למטה ומשני דכל א' מורה בלישנא דין אחד דלעיל הי' ב' אבעיות אי פחות משתות לאלתר מחילה או בכדי שיראה ואיבעיא ב' יתר משתות אי לעולם חוזר או בכדי שיראה ומורה לנו תנא דידן וכו' [דעד שתות אין בו דין אונאה דהוי מחילה לאלתר ותנא ברא נקיט מלמעלה עד שתות יש בו אונאה וזו וזו בכדי שיראה וכדפסיק רבא]:
גמ' מלתא אגב אורחא קמ"ל דאיכא דינר כו' . אי אפשר לפרש דהורה לן בזה שאיירי בדינר הבא משקל שנפחת יותר עד רובע ולהכי נקיט שפיר רובע דאיירי בשקל דמ"ש סלע דפחות מחציו אינו רשאי לקיימו משקל דשרי לקיימו בפחות מחציו אע"כ גם שקל מיד שנפחת יותר מדינר אסור לקיימו וכ"כ הרא"ש וז"ל וה"ה נמי בשקל עד דינר והא דלא תני בשקל עד דינר משום דנפיק מכללא דבדינר עד רובע ומש"ה תלי לה בשקל משום דאיכא דינר דאתא משקל ע"כ וכפשוטו משום דמצינו ג"כ דינר הבא משקל להכי קאמר עד רובע ותלי דינר בשקל ומה שאמר רב אמי דינר הבא מסלע אסור לקיימו ובברייתא משמע דבציר משקל מיד אסור לקיימו ודוחק לומר דרבותא קאמר אפילו עד דינר שאינו יכול לרמות עד מהרה בשקל אפ"ה אסור ואפשר איידי דקאמר דינר הבא משקל מותר לקיימו קאמר נמי דמסלע אסור לקיימו:
ובנ"י כתב ומדלא אסר רב אמי אלא סלע שפיחת עד דינר משמע דאם יותר מדינר אע"פ שפיחת יותר ממחצה יקיים ובהא לית הלכתא כוותיה שהרי הברייתא קתני שאינו רשאי לקיימו אלא דוקא בשעמדה על מחצה כגון בסלע עד שקל ששני שקלים בסלע ובדינר עד רובע וכו' ע"כ:
ברש"י בד"ה מאי קאמר וכו' אפילו משהו נמי וכו'. הנ"י כתב הא דקי"ל כר"ה דפחות מכן ויתר על כן יקוץ היינו כשפיחת שתות שהוא שיעור אונאה דאל"כ מ"ש שקל הבא מסלע ודינר הבא משקל מדינר ושקל מעיקרן דמותר לקיימן ולהוציאן ביפה עד כדי אונאתן ע"כ ולפי"ז הא דמקשה מאי קאמר נראה דר"ל אף אם פיחת איסר לשקל עדיין למה לא יקיים אף אם יוציאו בשקל הרי הוא פחות מכדי אונאה ורש"י פירש בהיפוך (ואיני) [והיינו] כמ"ש האשר"י דאפילו פחות משתות אסור לאנות את חבירו אם יש בו שוה פרוטה וכו' אלא שאמרו חכמים דעד שתות הוי מחילה לפי שכן דרך מקח וממכר לפי שהלוקח והמוכר אינן יכולין לכוון דמי המקח בצמצום ודרך העולם למחול טעותו עד שתות כו' חוץ ממטבע כו' ע"ש ודוקא בשקל מעיקרא דידע ומחיל אבל הכא דלא ידע אסור וכ"כ מהר"ש עיין בספרו ועוד אפשר לפי ע"ד לומר דהכא חיישינן כיון דלא מינכרא שיאנה חבירו בקנותו ממנו טלית או מה שיהיה ואם הוא שקל טוב הוא פחות מכדי אונאה ויסברו שהוא שקל טוב ובאמת שהוא רע והוי ביטול מקח ע"י צירוף שניהם יחד גריעות השקל ואונאת המקח וק"ל [אבל שקל מעיקרו ידע ומחיל ואם יהיה בצירוף שניהם ביטול מקח ידע לתובעו]:
בתוס' בד"ה תנא דידן כו' דבגמרא אמרינן מאן תנא כו'. ולהכי א"א לומר בהיפך תנא דידן עד כמה אין בו אונאה וד' איסרין עצמו בכלל וברייתא לא בכלל ונראה דגרסינן במתני' עד:
בתוס' בד"ה אמר אביי כו' וסובר כמ"ד בסמוך יתר על כן יקוץ כו'. לפי"ז ק' מיתיבי דבסמוך הו"מ לאקשויי אאביי ואף דבמיתיבי א' י"ל פחות מאיסר מ"מ קושיא השניה הו"מ לאקשויי דאין נראה מלשון התוס' דחזר ביה כדאקשי ליה רבא מניה וביה אפילו משהו נמי:
בסה"ד מצי נמי סבר רבא כו'. לדברי אביי מקשה אפילו משהו נמי:
בתוס' בד"ה יתר על כן כו' מצי נמי קאי אפחתה יותר כו'. לא דנזכרת בברייתא דיתר ע"כ [דמוכרה בשוה דבברייתא] פירושו למ"ד יקוץ פחות מכדי אונאה [כדמשני לקמן] רק דקאמר עד שקל אבל פחות לא יקיים [כגון דפיחת פורתא פורתא ועלה קאי לא ימכרנה לתגר]:
נב:
עריכהגמרא מיתיבי עד כמה וכו' . ולא מקשי ממתניתין [סלע שנפסלה והתקינו כו'] דלא קתני עד [שני דינרין]. ובמתני' בכלים גריס עד. ואפשר לומר דהתם דנפסלה והתקינה למשקל והוסיף עלי' או חתך ופיחת ממנה קאמר עד כמה תחתך ותיפחות בפעם אחת אבל הכא משמע ליה שנפחתה ע"י שיוצא בהוצאת תמיד ונפחת מעט מעט:
גמ' מדת חסידות שנו כאן. ולעיל בטלית לא שנו מדת חסידות סמך אכאן כמו שינויח דאביי כי תנן נמי במתני' בכרכים תנן וסמך אסלע או התם אפילו מדת חסידות ליכא:
ברש"י בד"ה בתורת יפה שמחלל עליה כפי דמים ודאין וכו' כצ"ל ונדחק לפי' רש"י לישנא דכשם שבא לפורטה וכו'. [נקיט] בשויו וכו' [והכא נקיט] בתורת יפה וכו':
בתוס' בד"ה נותנה למעשר שני וכו' . לפירוש ראשון צריך לישב הא דקאמר דתרי זילי וכו' דהא ממתני' ה"א נותנה בפחות משויו משום דנפש רעה אינו מקבלה בשוי' [וא"כ לחזקי' מזלזל טפי ואיך שייך טעמא דתרי זילי] ואם ר"ל דלא מחשבינן לאסימון דחד זילי מזלזלין בהמטבע לחלל עלי' בפחות לא בתרי [למיחשבי' כאסימון וקאי תרי זילי אמטבע] דהא מתני' קתני ונותנה למעשר שני דמטבע הוי גם א"ל תרי זילי לא מזלזלינן במעשר לחללו על מטבע שנפש הרעה אינו מקבלה ולחשבי' כמטבע וגם בצמצום לכן בפחות מעט דאין תלוי זה בתרי זילי גם בסלע יפה דודאי מטבע הוא מחללין עליה בפחות משוי'. ואפשר לומר דתרי זילי במטבע לא מזלזלינן לחשבו כשוי' אצל נפש הרעה [דאינו מקבלו בשוי'] וגם לחללו מעט בפחות כשאר סלע יפה ודיו אם מחלל עליו בפחות:
ואמ"ש דאי ממתני' ה"א נותנה למעשר שני בפחות משויו משום דנפש רעה כו'. כתב מהר"ש כיון דנפש רעה אינו מקבלו בשויו ואינו יכול לפורטה אלא בפחות משויו גם למעשר אינו נותנה אלא בפחות משויו וכיון דמיהת נותנה למעשר שמעינן שפיר דלא מקרי אסימון ע"כ ודברים פשוטים הם:
נג.
עריכהגמרא כשנטמא. וקתני שנכנס לירושלים כו' דאע"פ שנטמא יש לו פדיון כיון שנכנס לירושלים קלטוהו מחיצות ומקשה ונפרקיה דהאמר ר"א וכו' ומשני בלקוח בכסף מעשר שני וזהו כל שנכנס לירושלים וקנה בו צרכי סעודה [לכך לא פריך אלא מאי אריא יצא]:
ברש"י בד"ה דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי כו' אבל דחזקיה כו'. נראה שר"ל דמשני לחזקיה דלא פריק ולא משני דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי דחצי פרוטה המעורב לא מצטרף למעות הראשונים וכו':
ברש"י בד"ה חצי פרוטה הנותר כו' ואם באת לומר דחזקיה נמי כו'. כתב מהר"ש יצ"ו דליכא למימר בהך דחזקי' כיון דהאי חצי פרוטה הוי דאורייתא מצטרפי שפיר עם מעשר ראשון ונתפס בו דמ"מ שמא לא נשאר במעשר ראשון חצי פרוטה ונמצא הך חצי פרוטה מעשר אינו נתפס בפרוטה מעות העודפות שם [במה שאינו מצמצם] ודו"ק ע"כ ובחנם דחק שאין כאן צחצוח פקפוק כלל ושפיר מקשה רש"י ולחזקיה היכי משכחת דהיכי אמר דמחלל עליו משום דאי אפשר לצמצם ומחמת יראה מלפחות כו' אדרבה ודאי מדקדק בצמצום שחצי פרוטה מעשר האחרון המחלל על חצי מפרוטה [העודפת] אינו תופס פדיון וא"כ אכל מעשר בלא פדיון וק"ל. ודוחק מ"ש שמא נשאר פרוטה ופרוטה תופסת פרוטה (והעודף כו'):
בתוס' בד"ה אסורה לזרים כו' אפילו ע"י פדיון כו'. שייריה כתבו ראיה מבוארת וברורה מיבמות דף ע' ומהר"ש כתב דהו"מ למימר דא"ל הכי מדחשיב להו בתרתי פרק הערל דף פ"ב דחשיב מחפ"ז בתרומה ולא במעשר ע"כ ושמא אסורה לזרים דבמתניתין אין פירושו הכי [ואין ראיה מדף פ"ב]:
בתוס' בד"ה והן נכסי כהן כו' . תימא כו'. הכי משמע להו דמתני' התם מיירי (בתרומה טהורה) [במעשר טהור] אע"ג דבגמרא פרק הערל שהביאו בסמוך מניין למעשר שני שנטמא שמותר לסוך וכו' דריש לא נתתי אטמא וע"ש בפירש"י מ"מ אפשר דקרא איירי מהכל ועיין:
בא"ד וי"ל דהאי דפרק בתרא כו' אתיא כר"י כו'. ולמ"ד ממון גבוה מפרש ליה לקרא הא לחי נתתי לסיכה [ואתיא] הך דירושלמי כפשטיה כר"מ לדרשה גמורה כ"כ מהר"ש יצ"ו ואין צורך לזה לכותבו. יש מקשין דהו"ל לתוס' להפך סברת התירוצים לר"מ דבגדים שרי שהגוף נהנה מהם ולשינויא דר"י מן התורה שרי כל מילי ומדרבנן הוא דאסור וז"א וק"ל [דאי תרוייהו כר"מ ובגדים שרי א"כ ירושלמי דאמר הא לחי נתתי בתמיה דלא כמאן]:
בתוס' בד"ה וטעונה רחיצת ידים כו' . עיין בחגיגה במשנה דנוטלין ידים לחולין ולתרומה כו':
בתוס' בד"ה ועולין באחד ומאה וכו' . בספרי דריש פרשת קרח דף כ' ואתרומת מעשר קאי שהוא אחד ממאה וקאמר הקרא שאם חזר ונפל לתוכו אוסרתו דהיינו בצ"ט הא בק' דהיינו אם הסאה תרומה המדמע הוא מאה ואחד בטילה:
בתוס' בד"ה ליהדר וליעייליה כו' . ורש"י מתרצו דלעיל י"ל שנטמא וא"כ לא יכול לאוכלו ולפדות לא [כדחזקיה] שאין בו שוה פרוטה אבל כאן אם תאמר שנטמא קשה ונפרקיה כדר"א וכו' אבל אם טהור הוא לא קשה ונפרקיה כיון דמחיצות קלטוה פעם אחת:
נג:
עריכהבתוס' בד"ה לא פלוג כו' כיון שיכול לאוכלו אם ירצה וכו'. ר"ל ולהכי לא מקרי שלל גבוה כמו בגבולין:
בא"ד אפילו לקרות שלל ירושלים ולאכול. ר"ל ולאוכלה ולא לשורפה שלא חל הדין עליה דמקריה שלל ירושלים כיון דקלטוה מחיצות מדרבנן והעמידו דבריהם על ד"ת וכו' ר"ל לעקור דבר מן התורה ומקרי שלל ירושלים ולאכול ולא לשורפה. ומ"מ (בלא) [אף ב]נפל מחיצות יגנוזו ולא שורפין כדפירש"י התם משום ביזוי מצוה:
בא"ד והשתא א"ש טפי כו' . כתב מהר"ש לפי תירוץ ראשון לא א"ש דכי ליתנייהו לא גזור דהא כי ליתנייהו למחיצות קודם גמר דין גזור ודו"ק עכ"ל ולא נהירא דעל נפלו מחיצות קודם גמר דין לא גזרו [רק] דהוי כמו בגבולין גם עתה לא מיושב כ"כ איתנייהו והיה נראה לומר דללשון ראשון אין כאן סברא שעה אחר שנגמר הדין שרי וב' שעות אח"כ אם נפלו מחיצות יאסור ומאי איסור בא עליו לאוסרו אבל לאי נמי אתיא בפשיטות וכו'. ובעיקר דבריהם לא ידעתי היאך תלוי כאן ומאי הכריחם לזה ותמיהתם מתורץ בקצרה ומה לי אימתי נפלו מחיצות ועיין:
נד.
עריכהברש"י בד"ה הבעלים נותנין על כרחם כו' נפסד בארבעה סלעים וכו'. כצ"ל:
ברש"י בד"ה עשרים וה' וכו' התם פריך וכו' וסיום המשנה וכו'. לא ידעתי אמאי הביא רש"י לכל זה:
ברש"י בד"ה הרי אמרו וכו' ונתן הכסף ואם המקדיש כו' ויסף חמישית כו'. דונתן הכסף וקם לו אינו פסוק בכל התורה כמ"ש התוס' בריש מגילה ובכמה דוכתי ועיין במס' שבת בתוס' דף קכ"ח ע"א. וכתב מהר"ש דהו"מ לאתויי קרא דבהקדש שדות דדומה יותר לקרא שהביא תלמודא אלא מייתי קרא דהביאו הגמרא בסמוך:
מה שהקשו כיון דילפינן מחמישית כסף ערכך והתם חומש בהדיא כתיב א"כ מאי קמבעיא ליה חומש וכו' לכאורה אין קישיא די"ל חמישית של כסף ערכך וכן בסמוך מעבר לדף:
בתוס' בד"ה או דלמא כו' וא"ת וכו' ה"ה במעשר. אבל אהקדש עצמו דפליגי בסמוך גם מדאורייתא צריך עכ"פ להשלים עיין בדף נ"ה ברש"י בד"ה הקדישו פדוי רק אחומש מעכב דאורייתא מקשו:
בתוס' בד"ה אמר רבי כו' סובר חומש לא מעכב כו'. דאי מעכב מדאורייתא עונג שבת לא דחיא:
בתוס' בד"ה מכלל כו' תימה לישני כו'. ולמה חזר מקמייתא וקאמר אלא אי אתמר וכו' אבל לעיל יש לו שינויא לפרש נראה כפשטיה או אפשר דלעיל היה גריס ב' פעמים נראה וזה האחרון תי' ג"כ מהר"ש:
בא"ד ולספרים דגורסין כו' . דונתן לו משמע לגזבר. ואיכא להקשות אמאי לא מדייק הגמרא בקיצור מהך ומהר"ש רוצה לישב בדברים שאינו מובן:
בתוס' בד"ה ונתן הכסף וכו' וא"ת דאי לא הוי כתיב וכו'. למה שנתנו בתחלה הברירה אי כסף דוקא מטלטלי נמי לא לק"מ וכ"כ מהר"ש:
נד:
עריכהגמרא גבי גזל כתיב חמישותיו וכו' . במרובה והגוזל מרבה מניה רבא גופיה אם נשבע וחזר ונשבע אפילו הרבה פעמים על קרן אחד משלם חומש על כל אחד ואחד ע"ש ואולי דהכל שמעינן מניה:
גמ' ואלו גבי מעשר וכו' . והו"מ למינקט נמי מעילה כמ"ש רש"י:
יש מקשין גבי מעשר נמי נימא גורעין ומוסיפין ודורשין וי"ו דחמישיתו. אויסף ויהיה ויוסף א"כ גבי מעשר יהיה איבעיא [אי טעמא ממשמעות ויוסף וגורעין עכ"פ פשיט בכל הש"ס] ובעיני אין זה כלום ואין זה לשון חמישית ויוסיף עליו ואפשר שזהו [דקאמר] ולא איבעיא לן כאלו יש ה"א:
גמ' מה כסף ערכו כו' אף כסף כו'. בהקדש מוסיפין חומש על חומש פעם אחד דומיא דכסף ערכו דהקדש ראשון לחוד ובגזל עד שיתמעט הקרן פחות משוה פרוטה:
ברש"י בד"ה תיפוק ליה וכו' דהו"ל הקדש שני והקדש שני אפילו כו'. כצ"ל וכ"ש חומש דגרע יותר אבל לא היה בעיני המקשן שוין דא"כ הו"ל לאקשויי למה גבי מעשר פשיטא ליה דאין מוסיפין חומש על חומש אע"פ שעל קרן שני מוסיף חומש במעשר:
ברש"י בד"ה ומועלין בו וכו' ועוד וכו' כל הני וכו'. אע"פ שאין בו כל מה שבבהמה טמאה דאף כי הוא הקדש שני שייך בה מעילה כקושית הגמרא בעצמה וכן התוס' כתבו בד"ה בשלמא דהו"מ למפרך בסמוך קושיא ראשונה של רש"י ומהר"ש לא הבין לרש"י כן וכתב עליו פירושו אינו מובן דהא בכולו לשמים ניחא ליה לגמ' למעוטי קדשים קלים דלית ביה מעילה וכתב דרך אחר:
בתוס' בד"ה מוסיף וכו' . ור"ל כיון דייחד לו כלי על החומש דבעינן דומיא דפקדון כדלעיל א"כ נעשה קרן ופשיטא דמוסיף חומש על חומש:
בתוס' בד"ה ולא מיתנא תניא וכו' ולא קתני וכו'. הכי משמע להו דאיירי שחילל מעשרו על הסלע ונכלל הקרן וחומש בסלע ונתערב ודאי דאפשר לפרש סלע אחד מאלף שכולן של מעשר שני שנתערב בחולין וגם ז"א דד' בה' פריק ואין לברר זו חומש וזו קרן רק בכל פרוטה החמישית שבתוכו חומש [וא"כ אף דעל קרן שני לא בעיא להוסיף חומש לס"ד דתוספות השתא הו"ל למיתני סלע וחומשו של חומש]. ויש מפרשים [דקושיתם] למאי דס"ל השתא חומש וקרן שוין אמאי לא קתני חומש של הסלע וכו' ולפי"ז צ"ל תדע דבלא"ה צריך לומר כן שבקרן מוסיפין חומש דתנן וכו' [דלפי' ראשון כתבו ותדע דלא חש להזכיר חומש דחומש מדלא הזכיר חומש של קרן דודאי חייב להוסיף כדתנן בהתודה אבל ליש מפרשים ע"ז גופיה היה קושיתם רק ר"ל תדע דבלא"ה צ"ל כן דבקרן מוסיפין חומש] אבל לישנא מתחלה ועד סוף לא משמע כן ועוד דע"כ לא משוה רק אם על הקרן אין (מחללין) [מוסיפין] (כו') [כ"ש] אחומשא לא עדיפא כמ"ש לעיל [ברש"י ד"ה תיפוק ליה]:
בתוס' בד"ה מה כסף ומכסף ערכו נמי כו'. [ר"ל] ולמה לי עליו בהקדש:
בתוס' בד"ה הקדש ומעשר הפוכין וכו' . ק"ק נילף מעשר בק"ו מהקדש דמוסיפין חומש על חומש ומה הקדש דעל הקדש שני אין מוסיפין חומש מוסיפין חומש על חומש מעשר שני (דאהקדש) [דאקרן] שני מוסיפין חומש אינו דין דעל חומש מוסיפין חומש או בבעיא דרבא נילף איפכא הקדש ממעשר וכו':
בתוס' בד"ה לענין חומש וכו' וכי פריך לעיל וכו'. ז"ל מהר"ש יצ"ו יש לדקדק דמאי קשיא להו טפי למה דפריך לעיל בשלמא כו' דהא כמו דניחא להו למאי דמוקי לה לענין חומש דברישא דברייתא דבעי למעוטי קדשים קלים מחומש היינו מקמי דאסיק לרבות קדשים קלים לענין חומש כדמסיק במסקנא דתורת כהנים וה"נ למאי דבעי ר"א למימר דלענין מעילה איירי ברישא דברייתא ממעט קדשים קלים ממעילה היינו נמי מקמי דאסיק לרבות קדשים קלים ושפיר קאמר ר"א בשלמא כולו לשמים למעוטי קדשים קלים וכו' ונראה דכוונתם דר"א דקאמר בשלמא כולו לשמים כו' ע"כ לא ידע כלל סוף הברייתא דאי הוי ידע לה לא הוי מקשה אלא תחלת הקדש למעוטי מאי כו' דהא קדשים קלים נמי אית ביה מעילה כדאיתא בסיפא אלא דברישא דברייתא קאמר למעוטי קדשים קלים מקמי דאסיק ליה לרבות קדשים קלים וה"נ איכא למימר בסוף הקדש הא דקי"ל דאית ביה מעילה היינו למאי דאסיק ריבויא לרבות כל מילי אלא דהכא ברישא דברייתא הוי בעי למעוטי סוף הקדש מקמי דאסיק לריבויא אע"כ דלא ידע סוף הברייתא וא"ל כיון דריבויא דסיפא אתי נמי לרבות סוף הקדש א"כ אמאי לא מוקי לה המתרץ דידע נמי הסיפא דמיירי במעילה ממש ולא אתי למעט קדשים קלים וסיף הקדש אלא אי לאו ריבויא דבסיפא די"ל דניחא ליה לאוקמי בחומש וכפי סברת המקשה דימעט קדשים קלים לפי האמת משום דבמעילה לא משתעי קרא מיהו קשה לפי"ז כיון דבסיפא מרבה קדשים קלים וסוף הקדש א"כ מיעוטא דנקיט ברישא למאי אתי ואפשר דקים להו לשום דרשא עכ"ל לפי"ז יהיה כל שקלא וטריא דגמרא אינו לפי אמת דלא נלמד מקרא דבהמה טמאה מידי דאתי כל ומרבה הכל ויהיה ג"כ מטלטלי וקרקע חלוקין דבמטלטלין מוסיף חומש אהקדש שני ולא במקרקע כדריב"ל וברייתא דבסמוך פרה זו וכו' טלית זו וכו' על הקדש ראשון מוסיף ולא על הקדש שני [משמע דאף במטלטלין אינו מוסיף על הקדש שני] ועוד לא לכתוב ה' דהטמאה טמאה ראשונה ולא ריבויא דכל ומה זה שום דרשא [שכתב מהר"ש] והתוס' כתבו בסמוך בד"ה נדמייה א"נ אברייתא פריך כו' אין כולה לשמים עכ"ל דמשמע אבל לפי האמת אין כאן מקום קושיא דלית לן לאוקמי המיעוטים [רק אאמצע משמע דאמצע לא מרבינן אפילו לפי האמת] לכן כ"ז דברים שאינן בעיני ודבריהם פשוטין לדעתי אף כי רבו החולקים בספרי פרשת בחקותי ע"ש שזה [פירושו] שיכול אי לא הוי כתיב אם כל בהמה וכו' מה בהמה טמאה מיוחדת וכו' מה יש לי לרבות פרים הנשרפין וכו' ת"ל כל וכו' ומרבה גם כן קדשים קלים דהשתא כל מרבה לקדשים קלים ולא אתיא מיעוטא רק למה בהמה טמאה מיוחד שהוא תחלת הקדש והגמרא דהכא לא מייתי סוף הברייתא דאין המכוון כאן רק לאורויי גם במטלטלין הקדש שני אינו מוסיף חומש וה"א בזה נשאר למסקנא ג"כ וקאי כל פלפול דגמרא לפי האמת וכן גמרא דהתודה הוא כפי קושטא דמלתא דכל לרבות רק כדקאמר בשלמא וכו' קדשים קלים ניחא דלית ביה מעילה כיון דאית להו לבעלים חלק בגווייהו אלו הוי ידע שאין זה רק ה"א לא הו"ל לומר כלל דלא היה זה רק ה"א ומה לו בניחותא והו"ל לאקשויי לקושטא דמלתא תחלת הקדש הוא דאית ביה מעילה ולא סוף הקדש וק"ל [ועיין במהר"ם]:
נה.
עריכהגמרא מאי חזית דמדמי כו' . אף שי"ל דיותר נדמהו להקדש קרקעות [ר"ל דאית לן לדמויי טפי לסוף הקדש כדי שידמה להקדש קרקעות]:
גמ' תנינא חדא זימנא וכו' . דלמא לעיל הוי סתם ואח"כ מחלוקת [לרבא דאמר מאן תנא טלית ר"ש] הלכה כמחלוקת סתם אחריו ויהיה מחלוקת ואחר כך סתם והלכה כסתם או [לאביי דאמר שאני טלית] קמ"ל טלית וכו' [דלא נימא מאן תנא טלית ר"ש]:
גמ' וליתני נמי האונאה וכו' זאת אומרת אין אונאה לפרוטות. דלמא בכלל גזל ז"א דהא פחות משתות מחילה אף שהיא בערך פרוטה רק [א"כ] היאך מבין לוי [דסובר יש אונאה לפרוטות] מתני' אם לא אמרינן שהוא בכלל גזל עיין באשר"י:
גמ' הנך איצטריכא ליה גזל וכו' . ולא קאמר גזל איצטריכא ליה משום ישיבת הדיינים [דהוא נשמע מגזל כדמשני תני גזל] ואם ישיבת הדיינים נשמע (מגזל) [מאבידה] אמאי קאמר תנא ליה גזל ולא נקיט הראשון תנא ליה אבידה. או [אמאי] לא קאמר (אבידה) [גזל] קמ"ל אע"ג (דבהיתירא) [דבאיסורא] אתי לידיה פרוטה אין פחות לא:
וצריך לדעת [הא דקאמר חמש פרוטות הן] אם מרבה הוא אף שאינו רק פרוטה או ה"א אפילו פחות מפרוטה ורש"י ד"ה תנא גזל וכו' ש"מ ממונא הוא כו' [משמע דמרבה הוא דאף פרוטה ממונא]:
שם הנך איצטריכא כו'. לא קאמר בקצרה אבידה אע"ג דזיל גזילה אפילו למדי רק להורות דמתני' קמ"ל זה בלשוני דלא קאמר הגוזל מחבירו שוה פרוטה ישלם ואבידה שוה פרוטה חייב להחזיר רק להכריז אע"ג שהוא במשך הזמן ג' רגלים [ושכיח יוקר וזול] וכ"כ בת"ח:
ברש"י בד"ה העולה כו' שתהא היא ראשונה כו'. אינו נראה מלשונו שתהא היא ר"ל העולת הבוקר ראשונה והיאך נרמז מן ה' הוא כפירוש התוס' ראשונה שבפרשת פנחס רק ר"ל ה' מורה על עולת הבוקר שנזכר בלא"ה בפרשה שתהא ראשונה ממש לעריכת המזבח דאל"כ [דלא קאי אתמיד של שחר הנזכר] לא היה קאמר בה' הידוע וראשונה הוא ידוע ה"נ הטמאה וכו':
ברש"י בד"ה טלית זו וכו' והוא ישלים. ר"ל עד ה' סלעים כמו שאמר אבל מ"מ אין יד הקדש על העליונה וכמ"ש התוס':
ברש"י בד"ה והטענה כו' ויכפור פרוטה כו'. וא"כ הומ"ל הכפירה פרוטה:
ברש"י בד"ה אין אונאה לפרוטות כו' . עיין באשר"י:
ברש"י בד"ה וגזל בפרוטה כו' ולהוליכה אחריו. אבל גזל כפשוטו אף בפחות מש"פ חייב להחזירו כמ"ש הרמב"ם בפרק הגוזל בתרא ועיין בסמוך במתיב רבא כו':
ברש"י בד"ה אע"ג דזול בין מציאה להכרזה. אבל בין אבידה למציאה אינו חייב להכריז דלא קרינן ביה ומצאתה כדלעיל באלו מציאות בשמעתא דאף השמלה היתה בכלל וכו':
בתוס' בד"ה נדמייה וכו' ומיקרי אפ"ה סוף הקדש וכו' א"נ כגון כו'. לפי"ז מצינו קצת סוף הקדש שיש אחריו קדושה [והגמרא קאמר אדרבה כו' שכן דבר כו' מדבר שיש אחריו קדושה]:
בא"ד א"נ אברייתא פריך וכו' . [בנוסחת הגמרא שלפנינו כתוב הכי פריך וטעות הוא וכן מציין מהר"ם] ברייתא דהכא דבה"א טרם בואנו לריבוי רצה להיות דומיא דבהמה טמאה בב' דברים וע"ז מקשה מאי חזית וכו' אבל לשינויא דלעיל מקשה אף לפי המסקנא:
בתוס' בד"ה פרה זו כו' אבל אין לפרש כו' אפילו קדם הקדישו למומו כו'. כתב מהר"ש אין זה מדוקדק ורבותא טפי הול"ל אפילו תמימין בלא מום כלל כגון דידו אקודש וכו' עכ"ל:
בתוס' בד"ה ותנא דידן כו' וכי משני כו' סבר דרב קטינא אית ליה כו'. [נראה שהבין דמ"ש סבר כו' ר"ל מאן דמשני אלוי כו' ולזה כתב ולקושטא] ולקושטא דרב קטינא ס"ל ללוי כרב קטינא וקמ"ל לאפוקי ה"א דרב קטינא קצת קשה איך ס"ל עתה דרב קטינא ס"ל דנזקקין אפילו להתחיל וכבר הקשה ותנא דידן אמאי לא תנא ישיבת הדיינים ושני באופן אחר ואפשר שר"ל [מ"ש סבר] דלוי סבר דרב קטינא אית ליה אפילו להתחיל וכן לקושטא דמלתא לוי ס"ל דרב קטינא הכי אית ליה ולא ידע קושית רבא דבסמוך ועיין ובדפוס חדש יש כאן נוסחא אחרת ע"ש ועיין בח"מ סי' ו':
נה:
עריכהברש"י בד"ה ויחזור ויפדה כו' וצרת הכסף. ולא קשה ליה רומיא דמתני' גופיה דידיה אדידיה אמאי לענין זה החמירו כודאי [ולא בכסף אנחושת] דנחושת פירי מיקרי טיבעא אפירי ממש החמירו בו לחזור ולפדותו:
ברש"י בד"ה ומי מחללינן וכו' כה"ג אפילו כסף אנחושת כו'. מתרץ בלשונו קושית התוס' אמאי לא מקשה כסף על כסף מלבד שאפשר ליישבו באופן אחר דבשוין אין מחללין כסף על כסף שאינו דרך חילול והאי דודאי בשוין איירי מדנתערבו ואינו מכירו ובורר את היפה ר"ל הגדול שבהן עיין בתוס' ריש הזהב בד"ה לפליגי בסלעים:
בתוס' בד"ה יטלנו הימנה וכו' צריך לומר קידם נתינה כו'. ואף דקאמר יחזור ויתננה לה ואח"כ ויאמר לה בפני שנים דלמא בבת אחת:
בתוס' בד"ה ויחזור ויפדה וכו' הדמאי אין לו חומש וכו'. וסתם מתני' ר"מ היא ואף דהכא מייתי בהדיא ר"מ מ"מ בלא מתני' דודאי לק"מ והתם לא הוזכר ר"מ בהדיא [ע"כ דסמך אסתם מתני'] מיהו לעיל ריש הזהב לחד שינויא כתבו דהך מתני' ר"מ הוא דחכמים ס"ל מחללין כסף על כסף:
בא"ד לכך מייתי דגבי ודאי אין מחללין כסף על נחושת כו' . לכאורה כוונתם דעיקר קושיא דהיא סברא הפוכה אמאי ר"מ מיקל טפי ולא מייתי אידך מתני' רק להורות דלא משוי דמאי לודאי אבל זהו דוחק ועוד דעדיין דלמא ר"מ [לא] מיקל בדמאי לענין פדיון והא דס"ל יחזור ויפדה לא מיקל טפי מחכמים רק משוה מדותיו דס"ל בודאי ג"כ הכי [לענין פדיון הפירות] ולא נכון לומר דא"ל דס"ל בודאי הכי דא"כ הו"ל לאשמעינן זה בודאי וא"ל דמיירי באמת בודאי דהא ודאי אין מחללין כסף על נחושת וכו' או באופן זה דהא רבנן פליגי הכא בויחזור ויפדה ומודו בכסף על נחושת [א"כ] בודאי [דאסור כסף על נחושת אפילו לר"מ] כ"ש דאסור לחזור ולפדותו ויתכן דמכסף על כסף לק"מ דהא משום דאין דרך חילול בכך ובדמאי מיקל יותר אבל בהא דנחושת על פירות ויחזור ויפדה אם ירצה ע"כ לא ס"ל כן בודאי דהא אף כסף על נחושת דלא מיקרי כ"כ טבעא אפירי אפ"ה מדוחק אין שלא מדוחק לא אפילו בדיעבד אסור אף שמחללו אח"כ אכסף כ"ש נחושת אפירי דהוי טבעא אפירי ממש והוי זלזול טפי דאסור אם יכול לפדות הפירות אח"כ אם ירצה א"כ אמאי מיקל טפי מחכמים דודאי אסור לחלל נחושת אפירי אם ירצה לחלל הפירות אח"כ במכ"ש מכסף על נחושת אבל אם היה צריך להעלות הפירות עצמן לא היה קשה מידי דלא הוי זלזול דהוי לוקח בכסף מעשר ואוכל הפירות בירושלים ולא הוי דרך חילול אבל אם יחזור ויחלל הפירות [הוי זלזול טפי מכסף על נחושת] וק"ל:
בא"ד ואביי ס"ל כו' . ר"ל דקושית ר"ש היה אמאי דשני שמואל דר"מ מחמיר טפי מחכמים כמ"ש התוס' ואחכמים לא קשה כלל אמאי מחמירי לענין פדיון דשאני הכא שאין סברא להחמיר ולקנוס חומש כקושית ר"א בעצמו וכי עשו חכמים כו' בשלמא בעלמא ניחא רק הכא אין סברא [כמ"ש תוס' בד"ה וכי עשו] לכן לא מסיימו אביי בתירוצו וקושית ר"ש היה אשמואל דאף שמצינו ר"מ דעשה חיזוק אף במקום שאין מסתבר מ"מ הכא לא ס"ל לענין דמאי דקיל איסורא דדמאי לר"מ יותר מן החכמים ומיקל לענין פדיון טפי מן חכמים ואמאי מיקל טפי ע"כ משום דמיקל בדמאי ובקצרה לא קשה ליה דדלמא הם אמרו והחמירו לענין אכילה כאכילת ודאי שלא יבא לאוכלה ולענין חילול אמרו בספק דבריהם שפטור מן התורה דשרי לחלל כסף על כסף אבל כיון דמצינו דמיקל טפי מחכמים ע"כ משום דקיל ליה איסורא דדמאי והדרא קושית ר"א ומשני ר"י אע"ג דמיקל לענין פדיון מחמיר הוא לענין אכילה אף דקיל ליה דמאי מ"מ לענין אכילה מחמיר תדע בלא שינויא דשמואל דתניא וכו' ש"מ דר"מ מחמיר באכילת דמאי טפי מחכמים וה"ה לחכמים ישנו סברות דמקילין באכילה לגבי סיטון ומחמרי בפדיון [דאסור לחזור ולפדות הפירות] ועיקר שינויא דר"י הוא כדתניא אבל אביי דקאמר לאו ומיתה [בלא ראיה] הא קושיתו היה מכח דקיל לר"מ איסורא דדמאי מדרבנן [וזה לא מתורץ בתירוצו ע"כ] דה"ק לא משום דקיל ליה דמאי רק מיקל בכל הלאוין ומחמיר לגבי מיתה ועיין [כעין זה ממש מבואר במהרש"א ע"ש]:
נו.
עריכהברש"י בד"ה מחמיר הוא באכילתו של מעשר שני כו' . משנתנו באכילת תרומת מעשר דמאי איירי ומשום סימן נקיט הכי:
ברש"י בד"ה פלטר הוא לענין כו' ולנחתומים. ומ"מ משני דמנחתום שרי דמחד גברא זבין ותלינן דמאיש אחר בעל הבית לקחו [לא מפלטר]:
ברש"י בד"ה אינו נשבע כו' אינו משלם כו'. לכאורה משמע מלשונו דאפשיעה משלמין כמשמעות לשון המשנה דלא קאמר ש"ח אינו משלם ועיין לקמן דף נ"ז ע"ב בתוס' בד"ה ש"ח אינו נשבע:
בתוס' בד"ה לא התירו כו' קנה ונתחייב במעשר כו'. אלמא אין מוכרין דמאי לע"ה משום דאסור להוציא דבר שאינו מתוקן מת"י לכן מיד שגמר בלבו לקנותו אסור להחזירו אף שהע"ה המוכר ידע שלא עישרו:
בתוס' בד"ה הלוקח כו' ועוד דאפילו בפלטר כו'. הוצרכו לזה דכיון דר"מ אמר ואפילו מדפוסים הרבה ש"מ דה"א זה לאסור יותר [מחמה וצוננת] וא"כ ר"י דאסר בחמה וצוננת אפשר דלרבותא קאמר:
בא"ד ורבינא ידע שפיר דאסר ר"מ כו' דמתרי ותלת זבין כו'. צ"ל דלא קשה ליה לרבינא התם סברות הפוכות דבפלטר מחמיר ר"מ משום דמב' וג' זבין שכן רגילותו ולכן מחמיר טפי מר"י ובנחתום תלינן לקולא אבל הכא מקשה דהא ר"מ מחמיר בדמאי ומשני כי היכי דפלטר מב' וג' זבין ה"נ נחתום בבירור מחד זבין וב' דפוסים הוא משום ב' מיני תבואה ועיין:
נו:
עריכהגמרא לאפוקי מדרב כהנא כו' . לכאורה לא נסתיים שפיר מכאן אמרו דלמא לעולם פחות מאיסר אין אונאה וזהו דין פשוט כדרב כהנא דסתם מוכר שטר לבשם אין בו איסר ואין להם אונאה אבל מוכר שטר למשמעות החוב שבו ואינהו בדמים הרבה איצטריך קרא למעטינהו משום דאין גופו ממון וכו' ואפשר דקאמר ואין גופו ממון וכו' ואין גופו מכור שאין רוצה לקנות רק החוב לא גוף השטר הא רוצה לקנות גוף השטר שיהיה גופו מכור יש בו אונאה אע"פ שסתם אין בו איסר או מיתור לשון ואין עומדין אלא לראיה שבהן מיותר מכאן דקדקו וכו':
גמ' וכל היכא דכתיב ידו לאו ידו ממש הוא והתניא כו' . ר"ל אף שיש פנים לפרשו יד ממש או רשות אפ"ה היינו מפרשים יד ממש [וע"ז הוצרך להביא והתניא דאל"כ הא כמה קראי דאי אפשר רק יד ממש]:
גמ' שכירות יש לו אונאה וכו' . צ"ל שכירות מטלטלין וכ"כ הרא"ש ז"ל או מקרקע ויותר מפלגא אבל המרדכי מפרשו אשכירות קרקע דדוקא לענין קנין אמרינן כשם שקרקע נקנה בכסף ושטר וחזקה כך שכירות וכו':
ברש"י בד"ה נשבעין עליהן אם הודה במקצת וכו' חמש ומחצה. דלאו הילך הוא דמודה חצי סאה חטין שחייב לו:
בתוס' בד"ה יצאו שטרות כו' ולר"ח נראה וכו'. לפי"ז לא מיושב שפיר למה לי מיעוטא לשטרות כיון דבע"כ איירי בשטר שעבוד קרקעות ומ"מ יש לחלק קצת וגם לענין דאין נשבעין אשטרות וקרקעות ממעטינן תרוייהו לקמן שטרות ממעטין דאין גופו ממון ואפשר דה"ק אין גופן ממון רק שעבוד קרקעות ואפשר דר"ח פסק הוא ולא תירוצא. רק בתירוץ א"נ נמי כתבו כדי לעשות שטר שעבוד וכו' ודוחק לומר שעבוד אגוף לראיה:
בתוס' בד"ה והאי ביומיה וכו' ומולא לבית דירה וכו'. ר"ל מהא דלא לבית דירה אסור להשכיר לעובד כוכבים בית שמכניס בה ע"ג כו':
בסה"ד ממכר מיותר לרבות שכירות. לישנא דגמרא לא משמע כן הן באיבעיא ממכר אמר רחמנא ולא שכירות הן מלישנא דאביי מי כתיב ממכר לעולם ממכר סתמא כתיב וכו' גם הא אצטריך ממכר למעוטי שטרות:
בתוס' בד"ה כל דבר וכו' וי"ל בענין זה פשיטא שיש אונאה שהטעות אינו תלוי וכו'. כצ"ל וכן הוא בדפוסים אחרים:
נז.
עריכהגמרא מ"ד אהקדישות כ"ש אקרקעות כו' . [קשה] דלמא לעולם אונאה ממועט ל"ש גדולה ול"ש קטנה והקדש מרבה מערכך שוין משמע כדבסמוך [ברש"י] דא"ל ערכך דוקא אחילול קאי אבל מכירת הקדש שאני וערכך דוקא אחילול קאי א"כ ע"כ מסברא קאמר דביטול מקח הוא מקח טעות וא"כ מה לגבי הקדש דליכא טעות כלפי שמיא כ"ש קרקע גם הא (קאמר) [דקאמר] כדשמואל דאמר וכו' שחיללו וכו' [הוא מכח כ"ש מחילול] ז"א חדא דא"כ לאיבעית אימא כ"ע ס"ל דשמואל ודיעבד אף ביטול מקח אין להם דאימעט מאונאה ל"ש גדולה ל"ש קטנה וכפירש"י ולכתחלה צריך להוסיף דמים דבר תורה דערכך שוין משמע כדלקמן מנ"ל דביטול מקח יש להן לכתחלה הא ערכך בחילול כתיב ועוד מאי מקשה אי בכדי אונאה בהא לימא ר"ל כו' דלמא ר"ל לענין חילול שאני דערכך שוין משמע ואפשר דמתני' בכל אופן משמע דאין לו אונאה. אבל הא ל"ק דלמא לר"י לעולם ביטול מקח יש להן והא דצריך להוסיף רק מדבריהם היינו לענין חילול דערכך כל דהו משמע דאין זה לימוד רק תירוץ דלא תקשי ליה ערכך לימודא דר"ל משיב לו ערכך מצי להיות כל דהו:
גמ' ומ"ד אקרקעות כו' כדשמואל דאמר שמואל וכו'. לפי איבעית אימא דבסמוך וכן לאיבעית אימא ג' י"ל מ"ד אקרקעות אבל הקדישות אפילו פחות מכדי אונאה חוזר וגם כאן נוכל לומר דכ"ע אית להו דשמואל ופליגי בלכתחלה וכן איתא בתמורה בהדיא כל הך סוגיא מן וקמיפלגי בדשמואל וכו' איבעית אימא וכו' איבעית וכו' הכל אר' יונה ור' ירמיה וגם כאן יש לפרש באמת כן רק רש"י מפרשו אר"ל ור"י וכו' גם כאן לא קאמר הגמרא ומר לית ליה דשמואל:
גמ' במאי קמיפלגי כו' . ודאי. די"ל בביטול מקח קמיפלגי רק אי פליגי בדשמואל או כולי עלמא סבירא ליה דשמואל:
גמ' שחללו אין לכתחלה לא אי כ"ע סבירא ליה דשמואל הא דקאמר ר"י ביטול מקח יש להן ע"כ לכתחלה קאמר ויש קצת לדקדק אמאי מהפך לישני הא דקאמר רבי יונה אליבא דר"י ביטול מקח יש להן היינו בלכתחלה וצריך להוסיף מדבריהם היינו בדיעבד ואפשר לומר דהכי קאמר וקמפלגי בדשמואל ואיבעית אימא לר' ירמיה פליגי בלכתחלה כו'. וביטול מקח אין להם אבל ביטול מקח יש להם משמע לעולם בדיעבד וא"כ לר' יונה ליכא לאוקמי אלא בדשמואל פליגי ור"י לית ליה דשמואל ואיפוך ואפשר דלא משמע ליה לפרש צריך להוסיף בדיעבד או לפירוש התוס' באיסורא או ע"כ בואיבעית אימא דכ"ע אית ליה דשמואל לק"מ [דהוצרך להפך] דא"כ [דר"י בדיעבד איירי] מ"ט דר"ל דצריך להוסיף ד"ת כיון דס"ל דשמואל ובשינויא הראשון [לא קשה דאמאי מהפך נימא ביטול מקח לכתחלה] לא אסיק אדעתיה לכתחלה ודיעבד:
גמ' איבעית אימא לעולם בכדי אונאה כו' ובדר"ח קמיפלגי. לפי"ז קשה ברייתא דלעיל הביאו תוס' הכא פרה זו תחת פרה זו כו' פרה זו בה' סלעים וכו' והא אפילו פחות מכדי אונאה ילפינן מדאורייתא דצריך להשלים אחיו הוא דבכדי אונאה קנה ומחזיר אונאה ופחות מחילה הא להקדש אפילו פחות מכדי אונאה חוזר דא"ל חילוק בין לכתחלה ודיעבד כיון דמדאורייתא מרבה אפילו פחות מכדי אונאה ועיין ובדוחק נחלק בין אם דעתו לחלל שוה בשוה כפי' התוס' בלכתחלה ודיעבד וערכך אפילו כל דהו משמע ועיין:
ברש"י בד"ה ומר סבר אפילו לכתחלה הלכך לאפקועי כו' . לא נתחוור לי שפיר אם דעת רש"י בלכתחלה ודיעבד כפי' התוס' וכפירושו בתמורה בהדיא וכתבו שם התוס' דע"כ צ"ל הכי דלכתחלה [פירושו] היתר שעשה דבר שמותר [שדעתו לחלל בשוה] ודיעבד פירושו שנתכוין לחללו על פחות דאי כפשוטו א"כ הך דביטול מקח יש להן ע"כ לכתחלה קאמר והיאך קאמר אונאה אין להם והיאך מותר לרמות הקדש לכתחלה או היאך יסבור ר' ירמיה אף ביטול מקח אין להם לכתחלה וע"ש דעכ"פ נראה אם צריך להוסיף מד"ת אינו מחולל נגד כולו בע"כ אבל לישנא דרש"י הכא נראה יותר דמפרש כפשוטו והיאך יפורש בדיעבד כ"ע ס"ל דשמואל דמחולל וא"צ להוסיף אדמים ובלכתחלה פליגי ר"י ס"ל יצא לחולין כשיעשה דמים [אם רוצה לכתחלה שיצא לחולין צריך שיעשה דמים מן התורה] ע"ש בתוס' תמורה כ"ז ע"א ועיין:
בתוס' בד"ה יצא לחולין וכו' . לכאורה הול"ל בקצרה וקמ"ל דכנגדו יצא לחולין ולא אמרינן דהוי ביטול מקח ולא יהיה חילול אף כנגדו אם לא שיחלל ונותן הדמים הכל בב"א דטעמא שנתאנה יכול לחזור בו משום שיכול לבא לידי הפסד אבל אם אנה להקדש וכו' [ולמה להו לאסוקי וה"ט משום דבהדיוט המאנה כו'] אבל שלא תימא כיון שהוא יכול לחזור בו אין כאן פדיון ומזה הטעם יכול ג"כ המתאנה לחזור בו ולז"א משום דבהדיוט וכו' אבל הקדש המתאנה לא היה יכול לבא לידי הפסד וכו' שאנה הקדש וכו' ר"ל המתאנה לא יכול לחזור שאין לו הפסד והוא לא מבקש לחזור דמסתמא היה דעתו לחלל שוה בשוה ולא לאנות הקדש ואי משום דאי הוי ידע שצריך להוסיף לא היה מחלל ועדיין הוי מקח טעות בע"כ צריך להוסיף דאפילו הקדש בטעות וכו' ועיין אבל מר"ל גופיה דקאמר וצריך להוסיף דמים [לא בעי לאוכוחי דאפילו הקדש בטעות כו'] דלמא אם ירצה להיות מחולל כולו לאפוקי מר"י דסבר א"צ להוסיף [מדאורייתא] ואפ"ה מחולל הכל ועיין ובתמורה מפרשים לר"ל יצא לחולין כשיעשהו דמים:
בתוס' בד"ה ומר סבר כו' שדבר זה אסור לעשות וא"צ להשלים אלא מדרבנן וכו'. יש לדקדק לפי"ז קשה ברייתא דלעיל פרה זו בה' סלעים כו' ופירשו שם תוס' דבנתכוין לחללו על דבר מועט א"צ להשלים דכבר כתבו בד"ה והאמר ר' יונה דאף כדי אונאה איירי רישא דצריך להשלים ומדרבנן היא דר"י ס"ל אונאה אין להם ועוד דתקשי ליה רישא לר"ל דס"ל א"צ להוסיף אלא מדרבנן [אף בביטול מקח וע"כ דרישא מדרבנן הוא וסיפא אף מדרבנן א"צ להשלים] ועיין ועוד מאי דוחקיה דתוס' לומר דצריך להוסיף מדרבנן מיהו זה י"ל דסברא נכונה הוא שלא יזלזל במזיד בהקדש וגם לתירוצא דבשמואל קמיפלגי ור"ל אית ליה דשמואל דמחוללת ואפ"ה צריך להוסיף מדרבנן. ויש מגיהין א"צ להשלים אפילו מדרבנן:
בסה"ד אבל במזיד כו'. ולכן אי אפשר לפרש לכתחלה כפשוטו:
נז:
עריכהגמרא מיתיבי רבית כו' . ולא מסתבר ליה לומר דהתם פירושו אם הוא נתאנה מן ההקדש א"צ הקדש להחזיר לו האונאה אבל הוא להקדש אפילו פחות מכדי אונאה חוזר דמאין לו זה ועוד דומיא דרבית דלא [משכחת] שפיר שיתן לו הקדש רבית דעל מה מחולל:
גמ' זה חומר בהדיוט מבהקדש ארבית. לא מיושב שפיר מאי חומרא הוא זה שלחבירו אינו נותן רבית ולהקדש נותן רבית ובאונאה קרי זה קולא להדיוט אינו נותן פחות מכדי אונאה ולהקדש אפילו פחות מכדי אונאה חוזר ועיין:
גמ' כדתניא המקבל לספק. צ"ל כדתנן דמשנה הוא בהדיא בשקלים:
גמ' מנא הני מילי דת"ר על כל דבר פשע וכו' . צריך ליתן טעם דלכאורה כד מעיינת בקראי הו"ל להגמרא לאתויי פסוק דמביא אח"כ דכי יתן איש כו' דכתיב ביה ישלם שנים ובזה פליגי מ"ד במרובה לחד איירי בגנב עצמו ולחד בטוען טענת גנב אבל סיפא דקרא דעל כל דבר פשע לכ"ע איירי בטוען טענת גנב ולמ"ד (בטוען טענת גנב) [בגנב] ע"כ ליכא שבועה ברישא דקרא משא"כ סיפא דקרא ונקרב בעה"ב לשבועה על כל דבר פשע כו' [והו"ל לאתויי אח"כ לענין שבועה מהא דעל כל דבר פשע] ועיין:
ברש"י בד"ה על כל דבר פשע סיפא דקרא כו' . ר"ל על כל דבר פשע דהוא סיפא דקרא דמשתעי בטוען כו' ועיין ברש"י ברי"ף:
בתוס' בד"ה בשלמא בהדיוט זה חומר פירוש זהו וכו' כצ"ל. ומהר"ש נכנס לדוחק לפרש ותו לא לא תני יותר זה חומר בהקדש וכו':
בתוס' בד"ה לספק לו סלתות וכו' אי יצא השער וכו' אי דלא יצא השער וגם אין לו וכו'. משמע דאי יצא השער שפיר מחולל ההקדש אף דאין לו דכיש לו דמי ומיהו אין הסברא נותנת זו גם התוס' במנחות פרק שתי מדות דף צ' ד"ה מארבע ועמדה כו' לא הזכירו זה רק תימה היכי דמי אי דיש לו סלתות שיחללו עליהן אפילו בהדיוט שרי וכו':
בא"ד ויצא השער של לקוטות וכו' . לכאורה מי דחקם לזה ולעשות גזירה דלמא אתיא לאחלופי בהדיוט ובמנחות לא הזכירו זה בתירוצם רק כפשוטו דלא יצא השער כלל וע"ש. והזכירו כאן תרתי לטיבותא דרך מקח וממכר וגם יצא השער כמו באבני בנין שהגזבר עצמו נותנו גם אבנים מוכחא מלתא וכו' וז"ל מהר"ש יצ"ו כו' ע"ש:
בתוס' בד"ה ש"ח אינו נשבע וכו' נראה דה"ה אינו משלם כו'. ודעת רש"י במתני' לא משמע כן. ויש קצת להקשות ממה נפשך אם פטור אף מפשיעה א"כ למה לי מיעוטא בש"ח ומה ש"ש פטור מפשיעה כ"ש ש"ח וכ"ת משבועה שאינו ברשותו וכו':
נח.
עריכהגמרא א"ה רישא דקתני אין אחריות שבת עליו ה"נ דלהפסיד שכרו וכו' . א"ל כמו דאם היה שכיר חודש וכו' לפיכך אחריות שבת עליו להפסיד שכרו מכל וכל ה"נ נימא אין אחריות שבת עליו להפסיד שכרו מכל וכל ז"א דרישא דשכיר יום הוא ודאי דלא מפסיד למפרע שכירות דכל יומא ויומא זימנא הוא ושכירות משתלמת בו ביום אף דקי"ל שכירות אינה משתלמת אלא בסוף ולהכי בסיפא דשכיר חודש ושבת הוא שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ואחריות שבת עליו אם לא שמרו כראוי מפסיד הכל אבל הכא שכירות ליומא הוא וק"ל:
גמ' אמר ר"ש בשקנו מידו. הא דלא משני בקושיא דלעיל קנו מידו והכא כדי שלא יזלזלו המרדכי כתב בשם מהר"ם ז"ל דיכול להיות דר"ש ור"י קיימי נמי אקמייתא ופליגי אדר"א דמפרש טעמא משום שלא יזלזלו בהקדש ונ"מ בזמן הזה לגבאי צדקה היכא דלא קיץ וכו' [דאיתמעט ג"כ מלשמור ולא לחלק כדאיתא בפרק מרובה דף צ"ג. דלא מיחייב מתקנה דשלא יזלזלו לר"ש ור"י] ולא משמע כן דר"י גופיה משני לעיל שינויא אחריתא וגם הם לא אמרו רק אש"ש אינו משלם ולולי דבריו היה אפשר לפרש דלעיל הוי קנין דברים על השבועה וז"א שקונה ממנו אם לא אשבע אשלם גם דוחק לומר דא"כ אמאי נשבעין לגזברין ומה לו בהדי גזבר כיון דאינו נשבע אהקדישות ולא קנו מידו רק מיד בעלים ועיין. ושינויא דלעיל לא משני הכא דע"כ בהקדישות איירי כדמקשה ורמינהו כו' ש"מ דחייב בהקדישות י"ל דלא תיקנו רק לישבע אבל למה ישלם וז"א דגם לעיל אם נודע שפשע משלם ואם לא ישבע משלם): גם א"ל לעיל אפשיעה תיקנו שלא יזלזלו דה"נ לוקמי בפשיעה כמ"ש התוס' לעיל בד"ה ש"ח אינו נשבע וכו' מיהו לפירש"י דאפשיעה מחייב כדמשמע מפירושו לעיל וכן בשמעתין בד"ה נושא שכר וכו' ע"כ הכא לאו בפשיעה קאיירי ומקשה שפיר דמשום שלא יזלזלו לא עשו רק שבועה שלא פשעו דמן הדין ש"ח אינו נשבע אפשיעה תקנו משום שלא יזלזלו שישבע או ישלם אפשיעה כדין תורה. עד שמצאתי בהמאור שכתב ורמינהו השוכר את הפועלים וכו' מזרעים קפריך אקרקעות דמחובר לקרקע כקרקע ולא כדברי רבינו שלמה ז"ל דמפרש אהקדישות ע"כ לפי"ז ניחא שפיר דהוצרך לשנויי דקנו מידו ולא מקשה באמת מהקדש דידע שינויא דלעיל שלא יזלזלו ומיושב נמי בזה מה שמקשין דלמא הכא לא בפרה של הקדש איירי רק מי שנולדה לו פרה אדומה בעדרו ושכר פועל לשומרה וכו':
ברש"י בד"ה הכא בנושא שכר וכו' כדי ליטול שכרן נשבעין שאינו ברשותן וכו'. ולא קאמר כדי ליטול שכרן נשבעין שלא פשעו וכן מלשון המקשן והא נגנבה וכו' וש"ש בגניבה ואבידה מיחייב וכו' תקשי בלא"ה עדיין אף שאינו ברשותו דלמא פשע ויפסיד שכרו [אע"כ דבאמת נשבע שלא פשע] ועיין:
בתוס' בד"ה נשבעין וכו' פירוש אותו שנאבד משליח אחר שתרמו וכו'. וה"ה דהו"מ להוכיח מתורמין על האבוד דתנן בראשונה וכן כתבו באמת בכתובות:
בסה"ד ואין משמע כן בשמעתין. לכאורה מדנשבעין לבני העיר לגזברין הו"ל לאשתבועי ושם כתבו מדשוקלין אחרים תחתיהן דא"ל למצוה א"כ גם ברישא משנתרמה התרומה הול"ל ובני העיר שוקלין ע"ש:
בתוס' בד"ה דתנן תורמין כו' ותימה כו'. דא"ל משום דלמא נשבעין לגזברין ר"ל במעמד גזברין ולא [אצטריך לאוקמי] בנושא שכר כדלעיל לכך מייתי הא דתורמין וכו' דכיון דחייב באחריותן למה לי מעמד גזברין כי היכי וכו' הא אינהו חייבין באחריותן ובסיפא דנשבעין לבני עיר ולא במעמד גזברין משום דבעלים שוקלין אחרים תחתיהן ועיין:
בתוס' בד"ה אמר ר"י כו' אי נמי כיון כו'. לפי"ז דוקא כשואל ולא כשומר שכר:
בתוס' בד"ה לשמור וכו' את ענבי נזיריך לא תבצור וכו'. כצ"ל:
נח:
עריכהגמרא דאימעט מבעמיתו וכיחש. ואע"ג דכבר אימעט משבועה אצטריך מיעוטא לאשם היכא דקפץ ונשבע דהוי מרבינן מבה' וכיחש ואותו אצטריך למיכתביה לרבות קדשים שחייב באחריותן:
גמ' ועד כמה. אבל בקרקע דאימעוט לא פריך דמסתמא לגמרי נתמעט [למ"ד אף ביטול מקח אין להם]:
גמ' עד כדי דמיהן. דהכי מסתבר כשוין של אותו זיווגו. ואם נתאנה המוכר צ"ע בפוסקים:
גמ' שזה נאמר בו ויראת מאלהיך. וטעמו דאמרינן בסמוך הכל נפרע בידי שליח חוץ מאונאה שנאמר ובידו אנך וא"כ צריך לירא מהשם ב"ה עצמו ולפי שחביב אדם שנברא בצלם אלהים וזה מאנהו בדברים דאזיל סומקא וכו':
ברש"י בד"ה איפכא מסתברא וכו' ועוד וכו'. כפל לשונו מורה ע"ז כלפי לייא דאיפכא הול"ל ועוד איפכא מסתברא הסברא בהיפך וא"ל דלמא שחייב באחריותן חייב דהדיוט הוא כסברא האמתית ולא יהיה רק חדא קושיא ז"א שהיאך יביא ראיה לסתור בהיפך גם דעדיין ב' קושיות הם אחד דחייב באחריותן לא מקרי כ"כ בה' ואת"ל מיקרי בה' עדיין הסברא בהיפך:
בתוס' בד"ה אם הוא בן גרים וכו' . סמכו דבריהם בברייתא אבל במתני' שיש לכל אחד לימוד בפני עצמו דגר יליף מוגר לא תונה וכו' ובעל תשובה נלמד מעמיתו אבל ברייתא דיליף הכל מעמיתו לא אצטריך לב' בבות:
בתוס' בד"ה הלא יראתך וכו' יש לפרש כמו כן לשון בטחון ולא לשון סכלות דאמר ליה וכו'. לשון סכלות ודאי יתכן שם רק אם נפרשו מלשון בטחון ודאי לא אמר השטן אליו שאינו ירא רק אדרבה אמר ליה מה שאתה ירא היה לך להיות בטחונך שלא תפסיד ונהפוך הוא וא"כ שוא עבוד אלהים אבל הכא בשמעתין היה לך לירא מהקב"ה:
בתוס' בד"ה חוץ מג' כו' דהא אמרינן בסמוך הבא על א"א וכו' וכולהו כשלא עשו תשובה וכו'. ובעשרה מאמרות משני [בזה דאפשר דאין עולין לעולם בלא עשו תשובה ובסמוך י"ל] דה"ק דוד הבא על א"א מיתתו בחנק וכל המומתין מתודין ויש להם חלק לעוה"ב ואפילו מי שאינו נידון דליכא עדים והתראה וכה"ג כיון דדיניה במיתה חמירא ליה ויהיב אנפשיה ומידכר לשוב אבל המלבין דליכא ביה מיתה קיל ליה ולא יהיב דעתיה לשוב ואין לו חלק לעוה"ב. ועיין בחגיגה על פסוק מעוות לא יוכל לתקון זה הבא על א"א אע"ג שלא הולידה כיון דאסרה על בעלה וכו' ע"ש בפי' רש"י ומהר"ל בספר נתיב עולם תירץ דגיהנם הוא קודם עוה"ב דאין גיהנם לעתיד לבא כו' ע"ש:
נט.
עריכהגמרא היא מוצת כו' . מקשין דלמא שאני התם דלא היתה הצלה יותר ע"י הלבנת פנים וסברה ממנ"פ אם ירצה להודות יודה אף ע"י הרמז הכר נא למי וכו' ואם לא ירצה להודות אף כי תאמר ליהודה נבעלתי תלבין פניו והוא יכפור ולא תנצל אבל לעולם היכא שיש בה הצלה ע"י הלבנה אינו חייב שיחריש ולהשליך עצמו לכבשן האש:
גמ' אונאתה קרובה דאמר ר"א וכו'. כנ"ל להגיה וק"ל:
גמ' כל השערים ננעלו חוץ משערי אונאה וכו' . ע"כ איירי לאחר החורבן דשאר שערי תפלה ננעלו וקרא דעמוס איירי קודם חורבן דד' נתנבאו בפרק א' הושע ישעיה עמוס מיכה שנתים לפני הרעש ולעיל דמייתי מקרא דדוד אל דמעתי אל תחרש ניחא דלמה לא התפלל ג"כ ראה דמעתי אלו היה אפשר שיונעלו הו"ל להתפלל עליו. ומכאן קשה לי קצת על תפלתנו מכניסי דמעה הכניסו דמעותינו וכו':
גמ' ואמר ר"י לעולם יהא אדם זהיר בתבואה כו' . מסדר כל לעולם יהא זהיר בהדדי וקרא דמייתי [חלב חטים כו'] אמרי אינשי [כד מישלם שערי] הוי כטוענו חטין והודה לו בשעורין:
גמ' שנאמר ולאברם היטיב בעבורה. לכאורה אין ראיה מהתם דע"י שאמר אחותי היא והיא יפת מראה היתה נתנו לו רק תיתי מהי תיתי מצינו הטבה לאיש בשביל אשתו:
ברש"י בד"ה שמחו כו' אם קרעוני לא מצאו דם. דקדק מלת דמו דקאי אאותן אנשים ולכן הוכרח לפרשו ולא מצאו דם [ולא פירש דלא היה שותת דם]:
בתוס' בד"ה נוח לו וכו' וכ"ת דהתם בלא אמר מעכשיו דמוקי כו'. וטעמא דר"י דמגורשת ואינה מגורשת ומייתי אשם תלוי דכל שעה הוא בספק שמא עתה העת שסמוך למיתה וכי לא מיית לא אמרי' הוברר למפרע שא"א היתה [דס"ל אין ברירה] כפירש"י שם:
בא"ד מגרשין לגמרי בלא שום תנאי וכו' . מכאן תיקן ר"י מפארי"ז בענין גט שכ"מ שנותנין בלי תנאי ועושין קישור בקנס וכו' כ"כ מהר"ש יצ"ו סוף גיטין:
בא"ד לכך קרי ליה ספק א"א. לכאורה דוד לא חטא כלל מאומה רק בעיני העם היה נראה כא"א:
בא"ד ולכל הפירושים קשה כו' ממאמר דוד. דאיהו קאמר ודאי א"א טוב ממלבין לכאורה אפשר לומר דלרבותא קאמר דודאי א"א פשיטא דנוח לו כיון דמיתתו בחנק וסר עונו וחטאתו תכופר וכל ישראל יש להן חלק לעוה"ב אאלו הן הנשרפין והנחנקין והנהרגין קאי אלא אפילו ספק א"א שלא נמסרו לב"ד מ"מ עונשו של חנק שהיה ראוי לו בעוה"ז אותו עונש יש לו לעוה"ב שאין סברא לעונשו יותר ויהיה גרע ספק מודאי ודוד לפי דבריהם השיב להם [שאמרו לו] הבא על א"א מיתתו במאי ואמר להם בחנק ויש לו וכו':
בתוס' בד"ה חתכו חוליות וכו' והכי תנן כו'. אפשר כפשוטו דאייתי ראיה דלא תימא פלוגתייהו הוא משום דנחתך לחוליות וליכא תורת כלי עליו ונתן חול דנקט ר"ל לחברו שבר אל שבר לז"א אם לא נתן חול לכ"ע אף שנחתך תורת כלי עליו שהטפילה מחברתו כו' והא ראיה אם מרחו בטיט טמא אף שנחתך וכן הרחיק את הטפילה טעמא דהרחיק הא לא"ה טמא רק פלוגתייהו משום דהחול מפרידן. ומ"ש קתני חול וכו' לומר דמ"ש חול מטיט ולמה יחשב פירוד או מביאין ראיה דחול מפריד מש"ה ר"א מטהר וכן בהרחיק את הטפילה מש"ה טהור ומדמי חול בין חוליא לחוליא לחול בין הטפילה לתנור להדדי ושלא תימא א"כ מ"ש התם לכ"ע טהור והכא פליגי לז"א התם קתני חול דומיא דצרור וכו':
נט:
עריכהגמרא חרוב יוכיח כו' . מהר"ש יצ"ו האריך באגדה זו הרוצה יע"ש ואני שמעתי דרך דרוש חרו"ב ר"ל ר' חנינא בן דוסא שהיה מופלג יוכיח ע"ש וחנינא בני די לו בקב חרובי"ן. נעקר ממקומו שהיה שם ובא לו לכאן. אמת המים ר"א בן ערך כמעיין המתגבר יוכיח וכו'. חזרו לאחריהם והודו לדבריו. ותלמידי כותלי ביהמ"ד יוכיחו הטו לדבריו. גער וכו'. לא הודו לדבריו משום כבודו כו'. ולא זקפו לעמדד על דבריהם הראשונים וכו' ועדיין מטין וכו'. בת קול אליהו הנביא מן השמים וכ"ז דרש רחוק:
גמ' לקה העולם כו' . אפשר לפרש שליש העולם בחטין ושליש העולם בשעורין וכו':
גמ' בצק שבידי אשה תפח כצ"ל וכ"ה בערוך:
גמ' אך גדול וכו' ע"ד שאמרו כ"מ שנתנו חכמים עיניהם כו'. או מיתה או עוני ונשרף שליש חטין כו' כמ"ש לעיל לא נקראו ישראל דלים אלא על עסקי תבואה וכו' וזה מהתבואה חשובין ראשון לארץ חטה ושעורה וארץ תנינא זית שמן כו' ואף ר"ג היה וכו' לסוף מת זו מיתה:
ברש"י בד"ה בין מלא לחסר כו' . אף דגם ביום ראשון של ר"ח לדידן ליכא נפילת אפים משום ספיקא אפשר בימיהם עדיין לא היה תיקון זה. ולולי פירש"י היה אפשר לפרש שהיא סברה שהחודש העבר מלא וב' ימים ר"ח ובאמת היה חסר רק כ"ט יום והיה רק יום אחד ר"ח [וטעתה ביום ל"א] רק לישנא דהאי יומא ריש ירחא הוה לא משמע כן:
ברש"י בד"ה מבית אבי אבא וכו' . בפ"ק דסנהדרין ובהוריות אמרינן דבבל עדיפא דריש גלותא מזכרים דבית דוד ונשיאים מנקיבות וא"כ לא מדוקדק יפה מבית אבי אבא ועיין:
בתוס' בד"ה זהו תנורו כו' . מהר"ש יצ"ו משבש כאן ונראה פשוט שר"ל יש גורסין כאן במקים עכנאי חכנאי לפי שמצאו כן בירושלמי וחכן ג"כ פירושו נחש ולכך אמרו שהקיפו דברים כחכנאי זו וכן בפסיקתא כאריסה של חכנא זו הובא בערוך וכן עיין ברמב"ן פ' דברים פסוק והעוים וכו' מביא חכנא מתחלף בעכנא ובשבת פרק במה טומנין דף מ"ט איתא ר' יהונתן בן עכנאי [במקום חכינאי] ודו"ק כתבו ושמא וכו' לפי שלא מצינו בתלמוד בשום מקום חכנאי לשון נחש רק עכנא פתח פיך וכו' וחכנאי בכ"מ שם אדם במשנה ר' חנינא בן חכינאי ובגמרא דכתובות ר' חכינאי ויכול להיות שמכוון ירושלמי הוא של אדם ששמו חכינאי אבל גמרא דידן שקאמר מאי חכנאי אמר ר"י וכו' בהכרח גרסינן עכנאי. (כאן חסר שורה אחת מהספר של המחבר כי נמחק תוך הכתב):
בתוס' בד"ה לא בשמים כו' . לכאורה קושיא חדא מתרצה חברתה [דר"י הוא דקאמר אין משגיחין] וצ"ל שקושיא הראשונה הוא אדידן דקי"ל כב"ה משום בת קול ומסקנא דשמעתין הכי ונשאר ברוב מנ"ל הלכה דלא כר"א אף שיצאה בת קול כמותו וכ"כ מהר"ש:
בתוס' בד"ה וקרע כו' אין להוכיח כו'. עיין בר"ן כי יש מפרשים וברכוהו שהחרימוהו וחרם חמור מנידוי וא"כ לא נפשט מידי:
בתוס' בד"ה מבית אבי אבא כו' חוץ משערי אונאה כו'. הכל דבור אחד:
בא"ד ושמא מבית ר"ג וכו' . ר"ל ר"ג הזקן ור"ג אחיה דבשמעתין הוא ר"ג השני ור"ש בן ר' גמליאל הזקן הוא היה מעשרה הרוגי מלכות ובנו ר"ג עיין פ"ק דשבת ובחנם מחקו לזה באיזה דפוסים:
ס.
עריכהגמרא הא מני רבי אחא הוא. ר"ל האידנא אבל לא מתני' דא"כ אף רך בקשה יהיה מותר ועוד דקאמר מפני שמשביחו:
גמ' הא אמרת רישא אין מערבין כ"לל. דייק כ"לל [ר"ל דעיקר קושיתו משמע משום דאין מערבין כ"לל] ואי בלא כלל לא קשה מנ"ל לדייק כלל [דהא במתני' לא תני מלת כלל] ועיין:
ברש"י בד"ה מפני שמשביחו וכו' ישנים בחדשים שפיר דמי. וא"כ הו"מ למיתני ג"כ ברישא באמת [אמרו ישנים בחדשים מותר] וכו' גם אין סברא דהא איכא דניחא ליה לישנן ודוחק לומר דמעט אינו מזיק בחדשים ומצי לישנן ועיין באשר"י ורי"ף וגירסתן הוא בגמ' בהיפוך:
בתוס' בד"ה רבא כו' ונראה דרבא מוקי מזיגה דהאי קרא ביין השרוני. אבל כ"ע לא ס"ל כרבא ומוקי להאי קרא אף בשאר יין ומזיגת על חד תרין ועיין בתוס' מסכת שבת פרק המוציא יין:
ס:
עריכהברש"י בד"ה זבין קנה אותי כו' דעבד עברי אסור כו' שאין היובל נוהג. אבל מדקאמר רבא ויהיו עניים בני כו' אינו מוכרח דלאו ישראל הוה [דלא היה עני כ"כ] וק"ל:
ברש"י בד"ה ויהיו עניים כו' . משנה היא. ונקיט לשון המשנה דאל"כ הול"ל בני ביתי: