מדריך רחובות תל אביב יפו/ז

טקסט זה מוגש בכפוף לרשיון CC by, המתיר שימוש כללי בכפוף לאזכור שם המחבר. מחבר: מדריך הרחובות של תל־אביב-יפו, מוגש באדיבות עיריית תל־אביב-יפו.

זאב

השם שבו חתם על שיריו אה[ן זאב (1968-1900), משורר, בעיקר לילדים. נולד בפולין בשם אהרן ויינטראוב, ועלה לארץ־ישראל ב־1925. לימד בדגניה א ואחר כך בתל־אביב. כתב שירי ילדים רבים החל ב־1936, ובהם "יש לי דוד בנהלל" ו"אינני רודף לטאות". היה ראש מחלקת ההסברה של ההגנה* (1947-1943), עורך דבר לילדים ב־1948 וקצין חינוך ראשי בצה"ל ב־1963-1948. בנו נפל במלחמת העצמאות. ב־1965 קיבל את פרס ישראל בשם מערכת החינוך בצה"ל. על שמו פרס שנתי חשוב לספרות ילדים ונוער הניתן מטעם משרד החינוך והאגודה למען החייל.

זבארה, יוסף (המאה ה־12 לספירה)

רופא וסופר. ידוע גם בשם אבן זבארה. נולד בברצלונה, ספרד, למאיר אבן זבארה, אף הוא רופא. ספר השעשועים פרי עטו, אסופת סיפורי עם ומאמרות חכמה ארוגים במסכת עלילתית, נכתב בהשפעת מסע בדרום ספרד ובפרובאנס, צרפת, בחברת רופא אחר המכונה בספר "עינן השד". רוב הפתגמים והחידודים שאובים מהספרות הערבית ומהתלמוד הבבלי והירושלמי, אך נראה שהמחבר הושפע גם מתרבויות יוון והודו. הספר נדפס לראשונה במאה ה־16 באיסטנבול.

זֶבֶד

מלה נרדפת למתנה, או מנחה; לא הרחק – רחוב דורון. מופיעה בתנ"ך: "זבד טוב" (בראשית, ל), משתבחת לאה בבנה השישי, זבולון*.

זַ'בּוֹטינסקי, זאב 1940-1880

מדינאי ציוני, נואם מרתק, סופר ומתרגם. נולד ברוסיה, כתב בלשונות אחדות שירה, מחזות וסיפורים וכן מאמרים, ותירגם שירה ופרוזה. במלחמת העולם הראשונה יזם את הגדוד העברי* במסגרת הצבא הבריטי, התגייס בעצמו וחזר לארץ עם גדודו. ב־1920 עמד בראש ההגנה העצמית בירושלים נגד פרעות הערבים, ונכלא. את השקפתו על אופיו של המאבק בערבים ובבריטים ביטא במאמרים כ"קיר הברזל". בין ספריו שמשון (1928). גילה חרדה לגורל יהודי אירופה, ופולין בפרט, והטיף לעלייה המונית גם אם זאב הבריטים והערבים יתנגדו לה, ותבע הקמת מדינה יהודית לאלתר. ב־1923 הקים את תנועת הנוער בית"ר, וב־1925 - את הצה"ר, הסתדרות הציונים הרוויזיוניסטים, שהיתה הגלגול הראשון להסתדרות הציונית החדשה שהקים ב־ 1935. נחשב למנהיג העליון של האצ"ל. ב־1929, כשהיה במסע הרצאות מחוץ לארץ־ישראל, אסרו עליו הבריטים לחזור ארצה; הוא מת בארצות־הברית, ובצוואתו התנה את הבאת עצמותיו ארצה בכך שתהיה זו הוראת ראש ממשלת המדינה העברית, כשזו תקום. ב־1964 מילא ראש הממשלה אשכול* את צוואתו, ועצמותיו נטמנו בהר הרצל בירושלים. בסמוך רחובות נוספים הקשורים במאבק להקמת המדינה.

זְבוּלוּן

לכתחילה נקרא הרחוב על שם אחד משבטי ישראל*, וזאת בזכות הברכה שאצל לו יעקב: "זבולון לחוף ימים ישכון והוא לחוף אניות וירכתו על צידון" (בראשית, מט) – כפי שאכן קרה כשחולקה הארץ, וזבולון התנחל בחלק הצפוני של מישור החוף. היה זה שבט שסחר באניותיו (ופירנס את לומדי התורה משבט יששכר*), ומכאן מקומו במרכז מסחרי*. ואולם כשנוספו בתל־אביב רחובות על שם השבטים, נותר הרחוב כאן זכר למסחר וכן לאגודת יורדי ים שפעלה בתל־אביב מ־1930, ונקראה כך מפני שעסקה בימאות ובשיט.

זוֹ לָא,אֶמיל 1902-1840

גדול הסופרים ה"נאטורליסטים" בצרפת. כתב באופן נוקב ומדכא על החיים העירוניים במחצית השנייה של המאה ה־ 19. הידועים בספריו הם נאנה, שעניינו אשה "מוחזקת", וג'רמינל, על סבלם של כורי הפחם. זכור בעם היהודי בזכות העמדה שנקט במשפט דרייפוס* ובזכות המאמר הנוקב שכותרתו "אני מאשים" שפורסם בעיתון ל'אורור בינואר 1898: לאחר בירור מאחורי הקלעים, שלח אצבע מאשימה כלפי הנטיות האנטישמיות של ראשי המשטר ושל העם הצרפתי, נאלץ לברוח לאנגליה וחזר כגיבור רק משזוכה דרייפוס.

זוּלצֶר, שלמה 1890-1804

חזן ומוסיקאי יהודי. נולד באוסטריה ופעל בה. כחזן פעל לקרב את השירה הפולחנית היהודית למוסיקה בת תקופתו, המכונה "רומנטית". נעימות שחיבר לכל התפילות נאספו בקובץ שירי ציון.

ז'וֹרֶס, ז'אן־לאון 1914-1859

מדינאי סוציאליסטי, איש רוח וסופר צרפתי. חבר פרלמנט מ־1885 ואילך (בהפסקות). היה מהמעטים שלחמו לחידוש המשפט של דרייפוס* נגד הגל האנטישמי ז'וֹרֶס, ז'אן־לאון שגאה בצרפת. ב־1904 יסד וערך את העיתון של מפלגתו, ל'הומניטה ("האנושות"). ב־1914 דרש מארצו לעשות כל מאמץ כדי למנוע מלחמה, ונפגש עם סוציאליסטים גרמנים בבריסל; בשובו לארצו, נרצח בידי מתנקש. מלחמת העולם הראשונה פרצה ימים ספורים לאחר מכן.

זטורי, משה

כינויו הספרותי של יעקב רבינוביץ (1948-1875), סופר ומשורר. נולד בפולין, למד ועסק בהוראה. את צעדיו הראשונים כסופר עשה בשווייץ ב־1904-1900. עלה לארץ־ ישראל ב־1910, ישב בפתח תקוה ומ־1923 התגורר בתל־ אביב. ייסד עם אשר ברש* את כתב העת הספרותי הדים. בין תרגומיו: ירושלים לסלמה לגרלף, העכביש השחור ליהודה גוטהלף. נספה בתאונת דרכים סמוך לרחוב שנקרא בשמו.

זיגלבוים, שמואל מרדכי 1943-1895

ממנהיגי הפועלים היהודים בפולין. היה חבר במוסדות של מפלגת ה"בונד" מ־1924 ואיש היודנראט, ההנהגה היהודית בווארשה, בתחילת הכיבוש הנאצי. ב־1940 נמלט ללונדון, ונכשל במאמציו לעורר עניין כלשהו בעולם לסבל היהודי. שלח יד בנפשו כדי לעורר את העולם לזוועות שעשו הנאצים ביהודים.

זיו, רבקה 1968-1890

נשיאת ויצ"ו העולמית. נולדה באנגליה, למדה באוניברסיטת מנצ'סטר, ופעלה במסגרת התנועה הציונית. היתה נשיאת ויצ"ו עד קום המדינה. ארגון הנשים הציוניות (ויצ"ו) עסק בחילוץ ילדים יהודים ממדינות שנפלו בידי הנאצים. עם בעלה לורד ישראל זיו, שהיה ממנהיגי יהדות בריטניה, הקימה ב־1934 את המכון למחקר מדעי על שם דניאל זיו ברחובות, שהוסב על שם חיים וייצמן. בסמוך – בית ויצ"ו.

זייד, אלכסנדר 1938-1886

ממייסדי בר גיורא* והשומר* ומופת לדורו ולדורות הבאים. נולד בסיביר, עלה לארץ־ישראל עם ראשוני העלייה השנייה* ב־1904 והיה שומר במושבות, ממייסדי בר גיורא (1907), השומר (1909) וכפר גלעדי (1916). אליעזר שמאלי, שאותו הביא לשמש כמורה בגליל, הנציח את דמותו בספרו אנשי בראשית. ב־1926 התיישב כשומר מטעם הקק"ל* באדמות שייח' אברק, לא הרחק מטבעון, והמידע שמסר הוליך לחשיפת בית שערים הקדומה. נרצח בידי ערבים ב־1938. סמוך למקום שבו נפל, המשקיף מזרחה על עמק יזרעאל, הוקמה לזכרו אנדרטה שפיסל דוד פוֹלוּס: שומר על גב סוסתו. זטורי, משה

זימן, יוסף 1969-1882

מבוני השכונה נחלת יצחק בתל־אביב. נולד בליטא, למד בנעוריו בישיבה, פעל בקובנה והיה איש עסקים – וציוני. היה יו"ר הוועד של קבוצת רוכשי קרקע מהעיר קובנה, עלה לארץ־ישראל ב־1925 והתגורר עם משפחתו בשכונה שהקים ממזרח לנחל איילון (אז מוסררה) עוד לפני אכלוסה. היה לו משק חלב וירקות. נפטר בשכונהÊזו, שבה הרחוב על שמו. שביל החלב בשכונת נחלת יצחק היו רפתות ומחלבות רבות, שסיפקו את תוצרת החלב לתל־אביב. זהו גם המקור לשם הרחוב בשכונה זו. בשנות החמישים של המאה העשרים נאסר לגדל פרות ביישובים עירוניים, וכל הרפתות בנחלת יצחק נסגרו

זכות, משה 1697-1625

רב, מקובל, מחזאי ומשורר. נולד בהולנד, למד בפולין ושימש כדרשן וכרב באיטליה. עם הופעת שבתי צבי נטה להאמין בבשורה המשיחית, אך פסק מכך משהמיר שבתי צבי את דתו והתאסלם. חיבר דרמות בנושאים תנ"כיים ודתיים. כתב פירוש למשנה ולספר הזוהר, וכן שירים בנושאים קבליים ופיוטים.

זכרון יעקב

יישוב עירוני בדרום הרי הכרמל, מאלה שהיו נדבך להקמת המדינה. הוקם ב־1882 כמושבה המרכזית במערכת מושבות הברון באזור זה, ובהן בנימינה, בת שלמה ושפיה*. נקראת על שם יעקב־ג'ימס, אביו של הנדיב הידוע. התבססה על היקב של הברון הפועל בה מ־1893 עד היום. מכאן פעלה מחתרת ניל"י* שיסדו בני המושבה ממשפחת אה[נסון.

זכרון קדושים

הבטחה מליצית לא להניח לזכר ששת המיליונים שנרצחו בשואה. רחובות רבים בתל־אביב מנציחים קהילות שנמחו בשואה, ויש גם רחובות קדושי השואה, הפרטיזן היהודי ועוד. זכריה [הנביא, בן ברכיה] (המאה ה־6 לפנה"ס) (13) ג 4 נביא מימי שיבת ציון. שמונה חזיונות שעניינם גאולה ובניין ירושלים מחדש מהווים את חלקו הראשון של הספר בתנ"ך הקרוי על שמו, ונכלל בתרי עשר, ובחלקו השני – נבואות אחרית הימים. ביטוי מופלא של גאולה פותח את דבריו: זכריה [הנביא, בן ברכיה] "ראיתי הלילה והנה איש רוכב על סוס אדום והוא עומד בין הַהֲדַסִּים אשר בַּמְּצוּלהָ, ואחריו סוסים אדומים, שְׂרוּקים ולבְנָים..." (זכריה, א).

זכריני

משמות הפרחים שנבחרו לשכונת פליטי הספר כדי להזכיר את הקרבנות שנפלו במלחמת העצמאות. זהו צמח קטן ושעיר הגדל בחורש, פרחיו בעלי כותרת כחולה או לבנה.

זלוציסטי, תיאודור, ד"ר 1943-1874

רופא, ופעיל בתנועה הציונית. נולד בגרמניה, היה ממייסדי אגודת הסטודנטים היהודים באוניברסיטת ברלין, ציר לקונגרס הציוני הראשון ב־1897. מ־1900 היה רופא בברלין; עלה לארץ־ישראל ב־1921 ופעל כרופא בתל־אביב. היה חבר מועצת העיר תל־אביב ובהנהלת העירייה. בשנותיו האחרונות גר בחיפה. כתב ספר על משה הס*, הוציא לאור את כתביו ועיבד את ספרו רומי וירושלים.

זלטופולסקי, הלל 1932-1868

תעשיין, סוחר ונדבן. נולד ופעל ברוסיה, היה פעיל בתנועה הציונית – מראשי המתנגדים לתכנית אוגנדה, ממקימי קרן היסוד* וחברת תרבות (1917) שנועדה לתמוך בלשון העברית ובספרות העברית. עם בתו שושנה פרסיץ* ובעלה יוסף הקים את הוצאת "אמנות", שבה ראו אור תרגומים לעברית ממיטב ספרות הנוער בעולם. עזב את רוסיה בעקבות המהפיכה; נרצח במפעל בבעלותו בצרפת בידי אחד מפועליו.

זליבנסקי, דוד הלוי 1928-1843

מראשוני התושבים בנוה צדק* ובעל מאפיות. נולד במינסק (בּלֶרָוּס). אביו היה ישראל הלוי שמואלביץ, אבל הוא נרשם כבנה של משפחת זליבנסקי חשוכת הבנים, כדי שיהיה פטור משירות בצבא הצאר. נשא לאשה את שפרה לבית קסמיוביץ, משפחת בעלי מאפיות, והשתלב במקצוע זה. עלה לארץ־ישראל ב־1881 והתיישב ביפו. עם ייסודה של נוה צדק רכש חלקה מהקרקע של שלוש*. בנה את ביתו ב־ 1889 והקים מאפייה סמוך אליו. במהלך השנה אפו בה לחם, ולקראת הפסח הכשירו אותה ואפו בה מצות. ב־1917 העביר את ניהול בית־החרושת "מצות זליבנסקי" לבניו ולנכדו ישראל דננברג – שהקימו את מפעלי המצות "אביב", "ישראל" ו"ראשון".

זליג

כינויו של אלוף אלימלך אבנר (1957-1897), מפקד ההגנה במחוז תל־אביב (1941-1931) ואחר כך מפקד גליל הדרום (עד 1947). נולד בליטא, עלה לארץ־ישראל ב־1914 ולמד

זכריני

בגימנסיה הרצליה בתל־אביב. התגייס לצבא התורכי ב־1917 והיה מהמתנדבים לגדוד העברי* בצבא הבריטי ב־1918. ישב בבאר טוביה*, בבן שמן* ובגבע. עוד ב־1921 הניח את היסודות למסגרת הקורס הראשון למפקדים של ההגנה. גויס לגרעין הקבע של ההגנה ב־1931. עם הקמת צה"ל הוענקה לו דרגת אלוף וזמן מה עמד בראש הממשל הצבאי. לאחר שחרורו כיהן כמנהל מחלקת השיכון בעיריית תל־אביב, וסייע לפתח את שכונת יד אליהו.

זליגמן, מקס 1987-1902

נודע כסניגורם של לוחמי המחתרות אצ"ל ולח"י. נולד בויילס ולמד ב"חדר" באנגליה. עלה לארץ־ישראל ב־1921 והוסמך במשפטים ב־1929. היה פעיל בגופים ציבוריים ונאבק למען יהודים שנעצרו בידי שלטונות המנדט בגין פעילות ציונית או שנחשדו בהשתייכות למחתרות והגן על אלה מהם שהועמדו לדין. הוא עצמו נאסר ב־1939 בשל פעילותו למען העלייה הבלתי ליגלית – ישב בכלא ואיבד את רשיונו לעסוק בעריכת דין. לאחר ערעור הוחזר לו הרשיון. יקיר תל־אביב לשנת תשל"ט־1979.

זמיר, עמנואל 1962-1925

מלחין, משורר, מחנך וממטפחי הזמר הישראלי. יליד ארץ־ ישראל, בן למשפחה ותיקה מפתח־תקוה; סבו היה ממקימי שכונת נוה צדק*. למד במדרשה למוסיקה ובאוניברסיטה העברית בירושלים. כקצין החינוך הראשון של הנח"ל חיבר את המנונו, "מגל וחרב". משיריו: "ערב שח", "בפאת הכפר", "מגדים" ו"אל אדמות לכיש". בין היתר פעל בשכונת התקוה ובשכונת שפירא בתל־אביב, והקים חוגים לשירה בציבור, ובהם החוג בבית ליסין שאליו נהרו מאות ילדים, בני נוער ומבוגרים. פעילותו הצטיינה בשמחת חיים, בהומור ובאהבת התרבות והשפה העברית. תרם לעיצוב צעדי ההורה, ורבים משיריו מושרים ונרקדים עד היום. בדרכו למסיבת הסיום בבית הספר הריאלי בחיפה, שלה תרם בתחומו, נהרג בתאונת דרכים.

זמנהוף, אלעזר (לודוויג), ד"ר 1917-1859

ממציא שפת האספרנטו, השפה הבין־לאומית הראשונה בעולם. נולד ופעל בפולין. למד רפואה והיה רופא עיניים. קיווה כי את השפה שיצר ב־1887 ילמדו בכל העולם וכי תהיה השפה של כל יושבי תבל. הוכיח בעצמו כי אפשר לעשות בה שימוש בכך שתירגם מהתנ"ך ויצירות מופת ממיטב ספרות העולם. שם השפה נגזר משם העט שבו פירסם אותה, "ד"ר בעל תקווה". אירגן כנסים בעולם לקדם את האספרנטו, והיה גם ציוני. השפה אמנם אינה נחלת הכלל, אבל היא נלמדת ומדוברת במקומות רבים בעולם, גם בישראל.

זנג וִיל, ישראל 1926-1864

סופר יהודי שכתב אנגלית. נולד בלונדון, כתב רומנים ובהם מלך הקבצנים וילדי הגיטו (שתירגם של"ג*) שתיארו את חיי היהודים. היה מחובבי ציון*, השתתף בכינוסי הקונגרס* הציוני מראשיתם והיה מנאמניו של הרצל*. במות הרצל יסד את ההסתדרות הטריטוריאליסטית העולמית, שביקשה למצוא פתרון לבעיית היהודים בהקמת מדינה – ולוא מחוץ לארץ־ישראל. ב־1917, עם הצהרת בלפור*, חזר לציונות.

זעירא, מרדכי 1968-1905

מלחין מחלוצי הזמר הארצישראלי. נולד ברוסיה, עלה לארץ־ישראל ב־1924 והצטרף לקיבוץ ססס"ר, על שם ברית־המועצות (אחר כך נקרא אפיקים), שבו שימש כסנדלר ובו חוברו לחניו הראשונים. מאוחר יותר עבד במפעלי ים המלח ומ־1934 בחברת החשמל; כתב את "הזקן מנהריים", מלים ולחן. אחרי שלמד מוסיקה, כתב מאות לחנים לשירים – ובהם "לילה, לילה", "היו לילות", "שני שושנים" ו"מה אומרות עינייך". ההמנון לתל־אביב שחיבר למלים של יצחק שלו זכה בתחרות במלאת יובל לעיר ב־ 1959. הלחין שירים שתיעדו את האירועים הגדולים בארץ וכתב פזמונים כ"שיר לנמל" (מלים ומנגינה) שעניינו תל־ אביב.

זק"ש, נלי 1970-1891

משוררת ומחזאית יהודייה־גרמניה, כלת פרס נובל לספרות. הסופרת השבדית הגדולה סלמה לגרלף סייעה לה לברוח מגרמניה הנאצית, ומאז גרה בשבדיה. הידוע במחזותיה הוא: אלי – מחזה מסתורין על סבלות ישראל שכתבה ב־1951. ב־1966 זכתה עם ש"י עגנון* בפרס נובל לספרות.

זרובבל [בן שאלתיאל] (המאה ה־6 לפנה"ס) (

מנהיג "העלייה הראשונה" מגלות בבל. כנראה בן־בנו של יהויכין מלך יהודה שהוגלה לבבל. עמד בראש הגל הראשון של שיבת ציון כשכורש*, מלך פרס שכבש את בבל, פתח לפני הגולים את האפשרות לחזור לארץ־ישראל ולירושלים, ומינה אותו ל"פחת [½מושל] ירושלים".

זרובבל, יעקב

ראו יעקב

זרח

אחד מהתאומים שילדה תמר ליהודה בן יעקב, אחיו של פרץ – שהיה סב סבו של נחשון* בן עמינדב, סב סבו של ישי אביו של דוד המלך*. בניו של זרח היו זמרי ואיתן והימן* וכלכל ודרדע (דברי הימים א, ב). מרחובות שכונת התקווה ששמם ניתן להם במקום אות סתמית שציינה אותם לפני אמצע שנות ה־50.

זריצקי, יוסף 1985-1891

מחשובי הציירים בארץ, מייסד קבוצת "אופקים חדשים" המודרנית. נולד באוקראינה, למד אמנות בקייב ושירת בצבא הרוסי במלחמת העולם הראשונה. עלה לארץ־ישראל ב־ 1923 והשתקע בירושלים. צייר ואירגן תערוכות לכלל האמנים בארץ. מ־1932 התגורר בתל־אביב. עמד בראש אגודת האמנים העברית ובראש אגודת הציירים והפסלים מייסודה – ופרש ממנה ב־1948 כשנמנה עם מייסדי קבוצת "אופקים חדשים" ומראשי הציור המופשט. חתן פרס ישראל לציור תשי"ט-1959. יקיר העיר תל־אביב לשנת תשל"ז- 1977.

זרעים

הראשון בשישה סדרי משנה, ועניינו דינים הנוגעים בעבודה החקלאית וב...תפילות – מפני שאף הן תלויות בזמן. חמשת הסדרים הבאים הם מועד, נשים, נזיקין, קודשים וטהרות.

זרת

הקטנה באצבעות היד, וביטוי לדבר־מה קטן מאוד – השם ניתן לסמטה זו מפני שהיא אכן קטנה מאוד.