מדריך רחובות תל אביב יפו/ו

טקסט זה מוגש בכפוף לרשיון CC by, המתיר שימוש כללי בכפוף לאזכור שם המחבר. מחבר: מדריך הרחובות של תל־אביב-יפו, מוגש באדיבות עיריית תל־אביב-יפו.

וֵוגְ'ווּד, יאשיה קְלֶמֶנט 1943-1872

חבר פרלמנט בריטי, ידיד הציונות. היה איש המפלגה הליברלית ואחר כך חבר מפלגת העבודה (לייבור) הבריטית. חבר פרלמנט ב־1924-1906. ב־1924 היה שר בממשלה שבראשה עמד ג'"ר מקדונלד. היה שותף למגעים שהוליכו לפרסום הצהרת בלפור בב' בנובמבר* 1917, פעל לשינוי פרו ציוני במדיניות הבריטית – לא בהצלחה יתירה. ב־1942 הציע בשידור רדיו כי ארצות־הברית תקבל עליה את המנדט שבריטניה נמנעת מלמלא – ותקים מדינה ליהודים.

וַויז, ג'ורג', ד"ר 1987-1906

ממייסדי אוניברסיטת תל־אביב ונשיאה הראשון, 1963- 1971. נולד בפולין, היגר לארצות־הברית ב־1926, היה חוקר מצליח באקדמיה, תעשיין ויזם, וכן נדבן. הרצה באוניברסיטאות קולומביה ומקסיקו, ממקימי חברת "כלל" בישראל, וחבר במועצות המנהלים של גופים כלכליים שונים וכן בחבר הנאמנים של האוניברסיטה העברית. על שמו אגף באוניברסיטת תל־אביב, מדליית הזהב היחידה שמנפיקה האוניברסיטה, ועל שם אשתו פלורנס ועל שמו – מצפה הכוכבים של אוניברסיטת תל־אביב שהוקם במצפה רמון ב־ 1971 במימונו ובתרומות שגייס.

ווֹל מָן, יהודה לייב 1955-1880

ממייסדי אגודת העיתונאים. נולד בפולין, כתב מחזות שהועלו על במות וארשה וכן לעיתונים שונים בעברית וביידיש. עלה לארץ־ישראל ב־1925 כנציגו של עיתון מווארשה, גר בתל־אביב ושלח כתבות לעיתונים יהודיים שונים בחוץ לארץ ולעיתוני הבוקר בארץ. היה חבר מועצת העירייה בתל־אביב מטעם התאחדות עולי פולין ב־1926- 1928. היה שופט שלום בתל־אביב. סייע להקים את שכונת בצרון* במזרח העיר.

ווֹלְפְסוֹן, דוד 1914-1855

הנשיא השני של ההסתדרות הציונית. נולד בליטא, היה מנאמניו של הרצל*, ייסד וניהל את "אוצר התיישבות היהודים" ואת בנק אפ"ק*, המכשירים הכלכליים של ווֹלפְסְוֹן, דוד התנועה הציונית. נבחר לכהן אחרי הרצל כנשיא ההסתדרות הציונית ואף הוא כיהן 7 שנים בתפקיד זה. ב־1911 החליף אותו אוטו ורבורג*. בעזבונו הוקם הבניין של הספרייה הלאומית בהר הצופים. ב־1952 הועלו עצמותיו ארצה ונטמנו בהר הרצל בירושלים. על שמו קיבוץ ניר דוד במזרח עמק יזרעאל, שנקרא עם הקמתו ב־1936 תל עמל.

וולקר, יוסף)1983-1901(

איש בית"ר, אצ"ל ולח"י. נולד בפולין, עבר לברלין בירת גרמניה והיה מפעילי בית"ר שם. עלה לארץ־ישראל ב־1935. הבריטים עצרו אותו בשל פעילותו באצ"ל. עבד בעיריית תל־אביב, היה פעיל בוועד העובדים, מנהל מחלקת התברואה, ואחר כך חבר מועצת עיריית תל־אביב, חבר מזכירות בהסתדרות העובדים הלאומיים וחבר מרכז תנועת החרות. יקיר העיר תל־אביב לשנת תשל"ח־1978.

וושינגטון, ג'ורג' )1799-1732(

הנשיא הראשון של ארצות־הברית. נולד במושבה וירג'יניה, היה בעלים של אחוזה שגידל טבק וצאן, שירת במיליציה צבאית ב־1753, ואף בקרבות בצד הבריטים נגד הצרפתים בעמק אוהיו ונעשה מפקד חיל־המצב של וירג'יניה. כשהחל החיכוך בין המושבות לבין בריטניה, עמד לצד דורשי הזכויות למושבות, ובהמשך נבחר להנהיג את ההתקוממות - המהפיכה האמריקאית – נגד שלטון בריטניה במושבות שהפכו לארצות־הברית ב־1776. נבחר לנשיא הראשון של הרפובליקה החדשה, כיהן ב־1796-1789 ופרש לביתו במאונט ורנון. נחשב לאדם ישר ללא פשרות. על שמו עיר הבירה ומדינה בצפון־מערב ארצות־הברית.

וַיְזֶל, נפתליהֶרץ 1805-1725

מאבות ההשכלה העברית. נולד בהמבורג, גרמניה, עבר עם הוריו לדנמרק, עבד בבנק בהולנד ופתח עסק משלו בדנמרק. חזר לגרמניה ב־1774 ועבד בבית מסחר – שפשט את הרגל. ב־1804 חזר להמבורג, ומת שם. מנעוריו חקר את העברית, חיבר פירוש בלשני למסכת אבות (יין לבנון), ובשנותיו האחרונות נדפס האפוס שכתב על משה ויציאת מצרים, שירי תפארת. היה ידידו של משה מנדלסון*.

ויטל, חיים (1620-1543

מגדולי המקובלים, ומי שהעלה על הכתב את תורת האר"י*. נולד בצפת, ארץ־ישראל. היה תלמידו של המקובל רבי משה קורדובירו*. כשעלה האר"י לארץ, למד מפיו; ואחרי פטירת רבו ב־1572 החל להעלות את תורתו על הכתב בספרו עץ החיים. העבודה הזאת נמשכה כ־20 שנה ובמהלכן היה רב בירושלים ב־1587-1577, וחזר לצפת. כן כתב את עץ וולקר, יוסף הדעת, פירוש על רוב ספרי התנ"ך ששרד רק בחלקו. ב־ 1598 עבר לדמשק שבה שימש כרב לקהילת בני סיציליה, ובה לימד קבלה לפי האר"י, ואף נפטר שם.

ויטלה, מאוריציו 1985-1907

מייסד מלון רמת אביב. נולד באיטליה. אחרי מלחמת העולם השנייה שימש שנים אחדות כיושב ראש הקק"ל* באיטליה. עלה לישראל ב־1950 והקים מפעלי תעשיה (ויטלגו), מסחר ותיירות (מלון רמת אביב, עם ארזי*). גולדה מאיר*, לימים ראש ממשלת ישראל, היתה תושבת שכונה מצפון לירקון שטרם נקבע שמה; לפי סיפור ידוע פנתה לויטלה שיסכים כי השכונה תיקרא על שם המלון. כך הפך "רמת אביב" לבית מלון שיש לו גם שכונה.

ויטנברג, יצחק (לאו) 1943-1907

ממייסדי המחתרת של יהודי גטו וילנה ומפקדה. נולד בפולין. המחתרת בגטו וילנה הוקמה ב־1941 והיתה הראשונה שהרימה את נס המרד נגד הגרמנים הנאצים. שמה היה פ.פ.או – ראשי תיבות שתרגומם ארגון הפרטיזנים המאוחד. נסיבות מותו של ויטנברג אינן ברורות – נרצח או התאבד ב־16.7.43.

ויינר, זאב 1994-1908

ממקימי "משען" ומיוזמי מתן סיוע לקשישים. נולד בפולין, עלה לארץ־ישראל ב־1935, ומ־1936 חי בתל־אביב. היה פעיל בהסתדרות הכללית, ובמסגרתה פעל עם חבריו לחולל את "משען" כזרוע לעזרה הדדית של ההסתדרות. היה מיוזמי הקמתם של פנימיית הילדים והנוער "אונים" בכפר סבא, בתי־אבות ברחבי הארץ, מועדונים לפנסיונרים ועוד. היה חבר מועצת עיריית ת"א, וראש האגף ליפו והשכונות. זכה באותות שונים, ובהם יקיר העיר תל־אביב־יפו.

ויינשל, יעקב, ד"ר 1980-1891

מראשוני התנועה הרוויזיוניסטית, רופא וסופר. נולד בטיפליס שבקווקז, גדל בבאקו ולמד רפואה בגרמניה, שווייץ ואסטוניה. הוסמך כרופא ושירת בצבא הרוסי. שימש ככירורג בבאקו, עלה לארץ־ישראל ב־1922 והיה ממייסדי קופת חולים לאומית ב־1933. חוץ ממאמרים בענייני רפואה, היסטוריה ופוליטיקה כתב גם סיפורים, רומנים ועוד, בהם ז'אבו: שרטוטים לדמותו של זאב ז'בוטינסקי, שאותו הכיר עוד מהימים שהיה ממקימי ברית הציונים הרוויזיוניסטים העולמית ב־1925. יקיר העיר תל־אביב לשנת תשל"ו־1976. ספרה של גלילה רון־פדר־עמית האגדה לבית ויינשל מספר לבני נוער על משפחתו. ויינשל, יעקב, ד"ר

וייס, איזיק הירש 1905-1815

מחבר דוד דור ודורשיו, תולדות התורה שבעל פה מתחילתה ועד אחרי גלות ספרד בחמישה כרכים, היסטוריון של הספרות התלמודית והרבנית ומרצה לתלמוד בבית המדרש לרבנים בוילנה. ערך – יחד עם מאיר איש שלום – את הירחון בית התלמוד. כתב מחקרים על רמב"ם*, רש"י*, רבנו תם* ואחרים.

וייס, יעקב 1947-1924

מעולי הגרדום*, הרוגי מלכות* של העת החדשה. נולד בסלובקיה, למד במונקץ' והיה פעיל במחתרת להצלת יהודים בבודפשט ב־1943. העפיל לארץ־ישראל ב־1945, נכלא בעתלית, ומשהשתחרר – הצטרף לאצ"ל. מיקש כבישים, חיבל בתנועת הרכבות והשתתף בפעולות שבהן הותקפו מחנות צבא בריטיים. בהתקפה לשחרור האסירים ממבצר עכו נתפס, נשפט ונידון למוות. הבריטים איפשרו לו להיפגש עם אחותו, שריד יחיד למשפחה שהושמדה בשואה, ואז העלו אותו לגרדום. וייס, עקיבא אריה – ראו עקיבא אריה

וילון

לפי אחת ממסכתות התלמוד, התחתון משבעת הרקיעים: "וילון, רקיע, שחקים, זבול, מעון*, מכון, ערבות" (חגיגה, יב, עמ' ב). עוד בימי התלמוד היה התקן המפריד וחוצץ בתוך החדר או בין החדר לחוץ, על החלון.

וִילנָה (וילנא)

עיר הבירה של ליטא, שהיתה – עד לשואה – מהגדולים במרכזי התרבות היהודית והעברית. המרכז היהודי נעשה מקום תורה במאה ה־17 – שבה פעל הגר"א*; מימיו נקראה "ירושלים דליטא". במאה ה־19 היתה המרכז של ההשכלה* העברית וביוצרים שפעלו בה היו אד"ם הכהן*, בנו מיכ"ל*, והסופרים דיק*, יל"ג* וצונזר*. כן פעלו בה הסופר והמו"ל פין* והסופר י"ל לבנדה*. שמריהו לוין* היה ציר מטעמה בבית הנבחרים. העיר נכבשה עם פלישת גרמניה לברית־ המועצות, ו־5,000 מיהודיה נרצחו ביער פונאר בספטמבר 1941. 40 אלף הנותרים נכלאו בשני גיטאות בעיר. בתוך ארבעה חודשים נותרו מהם פחות מחצי. בספטמבר 1943 חוסל הגיטו.

וִילֶנסקי, משה 1996-1910

מלחין, מעבד מוסיקלי פסנתרן ומנצח. נולד בפולין ולמד בקונסרבטוריון. עלה לארץ־ישראל ב־1932, היה המנהל המוסיקלי של התיאטרון הסאטירי המטאטא, ומ־1945 - וייס, איזיק הירש המנהל המוסיקלי של "לי־לה־לו" – בין השירים שהלחין לתיאטרון זה שירו של אלתרמן*, "בכל זאת יש בה משהו". הלחין יותר מאלף שירי זמר לסולנים כשושנה דמארי ("כלניות"), ללהקות כצ'יזבטרון ולהקת הנח"ל, לתיאטרון ולקולנוע. היה מנהל מחלקת המוסיקה הקלה בקול ישראל. חתן פרס ישראל בתחום הזמר העברי תשמ"ג־1983. יקיר תל־אביב לשנת תשמ"ו־1986.

וִילסוֹן, ווּדרוֹ תוֹמס 1924-1856

הנשיא ה־28 של ארצות־הברית, מתומכי הציונות. שימש כנשיא ב־1920-1913, ולחץ על מעצמות אירופה לפתור את החיכוכים ביניהן בהידברות. משנכשל בכך – שמר על הנייטרליות של ארצו בפרוץ מלחמת העולם הראשונה אך לבסוף הצטרפה ארצות־הברית באפריל 1917 לצד מדינות ההסכמה שלחמו נגד גרמניה, אוסטריה־הונגריה ותורכיה; באותה תקופה השפיע עליו ידידו ברנדיס* לתמוך בציונות ובהצהרת בלפור בזכות מדינה לעם היהודי בארץ־ישראל. אחרי המלחמה היה מיוזמי הקמתו של חבר הלאומים, אבל ארצות־הברית נשארה בסופו של דבר מחוץ למוסד זה מפני שהסנט ובית הנבחרים התנגדו לכך. ב־1920 הוענק לו פרס נובל לשלום.

וִינ גֵיְיט, אוֹרד צ'רלס 1944-1903

קצין בריטי מאוהדי הציונות והיישוב. נשלח לארץ־ישראל ב־1936 כקצין מודיעין, למד עברית, ומתוך אמונה בתנ"ך תמך בציונות ובזכות היהודים על ארץ־ישראל. בתחילת המרד הערבי (1939-1936) הציג תכנית למלחמה יזומה בכנופיות הערביות, עמד בראש כוחות ההגנה* שנקראו פלגות הלילה, וכונה "הידיד". עקב נטייתו לציונות הוחזר לבריטניה ב־1939, וב־1942 יצא להודו ואימן יחידת לוחמים לפעולה בבורמה שהיתה כבושה בידי היפנים. עלה לדרגת מיג'ר ג'נרל, ונהרג בתאונת מטוס. על שמו מוסדות חינוכיים, ובהם מכון וינגייט לחינוך גופני ליד נתניה.

וינשטיין, ר' נחום 1956-1876

ממייסדי אחוזת בית*, ומי שמל אלפים מילדי העיר. נולד בירושלים ושימש כשוחט, מוהל ומורה ללימודי תורה בגדרה, לוד ורמלה. עם הקמתה של אחוזת בית בשנת 1909 בנה את ביתו ברחוב לילינבלום בתל־אביב. כשפונו התושבים מתל־אביב-יפו בשנת 1917 הרשו לו התורכים להישאר ביפו על מנת לספק את צורכי הדת ולשרת את הקהילה המצומצמת שנותרה במקום. בכל ימי שבתו בתל־ אביב, יותר מ־45 שנים, הכניס ר' נחום כ־27 אלף ילדים יהודים בבריתו של אברהם אבינו. ראש העירייה הראשון, מאיר דיזינגוף*, הבטיח לו מכונית במימון העירייה כשיגיע לעשרים אלף נימולים...

וַיְסְבּוּרג, חיים, ד"ר 1959-1892

מנהיג ציוני מטרנסילבניה. למד משפטים ומדע המדינה בבודפשט, ביקר בארץ־ישראל ב־1914 ועלה אליה ב־1925. עמד בראש הציונים בארצו והיה נציג לכינוסי הקונגרס* הציוני, נשיא כבוד של מכבי טרנסילבניה ויו"ר מכבי חיפה. שנים אחדות גר בחיפה, ולאחר מכן בתל־אביב.

ויסוֹצקי, קלונימוס זאב 1904-1824

מראשי תנועת חיבת ציון וממקימי הטכניון בחיפה. נולד בליטא, היה סוחר תה מ־1858 ומגדולי הנדבנים: תמך במוסדות יהודיים ובחוקרים וסופרים עבריים. השתתף בוועידת קטוביץ* וביקר בארץ־ישראל ב־1885. תרם לחברת "מפיצי השכלה" ברוסיה והקים בכספו את הירחון השילוח שערך אחד העם*. כשנפטר במוסקבה הותיר כספים שבחלקם הוקם הטכניון בחיפה. החברה שהקים מוסיפה לפעול.

1952-1874 וַיְצְמָן, חיים,

הנשיא הראשון של מדינת ישראל, מדען וממנהיגי הציונות. נולד בבּלֶרָוּס, למד בטכניון בגרמניה, והשתתף בקונגרסים הציוניים מ־1898 עד 1946. ב־1901 עבר לז'נווה, ומשם למנצ'סטר, אנגליה, שבה שימש כמרצה לביוכימיה מ־1904. היה מנהל המעבדות של האדמירליות הבריטית ב־1916- 1919; בזכות תרומתו לבריטניה במלחמת העולם הראשונה, פיתוח תהליך להפקת אצטון הנחוץ לייצור פצצות, היה מקורב לראשי השלטון – ובהשתדלותו פורסמה הצהרת בלפור* בב' בנובמבר* 1917. חתם על הסכם עם האמיר פייסל, לימים מלך עיראק, לשיתוף פעולה יהודי־ערבי (הסכם שלא יצא אל הפועל). שימש כנשיא הרביעי של ההסתדרות הציונית בשנים 1931-1921, ועם הקמת הסוכנות היהודית המורחבת ב־1929 עמד בראשה. ב־1931 נוצח, וסוקולוב* שימש נשיא; ויצמן נבחר שוב ב־1935 וכיהן עד 1946 בעוד בן גוריון* מכהן כיו"ר הסוכנות. ב־ 1934, במלאת לו 60, הוענקה לו אזרחות כבוד של תל־ אביב. מ־1949 עד מותו כיהן כנשיא המדינה. פעל להקמת מוסדות להשכלה גבוהה ולמחקר מדעי בארץ־ישראל, האוניברסיטה העברית ומכון זיו ברחובות – שהפך למכון ויצמן למדע, על שמו. כתביו כוללים איגרות לגדולי העולם ואוטוביוגרפיה מקיפה, מסה ומעש. ויקטוֹר הוּגוֹ – ראו הוגו, ויקטור־מארי

ויתקין, יוסף 1912-1876

ממנהיגי הציונות החלוצית. נולד ברוסיה, היה מנהל חשבונות, עלה לארץ־ישראל ב־1897 עבד בכרם והיה מורה ומנהל בית־ספר בגדרה, בראשון לציון ובכפר תבור. חיבר וַיְסְבּוּרג, חיים, ד"ר "קול קורא" שהמריץ צעירים יהודים לעלות לארץ, והיה מהגורמים העיקריים לעלייה השנייה: הוא טען בו שחיים בארץ חשובים יותר מצ'רטר בין־לאומי. היה חבר במפלגת הפועל הצעיר מראשיתה. על שמו המושב כפר ויתקין בעמק חפר מצפון לנתניה שהוקם ב־1930 ועבר למקומו הקבוע ב־ 1933.

וַכ טַנגוֹב, יֶבגֶני 1922-1883

במאי ושחקן רוסי ממוצא ארמני. היה מתלמידי הבמאי סטניסלבסקי. ביים את המחזה הדיבוק של אנ־סקי* שהוצג בתיאטרון "הבימה" במוסקבה, היה במשך עשרות שנים הנודע במחזות של תיאטרון זה בתל־אביב וזכה גם להצלחה בין־לאומית.

וָלֶנבֶּרג, ר ) (?-1912

דיפלומט שבדי שהציל עשרות אלפים מיהודי הונגריה בתקופת השואה. כיהן כנספח בשגרירות שבדיה בבודפשט בירת הונגריה מיולי 1944. יזם הענקת אלפי דרכונים שבדיים ליהודים, ואחר כך מסר ליהודים "בתים בין־ לאומיים מוגנים" כדי למנוע מהנאצים, הגרמנים או ההונגרים, לשלוח אותם להשמדה. גם מ"מצעד המוות" הצליח לחלץ מאות יהודים. כשנכנס צבא ברית־המועצות לבודפשט ב־1945, נעצר ולנברג ונשלח לרוסיה. לא ברור במה חשדו בו, מדוע לא שוחרר ובאילו נסיבות מת. הסובייטים טענו שמת בכלא עוד בשלהי שנות ה־40, אבל היו עדים שראו אותו חי בשנות ה־50. ישראל העניקה לו את התואר חסיד אומות העולם, וארצות־הברית נתנה לו אזרחות כבוד. אמו התנגדה שינציחו את זכרו כל עוד יש אפשרות שהוא חי; אבל ב־1984 הוחלט להעניק לו את הכבוד הזה בירושלים, בתל־אביב ובחיפה.

וָלֶנס יָה

עיר עתיקה בספרד, בחוף הים התיכון (במזרח המדינה), ומכאן – שם זן של תפוזים שגדל שם, וגדל גם – בשפע - בפרדסי ארץ־ישראל.

וָסֶר מַן, יעקב 1934-1873

סופר יהודי שכתב בגרמנית. נולד בבאווריה, נחשב לאחד מגדולי דורו בתחום הרומן, וכתב גם שירים וסיפורים קצרים. מספריו הידועים: קספר האוזר על נער פלאי המופיע בין אנשי העיר בכל תמימותו, ופרשת מאוריציוס - סיפור של עיוות דין הבא על תיקונו. כמו הפילוסוף הרמן כהן* סבר שאין סתירה בין היותו גרמני ויהודי. עליית היטלר ב־1933 ושריפת הספרים, בהם גם שלו, זיעזעו את וסרמן ואולי קירבו את מותו.

ועידת קָטוֹבִיץ

מהרחובות ששמם קשור בארועים שהוליכו להקמת המדינה: הכינוס הראשון של אגודות חובבי ציון*, שהתקיים ב־6־11 בנובמבר 1884 בעיר קטוביץ, אז בגרמניה והיום - בפולין. 35 צירים מחמש מדינות הקשיבו לדבריו של פינסקר*, הרב מוהליבר*, ויסוצקי*, לילינבלום* ואחרים שקבעו את מטרות הארגון: תמיכה בהקמת מושבות חקלאיות בארץ־ישראל.

וקנין, רפי 1927-1961

מגיבורי ההעפלה ממרוקו לאחר קום המדינה. נולד במרוקו, ובשנת 1947 עבר בסתר לאלג'יר ולמרסיי, הגיע לארץ־ ישראל עם המח"ל* ולחם בירושלים במלחמת העצמאות. כבר בשנת 1950 חזר למרוקו, נשא את מרים לאישה ועבד כפקיד בבנק. ב־1956 התגייס לארגון מחתרתי שעסק בעיקר בהעלאת יהודים ארצה – חרף האיסור שהטילו שלטונות מרוקו – ובהגנה על הקהילה. הבולשת במרוקו עצרה אותו בשנת 1961 עם פעיל נוסף במחתרת, מאיר קנפו. חוקריו נהגו בהם באכזריות. בעקבות העינויים התמוטט וקנין, שסבל ממחלת כליות, והופעל לחץ על ממשלת מרוקו; רק בעקבות מותו של המלך מוחמד החמישי הועבר לבית חולים בפריס, ושם נפטר. גופתו הובאה לקבורה בירושלים, והוא הוכר כאחד מהרוגי מלכות* בעת החדשה.

וַרבּוּרג, אוטו, פרופ' 1938-1859

הנשיא השלישי של ההסתדרות הציונית. נולד בגרמניה, למד באוניברסיטאות שלה ונעשה בוטניקאי מפורסם. היה מפעילי התנועה הציונית, יזם את הקמת המשרד לקרקעות ביפו בראשות אה[ן אה[נסון ב־1905 ואת המשרד הארצישראלי בראשות ארתור רופין ב־1907. היה נשיא ההסתדרות הציונית ב־1920-1912. ב־1921 נבחר ח' ויצמן* במקומו. היה מיוזמי הקמתו של בית הספר לאמנות בצלאל בירושלים ב־1906. על שמו המושב כפר ורבורג במישור החוף הדרומי שהוקם ב־1939.

וֶרֶד

מפרחי הנוי הנפוצים ביותר בזכות עמידותו, ריחו העז ומראהו הרענן גם אחרי ימים אחדים. האדם מתרבת צמח זה כבר אלפי שנים: מדובר בו בכתבי ההיסטוריון הרודוטוס ובשיריה של ספפו. למינים שונים פרחים שצורתם שונה, וכן צבעם. יש מינים מטפסים. טעות נפוצה היא לבלבל את הוורדים שרובם בעלי חוחים עם השושנים*.

וַרדי אֵל

מהרחובות של שכונת התקווה, ששמם ניתן להם כעין תזכורת לאות שציינה אותם בעבר – לפני שיקבלו שם בעל משמעות.

ורמיזה (וורמס)

עיר עתיקה בגרמניה על גדות הריין. התפרסמה כאחת מקהילות שו"ם עם מגנצה (מיינץ) ושפייר – קהילות יהודיות מבוססות, שתחילתן במאה ה־10 לספירה; השם ניתן לרחוב ב־1934, במלאת 900 שנה לבניית בית הכנסת בעיר. בשירו של טשרניחובסקי*, "קיר הפלא אשר בוורמיזה", מובאת מסורת עממית הקושרת את רש"י* לעיר זו: הפרעות החלו בה בסוף ימיו. (ואילו בשירו "ברוך ממגנצה" הנציח טשרניחובסקי את סבלם של היהודים במהלך הפרעות שהתחוללו בקהילות אלה ב־1349, בזמן שהמגפה השחורה השתוללה באירופה.)

וַר שַׁבסקי, מַרק 1907-1845

מהפייטנים שהביאו שמחה לכל בית יהודי ממזרח אירופה ועד אמריקה: משורר שכתב ביידיש וגם הלחין את שיריו. נולד ברוסיה, הוסמך כעורך־דין והתגלה כמשורר ומלחין על ידי שלום עליכם*. כתב שירה נוגעת ללב – שירו שתורגם בין היתר כ"חדר קטן, צר וחמים..." הפך עוד בחייו ל"שיר עם" שהושר בקהילות רבות. נהג להופיע בנשפים ציוניים.

וָתיק

רב שנים, מי שנמצא זמן רב במקום מגורים או עבודה. בארץ־ישראל משמש מעין כינוי, להבדיל בין מי שאך עלה ארצה, עולה, ובין מי שחי כאן שנים רבות, ותיק (מי שנולד בארץ נקרא צבר או סאברה). (ראו גם הותיקים.) וָתיק