מדרש תנחומא שמיני ב

ב. [ עריכה ]
ויהי ביום השמיני. זה שאמר הכתוב, אמרתי להוללים אל תהולו, ולרשעים אל תרימו קרן (תהלי' עה ה). מהו אמרתי להוללים אל תהולו. למה. לפי שהוא מזכיר כמחולת המחנים (שה"ש ז א). וכן הוא אומר, לחול במחולות (שופ' כא כא). לפי שאין השמחה ממתנת לאדם. לא כל מי ששמח היום שמח למחר, ולא כל מי שמיצר היום מיצר למחר, לפי שאין השמחה ממתנת לאדם, שנאמר, לשחוק אמרתי מהולל (קהלת ב ב). רצונך לידע, שהרי שמחתו של הקדוש ברוך הוא לא המתינה. אימתי. כשברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, היתה שמחה גדולה לפניו, שנאמר, יהי כבוד ה' לעולם, ישמח ה' במעשיו (תהלי' קד לא). וכן הוא אומר, וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד (ברא' א לא). ללמדך, שהיה הקדוש ברוך הוא מתגאה ומשתבח במעשיו מאד, וצוה לאדם הראשון מצוה קלה ולא קיימה. מיד נתן לו אפופסין, שנאמר, כי עפר אתה ואל עפר תשוב (שם ג יט). וכביכול לא המתין בשמחתו, ואמר, לא בראתי את הכל אלא בשביל אדם, ועכשיו הוא מת, מה הנאה יש לי. ומה הקדוש ברוך הוא לא המתין בשמחתו, בני אדם על אחת כמה וכמה. לכך נאמר, אמרתי להוללים אל תהולו. אברהם כמה שמח. נתברך בעולם ונתגדל, הרג כמה מלכים, והקנה להקדוש ברוך הוא שמים וארץ, ונתן לו בן בזקנתו ומל אותו וגדלו, ולסוף נאמר לו, קח נא את בנך את יחידך והעלהו (ברא' כב ב). ועשה מהלך שלשה ימים, שנאמר, ביום השלישי (שם שם ד). חזר ביום אחר מהר המוריה, וקבר לשרה אשתו, ובקש מקום לקברות ולא מצא, עד שקנה בארבע מאות שקל כסף, ואחר כך קפצה עליו זקנה. ומה אברהם הצדיק כך, הרשעים על אחת כמה וכמה. יצחק לא המתינה שמחתו, נמלט מן החרב ומן אנשי גרר, והודיע להם מי היה, ובאו הם אצלו, שנאמר, ואבימלך הלך אליו מגרר וגו' (שם כו כו), ואמרו לו, ראה ראינו כי היה ה' עמך (שם שם כח). ולא המתין בשמחתו, אלא ויהי כי זקן יצחק ותכהינה עיניו (שם כז א). ומה יצחק שהיה עולתו של הקדוש ברוך הוא, כך. הרשעים על אחת כמה וכמה. יעקב בכורו של הקדוש ברוך הוא, שכתוב בו בני בכורי ישראל (שמות ד כב), כמה שמח. ראה סלם ומלאכי אלהים עולים ויורדים בו, והנה ה' נצב עליו ויאמר אני ה' וגו' (ברא' כח יב-יג). הלך אצל לבן, ברח מפני עשו, ויעבוד ישראל באשה ובאשה שמר (הוש' יב יג). ועבד בלבן עשרים שנה, שנאמר, עבדתיך ארבע עשרה שנה וגו' (בר' לא מא). ולבסוף העשיר והוליד בנים, וחזר ופגע בעשו וניצול ממנו, ושלם את נדרו. ולא המתין בשמחתו, אלא ותצא דינה בת לאה, וירא אותה שכם בן חמור (שם לד א-ב). ובאת לו צרת יוסף ונמכר לעבד. ומה יעקב הצדיק כך, שאמר לו הקדוש ברוך הוא, עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר (ישע' מט ג), ולא המתין בשמחתו, הרשעים על אחת כמה וכמה. לכך כתיב, אמרתי להוללים אל תהולו. וכתיב, לשחוק אמרתי מהולל (קהל' ב ב). יהושע כמה שמח הרג שלשים ואחד מלכים, והנחיל לישראל את הארץ וחלק, ונתנו לו כתף כל ישראל כל ימיו, ואמרו לו, כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצונו יומת (יהוש' א יח), מה שלא זכה משה רבינו. והזקין ומת בלא בנים. לכך נאמר, אמרתי להוללים אל תהולו. ועלי הכהן כמה שמחה שמח. היה מלך וכהן גדול ואב בית דין, שנאמר, ועלי הכהן יושב על הכסא על מזוזת היכל ה' (ש"א א ט). ועלי הכהן, שהיה כהן גדול. יושב על הכסא, שהיה מלך. על מזוזת היכל ה', שהיה אב בית דין. ולא המתין בשמחתו, אלא, ויהי בהזכירו את ארון האלהים ויפל מעל הכסא אחורנית בעד יד השער ותשבר מפרקתו וימות (שם ד יח). ומתו שני בניו חפני ופנחס. ומה עלי הצדיק כך, הרשעים על אחת כמה וכמה. ואין אנו מוצאין איש ואשה שראתה שמחות לרוב כאלישבע בת עמינדב אשתו של אהרן, שנאמר, ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב (שמות ו כג). שראתה בעלה כהן גדול משמש בכהונה גדולה ונביא, ומשה אחי בעלה מלך ונביא, ובניה סגני כהונה, ואחיה נחשון ראש לכל נשיאי ישראל. ולא המתינה בשמחתה, אלא נכנסו שני בניה להקריב קרבן, ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם. לכך נאמר, אמרתי להוללים אל תהולו. וכן שלמה אומר, לשחוק אמרתי מהולל (קהל' ב ב). מעשה באחד מגדולי בבל, שהיה משיא בנו ברביעי שלו, ועשה סעודה ומשתה לחכמים. אמר לבנו, עלה והבא לנו חבית יין פלוני מן העליה. עלה לעליה והכישו נחש בין החביות ומת. המתין אביו עם המסובין ושהה ולא בא. אמר אביו, אעלה ואראה מה בני עושה. עלה אביו ומצאו מושלך בין החביות מת. מה עשה אותו חסיד, המתין בעצמו עד שאכלו האורחין ושתו כל צרכיהם. כיון שגמרו, אמר להם, לא לברך ברכת חתנים באתם על בני, באו וברכו עליו ברכת אבלים. לא להכניס בני לחופה באתם, באו והכניסו אותו לקבורה. אמרו, על רבי זכאי דכבול, ופתחו עליו, לשחוק אמרתי מהולל, ולשמחה מה זו עושה (קהלת ב ב):