מהר"ם שי"ף על הש"ס/בבא מציעא/פרק ג

לג.

בתוספות בד"ה נגנבו כו' ה"ה כו' אלא אורחא כו'. לפי מ"ש בד"ה המפקיד שכך טוען הנפקד [דלא"נ אינו מוזכר במתני' כלל טענת הנפקד שיכתבו עלה וה"ה אם אומר כו']. אי אפשר דלישנא ולא רצה לשבע משמע לפי טענתו יכול לשבע:

מ"ש מהר"ש בד"ה אית דל"ג וכו' לא ידעתי מאי קאמר:

לג:

גמרא איכא ביניהו קושיא דר"ז. אפשר דנ"מ לדינא בשבח גיזות וולדות שלאחר שנגנבה דללישנא דסמוך לגנבה הוא לשומר וי"ל קושיא דר"ז וצ"ל נעשה כא"ל חוץ כו' עיין באשר"י:

גמ' תנן שילם ולא רצה כו' לא שילם לא. ודאי דהומ"ל דה"ה לא שילם ונקיט שילם לאורויי לאביי כו'. [כמ"ש התוס' בד"ה אלא] רק רוצה לדייק בע"כ דתיקשי סיפא כו':

גמ' שואל שאמר הריני משלם כו' . ובאחריני לא סגי ליה לומר לישנא דהריני משלם לאשמועינן דינא דאפילו אמר פשעתי:

ברש"י בד"ה נעשה כא"ל כו' שיהיה ספק כפל כו'. לפי"ז לא קשה מאי פסקת כו':

ברש"י בד"ה נעשה כאומר לו בשעה שמסרו לו כו' סמוך לגניבתה כו'. לא שזה מהני מידי לצורך הקנין רק מפרש ליה אימת נעשה כא"ל כו' ובבנים דבסמוך כשמת והבנים הניחו הפרה בידו צ"ל נעשה כאומר לו באותה שעה כו'. ובאמת אין צורך רק נעשה כא"ל קודם הגניבה לכשתגנב ותשלימני סמוך לגניבה קנויה לך:

בתוס' בד"ה דלמא כו'. קידם שיבאו עדים [דליכא למימר שלא יהיו עדים כלל] דאי משתכח גנב משמע ע"י עדים:

תוס' בד"ה אלא מהא כו' אבל אם אמר הריני משלם אם נשבע כו'. והאשר"י כתב אבל אם רצה לשלם אע"פ שכבר נשבע כו' ודיוקא דרבא מסיפא הכי משמע נשבע ולא רצה הא רצה אע"פ שנשבע אבל בגמרא שם איתא הא שילם כו' ואפשר ששילם דרישא הורה לנו זה דדוקא שילם הוא דמקני ליה כפילא אע"פ שנשבע תחלה ור"ל [במה שאמר בסיפא נשבע] ולא רצה לשלם הא רצה לשלם ושילם וכן ע"כ צ"ל לאביי דדייק מרישא דדיוקא הא רצה לשבע אע"פ ששילם ולכ"ע אמרינן בסמוך פשיטא אמר איני משלם וחזר ואמר הריני משלם מקני ליה כפילא וצ"ל ע"כ הא רצה ונשבע כו' ועיין:

לד:

ברש"י בד"ה שילם לבנים כו' ונגנבה כו'. מפרשו ללישנא בתרא דסמוך לגניבה. וצ"ל מצי אמרי ליה כי אקני לך אבונא כו' ר"ל אלו היה חי וקיים משום דעביד ליה ניחא כו' אבל אנן אין אנו מקנין לך [ולהכי פי' ונגנבה לאחר מיתה] דאלו נגנבה בחיי האב ודאי היתומים לא היו יכולין להקנות לו אע"פ שרוצין. ומ"מ [אף בנגנבה בחיי האב] יש לפרשו כמו ללישנא דמעכשיו אם מקני ליה אבוהון [משום ניחותא דידיה אף לגבי בניו]. רק ללשון זה יותר נוח לו לפרשו הקנין אצל הבנים:

ברש"י בד"ה שתים היה שוה כו' ש"ש הוא. וברישא אינו מוכרח די"ל פטור הלוה אי נמי דהוי המלוה ש"ח אבדו מעותיו כנגד המשכון דהו"ל כאלו פירש וע"ש בתוס' כ"כ מהר"ש וא"צ:

בתוס' בד"ה וחזר ואמר כו' . דבריהם מפורשין יותר בריש שבועות הדיינים דמיירי בפני ב"ד וע"ש:

בתוס' בד"ה הריני משלם כו' תימה כו'. וא"ל דבאמת הבי קמיבעיא ליה מיהדר קהדרו בהו וא"כ הדר זכי המפקיד בכפל או דלמא במלתא דאבוהון קיימא ואינו מוריש קנס לבניו ואין הגנב משלם כלל דהא ודאי הא דאומדין דעתו של מפקיד שהוא מקנה הכפל ע"ד שיזכה בו הנפקד שהוא עשה לו טובה וניחותא אבל אם ימות הנפקד דגם בניו לא יזכו בו משום דאין אדם מוריש כו' ודאי דלא יעלה על דעתו לזכות לו שיזכה בו הגנב זכות הכפל לעולה מתוך רשותו של המפקיד ולישנא דגמרא הכי נמי משמע שיזכו בו בניו כי אקנאי כפילא לאבוכון כו' וכן בשילם לבנים כו' כי אקני לך אבונא כפילא אבל אי לא הוי מבעיא לן אלא לענין שיזכה בו הגנב הול"ל כי אקנאי כפילא לאבוהון כו' וכי אקני לך אבוהון דהא לבנים לא איכפת להו בין כך ובין כך לא יזכו הם כלום ודו"ק עכ"ל מהר"ש:

בתוס' בד"ה שאל כו' וללישנא דמעכשיו כו'. דבריהם מבוארים ולרווחא אעתיק לשון מהר"ש ר"ל הא דמספקא לן בגמרא בשילם לבנים אי מקני לו כפילא ונקיט לה משום ניחותא דאבוהון היינו ללישנא בתרא ובמה שכתב רש"י ואח"כ נגנבה דהשתא בשעת הגניבה היה של בנים ויכולין להקנות הכפל למפקיד ואיכא לספוקי בהו שפיר אי סמוך לגניבה מקני כפילא משום ניחא דאבוהון או לא אבל בשלמו בנים שביק רש"י האיבעיא בפשיטות שנעשה הגניבה בחיי האב בעין האיבעיא דלעיל מיניה דהתם המפקיד קיים ושפיר מקני להו כפילא ומיהו דקדק שם לפרש שהאב לא הספיק כו' משום דאל"כ פשיטא דהכפל שלהם הוא בשלמו ואהא איבעיא דשלמו לבנים כתבו התוס' דאת"ל דמקני להו כפילא כו' משום ניחותא דאבוהון מ"מ איכא למיבעיא בכה"ג שמתה האשה ואח"כ נגנבה אי ישלם לבעל דלא חייש כל כך לניחותא דאשה אבל לל"ק דנעשה כאומר לו בשעת משיכת הפרה לכשתגנב כו' מעכשיו לא שייך בשילם לבנים משום ניחותא דאבוהון דהא לא בדידהו תולה הקנין אלא באבוהון בשעה שמסרה לו וע"כ אית לן לומר להאי לישנא דמסתפק לן בשילם לבנים אי אבוה חס על בניו כמו על עצמו ואסיק אדעתיה להקנות הכפל רק שיהיה בטוח בקרן או לא ובאשה איבעיא לן באת"ל שהוא חס על בניו אשה אינה חסה על בעלה ואינה מקנה כפילא כדי שיהיה הוא בטוח בקרן עכ"ל:

בתוס' בד"ה שמא כו' א"כ מאי פריך כו'. כמו מ"מ כו' ועיין:

לה.

גמרא ואם איתא לדר"ה כו' . דדוחק לאוקמי מתני' בדברים שכמותן מצוין לקנות בשוק:

הגמ' לשתבע נמי אגלגול אבל משבועה דלא פשעתי פטור לשבע דנגלגל עמה דהא מחייב עצמו והמשכון הוא בדמי החוב:

גמ' ואמרי ליה שילם ולא רצה לשבע כו' . דא"ל דהא לעיל ה"ט משום מגו דאי בעי פטר נפשיה כו' אבל כאן הוא רוצה לפטור עצמו דקאמר לא ידענא היכא כו' ור"נ פסק דלא ידענא פשיעותא הוא אבל הוא רוצה לפטור עצמו דרבא לא אסיק אדעתיה הך סברא דכיון דשילם שילם ועדיפא מיניה קאמר אח"כ דשפיר עביד דלא משני ליה כו'. אבל לא ניחא ליה לחלק דשומא בטעות הוי כו':

ברש"י בד"ה לוקח הוי כו' הלכך לא מיהדר. אבל אי הוי יורש מיהדר ואורתה פי' הורישה לאחד מבניו בחייו כמו אורת' דלעיל גבי חזר ולקחה מבעלים הראשונים וכן מחלק האשר"י ולא במ"ש התוס' בד"ה לוקח הוי דלא מהדר ממנ"פ. וצ"ל אע"ג דהיכא דאיכא פסידא לאחרינא לא עבדינן ליה ללוקח והא דריב"ח משום דלקוחות אפסדי אנפשייהו הכא לא מיקרי פסידא ללוה כיון דמדינא ארעא לא בעי למיהדר אלא משום ועשית הישר והטוב אבל לא מהדרינן ליה ניחא דמכ"ש דלא מפסיד לאחרינא דמדינא לא בעי למיהדר וכ"כ שם התוס' פרק יש נוחלין. ולפי' התוס' דהכא לא מיושב היטב הראיה מדריב"ח דמאי ראיה הוא זה דלמא התם משום דטבא ליה עבדי ליה ללוקח אבל בעצם הוי כיורש ואמאי לא מהדרינן ליה הא בן פודה קרקע של אביו וצ"ל מבחוץ דדוקא היכא דליכא פסידא וכ"ז אינו נשמע מדריב"ח ועיין:

כתב הרי"ף נראה דלא גרסינן [הכא] ומתה אלא איירי שהאשה קיימת ולהכי כיון דלוקח הוי לא מיהדר דמיד כשנשאה הוי לוקח אבל אי יורש היה צריך להחזיר כיון שהיא קיימת דלא הוי יורש אלא לאחר מיתתה וכן שמו מינה דאשה ואינסיבא איירי נמי שקיימת [ומיושב בזה קושית התוס' מהא דטבא כו' גם שפיר צריך טעמא דלוקח גם לענין לא מיהדר]:

בתוס' בד"ה מגו כו' לר"ה לאוקימתא דרב יוסף לא פריך כו'. ויש חילוף גירסאות בכאן:

בתוס' בד"ה תהא במאמינו כו' . עיין בשבועות [דמוכח שם] דא"ל דקאי אכולה ובאמת א"צ לתירוצא קמא:

בא"ד משום דהתם לא ירצה להאמינו כו' . והא דפריך וניהמניה מלוה ללוה [בין אי מקשה אסיפא ובין ארישא הא לא ירצה להאמינו ולהפסיד] נראה שר"ל מאי פסקא למתני' ברישא דתימא מצד הדין השבועה ללוה ניהמניה כו' נימא שהמלוה מחל לו [דלענין דינא זולת התקנה לענין שיפטר משבועה שפיר מאמינו] ועיין:

ובת"ח ראיתי שכתב לפי"ז האי וניהמניה מלוה ללוה לרב אשי דוקא פריך אע"ג דקושיא ראשונה פריך נמי לאביי כמ"ש התוס' מ"מ הך קושיא לא מצי פריך לאביי דכיון שע"י שיאמין מלוה ללוה יפסיד ולא ישבע [ויטול] פשיטא שלא ירצה להאמינו אלא לתירוץ שזה נשבע וזה נשבע כו' ע"כ:

בתוס' בד"ה ואותביניה שילם כו' . מיהו ללישנא בתרא דלעיל לפי מ"ש שם [דלל"ב לא אמרינן חוץ מגיזותיה] אפשר שנתיקרו אח"כ:

לה:

ברש"י בד"ה מכי שלמו כו' ביותר ממה ששמוה אחרים כו'. אין צורך רק ביותר ממה ששמוה ב"ד אם יש אחרים להוסיף צריך הוא גם כן להוסיף ועיין:

ברש"י בר"ה כיצד אגרה כו' יש כאן דין משנתנו כו' והשואל משלם לשוכר. ב' פרות חדא לחלוטין דשאלה וחדא י' יום דשכירות. וכן באידך חזר ראובן כו' ופרה אחרת לעשות י' יום להשלים הק' כו' [הול"ל] ב' פרות להשלים ג"כ הפ' יום. ומ"ש פטור משבועה לכאורה צ"ל פטור משבועה [דהא בבית השואל מתה] אך צ"ל שצריך שישבע שמתה כדרכה ולא נגנבה או נאבדה דאל"כ גם השוכר חייב לשואל דאפשר שהשואל לא ידע מה היה בה או אף אם טען [השואל] נגנבה או נאבדה אפשר שאף בכה"ג נשבע השוכר והשואל צריך לשלם לו ועיין וכ"כ בסמוך וישבע ראובן שמתה כדרכה ושמעון השואל משלם לו אע"פ שמתה אצל השואל:

ומ"ש מהר"ש דאיירי דאמר פרה זו דאל"כ חייב לו להעמיד פרה אחרת לשוכר אם מתה כדלקמן פרק האומנין ולכך כתב רש"י רק להעמיד לו להשלים הק' כו' ע"ש לא מחוור לי כלל דחזר ושאלה שמעון ע' יום לא עביד רק עוד פרה אחת והשאלה עביד ב' דחיליטות ושכירות [עביד ב'] ליתן לו שכירות ועיין:

ברש"י בד"ה מכדי חדא פרה כו' לענין תשלומין כו' ואחת ימסור לו כו'. ולא ניחא ליה לפרש שלא ישלם רק חדא פרה למאי דמשוה ליה לפרה בעינה דכיון דקנאה השוכר והשואל משלם לשוכר כמו במשנתנו עוד צריך להעמיד לו למלאכת ימי שכירותו ולא יעשה מלאכה בפרה שלו רק כל שום שאלה חדא הוא ושום שכירות חדא הוא היה ס"ל ועכ"ז אינו מוכרח כ"כ:

לא רחוק מ"ש בת"ח שכתב שפי' רש"י דוחק דמר בר רב אשי ס"ל כאתקפתא דרב אחא מדיפתי מדאצטריך לפרושי טעמא דשום שאלה אחת הוא כו' ועוד דפריך מכדי חדא פרה הוי כו' לפי' רש"י ז"ל עיקר חסר כו' וסיומא דקושיא ליכא והול"ל מכדי כו' וא"כ בתרתי סגי ועוד קשה דקאמר מי איתא כו' דנימא ליה הכי משמע דאמרינן למלתא [דדינו כאלו היתה בעינה] ולפירושו הא לא אמרינן ליה ולא מידי [דבבעינה אינו חייב אלא אותה פרה] לכן נראה דהא דקאמר עיילה ואפקה עיילה ואפקה סיומא דפרכא היא וה"פ מכדי כו' א"כ עיילה ואפקה כו' פירוש דכיון דחדא פרה היא סגי ליה שישלם רק פרה אחת תחת כל השאלה והשכירות ונימא ליה הכי טול אותה מתחלה ועשה בה י' יום להשלים שכירות קמייתא ואח"כ אפקה משכירות ועיילה לשאלה פי' טול אותה בתשלומי שאלה קמייתא והדר אפקה משאלה ועיילה לשכירות לעשות בה י' יום להשלים שכירות תניינא וכן לעולם לעיילה ולאפקה עד שיקבל תשלומי כל השכירות והשאלה בחדא פרה ובזה מיושב הכל ע"ש:

בתוס' בד"ה תחזור כו' והאשה חייבת כדין שוכר. יותר מדויק פטורה כדין שוכר:

בתוס' בד"ה אגרה פ' יום כו' ודשכירות ק' יום. ר"ל כיון ששכר צ' יום ביטל השאלה דבנתים ונשאר עומדת שכירות הראשונה של ק' יום וצריך להשלים לו השכירות של ק' יום. ויתכן להגיה כ' יום. ולפי"ז צריך לגרוס ג"כ אי הדר שאלה פ' יום כו' וכמו שהביא מהרש"ל בח"ש:

בסה"ד השוכר פטור מכל דבר. ר"ל כיון ששאלה ק' יום בטלה לשכירות לגמרי אע"פ שהיה בשעה שעשה עמו במלאכתו מ"מ מיפטר השוכר דכיון דשאלה לק' יום כאומר לו בבקשה בטל השכירות אבל במתניתין דשאלה לאחר לק' יום מ"מ בע"כ צריך לשלם לבעלים הראשונים אם היה במלאכה [עם השואל]:

לו.

גמרא שניהם באשם כגון שנגנבה ואמרו מתה מחמת מלאכה. וכגון שהשוכר תבע בתחלה להשואל ונשבע לו אח"כ סומך עליו ונשבע הוא ג"כ נגד כו' [דאל"ה כיון שכבר נשבע השוכר שמתה מחמת מלאכה תו אין כאן חיוב שבועה על השואל]:

גמ' א"ה לבעלים בעי לשלומי כו' . ר"ל ויחזור דין המשכיר עם השואל אף אם יהיה ד"מ השוכר עם המשכיר במלאכתו:

ברש"י בד"ה בפניהם בפני אותן הקטנים כו' . וצ"ל דרבותא קאמר אע"ג דנעל בפניהם כיון שלא נעל כראוי. וא"ל טעמא דנעל שלא כראוי הא כראוי פטור ונימא ליה אין רצוני כו' דכל שנעל כראוי כמאן דמנחי' בקופסא דמי. גם א"ל בכי ה"ג דיוק על הגדולים אע"פ שנעל בפניהם כראוי כו'. וא"ל מנ"ל למידק טעמא דקטנים כו' דלמא גדולים נמי חייב דאמר ליה אין רצוני שיהיה פקדוני כו' וקטנים לרבותא נקיט דאע"ג דנעל בפניהם ולא שייך לומר אין רצוני שיהיה כו' אפ"ה חייב כיון דנעל שלא כראוי דאין זה רבותא ועוד לא ליתני קטנים כלל רק נעל כו'. מיהו גירסת הרי"ף והמאור או נעל בפניהם שלא כראוי ואמעות קאי ומלתא באנפי נפשה היא:

בתוס' בד"ה שוכר דמיחייב בגניבה ואבידה כו' . תפסו כאן יותר בקצרה מלאכוחי מקמייתא [שניהם באשם כגון שנגנבה]:

בתוס' בד"ה אין רצוני כו' שהוא מרעה שמן וטוב כו'. כדאיתא בסמוך בהדיא והכלל מדבריהם שמדמי שומר שמסר וכו' לפשע בה ויצאה לאגם דבעי תחלה פשיעה ואף בסוף דמיא לאונס אם אפשר לתלותו שבא ע"י פשיעה זאת חייבו לר"י הוי מסר לשומר אחר פשיעה ולרב אי מסרה לחש"ו דהוי פשיעה ג"כ דינו כן. ומ"ש או שנעל בפניהם כראוי לכאורה מלתא דפשיטא הוא ואף אם נגנבה באונס פטור דמה ה"ל למיעבד:

ומ"ש אבל אם נעל בפניה שלא כראוי כו'. אף שפשיעה גמורה הוא:

וכתב מהר"ש וז"ל מה שפירשו אין רצוני כו' לענין הבל בית אחר שמתה בו היינו דוקא לאביי דאית ליה הך סברא אבל לרבא דאית ליה מלאך המות מה לי כו' למאי דס"ד דאביי דרבא אית ליה אין רצוני שיהיה פקדוני כו' היינו לענין אונס אחר דאפשר אם היתה בביתו לא היתה נאנסה וכן פירש"י לקמן בהדיא בד"ה ושני ליה דהשתא פריך ליה שפיר אביי לרבא דנימא ליה רבי אמי לר' אבא כו' לענין מתה בהבל אין לנו לומר אין רצוני וכו' אבל באונס אחר אית לן למימר אין רצוני וכו' כר"י אבל אי ליכא לפרושי הך דאין רצוני אלא לענין הבל כמ"ש התוס' הו"ל לאביי למיפרך לרבא בפשיטות מהך דאין רצוני דקאמר ר"י [דמוכח דל"א מה"מ מה לי הכא כו'] ודו"ק עכ"ל והם דברים פשוטים עד למאוד ואין צורך למיכתביה ואפ"ה אין צריכין לזה אם נרצה דלא היה יכול להקשות ממימרא דר"י דדלמא הוא מפרש טעמא דר"י משום דאת מהימנת לי בשבועה ואינו מוכרח מ"ט דר"י לכן מקשה מאיתביה דר"א ב"מ וכו' [דס"ל טעמא דאין רצוני] וא"ל [לפרוך] בקצרה מדקאמר לימא אין רצוני כו'. [וממילא מוכח דל"א מה"מ כו' דאל"כ לא שייך כלל טעם זה כיון דאין האונס מחמת הפשיעה] דעכ"פ מקשה מר"א בר ממל דשמע ליה דלא ס"ל כוותך [דבין כך ובין כך לא מצי להקשות מר"י גופיה רק מר"א ב"מ טפי מקשה ואם איתא כו' מלהקשות מטעמא דאין רצוני דהיה אפשר מ"מ לדחוק לענין אונס אחר] ומשני וכו' ודאי לא ס"ל כוותי' ועיין:

בא"ד דאפילו למ"ד תחלתו וכו' פטור כו' דהתם כו'. ר"ל לפי מ"ש טעם דר"י דמש"ה שומר שמסר לשומר חייב דהוי תחלתו בפשיעה וכו' דינא אזיל אף למ"ד תחלתו כו' פטור מ"מ הכא חייב וכו' אע"ג דבצריפי דאורבני לכ"ע האונס בא מחמת הפשיעה ואפ"ה פטור מ"מ הכא כו' ולא מפרשי בפשיטות כפי' רש"י [ע"ב בד"ה אלא] דהכא הוי כולה בפשיעותא כו' דהא בהוליכה לאגם פטור או מסרו לבן דעת לרב לכן פירשו בזה האופן ועיין:

לו:

גמרא כל דיינא דלא דאין כו' . כלומר לא תימא הא דמחייב רבה טעמא משום דסבר כמ"ד תחלתו בפשיעה כו' חייב אבל למאן דפטר תחלתו כו' ה"נ פטור א"כ י"ל מאן דלא דאין כהאי דינא נמי דיינא הוא דאטו היכא דפליגי ב' תנאים או אמוראים וסוגיא דעלמא כחד מנייהו ואזיל איהו ועביד כאידך לאו דיינא הוא להכי קאמר דמאן דפטר לאו דיינא הוא כלל דאפילו למאן דפטר קאמר רבה דחייב דלא מבעיא וכו':

ברש"י בד"ה ושני ליה וכו' למ"ד תחלתו בפשיעה כו' חייב כו'. לאביי ודאי אפילו למ"ד פטור [הכא] ל"ש אונס מ"ה משאר אונסין [הדומה למיתה דחייב] וכדלעיל רק נקיט מימרא דרבא דקאמר אפילו למ"ד חייב מודה הכא דפטור דמ"ה מה לי הכא כו' לז"א ע"כ סברת מה"מ מה לי הכא כו' אינו [ובאמת גם למ"ד פטור הכא חייב] ומהר"ש כתב דליכא לאוכוחי מדלא שני ליה אלא למ"ד חייב דאפשר רבי אמי ס"ל כמ"ד חייב ואתה תבחר:

בתוס' בד"ה שהעלה למרעה כו' דהשתא לא הוי פשיעה בהעלאה. אבל מ"מ יש לתלות בהבל האגם [כאביי] רק [הכא] ליכא תחלה בפשיעה כמ"ש לעיל:

בתוס' בד"ה א"ה עלתה נמי כו' . עיין סוף השוכר הפועלים באשר"י מה שהקשה הראב"ד על הרי"ף [שפסק דבעלתה בעינן שתקפתו ועלתה ותקפתו וירדה והקשה דע"כ לא אוקמינן הכא אלא לאביי משמע דלרבא א"צ לזה דאפשר דאין זה פשיעה לדידיה] ע"ש ודברי הרי"ף ישרים הם ולמד כמ"ש התוס' ג"כ דאם היה יכול לתקפה ולא תקפה ודאי דהוי פשיעה לגבי נפילה [אף לרבא] שהו"ל לרועה לשמור שלא תפול דבזה הסברא לא יפלגו אביי ורבא [וקושית א"ה דמשמע דלרבא ניחא היינו כמ"ש התוס'] ואת"ל שהבל"ז [היינו הא דקאמר א"ה] י"ל בע"א כפשוטו דלרבא בין רישא ובין סיפא איירי בהיה יכול לתקפה ולא תקפה [ואפ"ה] לא הוי פשיעה בנפילה ובסיפא דהעלה חייב משום שפשע בהעלאה אבל לאביי דקאמר שהעלה למרעה שמן וטוב ואינו חייב אלא אנפילה שהיה יכול לתקפה וכו' א"כ בעלתה נמי ולא כמ"ש התוס' מ"מ אחרי שנאמר סברא זו באביי למה לא נאמר ג"כ ברבא ומיושב יותר עדיף המתניתין וע"ש שיישבו בע"א:

ולפי מ"ש בעינן והוא שתקפתו וכו' ובש"ע סי' רצ"א לא כתב רק עלתה מאליה אפילו לא עלתה בע"כ אין זה פשיעה אלא דומה לגניבה ואבידה ופטור ש"ח אבל בתקפתו בע"כ משמע דאף ש"ש פטור וז"א לפי מ"ש דאם היה יכול לתקפה חייב [אפילו בש"ח] וצ"ע. בסמ"ע שם ס"ק י"ז כתב העלה בהמה כו' עיין פרישה שם כתבתי דאפילו העלוה לרעות כל שאינו מרעה בהר יותר טוב מבמקום אחר חייב אם העלה שם ונפלה אפשר שדייקו מדנקיט מרעה טוב ושמן משמע דטוב יותר מבמקום אחר ואף שזה לאביי נשמע מיניה לרבא:

לז.

בתוס' בד"ה התם דקתבעי ליה כו' לכאורה כו' לכן נראה כו'. ודאי. למאי דמחלקין בגזל לצי"ש ומתני' דאמר לשנים גזלתי מיירי לצי"ש ומדינא פטור מכ"ש דפטור בפקדון דאין זה סברא לומר פקדון חמירא משום דהו"ל למידק ובגזל לא אמרינן סברת הו"ל למידק רק משום דנראה השתא דאתיא לתירוץ בתרא א"צ לחלק סברת כריבות [דאפילו בכרך א' חייב לצי"ש וסיפא מדינא] לז"א מדלא קאמר אלא נשארה הסברא לענין לצי"ש [אבל לומר דנשאר קיים תירוצא קמא לגמרי לחלק בין ב' כריכות מדינא זה לא עלה על דעתם להסתפק כלל]:

בא"ד ולר"ט נקיט ברישא אביו כו' . דבל"ז נקיט רישא אביו להורות דלא קתבעי ליה רק לצי"ש מש"ה חייב וסיפא מורה לנו דפטור מצד הדין דאינהו אפקדינהו וקתבעי ליה זה אומר ר' שלי וז"א ר' שלי אך עתה דאיירי כולה בלצי"ש והחילוק הוא בין הו"ל למידק או לא צריכין לפרש למה נקיט ברישא אביו וכו' ובסיפא לא תני אבותיו לז"א רבותא אבל אין לקשר באופן דהשתא א"ש דבל"ז [צ"ל אף לר"ע רישא בבא לצי"ש וסיפא מדינא ואמאי פטור בסיפא מצד הדין לר"ע [והיה] צ"ל דאיירי בשמא ושמא וכולה מתני' איירי בהכי וחייב לצי"ש ופטור מדינא א"כ למה נקיט כאן אביו וכו' [וגבי סיפא דמיירי ג"כ בשמא נקיט במפקיד עצמו] אבל עתה דאיירי הכל בלצי"ש וכו' [א"ש] אך אין זה נכון דהא סיפא ע"כ קתני ז"א ר' שלי וכו' דהיינו ברי והיאך פטור מדינא לר"ע [אע"כ כדפרישית] וכל כוונת התוס' כאן הוא לפרש לר"ט לא הדר מתירוץ קמא דסוגיא דשמעתין מסיק לר"ט אבל לר"ע אי אפשר לאוקמי מתני' בלא תירוצא דהו"ל למידק וכו' ומ"ש מדפריך לקמן והאמר רבא וכו' [ומאי ראיה הא לקמן מיירי לר"ע דע"כ לא הדר ביה לז"א דה"פ מדפריך לרבא] ולא מקשה שם ר"ע גופיה דידיה אדידיה אליבא דרבא ע"כ כמ"ש התוס' בד"ה ומי אמר רבא דניחא ליה למיפרך רבא גופא וכו' ורבא לא אמר מימרא זו אלא אליבא דר"ט דכבר הדר ביה (לפי הלכאורה] אף דמוכרחין לומר לר"ע [לחלק בין ב' כריכות] בלא"ה תקשי בלא"ה ר"ע דידיה אדידיה [כיון דרבא הדר ביה] אע"כ דנשאר מימרא דרבא גופיה במסקנא [אף לר"ט]:

בא"ד ונקיט אביו דאם הם בעצמן הפקידו וכו' אפילו מדינא חייב לר"ע. דהכי ס"ל לר"ע בהדיא לרבא אליבייהו [דתוספות] אפילו במקח דלא עביד איסורא כדאיתא בפרק הגוזל קמא והביאו התוס' בהיפוך הדף בד"ה ומי אמר רבא מעשה בחסיד אחד שלקח מקח מחמשה בני אדם בא לפני ר"ט א"ל הנח לפני ר"ע אמר לו כו' עד שישלם לכל אחד ואחד:

בא"ד וא"ת בפרק הגוזל קמא כו' . הייתי מקשרו באופן זה בל"ז י"ל כי מחייבין לצי"ש דוקא בגזל דעבדי איסורא כדקתני ומודה ר"ט באומר לשנים גזלתי וכו' בהך בבא דמתניתין דהכא מודה אבל לא בפקדון אפילו לצי"ש פטור כל היכא דפטור מדינא וברישא [בפקדון] חייב מדינא דהו"ל למידק משא"כ בגזילה דלא שייך הו"ל למידק שכן דעת איזה פוסקים [או] בגזלו מעות המונח ולא ידע למי הן ואת"ל שייך זה הבבא לא מודה בה ר"ט [ואתיא כר"ע] אך עתה למ"ש תוספות דכולה מתני' איירי לצי"ש ונקיט אביו לרבותא לר"ט ולר"ע דוקא כו' קשה דמ"ש מקח מפקדון. ובתוספות פרק הגוזל בתרא משני באמת הך תירוצא ועיין וצ"ל הך בבא דאביכם הפקיד וכו' כמ"ש אבל הכא לא ניחא להו בהא וכמ"ש בהיפוך הדף ד"ה ומי אמר רבא וכו' דלצי"ש אפילו ר"ט מודה כו' אע"ג דלא עביד איסורא בהא מתניתין אוקמה נמי כר"ט וקתני אביו של א' מכם הפקיד [הרי דתוס' סתרו מחמת בבא דאביכם הפקיד ולא ניחא להו לומר דהו"ל למידק ומדינא או דאתיא כר"ע:

לז:

גמ' אמר מר ומניח וכו' והאמר ר' אבא וכו'. וממתני' דהכא לא קשה ליה דקתני והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו דהתם כיון דבהיתירא אתי לידיה ואינהו הו"ל למידק יהא מונח אצלו אבל הכא דבאיסורא אתי לידיה וקתני מניח גזילה ביניהם משמע דבא להוציא הגזילה מתחת ידו ואהא פריך דא"כ שקלי ליה ואזלי ויפסיד הנגזל עולמית ואנן אמרינן התם ואם נטל לא יחזיר דמיירי נמי באיסורא אתי לידיה וכ"כ מהר"ש יצ"ו:

גמ' הא מתניתין דהכא כו' דשמא ושמא כו' הא אוקימנא כו'. וכתב מהר"ש ה"ה דהומ"ל התם לא עביד איסורא הכא גזל עביד איסורא והמקשה לא אסיק אדעתיה לחלק בהכי דה"נ לא אסיק אדעתיה הא דאוקמוה לצי"ש ע"כ. ואנו הקשינו דהומ"ל כמ"ש התוס' לעיל דהיכא דלא הו"ל למידק פטור אפילו לצי"ש ואפילו בברי ושמא ובנפל לא הו"ל למידק וכ"ת דמגזל פריך חדא רחוק ממני לומר דלא שייך שם הו"ל למידק [כיון שבדעתו היה לגוזלו] דאיתגורי איתגר ואת"ל דגזל ממון לא מיד בעלים [דסתמא קתני גזל] וא"כ לא הו"ל למידק מ"מ דלמא גזל דעביד איסורא דע"כ צ"ל הכי דמ"ש גזל מפקדון גופיה דהיכא דלא הו"ל למידק כסיפא דמתני' פטור אפילו לצי"ש מיהו באמת זהו קושית מהר"ש ותירצתי ג"כ כמעט תירוצו דכ"ז שכתבו התוס' לעיל הוא למה שמסיק דאיירי מתניתין לצי"ש ונקיט אביו לר"ע וכו' אבל למה שלא ידע לאוקמי מתני' לצי"ש כו' ועיין ואני הקשיתי עוד לפי מ"ש התוס' לעיל בד"ה גזל מחמשה דר"ע מודה במנה לי בידך דפטור אף בברי ושמא דהכא שאני שיודע בודאי שהוא חייב לאחד וכו' א"כ לא קשה כלל מנפל ואפשר דבשמא ושמא לא אמרינן הך סברא ועיין:

ברש"י בד"ה לכתחלה כו' וסימן אינו נותן בו. כן הגיה מהרש"ל ואפ"ל שמתרץ מה שהקשו התוספות במקומו דף כ"ה ע"ב בד"ה ואם נטל כו' על פירושו לעיל דפשיטא כיון שסימן אינו נותן בו וכו' ואע"פ שכתב וסימן [אין] בו היינו שלפעמים שסימן שיש בו אין רגילין לידע ועיין:

ברש"י בד"ה פסידא דגדול כו' ששברוהו כו'. וה"ה אם ימכרנו מיקרי פסידא שמא יבא אליהו לא מיהדר כליו בעינא וכ"כ בנ"י:

בתוס' בד"ה וממאי וכו' בסוף הדיבור מודינא לך הכא. בברי ושמא. ובהכי ניחא נמי דלא קשה ליה ר"ט גופא אמאי מודה [למאי דלא ידע לצי"ש משא"כ לפירושם ניחא דלר"ט ידע רק לר"ע הוי סבר דמדינא]:

בתוס' בד"ה ומי אמר רבא כו' ואפילו לר"ע מניח ביניהן גזילה. מלת גזילה ט"ס הוא:

יש להרא"ש דרך אחר בשמעתין ע"ש ומ"ש [דהאי תירוצא קאי אף לפי המסקנא דבכרך אחד לא מחייב אף לצי"ש ובשתי כריכות חייב בפקדון אי תבעי ליה] ול"ד למנה לי בידך והלה אומר א"י [דחייב בבא לצי"ש] כו'. צריכין לדחוק ולפרש דהתם ככרך אחד דמי דלא הו"ל למידק כמו גבי מקח דבסמוך שכתב הנ"י דדוקא בפקדון שהוא לזמן רב [הו"ל למידק. וכ"ה הקושיא בהדיא בנ"י] ויותר היה נכון להגיה ול"ד למנה לי בידך דחייב לחד מ"ד שם מדינא [וקאי אדסמוך אשתי כריכות] ועיין כאן בתוס' ריש הדף וצ"ע:

ומ"ש [ולענין פקדון בשתי כריכות חייב דפשע דהו"ל למידק כו'] אבל הפקידו זה בפני זה זה מנה וזה מאתים אי תבעי ליה [פטור דלא הו"ל למידק ואי לא תבעי ליה פטור אף לצי"ש] כו' א"ל דבתבעו ליה חייב לצי"ש דהא סיפא דמתני' איירי בהכי מדקתני ז"א ר' שלי כו' וקתבעי ליה וקתני פטור ונותן לזה מנה כו' ואפשר שאינו מפרש כמ"ש התוס' דגם לר"ע איירי כל מתניתין בלצי"ש רק לר"ע איירי סיפא מדינא ורישא דמתני' בע"כ צ"ל חייב לצי"ש דלא תבעי ליה ודיקא נמי וכו' אבל סיפא אפ"ל דמיירי מדינא דאין לחייבו מדינא כיון דבכרך אחד הוא אבל לצי"ש חייב רק קמ"ל פטורא [בכרך א'. אף דגם בב' כריכות דרישא אינו חייב אלא לצי"ש ומדינא פטור] דאף בתבע ליה [פטור] לר"ע [בכרך א']. אך לי הקטן היה נראה לומר דודאי אף בדתבעי ליה פטור מלצי"ש [ודעתו כדעת התוס'] כיון דלא הו"ל למידק ופטורא דסיפא כחיובא דרישא [והא דכתב בדתבעו ליה פטור ובלא תבעי ליה פטור אף לצי"ש לאו דבתבעו ליה חייב לצי"ש] רק סתמא דתבעי ליה איירי מדינא כיון דקתבע ליה לדינא והא עדיפא ליה לאשמעי' דבתבעי ליה פטור מדינא אע"פ דלר"ע בתבעי ליה בעלמא חייב מדינא אך בטור כתב בהדיא דבתבעי ליה חייב לצי"ש וצ"ע. ומ"ש בשתי כריכות אי לא תבעי ליה חייב בבא לצי"ש [אף שכתב אח"כ ואחד משנים שהפקיד אצלו ולא תבעו ליה פטור אף לצי"ש דהו"ל למפקיד למידק] היינו כבבא דמתני' באביו של אחד כו' [דל"ש הו"ל למפקיד למידק] אבל אחד משנים כו' דאינהו גופייהו אפקדו פטור כמ"ש [הרא"ש] לעיל או אפ"ל [בשנים שהפקידו זה מנה וזה מאתים אפילו אינהו אפקדו ולא תבעו מ"מ חייב לצי"ש] דדייק ליה מרישא דמתני' דקתני אביו של א' מכם ולא קתני אחד מכם [ולא תבעו] משום דבכה"ג הוי פטור [אף לצי"ש] משמע דדוקא באחד מכם אבל בב' שאחד הפקיד [מנה ואחד ר'] הוי חייב וה"ט דב' שהפקידו רמיא על הנפקד לדקדק של מי הוא הר' שהרי שנים הפקידו ויחזרו ויבאו לתבוע הפקדון ושמא אחד מהן רמאי ויתבע שאינו שלו אבל בשלא הפקיד אצלו אלא אחד לא רמיא עליה למידכר מי הוא דמהיכא תיתי שיבא אחד רמאי מהשוק ויתבע מה שלא הפקיד מעולם משא"כ בשנים שהפקידו דכיון שיש לכל אחד פקדון אצלו איכא טפי למיחש שיתבע יותר משיש לו אחרי שעכ"פ יש לו תביעות פקדון עליו וצ"ע:

לח.

גמרא חיישינן שמא עשאן כו' . למסקנת הגמרא אין תועלת כלל בשמא עשאן רק בשמא יעשה דשמא עשאן נזבנינהו לכהנים ודוחק לומר כיון שיש ב' סברות שצריך להשהותן זמן מרובה שמא יעשה הבעה"ב וצריך להמתין עד שיהיה יותר מכדי חסרונם ואז ג"כ צריך למוכרן לכהן בדמים מועטין שמא עשאן בעה"ב לפיכך טוב יותר שלא יגע בהן שזה ודאי אין לומר דהא ס"ל בסמוך משכח שכיחי יותר מכדי חסרונן לאלתר וכו' רק צ"ל כיון דלא ימכרם עד שיהיה יותר מכדי כו' מטעם דשמא יעשה [והלכך אף ביותר מכדי חסרונם אף דלא מספיק טעמא דשכיח לאלתר כ"כ מ"מ הואיל] ויש עוד סברא מספק [דשמא עשאן] דמוכרן בדמים מועטין [ולזה הוצרך לטעמא דשמא עשאן משום יותר מכדי חסרונן] ולפי"ז י"ל דמהכא חזי תלמודא דר"נ ודאי פליג [מדקאמר שמא עשאן. ומתורץ קושית התוס' בד"ה מזבנינן] ועיין:

בתוס' בד"ה מחלוקת וכו' עד שיעלה החסרון בחודש או בב' חדשים ט' חצאי קבין וכו'. פירושם קצת רחוק מהדעת דא"כ אם יחסרו ביום אחד ט' חצאי קבין [או] פחות פורתא פליגי וס"ל לחכמים לא יגע בהן וכד יחסר בשנה תמימה מעט יותר מט' חצאי קבין לד"ה ימכור דלא שכיחא ולפי הדעת זה לא שכיח יותר וזה אינו קושיא דאם יחסר בזמן מועט כ"כ [עד] כדי חסרונן שפיר ס"ל דלא יגע בהן דשמא יעשה בעה"ב תרומה וכו' [אבל יותר מט' חצאי קבין אף דודאי בשנה תמימה שכיח מ"מ אינו שכיח שיהיה בזמן מועט שניחוש לשמא יעשה]. ומ"ש וכי פליגי במשהו ר"ל דוקא בשיעור מצומצם כזה דכי חסרא פורתא או יתירא פורתא מודו כ"ע:

בתוס' בד"ה מזבנינן וכו' לימא דביתר מכדי חסרונן לד"ה כו'. כצ"ל:

בא"ד ע"כ משום דרב כהנא כו' אי לאו לאשמעינן כו'. וכן בסמוך בברייתא דיין והחמיץ וכו' מ"ט דר"מ דלא יגע בהן לר"נ ע"כ משום דאדם רוצה וכו' דאי משום תרומה [לשמא יעשה] בלא"ה קאכיל טבל דאין מפרישין חומץ על היין וכן דבש והדביש וכה"ג ואפ"ל בזה דלהכי מהני לן טעמא דשמא עשאן בעה"ב תרומה ואלו אינן ראוים לכהנים לאכילה רק לכתישה דגמלא או לרצענים ותרומה כה"ג ישרופו ולהכי לא יגע בהן למוכרן לכה"ג אבל לשמא יעשה ודאי דליכא חששא לכה"ג וזה נ"מ מטעמא דר"נ ודאי אית ליה נמי טעמא דאדם רוצה היכא דלא שייך טעם זה דאפשר למזבניניה לכהנים או בפשתן ופירות מתוקנים דאין מפרישין מן הפטור על החיוב רק בכי ה"ג דברייתא אפילו ביותר מכדי חסרונן לא יגע בהן וא"כ איכא למימר אכתי דלמא ר"נ ס"ל יותר מכדי חסרונן לא שכיח ולדברי הכל מוכרן כיון דליכא למיחש לשמא יעשה ולשמא עשאן יוכל לזבניה לכהנים אבל נפקא מיניה מטעמיה ביין והחמיץ וכו' דלא ימכרם אע"ג דהוי יותר מכדי חסרונם ואין צריך לאוקמי פלוגתא בהפסד מרובה והפסד מועט ודו"ק. מיהו בלאו הכי ע"כ צריך לומר דלרב כהנא נמי ניחוש שמא עשאן המפקיד כו' דהא איהו נמי ס"ל הך חששא כדפריך לעיל ואי משתכחי מאי מזבנינן להו וליחוש וכו' וזה ע"כ לטעמא דרב כהנא מקשה ומאי קושיא דלמא ר"כ לית ליה הך חששא דלא נחשדו חברים על כך כמו שהקשו תוספות בד"ה שמא עשאן וזו אינו מוכרח שיסבור חילוק בין מפקיד לאחר כתירוץ תוספות וצ"ל מ"מ מקשה כיון דלית ליה הנאה מזה [דיותר מכדי חסרונם לא שייך אדם רוצה] וליחוש וכו' ואמאי מכניסין עצמנו בספיקא כו' שמא עשאן בע"ש ויו"ט וא"כ למטה נמי ס"ל דחיישינן ומאי מקשה והא יין והחמיץ וכו' דיתר מכדי חסרונן הוא וקתני לא יגע בהן וכו' והא ודאי לא יגע דחיישינן שמא עשאן כדפריך לעיל ביתר מכדי חסרונן וליחוש ולמה לי כיון דקם קם גם סברת לקנקנים גם סברת הפסד מועט וכו' אלא צ"ל דיין והחמיץ מזבנינן ליה לכהנים דבש והדביש שמן והבאיש כיון דלא חזיא לאדם פקע קדושה מיניה ושרי לגלדאי ולכתישה דגמלא וכ"כ הרמב"ן בהדיא במלחמות א"כ כל מה שכתבתי אין תועלת בו אך התוס' היו יכולין להוכיח מכאן [דע"כ סובר ר"נ אדם רוצה כו' דלא שייך כאן שמא יעשה ולשמא עשאן יוכל לזבניניה לכהנים]:

ויש בפשט דבש והדביש ב' סוגיות פירש הרז"ה חכמים דברייתא כרשב"ג דמתני' דבברייתא קתני נמי פירות והרקיבו דליכא למימר כיון דקם קם ודאי בכולה ברייתא פליגי וה"נ טעמא דהפסד מועט ומרובה אכולה ברייתא קאי ר"מ ס"ל להפסד מרובה חששו דהוא יותר מכדי חסרונם להפסד מועט דהיינו בכדי חסרונם [ובפירות והרקיבו] אי נמי קנקנים לא חששו וחכמים ס"ל בהפסד מועט נמי חששו דהיאך אפשר לומר דרבנן חששו לתקנת קנקנים שהוא הפסד מועט מן המיעוט ולא חששו בכדי חסרונם שהוא מרובה ממנו ולפיכך נראין דברי הגאונים שפסקו כר"מ דברייתא דהוא חכמים דמתני' דר"נ דבתרא פסק כוותיה ונדחו דברי חכמים דברייתא דאתיא כרשב"ג דמתני' ע"כ. ודעת הרי"ף ופירשה לנו הרמב"ן [אינו כן] דאי כהאי פירושא מאי קמבעיא במאי קמיפלגי הא כבר פירשו משום דאדם רוצה וכו' בכדי חסרונם והאי נמי כיון דקם קם ודומיא דכדי חסרונם הוא [הגהה מדברי המחבר. ולכאורה אין זה קושיא דמ"מ מקשה כיון דקם קם א"כ אמאי ימכרו אלא משום קנקנים ומ"ט דמ"ד לא יגע בהן במאי קמיפלגי ולעיל פליגי שפיר בכדי חסרונם בטעמא דאדם רוצה ורש"י פירש הא ביותר מכדי חסרונם כ"ע מודו נ"ל שר"ל והאי קלקול קנקנים יותר מכדי חסרונם מיקרי] ועוד דהכא אמרו לא חששו אלמא טעמא דר"מ משום דלא הטריחו למכור משום הפסד מועט אע"פ שאין בעה"ב רוצה בקיומם ולעיל אמרו משום דבעה"ב רוצה באלו יותר מבאחרים ולא מפני טורח הנפקד [הגהה מדברי המחבר. גם בזה י"ל אע"פ דביתר מכדי חסרונם כ"ע מודו דודאי לא ניחא ליה בקב וכו' ורב כהנא גוזמא קאמר וכאן הוא יותר מכדי חסרונם מ"מ להפסד מועט לא חששו ואינו מחויב לטרוח ועיין]. אלא כדברי רבינו הגדול ז"ל עיקר דביין והחמיץ וכו' פליגי בפלוגתא חדתא דלא שייך בפלוגתא דרשב"ג ורבנן דמתני' ופנים חדשות באים לכאן והלכה כרבנן דברייתא וכרבנן דמתני' ואפשר דלא פליגי כלל בפירות והרקיבו בכדי חסרונם דאלו הוי מתני' כמו ברייתא הול"ל מתני' מני ר"מ היא אלא מתני' ד"ה היא תדע טעמייהו דרבנן במתני' לר"נ ליתא אלא משום חששא שמא יעשה כו' ואלו דבש והדביש ליתא בתרומה ומעשר כלל [נראה שהבין סתם דבש היינו דבש דבורים] וכן נמי שמן והבאיש כיון שהבאיש ליתא כלל בקדושת תרומה ולא מתפיס בה [הגהה מדברי המחבר. ר"ל וא"כ ע"כ פי' לא יגע בהן ר"ל אינו חייב למוכרם דלהפסד מועט לא חששו אע"פ שבעל הפירות רוצה מסתמא יותר למוכרן שאינו רוצה בקיומו] ומה דקשיא ליה לבעל המאור ז"ל היכי חששו לתקנת קנקנים ולא לתקנת בכדי חסרונם כבר פרקיה רב כהנא להך קושיא דאמר אדם רוצה בקב וכו' מפני שאדם נהנה כשאוכל מיגיע כפו ומקיים ביה יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך אבל יין והחמיץ דלא חזיא לשתיה ושמן והבאיש לגלדאי כו' אין אדם רוצה באותו קב שאין אדם נהנה מהן שהם אינן ראוין לאכילה ולא עוד אלא שאדם מצטער על שאירע לו כך ועוד שהרי לימכר הוא עומד שאין לכל גלדא וגמל וא"נ אית ליה אין אדם נהנה מזה ויותר הוא נהנה בפירות אחרים לאכילה וכ"ש היכא דאיכא פסידא דקנקנים הלכך איכא למיחש לפסידא דקנקנים וכו' ור"מ נמי מודה אלא שהוא אומר לא הטריחו לנפקד משום הכי:

לח:

ברש"י בד"ה אלא כו' וב' קללות הן וכו'. דעכ"פ ב' קללות הן שיהרגו בחרב ולא שיהרגו בביתם שאז לא נשארו נשיהן אלמנות וכו' אלא ע"י חרב בשבי אבל א"ל ברטושין דלכ"ע אין מורידין שאין זה קללה. אבל בתוס' מה שמקשו ממתני' דהאשה שלום וכו' אפ"ל ברטושין אם לא שמקשו דליהוי זה כעין ששמעו בו שמת ועיין בתוספות פרק האשה שלום מבואר כל זה:

בתוס' בד"ה עד כאן וכו' וא"ת וכו'. דלא מסתבר להו למימר דלקמן י"ל היורד דיעבד אין [והא דקאמר לקמן מורידין תנאי לזה כתב רק] רק אחר שמצינו במתני' דעבדינן ליה תקנתא וכו' [ממילא אמרינן דאפילו לכתחלה]. דא"כ הו"ל למייתי לקמן [תנאי] ממתני' ובצירוף שניהם יחד ודוחק:

בתוס' בד"ה היורד דהא נטושין כו' לרשב"ג כו'. דקאמר תנאי הוא ואינהו במורידין פליגי [וע"כ דמשמע ליה לתלמודא דלרשב"ג לכתחלה מורידין] אבל מ"מ קשה מאי דוחקייהו הא לכ"ע שמעו בו שמת עדיפא מנטושין ובזה לא פליגי:

בא"ד לימא רב הלכה כו' [אין להקשות] דלמא משום דה"א היורד דיעבד אין קמ"ל אינהו מורידין לכתחלה אך ז"א דהגמרא דקאמר תנאי הוא ע"כ יש לו הכרח בברייתא דפירושו לכתחלה או לא מסתבר לחלק בין דיעבד ולכתחלה דאל"כ לימא רב אנא דאמרי ככ"ע וא"כ לימא רב וכו' :

לט.

גמרא קטן לנכסי שבוי דלמא מפסיד להו ולא קרוב לנכסי קטן שמא יחזיק בהן ולא קרוב מחמת והו' כצ"ל:

ברש"י בד"ה יצא לדעת וכו' שהיה שפוי בדעתו וכו'. כצ"ל:

ברש"י בד"ה ולא קרוב הראוי לירש בנכסי קטן לעשות ולאכול כו' לא ידע למחויי כו'. ולעיל מקשה וליקום אפוטרופוס לעולם שלא יטול כלום ומשני אפוטרופוס לדקנני כו' אבל אי הוי מוקמינא עדיף טפי א"כ דלמא מש"ה לא מוקמינן קרוב לנכסי קטן לעשות ולאכול משום דעדיף טפי לעשות אפוטרופוס ז"א חדא דלעיל מקשה כיון דנזקקין לאפוטרופוס מתחלה להיות קוצר ובוצר וכו' נניח בידו לעולם ועוד דא"כ הול"ל אין מורידין אריס לנכסי קטן מדתלי בקרוב משמע היכא שאין מוציאין אפוטרופוס בחנם לחרוש ולזרוע מניחו ביד אריס נכרי יותר מביד קרוב ע"כ טעמא משום מחאה ואי משום דזה אוכל כל הפירות [לדעת התוספות בד"ה וכולן] ואריס אין לו רק למחצה לשליש ולרביע באדם גדול נמי ועיין:

ברש"י בד"ה ולא קרוב מחמת קרוב וכו' . לפי"ז בסמוך דקאמר ולא אמרן אלא באחי דאבא וכו' י"ל דס"ל הא דר"ה ומ"מ באחי דאמא היכא דליכא עוד אחי אב מורידין ואפ"ה קאמר ולא היא וכו' ל"ש כו' ומטעם נכסי מלוג בדפירש"י (אבל זה אם) [ואפילו אם זה] אינו אחי דאמא נראה דלא מורידין כגון אלמן שיש לו בן ונשא אלמנה שיש לה בן אין מורידין [בן האלמנה] אע"ג דליכא כאן צד אחוה מ"מ דלמא יחזיק בה ויאמר נכסי מלוג של אמי הוא ואביו של קטן בעל אמו היה מוחזק בהן מחמת שהוא אוכל פירות נכסי מלוג והוא מת קודם אמי ולא יורשה ואני יורש הכל מחמת אמי רק כיון דרבא נקיט למלתיה לא שנו אלא באחי דאבא אבל באחי דאמא כו' ונקיט אחי אמא לרבותא [לזה] קאמר ל"ש כו' אבל אה"נ [אף] שאינו אח כלל. והאשר"י פי' קרוב מחמת קרוב בע"א ע"ש ולדידיה ולא אמרן אלא באחי דאבא הוא מימרא דרבא או סתם גמרא ופליג אר"ה ועיין:

בתוס' בד"ה וכולן שמין וכו' כיון שאם לא יקדים אין משלמין שכר טרחא היינו למאי דמסיק כיון דלא סמכא דעתיה תקינו ליה רבנן וכו' אבל שמעו בו שמת סמכא דעתיה ודמיא לאשה גדולה ולעיל קודם דאסיק הך אדעתיה אמר השתא זריז ונשכר מאי דאשבח מבעיא וכ"כ האשר"י ע"ש. ולכאורה נראה שגם לדעת רש"י צ"ל הכי דמ"ש שמעו בו שמת מאשה [גדולה] דהא כוליה אית ליה [אף] לפירש"י משא"כ בנטושין לפי שהך אדעתא דכולה פירות נחית ומ"ש לעיל [ע"ב בד"ה בששמעו בו שמת ומזה העתיקו כן התוספות בשמו] יטול בשאר אריסין גם כששמעו בו שמת היינו טרם באנו להך מסקנא כמו שס"ל לסוגיא דגמרא בתחלה כמ"ש השתא זריז ונשכר כו' ועיין גם לקשר הדבור:

בתוס' בד"ה היינו לדעת דמסתמא לא פליג אדשמואל. אבל ברייתא דלעיל [דקתני רטושין] מוציאין (אפי' לא) [אפשר דלא] שמעו באינך [היינו רב ושמואל כמ"ש התוס' בד"ה היורד]:

בתוס' בד"ה ש"מ מדר"ה וכו' וי"ל דגבי קרוב סבור שאומר אמת וכו'. דבריהם לכאורה אינם מחוורין דכיון שיש לו דעת לומר לנכרי אייתי עדי מכירה בע"כ ואפ"ה קרוב אין מורידין דסבר שאומר אמת שהרי של אביהן היה השדה וכו' א"כ הדרא קושיא לדוכתיה ודלמא לעולם מחזיקין בנכסי קטן אם לא מיחה בסוף כל ג' ואפ"ה מורידין משום דיש לו דעת למחויי וכ"ת הא פשיטא ליה דאינו יכול למחויי וכו' א"כ בלא ר"ה וכו' וכמ"ש לעיל רק אינהו כתבו כיון דלא ידע למחויי בקרוב לומר לו אייתי עדים שבא לחלקך מדלא מורידין בו קרוב אם כן מסתמא נמי אין לו שכל כ"כ למחות וטעמא כמו דבקרוב סובר כיון שהיה של אביהן מסתבר שבא לחלקו ה"נ כיון שדר בו ג' שנים מסתמא לקחו ואין זה דומה לזה אפילו כי עוכלא לדנא ועיין:

לט:

ברש"י בד"ה אתא ליה אחא וכו' וחזר מרי לכאן וכו'. ולא מפרש בקצרה ששלח האב את האח בקטנותו למרחוק ולאחר מיתת האב בא בחתימת זקן אפשר לומר דבסמוך קאמר הכא מי ידע דליחול שר"ל ודאי היה יודע שיש לו אח רק היה סבר שידבק שם בנחלת אבותיו וכ"כ האשר"י ומ"ש רש"י בסמוך מי ידע שיש לו אחים ר"ל שיטלו עמו בחלקם כמ"ש מקודם התם ידעו אלו שיטלו חלקם ולא מסתבר לומר דלמא מת למה יאמר כן ועיין:

ברש"י בד"ה ויכר כו' כולם חתומי זקן. אף שלא היו גדולים הרבה יותר מיוסף בשנת י"ח ראוין לחתימת זקן ויוסף בן י"ז שנה היה ובחנם דחק בת"ח שהכירם ע"י פתקא בכל שער ראובן בן יעקב וכו' [דלא כפירש"י] ועוד מפרש שהכיר הגדולים הרבה ממנו שהיו מקודם בחתימת זקן וע"י שהכיר קצתם טוב מאד להכיר מסברא גם הנשארים:

בתוס' בד"ה מוקמינן כו' וי"ל כו' כדין אריס בחזקת הסבתא כו'. לכאורה שר"ל דהשתא לא ישמע לקטן שלא לחרוש וכו' כיון שאין הפירות שלו רק לפרנסה א"כ מ"ש וזה טוב מלתתם לאחתיה אך למותר ושמעתי שמהר"ם ז"ל כתב שרצונם שעם זה יתורץ קושיא ברבא למה לא נותנין הפלגא לאחתיה ולמה היו הכל ביד אפוטרופוס וכל הפירות לקטן ע"ש שלדעתי מרבה בהבלים ועוד שהיאך יתכן זה דא"כ אי ודאי לא שכיבא סבתא למה נפסיד הקטן וליתן הכל לאחתיה ואמאי נוקי ליה אפוטרופוס ופלגא יהיה לקטן שהרי זה הוא כל עצמות קושיתן. ואני אמרתי בפשיטות שרצונם לומר דודאי לא מוקמינן קטן בנכסי שבוי אף ע"י אפוטרופוס מטעם שכתבו ואותו טעם שייך ג"כ באם יתפרנס הקטן ממנו להגדיל פרנסתו יכחיש הקרקע לזורעה תמיד וכה"ג רק כיון שאם נוקמי הכל בידא דאחתיה אינו נכון דלמא שכיבא סבתא ואין מורידין קרוב לנכסי קטן דלמא יחזיק בכל לומר לחלקי נפל גם לקטן לא דלמא לא שכיבא וכו' וכיון שבין כך וכך אינו נכון טוב יותר לתתן ביד אפוטרופוס ובזה האופן דהשתא ירויח השבוי פירות כל שנה מלתתן ליד אחתיה שאוכלת הפירות בחנם כדין קרוב וכו' משא"כ הא דקאמר נוקמי בידא דאחתיה דלמא שכיבא אחתיה דמשמע הא ודאי לא שכיבא נוקמי בידא דאחתיה כדין קרוב היורד לנכסי שבוי ולא לקטן אפילו ע"י אפוטרופוס דאין מעמידין קטן לנכסי שבוי אפילו ע"י אפוטרופוס להכי עבדינן כדיניה ומורידין לאחתיה אבל הכא דדלמא לא שכיבא סבתא ועבדינן ממה נפשך שלא כדין מוקמינן ביד אפוטרופוס דטוב יותר שישמור הפירות וכו' ושאלו א"כ אמאי לא השיבו בקצרה דלעיל מש"ה מוקמי לאחתיה כדינא אבל הכא כיון דממ"נ שלא כדין למה נפסיד הקטן ומנ"ל לומר שלא יאכל כל הפירות והשבתי דאביי היה מסופק היכי ניעבד וכו' דלמא שכיבא וכו' דלמא לא שכיבא והמציא ליתן לאפוטרופוס כאלו שבזה מרויח קצת דאל"כ ליד ינוקא עצמו יתן כיון דממ"נ שלא כדין מחתינן לאחתיה דלמא מחזקא בהו וקטן דלמא מפסיד להו אלא בע"כ שלא אוכל כל הפירות רק משמר הקרקע בחזקת סבתא ולזה ע"כ צריך אפוטרופוס ובתחלה עלה על דעתם שתיקון אפוטרופוס הוא שע"י כן אינו מפסיד וע"ז הקשו דע"כ ע"י אפוטרופוס שייך ג"כ מפסיד מהא דלעיל ועיין:

ודאי הבל יפצה פה האומר דהא דמשמע דאין מוקמינן קטן היינו קודם דאייתינן להאי תיקון אפוטרופוס אבל השתא דאייתינן להך מוקמינן ע"י אפוטרופוס דא"כ הו"ל בקיצור לתרץ הכי וק"ל גם לעיל בד"ה דלמא כתבו אך קשה דבסמוך אמרינן הלכך פלגא יהבינא לאחתיה תרי תלתא הו"ל למיתב דאפילו כו' דמשמע אף למסקנא עדיף לתת ליד אחתיה ולא ליד אפוטרופוס ובמ"ש ניחא דכיון דמסתמא ברתא לא שכיבא שלא הגיעה לגבורות בע"כ ונותנין לה בחזקת שהיא קיימת כאלו ודאי לא שכיבא ועיין:

בתוס' בד"ה שיצא בלא חתימת זקן וכו' אלא לא ידענא לך וכו'. ובהא דתנן פרק יש נוחלין נמי מסיק שם דקאמר לא ידענא לך ואפ"ה אינו נאמן ע"ש אפ"ל דהתם איירי ג"כ בבא לו אח ממדה"י שלא ראה אותו מעולם שהלך אביו לשם ונשא אשה דומיא דיצא ממנו שלא בחתימת זקן דהכא רק מאי קשיא להו מעיקרא מהתם:

בתוס' בד"ה זיל את כו' ומרי בר איסק אמר ליה סוף סוף כו' ויאמרו שאינם יודעין כו'. ר"ל לדבריהם שאינו מוכרח להביא עדות בדבריו רק שיעשה עמהם שיעידו וכי יאמרו אין אנו יודעין הדין עם מרי דהמע"ה א"כ מרי נמי אמר השתא כו' לא יעידו מיראתי רק יאמרו אין אנו יודעין [ולא יצטרכו להעיד שקר ע"ז סיימו ומרי כו' דלפירושם] צ"ל דזה מיקרי נמי תרתי וכו':

מ.

גמרא השתא דידיה לא יהבינן ליה פי' רש"י גדולה מזו וכו' זה שעשה והשביחן לדעת עצמו וכו'. והא דלעיל אמרי' הסברא בהיפוך היבא שעשה לדעת עצמו לא יהבינן ליה כאריס ואין משלמין לו אפילו שכר טורחו דטעמא דשמינן באריס הוא משום דלמא מפסיד להו והיכא דעביד אדעתא דנפשיה לא מפסיד להו ודמיא לאשה גדולה כמ"ש התוס' והאשר"י לעיל עיין בר"ן שמפרש התירוץ דגמרא באמת קצת כן ואפשר לפרש ולחלק ועיין:

ברש"י בד"ה וכן אמר רבה וכו' תלמידו דר"ח וכו'. לעיל [דף ו. ע"ב] אמרינן כי אזלית לקמי' דר"ח לכפרי בעי מיניה [משמע דתלמידו היה] וק"ל:

ברש"י בד"ה אם היתה מדה מרובה וכו' המגיע לב' כורין וכו'. [דקדק לפרש כן] דאי הוי אכלי עכברין אפילו מי' כורין חסרון מכל כור וכור תשעה קבין ונפוחתן משלמת כל החסרונות תקשי לך אפילו שנים או שלשה כורין נמי ואמאי נקיט מדה מרובה כמו שהקשו התוס' ולא ניחא ליה לפרש כתוס' דהניפוח מעשרה כורין משלים חסרון של כור אחד דמשמע ליה דמשלים כל החסרונות של העשרה כורין ולא ניחא ליה נמי למימר דס"ל לר"י דלעשרה כורין לא הוי חסרון אלא כמו לכור אחד וכר"י בן נורי והניפוח מהן משלימן דמשמע דר"י לא ס"ל כריב"ן דא"כ הוי פליג ר"י נמי בהך דלעיל כדפליג ריב"ן ומזה נדחקו התוס' לפרש דעולה הניפוח חסרון של כור אחד ולא בעי למימר דסובר כריב"ן כ"כ מהר"ש ועיין:

בתוס' בד"ה אלא לכור וכו' . מלי דכדי כתב כאן מהר"ש יצ"ו וז"ל וק"ק מי הכריח אותן לומר בפחות מכור דיוציא מיהת לפי חשבון הראוי להתחסר וכו' ואימא דקושטא הוא בפחות מכור כיון דאין להן מקום להטמין עצמן אינן אוכלות ממנו כלל ולא יוציא ממנו כלום דהא ריב"ן לא איירי אלא בכור ויותר וזה ודאי קושיא של הבל הבלים:

ועוד כתב ובדפוס חדש הגיהו בתוס' דאין להם ריוח להטמין בתיבה ומ"מ וכו' ורצונם דבכור אין לפירות ריוח בתיבה שיטמין אותם הנפקד שם אבל פחות מכור היה לו לנפקד להטמין הפירות בתיבה ולא יאכלו ממנו העכברים לכך לא יוציא ממנו כלום ומשום דאף בכור היה ראוי למקצת ממנו להטמין בתיבה לכך קאמרי מ"מ לפי חשבון כו' דא"א שלא יתחסר שהרי א"א להטמין כולו עכ"ל [ור"ל דמזה שאינו יכול להטמין אף דהוא פחות הרבה מכור שלם מ"מ צריך לנכות ט' חצאי קבין כמו מהרבה כורין שלימים דכך אוכלין מן המעט כמו ממרובה] וזה הבל הבלים:

מ:

גמ' דל תמניא שתותא וכו' . [אף דשתות יוציא לשנה שלימה לז"א דמסתמא] דמסתמא חנוני דמוכר מעט ומוכר כל השנה ולשנה יוציא לו חסרונות שתות ליין וכ"כ האשר"י בסמוך [על מה שחילק שם בין אם קנה ממנו בשעת עכירות השמן שאז מותר לערב אף לכשיזדקק אבל אם קנה בשעה שהשמן מזוקק אסור לערב] וז"ל ומיהו מדקאמר גמרא אי ערבת לי מעיקרא הוי מזבנינא ליה וס"ד דאיירי בחנוני אלמא אפילו בשעה שהשמן מזוקק מותר לערב כו' ע"כ צ"ל דסתם חנוני השמן אצלו מזוקק לפי שמעכב קודם שמוכרו:

בתוס' בד"ה במזופפין שנו וא"ת כ"ש כו' . [בא לישב קושית מהרש"א] דלעיל לא משני באתרא דמר חפו ובאתרא דמר לא חפו משמע לפי שסתם חביות רגילין לחפות שישמר היין בתוכו והמקשה דמקשה והא אי אפשר דלא בלע ודאי אסתם חביות מקשה דמחופין רק הבין שמחופין בקירא וכה"ג והשיב לו במזופפות וע"ז הקשו כ"ש וכו' [ולפי"ז אינו מובן הא"נ שבתוס']:

בתוס' בד"ה לדברי ר"י אסור כו' וא"ת לימא מותר כו'. כתב מהר"ש אין לפרש דלימא כיון דלא מחיל אמר ליה אי בעי לערבי לך מי לא ערבי לך כו' השתא נמי קביל דמצי למימר חנוני אי ערבת לי הוה מזדבן כו' ובסברת המקשה לעיל דלמא הכי ס"ל לר"פ [דאיירי בחנוני] אלא דר"ל דלימא מותר ולא מחיל ומקבל מטעמא דאמר השתא קבולי לא מקבל וכו' זבין וזבין כו' [ואדעתא דהכי קנית במ"ש התוספות] עב"ל מהר"ש ועיין:

בתוס' בד"ה זבין וזבין כו' כדי שארויח קצת. לכאורה נ"ל השמרים מייתר המוכר בדבסמוך [בד"ה לא אמרו] אבל אינו [מדקאמר אי בעי לערובי לא שרי לי' משמע דהשמרים רוצה ליתן וע"כ דרוצה להרויח לוג ומחצה שמן] רק ר"ל שהוא קנה מאה לוג יותר על השמרים וכדלעיל בעובדא דר"י [נראה שהבין דע"כ המ"ח שקנה הוא חוץ מהשמרים דהא שתות יוציא לבלע וקאמר איכא גולפא ושמרי] ומרויח לוג ומחצה שמן ועיין בפירוש רש"י [דלא משמע כן]:

בתוס' בדבור המתחיל לא אמרו כו' . וצריך ליתן טעם לפירוש השני למה שמרים יקבל לעולם אף אם יהיב ליה זוזי בניסן [דסתם מוכר שמן מזוקק כפירוש רש"י] וקשקיל בניסן במדה דניסן ודו"ק גם היאך מיושב בלא פקטים לפירוש השני וק"ל וצ"ל דס"ל מותר לערב שמרים אף בשמן צלול אבל פקטים דהוא דבר בפני עצמו אסור לערב בתוכו ועיין באשר"י [דלעיל] דלפי"ז מוכח מהכא [דאפילו המכירה בשעה שהשמן מזוקק מותר לערב] ודו"ק:

מא.

גמרא תרגמה ר' יעקב כו' שנטלו כו' תרגמה ר' נתן כו'. אין זה תלוי בתירוצם לקושית ר' יוחנן דלא הול"ל רק סיפא שהניחה במקום שאינו מקומה וגם רבי יוחנן ע"כ דמוקמי לסיפא כר"ע דבעי דעת בעלים ור"ע גונב קאמר צ"ל אי דס"ל דשואל שלא מדעת כו' או שנטל ע"מ כו' וכשינויא דג' אמוראי רק דחקו דהניחה למקומה משמע רק אינהו קאמרי למלתייהו לפרושי מתני' מ"ש יחדו מלא יחדו כפי' רש"י במתני' וא"ל עוד דאמאי לא מוקי מתני' כולה ר"ע היא וכי ס"ל לר"ע אף בלא יחדו בטלה מעדר היינו בגניבה אבל לא במתני' דהשואל ומה גם לסברת המקשה דניחא ליה מתני' גופיה דיחדו גרע [מדקאמר אפילו לא יחדו] אף שהניחה למקומה ויש ליישב ואי אמרת לסברת ר"ע דבעי דעת בעלים אין לחלק בין בגזילה לשאר היה מיושב הכל גם התרגמה ר' יעקב כו' תלוי כאן אבל אין בידי לחלק [בזה בין ר"ע לר' ישמעאל] ורש"י כתב והשבה בלא ידיעה לאו השבה היא וי"ל דוקא בגזילה דכתיב והשיב ועיין:

ברש"י בד"ה והא לא חסרה כו' בשומרין שאלה שלא מדעת בדבר כו' כצ"ל. ובמרדכי תירץ בע"א:

בתוס' בד"ה אי ר' ישמעאל כו' וא"ת מנ"ל כו'. דלפי סברת המקשה השתא דקאמר אפילו יחדו נמי טפי איכא לחיובי ביחדו אפילו בהחזירה למקומה משום דשינה אותה מתחלה ממקומה שלא מדעת בעלים אע"פ שהחזירה שם איכא לחיובי טפי מלא יחדו שלא שינה מקומה דכל מקום מקומה הוא:

בתוס' בד"ה שנטלה והגביהה כו' . ר"ל בנטלה והגביהה ע"מ לגוזלה כולה אע"פ שעדיין הכל בעין מיקרי חסרון כיון שהכל גזל ונוטל לעצמו הרי חסרה כולה מבעליו משא"כ בנטלה ע"מ לשלוח בה יד אם הכל הוא בעין ליכא חסרון כיון שלא הגביה אלא ליטול מקצת צריך לחסר האי מקצת ממנו כמ"ש בסמוך:

בתוס' בד"ה והא לא משכה כו' ומשני שהניח מקלו כו' כ"כ בחוזק עד שרצתה לפניו. [ולא כפשוטו שרצתה ע"י שהכישה במקל] דפריך ואמאי והא לא משכה מהיכא פסיקא ליה דלא איירי במשכה ע"כ מדתלי חיוביה במקלו ותרמילו כאלו זה לבדו גורם חיובו לז"א משום דהניח מקלו ותרמילו עליה לחודיה חייב והא לא משכה וכו' ומשני שהניח עליה בחוזק וכו' דהיינו כאלו משיכה מפורש בברייתא שהנחת מקל לחודיה גורם החיוב ואין צורך למ"ש מהר"ש משום דע"כ מיירי בעודן עליה הכישה במקל דהיינו משיכה ואינו דומה דאיירי בב' מקלות וז"א דלמא מקודם שהניחו עליה הכישה במקל (אחר) [זה]. עוד כתב ועוד למאי דמסיק שהכחישה במקל ע"כ שהכחישה במקלו ותרמילו שהניחו עליה והיינו חסרון של שליחות יד דוקא ע"כ וכ"ז דברים דחוקים:

מא:

גמ' לא תאמר שליחות יד בש"ש ותיתי בק"ו מש"ח וכו' . אין להקשות בה"א זה איכא למיפרך מה לש"ח שכן משלם תשלומי כפל דהשתא ליכא למימר קרנא בלא שבועה עדיפא כו' דאלו לא נאמר שליחות יד [בש"ש] קושטא הוא דש"ח חייב כפילא בלא שבועה כדלקמן או אינו אלא לדין וכו' דבלא"ה תיקשי הא מבעיא ליה שליחות יד לכדתניא לשבועה כו' אע"כ משום דתרתי שמעית מיניה וכמ"ש התוס' לקמן בד"ה חדא לדיו וכו' ומכ"ש למ"ש רש"י לקמן בד"ה אף כאן לשבועה וגם למדנו שנפטר מגניבה ואבידה בשבועה דמשמע דאלו ליכא גז"ש לא הוי ידעינן כלל דמיפטר ש"ח בטענת נגנבה רק אע"פ דמשלם חייב כפל אם באו עדים אח"כ שגנבו א"כ אין מקום לק"ו זה אלו לא כתיב שליחות יד נילף ק"ו ומה ש"ח שפטור מגניבה וכו' [דאי לאו גז"ש דשליחות יד היה חייב בגניבה ואבידה] אע"כ כמ"ש או יש לו שאר לימודים ובפרק מרובה פירש"י או אינו אלא לדין דש"ח שטוען נגנבה ישלם וכסיום דבריו דהכא וגם למדנו כו' דמשמע דבה"א אף שמשלם קרן צריך לשלם כפל אח"כ בבאו עדים ועיין בחדושינו בפרק מרובה:

בתוס' בד"ה קרנא וכו' מנ"ל דפרשה ראשונה כו'. דאי משום אבידה עיין בחדושנו פרק הכונס דכאן א"ל מכח גמרא מקשו [מדלא משני שם בהשואל רק שנויא דקרנא בלא שבועה כו'] דגם לפירוש ר"ש [שתי' מדכתיב כסף] הגמרא לא קאמר הכי:

בא"ד וע"ק ברייתא גופיה כו' . ר"ל לסברת המקשה הו"ל להקשות יותר חזקה שהברייתא מיניה וביה משובשת דאדרבה היא הנותנת כו' ולמה ליה למיפרך פירכא חיצונה ועוד לפי תירוץ השני דמשני דס"ל לסטים מזוין גזלן הוא ונשארה הסברא דכפילא עדיפא תיקשי אברייתא גופיה לפי האמת:

בא"ד וא"ת וכו' . לפי הבנת הפשט הלכה וכן לועי"ל דבסמוך דבדבור שלאח"ז דלכ"ע אף לר"י [דאית ליה דצריכה חסרון ז"ל מהר"ש ואינו. זה היה במוסגר ור"ל דלועי"ל לא מוכח דר"י סבר דצריכה חסרון והתוספות לא כתבו רק לכ"ע קרנא עדיפא] סבר רבא דקרנא עדיפא ויליף שפיר ש"ש מש"ח שלא תאמר דיו ואידך לגז"ש חוץ מהך ברייתא דהכונס דסברי בהדיא דלא יליף ש"ש מש"ח וא"כ לא מצי למילף דיו ולכדתניא [דדלמא תרוייהו לדיו] אם לא שנאמר כתירוץ הראשון גילוי מלתא וכו' והא דקאמר ר"י אינו משונה ר"ל ששניהם מיותרין דנילף משואל ולא אחד מיותר ואחד אינו מיותר כו' וא"כ י"ל דרב יוסף דבפרק הכונס ס"ל כרבא דאפילו לר"י קרנא בלא שבועה עדיפא ואח"כ שמעתי שגם מהר"ש נתעורר בזה:

בתוס' בד"ה רבא אמר וכו' פירש"י דסבר כו'. משמע דסברת ר"א נשארת הוא סבר כוותיה דכפל עדיף ולא מצינו למילף זה מזה ואפ"ה מיותר דנילף משואל אלא להורות שליחות יד אינה צריכה חסרון:

בא"ד גילוי מלתא בעלמא וכו' . אף למה דלא נאמר שליחות יד כלל בש"ח אפ"ה מצינו למילף מש"ש דשליחות יד חייב אף בבעלים ומקרי גם כן גילוי מלתא כיון דשניהם נלמדו משואל מק"ו וראינו [בש"ש] דסברת שלא מדעת בעלים לחייב יותר משואל אף בבעלים והה"נ בש"ח אם שלח בו יד שלא מדעת בעלים חייב אף אם תחלת שמירתו היתה בבעלים ומקרי שפיר גילוי מלתא:

בא"ד ועי"ל כו' וסבר רבא כו'. ושפיר גמר ש"ש מש"ח דהשתא ליכא לאוקמי תרוייהו לדיו או לאינה צריכה חסרון דא"כ לא נכתביניה בש"ש ונילף מש"ח בק"ו וא"ל דהשתא נמי דאתיא חדא דש"ח לאינה צריכה חסרון ודש"ש לדיו מנ"ל שלא לומר דיו בש"ח. דהא ודאי דש"ח לא יליף מש"ש דקרנא עדיפא דכיון דשליחות יד כתיב בש"ח מפורש ולא אתיא משואל לא נאמר בה דוקא שלא בבעלים ולא שייך בה דיו ומיהו אי לא הוה כתיב בש"ש לדיו והוי נילף מש"ח לא הוי מוקמינן ליה כלל הך דש"ח לאינה צריכה חסרון אלא לדיו לחוד וקשה דנוקמי האי דש"ח שלא תאמר דיו והך דש"ש לאינה צריכה חסרון ואכתי מנ"ל בש"ח דאינה צריכה חסרון דהא ש"ח מש"ש לא ילפינן ויש ליישב ודו"ק כ"ז דברי מהר"ש יצ"ו:

מב.

גמרא ואמר ר' יצחק לעולם ישליש אדם כו' . שנאמר יצו ה' אתך את הברכה באסמיך זו מעות המונח באוצרו ובכל מעשי ידיך זה עסק סחורתו וברכך בארץ אשר ה' כו' זה קרקע כן מצאתי מוגה בגמרת מהר"ע ז"ל:

בתוס' בד"ה אמר שמואל כו' . צ"ע אם שמרם בקרקע מאה אמות כו' כצ"ל:

בא"ד וכן בתר הכי דמייתי לא אם אמרת וכו' . אבל לעיל [דקאמר מה לש"ח כו'] יש לומר דפריך שכן משלם בכל תביעותיו אבל המקשה דפרק הכונס דלא אסיק אכתי אדעתיה הך סברא מדפריך איתיביה וכו' ואי לסטים מזוין גנב הוי וכו' [הוכיחו שפיר]:

בא"ד דבלא"ה נמי מצי למימר ולטעמיך כו' בבעלים. וא"ל תיקשי זה לפירכא אק"ו דשואל [שהביאו בסמוך אף למאי דמשני לסטים מזוין גזלן מ"מ מה לש"ש שכן משלם כפל בבעלים] דאי בש"ש פטור בשואל נמי דינא הכי וק"ל:

בא"ד ולרבה אית ליה בסוף הפועלים כו' א"כ תמצא גניבת אונס כו'. רבה לא הזכיר מעולם ובא גנב רק בא ארי ודרס כו' וכן צ"ל ע"כ למסקנת תוספות פרק הכונס [דגניבת אונס חייב] וכן הכא בסמוך דנאדו מסברת דהאין לתרץ הואיל וחייבה רחמנא גניבה וכו' מכח לסטים מזוין דרב יוסף [דפוטר] ולא מכח רבה [דפוטר בעייל בעדניה כו' אע"כ משום דלא הוזכר שם גנב] רק התמיהה היא אי עייל בעידנא דעיילי אינשי דפטור אם בא ארי מה לי ארי או גנבי ומ"מ צ"ע היאך תליא זה ברבה [ולא תמהו דמ"ש משאר אונס דפטור] ועיין. ויש רוצין לישב דרבה ודאי לית ליה הך סברא [דגניבת אונס חייב] דהא קאמר בהדיא דאי על וכו' פטור על הכל אבל ר"י לא הזכיר רק לסטים מזוין וכו' והוא מילי בעלמא בעיני ומה שיש תו לדקדק בדיבור הזה ומה שכתב מהר"ש עיין במ"ש בפרק הכונס ומ"מ יש לדקדק כיון דלסטים מזוין גנב הוא וחייביה רחמנא [בשואל] א"כ מאי מקשה גניבה בשואל מנין כיון שנלמד גניבה באונס כ"ש בפשיעה ודאי תוס' כתבו כ"ז השתא למאי דמשני גזלן הוא אבל מ"מ יקשה מאי פריך למ"ד גנב מה לש"ש וכו' תאמר בשואל שאינו חייב כפל בטוען טענת לסטים משום שחייב בקרן להכי יפטר בגניבה בפשיעה או באונס כלפי לייא גם למה ליה לברייתא ללמוד מש"ש [הא כ"ש מלסטים מזוין] וצריך לחלק אף למ"ד גנב בין לסטים לשאר גניבה באונס [ולהכי ליכא למילף מיניה דין דגניבה כלל אפי' בפשיעה] והתוס' עצמו כתבו דהא בלסטים מזוין פטור אע"ג דגנב הוא [משמע לכאורה דס"ל בלסטים מזוין פטור משום גניבת אונס ולא ס"ל לחלק] מיהו גם משם משמע שיש לחלק מדלא הכריחו כפשוטו דגניבת אונס פטור מלסטים מזוין למ"ד גנב הוא ועיין:

בתוס' בד"ה שאין הכלב וכו'. וי"ל דהכא יכול לפנות המפולת תירוץ זה רעוע בעיונך שמה בגמרא דפסחים ע"ש:

מב:

גמרא ואי דשהה שיעור לאתויי ליה כו' . [ה"ה דהומ"ל] אי בא מהרה שהיה של פקדון סמוך ושל בעה"ב רחוקים דדוחק לומר דאז פשע [השליח] דאי גם הסמוכין שלו אמאי אמר ליה תרמיי' מרחוקים [דסוף סוף הבעה"ב גלי אדעתיה דניחא ליה]:

ברש"י בד"ה משלם בקרא וכו' הלכה כר"י וכו'. וכ"כ התוס' שהיה מספקא ליה אי זה דומה לשוכר פרה וכו' ופשיט דדמיא לדר"י והא דמשלם בזול דינא הוא ולפירש"י עדיף טפי דפשיט כיון שאין כאן פשיעה כ"כ עשה פשרה ולא נתחוור לי שפיר דהא לעיל כתבו דטעמא דר"י הוא משום דאמר ליה דל אנת ודל שבועתך וכיון שאין השוכר יכול לפטור עצמו מן המשכיר אלא בשבועה יכול לומר דל אנת וכו' וכן עדים [יכול לומר דל עדים] אבל היכא דליכא למימר הכי משלם לשוכר כגון היכא דהוי [המשכיר] גופיה אצל המיתה כמ"ש לעיל דף ל"ה ע"ב בד"ה תחזור פרה וה"נ ליכא למימר דל אנת כו' אם לא שיאמר דל טענתך שהרי יש לספסר תביעה על היתומים והן יכולין לפטור עצמן מן הדין אך הוא אומר אי אפשי כלל בטענת' ואשתעי דינא בהדי בקרא משא"כ לעיל אי הוי גופי' בשעה שמתה אין כאן תביעה כלל על השוכר ועיין:

ומשלמין דמי בשר בזול. המאור פירש פירוש אחר משום דלשחיטה היה עומד והיה נגוד וכחוש דלא הו"ל ככי ושיני ואין אדם לוקח בשרו אלא בזול מכל שאר בשר ולא הוי ה"נ פשרה כלל וכתב הרמב"ן ז"ל דאין זה נכון דכל בזול פחות ממה ששוה בשוק הוא ואם נותן לו כמו שאדם לוקח בשרו של זה אין זה דמי בשר בזול אלא בשויו הוא והעלה כפירוש התוס' שמשלם כשער של עכשיו שהוא שער הזול כיון שלא היה יכול להמתין וק"ל:

לעיל בעובדא דקרטליתא כתב הרא"ש ולא מחייבין לאשתבועי דלא אמר לה דלאו דידיה הוא אע"ג שטענה זו גורמת כל הפטור דמי יזקיקנו לו לידי שבועה זו שאין המפקיד יכול לטעון אלא שמא אמר לה והיא טוענת ודאי שלא אמר לה וגם בנה אמר כן ע"כ. וע"י גלגול שבועה דאותיביה בקרטליתא לא משבעינן לה הואיל וגם בנה אמר כן ובלא"ה עיין בסי' צ"ד [ס"ב דאין מגלגלין טענת שמא של תובע אלא במה שיש רגלים לדבר] והא דמשבעינן לספסרא שלא ידע פירש הרא"ש דקרוב לודאי הוא ספסרא בקי במומי בהמה גם עיין בהם ודמיא לסלע שנפל משנים וכו' רק איפכא קשה וז"ל הרמב"ן במלחמותיו והתימה למה הוא חייב הרי הוא כאומר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע שהוא פטור שכיון שאינו יודע אם נתחייב באותה שמירה אם לאו פטור הוא כענין מה ששנינו שאולה מתה ביום שהיתה שאולה מתה והלה אומר א"י חייב והוינן לה מנה לי בידך והלה אומר א"י הוא דפטור ואוקמוה כגון שיש עסק שבועה ביניהם וה"נ אמאי נוטל כלל זהו שאלה [ור"ל שהבקרא יאמר א"י אם אני חייב לך דדלמא אתה היית יודע וא"כ אין אני חייב בשמירה. זה היה במוסגר] והתשובה בזה שכיון שהבקרא בשעה שמתה ש"ש לספסר הוא ע"ד תחזור פרה לבעלים והרי לא שמר כראוי ונתחייב מעתה בתשלומין וזו אינה דומה למשנתנו דהתם א"י שהוא שואל עליו בשעת אונסין אבל זה מודה בחיוב שמירתו ואין טענת פשיעת הבעלים פוטרת לו כלום בשמא [ידע] אבל מחייבין את הבעלים שבועה שזה כלל גדול בדין כל שנוטלין ממון בדבר שאין הלה יודע נשבעין ונוטלין ע"כ. וז"ל הר"ן ואינו יכול לומר הבקרא איני חייב לך כלום דהא אומר מנה לי בידך והלה אומר אינו יודע פטור שהרי מת השור קודם ששילם הספסרא ליתומים דא"כ כבר נתחייב הבקרא ליתומים ואינו יכול לפטור עצמו בספק זה לומר שמא ידע הספסר משום דהספסר במקום יתומים קאי כיון ששילם להם ואין היתומים רשאין לעשות סחורה בפרתו שלו וחוזרת לבעלים הראשונים הלכך דמיא למנה לי בידך וזה אומר איני יודע אם פרעתיך ע"כ. ויש להרמב"ם פירוש אחר בשמעתין עיין בח"מ סי' רל"ב ובב"י [שהרמב"ם פוסק שהספסר פטור מלשלם ולכאורה לא משמע כן מהאי עובדא] ותמצית הפירוש הוא דכד אייתינן ספסרא הוי מרא דתורא פטור דלא הכיר [במום השור] ולא אמרינן מ"מ הטעה אותו וצריך לשלם דהו"ל [ללוקח] לאודעינהו דהיה לו לבדוק השור ולהחזירו קודם שימות והיה הספסר מחזיר לבעלים הראשונים ולית לן לספוקי אלא אי משלם אפוטרופוס או בקרא ואמר היכי נידייני' וכו' נימא לאפוטרופוס וכו' לימא לבקרא וכו' ולא אמר נימא למוכר כו' מש"ה אסקינן משתבע ספסירא דלא ידע ומיפטר ומשלם בקרא ליתמי דמי בשר בזול דש"ש דיתמי הוא:

ותשובת הרא"ש דביצים וכו' [שפסק דאם הביצים מוזרות צריך המוכר להחזיר ללוקח וכתב הטור שזהו דלא כרמב"ם] לא דמיא להאי מלתא כלל כמ"ש הרב ב"י ז"ל שאין דרכן של ביצים [לבקוע אותן] ובעיניו פשטא דמלתא כן הוא [כפירוש הרמב"ם] ובעיני הוא דוחק גדול בפשט הלכה והוא נגלה דלפי"ז ספסירא או מוכר בעה"ב וליתא קמן דנשלם מניה שוין הן ולעיל הקשה מאי מספקא ליה סוף סוף בקרא ש"ש דיתמי הוא איבעי ליה לעיוני:

ויש עוד להראב"ד דרך אחר הביאו האשר"י שלא מדינא דתחזור פרה לבעלים הוא אלא מטעם דכ"ז שלא ידעו היתומים אין המקח קיים דשמא הוא בעל מום ועומד השור לחזור לבעלים ויחזיר להם הדמים צריכין הן לשומרו עד שיחזירוהו לבעלים שנמצא היתומים שומרי שכר על השור בשביל מעותם:

ברש"י בד"ה מהא רמי וכו' . ואח"כ מתחיל הדיבור מאידך של פקדון:

בתוס' בד"ה כל המפקיד וכו' שלא פשעה. דאותביניה בקרטליתא שהיא שמירה כראוי למאי דסברה שהוא מעות הניתן להוצאה שהוא של בנה דאל"כ למה תשבע הא איהי לא ידעה דשל פקדון הוי ואף אם פשעה מה יש לו דין עלי':

תוס' בד"ה נימא כו' וקשה כו'. לכאורה י"ל דהתם איירי במינוהו ב"ד כדקתני ואם הוחזקו נגחנים ב"ד מעמידין להן אפוטרופוס כדבסמוך והכא איירי במינוהו אבי יתומים אך סמכו אירושלמי:

מג.

בתוס' בד"ה מאי אריא כו' . לא הקשו לר"נ בקצרה דמסתמא לא פליגי וגם ר"נ גופיה אמר בשמעתין דבר תורה מעות קונות וכו' השתא נמי יאמר לו נשרפו מעותיך דאונס הוא ופטור לר"נ דהשתא לא צריך לדיוק דבלן גם לא נסתיים משם [דאסור להשתמש] לר"נ דכיון דאף דשרי להשתמש לא הוי אלא ש"ש לכן נתן לספר לא מעל כדבשמעתין דפריך ר"נ לר"ה מאי אריא הוציא וכו' גם לר"נ לא יתורץ בועי"ל [דלר"י ור"ה כו' שיכול להשתמש בהן כו' דלר"נ אף אם מותר להשתמש ש"ש הוי] ודוחק לומר דכיון דשרי להשתמש לאו כל כמיניה לומר נשרפו וכו' דמסתמא שימש בה ובנתן לספר [דלא מעל] לענין מעילה מהימנינן ליה דלא שימש דהא הכא בשמעתין גבי פקדון פטור מאונסין לר"נ אע"ג דשרי להשתמש בה [אלמא דמהימנינן ליה דלא שימש] אך הא דשמא יאמר לו נשרפו כו' אין פירושו שישקר רק ר"ל שמא באמת יפול דליקה באונס ולא טרח ומציל כדלקמן בהזהב בהדיא לכך אוקמוה ברשותיה שיכול לחזור בו אם נתיקרה וירויח ויחזור מן המכר כו' כדלקמן א"כ לר"נ כיון דהוי ש"ש צריך לטרוח ולהציל [אבל על החטים לא הוי ש"ש אי הוי מעות קונות] או דיטרח ויציל משום הנאה שיהיה יכול להשתמש בהמעות ועדיף זה יותר מטעמא דשמא יתייקר וכו' לכן מקשו כיון דאסור להשתמש וכו' ולא הוי אלא ש"ח וכו' וק"ל. ועיין בעירובין בפרק חלון דף פ"א ע"ב בד"ה שמא יאמר לו נשרפו חיטך בעליי' וכו' שם תירצו עוד באופן אחר דמעות נוח לשמרן ואין טורח בהצלתן כמו פירות דאינו יכול להציל אלא בטורח גדול ומזה יצא לו למהר"ו כ"ץ ז"ל שכתב כן בסי' קצ"א הך תירוצא והתוי"ט כתב עליו ותמיהני וכו' דזו מנין לו וגם התוס' לא חילקו בכך. ועיין עוד שם בתוס' שהאריכו קצת ע"ש שמשמע דש"ש מחויב לטרוח ולהציל:

בא"ד ועי"ל דלר"י וכו' . מ"מ לר"ל לקושיא השניה דפוסק על הגדיש צ"ל תירוצים הראשונים:

מג:

גמ' אלא פשיטא כשעת הוצאה מבית בעלים. ור"ע ביתר פליג או חפילו אחסר ולא תיקשי מתני' דכל הגזלנים כמ"ש בסמוך בד"ה ר"ע:

גמ' אלימא רבא דאמר כב"ש. ואף דאיהו יליף לה משואל ומצריכו לתרוייהו חד דלא בעי חסרון וחד דלא נימא דיו ולב"ש כתיב בגופיה על כל דבר פשע כדבסמוך ולא הוצרך א' לדיו מ"מ אפשר דרבא יאמר דטעמא דב"ש משום יתורא ועיין:

בתוס' בד"ה ר"ע וכו' תימה וכו'. נראה לפי' הרי"ף והרמב"ם במשניות [דאיירי הכא] בשבח שע"ג גזילה והוא כמו שאמר רב זביד פרק הגוזל קמא [דבשבח שע"ג גזילה כגון שנטענה אצלו ולא גזזה אף לר"י דנגזל והכא דלב"ה דגזלן הוי וסברי דר"י איירי בגזזה] ע"ש בפירש"י אין מקום לדבריהם ופירוש כשעת תביעה אם היתה טעונה [אז] משלם טעונה כמו שהיתה בשעת התביעה [ולא מהני מה שגזזה אח"כ משום דבשעת התביעה נתחייב גם בהגיזה שעליה דשבח שע"ג גזילה דנגזל כרב זביד] ועיין. ואינהו מפרשי שאם גזזה לר"מ וב"ש משלם כשווי הגזיזה עתה בשעת תשלומין ולר"י וב"ה כמו שהיתה תחלה בשעת הוצאה מן העולם ור"ע ס"ל כשעת התביעה ולזה מקשו אי ס"ל שינוי קונה בשעת גזיזה קנאו למה ישנם שוויה עתה בשעת תביעה וכר"י דס"ל נמי שינוי קונה משלם כשווי דשעת גזיזה בעין ואי אינו קונה וא"כ [לא] פליג עם ב"ש דס"ל נמי שינוי אינו קונה [רק] בשבחא דאחר שעת התביעה לז"א אם נתיקרה או הגדילה וגזזה אחר התביעה נמי יהא כו' ועוד דקאמר ומודה כו' וגם כי יגזזנה שיהיה השינוי במה שגזזה אפ"ה שינוי לא קני אבל אי ס"ל שינוי קונה י"ל דהשינוי הוא כשגזזה וכו':

בסה"ד ור"ע פליג אזול ויוקר. וס"ל בפקדון דבהיתירא אתי לידיה משעת תביעה הוא דמיקרי גזלן כדכתיב ביום אשמתו ואית ליה נמי מתני' דכל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה ועיין:

מד.

גמרא אמר לעבדו ולשלוחו מנין וכו' . והוי מעילה וטביחה ושליחות יד ג' כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין לכ"ע ובעלמא אין שליח לדבר עבירה כדאיתא בקידושין דף מ"ב ומהר"ו כ"ץ ז"ל כתב בש"ע שלו ע"ז נראה דהיינו דוקא שלא ידע השליח שהוא של אחרים או שאינו בן חיובא או שאין לו לשלם דהא אין שליח לדבר עבירה ע"כ וזה אינו. עד הנה עזרני ה' בסוף הקיץ שפ"ז: