מדרש תנחומא שמיני ז

ז. [ עריכה ]
וידבר ה' אל משה לאמר, זאת החיה אשר תאכלו. ילמדנו רבינו, כמה בהמות טהורות יש בעולם. כך שנו רבותינו, עשר בהמות הן, איל וצבי ויחמור [ו] אקו ודישון ותאו וזמר (דב' יד ה), (ו) שור שה כשבים ושה עזים (שם שם ד). יותר מאלה אין בעולם. אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, הזהרו עצמכם שלא לשקץ את עצמכם בבהמה טמאה ובשרץ טמא. כך אמר דוד, האל תמים דרכו אמרת ה' צרופה (תהל' יח לא), בשביל לצרף בריותיו. (אמר לו, רבי), מה אכפת לו להקדוש ברוך הוא שיאכלו ישראל בלא שחיטה, שיהא ישראל נוחר ואוכל ושוחט מן הצואר מן הירך. תדע, שלא נצטוה השחיטה הזו אלא כדי לצרף את ישראל, כי לעתיד לבא עושה סעודה לצדיקים מן הבהמה ולויתן ואין שם שחיטה. תדע לך, לויתן בריה משונה הוא, והמלאכים יגורו ממנו, שנאמר, משאתו יגורו אלים (איוב מא יז). ואם הם זורקין עליו כמה רמחים של ברזל, כתבן הוא חושבן, שנאמר, יחשוב לתבן ברזל (שם שם יט). וכן בהמות שדי קשה, שהוא רובץ על אלף הרים, שנאמר, בהמות בהררי אלף (תה' נ י). והיכן הן נשחטין. אלא זה לזה מזדווגין שניהם, שנאמר, אחד באחד יגשו (איוב מא ח). בהמות יגש בלויתן ואוחז בקרניו ובוקע. ולויתן הפך יהיה מיתתו, שמכה אותו בזנבו והורגו, והצדיקים הולכין ונוטלין מנות מנות. מכאן שחיטה. אלא בשביל לבדוק ולצרף את ישראל: