מדרש תנחומא בהעלותך

פרשה א

וידבר ה' אל משה לאמר, דבר אל אהרן, בהעלותך את הנרת ילמדנו רבנו, מהו להדליק בשמן שרפה בשבת. כך שנו רבותינו, אין מדליקין בשמן שרפה ביום טוב. רבי ישמעאל אומר, אין מדליקין בעטרן מפני כבוד השבת. וחכמים מתירין בכל השמנים, בשמן שומשמין, בשמן אגוזים, בשמן צנונות, בשמן דגים, בשמן פקועות, בעטרן ובנפט. רבי טרפון אומר, אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד. עמד רבי יהודה על רגליו ואמר ליה לרבי טרפון, מה יעשו אנשי מדי שאין להם אלא שמן אגוזים, מה יעשו אנשי אלכסנדריא שאין להם אלא שמן צנונות, ומה יעשו אנשי קפוטקיא שאין להם לא זה ולא זה. אמר ליה רבי טרפון, הרי מצינו שחבב הקדוש ברוך הוא שמן זית יותר מכל השמנים בנר ובהדלקה, שהרי שנה פרשת הדלקת הנר ושלש בכמה מקומות. ומרב חבתו בחר שמן זית זך כתית למאור (שמות כז, כ), למאור ולא למנחות. ומותר מן הזית הראשון היה למנחות הנקרבות. תדע, שהרי כל המנחות לא נאמר בהן אלא, ונתת עליה שמן (ויקרא ב, טו). ובנר הדלקה כתב, שמן זית, ולא שאר שמנים, זך כתית למאור. ואנו מוצאין בהרבה מקומות צוה הקדוש ברוך הוא על הנרות להדליקן מן שמן זית זך, שנאמר: ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית (שמות כז, כ). צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור וגו', על המנורה הטהורה (ויקרא כד ב, ד). ואף כאן כתיב: בהעלותך את הנרות.

פרשה ב

בהעלותך את הנרות. זה שאמר הכתוב: ה' חפץ למען צדקו, יגדיל תורה ויאדיר (ישעיה מב, כא). אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה, לא בשביל שאני צריך לנרות של בשר ודם הזהרתי על הנרות, אלא כדי לזכותם. וכן הוא אומר, ונהורא עמה שרא (דניאל ב, כב). וכתיב: גם חשך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר כחשכה כאורה (תהלים קלט, יב). ללמדך, שאינו צריך לנרות של בשר ודם. תדע לך, כשאדם בונה בית, עושה לו חלונות צרות מבחוץ ורחבות מבפנים, כדי שיהא האור נכנס מבחוץ ומאיר מבפנים. ושלמה בנה בית המקדש ולא עשה כן, אלא עשה חלונות צרות מבפנים ורחבות מבחוץ, כדי שיהא האור יוצא מבפנים מבית המקדש ומאיר לחוץ. שכן הוא אומר, ויעש לבית חלוני שקופים אטומים (מל״‎א ו, ד). להודיעך, שכלו אור ואינו צריך לאורה. ולמה צוה אתכם. כדי לזכות אתכם. לכך נאמר: בהעלותך את הנרות. הוי, ה' חפץ למען צדקו, יגדיל תורה ויאדיר. אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, הוו זהירין להדליק את הנרות לשמי, ואני מאיר לכם אורה גדולה לעתיד לבא. לכך נאמר: קומי אורי כי בא ארך וגו' (ישעיה ס, א). וכתיב: והלכו גוים לאורך, ומלכים לנגה זרחך (שם פסוק ג).

פרשה ג

בהעלותך את הנרות. אתה מוצא, שנים עשר שבטים שהקריבו קרבנות לחנכת המזבח, לא הקריב שבט לוי כלום. והיו מצירים ואומרים: למה רחקנו מהקרבה לחנכת המזבח. משל למה הדבר דומה. למלך שעשה סעודה, והיה קורא בכל יום אמניות. היה לו אוהב אחד שהיה אוהב יותר מדאי, לא קרא אותו עמהם. והיה מיצר לומר, שמא יש בלבו של מלך עלי כלום לפיכך לא זמנני מכל הסעודות האלו. כיון שעברו כל ימי הסעודה, קרא לאותו אוהב ואמר, לכל בני המדינה עשיתי סעודה, ולך לעצמך אני עושה סעודה אחת בלבד יחידה. לומר, שאוהבי אתה. כך, המלך, זה מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. את מוצא שנים עשר שבטים הקריבו לחנכת המזבח, וקבלן הקדוש ברוך הוא, שנאמר: קח מאתם. ושבטו של לוי לא הקריבו. כיון שעברה חנכת המזבח, אמר להם הקדוש ברוך הוא לאהרן ולבניו, כל השבטים עשו לעצמם חנכה, ואתם לעצמכם עשו חנכה. לכך נאמר: דבר אל אהרן בהעלותך, ואחרי כן, קח את הלוים. דבר אחר, בהעלותך את הנרות. את מוצא שנתקשה משה במעשה המנורה יותר מכל כלי המשכן, עד שהראה לו הקדוש ברוך הוא באצבע. בשלשה דברים נתקשה משה כו'. מקשה זהב, מהו מקשה. כלומר, מה קשה היא לעשות. שהרבה יגע משה עד שלא עשה המנורה, שכן הוא אומר, מקשה תעשה המנורה (שמות כה, לא). כיון שנתקשה, אמר הקדוש ברוך הוא למשה, טול ככר זהב והשליכהו לאש והוציאהו, והיא נעשית מעצמה, וכפתוריה ופרחיה גביעיה וקניה ממנה. אתה היה מכה בפטיש, ומעצמה נעשית. לכך הוא אומר, מקשה תעשה המנורה, יו״‎ד מלא, ולא כתיב תעשה. כלומר, מעצמה תעשה. מה עשה משה. נטל את הככר והשליכו לאור, ואמר משה, רבונו של עולם, הרי הככר נשלך בתוך האש, כשם שאתה רוצה, תעשה לפניך. מיד יצאת המנורה עשויה כתקונה. לכך כתיב: כמראה אשר הראה ה' וגו'. כן עשה משה אין אומר כאן, אלא כן עשה, סתם. מי עשה. הקדוש ברוך הוא. לפיכך אמר לו הקדוש ברוך הוא להזהיר את אהרן להדליק, שנאמר: בהעלותך את הנרות. אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, אם הזהרתם להיות מדליקים לפני, אני משמר את נפשותיכם מכל דבר רע, שנמשלו נפשותיכם כנר, שנאמר: נר ה' נשמת אדם (משלי כ, כז).

פרשה ד

בהעלותך את הנרות. זה שאמר הכתוב: כי אתה תאיר נרי (תהלים יח, כט). אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, אתה אומר שנאיר לפניך, אתה הוא נרו של עולם, והאורה דרה אצלך, כתיב: הוא גלא עמיקתא ומסתרתא ידע מה בחשוכא, ונהורא עמה שרא (דניאל ב, כב), ואתה אומר, אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. הוי, כי אתה תאיר נרי. אמר להם הקדוש ברוך הוא, לא שאני צריך לכם, אלא שתאירו לי כשם שהארתי לכם. למה, לעלות אתכם בפני כל האמות, שיהו אומרים: ראו היאך ישראל מאירין למי שהוא מאיר לכל. משל למה הדבר דומה. לפקח וסומא שהיו מהלכים בדרך (וכו', תצוה ד). והיה הקדוש ברוך הוא מנהיגם ומאיר להם, שנאמר: וה' הולך לפניהם יומם וגו' (שמות יג, כא). כיון שהוקם המשכן, קרא הקדוש ברוך הוא למשה ואמר ליה: אמר להם שיאירו לי, שנאמר: דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך. אמרו ישראל להקדוש ברוך הוא, כי אתה תאיר נרי, ואתה אומר לנו שנאיר לפניך. אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, בשביל לעלות אתכם אמרתי שתאירו לי כשם שהארתי לכם בדרך. לכך נאמר: בהעלותך.

פרשה ה

בהעלותך. מה כתיב למעלה מן הענין, ויהי ביום כלות משה ויקריבו הנשיאים (במדבר ז, א-י), ואחר כך, דבר אל אהרן בהעלותך. זה שאמר הכתוב: יראו את ה' קדושיו, כי אין מחסור ליראיו (תהלים לד, י). את מוצא למעלה, אחד עשר שבטים הקריבו, ושבט לוי לא הקריב, ושבט אפרים וכל הנשיאים הקריבו, חוץ מנשיאו של לוי. ומי היה נשיא לוי. זה אהרן, שנאמר: ואת שם אהרן תכתב על מטה לוי (במדבר יז, יח). ואהרן לא הקריב עם הנשיאים, והיה אומר אוי לי, שמא בשבילי אינו מקבל שבט לוי. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, לך אמר לאהרן אל תתירא, לגדולה מזו אתה מתקן. לכך נאמר: דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך. הקרבנות, כל זמן שבית המקדש קים הן נוהגין. אבל הנרות, לעולם, אל מול פני המנורה. וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני, אינן בטלין לעולם. דבר אחר, אל מול פני המנורה, שלא תהיו מבזין על המנורה. הוי שנאמר: כי מי בז ליום קטנות ושמחו וראו את האבן הבדיל ביד זרבבל שבעה אלה עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ (זכריה ד, י), זו המנורה. ומהו שבעה. אלה שבעת הנרות כנגד שבעה ככבים שמשוטטים בכל הארץ, כך חביבין הם לפני, שלא תהיו מבזין עליה. לכך נאמר: אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות, שמא יטעה אותך יצרך לומר, שהוא צריך אורה. מה כתיב בחלונות בית המקדש, וחלונות אטמות אל התאים ואל אליהמה לפנימה לשער וגו' (יחזקאל מ, טז). כחלונות אין כתיב כאן, אלא כהחלונות (שם פסוק כה), שהיו רחבות מבחוץ וצרות מבפנים, כדי שיהו מוציאים אורה לחוץ. אמר רבי ברכיה הכהן, הברק הזה תולדות האש של מעלה הוא, והוא יוצא ומבהיק את כל העולם כלו, שנאמר: ודמות החיות מראיהן כגחלי אש בוערות כמראה הלפידים וגו' (יחזקאל א, יג), ומבהיק את כל העולם כלו, ואני צריך לאור שלכם. ולמה אמרתי לכם. אלא כדי להעלותכם, שנאמר: בהעלותך. אמר רבי חנינא, אמר הקדוש ברוך הוא, העינים שיש בך, יש בתוכם לבן ושחר, ואין אתה רואה מתוך הלבן, אלא מתוך השחר. הקדוש ברוך הוא שכלו אורה, הוא צריך לאור שלכם. דבר אחר, אל מול פני המנורה. בשר ודם מדליק נר מנר דלוק, שמא יכל להדליק נר מתוך חשך. אבל הקדוש ברוך הוא הדליק אור מתוך חשך, שנאמר: וחשך על פני תהום (בראשית א, ב). מה כתיב אחריו, ויאמר אלהים יהי אור. אמר הקדוש ברוך הוא, ומתוך החשך הוצאתי אורה, ואני צריך לנרות שלכם. ולמה אמרתי לך. בשביל להעלותך, להעלות נר תמיד (שמות כז, כ).

פרשה ו

דבר אחר, בהעלותך. זה שאמר הכתוב: גם חשך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר כחשכה כאורה (תהלים קלט, יב). ולנו אתה אומר להדליק. שנאמר: בהעלותך את הנרות. משל למה הדבר דומה. למלך שהיה לו אוהב. אמר לו המלך, תדע שאצלך אני סועד היום, לך התקין לי. הלך אוהבו והתקין מטה של הדיוט, שלחן של הדיוט. כיון שבא המלך, באו עמו שמשין סבבו מנורות של זהב לפניו מכאן ומכאן. כיון שראה אוהבו את כל הכבוד הזה, נתביש והטמין את כל מה שהתקין לו, שהיה לו הכל מן ההדיוטות. אמר לו המלך, מהו, לא אמרתי לך שאצלך אני סועד היום, למה לא התקנת לי כלום. אמר לו אוהבו, אדני המלך, כשראיתי את כל הכבוד הזה, נתבישתי והטמנתי כל מה שהתקנתי לך, שהיו כלי הדיוטות. אמר לו המלך, חייך, שאני פוסל את כל כלי שהבאתי עמי, ובשביל אהבתך, איני משתמש אלא בשלך. וכך הקדוש ברוך הוא כלו אורה, שנאמר: ונהורא עמה שרא (דניאל ב, כב). והוא אומר לישראל, התקינו מנורה ונרות. מה כתיב שם, ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כה, ח), ועשית מנורת זהב טהור (שם כה, לא). כיון שעשו, מיד באה השכינה. מה כתיב שם, ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד (שמות מ, לה). מיד קרא למשה, שנאמר: ויקרא אל משה (ויקרא א, א). וכתיב: ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו (במדבר ז, פט). ומה דבר אליו. בהעלותך את הנרות. אמרו ישראל, שלח ארך ואמתך המה ינחוני (תהלים מג, ג). גדול אורו של הקדוש ברוך הוא, החמה והלבנה מאירין העולם. ומהיכן הן מאירין. מן זקוקי אור של מעלן הן חוטפין, שנאמר: לאור חציך יהלכו לנגה ברק חניתך (חבקוק ג, יא). גדול הוא האור של מעלן, שלא נתן ממנו לכל הבריות אלא אחד ממאה, שנאמר: ידע מה בחשוכא, ונהורא וגו' (דניאל ב, כב). לפיכך עשיתי חמה ולבנה שיאירו לפניך, שנאמר: ויתן אותם אלהים ברקיע השמים להאיר על הארץ (בראשית א, יז). אל מול פני המנורה יאירו. אמר דוד, באור פני מלך חיים (משלי טז, טו). אמר רבי יעקב בר יוסי, נמנעה השמחה מן הרשעים ונתנה לצדיקים לישראל, שהצרך הקדוש ברוך הוא לישב עם בשר ודם בנר, עד שאמר להם: אל מול פני המנורה. רבי לוי ברבי אומר, מנורה טהורה ירדה מן השמים, שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, ועשית מנורת זהב טהור (שמות כה, לא). אמר ליה: כיצד נעשה אותה. אמר לו: מקשה תעשה (שם). אף על פי כן נתקשה בה, וירד משה ושכח מעשיה. עלה ואמר, רבונו של עולם, שכחתי מעשיה. הראה לו הקדוש ברוך הוא למשה, ועוד נתקשה בה. אמר ליה: וראה ועשה (שם פסוק מ), עד שנטל הקדוש ברוך הוא מטבע של אש והראה לו עשיתה. אף על פי כן נתקשה על משה. אמר לו הקדוש ברוך הוא לך אצל בצלאל והוא יעשה אותה. ירד משה ואמר לבצלאל, ומיד עשאה. התחיל משה תמה ואומר: אני כמה פעמים הראה לי הקדוש ברוך הוא ונתקשיתי לעשותה, ואתה שלא ראית אותה עשית מדעתך. בצלאל, בצל אל היית עומד כשהראה לי הקדוש ברוך הוא עשיתה ואמר ועשית. ולפיכך, כשחרב בית המקדש, נגנזה המנורה. וזו אחד מן חמשה דברים שנגנזו, הארון, והמנורה, והאש, ורוח הקדש, והכרובים. וכשיעור הקדוש ברוך הוא ברחמיו ויבנה ביתו והיכלו, הוא מחזירן למקומן ומשמחן את ירושלים. מנין, שכן כתוב, יששום מדבר וציה ותגל ערבה ותפרח כחבצלת, פרח תפרח ותגל (ישעיה לה, א-ב).

פרשה ז

וידבר ה' וגו', קח את הלוים. ילמדנו רבנו, כמה נימין היו באותו כנור שהיו הלוים מנגנין בו. כך אמר רבי יהודה, שבע נימין היו בכנור, שנאמר: שבע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח (תהלים טז, יא). אל תהי קורא שבע, אלא שבע שמחות. וכן דוד אומר, שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך (שם קיט, קסד). ולימות המשיח נעשה שמונה, שכן דוד אומר בנגון, למנצח בנגינות על השמינית (שם ו, א). ולעתיד נעשה עשר, שנאמר: אלהים, שיר חדש אשירה לך, בנבל עשור אזמרה לך (שם קמד, ט). ומי התקין להם. שמואל ודוד, שנאמר: המה יסד דוד ושמואל הראה באמונתם (דה״‎א ט, כב). והם העמידו חלוקי השיר, שיהיו הלוים עומדים על הדוכן ומזמרין לפני מי שאמר והיה העולם. ראה חבה שחבב הקדוש ברוך הוא את הלוים, שכן אמר הקדוש ברוך הוא למשה, הרבה הלוים חביבין לפני, קח אותם לשמי לשררה. מנין, ממה שקראו בענין קח את הלוים.

פרשה ח

קח את הלוים. זה שאמר הכתוב: ה' צדיק יבחן וגו' (תהלים יא, ה). אין הקדוש ברוך הוא מעלה את האדם לשררה, עד שבחן ובודק אותו תחלה. וכיון שהוא עומד בנסיונו, הוא מעלה אותו לשררה. וכן את מוצא באברהם אבינו, נסהו הקדוש ברוך הוא בעשר נסיונות ועמד בהן. ואחר כך ברכו, שנאמר: וה' ברך את אברהם בכל (בראשית כד, א). וכן יצחק נסהו בימי אבימלך ועמד בנסיונו, ואחר כך ברכו, שנאמר: ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא בשנה ההוא מאה שערים ויברכהו ה' (שם כו, יב). וכן יעקב אבינו נסהו בכל אותן הצרות, בעשו, ברחל, בדינה, ביוסף, בשמעון בבנימין. והיאך יצא מבית אביו, שנאמר: כי במקלי עברתי וגו' (שם לב, י). ואחר כך ברכו, שנאמר: וירא אלהים אל יעקב עוד בבואו מפדן ארם ויברך אותו (שם לה, ט). וכן יוסף נסהו בכל אותן הצרות, באשת פוטיפר, והיה חבוש שתים עשרה שנה, ואחר כך יצא ונעשה מלך על שעמד בנסיונו. הוי, ה' צדיק יבחן. ואף שבטו של לוי נתנו נפשם על קדוש שמו של הקדוש ברוך הוא, שלא תבטל התורה. שבשעה שהיו ישראל במצרים, מאסו בתורה ובמילה, והיו כלם עובדי עבודה זרה. שכן יחזקאל מוכיחו, שנאמר: ואמרת אליהם כה אמר ה' אלקים ביום בחרי בישראל ואשא ידי לזרע בית יעקב (יחזקאל כ, ה). מה כתיב בסוף הענין, וימרו בי ולא אבו לשמע אלי, איש את שקוצי עיניהם לא השליכו וגו' (שם פסוק ח). מה עשה הקדוש ברוך הוא. הביא חשך על המצרים שלשת ימים והרג בהם כל רשעי ישראל. שכן הוא אומר, וברותי מכם המורדים והפושעים בי (שם פסוק לח). וכן הוא אומר, התאנה חנטה פגיה וגו' (שה״‎ש ב, יג). התאנה חנטה פגיה, אלו הרשעים שבישראל. והגפנים סמדר נתנו ריח (שם), אלו הנשארים שעשו תשובה ונתקבלו. קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך (שם), שהרי הגיע הקץ מן הגאלה. אבל שבטו של לוי כלם צדיקים היו, והיו עושין את התורה, שנאמר: כי שמרו אמרתך (דברים לג, ט), זו תורה. ובריתך ינצרו (שם), זו המילה. ולא עוד, אלא כשעשו את העגל, לא נשתתפו שם שבטו של לוי, שנאמר: ויעמד משה בשער המחנה וגו' ויאספו אליו כל בני לוי (שמות לב, כו). כיון שאמר להם משה, שימו איש חרבו על ירכו וגו' (שם פסוק כז). מיד עשו כן ולא נשאו פנים. וכן משה מברכן, האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו וגו' (דברים לג, ט). וכיון שראה הקדוש ברוך הוא, שהיו כלם צדיקים ונסה אותם ועמדו בנסיונם, שנאמר: אשר נסיתו במסה (שם פסוק ח), מיד אמר הקדוש ברוך הוא, והיו לי הלוים, לקים מה שנאמר: ה' צדיק יבחן (תהלים יא, ה). אבל הרשעים, כתיב בהם, ורשע ואהב חמס שנאה נפשו (שם). אמר דוד, אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו (שם קכח, א).

פרשה ט

וידבר ה' וגו'. עשה לך שתי חצוצרות כסף. זה שאמר הכתוב: שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם (שם כד, ז). בשעה שהכניס שלמה את הארון לבית המקדש, התחיל שלמה אומר, שאו שערים ראשיכם וגו', שהיו הפתחים שפלים, ואמר, הנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד. אמרו לו השערים, מי הוא זה מלך הכבוד. בקשו השערים לירד עליו ולרץ את ראשו אלולי שאמר, ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה. חזר ואמר, ה' עזוז וגבור וגו', שאו שערים ראשיכם. אמר להם: התגדלו שמלך הכבוד עליכם. מיד חלקו לו כבוד ונשאו עצמן ונכנס הארון. אמר להם הקדוש ברוך הוא, אתם חלקתם לי כבוד, חייכם, כשאחריב את ביתי אין אדם שולט בכם. תדע, שכל כלי בית המקדש גלו לבבל, שנאמר: ויתן ה' בידו את יהויקים מלך יהודה ומקצת כלי בית האלהים ויביאם ארץ שנער (דניאל א, ב). אבל שערי בית המקדש, במקומן נגנזו, שנאמר: טבעו בארץ שעריה (איכה ב, ט). מהו ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה (תהלים כד, י). שהוא חולק מכבודו ליראיו. כיצד, הוא נקרא אלהים, קרא למשה אלהים, שנאמר: ראה נתתיך אלהים לפרעה (שמות ז, א). הוא מחיה מתים, וחלק מכבודו לאליהו והחיה את המתים. שכן אומר, ויאמר אליהו, ראי חי בנך (מל״‎א יז, כג). ולמלך המשיח מלביש לבושו, שנאמר: הוד והדר תשוה עליו (תהלים כא, ו). מה הקדוש ברוך הוא כתיב בו, עלה אלהים בתרועה, ה' בקול שופר (שם מז, ו), ואמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, מלך עשיתיך, שנאמר: ויהי בישורון מלך (דברים לג, ה). מה מלך כשהוא יוצא תוקעין לפניו, אף אתה עשה לך שתי חצוצרות כסף, שבשעה שתהא יוצא ומכניס את ישראל, יהיו תוקעים בהם והן מתכנסין, שנאמר: ותקעו בהן ונועדו אליך. לפיכך, עשה לך שתי חצוצרות כסף. זה שאמר הכתוב: ירא את ה' בני ומלך עם שונים אל תתערב (משלי כד, כא). ומהו ומלך, המליכהו עליך. דבר אחר, ומלך, המלך יצר טוב על יצר רע שנקרא מלך, שנאמר: ובא אליה מלך גדול וסבב אותה (קהלת ט, יד). דבר אחר, ומלך, מן המלך. יכל אם יאמר לך המלך עבד עבודה זרה תשמע לו. תלמוד לומר: ירא את ה' בני ומלך. שכן מצינו בנבוכדנצר שאמר לחנניה משאל ועזריה לעבד עבודה זרה ולא שמעו לו, אלא אמרו לו: לאלהיך לא איתנא פלחין, ולצלם דהבא די הקימת לא נסגד (דניאל ג, יח). אמר להם נבוכדנצר, הצדא שדרך מישך ועבד נגו (שם פסוק יד), לא כך אמר לכם הקדוש ברוך הוא שתהיו שומעין למלכות כל מה שהוא אומר לכם, שנאמר: אני פי מלך שמר (קהלת ח, ב). אמרו לו: אתה מלך עלינו למסים ולארנוניות, אבל לא לעבד עבודה זרה. מלכא לא אמר, אלא נבוכדנצר, את וכלבא שוה. ענו שדרך מישך ועבד נגו ואמרין למלכא, נבוכדנצר, לא חשחין אנחנא על דנה פתגם להתבותך, הן איתי אלהנא די אנחנא פלחין יכל לשיזבותנא מן אתון נורא יקדתא ומן ידך מלכא ישזיב, והן לא וגו' (דניאל ג, טז-יח). אמרו לו: בין מציל ובין אינו מציל, ידיע להוא לך מלכא די לאלהיך לא איתנא פלחין ולצלם דהבא די הקימת לא נסגד (שם). הוי אומר, ירא את ה' בני ומלך. עם שונים אל תתערב (משלי כד, כא), שלכל יראיו נחשבה ישראל חלק שלישית. ועם אותן שאומרין שהן שני אלהות בעולם, אל תתערב להם, שסופן לאבד מן העולם, שנאמר: והיה בכל הארץ פי שנים בה יכרתו יגועו, והשלישית יותר בה (זכריה יג, ח). ואין השלישית אלא ישראל, שנאמר: ביום ההוא יהיה ישראל שלישיה (ישעיה יט, כד). הוי אומר, ירא את ה' בני ומלך (משלי כד, כא). כל מי שהוא ירא מן הקדוש ברוך הוא, נעשה מלך. ממי את למד. מאברהם, על ידי שנתירא מן הקדוש ברוך הוא, נעשה מלך. מנין שנתירא. דכתיב: כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה (בראשית כב, יב). ומנין שנעשה מלך, שנאמר: אל עמק שוה הוא עמק המלך (שם יד, יז). מהו עמק שוה. שהשוו הכל ונטלו עצה שם וקצצו ארזים ועשו כסא והושיבו אותו עליהם מלך. ולא תאמר אברהם בלבד, אלא אף משה שנתירא מן הקדוש ברוך הוא, שנאמר: ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים (שמות ג, ו). ומנין שנעשה מלך. דכתיב: ויהי בישורון מלך (דברים לג, ה). אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, מלך עשיתיך. מה מלך שיוצא למלחמה תוקעין לפניו, אף אתה כשאתה יוצא למלחמה, יהיו תוקעין לפניך. מנין, ממה שקראו בענין עשה לך שתי חצוצרות כסף.

פרשה י

עשה לך, משלך. עשה לך, לך אתה עושה ואין אתה עושה לאחר, אתה משתמש בהן ואין אחר משתמש בהן. תדע לך, שהרי יהושע תלמידו של משה לא נשתמש בהן אלא בשופרות. כשבא להלחם ביריחו, נתכנסו ליריחו שבע אמות, שנאמר: ותעברו את הירדן ותבאו אל יריחו וילחמו בכם בעלי יריחו האמרי והפרזי והכנעני והחתי והגרגשי החוי והיבוסי ואתן אותם בידכם (יהושע כד, יא). וכי שבע אמות היו בעלי יריחו שהכתוב אומר בעלי יריחו האמרי וגו'. אמר רבי שמואל בר נחמן, יריחו היתה סוגרה של ארץ ישראל. אמרו, אם נכבשה יריחו, מיד כל הארץ נכבשת, לפיכך נתכנסו לתוכה שבע אמות. ומה כתיב שם. וירע העם ויתקעו בשופרות (יהושע ו, כ), מלמד, שאפלו יהושע תלמידו לא נשתמש בהן. ולא תאמר, יהושע בלבד, אלא משה רבינו עצמו עד שהוא בחיים, נגנזו. אמר רבי יצחק, הרי זה שמשה אומר, כשהוא בא להפטר מן העולם, הקהילו אלי את כל ראשי שבטיכם (דברים לא, כח). והיכן היו החצוצרות שלא היה אומר להם תקעו בהן ויתכנסו אלא שעד הוא בחייו, נגנזו. אמר רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי, לקים מה שנאמר: אין שלטון ביום המות (קהלת ח, ח). הוי, עשה לך שתי חצוצרות, לך אתה עושה ואין אתה משתמש בהן כל ימי חייך. דבר אחר, עשה לך, אתה משתמש בהן שאתה מלך, ואין אחר משתמש בהן אלא דוד המלך, שנאמר: ויעמדו הלוים וגו', והשיר משורר והחצוצרות מחצרים (דה״‎ב כט, כו-כח). אמרו רבותינו זכרונם לברכה, אף החצוצרות שהיו במקדש, נגנזו. אבל דוד המלך, היה משתמש בכנור, שנאמר: עורה כבודי, עורה הנבל וכנור (תהלים נז, ט). אמר רבי שמעון חסידא, כנור היה תלוי למעלה מן מטתו של דוד. כיון שהגיע חצות לילה, רוח צפונית מנשבת בו ומנגן מאליו. מיד היה עומד דוד וכל תלמידיו והיו עוסקין בתורה, והיו יגעים ומנדדין שנה מעיניהם והוגים בתורה עד עמוד השחר. לפיכך היה אומר דוד, עורה כבודי, עורה הנבל וכנור, אעירה שחר (שם). דרך השחר להיות מעורר בני אדם, אבל אני מעורר את השחר. דבר אחר, עורה כבודי. מהו כבודי. מפני כבוד יוצרי. שהיה יצרו אומר לו: דוד, הלא אתה מלך. דרך המלכים להיות ישנים עד שלש שעות ביום, ולמה אתה עומד חצות לילה. והיה אומר לו: עורה כבודי. אין כבודך לפני כבוד יוצרך כלום. לכך נאמר: עורה כבודי וגו'. חצות לילה אקום להודות לך (תהלים קיט, סב). אמר דוד, חיב אני לעמד בחצות הלילה ולקלסך על פלאות שעשית עם זקנתי בחצי הלילה, דכתיב: ויהי בחצי הלילה ויחרד האיש וילפת ויאמר מי את, ותאמר אנכי רות אמתך (רות ג, ח-ט). אמר רבי יהודה הלוי בר שלום, אמרה לו: בדברים אתה מוציאני. אמר לה: חי ה', איני מוציאך בדברים. חי ה', מלמד, שהשביע ליצרו שהיה מקטרגו ואומר לו: אתה פנוי והיא פנויה, הרי השעה שתזקק לה. מיד נשבע אותו הצדיק, חי ה'. כלומר, איני נוגע בה בזו הלילה. ולא בעז לבד, אלא כל הצדיקים משביעין ליצרן. שכן את מוצא בדוד כשנפל שאול בידו, מה כתיב שם, ויאמר דוד, חי ה' כי אם ה' יגפנו או יומו יבא ומת או במלחמה ירד וגו' (ש״‎א כו, י). למה נשבע שתי פעמים. אמר רבי שמואל בר נחמן, היה יצרו בא ואומר לו: אלו נפלת אתה בידו, לא היה מרחם עליך והיה הורגך. ומן התורה, מתר להרגו, שהרי רודף הוא. לפיכך קפץ ונשבע שתי פעמים חי ה', שאיני הורגו. אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, אתה יודע כחו של יצר הרע שהוא קשה. אמר להם הקדוש ברוך הוא, סלקו אותו קמעא קמעא בעולם הזה, ואני מעבירו מכם לעתיד, שנאמר: סולו סולו המסלה סקלו מאבן (ישעיה סב, י). וכן הוא אומר, סולו סולו פנו דרך, הרימו מכשול מדרך עמי (שם נז, יד). ולעולם הבא, אני עוקרו מכם, שנאמר: והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי להם לב בשר (יחזקאל לו, כו). כך דרש רבי תנחומא בר אבא.

פרשה יא

ויאמר ה' אל משה אספה לי שבעים איש. ילמדנו רבנו, כמה אמות חיב אדם לעמד מפני הזקן כשהוא רואה אותו עובר. כך שנו רבותינו, בתוך ארבע אמות, חיב אדם לעמד מפני הזקן, שנאמר: מפני שיבה תקום, והדרת פני זקן (ויקרא יט, לב). וכורע לפניו ושואל בשלומו בתוך ארבע אמות. ואי זה הוא ההדור שאמרה תורה והדרת פני זקן. שלא יעמד במקומו, ולא יהא סותר דבריו. וכשהוא שואל הלכה, שואל ביראה. ולא יקפץ להשיב, ולא יהא נכנס לתוך דבריו. שכל מי שאינו נוהג ברבו כל המדות האלו, נקרא רשע לפני המקום, ותלמודו נשכח, ושנותיו מתקצרות, ולסוף הוא בא לידי עניות, שנאמר: וטוב לא יהיה לרשע ולא יאריך ימים כצל, אשר איננו ירא מלפני האלהים (קהלת ח, יג). מורא זו איני יודע מה היא. כשהוא אומר, מפני שיבה תקום ויראת מאלהיך (ויקרא יט, לב). הוי אומר, זו מוראת הרב. וכן נאמר במדות ומשקלות, שנאמר בהן מורא. אלא אמר רבי אלעזר, נאמר כאן, פני זקן ויראת. ונאמר להלן, איננו ירא מלפני האלהים. לכך חיב אדם להקדים לו שלום בכניסה וביציאה, ולנהג בו מורא וכבוד, שנאמר: את ה' אלהיך תירא (דברים ו, יג). ותניא, את, לרבות את בעלי תורה, שאין לך מדה אחרת כיוצא בה. וכן הוא אומר, ואתן אותם ראשים על העם (דברים א, טו). מכאן את למד, שתנהג בו מנהג נשיאות, לעמד מפניו, ולהקדימו לכל דבר של גדלה. אמר רבי אבא הכהן בר פפא, כשהייתי רואה סיעה של בני אדם, הייתי הולך בדרך אחרת, שלא להטריח עליהם, שלא יהו רואין אותי ועומדין מלפני. וכשאמרתי אלו הדברים לפני רבי יוסף בר זבידא, אמר לי, צריך אתה לעבר לפניהם, ויהיו רואין אותך ועומדין לפניך, ואתה מביאן לידי יראת שמים, שנאמר: מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת. למה, שמעלתן של צדיקים היא מעלה שאין לה ירידה. אבל מעלתו של עשו, מעלה שכלה ירידה היא, היום אפרכוס, למחר סגן, למחר סרדיוט. וכן כל גדוליהן. וכן הנביא אומר, אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים וגו' משם אורידך (עובדיה א, ד). אבל מעלתו של יעקב, מעלה שאין לה ירידה, ואין קדשתם מתחללת לעולם. וכן אתה מוצא, שהזקנים אחד משלשה עשר דברים, שהן כתובים לשמו של הקדוש ברוך הוא, אלו הן, הכסף והזהב, והכהנים, והלוים, וישראל, והבכורות, והמזבח, והתרומות, ושמן המשחה, ואהל מועד, ומלכות בית דוד, והקרבנות, וארץ ישראל, והזקנים. הכסף והזהב, שנאמר: לי הכסף ולי הזהב (חגי ב, ח). הכהנים מנין. דכתיב: וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אתם לכהן לי לקח וגו' (שמות כט, א). הלוים מנין. שנאמר: והיו לי הלוים (במדבר ח, יד). ישראל מנין. שנאמר: כי לי בני ישראל (ויקרא כה, נה). הבכורות מנין. שנאמר: כי לי כל בכור (במדבר ח, יז). המזבח מנין. שנאמר: מזבח אדמה תעשה לי (שמות כ, כא). התרומה מנין. שנאמר: ויקחו לי תרומה (שם כה, ב). שמן המשחה מנין. שנאמר: שמן משחת קדש יהיה זה לי (שם ל, לא). אהל מועד מנין. שנאמר: ועשו לי מקדש (שם כה, ח). הקרבנות מנין. שנאמר: את קרבני לחמי לאשי (במדבר כח, ב). מלכות בית דוד מנין. שנאמר: כי ראיתי בבניו לי מלך (ש״‎א טז, א). ארץ ישראל מנין. שנאמר: כי לי הארץ (שמות יט, ה). הזקנים מנין. שנאמר: אספה לי שבעים איש (במדבר יא, טז). דבר אחר, אספה לי שבעים איש, זה שאמר הכתוב: הבונה בשמים מעלותיו ואגדתו על ארץ יסדה (עמוס ט, ו). משל למה הדבר דומה. לפלטרין שהיתה בנויה על גבי הספינה, כל זמן שהספינות מחברות, פלטרין שעל גביהן עומדת. לפיכך נאמר, הבונה בשמים מעלותיו. אימתי כביכול כסאו מבסס למעלן, בזמן שישראל עשויין אגדה אחת. לכך נאמר: הבונה בשמים מעלותיו. אימתי, בזמן שאגדתו על ארץ יסדה. וכן הוא אומר, ויהי בישרון מלך וגו' (דברים לג, ה). לכך אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה, אספה לי שבעים איש. למה, שכנוסן של צדיקים, הניה להם, הניה לעולם. אבל כנוסן של רשעים, תקלה להם, תקלה לעולם.

פרשה יב

אספה לי שבעים איש. בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, אספה לי שבעים איש, אמר משה, היאך אני עושה להביא אותן מכל השבטים. אם נביא חמשה מכל שבט ושבט, אין עולין למנין שבעים, נמצאו ששים. ואם נביא ששה מכל שבט ושבט, עולין למנין שנים ושבעים. ואם נביא ששה משבט זה וחמשה משבט אחר, הריני מטיל קנאה בין השבטים. מה עשה. נטל שבעים פתקין וכתב בהן זקן, ונטל שבעים פתקין חלקין וטרפן ונתנן בקלפי, ואמר להם: בואו וטלו פתקיכם. כל מי שהיה עולה בידו פתק כתוב בו זקן, היה יודע שנתמנה זקן, דברי רבי יהודה. אמר ליה רבי נחמיה, עדין היא מחלקת בדבר. שיכל לומר לו, אין כאן פתק אחד כתוב בו זקן. שאלו היה שם, מיד היה עולה בידי. והיאך עשה. אמר רבי נחמיה, כך עשה משה, נטל שבעים ושנים פתקין וכתב על שבעים מהן זקן, ושנים פתקין חלקים, וטרפן ונתנן בקלפי, ואמר להם: בואו וטלו פתקיכם. אם עלה בידו פתק כתוב בו זקן, היה יודע שנתמנה זקן. ואם עלה בידו פתק חלק, היה יודע שלא נתמנה. והממנה אמר ליה: הרי שם פתק אחד כתוב בו זקן, אלו היית ראוי להתמנות, היה עולה בידך. כיון שעשה להם כך, נתמנו הזקנים. אלדד ומידד היו שם ומעטו את עצמם. אמרו, אין אנו כדאי להיות במנוי הזקנים. ועל שמעטו את עצמם, נמצאו יתרין על הזקנים בחמשה דברים. הזקנים לא נתנבאו אלא למחר, שנאמר: ואל העם תאמר התקדשו למחר. אבל אלו נתנבאו מה שעתיד להיות בסוף ארבעים שנה, שנאמר: וישארו שני אנשים וגו'. ומה היו מתנבאין. יש אומרין, על מפלתו של גוג היו מתנבאין. ויש אומרין, היו מתנבאין ואומרים: משה ימות במדבר, ויהושע מכניס את ישראל לארץ. תדע לך, שכך היו מתנבאין. שכך יהושע אמר למשה, ויען יהושע בן נון משרת משה. וכתיב: וירץ הנער ויגד למשה. מי היה זה, גרשם בן משה. הזקנים לא נכנסו לארץ, אבל אלדד ומידד נכנסו. אלדד, הוא אלידד בן כסלון. ומידד, זה קמואל בן שפטן. הזקנים לא נתפרשו שמותם, ואלו נתפרשו שמותם. והזקנים נפסקה נבואתן, שהיתה משל משה, שכן הקדוש ברוך הוא אמר למשה, ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם. אבל אלו היתה נבואתן מן הקדוש ברוך הוא, שנאמר: ותנח עליהם הרוח. ואם תאמר, הזקנים שהיתה נבואתם משל משה, שמא חסר מנבואתו כלום. משל לנר שהיה דלוק והדליקו ממנו כמה נרות ואור דליקתו לא חסר. אף כאן משה, אף על פי שהיתה נבואת שבעים זקנים משלו, לא חסר מנבואתו כלום, שנאמר: ולא קם נביא עוד בישראל כמשה (דברים לד, י).

פרשה יג

אספה לי שבעים איש. וכי לא היה להם זקנים לשעבר. והלא כבר נאמר במצרים, לך ואספת את זקני ישראל (שמות ג, טו). אלא מפני שאמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה, אספה לי שבעים איש. ללמדך, שבשעה שאמר פרעה, הבה נתחכמה לו וישימו עליו שרי מסים ויבן ערי מסכנות (שם א, י-יא), באותה שעה, קבץ את כל ישראל ואמר להם: בבקשה מכם עשו עמי היום טובה, היינו דכתיב: ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך (שם פסוק יג). מהו בפרך בפה רך. פרעה נטל סל ומגרפה. מי היה רואה את פרעה נוטל סל ומגרפה ועושה בלבנים ולא היה עושה. מיד הלכו כל ישראל בזריזות ועשו עמו אותו היום בכל כחן, לפי שהיו בעלי כח וגבורים. כיון שהחשיכה, העמיד עליהם נוגשים, אמר להם: מנו את הלבנים. מיד עמדו ומנו אותם, ואמר להם: כזה אתם מעמידים לי בכל יום ויום. מנה את הנוגשים של מצרים על השוטרים של ישראל, והשוטרים נתמנו על יתר העם. וכשאמר להם: לא תאספון לתת תבן לעם (שם ה, ז), היו באין הנוגשים ומונין את הלבנים ונמצאו חסרים, היו מכין הנוגשים את השוטרים, שנאמר: ויכו שוטרי בני ישראל אשר שמו עליהם וגו' (שם פסוק יד). והיו השוטרים מכים על שאר העם ולא היו מוסרין אותן ביד הנוגשים, והיו אומרים: מוטב לנו ללקות, ואל יכשלו שאר העם. לפיכך כשאמר הקדוש ברוך הוא למשה, אספה לי שבעים איש, אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, רבוני, איני יודע מי ראוי ומי אינו ראוי. אמר לו: אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו, אותן הזקנים והשוטרים שמסרו עצמן ללקות עליהם במצרים במתכנת הלבנים, הם יבאו ויטלו בגדלה הזו. לפיכך הוא אומר, אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו. ולפי שמסרו עצמן ללקות על הצבור, לפיכך, ונשאו אתך במשא העם. ללמדך, שהשון הקדוש ברוך הוא למשה. מכאן את למד, שכל מי שמוסר עצמו על ישראל, זוכה לכבוד ולגדלה ולרוח הקדש. לכך כתיב: אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו, מן אותם שכתוב בהן, ויכו שוטרי בני ישראל.

פרשה יד

אספה לי שבעים איש מזקני ישראל. והיכן היו אותם הראשונים. זה שאמר הכתוב: ירע כבירים לא חקר ויעמד אחרים תחתם (איוב לד, כד). עד שהיו ישראל במצרים, היה להם שבעים זקנים, שנאמר: לך ואספת את זקני ישראל (שמות ג, טז). ועמהם יצאו ממצרים. וכשעלה משה לקבל את התורה, עלו עמו, שנאמר: ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל (שם כד, ט). ואל הזקנים אמר שבו לנו בזה עד אשר נשוב אליכם (שם פסוק יד). כיון שעלה משה, התנה עם ישראל שירד בסוף ארבעים יום. כיון ששהה לירד, כמו שנאמר: וירא העם כי בושש משה (שם לב, א), ואין בושש אלא לשון שהיה, שנאמר: מדוע בושש רכבו לבוא, מדוע אחרו פעמי מרכבותיו (שופטים ה, כח), נתכנסו כל ישראל אצל הזקנים, אמרו להם, משה התנה עמנו שירד לסוף ארבעים יום והרי ארבעים יום ולא ירד, ושש שעות יותר, אין אנו יודעין מה היה לו. אלא, קום עשה לנו אלהים (שמות לב, א). כיון ששמעו כך, אמר להם: למה אתם מכעיסין למי שעשה לכם כל אותן הנסים והנפלאות. ולא שמעו להם, והרגום. וחור שעמד כנגדן בדברים קשים, עמדו עליו והרגוהו. נתכנסו כל ישראל על אהרן בטקסים גדולים, שנאמר: ויקהל העם על אהרן וגו' (שם). למה אתה יושב. אמר רבי יצחק, רוח הקדש צווחת, שנאתי קהל מרעים ועם רשעים לא אשב (תהלים כו, ה). קום עשה לנו אלהים. ואם לא, כי זה, כזה אנו עושין לך. כשם שעמדנו על חור והרגנוהו, כך אנו עושין לך אם תמנע ממנו. כיון שראה אהרן מה שעשו לזקנים ולחור, נתירא הרבה, שנאמר: וירא אהרן ויבן מזבח לפניו (שמות לב, ה), ויבן מזבוח. ומנין שהרגו לזקנים ולחור. שכן ירמיהו מוכיח את ישראל, שנאמר: גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים נקיים לא במחתרת מצאתים כי על כל אלה (ירמיה ב, לד). מהו על כל אלה. בשביל אלה אלהיך ישראל. מה פרע מהם, ויגף ה' את העם וגו' (שמות לב, לה). אחר זמן, כשסלח להם הקדוש ברוך הוא, אמר למשה, אספה לי שבעים איש, תחת אותן שבעים שנהרגו על קדשת שמי. הוי, ירע כבירים לא חקר, ויעמד אחרים תחתם.

פרשה טו

אספה לי שבעים איש. זה שאמר הכתוב: דברי חכמים כדרבנות וכמשמרות נטועים בעלי אספות נתנו מרעה אחד (קהלת יב, יא). כדרבנות, כדור של בנות. מה הכדור של בנות מזרקין לו לכאן ולכאן, כך היו הדברות מזרקין בסיני. דבר אחר, כדרבנות. מה הדרבן הזה מביא חיים לעולם, אף דברי תורה מביאין חיים לעולם, שנאמר: כי הוא חייך וארך ימיך (דברים ל, כ). דבר אחר, מה הדרבן הזה מכון את הפרה לחרש לשוות את התלמים, אף דברי חכמים מכונין את לומדיהם לומר על דבר האסור אסור ועל המתר מתר, ומראין פנים והוראות מן התורה. דברי חכמים כדרבנות, שלשה שמות נקראו לו, דרבן, מלמד, מרדע. למה נקרא שמו מלמד, שהוא מלמד את הפרה לחרש, מרדע, שמורה דעה לפרה לחרש. דרבן, שהוא דר אצל הפרה לתת לה בינה לחרש. ולכך נמשלו דברי תורה לדרבן, שמורה דעה ובינה לבני אדם. ואם תאמר, כשם שהדרבן מטלטל, כך דברי תורה מטלטלין. תלמוד לומר: כמשמרות נטועים. בעלי אספות. מהו בעלי אספות. אימתי הן נטועים באדם, בזמן שבעליהן נאספין מהם. כל זמן שרבו קים, הוא היה שואלו. מת רבו, הרי יגע ביום ובלילה לקים תלמודו, שאין לו למי הוא שואל. לכך נאמר: בעלי אספות. וכמשמרות נטועים, אמר רבי ברכיה הכהן ברבי, כמשמרות כתיב: ואנו קורין מסמרות, לומר לך, מה משמרות כהנה עשרים וארבע, אף ספרי תורה עשרים וארבעה. דבר אחר, למה כתיב כמשמרות, ואנו קורין מסמרות, ללמדך, שאם קבעת אותם כמסמר בלבך, הם משמרין אותך. דבר אחר, וכמשמרות נטועים, מכאן אמרו חכמינו זכרונם לברכה, אסור לקרות בספרים החיצונים, שכתוב נטועים. אלו הסנהדרין. ואם תאמר, הרי זה מתיר וזה אוסר, זה פוסל וזה מכשיר, זה מטמא וזה מטהר, רבי אליעזר מחיב ורבי יהושע פוטר, בית שמאי אוסרים ובית הלל מתירין, למי אשמע. אמר הקדוש ברוך הוא, אף על פי כן, כלם נתנו מרעה אחד, זה משה, שנאמר בו: ומשה היה רעה (שמות ג, א), שקבל מיחידו של עולם, ודברים אחדים הם, אלא זה אומר טעם אחד, וזה אומר טעם אחר. לכך נאמר: כלם נתנו מרעה אחד.

פרשה טז

אספה לי שבעים איש מזקני ישראל. זה שאמר הכתוב: אוהב טהר לב, חן שפתיו רעהו מלך (משלי כב, יא). למה לא אמר, אספה שבעים אנשים. אלא אלו שבעים סנהדרין מיחדים, שיהיו דומין לי ולך. לי, שנאמר: ה' איש מלחמה (שמות טו, ג). ולך, שנאמר: והאיש משה ענו מאד (במדבר יב, ג). אספה לי, וכי לא היו זקנים קדם לכן. והרי בהר סיני נאמר, ויעל משה ואהרן ושבעים מזקני ישראל (שמות כד, ט), והפרשה הזו אחר כך היתה, והיכן היו הזקנים. אלא בשעה שבאו ישראל לאותן הדברים, ויהי העם כמתאוננים ותבער בם אש ה', נשרפו כלם באותה שעה, אלא שהיתה שריפתן כשרפת נדב ואביהו, שאף הם הקלו ראשם בעלתם להר סיני כשראו את השכינה, שנאמר: ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו (שם פסוק יא). וכי אכילה ושתיה היה שם. משל למה הדבר דומה, לעבד שהיה משמר את רבו ופרסתו בידו והוא נושך ממנו, כך הקלו את ראשם כאוכלים ושותים. והיו ראוין לישרף באותה שעה הזקנים ונדב ואביהו. ומפני שהיה מתן תורה חביב לפני הקדוש ברוך הוא, לפיכך לא רצה הקדוש ברוך הוא לפגע בהם בו ביום לעשות פרצה בהם, הדא הוא דכתיב: ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו (שם), מכלל שהיו ראוים להשתלח ידו. אבל לאחר זמן, בא להם. נדב ואביהו נשרפו כשנכנסו באהל מועד. ואף הזקנים נשרפו כשנתאוו אותה התאוה, שנאמר: והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה. מהו והאספסוף. רבי שמואל בר נחמני ורבי נחמיה, אחד מהן אומר, אלו הגרים שעלו עמהם ממצרים שנאספו עמהם, שנאמר: וגם ערב רב עלה אתם (שמות יב, לח). ואחד אומר, אין אספסוף אלא סנהדרין, שנאמר: אספה לי שבעים איש. מה כתיב שם באותה שעה, ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה, במקצים שבמחנה. ומנין שאותם זקנים שעלו להר סיני נשרפו. שנאמר: ותבער אש בעדתם (תהלים קו, יח). ואין עדה אלא סנהדרין, שנאמר: והיה אם מעיני העדה (במדבר סו, כד). וכתיב: ואם כל עדת ישראל ישגו (ויקרא ד, יג). וכן דוד אומר, ואף אלהים עלה בהם ויהרג במשמניהם (תהלים עח, לא), אלו סנהדרין. ובחורי ישראל הכריע (שם), אותן הבחורים שהיו קרוים זקנים שכתוב בהם, ויוסף עוד דוד את כל בחור בישראל (ש״‎ב ו, א). וכשחזרו ובכו ובקשו בשר. ואם תאמר, בשר היה מה שבקשו. הלא כל מה שהיו רוצים, המן נעשה לתוך פיהם, שנאמר: ויתן להם שאלתם (תהלים קו, טו) וגו'. ואם תאמר שלא היה להם שור ובהמה, והלא כבר נאמר, וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר מקנה כבד מאד (שמות יב, לח). ואם נאמר אכלום במדבר, והלא כתיב בכניסתן לארץ, ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאד (במדבר לב, א). מכאן אמר רבי שמעון, לא בשר היה שנתאוו, שכן הוא אומר, וימטר עליהם כעפר שאר (תהלים עח, כז). ואין שאר אלא עריות, שנאמר: איש איש אל כל שאר בשרו (ויקרא יח, ו). הוי, שכך בקשו להתיר להם את כל שאר בשרו, לא תקרבו לגלות ערוה, להתיר להם את העריות. וכן הוא אומר, וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו. וכשבקשו כן, לפיכך ויחר אף ה' מאד, ובעיני משה רע. באותה שעה, אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, למה הרעת לעבדך ולמה לא מצאתי חן בעיניך. לשעבר היה עמי מי ישא במשאן של ישראל, ועכשו אני לבדי איני יכול, שנאמר: לא אוכל לשאת את העם הזה, אם ככה את עושה לי, הרגני נא הרג. באותה שעה, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, מנה תחת אותן הזקנים, אחרים תחתיהם, שנאמר: אספה לי שבעים איש. וירדתי ודברתי עמך שם, להודיעך שיום מנוי הזקנים היה חביב לפני הקדוש ברוך הוא כיום מתן תורה, שכתוב, כי ביום השלישי ירד ה' (שמות יט, יא). ואף במנוי הזקנים כתוב בו ירידה. משל למה הדבר דומה. למלך שהיה לו פרדס ושכר לתוכה שומר, ונתן לו שכר שמירה לשמר את הפרדס. לאחר זמן, אמר לו השומר, איני יכל לשמר כלו לבדי, אלא הבא לי עוד אחרים שישמרו עמי. אמר לו המלך, נתתי לך את הפרדס כלו לשמרו, וכל שכירות שמירתו לך נתתי. ועכשו אתה אומר, הבא לי אחרים שישמרו עמי. הרי אני מביא אחרים שישמרו עמך. והוי יודע, שאין אני נותן להם שכר שמירה משלי, אלא מתוך שכר שנתתי לך, משם הם נוטלין שכירתן. כך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, בשעה שאמר לו: לא אוכל אני לבדי לשאת, אמר לו הקדוש ברוך הוא, אני נתתי לך דעת וכח לפרנס את בני, ולא הייתי מבקש אחרים אלא כדי שיהא בך כח ודעת ונתיחדת אתה באותה גדלה, ועכשו אתה מבקש אחרים. אלא הוי יודע, שמשלי אינן נוטלין כלום, אלא משלך, שנאמר: ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם ונשאו אתך וגו'. ואף על פי כן משה לא חסר כלום. תדע לך, שלאחר ארבעים שנה אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו ונתת מהודך עליו (במדבר כז, יח-כ). מה כתיב ביהושע, ויהושע בן נון מלא רוח חכמה (דברים לד, ט). למה, כי סמך משה את ידיו עליו (שם). אמר הקדוש ברוך הוא, בעולם הזה, יחידים נתנבאו. אבל לעולם הבא, כל ישראל נעשין נביאים, שנאמר: והיה אחרי כן אשפך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם וגו' (יואל ג, א). כך דרש רבי תנחומא בר אבא.