מדבר שור ב
(מלאכי ג ד): "וערבה לד' מנחת יהודה וירושלם כימי עולם וכשנים קדמניות". אמרו חז"ל בילקוט: "כימי עולם - כימי משה, שנאמר בו: 'ותצא אש מלפני ד' ותאכל על המזבח את העולה', וכשנים קדמוניות - כימי שלמה, שנאמר: ?וכל בני ישראל רואים ברדת האש". ראוי להבין מה למדונו חז"ל בזה, גם למה יחסו לימי משה לשון ימים, ולימי שלמה לשון שנים.
והנה בראשית הפרשה מיעד הכתוב ע"ד ביאת הגואל, ואמר: (מלאכי ג א): "הנני שלח מלאכי ופנה דרך לפני ופתאם יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים ומלאך הברית אשר אתם חפצים", יעד שליחות אליהו ומשיח, ואמר: (מלאכי ג ב): "ומי מכלכל את יום בואו ומי העומד בהראותו, כי הוא כאש מצרף וכברית מכבסים". יש להבין ב' מיני הצירופים שיעשו משיח ואליהו מה המה, ולמה דימה צירוף אחד לאש מצרף והשני לבורית מכבסים.
ונראה שהמושיעים שישלח השי"ת שהם משיח ואליהו יושיעו אל הכלל בב' מיני השלמות. האחת להשלים כח הגוף, שהוא מעורב בסיגים מצד כח הטומאה והרע הכרוך בו, על-כן אין המעשים הגונים ורצוים, וישלח השי"ת מושיע ורב שיורה דרך עצה איך שניישר כל המעשים לשם ד', ונזכך את הגוף מסיגיו. וההשלמה השניה היא נגד כח הנשמה, שאינה בתקפה מצד חסרון התחברותה בגוף, ועל ידי כך אין השכל משיג את האמיתיות כראוי ואין הלב שלם בעבודת השי"ת כהוגן.
והנה הבדל שבין צירוף הגוף והנשמה הוא בשתים. הא' שהסיג שבגוף הוא ממש דבק ומעורב בו בעצם תולדתו, משא"כ בנשמה שהיא טהורה, רק שהרע סובב אותה כשושנה בין החוחים. ועוד שהגוף מתחילתו הוא מעורב ברע, והפחיתויות דבקות בתחילתו, לא כן הנשמה שהיא תחילתה בטהרה, רק אח"כ נתחברה אל טומאת הגוף במקרה. וזהו הפרש שבין צירוף האש שמצרף את הזהב ומוציא הפסולת ממנו, לבין כיבוס הבגד שמוציא ממנו הפסולת. שפסולת שתצא ע"י צירוף היא הפסולת הדבקה מתחילתה בזהב שיוקח מעפר, גם היא דבקה בעצם טבעו ומעורבת בו, משא"כ כיבוס הבגד, מתחילתו היה טהור ונתלכלך ולא נדבק הלכלוך רק בחלק החיצון שבו, ונטהר ע"י הבורית. נמצא ש"כאש מצרף" יאמר על טהרת הגוף, "וכבורית מכבסים" יאמר על טהרת הנשמה.
וכיון שתחילה אמר שיבא האדון, וזהו משיח כמו שפי' במצודת דוד, גם מלאך הברית שהוא אליהו, נראה שאליהו יהיה המטהר מצד הנשמה, על כן יפרש את התורה כמו שאמרו חז"ל: "פרשה זו אליהו עתיד לדורשה", ומשיח יטהר טהרת הגוף שהיא טהרת המעשים, כמש"כ: (ישעיה יא ד): "והכה ארץ בשבט פיו, וברוח שפתיו ימית רשע". וענין הרשע הוא בפועל. וע"י אלה שני המושיעים יטהרו הגוף והנשמה, ויוכשרו ממילא על-ידי זה המעשים גם המחשבות.
והנה מצינו בימי משה בשעת הקמת המשכן בפרט, היו המעשים רצוים שהרי עשו ככל אשר צוה ד', אבל בענין הלב אמר הכתוב בסוף הארבעים שנה (דברים כט ג): "ולא נתן ד' לכם לב לדעת", נמצא שהיתה הכונה חסרה משלמותה. ובימי שלמה מצינו שהיה הלב שלם מאד, שהרי כ"כ היתה כונתם רצויה עד שאכלו ביוה"כ ולא נחשב להם עון מפני עוצם כונתם רק לכבוד השי"ת, ונראה שהיה החסרון אז במעשים, שהרי שלמה בעצמו זה היה חטאו שנמשך קצת אחר הכונה לבטל המעשה במה שאמר 'אני ארבה ולא אסור'[1]. ופרנס לפי הדור, מסתמא היה חסרון המעשים אז תלוי בדור, אע"פ שהכונה היתה עליונה ושלמה.
והנה ההפרש שבין המעשה לכונה ומחשבה הוא שהכונה היא דבר כללי, שכמה מעשים שהם חלוקים מצד עצמם יכנסו בכונה אחת, והמעשים המה פרטים כל אחד ואחד בפני עצמו, כמש"כ הגר"א במשלי על פסוק: (משלי א ט): "כי לוית חן הם לראשך" שהחכמה היא אחת והמעשים רבים. אמנם בחכמה יש כמה ענפים, אלא שהיא כללית נגד המעשים שהרי כמה מעשים נכנסים במחשבה אחת. ע"כ בענין הזמן שיש בו יחס ימים ויחס שנים, תלויה הזכרתו באופן השלמות שקונים בו. נגד שלמות החכמה ראוי הזמן להקרא בשם שנים, שהן כוללות כ"א ימים רבים, ונגד שלמות המעשים ראוי לו שם ימים, שכל אחד הוא בפני עצמו. והנה בימי שלמה היתה החכמה בשלמותה והיה החסרון במעשים, ובימי משה היה החסרון במחשבת הלב כמו שכתוב: (דברים כט ג): "ולא נתן ד' לכם לב לדעת". ע"כ לא היה התיקון הגמור, שצריך דוקא התאחדות של ב' מיני ההשלמה, שהיא שלמות הלב והכונה יחד עם שלמות המעשה, ואז יתקבלו הקרבנות ברצון שלם. וביותר ניכר צורך הכונה בקרבן מנחה, שהרי מנחה היא הפחותה שבקרבנות בערך דמיה, ואמרו חז"ל בסוף מסכת מנחות: (מנחות קי א): ""נאמר בעולת הבהמה 'אשה ריח ניחוח', ובעולת העוף 'אשה ריח ניחוח', ובמנחה 'אשה ריח ניחוח', ללמד שאחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין אדם את דעתו לשמים", ומ"מ בעינן ג"כ מעשה מדויק שהרי הקמיצה היא מעבודות קשות שבמקדש[2] והיא מעכבת בריצוי המנחה[3], וניכר בה צורך שתי ההשלמות, השלמת המעשה והשלמת הכונה. ע"כ אמר: "וערבה לד'", אחרי שיטהרו כצירוף האש מצד המעשים והגוף, וככיבוס הבורית מצד המחשבות והנפש, אז יושלמו שלמות הכונה עם שלמות הפעולה. ע"כ תערב המנחה, שניכרים בה איך שניהם הם עקרים גדולים. מצד קלות שיוויה ושעם כ"ז היא לרצון כקרבן גדול בצירוף כונת הלב לשמים לענין ריח נחוח, מזה מוכח כח הכונה ומעלתה, ומצד פעולת הקמיצה המדויקת מאד מוכח כח המעשה עד כמה הוא נחוץ. וזה יהיה בקיבוץ ב' מיני השלמות שהיו בזמנים מתחלפים, שלמות המעשים בימי עולם שהם ימי משה, ושלמות הכונה בשנים קדמוניות הם ימי שלמה, שהימים שהמעשים הפרטים נשלמו בהם יהיו נחשבים ימים, ושהמחשבות נשלמו קרוים שנים, כוללים.
ומצאנו סעד לדברינו ששלמות הגוף מיוחסת למשיח ושלמות הכונה לאליהו, ע"פ דרכינו שיחש הימים יהיה למעשים ויחש השנים למחשבות, כאשר יאתה לכל אחד כפי ענינו, ומצאנו אצל משיח תמיד יחש הימים, ימות המשיח, והשנים נתלות בימים כמו שאנו אומרים בתפילה: "לשני ימות המשיח", ובאליהו אמרינן: אלו שנים כשני אליהו, בתענית ובב"מ פרק המקבל, אלא שהשנים מיוחסות לאליהו לפי תכליתו וענינו, והימים למשיח לפי תכליתו וענינו. ועד"ה ששת ימי הבנין שהם ימי המעשה שענינם המעשה קרוים ימים, וחו"ב קרוים שנים כדאמרו חז"ל שהיתה התורה קדומה אלפים שנה לפני העולם כמו שפירשו ז"ל בזה.
ועוד איתא שם במדרש הנ"ל: (ויקרא רבה ז ד): "רבי אומר 'כימי עולם' - כימי נח שנאמר: (ישעיהו נד ט): "כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי", 'וכשנים קדמוניות' - כימי הבל, שלא היתה עבודת אלילים בעולם". נראה שת"ק מדבר ע"ד השלמות שתגיע מהעבודה הרצויה שהיא טהרת הגוף והנפש, ורבי מדבר ע"ד השכר שיגיע, שכר עוה"ב ועוה"ז. וזה מצינו שקרבנו של הבל היתה כל פעולתו לעוה"ב, כי לא היה לו אח"כ חלק בעוה"ז כי נהרג ע"י קין. וקרבנו של נח הועיל לקיום העולם בעוה"ז שלא יהיה עוד מבול, שעי"כ נשבע הקב"ה שלא יביא מבול לעולם, כמש"כ: (בראשית ח כא): "וירח ד' את ריח הניחח ויאמר ד' אל לבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם". אבל כ"ז נמשך משני חלקי השלמות של טהרת הגוף והנפש. וזה יכוון בדברי חז"ל: (ברכות יז א): "גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב, שאור שבעיסה ושיעבוד מלכיות", שעשיית רצונו יתברך כוללת שלמות הלב והכונה הטובה, גם המעשה הנכון והרצוי. על כן אמר כי שאור שבעיסה הוא היצה"ר, אל זר שבלבו של אדם, מעכב על המחשבה שלא תטהר כראוי, ושיעבוד מלכיות מעכב עלינו לעשות רצון השי"ת בפועל כפי הראוי. ואנו צריכים מצידנו לבער את השאור שבעיסה, ועי"כ יעשה הקב"ה את שלו להסיר ממנו את המונע של המעשים שהוא שיעבוד מלכיות.
ונבאר דבר אחד מענין הגדה: (הגדה של פסח): ""עבדים היינו לפרעה כו' ויוציאנו ד' אלהינו משם ביד חזקה ובזרע נטויה, כו' מצוה עלינו לספר" כו'. ענין יד חזקה וזרע נטויה הוא ב' ענינים. שמאז, בגלות מצרים, כבר היו שאר גליות מוכנות, כמש"כ: (שמות ג יד): "אהיה אשר אהיה" ופירשו חז"ל: בגלות זו ושאר גליות. וכח הגאולה של מצרים יש בה גאולה בפועל וגאולה בכח, היינו הגאולה ממצרים היא בפועל, ובכח קדושה שלה נעשית הכנה ג"כ לשאר הגאולות מהגליות העתידות. וזו "יד חזקה" נגד מה שבפועל מגאולה של שיעבוד מצרים, ו"זרע נטויה" כמו (ישעיה ט טז): "ועוד ידו נטויה", היינו הכנה וכח לשאר הגאולות, ואנו צריכים להוציא מן הכח אל הפועל קדושת הגאולה. נמצא שגם זכרון שאר הגאולות הוא ג"כ זכרון יציאת מצרים, ע"כ אפילו למ"ד שאין מזכירים יציאת מצרים לעתיד לבוא, מ"מ אין זה ביטול להזכרת יציאת מצרים האמורה בתורה, ששאר הגאולות ג"כ נכללות בכלל יציאת מצרים. וזה שאנו צריכים לספר ביציאת מצרים אפי' כולנו חכמים, שענין הדיבור נגד המחשבה הוא הוצאה מן הכח אל הפועל, ע"כ מפני שזרע נטויה היא ההכנה על הגאולות הבאות, אנו צריכים להוציאן אל הפועל ע"י הסיפור דוקא, וכל המרבה לספר בפועל דוקא ה"ז משובח, מפני שגורם לקירוב הגאולה העתידה ב"ב אמן.
- ^ סנהדרין כא ב
- ^ מנחות יא א
- ^ דרוש מקור