מדרש תנחומא שלח

פרשה א

וידבר ה' אל משה שלח לך אנשים וגו'. ילמדנו רבנו, מהו לפרש לים הגדול קדם לשבת שלשה ימים. כך שנו רבותינו, אין מפליגין את הספינה לים הגדול שלשה ימים קדם לשבת, בזמן שהוא הולך למקום רחוק. אבל אם מבקש לפרש כמו מצור לצידון, מתר לו לפרש אפלו בערב שבת. מפני שהדבר ידוע, שהוא יכל לילך מבעוד יום. במה דברים אמורים, בשלוחי הרשות. ואם היה שליח מצוה, מתר לו לפרש בכל יום שירצה. למה מפני שהוא שליח מצוה, ושליח מצוה דוחה את השבת. וכן את מוצא בסכה, ששנינו, שלוחי מצוה פטורין מן הסכה. שאין לך חביב לפני הקדוש ברוך הוא כשליח מצוה, שהוא משתלח לעשות מצוה ונותן נפשו כדי שיצליח בשליחותו. ואין לך בני אדם שנשתלחו לעשות מצוה ונותנין נפשם להצליח בשליחותן, כאותן שני שלוחים ששלח יהושע בן נון, שנאמר: וישלח יהושע בן נון וגו' (יהושע ב, א). ומי היו. שנו רבותינו, אלו פנחס וכלב, והלכו ונתנו נפשם והצליחו בשליחותם. מהו חרש לאמר מלמד, שעשו עצמן קדרין, והיו צווחין ואומרים: הרי קדרות, כל מי שרוצה יבא ויקנה. כל כך למה. שלא ירגיש בהן אדם. לכך כתיב חרש, קרי ביה חרס, כדי שלא יאמרו בני אדם מרגלים. וילכו בית אשה זונה ושמה רחב וישכבו שמה (שם). עמדה וקבלה אותן. הרגיש בהן מלך יריחו ושמע שבאו לחפר את כל הארץ, שנאמר: ויאמר למלך יריחו לאמר הנה אנשים וגו' (שם פסוק ב) כיון שהלכו לבקשם, מה עשתה רחב, נטלה אותם להטמינם. אמר לה פנחס, אני כהן, והכהנים נמשלו למלאכים, שנאמר: כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא (מלאכי ב, ז). והמלאך רוצה נראה, רוצה אינו נראה. וכן הנביאים נמשלו למלאכים. שכך הוא אמר במשה, וישלח מלאך ויוציאנו (במדבר כ, טז). וכי מלאך היה, והלא משה היה. אלא מכאן, שהנביאים נקראו מלאכים. וכן הוא אומר, ויעל מלאך ה' מן הגלגל אל הבוכים, ויאמר אעלה אתכם ממצרים וגו' (שופטים ב, א). והלא פנחס היה. אלא מכאן, שנקראו הנביאים מלאכים. וכן את מוצא באשתו של מנוח, שאמרה, איש האלהים בא אלי ומראהו כמראה מלאך האלהים נורא (שם יג, ו). וכן הוא אומר, ויאמר חגי מלאך ה' במלאכות ה' לעם לאמר (חגי א, יג). הא למדת, שנקראו הנביאים מלאכים. וכן הוא אומר. ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ובוזים דבריו (דה״‎ב, לו). לפיכך אמר לה פנחס, אני כהן, כשאני רוצה נראה, וכשאני רוצה איני נראה. ומנין שלא הטמינה אלא לכלב. שנאמר: ותקח האשה את שני האנשים ותצפנו (יהושע ב, ד). ותצפנם אינו אומר כאן, אלא ותצפנו. ללמדך, כמה נתנו עצמן שני צדיקים אלו לעשות שליחותן. אבל שלוחין ששלח משה, היו רשעים. מנין, ממה שקראו בענין והאנשים אשר שלח משה לתור את הארץ, וישובו וילינו עליו את כל העדה להוציא דבה על הארץ. הוי, שלח לך אנשים.

פרשה ב

שלח לך אנשים. זה שאמר הכתוב: אשתוללו אבירי לב נמו שנתם ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם (תהלים עו, ו). אשתוללו אבירי לב, אלו משה ואהרן, ששלחו המרגלים ובאו ואמרו לשון הרע על הארץ, ולא היו יודעין מה לעשות, אלא אף משה ואהרן נתרשלו ידם. מיד עמד כלב ושתק כל אותן האוכלסין, שנאמר: ויהס כלב את העם אל משה. עמד לו על הספסל והיה משתקן, ואומר הסו הסו, והם שותקין לשמע ממנו. אמר להן, טובה הארץ מאד מאד. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, טובה גדולה אני מחזיק לכלב, שנאמר: זולתי כלב בן יפנה (דברים א, לו). מהו זולתי, זה לזה אותי יתר ויתר מששים מכם. אתם לא מצאתם ידיכם, אלא נתרשלתם. לכן נאמר, אשתוללו אבירי לב. כל כך למה. לפי שהיו שלוחים טפשין. עליהם אמר שלמה, מקצה רגלים חמס שותה, שולח דברים ביד כסיל (משלי כו, ו).

פרשה ג

שלח לך אנשים. רבי אחא הגדול פתח, יבש חציר נבל ציץ, ודבר אלהינו יקום לעולם (ישעיה מ, ח). משל למה הדבר דומה. למלך שהיה לו אוהב, והתנה עמו ואומר לו: בא ולך עמי ואני נותן לך מתנה. הלך עמו ומת. אמר המלך לבנו של אוהבו, אף על פי שמת אביך, איני חוזר בי במתנה שאמרתי לתן לו, בוא וטל אותה. המלך, זה מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. אוהב, זה אברהם, שנאמר: זרע אברהם אוהבי (שם מא, ח). אמר לו הקדוש ברוך הוא, בוא לך עמי, שנאמר: לך לך מארצך וגו' (בראשית יב, א). התנה עמו שהוא נותן לו במתנה את ארץ כנען, שנאמר: קום התהלך בארץ וגו' (שם יג, יז). וכן הוא אומר, כי את כל הארץ וגו' (שם פסוק טו). מת אברהם ויצחק ויעקב. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, אף על פי שמתו האבות, התניתי עמהן לתן להם את הארץ, איני חוזר בי, אלא שלח לך אנשים. הוי, ודבר אלהינו יקום לעולם.

פרשה ד

שלח לך אנשים. זה שאמר הכתוב: כחמץ לשנים וכעשן לעינים, כן העצל לשולחיו (משלי י, כו). גבורים היו המרגלים שהיו מוציאים לשון הרע על הארץ, שנאמר: וידרכו את לשונם, קשתם שקר וגו' (ירמיה ט, ב). משל למה הדבר דומה, לעשיר שהיה לו כרם. כשהיה רואה שהיין יפה, הוא היה אומר, הכניסו את היין בביתי. וכשהיה רואה שהיין נעשה חמץ, היה אומר, הכניסו את היין בבתיכם. אף כך הקדוש ברוך הוא, כשראה הזקנים מעשיהם כשרים, קרא אותם לשמו, שנאמר: אספה לי שבעים איש (במדבר יא, טז). וכשראה את המרגלים שהן עתידין לחטא ולהוציא לשון הרע על הארץ, קרא אותם לשמו של משה, שנאמר: שלח לך אנשים. שלח לך אנשים. זה שאמר הכתוב: מקצה רגלים חמס שותה. שולח דברים ביד כסיל (משלי כו, ו). וכי כסילים היו המרגלים. והלא כבר נאמר, שלח לך אנשים. וכל מקום שנאמר בו אנשים, בני אדם צדיקים הן. מנין, שכן הוא אומר, ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים (שמות יז, ט). וכן הוא אומר, והאיש בימי שאול זקן בא באנשים (ש״‎א יז, יב). וכן הוא אומר, ונתת לאמתך זרע אנשים (שם א, יא). ולאלו את קורא כסילים, שולח דברים ביד כסיל. אלו לא נקראו כסילים, אלא על שהוציאו דבת הארץ, שנאמר: ומוציא דבה הוא כסיל (משלי י, יח). אף על פי כן בני אדם גדולים היו ועשו עצמן כסילים. עליהם משה אומר, כי דור תהפוכות המה בנים לא אמון בם (דברים לב, כ). שאלו נבחרו מכל ישראל על פי הקדוש ברוך הוא, ועל פי משה. שכן הוא אומר, וייטב בעיני הדבר, ואקח מכם שנים עשר אנשים, איש אחד לשבט (שם א, כג). ומנין אתה אומר, שהיו צדיקים. שהרי משה לא רצה לשלחם מדעת עצמו, שנמלך בהקדוש ברוך הוא על כל אחד ואמר פלוני משבט פלוני. ואמר לו: ראוים הם. מנין שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, ראוים הם. שנאמר: וישלח אותם משה ממדבר פארן על פי ה'. ואחרי כן לסוף ארבעים יום נהפכו ועשו כל אותה צרה, והן גרמו לאותו הדור שילקה אותה המכה, שנאמר: כי דור תהפוכות המה (שם לב, כ), שנבררו צדיקים. לכך נאמר: שלח לך אנשים, ואלה שמות האנשים.

פרשה ה

דבר אחר, שלח לך אנשים. מה כתיב למעלה מן הענין, ותדבר מרים ואהרן במשה (במדבר יב, א). ואחרי כן, שלח לך אנשים. זה שאמר הכתוב: לא ידעו ולא יבינו כי טח מראות עיניהם מהשכיל לבתם (ישעיה מד, יח). מה ראה לומר אחר מעשה מרים שלח לך אנשים. אלא שהיה צפוי לפני הקדוש ברוך הוא, שיהיו באין ואומרין לשון הרע על הארץ. אמר הקדוש ברוך הוא, לא יהיה להם פתחון פה לומר, לא היינו יודעים ענש של לשון הרע מה הוא. לפיכך סמך הקדוש ברוך הוא הענין הזה לזה, כדי שידעו הכל ענשו של לשון הרע. שאם בקשו לומר לשון הרע, יהו מסתכלין מה נעשה במרים. אף על פי כן לא רצו ללמד. לכך נאמר: לא ידעו ולא יבינו. לכך כתב הקדוש ברוך הוא שלוח המרגלים אחר מעשה מרים. הוי, לא ידעו ולא יבינו, כי טח מראות וגו'. דבר אחר, שלח לך אנשים, אף על פי שאמר הקדוש ברוך הוא למשה שלח לך אנשים, לא היתה מן הקדוש ברוך הוא שילכו. למה, שכבר אמר להם הקדוש ברוך הוא, שבחה של ארץ ישראל, שנאמר: כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה (דברים ח, ז). ועד שהן במצרים אמר להם: וארד להצילו מיד מצרים וגו' (שמות ג, ח). והכתוב אומר, וה' הולך לפניהם יומם (שם יג, כא). ומה הוא אמר שלח לך אנשים. אלא ישראל הן בקשו דברים הללו. שבשעה שהגיעו אל התחומים, אמר להם הקדוש ברוך הוא, ראה נתן ה' אלהיך לפניך את הארץ עלה רש וגו' (דברים א, כא). באותה שעה נתקרבו כל ישראל לפני משה, שנאמר: ותקרבון אלי כלכם (שם פסוק כב). זה שאמר עזרא, ולא שמעו אל מצותיך, וימאנו לשמע ולא זכרו נפלאותיך (נחמיה ט, טז-יז). וכן הוא אומר, וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלשת ימים (במדבר י, לג). והם אמרו, נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ (דברים א, כב), שלא האמינו. וכן דוד אומר, לא שמרו ברית אלהים, ובתורתו מאנו ללכת (תהלים עח, י). רבי יהושע אומר, משל למה ישראל דומין. למלך שזמן לבנו אשה נאה בת טובים ועשירה. אמר ליה המלך, זמנתי לך אשה נאה בת טובים ועשירה שאין כמותה בעולם. אמר לו הבן, אלך ואראה אותה. שלא היה מאמין באביו. מיד הקשה הדבר והרע לאביו. אמר אביו, מה אעשה. אם אומר לו, איני מראה אותה לך, עכשו הוא אומר, כעורה היא, לפיכך לא רצה להראותה. לסוף אמר ליה: ראה אותה ותדע שלא כזבתי לך. ובשביל שלא האמנת בי, קונם שאין אתה רואה אותה בביתך, אלא לבנך אני נותנה. וכך הקדוש ברוך הוא אמר לישראל, טובה הארץ, ולא האמינו, אלא אמרו, נשלחה אנשים לפנינו. אמר הקדוש ברוך הוא, אם מעכב אני עליהם, הם אומרים: לא טובה הארץ, ולכך לא הראה אותה לנו. אלא יראו אותה, ובשבועה שאין אחד מהם נכנס לתוכה, אלא לבניהם, שנאמר: אם יראו את הארץ אשר נשבעתי לאבתם. ואומר: וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה הם יבואו וגו'. כיון שאמרו למשה נשלחה אנשים לפנינו, התחיל משה עומד ותוהא, אמר, אי אפשר לי לעשות דבר עד שאמלך בהקדוש ברוך הוא. הלך משה ונמלך, ואמר ליה: כך וכך בניך מבקשים. אמר לו הקדוש ברוך הוא, משה, אין זו תחלה להם. עד שהן במצרים הלעיגו לי, שנאמר: זו לעגם בארץ מצרים (הושע ז, טז), למודים הם בכך. לכך איני צריך, שהרי כתיב: ידע מה בחשוכא ונהורא וגו' (דניאל ב, כב). אמר לו הקדוש ברוך הוא, יודע אני מה הן אומרים: אלא אם בקשת, שלח לך אנשים, לך לעצמך. מנין, שכן כתיב: אלה שמות האנשים אשר שלח משה לתור את הארץ.

פרשה ו

ויקרא משה להושע בן נון יהושע. מה ראה משה להוסיף על שמו של יהושע יו״‎ד. אלא כלב נטל שכרו מן הארץ, שנאמר: ולו אתן את הארץ אשר דרך בה (דברים א, לו). ויהושע נטל שכר עשרת השבטים, שנתוסף על שמו יו״‎ד עשר, שנאמר: ויקרא משה להושע בן נון יהושע. דבר אחר, כיון שראה משה אותם המרגלים שהיו רשעים הרבה, אמר ליהושע, יה יושיעך מן הדור הרע הזה. אלה שמות האנשים. מה היו שמותם. סתור בן מיכאל, נחבי בן ופסי, גאואל בן מכי. יש בני אדם ששמותיהם כעורים ומעשיהם כעורים, שמותיהם נאים ומעשיהם נאים, שמותיהם נאים ומעשיהם כעורים, שמותיהם כעורים ומעשיהם נאים. שמותיהם נאים ומעשיהם כעורים, זה ישמעאל ועשו. ישמעאל, שומע אל. עשו, עושה רצון עושיו. שמותיהם כעורים ומעשיהם נאים, אלו עולי גולה, בני ברקוס בני סיסרא בני תמח (עזרא ב, נג), ובנו בית המקדש. שמותיהם כעורים ומעשיהם כעורים, אלו המרגלים. מה כתיב בהם, סתור, שסתרו אל מן העולם. נחבי, שהחביא את דבריו. שמותיהם נאים ומעשיהם נאים, אלו השבטים. ויאמר אליהם עלו זה בנגב. עלו, שהם עולים. וישלח אותם משה לתור את ארץ כנען ויאמר אליהם עלו זה בנגב ועליתם את ההר. למה בנגב. שכן דרך התגרים עושין, ומראין את הפסלת תחלה, ואחרי כן מראין את השבח. וראיתם את הארץ מה היא. ג' פעמים אמר להם ומה הארץ למה. בראשון אמר להם: וראיתם את הארץ. אמר להם: היו מסתכלים בארץ, יש ארץ מגדלת גבורים, ויש ארץ מגדלת חלשים, ויש ארץ מגדלת אוכלסין, ויש ארץ ממעטת אוכלסים. כך פקדם, ואת העם היושב עליה החזק הוא הרפה, ומה הארץ אשר הוא יושב בה הטובה היא אם רעה וגו'. מנין אתם יודעים כחם, הבמחנים אם במבצרים. אם במחנים הם שרוים, הם גבורים ובוטחים על כחם. אם במבצרים, חלשים הם ולבם רך. ומה הארץ השמנה היא, אם פרותיה קלים אם שמנים. אמר להם: הסתכלו באבנים ובצרורות שלה, אם של צונמא הם, הם שמנים. אם של חרסים הן, הם רזים. והימים ימי בכורי ענבים. מכאן אמרו, אין תקופת תמוז בלא תאנים וענבים.

פרשה ז

ויעלו ויתרו את הארץ. כיצד, כשהיו נכנסין לעיר והדבר נוגף את הגדולים ומתעסקין בני העיר בקבורתו, והיו נכנסין ובריה לא היתה רואה אותן, לכך אמרו, הארץ אשר עברנו בה לתור אותה ארץ אוכלת יושביה היא. בנסים שהיה עושה להם הקדוש ברוך הוא, בו הוציאו דבה. ויעלו בנגב ויבא עד חברון ושם אחימן ששי ותלמי, שהיו גבורים עד מאד, שנאמר: אשר אתה ידעת ואתה שמעת וגו' (דברים ט, ב). אמר רבי ברכיה הכהן ברבי, מצאו שלשה בני ענק, שנאמר: ושם אחימן ששי ותלמי. למה נקרא שמו אחימן. שהיה אומר, אחי, מאין יבא עלי שום אדם. ששי, שהיה בריא כשיש. תלמי, שהיה חזק ועושה תלמים בארץ. ילידי הענק, שהיה עונק את החמה. כשראו אותם מרגלים נתיראו. מיד הלכו ואמרו, כי חזק הוא ממנו. אמר רבי שמעון בן לקיש, הקישן כלפי מעלן, ובאותו העון נגזר עליהם גזרות קשות. מה הקדוש ברוך הוא אומר לירמיה, לך ואמר להן, אין אתם יודעים מה הוצאתם מפיכם, שנאמר: לקול המלה גדולה הצית אש עליה ורעו דליותיו (ירמיה יא, טז). לקול המלה גדולה שאמרתם, מה גרמתם לעצמכם, הצית אש עליה, יום לשנה יום לשנה תשאו את עונותיכם. אמרו, ונהי בעינינו כחגבים. אמר הקדוש ברוך הוא, ותרתי עליה. אלא, וכן היינו בעיניהם, מקפיד אני. וכי יודעים הייתם מה עשיתי אתכם בעיניהם. מי יאמר לכם, שלא הייתם בעיניהם כמלאכים. מה גרמו לעצמן. במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים שנה. לא דים כך, אלא שלא נכנסו לארץ. אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, בעולם הזה, על ידי שהיו שלוחי בשר ודם, נגזר עליהם שלא יכנסו לארץ. אבל לעולם הבא, אני משלח לכם מלאכי פתאם ויפנה דרך לפני, שנאמר: ופתאם יבא אל היכלו וגו' (מלאכי ג, א).

פרשה ח

וחברון שבע שנים נבנתה לפני צען מצרים. להודיעך שבחה של ארץ, שהפסלת שבה משבח הרבה יותר מארץ מצרים. שבשעה שנחלו בני נח את העולם אחר דור המבול, הם בנו עירם במקום הפסלת תחלה ולא במקום השבח, אלא בחרו הפסלת של ארץ ישראל. וחברון פסלת של ארץ ישראל. וצען מצרים היא טובה שבארץ מצרים, וזו קדמה לה שבע שנים. ואם תאמר, לא מי שבנה זו בנה זו. הוא הדור הוא המשפחה, שנאמר: ובני חם, כוש ומצרים ופוט וכנען (בראשית י, ו). ועמדו ובנו זו לפני זו, וחברון שבע שנים נבנתה לפני צען מצרים. אדם אחד בנאן, ומפסלת של ראשון בנה השניה. ויבאו עד נחל אשכול. לא רצו לטל פרות ארץ ישראל. אלולי כלב ששלף את חרבו וירד לפניהם ואמר להם אם אין אנו נוטלין או אתם הורגים אותי או אני הורג אתכם לא היו נוטלין. לפיכך נאמר, אם לא הארץ אשר דרכה רגלך בה לך תהיה לנחלה (יהושע יד, ט). וישאוהו במוט בשנים, אין פחות משני מוטות, לפי שאינו אומר במוט שנים, אלא בשנים. ויש אומרים: שלשה. במוט, אחד בשנים, הרי שלשה. וכמה היה משוי ביד כל אחד ואחד. צא ולמד מאבנים שנטלו מן הירדן, שנאמר: ואת שתים עשרה האבנים האלה אשר לקחו מן הירדן הקים יהושע בגלגל (שם ד, כ). כמה שעורה של כל אחד ואחד מהן. משאוי ארבעים סאה. מכאן את למד לאותו אשכול, אדם הנושא משאוי לעצמו ומגביה סאה, אם מגביה עליו חברו, נושא סאתים. נושא עם חברו, נושא שלש, הרי מכאן הוי מחשב. וישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום. והלא את מוצא שהלכו דרך ארבעים יום מן הדרום לצפון, ולארבעים יום היו מהלכין את כלה. אלא שגלוי היה לפני הקדוש ברוך הוא, שהן באין ואומרין לשון הרע ונגזר על אותו הדור שנים של צרה, יום לשנה יום לשנה תשאו את עונותיכם ארבעים שנה, וקפץ הקדוש ברוך הוא לפניהם את הדרך.

פרשה ט

למקום ההוא קרא נחל אשכול. זה שאמר הכתוב: מגיד מראשית אחרית ומקדם אשר לא נעשו (ישעיה מו, י), שהכל היה צפוי לפני הקדוש ברוך הוא. אשכול אוהבו של אברהם היה, ונקרא אשכול, על אודות האשכול שעתידים ישראל לכרת ממקומו. וילכו ויבאו אל משה ואל אהרן וגו', ויספרו לו ויאמרו, באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגו', אפס כי עז העם. כך דרכם של מספרי לשון הרע, פותחין בטובה ומשלימין ברעה. עמלק יושב בארץ. מה ראו לפתח בעמלק. משל למה הדבר דומה. לתינוק שסרח ולקה ברצועה. כשמבקשין להפחידו, מזכירין לו הרצועה שלקה בה. כך היה עמלק רצועה רעה לישראל. ומה ראה לישב לו על הספר על דרך כניסתן של ישראל לארץ. אלא כך צוהו עשו זקנו לקדמן לדרך. ועקר ממקומו וישב לו בדרך, שנאמר: וירד העמלקי והכנעני הישב בהר ההוא (במדבר יד, מה). והכנעני יושב על הים, אלו הגבורים יושבין על הדרך ועל יד הירדן. כך נתכונו המרגלים לשבר לבן של ישראל, שנאמר: ויניאו את לב בני ישראל.

פרשה י

ויהס כלב את העם. שבתחלה אמר להם אני עמכם בעצה אחת, ובלבו היה לומר אמת, שנאמר: ואשב אותו דבר כאשר עם לבבי, ואחי אשר עלו עמי המסיו (יהושע יד, ז-ח). וכן הקדוש ברוך הוא מעיד עליו, שנאמר: ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת וגו'. כשבאו המרגלים, אמרו, נאמן עלינו כלב. מיד עמד על הספסל ושתק את כל ישראל, שהיו מסיחים על משה. ויהס כלב את העם אל משה. והן היו סבורין שהיה אומר לשון הרע, לפיכך שתקו. פתח ואמר, עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה. מיד כששמעו כך, חלקו כנגדו ואמרו, לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו, ויוציאו דבת הארץ אשר תרו אותה.

פרשה יא

ותשא כל העדה ויתנו את קולם. זה שאמר הכתוב: דברי נרגן כמתלהמים, והם ירדו חדרי בטן (משלי יח, ח). דברים שרגנו המרגלים אחר הקדוש ברוך הוא, גרמו להם צרה גדולה. שאלו לא שמעו למרגלים, לא היו לוקין עמהם, אלא שהשלימו אחריהן, שנאמר: ותרגנו באהליכם (דברים א, כז). מהו ותרגנו. תרתם גנות ארץ ישראל, שקראה הקדוש ברוך הוא ארץ טובה. משל למי שהיה אוהב למלך, והמלך בורר מנה יפה לתת לו. ועמד אחד ואמר לאוהבו שהיא רעה, אינו אומר, לא כבדת לאוהבך יפה.

פרשה יב

ותשא כל העדה וגו'. זה שאמר הכתוב: נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה (ירמיה יב, ח), אותו קול שבכיתם, גרם לכם ללקות בשונאים. ועל אותו הדור אמר ישעיה, ביום נטעך תשגשגי ובבקר זרעך תפריחי (ישעיה יז, יא), ביום שאמר ליטע אתכם בארץ, עשיתם סיגים. ובבקר זרעך תפריחי, עד שלא בא השרב, פרחת. נד קציר ביום נחלה (שם), ביום שאמרתי לתן לכם נחלת אבותיכם, עשיתם קלון בעולם. וכאב אנוש (שם), זו הפרעניות שנטלתם ירשה לדורות, שבכו העדה בליל תשעה באב, ואמר להם הקדוש ברוך הוא, אתם בכיתם בכיה של חנם לפני, אני אקבע לכם לילה זו בכיה לדורות. ומן אותה שעה נגזרה על בית המקדש שתחרב, ועל ישראל שיגלו בין אמות העולם. שכן הוא אומר, וישא ידו להם להפיל אותם במדבר, ולהפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות (תהלים קו, כו-כז), נשיאות יד כנגד נשיאות קול. וילנו על משה ועל אהרן כל בני ישראל ויאמרו אליהם כל העדה, אלו סנהדראות. לו מתנו בארץ מצרים או במדבר הזה. משל למלך שעלה אדם אחד לבימה שלו לדון, הוציא דבר אחד מפיו במה שחיב את עצמו. הניח המלך האלוגין וחיבו מפיו, ואמר ליה: בדין שהוצאת מפיך, בו אני דנך, והא לך כמו שאמרת. אף כך אמר להם הקדוש ברוך הוא, במדבר הזה יפלו פגריכם וגו'. חי אני נאם ה' אם לא כאשר דברתם באזני. התחילו לומר, ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפל בחרב וגו', ויאמרו איש אל אחיו נתנה ראש ונשובה מצרימה, ויפל משה ואהרן על פניהם, ויהושע בן נון וכלב בן יפנה וגו', ויאמרו אל כל עדת בני ישראל וגו', אם חפץ בנו ה' וגו', אך בה' וגו'. אמרו להם, אין אתם נאמנים עלינו. אחינו חוששין בנו יותר מכם, שנאמר: אנה אנחנו עולים אחינו המסו וגו' (דברים א, כח). ויאמרו כל העדה לרגם וגו'. ומי הם, משה ואהרן. וכבוד ה' נראה, מלמד, שהיו זורקין אבנים והענן מקבלן. ויאמר ה' אל משה עד אנה ינאצוני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי. אמר הקדוש ברוך הוא, שתי צוחות שצוחתי מפניהם. חייכם, שסופכם לצוח בשעבוד ארבע מלכיות, שנאמר: עד אנה ה' תשכחני נצח, עד אנה תסתיר את פניך ממני, עד אנה אשית עצות בנפשי וגו', עד אנה ירום אויבי עלי (תהלים יג, ב-ג). צוחתי, עד מתי לעדה הרעה הזאת. סופכם לצוח, ונפשי נבהלה מאד וגו' (שם ו, ד).

פרשה יג

ויאמר ה' אל משה עד אנה ינאצני העם הזה. זה שאמר הכתוב: ותפרעו כל עצתי (משלי א, כה), כל הטובה אשר יעצתי עליכם, קלקלתם ובטלתם אותה. מתחלה, וארד להצילו מיד מצרים (שמות ג, ח), באלפי אלפים ורבי רבבות של מלאכים ירדתי בשבילכם, והייתי מוסר לכל אחד ואחד שני מלאכים. רבי יוחנן אומר, אחד חוגר זינו ואחד נותן עטרה בראשו. רב הונא אמר, פורפוריא הלבישם ושם המפרש חקוק עליהם. כל הימים שהיה בידם, לא היה דבר רע נוגע בהם ולא מלאך ולא דבר אחר. וכשחטאו, אמר להם משה, הורד עדיך (שם לג, ה). באותה שעה, וישמע העם את הדבר הרע הזה (שם פסוק ד). וכתיב: ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב (שם פסוק ו). מה עשה הקדוש ברוך הוא. הביא מלאך המות ואמר לו: כל העולם ברשותך, חוץ מאמה זו שבחרתי בה. אמר מלאך המות לפני הקדוש ברוך הוא, לחנם נבראתי בעולם. אמר לו הקדוש ברוך הוא, בראתיך שתהיה משכיל בכל אמה חוץ מאמה זו שאין לך רשות בה. ראה עצה שיעץ הקדוש ברוך הוא עליהם, שיהיו חיים וקימים, שנאמר: ואתם הדבקים בה' אלהיכם, חיים כלכם היום (דברים ד, ד). וכן הוא אומר, והמכתב מכתב אלהים הוא, חרות על הלוחות (שמות לב, טז). מאי חרות. אמר רבי יהודה, חרות מן המלכיות. רבי נחמיה אומר, חרות ממלאך המות. וראו עצה שיעץ הקדוש ברוך הוא עליהם. מיד קלקלו את העצה אחר ארבעים יום. לכך נאמר: ותפרעו כל עצתי. ועל זה נאמר, עד אנה ינאצני. אמר משה, ושמעו כי אתה ה' בקרב העם הזה וגו'. מה אמות העולם אומרים. אלהי כנען הם קשים מאלהי מצרים. אלהי מצרים שקר. אבל של כנען, בעלי כח הם. ואמרו אל יושב הארץ הזאת וגו', מבלתי יכלת ה'. שלא יאמרו האמות, לאלו שקראם בני בכורי, הוא מכלה כך, מבלתי יכלת ה' להביאם. אמר משה, אתה אומר, אכנו בדבר ואורשנו. ואני אומר, סלח נא. אכנו בדבר ואורשנו. אמר משה, רבונו של עולם, הבט לברית אבותם שנשבעת להם, שתעמיד מהם מלכים נביאים וכהנים. אמר לו הקדוש ברוך הוא, ואין אתה מבניהם, אעשה אותך לגוי גדול ועצום ורב ממנו. כיון שראה משה כך, עמד ובא לפניו במדה אחרת, ויאמר משה אל ה', ושמעו מצרים וגו', ואמרו אל יושב הארץ ההיא, יאמרו, שלא היה בו כח לזון אותם. אמר לו: והלא ראו נסים וגבורות שעשיתי להם במצרים ועל הים, והיאך יאמרו, מבלתי יכלת ה' להביא את העם הזה, עכשו יאמרו, לפני מלך אחד היה יכל לעמד, לפני שלשים ואחד מלכים לא היה יכל לעמד. רבון העולמים, עשה בשבילך, ועתה יגדל נא כח ה', תנצח מדת רחמים למדת הדין, כאשר דברת לאמר. אני אמרתי לפניך, באיזו מדה אתה דן את עולמך, שנאמר: הודעני נא את דרכך (שמות לג, יג). ומדת הדין העבירה ממני, שנאמר: ויעבר ה' על פניו ויקרא (שם לד, ו). אותה המדה שאמרת לי, קים, יגדל נא כח ה' וגו', ה', ה' אל רחום וחנון (שם), סלח נא לעון העם הזה. קבל הקדוש ברוך הוא את דבריו והודה לו, שנאמר: ויאמר ה' סלחתי כדבריך, שכן עתידין אמות העולם לומר כדבריך. ואולם חי אני, אם יראו האנשים העולים ממצרים מבן עשרים שנה ומעלה, בין שהיה עמהם בעצה בין שלא היה עמהם בעצה, לא נכנס. פחות מבן עשרים שנה ולא הביא שתי שערות, אם היה עמהם בעצה, לא היה נכנס. ואף על פי כן לא מת אחד מהם פחות מששים שנה. בא וראה מה בין צדיקים לרשעים, כענין שנאמר: ושבתם וראיתם בין וגו' (מלאכי ג, יח). משל למה הדבר דומה. למטרוניתא שהיתה לה שפחה, והלך בעלה למדינת הים. כל הלילה היתה אומרת שפחתה לאותה מטרונא, אני נאה ממך, והמלך אוהב אותי יותר ממך. אמרה לה אותה מטרוניתא, יבא הבקר תדע מי נאה או מי שאוהב המלך. אף כך אמות העולם אומרים לישראל, אנחנו מעשינו יפין ובנו חפץ הקדוש ברוך הוא. לכך אמר ישעיה, יבא הבקר ונדע במי חפץ הקדוש ברוך הוא, שנאמר: אמר שומר אתא בקר וגם לילה (ישעיה כא, יב). יבא העולם הבא שנקראת בקר ואנו יודעים, שנאמר: ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע (מלאכי ג, יח). כתיב: אך הבל בני אדם כזב בני איש (תהלים סב, י), אמר רבי חיא בשם רבי לוי, כל הבלים שישראל עושין כל ימות השנה. במאזנים לעלות (שם), הקדוש ברוך הוא מוחל להם במזל מאזנים בחדש תשרי, שנאמר: כי ביום הזה יכפר עליכם (ויקרא טז, ל).

פרשה יד

וידבר ה' אל משה לאמר, דבר אל בני ישראל וגו'. ילמדנו רבנו, כמה דברים האב חיב לעשות לבן. כך שנו רבותינו, חמשה דברים האב חיב לעשות לבן, למול אותו, וללמדו תורה, ולפדותו, וללמדו אמנות, ולהשיאו אשה. האב, זה הקדוש ברוך הוא. והבן, אלו ישראל. כמו שהאב חיב למול את בנו, כך הקדוש ברוך הוא מל את ישראל על ידי יהושע, שנאמר: ויעש לו וגו' (יהושע ה, ג). מה האב לפדות את בנו, אף הקדוש ברוך הוא פדה את ישראל, שנאמר: ומי כעמך ישראל, גוי אחד בארץ, אשר הלכו אלהים לפדות לו לעם (דה״‎א יז, כא). ללמדו תורה, שנאמר: ולמדתם אתם את בניכם לדבר בם (דברים יא, יט). אף הקדוש ברוך הוא למד תורה לישראל, דכתיב: אני ה' אלהיך מלמדך להועיל מדריכך (ישעיה מח, יז). ללמדו מצות. אף הקדוש ברוך הוא למד את המצות לישראל, שנאמר: אלה המצות אשר צוה ה' (ויקרא כז, לד). להשיאו אשה, שכן הקדוש ברוך הוא אמר לבני נח, פרו ורבו. ומה האב זקוק לבנו להאכילו ולהשקותו, לרחצו ולסוכו ולהלבישו, כך עשה הקדוש ברוך הוא לישראל, שנאמר: וארחצך במים ואשטף דמיך ואלבשך רקמה ואנעלך תחש (יחזקאל טז, ט-י). להאכילו, שנאמר: ולחמי אשר נתתי לך וגו' (יחזקאל טז, יט). להשקותו, שנאמר: עלי באר ענו לה (במדבר כא, יז). מה האב נותן לבנו נכסיו, אף הקדוש ברוך הוא עשה כך לישראל, שנאמר: ואתן לך ארץ חמדה נחלת צבי צבאות גוים (ירמיה ג, יט). וכשם שהאב כותב נכסיו לבנו ואף בנו חיב להעלות לו דורון, וכך הקדוש ברוך הוא אומר לישראל, כי תבאו אל ארץ מושבותיכם אשר אני נותן לכם ועשיתם עולה לה'. כך פתח בו רבי תנחום בר אבא בשם רבי חנינא, אביו של רבי אחא, הפרשה הזו, של נסכים היא, שנאמר: או לאיל תעשה מנחה סלת, ויין לנסך חצי ההין, הרי היא של נסכים. ומכאן ואילך החלה, שנאמר: והיה באכלכם מלחם הארץ ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה, הרי חלה למטה, ונסכים למעלה. לפיכך פתח רבי חנינא, לך אכל בשמחה לחמך וגו' (קהלת ט, ז). מהו כי כבר רצה האלהים את מעשיך (שם). כיצד הפסוק מדבר. כנגד אברהם. בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם, קח נא את בנך את יחידך (בראשית כב, ב), השכים אברהם, נטלו בזריזות והוליכו והעלהו להר המוריה. אמר לו הקדוש ברוך הוא, אל תשלח ידך אל הנער (שם פסוק יב). אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, לחנם אמרת לי, קח נא את בנך. אמר לו: לאו, אלא להודיע טבעך בעולם, שנאמר: כי ידעתיו למען וגו' (שם יח, יט). אמר רבי שמעון בן לקיש, אמר לו הקדוש ברוך הוא, חייך, שאני מעלה עליך, שאם אמרתי לך שתשחט את נפשך לפני, שלא היית מעכב על שמי ושומע היית לי להשחט על שמי. מנין, אמר רבי שמעון בן יוחאי, שכך כתיב: ולא חשכת את בנך (שם כב, יב), הרי כבר פרש, יצחק. מאי את יחידך. אלא זו נפשו של אברהם. שהנשמה קרויה יחידה, שנאמר: הצילה מחרב נפשי וגו' (תהלים כב, כא). אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, אפשר לי לירד מכאן בלא קרבן. אמר לו הקדוש ברוך הוא, הרי קרבנך מתקן מששת ימי בראשית, מיד, וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל (בראשית כב, יג). שכך שנו רבותינו, אילו של אברהם נברא מששת ימי בראשית בערב שבת בין השמשות. באותה שעה נטלו אברהם ויעלהו לעולה תחת בנו. כיון שאמר, ויקח את האיל ויעלהו לעולה (שם), חסר המקרא כלום. מהו תחת בנו (שם). אמר אברהם, רבונו של עולם, הריני שוחט את האיל, כך תהיה רואה כאלו בני שחוט לפניך. נטל דמו, אמר, כך תהא רואה כאלו דם יצחק זרוק לפניך. נטל את האיל והפשיטו, אמר לו: כך תהא רואה כאלו עור יצחק הפשט לפניך על גבי המזבח. שרפו, אמר לו: כך תהא רואה כאלו אפרו צבור לפניך על גבי המזבח. ויעלהו לעולה. חסר המקרא כלום. מהו תחת בנו. אמר לו הקדוש ברוך הוא, חייך, בנך הוא שנתקרב ראשון, אלא האיל הזה תחתיו. באותה שעה אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, איני זז מכאן עד שתשבע לי, שאין אתה מנסה אותי עוד לעולם. שאם חס ושלום לא הייתי שומע לך, אבדתי את כל מה שיגעתי מימי. אמר רבי חנין, אמר לו הקדוש ברוך הוא, חייך, כך הוא. שאלו לא שמעת לי, לא היה בידך כלום. באותה שעה נשבע לו הקדוש ברוך הוא, שלא ינסהו עוד לעולם, שנאמר: ויאמר בי נשבעתי נאם ה' (שם פסוק טז). אמר לו הקדוש ברוך הוא, חייך, יסורין קשין ונסיונים אחרים היו ראויים לבא עליך, ועכשו אינן באין. ואלו הן היסורין, אותן שבאו על איוב, היו ראוים לבא עליך. ועכשו אינן באין, שכן הוא נסמך לפרשה, ויהי אחר הדברים האלה ויגד לאברהם וגו', את עוץ בכורו (בראשית כב, כ-כא), והוא איוב, שנאמר: איש היה בארץ עוץ (איוב א, א). באותה שעה אמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם, לך אכל בשמחה לחמך (קהלת ט, ז).

פרשה טו

ויאמר ה' אל משה לאמר, דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצת על כנפי בגדיהם. זה שאמר הכתוב: אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה (תהלים צז, יא), ה' חפץ למען צדקו (ישעיה מב, כא). זרע להם הקדוש ברוך הוא את התורה ואת המצות לישראל, כדי להנחילם חיי העולם הבא. ולא הניח דבר בעולם, שלא נתן בו מצוה לישראל. יצא לחרש, לא תחרש בשור ובחמור (דברים כב, י). לזרע, לא תזרע כרמך כלאים (שם פסוק ט). לקצר, כי תקצר קצירך בשדה (שם כד, יט). בדישה, לא תחסם שור בדישו (שם כה, ד). בעסה, ראשית עריסותיכם. שחט, ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקבה (שם יח, ג). קן צפור, שלח תשלח (שם כב, ז). חיה ועוף, ושפך את דמו וכסהו בעפר (ויקרא יז, יג). נטע, וערלתם ערלתו (שם יט, כג). קבר מת, לא תתגודדו (דברים יד, א). מגלח שער ראש, לא תקיפו פאת ראשכם (ויקרא יט, כז). בנה בית, ועשית מעקה (דברים כב, ח), במזוזה וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך (שם ו, ט). נתכסה בטלית, ועשו להם ציצת. ועשו להם, תעשה ולא מן העשוי, שלא יוציא נימין מן הטלית ויעשה מהן ציצת, אלא מצוה להביא לבן ותכלת ויעשה. אימתי, כשיהיה תכלת. ועכשו אין לנו אלא לבן, שהתכלת נגנז, מצוה בלבן. על כנפי, ולא באמצע, אלא על כנף. פתיל, והוא צריך לפתלן. אמר רבי מאיר, מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונים. שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, והרקיע דומה לכסא הכבוד. ומתוך שהוא רואה אותו, זוכר את קונו, שנאמר: ויראו את אלהי ישראל (שמות כד, י). והיה לכם לציצת, שתהא נראית. וכמה שעורה. בית שמאי אומרים: ארבע אצבעות. ובית הלל אומרים: שלש. וכמה הן חוטין. בית שמאי אומרים: ארבעה. ובית הלל אומרים: שלשה. וראיתם אותו, פרט לכסות לילה. אתה אומר, פרט לכסות לילה, או אינו אלא פרט לסומין. הרי הוא חוזר ואומר: למען תזכרו, הרי נתן ראיה, ונתן זכירה. זכירה, למי שאינו רואה. וראיה, למי שהוא רואה. וראיתם אותו, אותו ולא אותה. שאם עשית כן, כאלו כסא הכבוד אתה רואה, שהוא דומה לתכלת. וראיתם וזכרתם, המראה מביא לידי זכרון, וזכרון מביא לידי מעשה, שנאמר: למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי. למה, כי לא דבר ריק הוא מכם. משל למה הדבר דומה. לבעל הבית שהיה שוקל ארנוניות, וכותב אנפריות. אמר ליה אביו, בני, הוי זהיר באנפריות, שחייך נתון בהן. כך אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, כי לא דבר ריק הוא מכם כי הוא חייכם (דברים לב, מז). ולא תתורו אחרי לבבכם, הלב והעינים הן סרסורין לגוף, שהן מזנים את הגוף. לכך נאמר: למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי. משל לאחד שהיה משלך לתוך המים, הושיט לו הקברניט את החבל. אמר לו: תפש החבל הזה בידך ואל תניחהו, שאם תניחהו אין לך חיים. אף כאן אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, כל זמן שאתם מדבקין במצות, נאמר עליכם, ואתם הדבקים בה' אלהיכם, חיים כלכם היום (שם ד, ד). וכן הוא אומר, החזק במוסר אל תרף, נצרה כי היא חייך (משלי ד, יג). והייתם קדשים, בזמן שאתם עושים את המצות, אתם מקדשים ואימתכם מטלת על האמות. פרשתם מן המצות ועשיתם העברות, מיד מחללין אתם. אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, בעולם הזה, על ידי יצר הרע, אתם פורשין מן המצות. לעתיד לבא, אני עוקרו מכם, שנאמר: והסירתי את לב האבן מבשרכם, ונתתי לכם לב בשר, ואת רוחי אתן בקרבכם, ועשיתי את אשר בחקי תלכו ואת משפטי תשמרו וגו' (יחזקאל לו, כו-כז).