פתיחת התפריט הראשי



פיסקאות: א ב ג ד ה ו ז

פרשת מטות


א.

"אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה'"

ילמדנו רבינו, כיצד קונמות ונדרים? כך שנו רבותינו (נדרים פרק ב, משניות א–ב): קונם שאיני ישן, קונם שאיני מדבר, קונם שאיני משמשך – הרי הוא ב"לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ". שבועה שאיני ישן, שבועה שאיני מהלך – אסור. חומר בשבועות מבנדרים, ובנדרים מבשבועות. כיצד? – קונם שאיני עושה סוכה, קונם שאיני עושה לולב, קונם שאיני נוטל תפילין - בנדרים אסור לעשותן, אף על פי שהם מצוה; ובשבועות מותר, שאין נשבעין לעבור על המצות.

אמר להם הקב"ה לישראל, הוו זהירין בנדרים, ואל תפרצו בהן! שכל הפורץ בהם - סופו למעול בשבועות, והמועל בשבועות - כופר בו בהקב"ה, ואין לו מחילה בעולם, שנאמר (שמות כ, ו): "כִּי לֹא יְנַקֶּה ה'" וגו'; וכתוב אחד אומר (ירמיהו ד, ב): "וְנִשְׁבַּעְתָּ חַי ה'" וגו'.

אמר להם הקב"ה לישראל: לא תהיו סבורין שהותר להשבע בשמי, אפילו באמת אין אתם רשאים להשבע בשמי, אלא אם יש בכם כל המדות האלו, שנאמר (דברים י, כ): "אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא, (ו)אֹתוֹ תַעֲבֹד, וּבוֹ תִדְבָּק, וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ", ושתהיו כאותן שלשה שנקראו יראי אלהים, ואלו הן: אברהם, איוב ויוסף.

הוי "אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא (ו)אֹתוֹ תַעֲבֹד", אם אתה מפנה את עצמך לתורה ולמצות, ואין לך עבודה אחרת. לכך נאמר "(ו)אֹתוֹ תַעֲבֹד".

"וּבוֹ תִדְבָּק", וכי יכול להדבק בשכינה? והלא כבר נאמר (דברים ד, כד): "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה" וגו'. אלא לומר לך, כל המשיא את בתו לתלמיד חכם שקורא ושונה, והעושה לו פרקמטיא, ומהנהו מנכסיו - זה הוא שנאמר עליו "וּבוֹ תִדְבָּק".

אם יש בך כל המדות האלו אתה רשאי להשבע, ואם לאו - אין אתה רשאי.

מעשה בהר המלך, שהיו לו שני אלפים עיירות, וכלם נחרבו על שבועת אמת בין איש לאשתו בין אב לבתו.

מה בעל אינו מפר אלא נדרים של ענוי נפש ודברים שבינו לבינה, כך האב אינו מפר אלא על ענוי נפש ושבינו לבינה.


ב.

"וַיְדַבֵּר ה'" וגו' "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"

ילמדנו רבינו, כמה תקיעות תוקעין בערב שבת כדי לבטל את העם מן המלאכה? כך שנו רבותינו, שלשה תקיעות תוקעין בערב שבת. כיצד? חזן הכנסת נוטל את החצוצרות ועולה לגג גבוה של עיר ותוקע, כל מי שהיה רחוק מן העיר היה נפטר ממלאכתו. וחזר ובא ותוקע שנייה, הקרובין נכנסין לעיר. שלישית תוקע, והיו מטמינין את החמין ומדליקין את הנר. גמר מלתקוע, היתה קדירה על גבי כירה, מניחין אותה בארץ. ואם היה הנר ביד האשה, מנחת אותה בארץ. השבת מתקדשת בחצוצרות, וכן ראשי חדשים והמועדות. שכן הוא אומר (במדבר י, י): "וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם" וגו'. וכשהיו נוסעים, בחצוצרות נוסעים ותוקעין, שנאמר (שם, ה) "וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת". וכשמתכנסין, מתכנסין בחצוצרות, שנאמר (שם, ז) "וּבְהַקְהִיל אֶת הַקָּהָל תִּתְקְעוּ וְלֹא תָרִיעוּ". וכשהצר מיצר, תוקעין בחצוצרות, שנאמר (שם, ט) "וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה" וגו'. וכשהלכו למלחמה למדין, בחצוצרות עשו נקמה, שנאמר, "וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ".


ג.

"נקם נקמת". רבי יהודה אומר, אלו רצה משה לחיות כמה שנים, היה חי. שאמר ליה הקדוש ברוך הוא, "נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף". תלה הקדוש ברוך הוא מיתתו בנקמת מדין. אלא להודיעך שבחו של משה, שלא אמר, בשביל שאחיה אעכב נקמת בני ישראל מן המדינים. מיד, "וידבר משה אל העם לאמר החלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדין".


"אנשים", צדיקים. ולהלן (שמות יז, ט): "בחר לנו אנשים", נמי צדיקים. וכן (איוב ד, יג): "בנפול תרדמה על אנשים".


"לתת נקמת ה' במדין". הקדוש ברוך הוא אמר, "נקמת בני ישראל", ומשה אמר, "נקמת ה'". אלא אמר הקדוש ברוך הוא להם, הריני ואתם זיקו שלכם מתבקשים, שגרמו לי להזיק אתכם. אמר משה, רבון העולם, אם היינו ערלים או עובדי (עבודת גילולים) [עבודה זרה] או כופרים במצות, לא היו שונאים אותנו ולא רודפין אחרינו, אלא בשביל תורה שנתת לנו. לכך הנקמה שלך. הוי, "לתת נקמת ה' במדין".


"אלף למטה אלף למטה". יש אומרים, אלפים מכל שבט ושבט שלח. ויש אומרים, שלשת אלפים מכל שבט ושבט. שנים עשר אלף חלוצי צבא, ושנים עשר אלף לשמור את הכלים, ועליהם הוא אומר (שיר השירים ד, ב): "שניך כעדר הקצובות" וגו'. ושנים עשר אלף לתפלה. ומנין שכך? כתיב, "אלף למטה אלף למטה", הרי שני אלפים. "וימסרו מאלפי ישראל". מהו "וימסרו"? שהם נמסרין זוגות זה לזה.

דבר אחר, "וימסרו", בעל כרחן, לפי שתלה הכתוב מיתת משה בנקמת מדין. אמרו, נלך למדין וימות משה? נמנעו מלילך. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, הטיל גורלות על השבטים והם נמסרין מאליהם.


"וישלח אותם משה אלף למטה". אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, "נקם נקמת בני ישראל", אתה בעצמך, והוא משלח אחרים? על שנתגדל במדין, אמר, אינו דין שאני מיצר להם, שעשו בי טובה. המשל אומר, באר ששתית ממנו מים, אל תזרוק בו אבן. ויש אומרים, שאינה זו אותה מדין שנתגדל בה משה, שזו בצד מואב והיא חריבה עד עכשיו. ולמה שלח פנחס? מי שהתחיל במצוה, גומרה. הוא השיב את חמתי והכה את המדינית, יגמור מצותו.


"וכלי הקדש", זה הארון, שנאמר (במדבר ז, ט): "כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו". רבי יוחנן אומר, אלו בגדי כהונה שבהם אורים ותומים, שנאמר (שמות כט, כט): "ובגדי הקדש אשר לאהרן".


"ויצבאו על מדין" וגו' "ואת מלכי מדין" וגו' "ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב". ומה בקש שם? אלא שהלך ליטול שכר עשרים וארבע אלף שהפילו מישראל. ועליו נאמר (משלי כו, כז): "כורה שחת בה יפול" וגו'.

משל לההוא גמלא דהוה אזיל למיסב ולמתבע קרני, ואודני דהוה ליה גזו מיניה.


"ויקחו את כל השלל" וגו' "ויביאו אל משה ואל אלעזר הכהן", להודיעך שבחן של אלו, שלא רצו ליטול מן הביזה שלא ברשות, אלא השלימוהו לפניהם ואחר כך נטלו.


"ויצא[ו] משה ואלעזר הכהן ו[כל ]נשיאי העדה", להודיעך ענותנותו של משה ושבחו, שהיו כלן תלמידי תלמידיו.


ד.

דבר אחר, "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". זהו שאמר הכתוב (איוב לו, ז): "לֹא יִגְרַע מִצַּדִּיק עֵינָיו וְאֶת מְלָכִים לַכִּסֵּא וַיֹּשִׁיבֵם לָנֶצַח וַיִּגְבָּהוּ". מהו "לֹא יִגְרַע מִצַּדִּיק עֵינָיו"? אין הקדוש ברוך הוא מונע מן הצדיק מה שרוצה לראות בעינו. ללמדך, שמשה מתאוה לראות בנקמת המדינים קודם שימות, והיה מבקש מן הקדוש ברוך הוא על כך שיראם בעיניו. ועליו נאמר, (תהלים נח, יא): "יִשְׂמַח צַדִּיק כִּי חָזָה נָקָם, פְּעָמָיו יִרְחַץ בְּדַם הָרָשָׁע":

"יִשְׂמַח צַדִּיק", זה משה. "כִּי חָזָה נָקָם", נקמת מדין. "פְּעָמָיו יִרְחַץ בְּדַם הָרָשָׁע", זה בלעם.

אמר משה לפנחס ולאנשים הצובאים, יודע אני שבלעם הרשע שם שהלך ליטול שכרו. עד שהזאב בא לצאן, פרשו לו המצודה. ואם תראו אותו רשע שעושה כשפים, הראו לו את הציץ שכתוב בו, (שמות כח, לו): "קֹדֶשׁ לַה'", והוא נופל, והרגו אותו. "וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם". שהיו עושין כשפין עם בלעם ופורחים באויר, והראו להם את הציץ, ונפלו על חלליהם.


אמרו זכרונם לברכה, כתיב ביהושע (יהושע א, ה): "כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי עִם מֹשֶׁה אֶהְיֶה עִמָּךְ". והיה צריך יהושע לחיות מאה ועשרים שנה כמשה רבינו. ולמה נתקצרו עשר שנים? שבשעה שאמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה, "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" וגו', אף על פי שנתבשר בשורות מות, לא אמר, מחר אני מת מה יועיל לי שאנקם במדין, אלא נזדרז לכל אותו ענין, שנאמר, "וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה". אבל יהושע לא עשה כן. כשבא להלחם עם שלשים ואחד מלכים, אמר, אם אני הורגם, מיד אני מת כשם שאירע למשה רבינו. מה עשה? התחיל באחד ומעכב במלחמתן, שנאמר (יהושע יא, יח): "יָמִים רַבִּים עָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ אֶת כָּל הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה מִלְחָמָה". אמר לו הקדוש ברוך הוא, וכך עשית, הריני מקצר שנותיך עשר שנים. אמר דוד (משלי יט, כא): "רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ" וגו'.


ה.

"וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד".

ילמדנו רבינו, כמה מתנות נבראו בעולם? כך שנו רבותינו, שלש מתנות ברא הקדוש ברוך הוא בעולם, חכמה וגבורה ועושר. זכה אדם לאחד מהן, נוטל חמדת כל העולם. זכה בחכמה, זכה בכל. זכה בגבורה, זכה בכל. זכה בעושר, זכה בכל. אימתי? בזמן שהן מתנות שמים ובאות מכח הגבורה של הקדוש ברוך הוא, אבל גבורתו ועשרו של אדם אינה כלום. שכן אמר שלמה (קהלת ט, יא): "שַׁבְתִּי (וראיתי) [וְרָאֹה] תַחַת הַשֶּׁמֶשׁ" וגו'. וכן ירמיה אמר (ירמיהו ט, כב): "כֹּה אָמַר ה', אַל יִתְהַלֵּל חָכָם" וגו'. ומתנות אלו בשעה שאינן מן המקום, סופן ליפסק ממנו.

שנו חכמים,
  • שני חכמים עמדו בעולם, אחד מישראל ואחד מאומות העולם. אחיתופל מישראל, ובלעם מאומות העולם, ושניהם אבדו מן העולם הזה ומן העולם הבא.
  • שני גבורים עמדו בעולם, אחד מישראל ואחד מאומות העולם. שמשון מישראל, וגלית מאומות העולם, ושניהם אבדו מן העולם.
  • שני עשירים עמדו בעולם, אחד מישראל ואחד מאומות העולם. קרח מישראל, והמן מאומות העולם, ושניהם אבדו מן העולם.
למה? לפי שלא היתה מתנתן מן הקדוש ברוך הוא, אלא היו חוטפין אותה להן.

וכן את מוצא בבני גד ובני ראובן, שהיו עשירים הרבה והיה להם מקנה גדול וחבבו את ממונם וישבו להם חוצה לארץ. לכך גלו תחלה מכל השבטים, שנאמר (דברי הימים א ה, כו): "וַיַּגְלֵם לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט (המנשי) [מְנַשֶּׁה]". ומי גרם להם? על שהפרישו עצמם מן אחיהם בשביל מקניהם. ומנין? ממה שקראו בענין "ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד".


ו.

"וּמִקְנֶה רַב". זהו שאמר הכתוב (תהלים עה, ז): "כִּי לֹא מִמּוֹצָא וּמִמַּעֲרָב". מהו "כִּי לֹא מִמּוֹצָא וּמִמַּעֲרָב"? לא ממה שאדם יוצא ועמל בסחורה והולך ממזרח למערב נעשה עשיר, אלא אפילו פירש בספינות והולך ממזרח למערב וחוזר על המדברות ועל ההרים, אינו נעשה עשיר. מהו (שם): "וְלֹא מִמִּדְבַּר הָרִים"? אמר רבי אבא סנגוריא, כל הרים שבמקרא הרים, חוץ מזה, שהוא רוממות, שאין אדם מתרומם מן הדברים הללו. ומה הקדוש ברוך הוא עושה? נוטל נכסים מזה ונותן לזה, שנאמר (שם, ח): "כִּי אֱלֹהִים שֹׁפֵט, זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים". לכך נקרא שמם נכסים, שנכסין מזה ונגלין לזה. ולמה נקרא שמם זוזים. שזזים מזה ונותנין לזה. ממון, מה שאתה מונה אינו כלום. מעות, שהן מעת לעת. ובלשון הזה אתה דורש. וכן חנה אומרת, (שמואל א ב, ז): "ה' מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר, מַשְׁפִּיל אַף מְרוֹמֵם", באף שהוא מביא על זה, מרומם לזה. שאלה מטרוניתא אחת את רבי שמואל בר חלפתא, בכמה ימים ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו? אמר לה, לששה, שנאמר (שמות לא, יז): "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ". אמרה לו, ומאותה שעה עד עתה מהו עושה? אמר לה, יושב ועושה סולמות, מעלה לזה ומוריד לזה. לכך נאמר "כִּי אֱלֹהִים שֹׁפֵט, זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים". תדע לך כשבקש שיתעשרו בני גד ובני ראובן, הפיל את המדינים לפני ישראל, כדי שיתעשרו בני גד ובני ראובן. מהו? כתיב למעלה, "וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת נְשֵׁי מִדְיָן וְאֶת טַפָּם וְאֵת כָּל בְּהֶמְתָּם וְאֶת כָּל מִקְנֵהֶם וְאֶת כָּל חֵילָם בָּזָזוּ", ואחר כך כתיב: "וּמִקְנֶה רַב", הרי שהשפיל את המדינים ורומם לבני ראובן ולבני גד, לקיים מה שנאמר, "כִּי לֹא מִמּוֹצָא וּמִמַּעֲרָב" וגו' "כִּי אֱלֹהִים שֹׁפֵט, זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים".


ז.

"וּמִקְנֶה רַב". זהו שאמר הכתוב (קהלת י, ב): "לֵב חָכָם לִימִינוֹ וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ" וגו'. "לֵב חָכָם לִימִינוֹ", זה משה. "וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ", אלו בני ראובן ובני גד, שעשו את העיקר טפל, והטפל עיקר. למה? שחבבו נכסיהם יותר מגופן, שאמרו למשה, "גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה " תחלה, ואחר כך, "וְעָרִים לְטַפֵּנוּ". אמר להם משה, לא תעשו כך. עשו את העיקר תחלה, בנו ערים לטפכם, ואחר כך גדרות לצאנכם. הוי, "לב חכם לימינו", זה משה. "וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ", אלו בני ראובן ובני גד. אמר להם הקדוש ברוך הוא, אתם חבבתם ממונכם יותר מנפשותיכם, חייכם אין בו ברכה, שנאמר (משלי כ, כא): "נַחֲלָה מְבֹהֶלֶת בָּרִאשֹׁנָה וְאַחֲרִיתָהּ לֹא תְבֹרָךְ". (משלי כג, ד): "אַל תִּיגַע לְהַעֲשִׁיר מִבִּינָתְךָ חֲדָל". ואיז[ה]ו עשיר? השמח בחלקו, שנאמר (תהלים קכח, ב): "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ".