מדבר שור כז
"ויקח אברהם את ישמעאל בנו ואת כל ילידי ביתו ואת כל מקנת כספו וגו' וימל את בשר ערלתם" וגו'. במד"ר: "ד"א 'אם אמאס משפט עבדי' זה אברהם, 'ויקח אברהם את ישמעאל בנו וגו ,"אמר אילולי שעשיתי כן מהיכן היה הקב"ה נגלה עלי, 'וירא אליו ד' באלוני ממרא והוא יושב'". ראוי לבאר מאמר זה, במה תלה אברהם אבינו ע"ה את גילוי שכינה לו בזה הפעם דוקא במילת העבדים וילידי ביתו, ולא בזכות מילת עצמו, ולכאורה יותר קרוב הדבר לתלות מצד מילת עצמו, וכדחז"ל: "מעיקרא כי עביד איניש אדעתא דנפשי' קא עביד". ונבאר בע"ה במה נשתנה מראה הנבואה הזאת שראה אברהם אבינו ע"ה אחרי המולו, מכל המחזות הנבואיים שכבר הסכין לראות קודם שנימול. וכאשר נבחין החילוק בין המראות, אולי נוכל ג"כ לשער חילוק המדרגות שבהשגתו לפי קוצר דעתנו, בין קודם המילה לאחריה. גם ראוי להעיר מה היתה התכלית במראה הזו בזה האופן דוקא, שיראו המלאכים כמוגשמים, גם יאכלו או עכ"פ יראו כאוכלים לכל מר כדאית ליה. עוד אמרו חז"ל במדרש: '"הולך צדקות' זה אברהם וגו', 'מלך ביפיו תחזינה עיניך' 'וירא אליו ד'". יש לדקדק למה תיאר ראיית הכבוד האלהי שבמראה הזאת בתואר "מלך ביפיו". ונקדים מאי דאמרינן במדרש שם פ' לך לך על פסוק "אני אל שדי"י: "ר' נתן ור' אחא ור' ברכיה בשם ר' יצחק, 'אני אל שדי', אני הוא שאמרתי לעולמי ולשמים די ולארץ די, שאילולא שאמרתי להם די עד עכשיו היו נמתחים והולכים", וצריך להבין למה הוצרך להקדים דבר זה למצות מילה. ונקדים לבאר למה היא מצות מילה האות בין השי"ת ובין ישראל, ולמה א"א לתורה מבלעדה וכעובדא דבניו דתלמי המלך. והנה מצינו עוד שתי מצות שהן נקראות אות, והן שבת ותפילין, וראוי שיובן ענינן ע"ד אחד, שיהיה ענין כללי אחד שיש צורך בו לכל אחת מהנה, וע"י שלשתן ישלם הענין. ואשר אחזה אנכי בעניי הוא שענין אלה המצות הוא להודיע אותנו ענין א' מהכרת אלהותו ית' ודרכיו בבריאה ובהנהגה, מה שלא יודע ע"פ השכל האנושי, ומזאת הידיעה תצאנה תולדות גדולות, עקרי אמונה ועקרי תורה ועבודה. תוכן הדבר הוא מה שעמדו המעיינים בראותם את המציאות הזו שברא אלהינו, והנה יש בה דברים נשאים טובים ומועילים, מורים על טובו ויכולתו חכמתו ורחמיו על בריותיו, אבל נמצא בה ג"כ חסרונות גדולים ורעות רבות. ואלה הדברים הרעים צריכים פשר, איך יהיה ענינם, ואיך יצאו אל המציאות מהאל הטוב, אשר לא יגורהו רע ורק טוב וחסד יחפוץ. והנה השכל האנושי גזר אומר, אמת הדבר שהשי"ת רק טוב יחפוץ, וטוב יפעול, אבל יש טבע חיוב קיים מצד עצמו, ומזה באו החסרונות, לפי טבע החיוב של הגוף למשל ימשכו החולאים, וכיו"ב בשאר חסרונות שבמציאות. אבל לדעתי העניה אין ראוי כלל להסכים לדבר זה, כי למה נגביל חק יכולתו ית', לשום לה מעצור מפני טבע החיוב, וכבר יש בידו לשנות כל ההויות הטבעיות, א"כ יש בידו ג"כ להפוך מה שנראה לנו מענינו מחויב. ולדעתי אין במציאות מופת לדבר זה שיהיה טבע מחויב מצד עצמו, כי ראוי לומר שרק עצת ד' היא תקום, וכמו שאמר הכתוב "וכל חפצי אעשה"טו, וכל הטבעיות וכל החוקים שבהם וכל החיובים, אינם באים כ"א מצד רצונו העליון ית' שגזר עליהם שיהיו. אבל פתרון הרעות הנופלות במציאות אינו כלל מפני טבע החיוב, כ"א סוד אלהי כמוס בהן מה שא"א לנו להשיגו כלל, איך כל הרעות הללו תהיינה טובות מוחלטות ורמות. והרעות שבטבע האנושי ביצרו ומזגו, זהו ג"כ למופת שלא מצד טבע החיוב הן באות, רק בכונה מכוונת מיוצר בראשית ב"ה, כי הוא ידע יצרינו, כדי להרבות לנו שכר על תיקונו והעברתו. והנה שלשה עיקרים אנחנו צריכים להעמידנו על האמת בידיעת דרכיו ית' בעולם ובבריאתו. הא', לסלק מאתנו שיבוש דעת הטוענים בקדמות העולם. הב', גם כשנודה שנמצא אחר שלא הי', לדעת שנמצא ברצון השי"ת, לא מצד חיוב והכרח חלילה, רק מרצונו ית' וחכמתו. והג', כי כל הנמצא, הכל מעשיו והכל לתכלית טובה, ואין חסרון כלל במציאות מצד טבע החיוב, כי אין טבע חיוב לחסרון מצד עצמו, וכל החיובים אינם נמצאים כ"א מצד שהמציאם ית"ש ברצונו. ואם נמצא חסרונות לפי השקפתנו, נדע שנעשו לכונה של טובה גדולה, ואין אנו מכירים איך שהוא דרך השלמות, שיהיה הטוב האמיתי המרומם מתגלגל דוקא ע"י זה האופן. והנה להורות שהכל מחודש ממנו ית' באה השבת. ולהורות כי הכל ברצונו נברא לא בדרך חיוב והכרח באה מצות תפילין, שהשי"ת צונו ללכת בדרכיו, ויהיו דבריו וקדושתו לאות על ידנו כנגד הלב, ועל הראש כנגד המוח, להורות שהשלמות תבא לנו ע"י רצוננו החפשי שנטהו לטוב. וכיון שכל השלמות היא ודאי ההליכה בדרכיו, וההדמות אליו ית' כפי האפשרי, נדע ג"כ שהמה דרכיו ית' לעשות הטוב, שהוא המציאות כולה שהעיד עליה ית' שכל אשר עשה הוא טוב, מצד רצונו וחפצו ית' להיטיב. ובאה מצות מילה, להורות אותנו על העיקר הגדול המשלים אלה העיקרים, והוא שאין מציאות כלל לחסרון מצד טבע החיוב, רק כל חסרון הוא בכונה לתכלית טובה. והעד ע"ז שאם הי' החסרון הטבעי מצד טבע החיוב לא הי' ענין כלל לסלקו, אבל כיון שנברא לכתחילה כדי לסלקו, וכדי שתהי' השלמות יותר גדולה ע"י מה שיהיה חסרון במציאות ויסולק, ממה שלא הי' החסרון במציאות כלל, ע"ז באה מצות מילה לסלק החסרון הטבעי שהיא הערלה. ולהורות נתן שאין לנו כלל חסרון מחויב טבעי, מצד עצם טבע החיוב, כ"א הכל במאמרו ית' וברצונו והכל לתכלית טובה ונשגבה. ע"כ באמת מצות מילה כוללת את שני האותות האחרים שהם שבת ותפילין, שכיון שאמרנו שאין שם מציאות לטבע החיוב, רק אפי' כל החסרונות שנראים מוכרחים מצד טבע החיוב של החומר, מ"מ הם רק בכונה ולתכלית טובה ונשגבה, א"כ ממילא מוכרח שהעולם מחודש, ושמחודש רק מרצונו ית'. ע"כ בתחילה נתן ברית מילה בכלל על כל אלה הג' עקרים, ואח"כ נתפרשו לישראל, כי כל אחד מהם הוא מעלה מיוחדת בפני עצמה בקנין הנפש באושר האמיתי. ואפשר שלזה תרמוז שי"ן של תפילין שהיא הלכה למשה מסיני כדחז"לטז, ג' הראשין על אלה הג' העקרים הבאים משלש המצות שהן אותות, והשי"ן של ד' ראשין היא על הוראת מציאותו ית' שהוא עיקר הכל, שנמשך מזה בבירור גמור וידיעה מעולה. ויש לרמוז כמין חומר בתיבת שבת, ש"בת ב"רית ת"פילין, שמקיבוץ כולם תצמח התכלית האמיתית אלא שכל אחד מהם כולל כולם לפי האמת הברורה. והנה הכרת השי"ת על זה האופן, היא בודאי רק מורשה קהילת יעקב, ושורש קדושת ישראל דבקה באמונתם המיוחדת להם, מה שלא עשה כן לכל גוי. כי ע"י הידיעה שאין שם טבע החיוב כלל, רק הכל יד ד' עשתה זאת, ואפי' כל חסרון הנראה, הכל נעשה כדי שתבא ממנו התכלית הטובה האמיתית, המכוונת מראש, א"כ א"א לטעות שע"י בחירת האדם מצד היצה"ר יסלף ח"ו דרכו של יוצר בראשית בחסרון שלא יוכל להמנות. ע"כ כיון שבחר השי"ת בישראל, והבטיחם ע"י עבדיו הנביאים כולם בברית עולם, א"א כלל לומר שיהי' שינוי לדבר ע"י הגברת היצה"ר, שהרי אין היצה"ר כ"א חסרון שברא השי"ת בעולמו, ואינו יוצא מגבול תכליתו שחקק לו ית', א"כ ודאי הוא שלא יהרוס כונתו הקדומה, רק עצת ד' היא תקום. ולאמונה זאת אין חלק ונחלה לשום אומה ולשון, כי היא דבקה בברית הקודש, שהיא רק לישראל עם קרובו. והנה אנו מצווים להטיב ג"כ בהשלמות האמיתית לכל באי עולם, להודיעם כבוד שמו ית', אבל אין אנו מצווים עליהם כ"א על השלמות הטבעית. והנה השלמות הטבעית ימצאו בה ג"כ חסרונות טבעיים, ודי להם בהכירם שהוא ית' ברא את העולם והוא משגיח עליו ומשלם לכ"א כדרכיו, אע"פ שלא ישיגו איך שאין שם טבע החיוב. וכיון שא"א להעלותם למעלה יותר רמה מזאת ההכרה, ע"כ אין חיוב להם בעבודת ד' ג"כ רק כענין המשפט הטבעי. ואם יש דברים שהי' בהם ענין שלמות אבל החסרונות הטבעיים אינם מניחים אותם להוציאם לפועל, אינם חייבים בזה, כי ע"פ השגתם הרי גם דרכיו ית' הם להשלים הדברים כפי האפשרי, אע"פ שישארו בהם אותם החסרונות הטבעיים, א"כ "האנוש מאלוה יצדק"יז ואין חיוב יותר מזה גם לעובד היותר שלם אצלם. והנה אי' במדרש על "כחום היום"יח "אותו היום שכתוב בו: 'הנה היום בא בוער כתנור'יט"כ, ובאמת האי קרא בענינא דתחיית המתים כתיב, כדכתיב: "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי וגו"'כא וכדחז"ל שאלו ואלו חיים "אלה לחיי עולם ואלה לחרפות ולדראון עולם". ואמונת תחיית המתים תלויה מאד בעיקר הגדול הזה, שיד השי"ת בכל משלה ואין שום חק במציאות העומד לפניו, רק כל החוקים אינם נמצאים רק בהיות רצונו ית' בהם. כי הדבר כבר נודע כי לפי טבע הגוף הוא מנוע מן השלמות, גם הקיום הנצחי אינו לפי חוקו וטבע חיובו. א"כ אחרי מחשבת טבע החיוב תהי' תחיית המתים, כענין שהורו לנו חז"ל שמתים שעתיד הקב"ה להחיותם אינם חוזרים לעפרם, דבר סתור מצד התכלית ומצד האפשרות. מצד התכלית הוא כיון שטבע הגוף להיות משולל מן השלמות ולגרום עוד ערבוביא בשלמות הנפש, א"כ לאיזו תכלית יכניס השי"ת עוד את הנשמה הקדושה אל תוך הגוף כדי לבטלה משלמותה. ומצד האפשר כי הלא כל מורכב סופו להפרד ע"פ טבע החיוב, א"כ איך יהי' גוף בקיום נצחי. אבל עיקרן של דברים שסוד ד' אשר לישראל עם קרובו מוציא אותנו מידי כל הבלבול, כי כל זה הפלא בא להשלים אותנו בעומק יכולת השי"ת הבלתי בע"ת כלל. ע"כ דבר זה שהגוף הוא מנוע מן השלמות ומונע את הנפש מן השלמות, אינו חסרון מוכרח בערך יכולתו ית', כ"א חסרון נברא בכונה ועתיד להשתלם. ויברא הגוף בעת תה"מ בתכונה כזאת שעוד יועיל ויטיב לההשלמה העליונה של הנפש, גם יהי' קיים לעד בגזירת השי"ת שיעביר ממנו חסרון הכליון שגזר עליו ברצונו, לא מצד הכרח הטבע כהשערת השכל האנושי הבלתי יודע כ"א לשער את אשר לפניו ולא מה שהוא ממפלאות תמים דעים ית"ש. והנה אחד מהדברים המראים לנו יכולת השי"ת ושהנהגתו היא פרטית, ולא לומר שאינו מדקדק ח"ו על חסרון חלקי נמשך ע"כ ימצא חק החיוב, מפני שעכ"פ רוב הענינים נמשכים לטוב ג"כ במציאות חק החיוב, להראות שאין הדבר כן עושה השי"ת הנהגתו ע"י מלאכיו עושי רצונו והם קדושים שכליים. והנה הדבר ברור שזהו ההבדל שבין סיבות שכליות לסיבות טבעיות, שהסיבות הטבעיות כיון שאין בהן דעת ותבונה ישלימו המכוון, אבל אם ימשך
מזה חסרון אין בענינן למנוע מזה, מה שאין כן הסיבה השכלית הרי ענינה לעשות כל דבר בדקדוק. ואם היתה כללות ההנהגה למיזל רק בתר רובא, לא הי' צורך כלל למלאכים שהם סיבות שכליות ודי בסיבות טבעיות, ובאמת השכל האנושי הטבעי לא יכיר כלל מציאות המלאכים ושימושם. אבל השי"ת לימד לעם קרובו דרכיו העליונים כי תמים פעלו ואין בהם חסרון כלל במציאות, ואפי' חסרון חלקי הבטל ברוב הוא רק ע"פ חשבון ודין ומשפט. והנה הרימו השי"ת לאברהם אבינו מעל ההשגה הטבעית באלהותו, שידע כי תמים פעלו, ועפ"ז יעבדנו ית' ג"כ בעבודה תמה שאין בה אפי' חסרון טבעי כלל. והנה עקר הענין בא להורות שעי"ז נדע שהגוף אע"פ שהוא עכור, מ"מ כיון שהוא קנין הנפש האלהית יעלה אל מעלה גדולה וישאר לעולם קיים. ע"כ באה מצות מילה בקנין כסף ויליד בית, להורות שע"י ההתחברות הקנינית ג"כ משתנה עיקר הטבע, ועי"ז יזכה מדה כנגד מדה, שהגוף שהוא רק קנין הנפש האלהית יזוכך וישאר קיים כאור הנשמה העליונה. ודבר זה נקנה אחרי ידיעת מניעת טבע החיוב, ע"כ הודיע זה השי"ת ע"י שנגלה עליו עם פמליא שלו וראה שעושי שליחותו ית' אינם כוחות טבעיים שאין בהם בינה ודעת כ"א מלאכים שכליים, הרי שהשי"ת מנהיג את עולמו בדיוק וכוונה אפי' על כל פרט ומיעוט, א"כ ודאי אין כאן טבע החיוב כי הוא נגד שלמות הנהגתו. ע"כ הראה לו עוד השי"ת שאפי' עניני הגוף שע"פ ההשקפה אינם נאותים לשכלים נבדלים, מ"מ אין זה רק מצד שכן שם האל ית' גבולות בעולמו, אבל בידו לבטל כל אלה, ומזה פתח תקוה אל ענין תה"מ ותכלית רוממות שכר הנמשך לגוף. וזה הי' העילוי שנתגלה לו ע"ה בגילוי זה יותר מכל המראות הקודמות. והנה החזיון שיהי' ע"פ ההשקפה הטבעיית שהחיוב הטבעי נמצא במציאות וגורר אחריו חיובים של חסרונות, א"ז כבוד והדר של שלמות הנהגתו ית'. אבל כשהשיג כל שלמות ההנהגה איך כל חסרון הוא לתכלית טוב ותיקון, ע"כ זאת הראי' מתוארת "מלך ביפיו תחזינה עיניך"ח בלא שום חסרון בהנהגתו השלמה כלל. וזהו "ארץ מרחקים", שעניני הארציות שהם רחוקים מאור פניו, בהם מצוי החסרון שיש לתלות בטבע החיוב, שזה מונע מלראות יפיו של מלך ב"ה, תראה. וזה נתקיי' באברהם אבינו ע"ה עכשיו אחר המילה. אבל כאשר היתה התכלית הנצמחת מזה לשכר הנצחי של הגוף בתחיית המתים, ע"כ כאשר הבחין דבר זה ברוח ד' אשר עליו אמר: "אם אמאס משפט עבדי". שזו המדה שאנו רואים שאפילו או"ה שאינם ראוים להשלמה עליונה כ"כ יותר מכפי ההדרגה הטבעיית, מ"מ ע"י ההתדבקות של קנין ישראל נמשכת להם זו השלמות המופלאה, כמ"כ תמשך שלמות להגוף שהוא קנין הנפש. וכיון שזו היתה התכלית של זה החזיון, ע"כ אמר שכ"ז גרמה לו מילת עבדיו, ואלולא כן איך הקב"ה נגלה עלי במדרגה רמה כזאת. ע"כ קודם המילה הקדים לו "אני אל שדי"י ופי' שאמרתי לעולמי דייא. כי לכאורה אין לך דבר שאינו צריך פועל כמו העדר העשי', א"כ החסרון מה שלא נברא אינו מפעולת פועל, ועפ"ז היו רוצים הפילוסופים לומר שיש ג"כ טבע חיוב מבלתי פעולת פועל. אמר הקב"ה שלא כן הוא, כי אפי' החסרון וההעדר שבמציאות אני עשיתיו בכונה, ואלמלא כן היו נמתחין והולכין, ובמקום שנראה העדר וחסרון הי' מציאות ומילוי, א"כ בראתי החסרון בכונה כדי להטיב יותר בתקנת החסרון משלא הי' החסרון כלל. א"כ אף אתה דבק בדרכי ותקן את החסרון הטבעי של הגוף שהיא הערלה, ודבק בעבודתי ע"פ הדרך הנשגב של ההכרה הזאת משלמות היכולת העליונה, מה שאי אפשר לזכות לה כלל ע"פ הדרך של השכל האנושי הפשוט. ע"כ קבלת אבותינו ששם שדי מסוגל לשמירה ממזיקין ונגעי בנ"א ע"כ קבלוהו לכותבו מחוץ למזוזהכד. כי הוא מורה שכל הרעות והפגעים שהם ההעדר האמיתי, הכל ברשותו ית' ובכונה נוצרו לתכלית הטוב, כמש"כ: "עושה שלו' ובורא רע"כה, ע"כ שומר מהם את יראיו, וכמש"כ: "כי בי חשק ואפלטהו".