מהר"ם שי"ף על הש"ס/בבא מציעא/פרק ב

כא.

ברש"י בד"ה ברה"ר שהכל דשין עליהן כו' . היינו אליבא דרבה דס"ל סימן העשוי לידרס לא הוי סימן ולרבא איירי דוקא באין בו סימן וכמ"ש התוס' ואיתא לקמן דף כ"ג:

בתוס' בד"ה כריכות ברה"ר כו' לא הוי שיפלו כו'. ומ"מ לא הוי יקירי כאלומות דאף ברה"ר נוטל ומכריז ויקירי יותר מעיגולי דבילה וככרות של נחתום ואע"ג דקאמר עלייהו ע"ב בסמוך אגב דיקירי מידע ידעי [ואפ"ה איירי בהו דרך נפילה]:

בא"ד וי"ל דה"מ כשמצא במקום המוצנע כו' . וכריכות ברה"י איירי נמי בשדה זרועה ומקום הפקר לכך נוטל ומכריז כיון שיוכלו הבעלים לתת בהן סימן מקום [דאי אינו מקום הפקר ומשתמר לגמרי אפילו ביש בו סימן אסור ליגע בו כמ"ש התוס' לקמן דף כ"ה ע"ב בד"ה אחר הגפה]:

ובגמ' דמקשה אי דרך הינוח אפילו בציר מהכי נמי לא אין להקשות דלמא ס"ל סימן העשוי לידרס לא הוי סימן ומקום לא הוי סימן ואפילו בדרך הינוח ה"ז שלו [וציבורי פירות מטעם מנין] דמקשה לדבריו דאמר קב בד' אמות הא יותר חייב להכריז ע"כ ס"ל אי בדרך הנחה מקום הוי סימן ועיין:

כא:

גמרא בדבר שיש בו סימן כו' דלכי ידע דנפיל כו'. נראה שר"ל דאלו הוה ידע שנפיל מיניה לא הוה מייאש ואע"ג דהשתא מיד כשנאמר לו מייאש [לאפוקי דלא נפרש דלכי ידע דנפיל מניה היינו דמיד כשנודע לו דנפיל מניה לא מייאש ואע"ג דהשתא היינו אח"כ מייאש] וכן משמע מלשון רש"י שמפרש לבסוף לאחר שמצא זה ולא לאחר הידיעה וכ"כ התוס' ותפסו דלכי נפיל מניה [ולא נקטו מלת ידע] ור"ל באותו פעם לא הוי (ידע) [עומד] לייאש ואע"ג כו' אקראי בעלמא:

גמ' התם נמי אגב דיקירי כו' . האשר"י כתב עיגולי דבילה וככרות של נחתום ומחרוזין וחתיכות דמידי דמיכל נינהו חשיבי ליה וממשמש בהו והוי יאוש מדעת וגיזי צמר ואניצי פשתן אגב יקירייהו כו' נראה שהיה גירסתו ת"ש עיגולי כו' שאני התם דמידי דמיכל נינהו כו' ת"ש גיזי צמר כו' וכ"כ מהר"ש יצ"ו. והב"י כתב שאפשר שמפרש יקירי מלשון יקיר ולא משמע כן וק"ל:

מ"ש הר"ן דמקשה לעיל בוכמה כו' אי דרך נפילה אפילו טובא נמי כיון דאין לו בהן סימן איאושי מייאש ואפילו אליבא דאביי דקי"ל כוותיה דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש הכא יאוש מדעת הוא דפירי טובא מקב חשיבי ועוד שיש להם משקל ומכביד על נושאם וכו' ולא ידעתי מי מכריחו לדחוק לזה ובגמרא לא משמע כן דהא מקשה אח"כ מניה לאביי ומשני במכנשתא דמשמע דאי לאו הכי הוי שלא מדעת ואי משום אדמקשה ומנ"ל להקשות אי דרך נפילה כו' הא ודאי לדבריו מקשה וכמ"ש מקודם [בתוספות בד"ה כריכות] ועיין. אח"כ מצאתי בח"מ סי' רס"ב כתב הטור בשם הרמב"ם ז"ל מצא פירות מפוזרין דרך הנחתן לא יגע בהן דרך נפילתן הרי הוא שלו וכתב הטור עליו ולא נהירא דבגמרא מוקי למתני' דמצא פירות במכנשתא דבי דרי שמדעת הונחו שם ונתיאשו הבעלים בקב בד' אמות הא לא"ה אסורין לפי שלא ידעו הבעלים שנפלו שיתיאשו מהן ודאי אם דרך כפילתן מוצא שם וידוע שנתיאשו מותרות אבל סתמא לא וכו' וכתב הרב ב"י בשם חכם אחד דברי הרמב"ם נהירין וברירין דהא דמקשה ה"ד אי דרך נפילה אפילו טובא נמי גם אליבא דאביי דהלכתא כוותיה מקשה דכיון דיקירי מידע ידעי כבעיגולי וכו' והא דמותבינן לאביי ממתני' ומתרצינן ליה במכנשתא דבי דרי היינו מקמי דידע טעמא דיקירי אבל לבתר דידעי לה מתניתין בכל אנפי מתוקמא לאביי וכ"כ הרמב"ן אליבייהו [דהרי"ף והרמב"ם]:

מהר"ש מקשה לוקמי כולה מתני' בדרך הנחה וכמ"ד סימן העשוי לידרס לא הוי סימן ומקום לא הוי סימן כמ"ש התוס' לעיל בד"ה כריכות ברה"ר [והוי אבידה מדעת בהניחו במקום שאינו משתמר]:

ברש"י בד"ה עם נפילתה כו' כיון דידיע דנתרא כו'. השתא לרבא קיימינן ולמה לי ידיע ועיין:

בתוס' בד"ה ת"ש כו' ואע"ג דאיכא סימן. אין ר"ל ומקשה באמת אתרוייהו דהא לא יתורץ אף שעשוי למשמש ויש כאן ידיעה מ"מ לא עשוי להתיאש כיון שיש בו סימן ע"כ צ"ל כיון שרבים מצוין שם מתיאש ומ"מ אלימא ליה לאקשויי בדבר שיש בו סימן הא הוי יאוש שלא מדעת וכעין זה כתב מהר"ש וחזרתי בי שר"ל דמש"ה אלימא דברייתא משמע בכל ענין שלו אפילו ביש בו סימן דהא הברייתא משמיענו זה לרבותא קצת כיון דמסיים ובכל מקום שהרבים מצוין מפני כו' ומש"ה משמע ליה נמי דברייתא מיירי אע"ג דכשזה הגביה כו' [כיון דחזינן דברייתא מיירי בכל ענין. וכ"ה בש"מ בשם גליון] ועיין:

בתוס' בד"ה ופטורות ממעשר במסכת פאה מוכח דדוקא בהפקיר כו' . משנה ערוכה היא סוף פ"ק דפאה ונותן משום הפקר ופטור מן המעשר עד שימרח:

ומ"ש גבי הקדש כו' הוא בהדיא בסיפא דהך מתני' המקדיש ופודה חייב במעשר עד שימרח:

ומ"ש פרק האומר לא ראיתי שם מידי:

בא"ד ואפילו זכה בהן המוצא כו' . ופשיטא אם הפקיר קודם שנתייבשו ולא זכה עד אחר שנתייבשו:

בתוס' בד"ה תאנה נמי כו' דבזה מתרץ הגמרא מה שהקשינו וא"ת וכו'. אבל לגירסת חזותו א"ל כך דא"כ יש לו קיצור לתרץ תאנים הוא הפקר ובשאר אילנות ילמדו האמת וצריך לפרש נימסת ולא ניכר חזותו מיהו רש"י פירש אף לגירסת חזותו נמאסת ומפקיר ולא ירד לסברת התוס' ודבריהם מובנים במעט וא"צ לאריכות המפרשים וק"ל. ואעתיק לשון מוהר"ש אף שאין צורך וז"ל פירוש לדבריהם לאותה גירסא הואיל וזיתו מוכיח קושטא דמתרץ גם לרבא כמו שהקשו התוספות בפשיטות כיון דידע המקשה והוי ניחא ליה לאביי דבדין אין לתלות בעוברי דרכים אלא באילן א"כ לרבא ג"כ י"ל דלכך לא מיאשי הבעלים בזיתים וחרובין כאשר הוא האמת שאין לתלות אלא באילן ואפ"ה בתאנים מתיאש משום דמפקירה כיון שהיא נמאסת אבל לגירסת רוב ספרים שהוסיף לתרץ לרבא הך סברא הואיל וחזותו כו' ומשום דבר שיש בו סימן נגעו ביה דמודה בה רבא כמ"ש רש"י לקמן בשמעתין דהשתא לא מתרץ לרבא בפשיטות כסברת אביי דאפילו באין בו סימן ע"כ אית לן למימר דתלמודא אית ליה דא"ל לרבא הכי דא"כ תקשי לך בתאנה אמאי מותרת ולית ליה לתלמודא לאותה גירסא הך סברא דתאנה כיון דנמאסת מפקר לה דא"כ הוי מתרץ הש"ס לרבא בפשיטות כקושית התוס' וכו' וק"ל:

כב.

גמרא אלא גנב מי קחזי ליה. דמשמע דבכל גוונא איירי אף במידי דאין דרך למשמש שידע:

גמ' אלא הכא במאי עסקינן כו' . במקצת ספרים ראיתי מוגה [קודם דמסיק אלא הכא במ"ע פריך אשינויא דשויא שליח] א"ה אימא סיפא ואם לאו אין תרומתו תרומה ואי דשויא שליח אמאי אין כו' אלא הכא במאי עסקינן כו' כלך אצל יפות אם נמצאו יפות כו' שפיר קאמר ואם לאו מילי דכדי קאמר ולא ניחא ליה בהא:

ברש"י בד"ה שטף נהר כו' . פירושו אין מבוררין לנו וכקושית התוס' ובח"ש רצה ליישבו בדוחק ע"ש:

בתוס' בד"ה שטף כו' . סברת המקשה דאיירי ביכול להציל אם רודף בשעת שטיפה ע"י שעקילי ופשורי יעכבן ויקחום שם ואף אם יקחנו אחר יחזירנו אע"פ שאין בו סימן לפי שרודף מיד ניכר שהוא בעליו ולכן בסיפא אם בעלים מרדפין חייב להחזיר ואם עמדו שם ולא רדפו הרי זה שלו דודאי הוי יאוש ואפילו אומר שלא נתיאש וזהו הרישא אם נתיאשו שזה מקרי ודאי יאוש כאלו אמרו בפירוש הואיל ועמדו שם הא סתמא שלא היו הבעלים בשעת שטיפה לא נתיאשו עד שידע ואז כבר אינו יכול להציל כו' לא ותיובתא דרבא דא"ל אם נתיאשו לאפוקי רדפו דא"כ ליתני סתמא הרי הוא שלו ומשני ביכול להציל אפילו שלא רדפו בשעת שטיפה שיש באבידה סימן ופירוש ואם נתיאשו כמשמעו אם שמעו דמייאש בהדיא דאמר ווי לחסרון כיס כו':

ומ"ש בקל וכו' ודאי האי דזוטו של ים איירי באינו יכול להציל כלל וליכא לאוכוחי מניה אלא דע"כ מיירי הכא ביכול להציל [אבל לא מוכח דבקל] וכתב מהר"ש שדקדקו כן דע"כ צ"ל הכי לסברת המתרץ דמוקי לה דיכול להציל ע"י הדחק אף אחר שטיפה וא"כ בשעת שטיפה ע"כ דיכול להציל בקל דמש"ה באין מרדפין הוי יאוש כמ"ש התוס' ולדברי המקשה נמי הא לא אסיק אדעתיה הך סברא דיכול להציל ע"י הדחק ע"כ כן אבין דבריהם ומעתה לא אדע מ"ש בטור ח"מ סי' רנ"ט נפלו בו קורותיו ועציו כו' שהוא דבר שאין בו סימן אם מרדפין הבעלים אחריהם אז הוכחה שהן שלהן ומחזירין להן והוא שיהיה בענין שאם היו עומדין שם הבעלים ורואים ששטף היו יכולין להציל מיד וכו' ע"ש וצ"ע וצ"ל דה"ק אם הבעלים מרדפין וכו' והוא שצריך שיהיה בענין שאם עומדין שם כמו שהוא האמת [דמיירי בעומדין שם] היו יכולין להציל מיד [ועיקר הכוונה דמיירי בענין שיכול להציל מיד] ור"ל שעומדין על שפת הנהר אצל מקום השטיפה שמרדפים תיכף ומיד אחריו או מהופך היא זה וצ"ל או אפילו אם אינן שם וכו' והוא שיהיה בענין שאם היו עומדין שם וכו' אבל אם הוא בענין שלא היו הבעלים יכולין להציל וכו' ר"ל שאם היו עומדין שם הבעלים לא היו יכולין להציל מיד לרדוף אחריו ממקום ששטף רק היו עומדין רחוק ממקום השטיפה וקודם שהיה מגיע לשפת הנהר הקורה הולך למרחוק וכו' או אם עומדין שם כששטף ונתיאשו שלא רדפו כו' והכי דייקי ליה לישנא דתוספות לפי שרדף מיד דמשמע אם אינו רודף תיכף אחר הקורה לא יכול להציל כיון שאין בו סימן ולא ניכר שהוא בעליו וה"ה אם רודף מיד רק עומד מרחוק ג"כ דינא כך מ"מ מה שסיים (אבל כו') [ואם הוא סתמא וכו'] צ"ע ועיין בב"י שמפרש (אבל כו') [ואם הוא סתמא] בפלוגתא דאביי ורבא דאם נתיאשו שבברייתא ר"ל אם ידוע שנתיאשו דהיינו שהבעלים עומדין בכאן ולא רדפו משא"כ כשאינן בכאן אף אם נודע להם אח"כ לא ידיע למפרע:

בא"ד והכי פירושו אם נתיאשו דהיינו שהיו שם בשעת כו' . דא"ל דוקא נתיאשו בפירוש דא"כ תיקשי ליה דיוקא דסיפא טעמא דמרדפין וכו' כדמקשה בסמוך אע"כ אם נתיאשו הכי פירושו שלא רדפו וזה פשוט ועוד דכיון דבדבר שאין בו סימן איירי אין סברא דבעינן יאוש בפירוש:

בא"ד וא"ל כו' וע"י סיפא ידעינן כו'. דה"א דאיירי שיכול להציל ויש בו סימן ואם נתיאשו בודאי הוא שלו אבל באינו יבול להציל אפילו אם מרדפין לא מהני או סתמא ה"א דהוי יאוש כרבא קמ"ל סיפא וכקושית א"ה בגמרא מאי אריא מרדפין [אע"כ באינו יכול להציל כו'] וק"ל:

והקשה מהרש"א דאכתי ליתני רבותא בסיפא דאפי' סתמא שלא היו שם בשעת שטיפה לא אייאוש ומכ"ש מרדפין ומדיוקא דקתני סתמא שלא היו שם בשעת שטיפה נדייק שפיר לאפוקי שהיו שם בשעת שטיפה ולא רדפו וידעינן שפיר דאיירי באינו יכול להציל ע"כ. ולפי האמת דשמעתין לרבא ג"כ ק"ק ליתני בסיפא סתמא דלא היה שם בשעת שטיפה חייב להחזיר דבדבר שיש בו סימן לא אייאוש וכ"ת דה"א דאיירי ביכול להציל באותו ה"א ליתני אפילו הם כאן ולא רדפו ועוד דעדיין נוכל לומר דברייתא איירי באינו יכול להציל כלל וכסברת המקשה וכ"ז יש ליישב:

בתוס' בד"ה אם יש יפות כו' ניחא ליה מעיקרא משום מצוה אבל אאביי ודאי מקשה שפיר דבשלמא לרבא טעמא דיש בו סימן אע"ג דמיאש השתא מעיקרא לא היה עומד ליאש אבל גבי תרומה כיון דהשתא ניחא ליה מעיקרא ג"כ משום מצוה מסתמא ניחא ליה אבל לאביי טעמא אע"ג דעומד ליאש ומיאש בודאי עם כל זה הא לא ידע כו' :

כב:

גמרא טעמא מאי לאו משום דלא אמרינן כו' . היה נראה לחלק דשאני הכא דלא היה עומד לכך כדבר שאין בו סימן שהיה עומד ליאש דהא העלה פירות לגג ליבשן:

גמ' ת"ש כריבות ברה"ר כו' רבה היכי מתרץ כו'. ובלא תרוייהו י"ל מקום הוי סימן וסימן העשוי לידרס לא הוי סימן וטעמא דאלומות מסתמא הוי דרך הינוח דכבידין נינהו ובכריכות ברה"ר שלו דעשוי לידרס לא הוי סימן ומקום (ברה"ר) ג"כ אינו סימן [דשמא דרך נפילה] וברה"י נוטל ומכריז משום שיש בו סימן ואלומות גם ברה"ר הוי מקום סימן כיון דיקירי מסתמא הוי מדעת וזה דוחק:

בתוס' בד"ה איסורא כו' אלא לא אצטריך אלא כי לא ידע ואע"ג דלכי ידע לא מתיאש. כן הגיה מהרש"ל ולפ"ז צריך לדחוק דלמא היקישא בזו בידע ולא מתיאש או לא ידע ולא מיאש ובדלעיל בדבר שיש בו סימן כ"ע לא פליגי דצ"ל כיון דבהיתירא מיירי ע"כ במכ"ש בלא ידע ומיאש דשרי כל מה שנכלל בהיתירא הוה קאי באיסורא ולא צריך רק לשלול דלמא היתירא מיירי דוקא בידע ומיאש ועוד י"ל איזה דחוקים וכולם אינם ברורין ומסתבר לי יותר בלי הגהה שכוונתם לידע לא אצטריך קרא להיתירא ע"כ לא אצטריך אלא ללא ידע ואע"ג דבזוטו של ים לכי ידע מיאש אפילו בדבר שיש בו סימן כיון שהיא אבודה מכל אדם ואין לחלק כלל בין יש בו סימן לאין בו סימן הכל הוי יאוש וא"צ קרא לכי ידע אפילו לא מיאש דסוף סוף הוי יאוש כיון דאבוד מכל אדם ולא אצטריך רק לחלוקת לא ידע דהוי יאוש שלא מדעת וכיון דאצטריך ללא ידע לא מחלקין בין יש סימן או אין סימן דבזוטו של ים הכל שוין ולשניהם צריכא קרא ה"נ איסורא וכו' וגם זה אינו מחוור לי היטב ועיין לקמן בדף כ"ז ע"א בתוס' סוף ד"ה מה שמלה וכו' דיליף יאוש מזוטו של ים [וא"כ אפשר לומר דאצטריך קרא בידע ומיאש דמינה ילפינן דיאוש קונה] וע"ש ודו"ק גם עיין בהמאור ובמלחמות:

בתוס' בד"ה מאחר דאיתותב וכו' ואפילו לאביי באתרא דשכיחי וכו'. דמסתמא לא פליג אביי אהך סברא דמשני לעיל לרבא חזותו וכו' וכן בהך סברא דמשני הכא לאביי כיון דאיכא שקצים וכו' לא פליג רבא כמ"ש התוס' לקמן דף כ"ג ד"ה והא איכא בהמה:

ומ"ש באתרא דשכיחי כו' דע"כ איכא דוכתא דלא שכיחי שקצים דאל"כ לא מיתוקמא לרבא הך דזיתים וחרובין אסור ועיין במלחמות דדייק דהא דר' אבהו דמשני לעיל שאני זית דחזותו כו' לא אמלתא דרבא אמרה שהוא היה זמן הרבה קודם רבא וע"ש:

בתוס' בד"ה תיובתא וכו' . לכאורה היה נ"ל דלא ידע הך מימרא דאיסורא כו' רק ברייתא דלקמן דרשב"א דף כ"ד ע"א ולא ידע לימודא דקרא כלל דעלה קאמר ר"י מנין לאבידה ששטפה וכו':

בתוס' בד"ה אי דליכא כו' אך קשה כו'. מהרש"ל מפרש בב' פנים ושניהם דחוקים וע"ש בפירוש הרמב"ם להמשנה ויכריז יום א' פירוש אחד שגם לקמן צריך למידחק שהמוצא מכריז ומאי מכריז עוד יום א' יש מי שיש לו סימן יבא ויאמר עוד פירוש שלא תימא לפרש הכא כפשוטו האובד מכריז מקום לפי שאין דרך שאובד יכריז וכן לקמן וכו' אבל הלא א"א לומר הכא כן דקתני נוטל ומכריז וזה לא קאי אאובד:

ומהר"ש כתב ר"ל וכן לקמן נמי פירושו שהמוצא מכריז דלא כפירש"י דלקמן ואהא קשיא להו אם המוצא יכריז היאך יודעין שהיא של ע"ה אבל לפירש"י שהאובד מכריז ניחא ואין טעם בדבריו בזה ועיין:

כג.

גמרא [אלא אמר רב זביד כו' ] ומעבירין על האוכלין כו'. תנאים ולא נזכר כלל מזה:

בתוס' בד"ה והאיכא עובדי כוכבים כו' דהא בציבורי מעות כו'. דהתם ודאי עובדי כוכבים שקלי ואינם מתיראין אף אם יראו הבעלים יאמרו שהוא שלהם משא"כ ככרות של בעה"ב שיש בו סימן בכל ככר:

כג:

גמרא במשקלא דשוין. וכן בחתיכות דג דבסמוך נמי במשקלא דשוין או מדקאמר חתיכות דג דא"כ ה"ה דג שלם אם יאמר המשקל:

גמ' והא תנן כדי יין כו' לא בעיא לשנויי דהכא איירי ברקתא דנהרא והכא במקום מסיים כדבסמוך דלאיכא דאמרי מאי איכא למימר ולא ניחא ליה ג"כ כאן במלאים כאן בחסרים דמאי פסקא [דכיון דתרוייהו סתמא מיתניא מאי פסקא דחביות במלאים וכדים חסירים] אבל [השתא] אפשר לומר קצת דדומיא דתבואה וזיתים קתני דלא שייך בה רשום (אפשר). וא"ל דאביי הוי ליה לשנויי כאן וכו' [ר"ל דלתירוץ אביי ג"כ קשה מאי פסקא הו"ל לשנויי כאן במלאים]:

ברש"י בד"ה ברשום כו' והיינו סימן שיש רושמין וכו'. ופתוח לא הוי סימן דמיאש בעלה מיניה ששקצים ורמשים שותין ממנו ומקשה פשיטא אבידה מדעת היא אבל לתירוצא מציף קצת קשה להוי מציף סימן ואפשר לומר דג"כ נתיאשו שיכולין לשתות ג"כ הנחשים ממנו [אבל לאו אבידה מדעת היא] או אפשר לומר דבר שהוא מעצמו לא הוי סימן [רק מה שעושה במכוון לסימן]:

ברש"י בד"ה כופרא זפת דבר שאין בו סימן. למאי דמסיק משום יאוש בעלים נגעו בו וכו' ה"ה נמי יש בו סימן וכן הוא בח"מ:

בתוס' בד"ה מחרוזות כו' דאין הלכה כרב וכו'. ר"ל ואע"ג דבעלמא הלכה כרב באיסורי מ"מ בהא מקילינן וה"ה רב גופא נמי מיקל וס"ל לענין בשר שנתעלם מחרוזות הוי סימן [דרב בעצמו אמרו]:

בתוס' בד"ה באושפיזא וכו' וי"ל וכו' משום דהני נמי משום ד"ש ורגילין יותר וכו'. אבל אי לא הוי אלו משום דרכי שלום לא הול"ל בהנהו ג' מילי אע"ג דרגילין כיון שיש עוד ג"כ אבל כיון שזהו בעצמו משום דרכי שלום לא צריך למיחשביה דה"ה אינך אם יקרה. ונראה שזהו שאמר מאי נ"מ אמר מר זוטרא כו' דא"ל שרשאין לשנות דא"כ הול"ל סתמא מפני דרכי שלום אלא שאמר עבידי רבנן כו' שרגילין ואין לחוש אם משקרו בהך. וברי"ף תירץ דהתם מצוה ולא צריך למיחשביה:

כד.

בתוס' בד"ה ומודה וכו' . הקשה מהר"ש וז"ל יש לדקדק בדבריהם דהא מדקתני במתני' רשב"א אומר כלי אנפוריא כו' יש להוכיח בפשיטות מכלל דת"ק אית ליה דחייב להכריז דכי האי גוונא מדייק תלמודא לעיל ברישא דקתני בר"י כל דבר שיש בו שינוי וכו' מכלל דת"ק סבר שלו ואע"ג דלא אמרו רבנן שם בפירוש ואפשר לומר דהתם שפיר אמרו רבנן בפירוש דקאמרי בעיגול וככר סתמא משמע אפילו יש בו שינוי הרי אלו שלו וקאמר ר"י מצא עיגול וכו' חייב להכריז אבל בהך דאנפוריא רשב"א אינו אלא כמוסיף על ת"ק בכל הני דחשיב דהרי אלו שלו ע"כ. ונ"ל בלא"ה דר"י י"ל דשמע לת"ק אף בסימן מאליו הרי הוא שלו אבל רשב"א אי אפשר לומר כן דהא בבבא דהרי הוא שלו עסקינן ואתא הוא וקאמר ג"כ הרי אלו שלו ואי שמע לת"ק מידי דחייב להכריז הול"ל בסיפא [דקתני] ואלו חייב להכריז לכן פירשו מדיוקא דקחשיב ת"ק בהרי הוא שלו נשמע לרשב"א. ובסמוך וכן היה רשב"א וכו' לצד איבעיא דברוב עובדי כוכבים דוקא אף דלא פליגי רבנן מ"מ הא לא קאמר ומודה:

בתוס' בד"ה אבל שנים כו' והא דקאמר מחרוזות כו'. בברייתא גופא נמי קאמר מחרוזות:

בא"ד דומיא דרישא כו' וככרות כו'. בככרות לא הוי צ"ל דעלמא דשנים לא הוי סימן כמו שטרי מכריז לעיל דלא סגי בלא שלש וטבעא מכריז לקמן בסמוך רק בבד מחטין וכו' שהלה מכריז מחטין מצאתי וזה צריך שיאמר בדין היו ושנים היו [בתרתי סגי] אבל מחרוז אחד היה זה לא הוי סימן [שאומר שהיה בבד] שכן דרך לעשות מהן מחרוזות ואף אם יאמר מנין המחטין לא הוי סימן דמנין כל החרוזין שוין וכדלעיל מחרוזות של דגים וליהוי מנין סימן במנין דשוין אלא כשמצא ב' בדין וזה מכריז מחטין מי יאמר לזה שב' בדין היה דלמא מחטין מבד אחד קאמר וכ"כ הרא"ש בהדיא:

בא"ד אלא מעות צבורות ופירות צבורות וכו' . ומדקמשני לישנא וקאמר נמי צבורי ש"מ מנין סימן ולכך כי קמשני צבור פירות אע"ג דקמשני לישנא דהו"ל למיתני מעות צבורות זה אין קושיא כיון דלישנא קיטא נקיט:

וכתב מהר"ש יצ"ו פירוש לדבריהם אי מיירי מתני' דרך נפילה דבהכי מצי איירי מתני' בין לרבה בין לרבא כמו שפירשו התוס' בריש פירקין אז א"ש דלא הוי מנין מחרוזות וככרות סימן דבדרך נפילה מתיאש האובד כי לא יוכל ליתן סימן במנינו כדמוכח לקמן בשמעתין דג' מטבעות דבעינן כמגדלין שיהיה דרך הינוח אבל הברייתא איירי דמצאן דרך הינוח זה ע"ג זה דלא אתרמי בתרתי שנפלו אהדדי והוי שפיר מנין סימן לרבה וה"נ לרבא הוי גם מקום סימן [לא הו"ל להזכיר כאן מקום ומאי עבידתיה הכא דדלמא איירי. כ"ז היה במוסגר ויש איזה חסרון בדבריו] אבל במצאן אחד אחד בזה ליכא לא סימן מנין לכ"ע ולא סימן מקום לרבא דבחד י"ל דרך נפילה איתרמי וכתבו עוד אי נמי מיירי דרך הינוח וליכא אלא מחרוזה אחת וכו' ושייך דרך הינוח אפילו בחדא שהוא ניכר שמונח כך בכוון ולא בנפל שלא בכוונה ובהכי מצי נמי איירי הברייתא דקתני בזמן שמצאן אחד אחד אפילו דרך הינוח והיינו דוקא לרבה דלית ליה סימן מקום וסימן מנין נמי ליכא בחדא אבל לרבא כיון דהוי דרך הינוח הוי מקום סימן אפילו בחדא אלא דס"ל דחדא לא הוי דרך הינוח דאפשר דאיתרמי דנפיל כך וכן כתבו התוס' במתני' דלרבא לא איירי מתני' אלא דרך נפילה ובזה יתיישב מ"ש הב"י סי' רס"ב בשני בדים אמאי חייב להכריז דלמא דרך נפילה כדאמר במצא ב' מטבעות וכו' עכ"ל דע"כ אין הדברים שוין כמ"ש התוס' לרבה דאפילו מחרוז אחד אפשר דניכר שהוא דרך הינוח ולרבא בחד אית ליה דאפשר דאיתרמי בנפילה אבל בתרי מודה אם הן מונחים זה ע"ג זה דלא אתרמי כך בנפילה אבל במטבע כ"ע מודו דבעינן ג' ועשוין כמגדלין לר' יצחק דבענין אחר אפשר דמיתרמי גם בנפילה וכו' ע"כ דבריו והם דברים פשוטים ועיין לקמן בתוס' בד"ה והוא שעשוין כמגדלין:

בתוס' בד"ה אם תמצא לומר וכו' וכן לקמן אמר לעולם רבנן וכו'. וכן בסמוך אינו תופס בפשיטות רק תפשוט דמודו רבנן לרשב"א ברוב עובדי כוכבים. מ"ש הרא"ש בשמעתין סי' ו' האי דאמר רשב"א מפני שהבעלים מתיאשין כו' האי מתיאשין אסרטיא ורבים מצוין שם קאי אבל אידך אפילו עומד וצווח נעשה כצווח על ביתו לכאורה קשה הא אמרי' בגמרא בסמוך ע"ב והביאו הרא"ש עובדא דשוקא דגלדאי דאמר ליה נעשה כצווח על ביתו וכו' ש"מ דגם ברבים מצוין אפילו עומד וצווח הוי יאוש ואפשר לומר לפנים משורת הדין דמסתמא אינו חייב להכריז אבל אם באו בעלי' ונתנו סימן היה חייב להחזיר לפנים משורת הדין ועי' בקיצור פסקי הרא"ש ועי"ל דאפשר דס"ל לרא"ש דברוב ישראל נמי קאמר רשב"א ועלה קאמר מפני שהבעלים וכו' אבל ברוב עובדי כוכבים נעשה כצווח על ביתו ושוקא דגלדאי רוב עובדי כוכבים הוי והנה שאר פוסקים לא חילקו בדין זה. ועיין לעיל דמקשה לאביי מהא דמצא מעות בביהכ"נ וכו' ומאי מקשה הא בזוטו של ים אפילו בא ליד המוצא לפני יאוש כ"ע לא פליגי דשרי והוי יאוש שפיר וא"כ במקום שרבים מצוין נמי נימא הכי דמעיקרא עומד לייאש דהא אפילו לא מייאש לא מהני ועיין ומ"מ אינו דומיא זה לזה:

כד:

גמרא בעיר שרובה עובדי כוכבים כו' . מדתלי בעיר שרובה ש"מ דאיירי במקום שרבים מצוין כמ"ש התוס' לעיל בד"ה טמון אבל בסמוך בעובדא דנהר בירן צ"ל הגמרא ידע גופא דעובדא:

גמ' תרתי וכו' . קצת קשה הוא גופא היכי שאיל [בא ישראל כו'] וצ"ל שסבור שישיב לו ג"כ הרי אלו שלו רק רצה לשאול והלה עומד וצווח ועיין:

גמ' נעשה כצווח על ביתו כו' . כתב המרדכי הא דלא כפינן הכא לפנים משורת הדין אפשר שהמוצא היה עני וכו' לכאורה קשה שזה לא היה מעשה ועיין:

ברש"י בד"ה אימא מישראל נפיל כו' ולא יניח כו'. לשון מהר"ש דלכאורה הוא מגומגם דהא לפום סברא דהשתא הלכה כרשב"א ברוב עובדי כוכבים קיימינן והל"ל מישראל נפיל ולא אמרינן דהרי הוא שלו לתלות דמרוב עובדי כוכבים נפיל כיון דישראל סכרי ליה ואפשר לומר דלא הוזכר בשמעתין רוב עובדי כוכבים לרשב"א לתלות בהו דמנייהו נפיל אלא לרבנן קאמרינן הכי לעיל יניח וא"צ להכריז ומניה דה"ה לרשב"א מדאזל בתר רוב עובדי כוכבים לענין יאוש דאזיל נמי בתר רוב עובדי כוכבים לענין נפילה ודו"ק ע"כ:

בתוס' בד"ה לבתר וכו' שסבור שהמוצא יסבור כו'. אבל לא יחשוב שהאמת כן [ר"ל אמאי לא כתבו שהאובד לא יתיאש שיחשוב שהאמת כן שמצאו קרוב לנפילה] דא"כ מיאש מדלא מכריז י"ב חודש [ע"כ דמצאו אינש דלא מעלי או כנעני ויאוש שלא מדעת לא הוי דבאמת בא ליד המוצא אחר יאוש] ולעיל דחזיי' דקדחי ביה חילפי ודאי הבעלים מיאשי דסברי שהמוצא יראה שאבידה ישינה היא ועיין. והלשון מסייע לפירוש התוס' דלפי' רש"י הול"ל אשכח הנהו חמרי לבתר י"ב חודש:

בתוס' בד"ה אתי לקמיה דרב כו' דאימור נטלו מעיר שרובה עובדי כוכבים כו'. ר"ל לחומרא לענין איסור ובגמרא מקשה לענין מציאה נתלה לחומרא דהך מקים רובא דישראל הוי. ועיין במ"ש מהר"ש לסברת המקשה דאיכא לספוקי בנטל מעיר אחרת ע"כ דלא גרסי' בשרא בשוקא וכן בהר"ן ליתא ולכאורה אינו מוכרח דהאמת דעובדא הכי הוי קאמר למאי דמסיק בעומד ורואהו והמקשה לא הוי ידע שראינו מאין נטלו אבל מלישנא דתוספות בעומד ורואהו שנטלו מעיר שרובה טבחי ישראל משמע דלא גרסינן בשוקא:

עיין באשר"י בשם ראב"ד דפסק דהלכה כרשב"א אפילו ברוב ישראל מעובדא דפרגיות שחוטות דהתירו לו משום שחיטה ש"מ רובא ישראל הוי מדלא מדקדק כדמדקדק גבי גדי ולאוקמי ברוב טבחי ישראל משום דהכא ליכא לשנויי הכי דגבי פרגיות הנשחטין לאיש בביתו לא מהני רוב טבחי ישראל כי אין שוחטין רק בשר הנמכר במקולין וכו' ולפי"ז נראה דגרסי' אתא לקמיה דר' אבא אע"ג דתלמידו של רב אמי היה דאי לא תימא הכי יסתרו רב אסי דאמר לעיל במצא חביות בעיר שרובה עובדי כוכבים כו' ועיין:

כה.

גמרא ש"מ מנין סימן וכו' . דדוחק לומר מנין ומקום ביחד וה"מ למימר ש"מ מקום לא הוי סימן רק דדלמא קמ"ל דמנין הוי סימן:

גמ' הא משלחפי שלחופי הרי אלו שלו. אכתי לא מסיק היכי דמי כמגדלין דלפי"ז הו"מ לאקשויי הא אין עשוין כמגדלין כו':

ברש"י בד"ה והוא שעשוין כמגדלין וכו' ואומר מגדלין היו עשוין. שמעתין לא מסיק הכי ועיין:

בתוס' בד"ה הא בכובא וכו' . עיין מ"ש מהר"ש. ולפירוש ר"ח נ"ל שצ"ל והא דאית ליה אוגני חייב להכריז במקצתו לית ליה אוגני אינו חייב להכריז דאילו מיניה נפיל הוי כולה נפיל מיניה אלא ודאי שבתוכן אחרים הן שהניח בנחת לתוכו. ורישא דברייתא גופא דלפניו פירות הרי הוא שלו לס"ד דמקשה לפירוש ר"ח ועיין:

בתוס' בד"ה ש"מ כו' . דלא אלימא ליה ברייתא למיפשט מיניה דרשב"א קאמר לה:

בא"ד דמנין וחרוזי הוי סימן. קצת קשה דלמא הכא ג"כ מנין וציבורי הוי סימן ועיין:

בתוס' בד"ה והוא כו' אר' יוחנן וכו'. לכאורה היה נראה דגם (ארישא) [אר"ח] מקשה דמ"ש ועיין במהרש"ל:

בתוס' בד"ה הא גופא קשיא אמתני' כו' דמצינו כו'. דאיכא למימר דיוקא דרישא מפוזרין שלו הא שלחופי חייב להכריז והכא זה ע"ג זה לא הוי בבא באנפי נפשיה רק פירושא דרישא ציבורי מעות זה ע"ג זה וכו' [כוונתו למ"ש מהרש"א] ואפשר לפרש דלפי דהיה קשה הדיוקים זה לזה מורה לנו (התוספות) [התנא] שנדייק הסיפא דהיינו דבעי זה ע"ג זה ואי לא תני אלא זה ע"ג זה הוי קשה אדיוקא דרישא אך עתה הוא פירוש אציבורי וכו' וקשה תרתי למה לי אלא כוונתו דבעי דוקא זה ע"ג זה ועיין [משא"כ לתירוצא קמא דיוקא דרישא דוקא ושלחופי חייב להכריז]:

כה:

גמ' אפילו שמו כתוב כו' דלמא אפוקי אפקיה כו'. וחיישינן דלמא הו"ל ד' ה' מטבעות כזה ואבד לו אחד מהן וגם הוציא ממנו ועיין בר"ן דאל"כ הא לשקורי לא חיישינן כמ"ש התוס' לעיל דף כ"ב ע"ב בד"ה אי דליכא סימן רק דלמא איש אחר אבד ג"כ:

גמ' במקושרין בכנפיהן כו' . ר"ל בלא חבל ומשיחה רק בכנף עצמו זה מושכב על זה כדרך שעושין עוד היום המביאין לשוק דהשתא ליכא למימר קשר סימן:

גמ' וליהוי מקום סימן. דא"ל דרך נפילה וכו' עיין בר"ן באריכות:

גמ' אשפה העשויה לפנות אבידה מדעת היא כו' . בל"ז היאך הבין הא קתני שכן דרך אשפה לפנות ועיין:

ברש"י בד"ה ישראל לא מצנעי מחציו ולפנים אמאי שלו כו' . ודאי דמחציו ולחוץ ג"כ קשה למאי דלא ידע דשתיך טפי וכמ"ש במתני' ובתוס' בסמוך בד"ה בכותל חדש רק מפרש בפשיטות טפי ועיין:

בתוס' בד"ה כאבני כו' . יש קצת להגיה בדיבור זה:

בתוס' בד"ה ואם נטל לא יחזיר כו' חמרא מכוסה בחפיסה וכו'. לפי משמעות יין בחפיסה שהוא חמת של עור שנותנין בו יין כפירש"י ספ"ק ודוקא מכוסה דאל"כ אבידה מדעת משום גילוי אבל נ"ל שהוא חמור דאל"כ אמאי לא שפיר עביד יכריז ויהיה מקום סימן כמו בשמעתין ומאי פשיט לן התם יותר שהיה דרך נפילה מכאן:

בא"ד ויש לפרש דמיירי הכא בספק אבידה וכו' . ר"ל אף אם הניח שם מ"מ הוא ספק אבידה ששכחו וכו' משא"כ ליש מפרש שהספק הוא אם הניחו שם ויטלנו הבעלים או מעלמא הוא והוא שלו ולכן לכתחלה לא יטול שמא המה יבאו ואם נטל והלך לו לא יחזיר שמא באו הבעלים ושוב לא יבאו לבקשו לכך לא יחזיר רק יהא מונח עד שיבא אליהו או עד שיביא אחד עידי נפילה ככל יאוש שלא מדעת דלא הוי יאוש רק מונח עד שיבאו עדים או אם ידע וראה ממי נפל ועיין לקמן דף ל"ז בפירוש רש"י בפרק המפקיד ולפירוש התוס' נתחייב בהשבה מיד ולא יחזיר שם ואע"ג דלכאורה ממנ"פ יחזיר אם שלהם יבאו הבעלים ויטלנו ואם מאחר נפל א"כ הרי הוא שלו לז"א שספק אבידה כו' ועיין באשר"י וכו' ומכאן מוכח מ"ש האשר"י לעיל דף ו' ע"ב סי' ג' ואע"ג דאמרינן לקמן ספק הניח וכו' אבל במקום הפקר נוטל ומכריז מלת ומכריז ט"ס הוא וצ"ל והוא שלו או סתם נוטל דקושית ואע"ג ארשות הרבים קאי וכדאיתא בתוספות ריש פירקין בד"ה כריכות ברשות הרבים וזה מבואר:

כו.

גמרא ואלא מתני' דקתני מחציו כו' . דאין דרך להניח אורך לרוחב הכותל:

גמ' כגון שעשאו פונדק. המשכיר לג' קרי פונדק שלא היה דרכן לשוכרו לג' בני אדם לדור בו כ"א ללון:

גמ' ואזדא ר"נ לטעמיה וכו' . ר"ל אדיוקי דקאמר שלשה אבל אחד לא מיאש דמימר אמר מכדי אינש אחרינא וכו' [וע"ז הוצרך לסיים ואזדא לטעמיה משום דקשיא ליה לטעמא דאמר מכדי כו' אמרי קמייהו כו' א"כ בא' נמי שייך ה"ט לזה קאמר דאזיל לטעמיה דבא' אמר נקטינא ליה כו' אבל אגוף הדין בשלשה לא שייך ואזדא לטעמיה דלא חידש שם טפי ממה דאמר הכא] ולזה הקשו בתוס' דמ"מ בתרי סגי כדבסמוך ועיין בר"ן:

ברש"י בד"ה ה"נ סתם שוכר בית כו' . דבריו אינם מובנים שמרכיב אתרי רכשי ואינו דומה ג"כ להאי דלעיל והמחוור בעיני לומר שר"ל סתם שוכר בית מחפש כל זויותיו ובודק מה שבחורין ובסדקין כשרוצה לצאת שכן דרך היוצא מן הבית לחפש שלא להניח דבר מה בתוכו והוי כשוקי ירושלים העשוין להתכבד ונימא האחרונים ודאי חפשו ושכחו זאת דרך מקרה בבית בגלוי אחר החיפוש דאלו הראשונים שכחוהו ר"ל אחר החיפוש כבר מצאוהו האחרונים שודאי היה ראו בבואם לבית לדור שם אלא ודאי האחרונים שכחוהו ובעי תרי טעמי דאלו בחיפוש לחוד א"כ גם האחרון חיפש כמו הראשון ובשכח לחוד מ"מ ניחוש דלמא אבד הראשון לזה אמר חיפש ועיין:

בתוס' בד"ה דשתיך וכו' . עיין כאן הפלפול בין מהרש"ל ומהרש"א יצ"ו ואינו בידי כעת:

ומ"ש או לשולחני לפי שהמעות הן דבר קטן וכו' קשה לי הא ר"א ס"ל בסמוך אפילו צרורין ומונחין ע"ג השולחן ואפשר לומר דהתם אינו משתמר שהכל נכנסין ויוצאין ועיין:

בתוס' בד"ה וניזיל כו' . ולא ניחא להו כפי' רש"י אחד שאינו דומה ממש לשוקי ירושלים ועוד אפ"ל דקשה להתוספות מאי מקשה ליזל בתר בתרא לוקמי כרישא בשתיך דהשתא לא תלינן בבתרא משא"כ לפירושם דדר שם א"כ אף בשתיך תלינן בבתרא ורש"י לא רצה כפירושם דמנ"ל להקשות ליזיל בתר בתרא דלמא לא דר שם וק"ל:

בתוס' בד"ה בג' עובדי כוכבים בפחות מג' לא מקרי רוב היה נ"ל שלא מקרי רבים מצוים שם בשביל עובד כוכבים אחד יותר מישראל [ואי מבעה"ב נפיל לא מייאש אף ברוב עובדי כוכבים אם אינן מצוין שם כמ"ש התוס' לעיל דף כ"ד בד"ה טמון וכ"כ הפ"י] ומהר"ש פירש כיון דהישראל הוא בעה"ב ודר שם בקביעות לא מקרי זה רוב נגד בעה"ב וכו' :

ובטור ח"מ סימן ר"ס [דנקיט שנים] מפרש [הא דנקיט הגמ' ג'] הוא לאפוקי אחד דלא וכיון דמוכרח לשנים וכו' [נקיט ג' עם הבעה"ב] ע"ש ובסמ"ע:

בתוס' בד"ה אפילו תימא כו' מלתא דבר קפרא כו'. דהכי משמע לישנא דאפילו תימא ועוד דאי לא תימא הכי תיקשי דלמא גם כוונת בר קפרא היה כן ומנ"ל לפרושי פירוש מעצמו כיון די"ל דכוונת בר קפרא הוא כן וכתבו זה כדי להקשות וא"ת וכו' דבלאו הכי י"ל דדלמא אה"נ לאו דוקא נקיט רק איידי וכפירש"י אבל אם הוא מפרש מ"ד ראשון השתא ודאי א"ל לאו דוקא ואיידי ודו"ק:

כו:

גמרא אע"ג דלית ביה אלא שוה ב' פרוטות כו' . וה"ה פרוטה אחת או שמא לב' ימחלו לא חיישינן ויהיה חילוק בין שנים לאחד:

גמ' ולאחר יאוש נתכוין לגוזלה עובר משום השב תשיבם. הול"ל אינו עובר אלא משום השב כו' וכן תפסו התוספות:

גמ' ליתני על השולחן. בסיפא או ברישא בשולחנות ואז הוי יודעין דינא דעל השולחן של בעה"ב אבל השתא יותר נאמר שלו מדקמשני לישנא מרישא ונפרש על השולחן [ר"ל דלא תיקשי דיוקא דרישא איפכא כדמדייק מקודם] מקרי ג"כ לפני השולחני:

בתוס' בד"ה שנפל וכו' נ"ל בסמוך לפי"ז ברבא גרסינן שנפל משנים דלא כרש"י שמחקו דהשתא לא מייאש לעולם ולכן נטלו לפני יאוש אע"ג דהוי סלע דבר שאין בו סימן מ"מ מימר אמר מכדי אינש אחרינא כו'. ולא מייאש לעולם ולא בפירש"י שלא שהה כדי משמוש וכו' ולאחר יאוש היינו לפירוש התוס' דשמע ליה ווי לחסרון כיס וכו':

בתוס' בד"ה מתנה כו' . בלא"ה נמי כיון דבאיסורא אתי לידיה ולכ"ע חייב להחזיר למה יקרא זה מתנה לענין לאו דאבידה וגזילה ועיין בזה בהמאור ובמלחמות באורך:

בתוס' בד"ה אינו עובר וכו' עשה שאין הזמן וכו'. היינו בענין שבכאן לענין דנשים חייבות הא בלאו הכא כתיב ביה לאו דלא תוכל להתעלם שאף שהזמן גרמא בלא תעשה נשים חייבות לז"א בענין זה וכו':

כז.

גמרא שה דאבידה לד"ה קשה. א"ל דדלמא אצטריך לגיזותיה אע"פ שאין בו שוה פרוטה חייב לגוזזה וכסברת האשר"י [כדי שיחזור ויגדל] ואי לא כתב אלא שור לגיזת זנבו ה"א דוקא דאית בה ש"פ והתוס' שכתבו אע"פ שאין בו ש"פ היינו לרווחא דמלתא [אבל גם לש"פ אצטריך קרא דלא נימא דלא חייבה תורה בשבח מציאה וכמ"ש הריטב"א הביאו בשיטה מקובצת]:

גמ' ולמ"ד אשר תאבד הא בעינן ומצאתה. דאף דילפינן לה מניה דרשה דלעיל מ"מ ממילא משתמע מניה וכו' וצ"ל [לפי המסקנא לר"י דבעי משעת אבידה ועד שעת מציאה וא"כ אצטריך אשר תאבד ומצאתה להכי ומנ"ל הך דרשה דלעיל] דמייתר ליה ו' דומצאתה גם דריש ממנו:

בתוס' בד"ה מה שמלה וכו' וא"ת ואבידה גופא וכו'. דבלא"ה י"ל דלמא יאוש דכולה פרקא ילפינן (מאבידה) [מגניבה] או מדרבנן:

בא"ד ואפילו אם סימנים לאו דאורייתא וכו' . לכאורה אי לאו דאורייתא מוכח יותר דיאוש קני דמדתלי בשמלה מה שמלה שיש לה סימנים וע"י כן יש לה תובעין ולמה לי סימנים כיון דמהדרינן לה בלא סימן וכו' [אלא משום דע"י סימן לא מייאש] אבל אי סימנים דאורייתא אצטריך לאורויי דמהדר בסימנים ודלמא בלא סימנים נמי מהדרינן אם ראה שנפל ממנו או יש עדים ולא אצטריך אלא לאורויי דמהדר בסימנים וי"ל דשמלה אורי לן מיעוט דבלא שמלה ה"א לכל אבידת אחיך כל דבר מהדרינן אפי' בלא סימן ע"כ כתב לן מה שמלה שהיא מיוחדת דוקא שיש לה סימנים אף כל למעוטי וכו' א"כ ממעט לן שלא להחזיר בלא סימנים ועיין. ועיין בתוס' דב"ק פ' מרובה:

בתוס' בד"ה בעידי אוכף פירוש אי סימנים כו' . ורבא גופיה מספקא ליה דאי סימנים דאורייתא ודאי לא אצטריך קרא לעידי אוכף כיון שאפילו בסימני אוכף מהדרינן אבל בעדים דגופא וכו' לא זו אף זו קאמר ועיין. ולזה כתבו בסמוך ע"ב ת"ש חמור בסימני אוכף ברייתא היא [דרבא גופיה מספקא ליה]:

בתוס' בד"ה שה דאבידה כו' מקשין כו'. לכאורה אין זה קושיא דכיון שזה גופא נכלל בזה לא שייך כאן למימר טרח וכתב וכו':

כז:

גמרא ת"ש והיה עמך כו' מאי לאו בסימנים. מה שיש לדקדק בזה עיין בבעל המאור ולכאורה היה נ"ל [ומתורץ בזה קושית תוספות ד"ה דרשהו] שה"ק מאי לאו שע"י סימן יחזיר ולהכי אמרה תורה דרשהו דאלו בעדים לא שייך כאן דרשהו [דאף לרמאי מחזירין בעדים] ויהיה פירושו כעין מתניתין דלקמן. ואמאי לא מקשה ממתני' ועיין במלחמות:

בתוס' בד"ה ת"ש כו' ברייתא היא ואפ"ל דאי סימנים דרבנן לא תקנו כולי האי להחזיר אף בסימני אוכף והא דמקשה בסמוך חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן ניחוש לשאלה [הא למאי דמספקינן שמא סימנים דרבנן לא מהדרינן] הוא מכח רבא דאמר לעיל אבל חמור כו'. וסימני דאוכף אימא לא וכו' דש"מ דאי סימנים דאורייתא מהדרינן ניחוש לשאלה דהשתא בה"א סימנים דאורייתא קאמרי אבל לא מקשה מכח סברא היכי מהדרינן [אנן] דא"כ נפשוט מניה סימנים דאורייתא [דאי דרבנן לא תקנו כולי האי] או שמא משום ספיקא מהדרינן דלא ידעינן אי סימנים דאורייתא [ולעולם מכח סברא מקשה] (וכן) [אבל] בתוספות יבמות דף ק"כ ע"ב בד"ה כליו כו' כתבו אבל קשה כו' ר"ל שהגמרא מקשה היאך מהדרינן מן התורה כו' ומהרר"ל ז"ל בתשובות עגונות לא הבין שם כך ולפי"ז הומ"ל נ"מ אי סימנים דרבנן וכו' להחזיר בעידי אוכף דוקא [קאי אתחילת דבריו] ואפ"ל שגם פירוש הברייתא הוא חמור דקרא להחזיר בסימני אוכף [ופשיט שפיר בפשיטות דסימנים דאורייתא]:

בתוס' ד"ה מצאו גט וכו' ובד"ה וניחוש וכו' הכל דבור אחד. ועיין בזה בתוס' יבמות. עוד הקשו [שם] מהא דמצא פירות בכלי כו' ניחוש לשאלה והו"מ לאקשויי מקודם ס"פ קמא מצא בחפיסה או בדלוסקמא תכריך של שטרות או אגודה כו' ע"ש בפירש"י [דפירש או תכריך. וכן הקשו התוס' לעיל דף כ' ע"ב בד"ה מצא ותירצו כמו שתירצו שם]. גם אין מקום לקושיא [שהקשו כאן ולוכח כו'] דלמא איירי בעדים או בסימן מובהק ומ"מ סיגיא דשמעתין [ר"ל לתירוץ התוס' דאפשר דמצאו בעצמו אם כן גם לענין שאלה ליכא למיחש דנאמן לומר שאבדו קשור בכיס לזה כתב] למאי דסימנים דאורייתא ומש"ה לא מעידין בסימני כלים משום שאלה [טפי משמע ליה] דאיירי התם שאחר מצאו [ולזה פריך] ניחוש לשאלה ועיין [וכ"כ מהרש"א] ובפסק העגונות מאריך ע"ש:

כח.

גמרא אלא אמר רבא סימנים דאורייתא דכתיב והיה כו. '. ולעיל קאמר דשה ע"כ לא להכי אתיא משום דתנא דמתני' תנא לה גבי שמלה ואי דאורייתא ילפותא משמלה היא או דרבנן דאסמכוה אקרא דשמלה וכדי נסבה [והיאך קאמר דכתיב והיה]. ולמה שהבנתי [לעיל ת"ש עד דרוש אחיך] מאי לאו בסימנים היה ניחא שפיר [דמדייק משם דסימנים דאורייתא משמלה כדלעיל אבל לא דיליף זה מקרא דעד דרוש] ועיין:

גמ' משום דאיכא למימר כדמשנינן. וקושיא דתכריך עיין באשר"י:

גמ' אם תמצא לומר סימנים דאורייתא כו' . ולמה שכתב האשר"י עדים עדיפי אפילו מסימן מובהק [ופירוש עדים וסימנים היינו סימן מובהק] לא תליא באת"ל סימנים דאורייתא רק רבותא הוא אפילו אי סימן שאינו מובהק מדאורייתא וא"כ הדין סימן וסימן יניח מ"מ סימן [אפילו מובהק] ועדים לא נחשב כסימן וסימן וכוותיה הכריע מהרש"ל דלפי' רש"י [בד"ה את"ל דמשמע מלשונו דרק לענין סימנים בינונים קאי] היל"ל סימן מובהק ועדים יניח אפ"ה סימנים שאינם מובהקין ועדים ינתן לבעל העדים דהוי רבותא טפי דע"כ סימן וסימן נכנס בין הדבקים לרבותא [דאף דבסימן וסימן יניח אפ"ה בסימן ועדים לא הוי כסימן וסימן א"כ טפי הו"ל לאשמעינן אף דסימן מובהק ועדים יניח אפ"ה סימן בינוני לא הוי כמובהק ועדים] וע"ש:

גמ' דמדת רחבו שעורי קא משער כו' . ונראה שאיירי מטלית כעין שלנו שרחבו משוער יותר מארכו:

גמ' במאי אילימא בחיורי וסומקא כו' . ק"ק הא זה לא מקרי סימן כלל ועיין:

בתוס' בד"ה ט"ו יום וא"ת כו' . נראה דהו"מ לאוכוחי שהרי תחלת המקום שכבשו היה יריחו ולא היה רק מהלך יום אחד מירושלים דמיריחו היו שומעין כו'. והו"מ לאקשויי בקצרה דהא אם מגיע האחרון שבישראל לנהר פרת אף אם ירושלים באמצע יש לצד השני מהלך כ"ה יום רק עדיפא מקשו. תירוצם קצת תמוה שיהיה שדות וכרמים ביחד בסוף הגבול וצ"ע:

כח:

גמרא אתי לאחלופי כו' . אפ"ל המכריז יטעה במקרא ואפשר שלזה מחק מהרש"ל כל ד"ה שברש"י אתי לאחלופי דדוחק שיהיה השומע טועה:

גמ' חיישינן לרמאי. פירוש לכתחלה ואי זה יכריז גלימא דלמא שמע כו' אבל לעיל דף כ"ב ע"ב בתוס' בד"ה אי דליכא סימן כתבו אי אתי ונתן סימן שהוא גלימא דלא חיישינן למשקר [רק] דאמרינן כי היכי דאת אבדת כו' ועיין:

במתני' דבר שאינו עושה ואוכל ימכר. אע"פ שיש לו ג"כ זמן קבוע מ"מ כשיגיע זמן צריך למוכרו שלא יאכל משא"כ דבר שעושה ואוכל שאין חיוב אף לאחר י"ב חודש שימכור וק"ל:

כט.

בתוס' בד"ה והוי שואל כו' ור"א לית ליה דשמואל כו' אלא לר"י כו' לא קאי ר"א כו'. עיין בזה בח"ה ומה שהקשה שם דהא למסקנא דבצריך למשכון פליגי ע"כ ר"א לית ליה דשמואל ויותר טוב לומר דר"ע אית ליה דשמואל כמו לרבה [ובצריך למשכון לכ"ע לא שייך פרוטה דר"י] ואפשר לומר אחרי שנאמר הסברא דמלוה צריך למשכון לר"י יותר טוב דלא פליגי בסברת שמואל כלל רק דכ"ע לית להו כמו שמשני מקודם זה:

בתוס' בד"ה לפיכך וכו' וקשה וכו' דמעיקרא אמרינן כו'. כתבו זה שלא תימא שזה פשיטא אם מותר להשתמש אין ה"א כלל שלא יהיה שואל דמ"ש הא משואל דעלמא לז"א דהא סברת המקשה הוי כן. ואע"פ שהוא הבין כן בה"א [משום] דנקיט אבדו ולא ידע לפרש אבדו באור אך עתה בה"א דלא יזכור כלל לפיכך אם אבדו כו' דלמא הסברא קיימא דמשום שימוש לא גרע משואל דעלמא מ"מ הקשו אם זה ה"א [לסברת המקשה] שיהיה הדין כן דלמא באמת ה"א ולהכי קתני לפיכך אם אבדו כו' דהשתא ע"כ ר"ל שחייב באונסין דאי לא"ה מאי לפיכך כו' הא בלא"ה הוי שומר שכר לר"י ומהר"ש נכנס בדוחקים [דקושית הגמרא היה על] מלת לשון לפיכך ואינו נראה בעיני גם סוגיא דשמעתין דקאמר הכי מבעי ליה למתני ר"ע אומר כו' [משמע דלאו ממלת לפיכך פריך ודומיא דהכי בר' טרפון] ועוד תקשי באמת למה לי ואם אבדו ועיין עוד הקשה כיון דידע איידי מכח משנה דלקמן [דקאמר סיפא איצטריכא ליה] ומאי מקשה הכא י"ל בב' מ"ד לא ידע רק בבבא דרישא וסיפא ידע איידי:

בא"ד ועוד דבפרק המפקיד כו' . א"ל דלמא באמת לקמן נמי משום תירוצא [דהכא כיון דשרו ליה רבנן וכו'] ואפילו לא נשתמש דמ"מ תקשי ג"כ לרבה [לסברת המקשה דלא ידע תי' כיון דשרי כו' למה לי התם ואם אבדו] ולא תליא לרב יוסף לפי תירוצם הב' [ר"ל האי נמי כו'] הו"ל להגמרא להקשות מעיקרא לפיכך דר"ט למה לי קודם לפיכך דר"ע:

כט:

גמרא הנהו זוזי דיתמי. האשר"י פירש דהוי זוזי דפקדון אע"ג דבגמרא לקמן מסיק [מתני' היא] דמעות פקדון לבעה"ב בין צרורין בין מותרין לא ישתמש כו' ע"ש [הכא הואיל וסמוכין על שלחנו והוי סבור דמותר להשתמש עד דאמר ליה דהני כמעות אבידה דמי] ובנ"י פי' בע"א ואני הבנתי דהוי דמי אבידה ומת האב ונפלו לקמי יתמי ולגבייהו הוי כמעות אבידה [דלא טרח קמייהו] ודוחק:

גמ' מניחן לאלתר. האשר"י פירש מניח התפילין לאלתר בראשו וע"ש וברי"ף:

ל.

גמרא פשיטא האי עשה והאי כו' . עיין בר"ן מה שהקשה מהא דלעיל המתין לה עד לאחר יאוש ונטלה אינו עובר אלא משום לא תוכל דאין כאן עשה אלא בשנטל ואפ"ל דה"ק אם מקיימו הוא מקיים עשה ויאמר אני אקיים העשה ואלך בבה"ק לז"א האי עשה וכו' וכן לקמן באמר לו אביו [אל תחזיר מנין שלא ישמע כו' ת"ל אני ה' ופריך למה לי אני ה' האי עשה דכיבוד והאי ל"ת ועשה לא תוכל להתעלם והשב תשיבם. פירושו נמי לכשיקיים הוא מקיים ג"כ עשה] ולי היה נראה [עוד] שודאי ליקח מתחלה לטפל בה להא לא צריך קרא דמתחלה אין כאן אלא לא תעשה גרידא ואין ל"ת מדחה כמ"ש רש"י אלא להא אתיא קרא שאם התחיל לטפל בה ושדי קלא בה כדבסמוך והוא בבה"ק שאינו חייב לטפל בה משום השב תשיבם לז"א האי עשה כו'. ומשני דאתיא לזקן ואינו לפי כבודו שאינו חייב להתחיל וע"ז אמר רבה אם הכישה נתחייב בה ומ"מ אין זה מחוור בעיני מכמה טעמים ואחד מנהון הוא שהטעם דהכישה לא משום השבה נתחייב רק מדין מיחייב בה וקיימא ברשותיה ודוקא בבע"ח [דאנקטינהו נגרי ברייתא] וכמ"ש התוס' לעיל דף כ"ה ע"ב בד"ה ואם נטל לא יחזיר ועיין. ור"ן מתרץ בע"א ע"ש:

בתוס' בד"ה בתורא כו' ר"ח גריס בתוורא. שם דבר כמו חמר גמל ספן ובחולין פי' בקרי ומהרש"ל הבינו בע"א ע"ש:

בתוס' בד"ה לצרבו וכו' . המרדכי מתרץ בע"א ע"ש בהגהות:

בא"ד דשמא יניחנו שטוחים כו' . ומ"מ מדמי בסמוך לפרה דה"א התם נמי טעמא משום גזירה אטו לצורכו לחודא בשביל שתדוש לאחר היניקה וזה שכתבו בסמוך בד"ה בשביל ומשני דהתם דאורייתא פסולה:

בא"ד ותדע דאי דוקא כו' . והאשר"י פי' ג"כ כוותייהו אבל מפרש בסמוך בע"א פקדון מאי עבידתיה הא אינו חייב לטפל בו מאחר שהמפקיד יכול לשמור חפציו שלא יתקלקלו ועיין:

בתוס' בד"ה בשביל וכו' בסיפא קתני כו'. דאל"כ דלמא לעולם היכא שלצורכה מותר לצורכו ולצרכה נמי שרי ובפרה מלאכה לצורכה לחוד נמי פסול ולז"א ובסיפא כו' ולהכי ניחא נמי אמאי לא מקשה ממתני' דעלה עליה זכר פסול דהוי לצורכו ולצורכה כמו שכתבו בסמוך פסולה כמו עלה עליה זכר דפסולה דהוי נמי לצורכו ולצורכה אלא משום דמתני' י"ל לצורכה לחוד נמי פסולה לזה הביא הברייתא דבסיפא קתני וכו':

בא"ד וא"ת ואמאי כו' אמאי לא אמר אהך כו'. לפירוש רש"י [מקשו שפיר] ודאי דאולמא הך מהך משום דאשר לא עובד בה כתיב בעגלה ערופה והך ברייתא דהכניסה לרבקה נמי מיירי בעגלה ערופה אבל להתוספות שהך דהכניסה מיירי נמי בפרה אדומה מאי אולמא הך מהך וכ"כ מוהר"ש יצ"ו ועיין:

בתוס' בד"ה אף עובד וכו' ואם נאמר וכו' א"ש. וא"ש ג"כ קושית וא"ת הכניסה לרבקה:

בא"ד ואתי נמי שפיר הא דתנן כו' ולמאי דפרישית א"ש. ורבנן דפליגי ס"ל נמי האי דנגבו אינו בכי יותן ואינה פסולה משום עלה עליה זכר אלא משום מעוברת דהוי מלאכה שנושאה העובר וכן פי' שם הרע"ב ע"ש:

בתוס' בד"ה הא אין עשה דוחה ל"ת ועשה וא"ת כו'. ובפרק כה"ג לא חשיב אלמנה לכה"ג מאירוסין אלא ל"ת:

בא"ד וכן קשה לקמן יכול אמר לו אביו היטמא כו' . רש"י לא פי' לקמן רק אבבא דאמר לו אל תחזיר לפי שהוא מפרש ביבמות הרי שאמר לו היטמא ואבידה בבית הקברות דהשתא הוי ב' עשה [עשה דכיבוד ודהשבה] וע"ש:

בא"ד דעשה דמצורע הוי דחי לאו ועשה דשילוח הקן. במסכת יבמות לא כתבו רק עשה דשילוח הקן וע"ש בפ' שילוח הקן ואיתא בסמוך בשמעתין תשלח וכו' וע"כ טעות הוא דאל"כ למה הוצרך לומר בפרק ב' נזירין דדחי עשה דמצורע לאו ועשה שאינו שוה בכל הא אפילו שוה בכל כשילוח הקן דחי. וכ"כ מהר"ש יצ"ו דאיתא בהדיא פרק שילוח הקן דלא הוי דחי עשה דמצורע אלא עשה דשילוח הקן דקאמר דליכא לאו כגון שנטלה ע"מ לשלחה ופריך מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה ומשני סד"א גדול השלום וכו' וליתי עשה דידה ולידחי עשה דשילוח הקן קמ"ל. וכצ"ל נמי הכא דעשה דמצורע הוי דחי עשה דשילוח הקן אי לאו וכו'. וראייתם דכמו דאמרי' התם אע"ג דבעלמא בה"ג לא אתיא עשה ודחי עשה השוה בבל דמאי אולמא האי מהאי מ"מ עשה דמצורע הוי דחיא ליה משום גדול השלום ה"נ בהך דפ' ב' נזירין אע"ג דבעלמא לא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה אפילו אינו שוה בכל עשה דמצורע דחיא ליה משום ה"ט דגדול השלום. ובשמעתין דקאמר דעשה לא דחי ל"ת ועשה אבל עשה לחוד הוי דחי ולא תקשי ליה ומאי אולמא היינו משום דהא ודאי כיון דהאי עשה דמידחי אינו שוה בבל דחיא ליה שפיר אפילו עשה דעלמא שאינו גדול השלום ודו"ק:

ל:

גמרא מי אמרינן השבה מעליא וכו' . עיין באשר"י [שכתב ורב אלפס ז"ל כתב דרכו להחזיר בשדה כו' בעיא הוא ולא יחזיר בעיר ונראה דבספרו היה כתוב מי אמרינן דבשדה מיהא דרכיה לאהדורי או דלמא השבה מעלייתא בעינן וכיון דלא מיחייב בעיר לא מיחייב אפילו בשדה ופסק לחומרא דבשדה מחייב לחומרא דאינו מזלזל שם בכבודו ולא דמיא להכישה כו' ע"כ]. והר"ן לא מפרש הרי"ף בוותיה. ולולי דבריהם היה נ"ל לפרש שהאיבעיא הוא כיון דהכישה מתחייב אהא מיבעיא ליה דרכו להחזיר וכו' והוא מחזיר בשדה כדין צריך להחזיר ג"כ בעיר דכיון דנתחייב וצריך לטפל בה בשדה שכן דרכו בשדה צריך לגומרו ולעשות השבה [כמו בהכישה דמיחייב מטעם שהתחיל בה כפירש"י שם לא מטעם שכתב הרא"ש דאנקטיה נגרי ברייתא] או דלמא ל"ד להכישה דכיון שדרכו להחזיר בשדה צריך להחזיר בשדה כדינו וכשהגיע לעיר שאין דרכו שמה לא התחיל בה כלל ול"ד להכישה וכיון דלא איפשיטא לא יחזיר בעיר ול"ד להכישה וכסברת האשר"י [דלא מחמרינן מספיקא] שאין לו לזלזל בכבודו וכו'. ולפירוש האשר"י [בדעת הרי"ף] לא א"ש הא דמסיים ולא יחזיר בעיר הא זה לא אבעיא כלל ולכל שני צדדי האיבעיא לא יחזיר ועיין. ומ"ש המרדכי בזה לא מחוור:

ל"ג בעובדא דר"י בר"י בפעם ב' ואפקריה. ועיין במ"מ:

גמ' ולעולם אמר ר"י אמר רב כו' . מדברי ר"י הוא ולעולם כמ"ש התוספות בריש פרקין בד"ה וכמה. וא"ל מאי דוחקיה לוקמיה ביממא ואפילו טובא ולעיל תירצו דר"י ס"ל באביי וכו'. ואפ"ל דידע ברייתא דתניא נמי הכי דבסמוך ואוקי למתני' בגוונא דברייתא:

ברש"י בד"ה זה בית חייהם כו' . ובפרק הגוזל מפרש ת"ת ע"ש:

לא.

יגיד עליו ריעו תנא רועה בדרך וכו'. ואיפכא ליכא למימר תנא רועה בדרך וה"ה רצה וכו' דא"כ תקשי ליה ברייתא דלעיל דקתני רועה בין הכרמים אין זה אבידה ויש מגיהין לעיל בברייתא כבמתני' רועה בדרך ואין דעתי נוחה בה דברייתא מחלק בכרמים גופיה:

גמ' דצעריה דידה איתא. דגם בטעינה ע"י שאין הרבה בני אדם מכביד המשא כמ"ש התוס' בד"ה לר"ש ומיקרי צערא דידה נגד אבידה:

והך צריכא אפשר לומר דקאי אגופא דקרא. או איתורא וה"ק אבידה משום דליתא למריה בהדיה אבל איתא למריה כזקן וחולה כו' ואה"נ היכא דליתא למריה כלל מצינו למילף מאבידה והאי יתורא אצטריך לליתא למרא כזקן וחולה כמ"ש התוס' ריש ע"ב בד"ה אבל. וא"ל לכתוב טעינה ואבידה ונילף פריקה מנייהו ז"א דהא ע"כ הגוף אצטריך להורות טעינה בשכר רק יתורא לזקן וחולה ואיכא למיפרך מה לטעינה שכן בשכר וא"ל אבידה יוכיח שכן באבידה זקן וחולה פטור וכן פריקה ואבידה י"ל איכא למיפרך מה לפריקה שכן צער בעלי חיים וחסרון כיס וא"ל אבידה יוכיח וק"ל דכל מה שנילף במה הצד צריך שיהיה דין הנלמד בשניהם דהא מחד לא מצי למילף וזה פשוט וק"ל:

ברש"י בד"ה מאי למימרא ותיפוק ליה כו' ול"ל לכל לרבוינהו. נראה שזה אך למותר ומי ביקש לרבוינהו והברייתא מסברא דנפשיה קאמר בלא קרא רק מקשה כפשוטו פשיטא:

ברש"י בד"ה הכל צריך דעת בעלים כו' דכיון דידע שאבדו כו'. אגנב ואגזלן קאי:

לא:

ברש"י בד"ה דאיתיה למרא דכתיב עמו. פירוש דדין פריקה וטעינה הוי נמי באיתי' למרא דכתיב עמו ואי לא הוי כתיב לא הוי ילפינן ליה מאבידה [באיתי' למרא] דלא מישתעי אלא בליתיה למרא:

לב.

גמרא טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמרו כו' . ילפותא דגמרא הוא מאת שבתותי תשמרו וכ"ת שאני שבת כו' כבר אמרו ביבמות ע"ז וכ"ת שאני שבת כו' הא תנא בעלמא יליף כו'. ואני ה' הוא נתינת טעם כולכם חייבים [ועיין בתוס' יבמות דף ה' ע"ב בד"ה כולכם]:

בתוס' בד"ה ב"ד כו' וי"ל דמוכרת שלא בב"ד משום חינא. ר"ל מתני' דמוכרת שלא בב"ד וכו' [דהא באו לתרץ גם אמה דבב"ד יכולה לעכב אפילו לעצמה]:

בתוס' בד"ה כבד וכו' דניחא ליה לאתויי קרא דכיבוד. אפ"ל דמשום הכי ניחא ליה משום דבקידושין הביאו התוספות דגדול כיבוד אב וכו' דבהקב"ה כתיב כבד ה' מהונך ממה שחננך אבל אם אין לך אינך חייב להחזיר על הפתחים משא"כ באב ואם ע"ש: שמעתתא דטעינה ופריקה

ברש"י בד"ה לומר לך פריקה בחנם כו' ה"א דיו כו'. רש"י נמי מפרש במ"ש התוס' לעיל דף ל"א בד"ה למה לי ובמשמעו דודאי אי הוי כתיב טעינה ה"א טעינה בחנם דא"ל מסברא ה"א טעינה בשכר וכתב פריקה שלא נימא דיו דא"כ לר"ש הול"ל תרוייהו בשכר כיון דלא מסיימי קראי ואצטריך למיכתב תרוייהו שלא תימא קרא לפריקה אתיא וטעינה פטור לגמרי וזה א"ל שבהך נמי פליגי [דר"ש ס"ל מסברא בחנם]. רק הוא מסביר לנו היאך נשמע לנו ע"י שכותב פריקה שטעינה בשכר ולא נראה בפתאים. מכח יתור. יכתוב לנו נקודה [ליתורא] ולא צריך קרא להך. אלא [ע"י שכתב פריקה] אנו יודעין כוונת התורה שהיא יודעת אמיתה שטעינה בשכר וכיון שאמתת טעינה בשכר הוצרכה היא לכתוב פריקה דלא תימא דיו ואנו יודעין כוונתה דמדחזינן שכתבה פריקה ש"מ שהכוונה שפריקה לא הו"מ למילף מטעינה שתהיה בחנם ואמטו להכי אצטריך למיבתב לפריקה וא"כ ממילא מצינו למידק היום שטעינה שבקרא הוא בשכר אבל ודאי היינו טועין וסבורין טעינה (בשכר) [בחנם] אי הוי כתיב לחודא והיינו ראינו [שטעינה בשכר ופריקה] בחנם מדאצטריך למיכתביה וכעין זה ממש באין שינוי פי' רש"י בפ"ק דביצה גבי פלוגתא דב"ש וב"ה בשאור בכזית וחמץ בככותבת ע"ש ותראה. ולא הוצרכתי לכתוב זה אלא לפי שראיתי למהר"ש שמשבש בזה בחנם ומיישב אליבא דרש"י הצריכות' דלעיל דף ל"א ע"א אגופא דקרא כאלו רש"י ותוספות מחולקין ולא הו"ל למיכתב זה וק"ל. ומ"מ אפשר ליישבו [דלרש"י אפשר הצריכותא דלעיל אגופא דקרא] שר"ל ג"כ משום דבשכר ר"ל האמת הוא של התורה בשכר וכו' וק"ל:

לב:

גמרא ואפילו ר"ש לא קאמר וכו' . אבל מסיימי קראי ונכתבו תרוייהו מודה דילפינן ק"ו והיה ס"ל ג"כ כרבנן דפריקה בחנם וטעינה בשכר דבהא לא פליגי רק ס"ל זה וזה שוין משום דלא מסיימי קראי. אבל אין נראה לומר אי הוי מסיימי קראי טעינה לא צריך למיכתב פריקה [וע"כ משום ק"ו דצב"ח] דמנ"ל מכח ק"ו דלמא במה מצינו דלמה יגרע פריקה מטעינה [אע"כ הא מסיימי הוי ידעינן דפריקה בחנם וטעינה בשכר וע"כ דפריקה הוי ידעינן מק"ו דאיכא ביה נמי צב"ח ולא נכתב רק להורות דטעינה בשכר דלית ביה צב"ח דאל"כ מ"ש פריקה מטעינה] ולעיל אמרינן וצריכא דאי כתב פריקה ה"א משום דצב"ח כו' ואיכא למיפרך [מה לפריקה שבן צב"ח] הא לא"ה הוי ילפינן טעינה מפריקה אע"ג דליכא ק"ו וכן אי כתיב אבידה וכו'. ועוד דא"כ הול"ל בקצרה השתא דלא מסיימי קראי למה לי תרוייהו ע"כ משום דה"א דאתיא לפריקה ולילף טעינה מניה במה מצינו אע"כ דפריקה עדיפא דצב"ח. לכן נראה דאה"נ דדיוקא [דצב"ח דאורייתא] כפשוטו דהשתא ל"ל תרי קראי רק בניחותא קאמר דמדרבנן שמעינן כפשוטו דפריקה עדיפא מטעינה ואפילו לר"ש דשניהם שוין היינו משום דלא מיסיימי וכו' הא לא"ה הוי יליף ק"ו [והוי ילפינן דטעינה בשכר כרבנן] דהא ס"ל ע"כ צב"ח דאורייתא [מכח הוכחה דאף אי לא מסיימי ל"ל תרתי דאף אי ה"א דאתיא לפריקה הוי ידעינן טעינה במה הצד וע"כ דצב"ח דאורייתא וממילא דאי הוו מסיימי קראי הוי ס"ל כרבנן ולאו דהא דאמר הא אי הוי מסיימי קראי הוא ההוכחה דהא ההוכחה הוא אף אי לא מסיימי קראי]. כן למדתי עם א' בחילוקי ונראה דפשוט האמת כן הוא. וא"ל דמשום חסרון כיס נכתב דכיון דטעינה שיש בה חסרון כיס נוכל ללמוד מפריקה בחנם אף טעינה דלית בה חסרון כיס נמי הוי בחנם דמ"ש כמ"ש התוס' בסמוך בד"ה מי לא עסקינן ואפילו למה דכתב פריקה אמרינן בסמוך הכי דמייתר פריקה לדרשא אחריתא [וכמ"ש התוס'] כ"ש השתא דלא מייתרא. מיהו י"ל דבשלמא אי נכתב טעינה כיון דנכתב סתמא ע"כ אין סברא לחלק בנתים דבחדא מחתא מחתינהו דחייב לטוענו וכיון דטעינה שיש בה חסרון כיס ע"כ לא גרע מפריקה א"כ גם טעינה שאין בה חסרון כיס וא"כ אין סברא לומר שפריקה נכתב לאורויי אטעינה בשכר שאין זה סברא מכוון של התורה דהא הא דפריקה עדיפא הוי מצד חומרא דחסרון כיס אע"כ דאין חומרא זו עושה רק צער בעלי חיים דהשתא איכא שפיר למימר דפריקה אורי לן דטעינה בשכר אבל אי לא נכתב רק פריקה לר"ש מה דנוכל למילף מניה ילפינן וטעינה שאין בה חסרון כיס לא נוכל למילף מניה ולהכי אצטריך למיכתב ב' קראי ודלמא לעולם דצב"ח לאו דאורייתא גם ממ"ש התוס' בד"ה מכלל דת"ק כו' וא"ת ולר"י כו' וי"ל דדריש ק"ו כו' נימא דס"ל דנכתוב חד קרא ונילף במה מצינו בלא ק"ו רק מ"מ הסברא דפריקה חמורה מטעינה מנ"ל כיון דצב"ח לאו דאורייתא ונאמר דהכל בחנם כמ"ש התוס' לעיל בא"ד וי"ל דכל הסוגיא מוכחת וכו':

גמ' לימא מסייע ליה בהמת עובדי כוכבים כו' . א"ל היאך הבין סיפא דברייתא ע"כ צ"ל ולהטעינה יין כו' הא שאר דברים זקוק לה וע"כ משום איבה י"ל דרישא משמע ליה דאיירי בלא טעם איבה מדקאמר כבהמת ישראל והתרצן י"ל דאדרבה בזה מורה דלא תימא בע"כ טעמא דמטפל בבהמת עובדי כוכבים משום צב"ח [ובפריקה דוקא] לז"ח כבהמת ישראל דהיינו בין פריקה בין טעינה א"כ ע"כ טעם אחר יש בזה כן למדתי לאחד בחילוקי:

בתוס' בד"ה מכלל דת"ק סבר כו' וא"ת ודלמא זקוק לו מדרבנן. דא"ל א"כ במאי פליגי [דהיאך מרומז בדריה"ג דפוטר אף מדרבנן] דהשתא נמי [היכן מרומז פלוגתא דהא] לא קאמר ריה"ג רק דפטור ממצות פריקה בחנם ודלמא צב"ח דאורייתא וחייב בשכר אלא צ"ל שר"ל כיון דכתיב תחת משאו פטור לגמרי דכיון דאין בו משום מצות פריקה אין עוד חיוב כאן:

בא"ד וי"ל דכל הסוגיא מוכחת כו' . לכאורה נראה דלא הוי צריכי לזה דאי צב"ח דאורייתא אפילו בחנם א"כ פריקה דכתב רחמנא למה לי ולכתוב חד קרא וע"כ לפריקה א"צ דא"ל דהשתא אורי לן דצב"ח דאורייתא ז"א דבשמעתין משמע דצב"ח בעלמא נלמוד רק מדבריהם אנו שומעין שהוא כן דקאמר אבל מסיימי קראי דרשינן ק"ו דלא לכתוב פריקה וכן כולה שמעתין רק בסמוך הבין פטור משמע לגמרי פטור אפילו בשכר כמ"ש מי סברת פטור כו'. ובזה דברים בטלים כתב מהר"ש בזה לקשר הוא"ת ראשון וז"ל סמכו קושיתם אהאי פירושם דלעיל משום דהוי איכא למימר לריה"ג נמי דסבר צב"ח לאו דאורייתא היינו בחנם אבל בשכר חייב דהשתא שפיר איכא למיעבד ק"ו צב"ח אבל לפי האי פירושם דלעיל דע"כ לפי סברת המקשה רבנן דרשי משאו דאינו חייב בחנם ומשום צב"ח אינו חייב אלא בשכר א"כ לריה"ג ע"כ אפילו בשכר פטור וא"כ מ"ש טעינה מפריקה דליכא ק"ו ע"כ. ולשוא צירף צורף ואינו מחוור לי מ"ש ודלמא זקוק מדרבנן כו' וסיימו בדבריהם אינו חייב לסייע אפי' בשכר ומייתי ראיה אהא וזה ודאי א"צ לפנים דאי לאו דאורייתא פטור אפילו בשכר אבל דלמא זקוק מדרבנן וכדבסמוך בגמ' בהדיא הא מני ריה"ג דאמר צב"ח דרבנן וצ"ל צב"ח דרבנן ר"ל לענין שאר מילי לחלוב כו' אבל אינו עושה סברא לסייעי לבהמת חבירו ועיין:

לג.

במתני' אבידתו כו'. יש חילוף גירסאות אם היה אביו שקול כרבו כו' עיין באשר"י ובב"י:

גמ' את צריכת לי. עד מ' שנין. ע"ד שאמרו אין תלמיד עומד על סוף דעתו של רבו עד מ' שנים והביאו רש"י סוף כי תבא:

בתוס' בד"ה מה לי רבצן כו' כדמוכח דאתיא כוותיה. אע"ג דבזה נמי י"ל ולא משאוי שאינו כו' בחנם אלא בשכר כמ"ש התוס' לעיל בד"ה מכלל מ"מ קאמר מאן שמעת ליה דאמר בהדיא הך סברא ואמרו בפירוש ואפ"ל דמדייק לפי סברתו דצב"ח לאו דאורייתא לפי זה אף לדידך ע"כ אי אפשר לומר רבנן דבה"א זה ע"כ לא ס"ל לרבנן כלל דרשא דתחת משאו במתני' וק"ל:

בתוס' בד"ה וזהו ריס וכו' עולה אלפים. חסר ה'. ומ"ש כדמוכח וכו' שמיל הוא אלפים אמה לאפוקי אלכסונו של אלפים ע"ש בתוס':

בתוס' בד"ה אבידתו וכו' וא"ת וכו'. אגב ריהטא נקטו אבידת רבו וכ"ה בתוס' קידושין חבירו:

לג:

גמרא דרש ר"י בר אילעא כו' . הוכחתו מדקאמר ונראה בשמחתכם דהול"ל ואראה. ותוספות דפי' אחיכם אלו בעלי מקרא שאינן יודעין כו'. וכי יהיה להם דבר יבאו לשאול לבעלי תורה ונוהגין עמהם בזיון שיודעין שצריכין להן. שנאיכם אלו בעלי משנה שטועין וסבורין לידע כו'. ואינם שואלין לבעלי תורה וסומכין על הוראת עצמן ובאין ע"י כן למחלוקת. ושמא תאמר פסק כו' ול"ג שמא תאמר ישראל יבושו כו'. ומהר"ש כתב שכוונת תוספות מלשון ר' לא שנה א"כ הו"ל להגמרא לעשות אל תקרי ועוד מאי כוונת תוס' לפי"ז במ"ש שסבורין לידע כו' לכן הדרשה ידרוש לעצמו: