מדבר שור ט
"א"ר אמר רבי יצחק כל שנה שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה שנאמר: 'מראשית השנה' 'מרשית' כתיב, 'ועד אחרית' (דברים יא יב) מכלל דאיכא אחרית" (ירושלמי ראש השנה דף ח א). לפי הפי' הפירוש הפשוט "שרשה" היינו שמרבין תחנונים כרשים ודלים, אך נראה עוד כונה בזה, והיא להעיר על הנהגה גדולה הדרושה לנו ממש בתחילת השנה.
והנה צריך לדעת מה היא עבודת הלילה של ר"ה, והלא המשפט הוא ביום כדאמרי' כדאמרינן בירושלמי "כשהקב"ה דן את ישראל אינו דן אותם אלא ביום בשעה שהם עסוקים במצות". אלא נראה שאנחנו מזרזים א"ע את עצמנו להקדים ולהתאחד כולנו בלב אחד כדי שיהיה כ"א כל אחד מצורף אל כלל עם ד', כי כל א' כשהוא לעצמו צריך זכיות גדולות, גם יחיד אימתי דוקא בעשי"ת הוא מתקבל בקל, אבל אנו חפצים שנזכה להכתב תיכף ומיד בכתיבה טובה בספר החיים, על כן ע"כ צריך לזה זכות הרבים. ע"כ הדרך המוצלחת שהורונו חז"ל היא להתאחד עם הכלל, כדי שכשנבא למחר בעה"י בעזרת ה' יתברך ונהיה מוכנים ליום הדין הגדול והקדוש, כבר תהיה זכות הרבים מסייעת אותנו. ואע"ג אף על גב שאין אדם יוצא ידי חובתו בזה שהוא משתתף עם הציבור לבדו, וצריך כ"א לתקן את עצמו בפ"ע בפני עצמו ג"כ גם כן, אבל זכות גדולה היא ומועילה מאד להיות אח"כ בא לתיקון שלו הפרטי. והנה שמו של הקב"ה שלום כדחז"ל בפ"ק בפרקא קמא דשבת (שבת י ב) מקרא ד"ויקרא לו ד' שלום"(שופטים ו כד), וחותמו ית' יתברך הוא אמת כדאמרי' כדאמרינן בפ"ז פרק ז' דיומא (יומא סט ב). והנה אמרו חז"ל במדרש עה"פ על הפסוק: "אהי' אשר אהי"'(שמות ג יד) "כשם שאתה הווה עמי כך אני הווה עמך"[1], א"כ אם כן בזמן שהאדם מחזיק במדת השלום הקב"ה כותב עליו שמו שלום. והנה מפי עליון יוצא רק טוב וחסד ע"כ בספר החיים שמו של הקב"ה נכתב עליו, וכשכותבים כותבים בשמו של הקב"ה ושמו הוא שלום, אבל ח"ו בספרן של רשעים אינו נזכר שם שמו של הקב"ה כי "אין הקב"ה מיחד שמו על הרעה"(איכה רבה ב ג), וכמש"כ וכמו שכתוב: "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך"(שמות כ כ), וכן כתוב: "ושמו את שמי על בני ישראל" ומיד: "ואני אברכם"(במדבר ו כז) שתיכף לשמו ית' יתברך הברכה מצויה. א"כ כשהאדם מחזיק במדת השלום ואהבת כלל ישראל, אז יוכל להכתב בספר החיים ששמו של הקב"ה שלום כתוב בו, והיא מצות "ואהבת לרעך כמוך"(ויקרא יט יח) שהיא מתקיימת על רגל אחת(שבת לא א), הכונה שתיכף כשמקבלה בלב שלם כבר יש בידו זכות הרבים. ואע"פ שהאמת היא רק כשיהיה מתקן את עצמו בפרטות, אבל מתוך השלום תבא האמת, כי הקדושה שמתוספת עליו ע"י זכות הרבים תסייע אותו לתקן את עצמו בפרט.
והנה האדם הוא הולך, ואי אפשר ללכת כ"א כל אחד בב' רגלים, וב' רגלי הנפש הן: רגל א' היא המע"ט המעשים-טובים שצריך כ"א במה שהוא יחיד, והרגל השנית היא במה שהוא חלק מהכלל. והנה הדבר הקודם לכל הוא במה שהוא חלק מהכלל וכבר יש לו יתד להתלות עליו כיון שאינו פורש מן הציבור, אע"פ שהאמת יש לה רגלים[2] היינו ב' רגלים שיהיה שלם בין מצד הכלל ובין מצד הפרט, מ"מ מכל מקום כיון שהוא מכניס א"ע את עצמו בתוך הכלל הוא קרוב להנצל. ע"כ אמר דוד המלך ע"ה על עצמו דרך ענוה: "רגלי עמדה במישור במקהלים אברך ד"'(תהלים כו יב), לשון יחיד, כלומר אע"פ שאיני שלם בב' הרגלים אלא ברגלי אחת דהיינו במה שאני דבוק בכל לב אל הכלל כולו ואוהב באהבה גמורה לכל אחד ואחד מישראל, מ"מ מכל מקום זו הרגל היא חזקה שהיא עומדת במישור ואינה נופלת כי היא הרגל של כח הכלל "במקהלים אברך ד'", והוא דבר שיש לו חוזק וקיום. ע"כ כדי להשיג כתיבה טובה, שלבינונים היא בר"ה כדאמרי' בתפילה: "בר"ה יכתבון"(ונתנה תוקף), מסוגל מאד כח השלום שהוא אהבת הכלל, וזה גורם שנכתב בספר שהקב"ה כותב עליו שמו שלום. ועד יוה"כ יום הכיפורים יתקן א"ע בפרט ויזכה למדת אמת שהיא חותמו של הקב"ה, והכונה למדת אמת היא שהשלום יהיה אצלו באמת, וכיון שאוהב הוא באמת את הכלל ודאי ישוב ויתקן דבריו ודרכיו, שהרי העולם וכלל ישראל נידון אחרי רובויח ו"כל ישראל ערבים זה בזה"יט, וכיון שאוהב את הכלל לא יחטא גם מצד כונה זו שלא יגרום היזק אל הכלל. אף שלפעמים יהי' טועה בנפשו שניחא לו שכר העבירה יותר מהפסדה ח"ו אף שהיא טעות גדולה, אבל כיון שמדת השלו' מושרשת בלבבו, איך ימלא לבו לגרום היזק אל הכלל בשביל הנאה שלו, ע"כ שיהי' השלו' חתום באמת יתקן ג"כ את עצמו, בדרכים הפרטיים שלו. ויעקב אבינו ע"ה אמר לבניו: "הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם והטהרו והחליפו שמלותיכם, ונקומה ונעלה בית אל ואעשה שם מזבח לאל העונה אותי"כ. ונראה לרמז כשנשים לב בהבדל שבין מצבה למזבח. והנה מצבה אמרו חז"ל שהיא של אבן אחת ומזבח של אבנים הרבהכא, ועל מצבה אחז"ל ע"פ: "אשר שנא ד' אלהיך"כב, אע"פ שאהובה היתה בימי האבות מ"מ עכשיו שנאהכג. ונראה טעמא דמלתא, כי הנה אמרו חז"ל: "אין קורין אבות אלא לשלשה"כד, והיינו כי הם סללו לנו שלשה דרכים מפולשים לעבודת השי"ת, אברהם כפי מדתו באהבה, יצחק ביראה, יעקב אבינו ע"ה בכח התורה. והנה בימיהם שהם תקנו את הדרכים הי' צריך שבכל זמן של כל אחד מהאבות היתה מדתו שולטת ודרכו בעבודת השי"ת היתה הרצויה, אבל כשכבר נשרשה הקדושה בי"ב שבטים, נעשו מהרכבות אלה הג' דרכים כמה וכמה נתיבות חלוקות, ומ"מ כולן עולות בקנה אחד, וכן הוא רצון השי"ת שכאו"א יעסוק בתורה ומצות לפי מדתו רק שיתאחד עם הכלל וילך ע"פ דרך התורה. ע"כ כ"ז שהי' דרך אחד לרבים היתה עבודה רצוי' על מצבה של אבן אחת לרמז על כח אחד ודרך אחד, אבל אח"כ רצה הקב"ה שע"י ריבוי הדרכים ושינוי הדעות וכ"א כל אחד יתנהג בתו"ע כפי ענינו וכולם יתכוונו לש"ש, בזה יתגדל ויתקדש שמו הגדול ב"ה. ע"כ רצונו דוקא במזבח של הרבה אבנים שכולן מתחברות יחד, אבל מצבה שנא, שעכשיו מורה מצבה על דרך אחד נבדל וזה לא ירצה בעיני השי"ת. והנה עד יעקב אבינו ע"ה לא הי' צריך לקבע ענין השלו' והאחדות, אבל יעקב שהיו לו כבר י"ב שבטים וכ"א כל אחד הי' מיוחד בדרכו, הי' צריך לקבע השלו' והאחדות, ע"כ תחילה כשהי' בבית אל בצאתו מבאר שבע ולא היו לו הבנים עשה מצבה, ועתה בנה מזבח, וזירז אותם על השלו'. והנה חז"ל אמרו ע"פ: "לא יהי' בך אל זר"כה דקאי על יצה"ר שהוא אל זר שהוא בלבו של אדםכו, והנה מדה זו של פירוד הדעות יאתה רק לעובדי ע"ז ח"ו כמש"כ בעשו "נפשות"כז, שאין להם קישור אחד לחבירו. אבל אנחנו בני אל אחד ב"ה אחים אנחנו זה לזה איך נתנכר אחד לחבירו, ע"כ אמר "הסירו את אלהי הנכר" היצה"ר של ההתנכרות "אשר בתוככם" בעצמכם. ושמא תאמרו איך אפשר מיד להפוך את הלב מפירוד הדעות לאהבה, ע"כ אמר להם כי באמת שורשי הנפשות מאוחדים הם בישראל כדכתיב "שבעים נפש"כח, אבל החיצוניות מצד המעשים והפעולות החיצוניות גרמה להיות פירוד, ודבר חיצוני נקל לתקן, ע"כ "והטהרו" ע"י מה שתחליפו שמלותיכם. "ונקומה ונעלה בית אל, ואעשה שם מזבח", להורות על הנראים כנפרדים שהם באמת כולם באחדות אחת שכם א' לעבודת השי"ת, ואמר שהוא יש בידו כח של רבים ע"כ הוא צריך לתקן תיקון הצריך לרבים דהיינו התאחדות הכלל. "לאל הענה אתי ביום צרתי"כ, דחז"ל אמרו: "לעולם יקדים אדם תפילה לצרה"כט, א"כ נראה שהתפילה שביום צרה עצמה אינה מתקבלת, אבל נראה שכ"ז הוא ביחיד אבל רבים כיון שאפי' לאחר גז"ד נעניםל מכש"כ ביום צרה עצמה אע"פ שלא הקדימו לה תפילה, ואמר שהוא ענה אותו השי"ת ביום צרתו עצמו א"כ יש לו זכות רבים. "ויהי עמדי בדרך אשר הלכתי"כ, הכונה שזכהו להעמיד שבטי י"ה שעי"ז שמו ית' שורה עליו, שהרי כ"ז שהי' חושב שיוסף חסר לו ממנין הי"ב לא היתה השכינה שורה עליולא, אלמא שענין הי"ב שבטים שעלו בידו בדרך זה גרם שיהי' השי"ת עמו ביחוד, והוא כלל כולם בקדושתו, ע"כ ראוי לו לבנות מזבח, לא מצבה כמקדם. וע"כ מצינו כשעסק אלי' הנביא ע"ה להחזיר את ישראל בתשובה כתוב: "ויקח אליהו שתים עשרה אבנים כמספר שבטי בני יעקב אשר הי' דבר ד' אליו לאמר ישראל יהי' שמך"לב, הכונה שאלי' כשבקש להחזיר את ישראל בתשובה היתה ראשית עבודתו לאחד את לבותיהם, ועשה זה בסגולת קדושת בנין המזבח, ואמר שזה הכח לקח מיעקב אבינו, שאז כשאמר לו השי"ת "ישראל יהי' שמך"לג בנה מזבח להורות על קדושת האחדות של הדעות הפרודות. ע"כ מצינו שאמר לו המלאך שיהי' שמו ישראל אז כשנתאבק עמולד, והוא הי' שרו של עשולה, ורצה לבטל כח קדושת האחדות שבישראל, אך לא יכול לו, רק נגע בכף ירכולו. והרמז בזה כי ב' רגלים צריך לאמת, היינו אהבת הכלל, ותיקון הפרט, ובאמת הי' ראוי שכל שהאדם הוא יותר זהיר בתיקון עצמו כן יתוסף בו כח השלום והאחדות ותיקון הכלל, וכמו כן מי שטובת הכלל קרובה ללבבו ראוי שישים לבו יותר להשלמת עצמו שגם זה נוגע הרבה להכלל. וגרם שרו של עשו שהוא היצה"ר שתהי' רגל א' צולעת, וימצא מי שהכלל חביב לו ומחסר מהשלמת עצמו, ולהיפך מי שטובת עצמו הרוחנית חביבה לו ומהשלו' וטובת הכלל יסיר לבו, והיינו "צולע על ירכו"לז. אבל זאת הצליעה אינה נמשכת ח"ו כי "ויזרח לו השמש"לז ודרשו חז"ל: להתרפא מצליעתולח, היינו שמשה של תורה מרפאת שמזרזת להחזיק בין בתקנת עצמו בין בתקנת הכלל, אבל הכח ש"לא יכול לו"לו הוא משום כח הכלל שנטוע בו ביותר. ע"כ אמר לו "ישראל יהי' שמך", להורות שררה, ואין שררה כ"א כל אחד כשיהיו נשמעים למשמעתו רבים והיינו "כל נפש יצאי ירך יעקב"לט שמתאחדים בדרך אחד ב"שמע ישראל" כשם שאין בלבו אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחדמ. ע"כ הקדים אלי' רפואה זו להביא ע"י את ישראל לתשובה. והנה במעלה של א"י אמר הקב"ה שאינה כארץ מצרים שכ"א כל אחד משקה בעצמומא, הכונה ששם אפשר כ"א כל אחד להפרד והפרנסה באה פרטית כ"א כל אחד בהשתדלותו, אבל בא"י "למטר השמים תשתה מים"מב כדי שתהי' דבק תמיד אל הכלל. והנה דרך העולם שעניים מתקבצים לאגודה לעשות דבר אחד הדורש ממון וחיל, אבל עשירים כ"א כל אחד קונה בפ"ע, ע"כ לא יחזיק האדם עצמו לענין זכיותיו כעשיר לומר שא"צ להשתתף עם הכלל, כי כ"א כל אחד הוא עני נגד גודל החיובים נגד הבוי"ת ו"לישתף איניש נפשי' בהדי צבורא"מג. וביחוד הוא מחויב בר"ה, וביותר מחויב בליל ר"ה שהוא הקדמה אל הדין שבא ביום, ונתן לנו הקב"ה לילה להקדים א"ע בזו השלמות של האחדות. ע"כ פוקד כ"א כל אחד את חבירו בשנה טובה בכתיבה וחתימה טובהמד, וכמ"כ בתפילות שעושים לסימן טוב הכל הכונה על הכלל כולומה, ונמצא שהוא זוכה לשלו', וע"כ הוא זוכה להכתב בספר החיים ששמו נקרא עליו, וזוכה לברכה כמש"כ: "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך"יא. וכ"ז ע"י מה שעושה עצמו כרש לשתף עצמו עם הציבור, ועי"כ "מתעשרת בסופה" שזוכה עי"ז ג"כ לתיקון הפרטי, כי זכות הרבים מסייעת אותו להיות לו אחרית ותקוה. ויש לכוון בזה דברי הפייטן שנואמר בע"ה: "ובכן לך הכל יכתירו לאל עורך דין, לבוחן לבבות ביום דין לגולה עמוקות בדין"מו. כי נודע שתפילת ישראל עולה ונעשית כתר לראש צדיק ב"המז, וכמש"כ בשיר הכבוד: "תהילתי תהי לראשך עטרת". והנה כשצריכים לשלח מתנה עטרה למלך גדול ונורא שאין דוגמתו לעושר וגדולה, ואם נוסף לזה שהמשלחים הם עניים, א"א שיעשה אחד עטרה משלו והשני ג"כ משלו, כי מה יקבע כ"א כל אחד בעניו בהעטרת, אבל כשמתאחדים כולם יכולים לעשות עטרת הגונה. וכיון שעיקר העטרה למלך הכבוד ב"ה היא תפילה מעומק הלב ולב שלם ביראתו ית', כי א"צ לעטרה של כסף וזהב ח"ו, ע"כ אנו אומרים שאנו מקבצים יחד כל הרצונות הטובים והכוונות וטהרות הלבבות של הכלל כולו ומכולם תעשה עטרה. ע"כ כשתבא עטרה מפוארה כזאת יחשוב המלך הקדוש ב"ה על כ"א כל אחד ממי שיש לו איזה חלק בעטרה זו כאילו הוא עשאה, כי כך היא מדת טובו שהנטפל לעושי מצוה מעלה עליו כאילו עשאהמח, אך צריך שישתתפו דוקא, ואם ח"ו אחד אינו משתתף ושולח את העטרה שלו בפ"ע א"א שתתקבל. והנה כדי למצא זכות לפניו ית' קבע השי"ת את המשפט ג"כ באופן כללי קצת, שיהי' יחש ותלי' לאחד מישראל עם זולתו, ע"כ מועילה זכות אחד על חבירו כ"ז שהם באגודה אחת. והנה מערכה נקראת דבר שהוא מונח בערך ויחס זה לזה כמערכת לחם הפנים שמונחים זע"ז מקבילים, ע"כ השי"ת הוא מחבר קצת שתהי' פועלת זכות א' לחבירו, והוא בא מצד שהוא רואה ללבב שמתאחדים הלבבות ביום דין. והנה אע"פ שכבר היו זמנים בשנה שהי' פירוד ביניהם, מ"מ הקב"ה הוא דן על של אותה שעה. ושמא תאמר איך יועיל שלו' של עכשיו, אולי הוא ללא אמת, אבל באמת אין לפחוד מזה ע"פ מש"כ הרמב"ם בה' גירושין בטעם שמועיל כופין עד שיאמר רוצה אני בדבר מצוה, מפני שפנימיות הלב של ישראל רוצה בטוב, ע"כ כשגם מחוץ מסכים, ההסכם הוא אמתמט, כמ"כ לענין שלום ואחדות, שבאמת ישראל הם גוי אחד בעומק הנפש והנקודה העמוקה שבלב, אלא שסיבות חיצוניות גרמו להרוס השלו' מחוץ, ע"כ כשמסכים להשלים ולדרוש טובת חבירו ולהסיר את אלהי הנכר ולבטל כל השנאות והפניות הרעות המבדילות בין אחד לחבירו, מיד מתעוררת הנקודה העמוקה שהיא גלויה רק לפני הקב"ה, והאהבה היא של אמת. וז"א: "לאל עורך דין", שהכל יחד יכתירו לך בכתר אחד, ולמה דוקא יחד מפני שהוא אל עורך את הדין הכללי כמערכה מסודרת, שענין השלו' יועיל שתהי' תועלת לכ"א כל אחד בזכיותיו של חבירו ג"כ. ושמא תאמר הלא הי' זמן בשנה העברה שהיו הלבבות רחוקים, עז"א שהוא "בוחן לבבות" רק "ביום דין" והוא מסתכל כפי מה שהוא עכשיו. שמא תאמר הוא ח"ו ללא אמת שהרי היתה זה לא כביר מחלוקת ביניהם, אל תאמר כן, שהשי"ת הוא "גולה עמוקות בדין" ומגלה עומק הנקודה הלבבית שבישראל שהם עם אחד ובלב אחד, א"כ ההסכם הוא ודאי אמיתי, ועתיד להתקיים ג"כ. והקיום הוא ע"י שמשה של תורה כמו שהי' ביעקב אבינו ע"ה שזרח לו השמש, ועי"כ יהי' השלום שלו' של אמת, ויהי' אמת ושלום עמנו ונזכה עי"ז לכתיבה וחתימה טובה. כי עקרי המחלוקת באים תמיד מפני שאין כ"א כל אחד מבין מה שבלב חבירו, ע"כ כשנדון כ"א כל אחד את חבירו לכף זכות יתגבר השלו'. וממה שנתן השי"ת לאדם הדיבור נבין שא"א שתהיינה כל הדעות שוות, שהרי אז הי' כ"א כל אחד מבין מה שבלב חבירו, ולא הי' צריך לדיבור, אלא ודאי כך היא המדה שכ"א כל אחד יהי' לו דעות ומדות אחרות, ומ"מ צריך כ"א כל אחד לסבול את חבירו אע"פ שאינו ע"פ מדותיו והוא רחוק ממנו, ועי"כ כ"א כל אחד מתקן עצמו כי א"א לאדם בלא חסרון. וז"ש: "בורא ניב שפתים"נ, מזה ניקח שיהי' "שלו' שלו' לרחוק ולקרוב"נ, כי אם הי' צורך שיהיו כל הנפשות שוות הי' כ"א כל אחד מבין רצון חבירו וכונתו בלא ניב שפתים, אלא שכך היא המדה וסדר המציאות. וע"י מה שיהי' שלו' בינינו יועילו זכיותיו של כאו"א גם על חבירו ויצא לאור צדקנו, "אמר ד' ורפאתיו"נ והיינו רפואה דעונות כדכתיב: "ולבבו יבין ושב ורפא לו"נא, כי השלו' הוא הכלי שמחזיק ברכה לישראלנב, הרחמן יברכנו בשלום. ומה שסמך יעקב אבינו ע"ה לטעם בנין המזבח שהוא מורה על האחדות וההתכללות בתוך הכלל, ל"ויהי עמדי בדרך אשר הלכתי"כ, יובן יותר ע"פ מה שאמרו חז"ל בתפילת הדרך שהיא דוקא משהחזיק בדרךנג, ומקשים ע"ז הלא טעם תפילת הדרך הוא משום שסתם דרכים בחזקת סכנהנד, א"כ לפ"ד חז"ל "לעולם יקדים אדם תפילה לצרה"כט הי' צריך להקדים תפילת הדרך קודם שיחזיק בדרך. אמנם יובן ע"פ מה דאמרי' בברכות שם גבי תפילת הדרך: "אמר אביי לעולם לישתף איניש נפשי' בהדי ציבורא" דהיינו שיאמר לשון רבים "שתוליכנו לשלום"מג, ולכאורה למה באה האזהרה הזאת דוקא בתפילת הדרך והלא כמה תפילות יש בלשון יחיד ולא הקפידו ע"ז חז"ל, כמו תפילת "אלהי נצור" שהיא בלשון יחיד ו"אלהי עד שלא נוצרתי"נה וכיו"ב. ונראה שהוא ע"ד שהעיר הגאון מהר"ל מפראג ז"ל על ענין דרכים בחזקת סכנה שהוא מפני שבהיותו בדרך הוא נפרד מהכלל ויוצא מהסדר הכללינו, ועפ"ז נראה שמשו"ה חשו חז"ל שיאגד את עצמו עכ"פ במחשבתו ודיבור תפילתו אל הכלל, ויהי' הקשר אמיץ עוד יותר מאילו ישב ביניהם לבד. והנה הדבר ידוע שכל דבר מתבחן בהיפוכו כיתרון האור הבא מהכרת החושךנז, כן האדם מכיר יותר תועלת הרבים והתכללותו עמהם בהיותו בדרך בודד ומרגיש עד כמה הרבים משלימים חסרונו בין בדברים הגשמיים בין בדברים הרוחניים, ומתוך כך הוא מכניס בלבבו אהבת הכלל יותר. וכיון שהוא מתאגד אל הכלל קונה תפילתו מעלת תפילת הציבור, ובציבור כבר אמרנו שאפי' ביום צרה עצמו שלא הוקדמה תפילה לצרה ג"כ מתקבלת דלא גרע מאחר גז"דנח, ע"כ זמן התפילה הוא משהחזיק בדרך שאז הוא באמת משתף עצמו עם הכלל. ע"כ אמר יעקב אבינו ע"ה - להורות שהוא משותף עם הכלל כולו וכרבים דמי ואינו נחשב כיחיד ונפרד, מצד שהוא עונה ביום צרתי אע"פ שלא הקדים תפילה לצרה, - גם "ויהי עמדי בדרך", נפרד מאביו יצחק ואמו ומהנפשות שהיו נלוים עליהם לעבודת השי"ת, כי גם יצחק אבינו ע"ה קרא בשם ד'נט ולמד את בני העולם עבודתו והיו לו תלמידים רביםס, וכשהי' יעקב עמהם או כשהי' בבית מדרשו של שם ועברסא הי' כלול עם הציבור, ועתה בדרך הי' ד' עמו מפני התאגדותו אל הכלל תמיד, ע"כ בנה מזבח להשלים זה הרמז. ותומתק ביותר כונת המאמר: "כל שנה שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה"ב, ופי' הפסוק: "מרשית השנה ועד אחרית שנה"א, שפירושו הפשוט הוא מראש השנה נידון על אחרית השנה, ויחוסו לענין "כל שנה שרשה כו"' ג"כ בדרך פשוטו. דהנה חז"ל אמרו בירושלמי ר"ה: שמות החדשים עלו בידם מבבל שבראשונה בחודש הראשון בחודש השני וגו' ואח"כ בחודש ניסן בחודש כסלוסב, ועוד אמרו שם: "אף שמות המלאכים עלו בידן מבבל, בראשונה 'ויעף אלי אחד מן השרפים'סג 'שרפים עמדים ממעל לו'סד, מכאן והילך 'והאיש גבריאל'סה 'כי אם מיכאל שרכם'סו". וצריך להבין אי זה דרך עבר רוח יתרון דעת שידעו ישראל בגלות בבל, אחרי שאבדו רבות מהסגולות שהיו להם בזמן שהי' קיים הבית הראשון, דברים שלא ידעו אותם בהיותם באוירא דא"י המחכיםסז. אך נבין פשטא דקרא דסיפר במעלת א"י ואמר שד' דורש אותה תמיד ועיני ד' בה מרשית השנה עד אחרית שנהא, והיינו שמתחילת השנה נידון מה יהי' בסופה, ולמה דוקא א"י מיוחדת לכך, ואיך יהי' הדין בשאר ארצות. הנה עיקר ההכנה של ראש השנה על כל השנה הוא מפני שהאור של קדושת הנפש מאיר ביותר כתחילת היצירה כענין "חדש ימינו כקדם"סח, ע"כ יוכל לראות בעין יפה איך לישר דרכיו וכדכתיב: "ד' באור פניך יהלכון"סט. והנה הקבלה אם היא באמת נכונה ובטוחה, מספיק שיכתב ויחתם לטובה בספרן של צדיקים, ויש בכח ראש השנה לתקן כל השנה הבאה כולה והיא כולה מתתקנת לטובה, אבל אם אין הקבלה כ"כ בטוחה אז אע"פ שדינו נחתם לטובה, מ"מ צריך עוד חיזוק בכל עת להוציא לאור צדקו. ע"כ נתן השי"ת ראשי חדשים לישראל, ובכל ר"ח שופעת קדושה שנקל לחדש כחו כעין ר"ה, ומחדש כח בכל חודש להוציא אל הפועל מה שנגזר לטובה בר"ה, רק אנו מתפללים שתהי' ההסכמה לטובה בטוחה, ולא נהי' צריכים להוציא לאור את המשפט מעט מעט. וזהו: "והוציא כאור צדקך ומשפטך כצהרים"ע, שהשחר הוא מאיר ובא מעט מעט, אבל הצהרים אורו תקיף מאד, ואם הקבלה של ר"ה היא מסופקת אז הקב"ה מניח את המשפט חתום בכח, והיינו שיהי' צריך בכל חודש לחידוש זכות כדי לזכות באותו חודש בחלקו הקצוב לו בר"ה, אבל כשהקבלה בטוחה אז נפסק הדין לגמרי בכל כחו בר"ה עצמו. ע"כ אנו מבקשים שתוציא כאור צדקנו, פי' שיהי' כאור שאינו רק לפי שעה כדאמרי' ע"פ: "ותורה אור"עא על שמגין גם בעדנא דלא עסיק בהעב, ומשפטנו כצהרים, לא כשחר שצריך עדיין להתגבר ע"י קדושת כל ר"ח. ומפני שקצת הי' צורך לזה תמיד, הי' ענין חטאת ר"ח כדי לערבב את השטן כעין שעיר המשתלחעג וערבוב דשופרעד. והנה כח הבטחון הוא רק אצל הרבים, כמו שביאר בעקידה ע"ד כריתות הברית, שאע"פ שהיחיד חפשי בבחירתו מ"מ הרבים הם כמוכרחים להיות דבקים בהשי"תעה, ע"כ כ"מ שיכלול אדם עצמו יותר בכלל הרבים יהי' כח קבלתו יותר ברור ויהי' יכול להיות נידון לטובה על כל השנה כולה. והנה כח השפע כשיורד מאת השי"ת וניתן למלאכיו עושי רצונו להגיעם ליד הזוכים בהם, ג"כ תלוי במעשה שגרם הזכות של השפע. אם הי' מעשה שעבר או קבלה ברורה ובטוחה, אז הדבר נמסר ליד שליח בתוקף גזירה שיגיע ליד המקבל, וא"א לאחרה כלל. אבל אם הקבלה מסופקת קצת, אז הדבר נמסר ליד שליח, אבל הוא צריך עדיין להיות נידון בכל עת אם להוריד אליו השפע או לא, לפי מעשיו המתחדשים ע"פ קבלתו. וניחא בזה קושית התוספות בפ"ק דר"ה דהא אנן מצלינן אקצירי ואמריעי א"כ הוא כמ"ד אדם נידון בכל יום, א"כ למה אנו מחזיקים את ר"ה ליום דין, אבל באמת הוא שעיקר הדין בר"ה וע"פ קבלתו נגמר הדבר, אלא שאם היתה הקבלה מסופקת, נידון בכל יום לפי מעשיו של אותו יום, לפי שהקב"ה מנהיג את עולמו לפי מעשה בנ"א בהוה, לא ע"פ ידיעתו ית'. והנה כח קדושת אחדותם של ישראל עיקרו הוא בא"י, שהרי על הגלות כתוב: "והפיץ ד' אתכם"עז שאין האחדות בשלמות, ע"כ נקראנו "שה פזורה"עח, אבל כשאנו בא"י נקראים אנו "עדר ה"'עט בקיבוץ ואחדות. וכח האחדות גורם בטחון הקבלה שמקבל עליו, כענין הברית שהרבים בטוחים הם, ע"כ כשהוא מבטל את עצמו בכל דרכיו אל הכלל דינו נפסק ע"פ מדת הכלל שקבלתם בטוחה, וכיון שהקבלה בטוחה ע"כ נידון בר"ה עד אחרית שנה ואין הדבר צריך מיתון ודין חדש. והנה עיקר הגלות הי' בשביל שנשבת השלו' שהרי "חבור עצבים אפרים הנח לו"פ, ועיקר גלות בבל שלא היתה ממנה גאולה שלמה הי' מפני חסרון האחדות וההתכללות, שהרי דרשו חז"ל בפ"ק דיומא מ"ד: "אם חומה היא נבנה עלי' טירת כסף ואם דלת היא נצור עלי' לוח ארז"פא שאם היתה עלית ישראל כחומה ובאחדות גמורה היתה מתקיימת, ומפני שרבים לא עלו בטל בעוה"ר כח האחדותפב. והנה נודע שגדר השם נקרא כ"ד ע"ש עיקר פעולתופג. וכ"ז שהיתה קדושת האחדות שורה כמו בזמן בנין בית הראשון, חלה הקדושה שכל אחד הי' כלול בהכלל, ונמצא שלא הי' צריך בכל חודש כח מיוחד להוציא על ידו לאור השפע הנגזר בר"ה, אלא שמצד כח ר"ה הי' בא בכל חודש בזמנו ע"כ לא הי' שם מיוחד לכל חודש. אבל משעלו מבבל כדלתפב והאחדות נשבתה בעוה"ר, צריך כל חודש כח מיוחד להוציא לאור השפע הנגזר ע"פ הקבלה הטובה דר"ה, מפני שמצד יחידותו של היחיד הענין מסופק, ע"כ עלו בידם שמות פרטיים לכל חודש. וכמ"כ שמות המלאכים, שכ"ז שהיתה האחדות גדולה היו המלאכים מוכרחים להגיע שפע הטוב ולא הי' צריך לבקש רחמים שהם יסייעו להמליץ זכות על הורדת השפע שבידם, ע"כ ל"ה צריך שמות פרטיים לכל מלאך לפי ענינו, רק מצד כללות ענינם שהם שלוחי השי"ת. אבל מבבל עלו בידם שמות מלאכים, מפני שאחרי שנמסר בידם צריך להיות נידון בב"ד של מטה אם להוריד הטובה או לחדול ח"ו, ונעשה להם קישור ע"י המלאכים בפרט. והנה עיקר תיקון האחדות יהי' לע"ל, אבל מ"מ כ"מ שהאדם מתאמץ במחשבתו ורצונו להיות טפל אל הכלל הוא יותר בטוח בהבטחתו בענין התיקון שלו, וממילא השפע שלו יותר בטוח. ע"כ אמרי': "כל שנה שרשה בתחלתה", פי' שמתנהגים כרשים לבטל א"ע אל הכלל ולהשתתף יחד, היא "מתעשרת בסופה", הכונה שכבר בתחילתה יש בידה עושר של סופה. שכ"ז שהשפע מסופק אין זה עושר שהרי הוא דבר שלא בא לעולם, אבל ע"י הביטול אל הכלל אע"פ שאינו שלם בזה"ז בעוה"ר, מ"מ "כל אדם שיש בו דעה כאילו נבנה בהמ"ק בימיו"פד וזוכה לכמה פרטים גדולים של שלמות, א"כ כמה דברים זוכה שיהי' השפע מוכן ומזומן, באופן שהוא כבר כאילו הי' בידו וא"צ עוד דין אחר, והיינו "והוציא כאור צדקך"ע. השי"ת יוציא ברחמיו לאור צדקנו, ויכתבנו ויחתמנו בספר החיים. ובירושלמי פ"ק דר"ה אי': "מלך וציבור נידונין בכל יום"פה, וצ"ל דלא יקשה מקרא ד"מרשית השנה ועד אחרית שנה", דהתם בציבור קאי וקאמר דמר"ה נידון עד אחריתה. וצ"ל דאם שינו הכלל מעשיהם או המלך, משתנה דינם בכל יום, אבל היחיד שנכלל בציבור, כ"ז שלא שינו הציבור מעשיהם אין דינו משתנה, וע"פ הרגיל אין הציבור חוזרים מדרך טובה, ע"כ בהתכללו עם הציבור הוא קרוב לשכר. ויתכן לכוין עוד בכונת "רשה בתחלתה" שהוא ע"ד האמור בירושלמי פ"ק דסוכה בפלוגתא אם עננים מלמעלה או מלמטהפו, ובאמת קראי כמר דייקי וכמר דייקי, דכתיב: "ואד יעלה מן הארץ"פז, וכתיב: "מעלה נשיאים מקצה הארץ"פח, אבל ג"כ כתיב: "וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתה"פט, וכתיב: "חשרת מים עבי שחקים"צ. ואמרו שם שמ"ד מלמעלה הוא כמי ששולח לחבירו חבית יין וקנקנה, ומ"ד מלמטה כמי שאומר שלח קופתך וסב לך חיטים. והנראה לע"ד דאלו ואלו דא"ח, שיש עננים מלמעלה וכמ"כ יש עננים מלמטה, שהרי גם גבי גשמים מצינו: "מטר השמים"צא, וכתיב: "מטר ארצכם"צב. והחילוק הוא ע"פ דחז"ל בברכות סוף פרק הי' קורא על פסוק: "שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה"צג ש"כל העולם כולו נזונין בצדקה והם נזונין בזרוע"צד, והנה כך היא המדה שהעני המקבל דרך צדקה מכין הוא כלי קיבולו, אבל מי שנותנים לו בתורת שכר ומכש"כ בדרך דורון, שהנותן נותן ג"כ כלי. ע"כ בשעה שישראל עושין רצונו של מקום וראוים להיות ניזונים בזרוע, אז דומה למי ששולח יין לחבירו בדרך כבוד וקרבה, ואז עננים מלמעלה, וכשאין עושין ואז המזון מצדקה, אז עננים מלמטה כדרך העני, "שלח קופתך וסב לך חיטין". והנה הכלי מחזיק ברכה הוא השלו'נב, והקב"ה נקרא: "עושה שלו"'צה שבאמת ע"י שמשפיע שובע הוא משפיע שלו', וכדדרשי' מקרא: "השם גבולך שלו' חלב חטים ישביעך"צו. ואם ישראל הם בתכלית המעלה, כביכול הקב"ה עושה את השלו' ע"י ריבוי השובע, ורוב החכמה שמביא לשלום כדה"כ: "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ד"'צז וכמו שהעיר ע"ז הרמב"ם ז"ל במור"נצח, א"כ הוא עושה גם הכלי של הברכה, וכשאין עושין ח"ו רצונו, אז עלינו לעשות הכלי עכ"פ, דהיינו להשתדל בענין השלו'. והנה האדם צריך להיות דן בעצמו שאין גבהות לפני המקום וראוי לבקש מתנת חינם, א"כ צריך להכין כלי, א"כ צריך להיות רודף שלו'. ועז"א: "כל שנה שרשה בתחלתה" שעושים עצמם כרשים שעושים הכלי בעצמם בהשתדלותם, "מתעשרת בסופה" שזוכין שהקב"ה ישפיע שלו', א"כ ההנהגה היא דרך עשירות שהוא ית' שולח השפע בכלי שלו' כביכול. וסמכוהו אקרא ד"מרשית השנה", ושם כתוב בשבח הארץ "למטר השמים תשתה מים"צט היינו שקדושתה גדולה והקב"ה משגר בכלי שלו מפני שהשלום עלול בה, ש"לב רגז"ק בחו"ל כתיב כדחז"ל בנדריםקא. ואמר שד' "דורש אותה תמיד", שהדרישה וההשגחה היא תמיד בלא הפסק, אבל לפעמים היא במילואה ופעמים שלא במילואה. ואמר "עיני" פי' בב' עיניו שהיא במילואה הוא "מרשית השנה" שעושים עצמם כרשים ורודפים שלו' כדי שיהי' כלי בידם, "ועד אחרית שנה" פי' שאז יש אחרית טובה שהקב"ה נותן מטר השמים שהוא מורה על שפע דרך עשירות בכלי שלמעלה, והכל בזכות השלו'. ביאור לד' הפיוט באין מליץ יושר מול מגיד פשע תגיד ליעקב דבר חק ומשפט וצדקנו במשפט"א. כי הנה במחצה זכיות ומחצה עונות אז '"רב חסד'ב מטה כלפי חסד"ג, אמנם הזכיות והעונות כבר כ' הרמב"ם שאינם נשקלים כ"א כל אחד בדעתו של אל דעות שיש מצוה א' שמכרעת נגד כמה עונותד. והנה כשהקב"ה רוצה לעשות חסד עם ישראל אז הוא עושה חשבון שהעונות הם קלים מצד עצמם, דהיינו מפני האהבה שהקב"ה אוהב את ישראל, ודרך האוהב שחטא של אהובו הוא קל בעיניו. והנה האהבה היא בלא טעם אצלנו שאין אנו משיגים טעם אהבתו ית' לישראל, ומ"מ אחרי שמצד האהבה נחשב כל חטא לדבר קל, נמצא שאח"כ הזכיות מכריעות ונמצא שהזכות באה על פי דין ומשפט. וז"ש: "באין מליץ יושר" שישקול בערך "מול מגיד פשע", באופן שיהי' אפשר להיות רב חסד מטה כלפי חסד מצ"ע, ע"כ "תגיד ליעקב דבר חק" דהיינו אהבה בלא טעם, וממילא יקל משקל העונות ויהי' אח"כ "משפט", ועי"ז תצדקנו במשפט. וז"ש: "האוחז ביד מדת משפט", כי המדה איך ימוד המשפט, דהיינו ערכו של כל חטא, היא בידו ית', וכשהוא מראה גילוי האהבה, נעשה קל, והזכיות מכריעות.