פתיחת התפריט הראשי

כתיב לעיל "ותסגר מרים מחוץ למחנה שבעת ימים וכו'. על ענין שדברה לשון הרע וסמיך "שלח לך אנשים". הכוונה, עכשיו שראו שלקתה מרים בצרעת על לשון הרע, עתה עת לשולחם כדי שיראו ויקחו מוסר שלא להוציא לשון הרע על הארץ:   

זהו מה שמחייב הטבע האנושי, דמי שרואה לאחד שנלקה על דבר, נזהר הוא מאותו דבר, אך הקב"ה שידע שעתידין להוציא דבה על הארץ, אמר למשה שלח לך לדעתך, אני איני מצוה לך, כדברי רש"י ז"ל משום שאני יודע העתידות אבל אתה שאתה בשר ודם שאינך יודע עתידות, אם תרצה שלח, כפי מה שמחייב הטבע, שכפי חיוב הטבע אין עת לשולחם כי אם עתה שראו ענין מרים.

אך ראוי לשים לב, דלמה כשבאו אצל משה לא מצאנו שמיחה בידם מלשלוח מרגלים, שהיה יכול לומר להם וכי הקב"ה שעושה לכם כמה נסים במצרים ועל הים והוריד לכם מן מן השמים לחם אבירים ועננים ובאר, היאמן שהתכלית הוא להביא לכם אל ארץ רעה ויבשה וחסרה מכל טוב, ובודאי הגמור שהיא ארץ אין כמוה בכל חלל העולם, ולמה לא פייסם בטענות אלו וכדומה לאלו מדברי פיוסים הנוגעים אל הלב כדי למונעם מלשלוח מרגלים. אמנם לבא ליישב הקושי הזה, נקדים מה שמבואר אצלי בחיבור אחר על דברי רש"י ז"ל שלח לך לדעתך, אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח וכו', דקשה אם רצונו יתברך היה לשולחם, למה תלה הדבר במשה שלח לך לדעתך, ואם לא היה רצונו יתברך שילכו היה לו למנוע בדבר. ועוד למה משה רבינו ע"ה לא הקשה זה להקב"ה, אם רצונך שילכו למה רבון העולמים תולה אתה הדבר בי, ואם אין רצונך שילכו, למה אין אתה מונע בדבר.

אלא ביאור הענין, שהקב"ה גזר על משה שיחייה ק"ך שנים כאמרם חז"ל על פסוק בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים וענין המרגלים היה בשנה הב' בצאתם ממצרים ואם נכנסים לארץ עתה בשליחות זה, נחסרים מחיי משה ל"ח שנים משום שצריך למות במדבר מטעם שנשבע הקב"ה שלא יכנס כאמרם חז"ל על פסוק עתה תראה, אבל מלחמת ל"א מלכים לא תראה, ועוד מטעם שאם יכנס לארץ ויבנה המקדש לא היה כביכול, יכול להטיל כעסו במעשה ידיו והיה מטילו ח"ו על ישראל לכן אמר הקב"ה שליחות אלו המרגלים, אין ראוי להיות על ידי, משום שיקשה לי משה על מיעוט שני חייו, שכבר קצבתי לו ק"ך שנים ועתה מתקצרים ולמונעם איני יכול שהם בעלי בחירה וכבר מסרתי הבחירה בידם והם מצד בחירתם מבקשים לראותה אעפ"י שאמרתי להם טובה הארץ מאד מאד, לכן אמר למשה שלח לך לדעתך, אני איני מצוה לך שתשלח משום שיש מענה בפיך לשאול על ל"ח שנים שנחסרים מחייך לכך אם תרצה שלח, אם תרצה אתה לוותר על חייך שלח, שאדם יכול לוותר משני חייו כמו שמצאנו ראינו באדם הראשון ואברהם ויעקב ויוסף שוותרו משני חייהם לדוד כאחז"ל. ובשמוע משה דברים אלו נלכד ושלחם, כי אמר אם איני שולחם יאמרו ישראל כוונתו לאחר אותנו במדבר עד תשלום שיעור שני חייו דמה איכפת לו בצערנו בערך חייו, לכן הוכרח לשולחם, והותר למה תלה הקב"ה הבחירה במשה לשולחם ולמה לא שאל משה להקב"ה למה תולה הדבר בו וכו' ובזה מתיישב גם כן למה לא הרבה משה בפייוסים עם ישראל למונעם מלשלוח מרגלים, משום שלא היה נכנס דבריו באזניהם כיון שיש חשד בדבר שהיה קץ על קצור ימיו.

אך יש לחקור בעניין המרגלים על פי רז"ל והביאו גם בתרגום שיר השירים, "שעיכב הקב"ה לישראל במדבר ארבעים שנה כדי שישתרש התורה בגופם, שאם יכנסו מיד היה כל אחד עוסק בזיתו ובכרמו ועתידה תורה שתשתכח מישראל, מה שאין כן אחר שמשתרשים בתורה ארבעים שנה, אם כן כפי זה כמעט מוכרחים היו במעשיהם המרגלים להוציא דבה רעה על הארץ כדי שיתעכבו במדבר ארבעים שנה, ועוד כדי שלא ימות משה ח"ל שנה קודם זמנו"

ובהיות כן למה נענשו המרגלים וכל הדור ההוא. והתשובה לזה, שכונתו יתברך מתחילה היה לעכבם במדבר מ' שנה להשלים חייו של משה ולשרש התורה בגופם והבטיחם על הארץ שטובה מאד מאד, אמנם הם לא האמינו ורצו לשלוח מרגלים , נמצאו שמשעה ששאלו לשולחם נתחייבו מיתה, מה עשה הקב"ה שם דבר בפי המרגלים שיכשלו, כדי לשלם להם, כי עמא קטילא קטל, דמשעה ששאלו נתחייבו כמדובר, כי הדור נתחייבו על ששאלו לשלוח והמרגלים על שהלכו, וכדברי רז"ל אמר הקב"ה אני אמרתי להם טובה הארץ מאד, והם לא האמנו, כי אני שם דבר בפי המרגלים למען לא ירשוה וכו' משל למלך שלקח אשה לבנו ואמר לו יפה היא, בת טובים היא, ולא האמין ורצה לראותה, אמר לו אני מראה אותה לך אבל איני נותנה לך אלא לבנך וכו', ומה שאמר וישלח אותם משה על פי ה', דמשמע שרצונו יתברך לשולחם הוא על דרך אומרם ז"ל בדרך שאדם רוצה להלוך מוליכין אותו מן השמים, אך אח"כ נפרעים ממנו על שמתחילה בחר באותו דרך מצד בחירתו, גם לאלו שבחרו מצד בחירתם לשלוח מרגלים, שלח אותם משה על פי ה', בדרך שרצו להלוך כמדובר ואח"כ נפרע מהם, כלל העולה שעל השאלה ששאלו לשלוח מרגלים חטאו, וחטא זה נוגע להם להוציא דבה רעה על דרך עבירה גוררת עבירה, שאם היו מאמינים לדבריו יתברך שטובה הארץ, היו במדבר מ' שנה כדי שישתרש התורה בגופם וכדי שלא יתחסרו מחיי משה, ולא היה מת אחד מהם והיו נכנסים כולם לארץ אבות ובנים.

אבל חוץ מהכוונה יש לומר, דאומרו על פי ה', הכוונה הוא דהקשה לכותב התורה, כיון שתלה הקב"ה הבחירה למשה, אם תרצה שלח ומשמע ואם לא תרצה לא תשלח, אם כן מה ראה משה לשולחם, אלא שאמר משה בהיות שהיה פי ה' בדבר, נראה שכוונתו יתברך שילכו בשליחות זה, משום שאם אין רצונו בזה, אעיקדא דדינא פרכא, למה לו לעורר בדבר ולומר אם תרצה שלח, שהיה לו יתברך לשתוק וזהו על פי ה', כלומר בעבור שהיה פתיחת פי ה' בדבר, ואין הכוונה ששלחם על פיו יתברך, דקאמר ליה שלח אנשים והם פלוני ופלוני, דאם כן קשה דתחילה אמר לו שלח לך לדעתך אני איני מצוה לך, והותר קושית רש"י ז"ל בזה ובחיבור אחר פרשתי אופן אחר.


שלח לך אנשים וכו':   

קשה הל"ל שלח אנשים, מאי לך, ורבו הפרושים על יתור לך, אמנם הנראה לי בזה, שבהיות שהקב"ה ראה שהיו עתידים לחטוא ולהיותם יראים מעם הארץ כי ראו אותם ענקים וערים בצורות והיא מדת הנשים שמתייראות מכל דבר גדול ותמוה קצת, לכן אמר ליה הקב"ה שלח לך אנשים, כלומר לך כפי ראות עיניך, אתה חושב שאתה שולח אנשים, אבל אינו כן כי אם שהם בחינת הנשים מתפחדות ומתייראות מכל דבר. ומצאתי להרב בעל כלי יקר ז"ל ענין מעין זה בדברי רז"ל האנשים מאסו בארץ ישראל שהוציאו דבה רעה על הארץ והנשים חיבבו ירושת ארץ ישראל מבנות צלפחד שבקשו ירושה בארץ וכו' וזהו דקאמר כאן שלח לך אנשים, כלומר אמר הקב"ה למשה, לדעתך הוא לשלוח אנשים אבל לדעתי יותר טוב לשלוח הנשים, משים שהנשים מחבבות את הארץ ולא יוציאו דבה רעה עליה.


וישלח אתם משה על פי ה':   

אין פירושו כמו על פי ה' יחנו, שהרי הקב"ה לא צוה על השליחות, אלא היא ברכה שברכם משה כששלחם שיהיו כל מעשיהם על פי ה', ממה שיש על פי ה' שילכו באורחותיו ושישמרו מצותיו ולא יסורו מדרכיהם הטובים שאחזו בהם עד עתה עד שעלו למדרגה היותם כולם אנשים חשובים וצדיקים ראשי אלפי ישראל המה. ובחיבור אחר פרשתי שאעפ"י שנתן הרשות ביד משה לשולחם, אך כיון שהמרגלים היו ניצוצי השבטים דלכן אמר יוסף לאחיו מרגלים אתם כנודע מהמקובלים ז"ל, וידיעה זאת תלוי בהקב"ה היודע בשורש כל אחד, לכן שאל על פיו מי הם שנתלבשו בניצוצי השבטים כדי לשולחם, וזהו על פי ה', שעל פיו שלחם.


"במדרש אין לך חביב לפני הקב"ה כשליח המשתלח לדבר מצוה ונותן נפשו כדי שיצליח בשליחותו, ואין לך בני אדם שנשתלחו לעשות מצוה ונפשם נתנו עליהם כאותם שנים ששלח יהושע בן נון, שנאמר וישלח יהושע בן נון ומי היו שנו רבותנו פנחס וכלב ונתנו נפשם והצליחו בשליחותם עכ"ל"

ראוי לשים לב דמי לא ידע שאין חביב לפני הקב"ה כשליח שמשתלח לדבר מצוה ונותן נפשו על המצוה, בודאי שאין חביב גדול מזה לפני הקב"ה שמקיים ואהבת את ה"א בכל לבבך ובכל נפשך ומה בא ללמדנו. עוד יש להבין שהביא מפנחס וכלב שנתנו נפשם ומקרא מלא הוא, וזיל קרי בי רב, ודי במה שאמר התם שחביב מי שנותן נפשו על שליחות מצוה, וממילא שפנחס וכלב היו מהכת ההוא ככתוב בקרא. עוד להבין למה צורך שואל ומי היו, שנו רבותנו וכו', היו מי שהיו, כבר מפורש בהם בקרא שנתנו נפשם, ומה לנו בידיעת מי הם.

אמנם, דע שהגאות והשררה מבלבל דעתו של אדם ומסמא את עיניו וגורם לחטוא ולעבור על כל מצות שבתורה, והשררה שהיה במרגלים והגאות שבהם גרם להם לעשות מה שעשו עד שכפרו בהקב"ה באומרם כי חזק הוא ממנו, אפי' בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם כארז"ל, וכמו שמבואר אצלי בחיבור אחר על פסוק איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחו כל נשיא בהם. וישלח אותם משה על פי ה' כלם אנשים ראשי בני ישראל המה. שהכוונה משה רבינו ע"ה שלחם, שאעפ"י שכל אחד ואחד היה איש אחד מיוחד למטה אבותיו עכ"ז אל יחזיקו עצמם לגדולים ויהיו כולם כפופים תחת ראש אחד וזהו כל נשיא בהם, על הכל יהיה נשיא אחד בלבד עליהם, וזהו כל נשיא בהם, כלומר על כל החבורה שהלכו יהיה נשיא אחד עליהם ולא יחזיק כל אחד ואחד לנשיא בפני עצמו כי לא יצליחו, אך הם לא עשו כך אלא כיון שוישלח אותם משה כלם אנשים, כלומר החזיקו לאנשים גדולי המעלה ונמצא הלכו בפירוד בלי ראש אחד עליהם מחמת גאות ויצא הרעה שיצא, יוצא מזה שבעבור היותם שלוחים רבים באו להתגאות זה מזה, שאם היה שליח אחד לא היה לו מקום על מי להתגאה, ובזה נותן נפשו על שליחותו ומצליח בו. וזהו שבא ללמד בעל המאמר אין לך חביב לפני הקב"ה כשליח שמשתלח לדבר מצוה, כלומר כשהשליחות על ידי שליח אחד דכיון שהוא אחד, לבו שפל עליו ונותן נפשו עליה כדי שיצליח כי כל מגמת פניו כדי שיצליח, כי אין לבו פונה לעניין אחר להשתרר זה על זה כמדובר. ואין לך בני אדם שאעפ"י שהיו שנים שנשתלחו לעשות מצוה ונפשם נתנו עליה, כאותם שנים ששלח יהושע בן נון, שנאמר וישלח יהושע בן נון וכו'. ואם תאמר וכיון שהיו שנים איך לא באו לכלל זה להשתרר זה על זה, דבשלמא אם היה אחד ניחא שהצליח כמו שאמרת שאין חביב כשליח המשתלח, כלומר בשליח אחד כמדובר וכאן היו שנים, ולהשיב על זה אמר ומי היו, כלומר הבט ימין וראה מי היו, שנו רבותינו פנחס וכלב, כלומר ופנחס מלאך היה ואינו מן המנין ונמצא שהשנים אחד היה, וכדכתיב ותקח האשה את שני האנשים ותצפנו, לא קאמר ותצפנם לפי שפנחס מלאך היה כדברי רז"ל ונמצא שהשנים נחשבו כאחד ולכך השליחות היה בהצלחה, וללמדנו על זה הביא גם לראיה פרשת וישלח יהושע בן נון שנים אנשים, דהיל"ל שני אנשים, אך אמר שנים לומר שנים נפרדים במינם, זה איש וזה מלאך ונמצא שאיש אחד היה השליח, ונכון ודוק.


במדרש "מה ראה לומר אחר מעשה מרים שלח לך אנשים, אלא שהיה צפוי לפני הקב"ה שהם באים ואומרים לשון הרע על הארץ, אמר הקב"ה שלא יאמרו לא היינו יודעים עונשו של לשון מהו, לפיכך סמך הענין ע"כ"

וקשה כיון שעונש הלשון הרע צרעת וראיה ממרים, אם כן המרגלים שלא לקחו מוסר ממרים ודברו לשון הרע, למה לא נלקו בצרעת כי אם באסכרא ונשתרבב לשונם עד טיבורם ותולעים יוצאים מלשונם אל טיבורם ומטבורם אל לשונם כדברי רז״ל, ויש להבין מי שנתחייב שתי מיתות בית דין נידון בחמורה כדברי רז"ל, וכאן מלבד שחטאו בלשון הרע על הארץ חטאו עון חמור יותר במה שכפרו ביכלתו יתברך שאמרו כי חזק הוא ממנו, אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם, ועל עון החמור הזה נידונו באסכרא. ונראה שנידונו בגרונם ובלשונם שמתו באסכרא שהוא בגרון ובלשונם שנשתרבב לשונם משום שעל הים אמרו בגרונם שירה ובלשונם הגידו והעידו מי כמוך באלים ה' ואמרו ה' איש מלחמה, ואמרו ימינך ה' נאדרי בכח, לכן עכשיו שחזרו על מה ששרו בגרונם והגידו בלשונם ואמרו אין בעל הבית יכול להוציא, בדין הוא שילקו בגרונם ובלשונם. ובחיבור אחר פרשתי טעם אחר. וטעם התולעים יוצאים מהם, לפי שהם המעיטו בכחו יתברך, יבא התולעת שהוא תשוש הכח ויפרע מהם ויראו יכולתו יתברך שדבר שאין בו עצמות וגידים נותן כח בפיו להתם ולכלות למי שיש בו עצמות וגידים שהם חוזק האדם.

אך יש להבין במאמר אומרו מה ראה לומר אחר מעשה מרים שלח לך, דכך אירע המעשה, שאחר מעשה מרים חזרה להתעורר על שילוח המרגלים, אלא הכוונה, כיון דאין ראוי לסמוך פורענות לפורענות, היה ראוי להפסיק בין פרשת מרים לפרשת שלח לך בפרשה אחרת, על דרך שאמרו רז"ל בפרשת בהעלותך שהפסיק בפרשת הארון בנונין הפוכות לומר שאין כאן מקומו כי אם גבי דגלים והביאה כאן להפסיק בין פורענות לפורענות. ותירץ דסמכה לרמוז שהמתין לשלוח מרגלים עד אחר מעשה של מרים כדי שיראו ויקחו מוסר. ונלמד ממאמר זה, דאפילו כשנכשלים הצדיקים באיזה דבר, כיון שאין כוונתם אל החטא כעניין מרים ואהרן שדברו במשה, כי הם לא כיוונו ללשון הרע, כי אם שדברו בעבור ששמעו מה שדברה צפורה לנשים כאחז"ל, ועכ"ז נענשו שהקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה, יוצא מהם תועלת ומוסר לעולם שילמדו ממנו שלא לחטוא.


שלח לך אנשים:   

נראה עוד לפרש על פי הדרך שפרשתי לעיל אך על אופן אחר, וכהמשך שני כתובים כאחד, שלח לך אנשים וכו' איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחו כל נשיא בהם. וישלח אותם משה על פי ה' כלם אנשים ראשי בני ישראל המה, קשה מאי לך ומאי כפל איש אחד איש אחד. גם להבין כוונת אומרו כל נשיא בהם, גם לידע יתור אומרו המה, דהול"ל דוקא כלם אנשים ראשי בני ישראל, מאי המה.

אמנם איתא בילקוט בסדר זה מתנא דבי אליהו, המרגלים נכנסו כאנשים ויצאו כחמורים, עיין שם באריכות. והכוונה שכשנכנסו לפני משה, שאדם יראה לעינים, היו בעיניו כאנשים חשובים צדיקים אבל שיצאו מלפניו יצאו כחמורים מלפני המקום, שידע שעתידין לחטוא, דכיון שאדם חוטא נמשל כבהמות נדמו, ושיעור הכתוב שלח לך, הכוונה אני שיודע עתידות, אינם אנשים רק חמורים כיון שעתידין לחטוא והחוטא נמשל לבהמה, אלא לך הם אנשים, שאינך יודע שעתידין לחטוא ואין לי בכלם אלא אנשים, איש אחד איש אחד שהם יהושע וכלב, בעבור שכל אחד מחזיק עצמו לאיש אחד כשאר כל איש הדיוט שבעולם וכל המשפיל עצמו אין חטא בא על ידו, אבל שאר המרגלים כל נשיא בהם, ירצה כל נשיא שבעולם אומרים שכלול בהם ובלתם אין שייך נשיאות לשום אדם, כיון שכל שלימות שימצא בכל נשיא שיהיה ימצא בהם, ואמר הקב"ה וזהו שאומרים שהם כלם אנשים, ששלימות כל האנשים ימצא בהם, כיון שהם ראשי בני ישראל, דעו שהמה אומרים כן, אבל אני איני אומר כן אלא שהם כבהמות, כיון שגאות זה מביאם אל החטא והחוטא חשוב לפני כבהמה.

עוד יש לפרש שלח לך אנשים, כלומר שלח אותם ועל ידי שליחות זה לך אנשים, כלומר הנשארים לך, שיהיו עמך יהיו אנשים חשובים, שעל ידי שליחות זה יתמו במדבר כל החוטאים כדכתיב במדבר הזה יפלו פגריכם, ונמצא שהנשארים עמך יהיו אנשים חשובים צדיקים. ובשפתי כהן זצ"ל מצאתי על דרך זה וז"ל אמר לו הקב"ה אעפ"י שאתה רואה בנבואתך שיש הזק בשליחות זה, עכ"ז שלח כדי שישארו לך אנשים, ישארו עמך במדבר, אם כן לך אנשים כשרים ואתה מביאם לעתיד לבא, שנאמר ויתא ראשי עם, עיין שם עוד באורך.


אלה שמות האנשים אשר שלח משה לתור את הארץ ויקרא משה להושע בן נון יהושע. פירש רש"י ז"ל התפלל עליו י"ה יושיעך מעצת מרגלים:   

קשה, מצינו לעיל בסדר בשלח ויחלוש יהושע ובפרשת בהעלותך ויען יהושע בן נון משרת משה ויאמר אדוני משה כלאם, הרי דמקודם היה שמו יהושע, ולמה שינה הכתוב כאן למטה אפרים הושע בן נון, שהוצרך משה רבינו להתפלל ולקרוא יהושע, והרב בעל לב אריה ז"ל פירש וז"ל, אמרינן בגמרא פרק חלק כל הקורא לרבו בשמו נענש, ולומד מגחזי. וכאן מצינו שיהושע קרא לרבו בשמו באומרו אדוני משה כלאם, לכך נענש שנחסר אות משמו, כדאיתא בילקוט חדש בערך חטאים, החוטא על ידי חטאו מאבד אות אחת משמו, ומביא ראיה מיהושע, לכך נחסר יו"ד משמו עד שהוצרך משה רבינו ע"ה להתפלל עליו ולקרא יהושע כמאז ומקדם עכ"ל. והוא נכון ועיין שם, למה דווקא נחסר משמו אות יו"ד יותר מאות אחר. ובספר מנחה בלולה ז"ל וז"ל, ויקרא משה להושע בן נון יהושע, כבר קראו יהושע ועכשיו פירסם הדבר, כי הפסוקים שזכרוהו יהושע כבר היו על שם העתיד והוסיף יו"ד על שמו כמו שהיה הענין באברהם ושרה והיה צריך לשינוי השם לפי שהיה עובר בגבול עמלק שונאו שהחלישו לפי חרב, שינה את שמו שלא יכירוהו ע"כ, והרב בעל כלי יקר ז"ל פירש וז"ל יה יושיעך מעצת מרגלים, יש להתבונן למה דווקא שם של י"ה ולמה לא התפלל גם על כלב, ונראה לפי שאמר להם, עלו זה בנגב, פירש רש"י ז"ל לפי שנכוו בו ישראל, וחשב בו שמסתמא בעצה זו לא יהיה יהושע, כי אדרבא הוא החליש את עמלק ואת עמו לפי חרב ולדורות מאותה מלחמה והלאה הוא גם כן בטוח במה שאמר כי יד על כס י"ה מלחמה לה' בעמלק מדור דור, ובאותה שבועה שהיתה בשם י"ה בטוח לנצח את עמלק, על כן הוסיף לו משה י"ה על שמו, כדי שיהיה נזכר לשבועה שהיתה בשם י"ה, ובסיבה זו לא יהיה בעצת מרגלים שהפחידו את ישראל בעמלק, עכ"ל.

ולענ"ד נראה לקושיה שכבר מקודם קראו הכתוב יהושע, דע כי הושע היה שמו, ובענין מרגלים התפלל עליו וקראו יהושע, אך כשבא משה לכתוב את התורה בסוף ימיו היה כותב יהושע משום שכך קראו במרגלים, אך בפ' המרגלים כתב למטה אפרים הושע בן נון ויקרא משה להושע בן נון יהושע, כדי להודיענו שהושע היה שמו ועל ענין המרגלים קראו יהושע, ונכון. וטעם תוספת אות יו"ד דווקא ולא אות אחרת, נראה בשני פנים, האחד משום שמצא היו"ד שהוסרה משם שד"י שנקרא שרה, וכיון שהיתה פורחת באויר נטלה ונתנה בשם יהושע, וכאמרם חז"ל שנתרעמה היו"ד כשהסירה משרי ואמר לה הקב"ה עד עכשיו הייתה בשם נקבה ולעתיד תהיה בשם זכר וכו'. אופן הב' כיון שהושע התחלת שמו באות ה"א חיבר לה משה יו"ד ונעשה י"ה, להתפלל עליו בשם זה, י"ה יושיעך משום דכתיב כי בי"ה ה' צור עולמים, כלומר בשם י"ה ציור עולם הזה והבא כאמרם חז"ל ורמז ליהושע, מי שהיכולת בידו לצייר עולמות הוא נותן הארץ למי שרוצה כיון שהארץ שלו היא, ואם כן אף שתראה העם שעליה גבורים והערים בצורות, בידו היכולת להשפיל הכל, לכן אל תתפתה בעצת מרגלים המגזימים ומגדילים הדברים, שים נגד עיניך שם י"ה, כי בי"ה ה' צור עולמים, והוצרך להתפלל דוקא על יהושע ולא על כלב, משום שאם יטה יהושע לעצת המרגלים יהרגו לאלדד ומדד שנתנבאו משה מת ויהושע מכניסם לארץ כאמרם חז"ל, שיאמרו נביאי שקר הם, ובחיבור אחר כתבתי טעמים אחרים למה התפלל על יהושע ולמה בשם י"ה.

עוד נראה למה הוסיף לו דווקא יו"ד, יתבאר אצלי בחיבור אחר משם רב אחד על פסוק והימים ימי בכורי ענבים, הפנים של אותיות ענבים יוצא אותיות סמא"ל, ששליטתו בימים אלו תמוז ואב ולכך הוצרך לומר להם והתחזקתם ולקחתם, משום שהימים אלו ימי בכרי ענבים ושליטתם סמא"ל ע"כ. ונראה לי שהיו"ד שנשאר מענבים נתנה ליהושע כדי שיתגבר על סמא"ל ולא יוכל להחטיאו.

(א"ה ס"ט לפי מה שנתבאר לעיל בפרשת בכה"כ והאיש משה וכו' ומ"ש בנדפס דצ"ו ועיין טעם דהוסיף לו היו"ד דווקא ולא אות אחרת ודוק).

אמנם נראה לעורר בענין זה קושיא, לא שערום הראשונים והיא זאת, דכיון שמתחלה היה שמו הושע כשהוסיף לו היו"ד היה ראוי שיקרא יהושע, למה קראו יהושע בקיבוץ. והנראה בזה שרצה לרמוז ענין גדול והוא בהקדים מאמר רז"ל במדרש והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ, אני ואתם והארץ עכ"ל. והוא מאמר סתום, דמה הכוונה לומר לי ואתם והארץ.

אמנם בהיות אמת דשלשה יודי"ן נעשית סגולתה ותמצא ג' יודי"ן בשמו של ה', שמתחיל ביו"ד וישראל וירושלים שמתחילים ביו"ד ונעשית סגולתה, וכוונת המאמר לומר דאמר הכתוב והייתם לי סגולה, כלומר אמר הקב"ה לישראל, עמי אתם נעשים סגול אחד, וזהו והייתם לי סגולה, דהיינו סגול, ואם תאמר סגול הם שלשה נקודות, לזה אמר כי לי כל הארץ, היינו ארץ ישראל, ונמצא אני ואתם והארץ נעשית סגול, כי השלשה מתחיל ביו"ד והם שלשה נקודות שהם סגולה, ועל זה אמרתי לכם והייתם לי סגולה, ובחיבור אחר פרשתי עם זה עניינים רבים, תבקשם ותמצאם בחיבורים שלי.

ובזה נבא לעניין שקרא משה להושע יהושע בקבוץ תחת השי"ן, לרמוז שהתפלל על יהושע, שעל ידו יהיה קבוץ השלשה יודי"ן שלא יכשל בעצת מרגלים ויכניס לישראל לארץ כאשר נתנבאו אלדד ומדד, ובהכניסם נעשית הסגולה משלשה יודין, ביו"ד של שם י"ה י"שראל י"רושלים, לכן לרמוז על זה שינה לקרותו יהושע בקבוץ, שהקריאה קבוץ והם שלשה יודין לומר על ידו יתחברו השלשה יודי"ן, הבט וראה ענותנותו של משה להתפלל להחזיק ולקיים נבואת אלדד ומדד שנתנבאו משה מת יהושע מכניס לישראל לארץ. ולהרחבת הענין יכולין לומר שהתפלל משה על יהושע כך יהיה רצון שעל ידיך יהיה קבוץ ויחוד השלשה יודין כדפרשי', משום שראה משה רבינו ע"ה בנבואתו שהיו עתידין לדבר לשון הרע על הארץ ואז הגזירה עליהם לעכבם במדבר מ' שנה עד תום כל הדור והיה פתחון פה לעם לאמר שמשה שמח שמחה גדולה על שהוציאו דבה רעה על הארץ, משום שהיה סיבה שנתעכבו במדבר ולא מת הוא קודם זמנו, משום שהוא לא היה יכול ליכנס כנודע, לכן בראותם שקדם להתפלל על יהושע שעל ידו יהיה קבוץ השלשה יודין בשליחות זה שהיה שולחו, אין מקום לחושדו דדברו לשון הרע לומר דשמח, דהרי כבר התפלל שישתלם השליחות כמדובר.


וראיתם את הארץ מה היא ואת העם היושב עליה החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב:   

יש לדקדק דהיל"ל בקיצור ואת העם היושב עליה החזק הוא אם רב, ומה צורך לומר הדבר בהפכו. ונראה שכונתו לומר וראיתם את הארץ וכו' ואת העם היושב עליה החזק הוא, כלומר אם מבטיחין בחזקתן שמתפאר לומר דחזק הוא, דעו באמת הרפה, כי רפה הוא אנו שולטים עליהם, משום שהמבטיח בכחו, הקב"ה מפילו כרפה וחלש שבחלשים, המבדיל כשמשון כאמרם חז"ל שמשון בכחו אבל המעט הוא, כלומר אם ממעטים עצמם ואעפ"י שהם חזקים, דעו אם רב, מילת אם ודאי כמו אם כסף תלוה את עמי, בודאי כי רב הוא לגבור בכחו ואז צריכים אנו לבקש אופנים לבא עליהם.


"מסכת סוטה (דף ל"ה ע"א) אמר רב משרשיא מרגלים משקרים היו, בשלמא ונהי בעינינו כחגבים לחיי אלא וכן היינו בעיניהם, מנא הוו ידעי ולא היא, כי הוו מברו אבלי, תותי ארזי הוו מברי להו, וכיון דחזנהו סליק באילני שמעו דקאמרי קא חזינא אינשי דרמו לקמצי באילני ע"כ"

קשה מאמר זה במאמר דאיתא במדרש "ונהי בעינינו כחגבים, אמר הקב"ה ויתרתי, אלא וכן היינו בעיניהם, יודעים הייתם מה עשיתי לכם לעיניהם, מי יאמר שלא הייתם בעיניהם כמלאכי השרת ע"כ"

דקשה, דהרי אסיקנא בגמרא במאמר שהבאתי דשמעו בפירוש שהיו בעיני יושבי הארץ כחגבים, אם כן איך קאמר פה במדרש, מי יאמר שלא הייתם בעיניהם כמלאכי השרת, ולומר דהמדרש חלוק הוא עם מסקנת הגמרא אין לו שחר. והנה הרב בעל יד יוסף ז"ל הקשה הקושייא גם כן ותירץ וז"ל הכי פירושו שמה שהם אמרו ונהי בעינינו כחגבים, אין פירושו כצורת חגבים רק לעניין הכח, דומית חולשתו כחגבים, וכן היינו בעניהם דומה בעיניהם חולשתנו כחולשת החגבים, אמר הקב"ה ונהי בעינינו כחגבים שפירושו כחולשת כח החגבים ויתרתי, אלא וכן היינו בעניהם מי יאמר שאעפ"י ששמעתם כך, אין פירוש הדברים לענין הכח אלא שדימיתם בעיניהם לצורת חגבים ממש, והיו אומרים אנו רואים אנשים כח להם כמלאכי השרת ודומין צורתם לחגבים ומי אמר לכם שלעניין הכח היו אומרים, עכ"ל.

ולענ"ד נראה דכונת מאמר הגמרא דקאמר ולא היא כי הוו מברי אבלי תותי ארזי וכו' שמעו דקאמרי חזינא אינשי דדמו לקמצי באילני, אין הכוונה שכך האמת ששמעו, אלא למה דקאמר שקרי הוו אמר ולא היא, משום שיכולים לומר כשהיו מברי תותי ארזי היו שומעין אומרים חזינא אינשי דדמו לקמצי באילני, ולעולם שלא היה הדבר כך ששמעו כן, ובזה יבא על נכון מאמר המדרש דקאמר הקב"ה ומי אמר לכם שלא עשיתי שהייתם בעיניהם כמלאכי השרת, והדברים פשוטים וברורים והמעיין יבין ויבחר. וכפי דרכי מתישב הקושיא שהקשב הרב בעל יד יוסף ז"ל במאמר הגמרא שהזכרתי, דמאי דקאמר ולא היא, כי הוו מברי אבלי תותי ארזי הוו מברי להו, שמעי דקא אמרו חזינא אינשי דדמו לקמצי באילני, דקשה ומאי דוחקיה לומר דשמעו כן, לימא דהוו שקריה, דכמה שקרים אמרו, ולהוי זאת ג"כ חדא מנייהו ולמה לא רצה בעל המאמר דלהוי שקרי, אלא ששמעו כך, ומנא ליה לבעל המאמר ששמעו כך עכ"ל. והוא ז"ל תירץ מה שתירץ תראהו משם. אמנם כפי הנחתנו שמעולם לא שמעו כלל, אלא שהכוונה לומר שאין אתה יכול לתופסם לשקרי, משום שיכולים הוו לומר דכשהיו עושים הבראה תותי ארזי עלו לארזים ושמעו שכך אמרו וכו' אם כן קושיא ליתא. ודוק.


בגמרא "אמר רבי חייא מרגלים לא נתכוונו אלא לבושתה של ארץ ישראל, כתיב הכא ויחפרו לנו את הארץ וכתיב התם וחפרה הלבנה ובושה החמה"

דקשה למה נקט לשון שלילה הל"ל מרגלים נתכוונו לבושתה של ארן ישראל, מאי לא נתכוונו אלא לבושתה של ארץ ישראל. עוד קשה דמלתא פשוטה מה צריכה להביאה בגזרה שוה, דפשיטא שלא נתכוונו לשבחה של ארץ ישראל רק לבושתה ולמה צריך להביא זה בגזרה שוה. עוד קשה דלמה תולה הסירחון במרגלים ולא בכל ישראל, שכל ישראל אמרו ויחפרו לנו את הארץ, כדכתיב ותקרבון אלי כלכם נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ, אם כן כל ישראל אמרו ויחפרו לנו את הארץ, מלשון וחפרה הלבנה ולמה תולה הדבר במרגלים בלבד.

אמנם נראה דרבי חייא בא לשלול שאל יעלה על דעת לדון למרגלים לכף זכות' ומה שדברו מהרעה כוונתם לטובה היה, שהיה צד לומר דמה שאמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וכו' אפס כי עז העם וכו' והערים בצורות גדולות מאד וגם בני ענקים ראינו שם עמלק יושב בארץ הנגב והחתי והחתי והיבוסי והאמורי יושב בהר והכנעני יושב על הים וכו' כלומר יש להם שמירות בכל מקום, כוונתם לפרסם מטובת הארץ שהיא זבת חלב ודבש וגם מהרעה מהחיזוקים שבה כדי שיקבלו ישראל עליהם לעלות עליה על מנת כן, ובזה אם אירע להם איזה מלחמה או נפילה לא ימצאו מקום להתרעם על הארץ שבאו בה, כיון דעל מנת כן באו, מה שאין כן אם יבואו בטוחים שדבר מעט עוכרתם ויתרעמו על עלייתם וכיון שכן היה מקום לדונן לכף זכות ומה שנענשו היה משום שטעו בשיקול דעתם דבשומעם כן לעולם אין נכנסים לעלות על מנת כן כמו שהיה, ועוד דמי אמר להם שיארע לישראל שום מלחמה ולא יהיה חיתת אלהים על כל העמים על דרך שיצאו ממצרים, דלא יחרץ כלב לשונם ושמעו עמים ירגזון ונפל עליהם אימה ופחד, ועל שלא דנו זה נענשו ולעולם שכיוונו גם לטובה כמדובר, לזה בא ר' חייא ואמר דע שמרגלים לא נתכוונו אלא לבושתה של ארץ ישראל ולכן נקט לשון שלילה, כלומר אין שום צד לדונן שכיוונו לטובה כלל ועיקר, כי אם הכל לבושתה, ולחוזק הדבר הביא הדבר בגזרה שוה, כתיב הכא ויחפרו לנו וכתיב התם וחפרה הלבנה, כלומר מה התם הוא דברים כפשוטם שיגיע חרפה ללבנה ובושה לחמה, כך הדבר פשוט כאן שלא נתכוונו כי אם לבושתה של ארץ ישראל בלי שום כוונה טובה מעורבת בה, והכרח לזה שאמרו כי חזק הוא ממנו אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם, דבשלמא מה שדברו מהרעות מהארץ ומעמה היית יכול לדונם לכף זכות, אמנם אומרם כי חזק הוא ממנו, שכפרו ביכולתו יתברך איגלאי מלתא שכל מה שדברו מהרעות מהארץ לא נתכוונו אלא לבושתה דווקא. ומה שתולה הדבר במרגלים ולא בכל ישראל אעפ"י שכל ישראל אמרו ויחפרו לנו, משום שאם הם לא היו מוציאין כונתם לפועל והיו מדברים משבח הארץ היו ישראל מתחרטים ממה שאמרו ויחפרו לנו את הארץ שכיוונו לחרף את הארץ ואז היו ישראל אומרים דלקחו לשון ויחפרו, לא לרעה מלשון חרפה אלא לשון חפירה, שכל כך היו בוטחים בהקב"ה ששאלו מרגלים שילכו לחפור במטמוניות של גוים הטמונים בארץ וזהו מחוזק ההבטחה שיחפרו ויפול על העמים תרדמה אך כאשר הוציאו המרגלים דבה רעה, הוציאו כוונת ישראל לפועל ולכך תלה בהם הסירחון לומר מרגלים לא נתכוונו אלא לבושתה של א"י, ובחיבור אחר פרשתי דרכים אחרים על מאמר זה.


והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ והימים ימי בכורי ענבים:   

כתבתי בחיבור אחר משם רב אחד שמפנים אותיות ענבים יוצאין אותיות סמא"ל קודם ע' אות ס', קודם נ' אות מ', קודם ב' אות א', קודם מ' אות ל', הרי פנים של אותיות ענבים יוצאין אותיות סמא"ל, וזהו בכורי ענבים, כלומר האותיות הבכורות שהן הקודמות, וכיון דשליטת סמא"ל בחדש תמוז ואב, בזמן שהלכו המרגלים, לכן הוצרך לומר והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ, כלומר צריך לעשות השתדלות וחוזק לקחתו משום שהימים ימי בכורי ענבים, שליטתו של סמא"ל ע"כ. ונראה שהיו"ד הנשאר מאותיות ענבים בא לרמוז שאעפ"י שבימים אלו שולט סמא"ל, עם כל זה אל תיראו חזקו ואמצו דאין עוד מלבדו כתיב, וכל בי עשרה שכינתא שריא, וכיון שהיו"ד הרומז לשכינה דשריא בעשרה היא עמכם אל תפחדו מסמא"ל השולט בימים אלו והתחזקתם כנגדו ויפול לפניכם, ולעיל פרשתי שיו"ד זה היא היו"ד שהוסיף בשם יהושע להגינו מסמא"ל שלא יוכל להחטיאו.


ויעלו בנגב ויבא עד חברון ושם אחימן ששי ותלמי ילידי הענק וחברון שבע שנים נבנתה לפני צען מצרים:   

נראה לפרש בדברי רז"ל ויבא ויבאו מבעי ליה למימר, אלא זה כלב שבא להשתטח על קברי האבות להציל מעצת מרגלים ע"כ. ועל פי זה נראה דלכן אמר ושם אחימן ששי ותלמי, להגיד הבטחתו של כלב בהקב"ה, שאעפ"י שהיו בחברון הענקים לא נתיירא לבא שם להתפלל ועכשיו נותן טעם הכתוב ועל איזה סיבה היו הענקים שם בחברון, והוא משום דחברון שבע שנים נבנתה לפני צען מצרים, היתה מבונה שבע על מצרים כאחז"ל, ומקום היותר מובחר צריך יותר שמירה.


ויבאו עד נחל אשכול ויכרתו משם זמורה ואשכול ענבים אחד וישאהו במוט בשנים ומן הרמונים ומן התאנים. למקום ההוא קרא נחל אשכול על אודות האשכול אשר כרתו משם בני ישראל. וישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום:   

יש להסתפק ספק אחד, למה עד נחל אשכול כתוב חסר וי"ו. ספק ב' מאי ויכרתו משם זמורה, דמלת משם מיותר. ג' למה כרתו זמורה שדי באשכול. ספק ד' אומרו וישאהו במוט בשנים, שהרי שמונה נטלו האשכול כאמרם חז"ל והכתוב אומר בשנים, ודבריהם ז"ל ידועים. ספק ה' מאי ומן הרמונים ומן התאנים. ספק ו' אומרו למקום ההוא קרא נחל אשכול על אודות האשכול, שני אשכולות הללו מלאים וי"ו, הפך הראשון שהוא חסר. ספק ז' אומרו וישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום, מה איכפת לנו לידע מספר הימים שהיו מ'.

אמנם נראה לפרש פסוקים אלו דרך רמז, שבהיות שהמרגלים עוררו עון אדם הראשון ועון העגל וכאילו הם היו שאכלו מן האילן והביאו המיתה בעולם וכאילו הם עשו את העגל והחזירו המיתה שנפסקה בנתינת התורה, לפי שגרמו הגליות וחרבן המקדשות וצרות רבות ורעות לדורות כנודע מדברי רז"ל במדרשים ובגמרא. ולרמוז על כל זה אמר ויבאו עד נחל אשכל, חסר וי"ו הרומז לעץ החיים תפארת ישראל כנודע, ששם פרקו מעליהם עולו ויצא משם לישראל א'ש כ'ל, כלומר כל האש ששרפם מהצרות בכל הדורות וזהו אשכל חסר, דרומז אש כל ויכרתו משם שפרקו מעליהם עול שמים כרתו להם זמורה לזמר ולקצר ולהכרית להם. ואשכול ענבים אחד, ורצה לומר המם היו מאשכול ענבים אחד, מאותו אשכול מיוחד שאכל ממנו אדם הראשון כאמרם חז"ל סחט ענבים ונתן לו וכאילו הם אדם וחוה שנשאו קללת המיות וזהו וישאוהו במוט בשנים ולמ"ד שמה שאכלו היו מתאנה או רמון אמר ומן התאנים ומן הרמונים אעפ"י שלאו דווקא רמונים, כלומר הם הן מאותם שאכלו מפרי האילן, היה הפרי שהיה והביאו כל הצרות בעולם. למקום ההוא קרא נחל אשכול על אודות אשכול, שניהם מלאים וי"ו לרמוז שאעפ"י שהם כיוונו בהשחתת ישראל עכ"ז לא עזבם הקב"ה ולכך מלאים וי"ו, הרומז להקב"ה כמדובר, אעפ"י כשוישובו מתור הארץ ובאו באותו לשון הרע היה לפני הקב"ה כמו מקץ ארבעים יום שעשו את העגל עם כל זה הוי"ו הרומז להקב"ה, לא עזבם לעשות בהם כליה בעבור תפילת משה רבינו ע"ה והותרו כל הספקות ודוק.

או אפשר לומר אומרו וישאוהו במוט בשנים, דמלת במוט הוא כד"א אל יתן למוט רגלך, על דרך שדרשו הרב בעל שפתי כהן זצ"ל והכוונה כפי דרכינו דשאר המרגלים טרחו לעשות אופנים להחטיא לשני צדיקים הם יהושע וכלב ולמוטט אותם מן העולם כאשר נתמוטטו הם, וזהו וישאהו במוט בשנים נשאו ונתנו בשנים, הם יהושע וכלב למוטט להם, לולי שהקב"ה עזרם דבא לטהר מסייעין אותו כאחז"ל.


וילכו ויבואו אל משה ואל אהרן ואל כל עדת בני ישראל אל מדבר פארן קדשה וישיבו אותם דבר ואת כל העדה ויראום את פרי הארץ:   

יש לדקדק דהיל"ל ויבאו אל משה ואל אהרן מאי וילכו ויבאו, ועוד לדקדק מאי ואל כל העדה ב' פעמים, ועוד דמיד שבאו היה להם לראות פרי הארץ. אמנם כיון שכוונתם להוציא דבה רעה ושישמעו כל ישראל וימרדו ולא ירצו לעלות וישארו במדבר משום שהיו מתייראים שאם יכנסו ישראל לארץ יסירו אותם מממשלתם כדברי ספר הזוהר מה עשו כדי שיתקבצו כל ישראל לשמוע עשו במרמה ובעורמה וילכו ויבאו אל משה ואל אהרן ואל כל עדת בני ישראל, היו הולכים אל משה ואל אהרן ויוצאים משם ובאים אל כל עדת בני ישראל ומן העדה היו חוזרים ובאים אל משה ואל אהרן וחוזרים ויוצאים משם ובאים אל העדה והכל היה בלי שום דבור רק שיראו כל העדה ויתקבצו כולם לדבר לפניהם כדי שישמעו כלם דבריהם וימרדו וזהו וילכו ויבאו היו הולכים ובאים הולכים ובאים כמדובר ולא רצו להשיב הדברים דווקא אל משה ואל אהרן בלבד, כי אמרו אפשר שיפייסו אותנו בדברים באומרם לנו אף בבאנו אל הארץ לא תרדו משררתכם, ואפשר דלזה אמרו, מרגלים לא כיונו אלא לבושתה של א"י, משום שלא נכנסו אל משה ואל אהרן בלבד כדי שלא יפייסם אפילו במעלה ואחר שנתקבצו כל העדה אז וישיבו אותם דבר ואל כל העדה שישמעו כלם ויחרדו ויתפחדו, ולראיה לדבריהם ויראום את פרי הארץ (א"ה ס"ט לע"ד נראה לפי עמ"ש רש"י ז"ל ע"פ וישובו מתור הארץ וכו' וז"ל וישובו ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה היא, ומהלך אדם בינוני יו"ד פרסאות ליום, הרי מהלך מ' יום מן המזרח למערב והם הלכו ארכה ורחבה אלא שגלוי לפני הקב"ה שיגזור עליהם יום לשנה, קיצר עליהם את הדרך, וילכו ויבאו, להקיש הליכתן לביאתן מה ביאתן בעצה רעה אף הליכתן בעצה רעה ע"כ. נמצא דהיה להם למרגלים ללמוד מההליכה שהלכו דרך פ' יום בארבעים, שלא להוציא דבה על הארץ באומרם דודאי לא על חנם עשה ה' ככה לקפוץ לנו את הדרך, וזהו אומרו כאן וילכו וכו' ממה דוילכו כ"כ בקפיצת הדרך היה להם לחזור שלא להוציא דבה על הארץ ואפ"ה ויבאו בעצה רעה ולא למדו מהליכתם דהלכו את כולה במ' יום ולזה הקדים לומר וילכו, סמוך למאי דסליק מיניה מתור הארץ מ' יום, דהלכו את כולה במ' יום ואפ"ה לא חזרו בהם והליכתן וביאתם בעצה רעה וזהו וישבו אותם דב"ר, דהוא נוטריקון דבה רעה דלא חזרו מהדבה, כיון רהיה להם ללמוד וכמ"ש ודוק).

ויספרו לו ויאמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה אפס כי עז העם היושב בארץ והערים בצורות גדולות מאד וכו' עמלק יושב בארץ הנגב וכו' ויהס כלב את העם וכו' והאנשים אשר עלו עמו אמרו וכו' ויוציאו דבת הארץ אשר תרו אותה וכו':    יש לעורר באלו הפסוקים ו' ספקות, ספק א' דהול"ל ויספרו לו באנו אל הארץ מאי ויאמרו, שבודאי הסיפור באמירה הוא. ספק ב' להבין במלת אפס באומרם אפס כי עז העם, דהיה ראוי שיאמרו אך כי עז העם או אבל, מאי אפס. ספק ג' למה כותב התורה עשה פסוק בפני עצמו, דכיון שהכל ענין נמשך היה לו לחברו בפסוק דלעיל. ספק ד' מאי כפל עלה נעלה וכפל היכול נוכל. ספק ה' דלמה המרגלים אמרו לא נוכל לעלות ולא כפלו העליות כשם שכפל כלב, דהיה להם לומר לא נוכל לעלות לעלות הפך מה שאמר כלב עלה נעלה. ספק ו' למה המתין עד כאן לומר ויוציאו דבת הארץ, שנראה שכל מה שדברו עד עכשיו לא היה דבה רעה.

אמנם נראה בדברי רז"ל, כך דרך הבדאי, להכניס בדברי אמת תחילה, והנה בא הכתוב לומר שאף מה שדברו מהאמת כדי להעמיד השקר לא דברו אותו בחוזק הדבור, כיון שלא היה בלבם לדבר שבח של ארץ-ישראל, וזהו ויספרו לו ויאמרו, כלומר סיפור זה שהארץ סבת חלב ודבש שהוא שבח הארץ, באמת אמרוהו בשפה רפה ולשון רכה וזהו ויאמרו, אמירה רכה, באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה, והותר ספק אק, אבל כיון ששבח הארץ כך, אפס כי עז העם, כלומר לאפס ותהו נחשב לפנינו מה שעז העם היושב עליה, ומה שהערים בצורות גדולות מאד, ומה שגם ילידי הענק ראינו שם, כל זה אפס ואין היה נחשב לפנינו אילו לא היה עיכוב גדול שיש שבהכרח צריכים אנו לירא מזה, והוא שיש שמירות בכל המקומות שהרי עמלק יושב בארץ הנגב, לשמור כל ארץ מישור שיש לבוא שם, והחוי והיבוסי והאמורי יושב בהר לשמור דרך ההר שיש לבוא שם, והכנעני יושב על הים לשמור דרך הים שיש לבוא שם, וגם שומר על יד הירדן, אם-כן כל המקומות סגורים אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל, וזהו העיכוב המעכב לנו שנוכל לבוא שם, שאם היה איזה דרך להלוך לאפס ותהו נחשב לפנינו, אף-על-פי שהערים בצורות ואף-על-פי שיש שם ענקים, כי על-ידי תחבולות היינו נוצחים אותם, כי המלחמה תלוי בתחבולה ולא בכוח כדכתיב כי בתחבולות תעשה לך מלחמה, וכיון שתחילת הלשון הרע, היה ממה שאמרו עמלק יושב, לרמוז לנו התורה זאת עשהו פסוק בפני-עצמו, כלומר כל מה שדברו עד עתה היו דברים נוטים על צד הטוב, אך מעמלק יושב התחילו לסתור מה שדברו ולההביל אותו, כיון שעמלק יושב וכו'. ויש שמירות ואין מקום שנוכל ליכנס בה לתופסה והותר בזה ספק ב' וג' אומרם אפס, ולמה עמלק יושב בפסוק בפני-עצמו. וכשמוע כלב שסתמו כל הדרכים מלבוא שם, אמר עלה נעלה בכפל, כלומר בכל מקום של שמירה שהזכרתם נוכל לעלות וירשנו אותה ויכול נוכל לכל שמירה ושמירה, כיון שעלייתנו בעזרו יתברך, ולזה כפל לומר עלה נעלה ויכול נוכל, לרמוז על כל מקום ומקום שנעלה יכול נוכל באיזה צד שאנו עולים, אם מצד שמירת עמלק בארץ עלה, ואם מצד שמירת האמורי והחוי וכו' בהר גם שם נעלה ונוכל, והאנשים אשר עלו עמו אמרו לא נוכל לעלות את העם, כלומר אפילו עליה ממקום אחר לא נוכל לעלות, ולרמוז לזה לא כפלו בעליות, והטעם שאפילו עליה במקום אחר, אין אנו יכולין, משום כי חזק הוא ממנו, אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו, והותר בזה ספק ד' וה', וכיון שנגעו בכבוד המקום אז נחשב שויוציאו דבת הארץ אשר תרו אותה, כי עד עכשיו היינו יכולים לדונם קצת לכף זכות, שאין כוונתם להוציא דבה על הארץ, אך אמרו מה שאמרו לתועלתם, כדי שלא יכנסו לארץ ויסירו אותם מנשיאותם כדברי ספר הזוהר שהזכרתי בביאור פסוקים הקודמים. אך עכשיו שנגעו בכבוד המקום נתגלה שמלבד בקשת תועלתם כוונתם להוציא דבה על הארץ משינאתם אותה, ואפשר דעל-זה אמרו רז"ל מרגלים לא נתכוונו אלא לבושתה של ארץ-ישראל, כלומר לא היה עיקר הדבה בשביל תועלתם כי אם בשביל בושתה של ארץ-ישראל, וכיון שכן, אחר שנגעו בכבוד המקום באומרם כי חזק הוא ממנו, אמר ויוציאו דבת הארץ, והותר ספק ו'.

ויוציאו דבת הארץ אשר תרו אותה אל בני ישראל לאמר הארץ אשר עברנו בה ארץ אוכלת יושביה היא והעם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות. ושם ראינו את הנפלים בני ענק מן הנפילים ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם:    יש להבין מאי אנשי מדות, ומאי בני ענק מן הנפילים, שהיה די לומר ושם ראינו את הנפילים, גם קשה מה ראיה להם שכן היו בעיניהם כחגבים, אמנם הכוונה הארץ אשר עברנו בה, דרך העברה בלבד ולא בישוב במקום אחד יום או יומיים משום שארץ אוכלת יושביה היא, כל העושה בה ישוב, הארץ מכלה אותו, וכי תאמרו על היושבים בה איך חיים, דעו והעם אשר ראינו בתוכה קיימים, הם אנשי מדות, שאוכלים ושותים במדה במשקל ובמשורה ובעתים וזמנים מוכנים, כלל העולה שנותנים מדות בכל דרכיהם ובמעשיהם כדי יוכלו לחיות ומי יוכל לעמוד בכל זה כדי שלא יכלה אותו הארץ. ושם ראינו והיכרנו שאין הארץ יכולה לכלות כי-אם את הנפילים, ובלבד שיהיו בני ענק מן הנפילים הראשונים שנפלו מן השמים והולידו בנים, אלו דווקא יכולים לעמוד שם בלי דקדוק המדות האמורות, והוא מצד חזקתם ובריאותם, לא-כן אנחנו מעט הכמות וחלושי המזג, עד שונהי בעינינו כחגבים מחמת מיעוט כמותינו וחולשתנו, וכיון שהיינו בעינינו כחגבים בערך גבורתם וגובה קומתם, מוכרח שכן היינו בעיניהם, כי מסיבת גובה קומתם רואים אותנו ממרחק וכל דבר שנראה למרחק, נראה קטן מאד כנודע, ובחיבור אחר הארכתי בכל הפרשה בס"ד.

ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא:    יש לדקדק דהיל"ל ותשא כל העדה את קולם ויבכו בלילה ההוא. ועוד מאי כל העדה, ומאי העם, שתחילה קראם עדה ואחר-כך העם.

אמנם נראה שהעדה היא עדת המרגלים והעם היא כוללות כל הערב רב המתכנים בשם עם כנודע, והכוונה עשו בעורמה המרגלים כאילו נתעלפו מתוך הצער ולא נשמע קולם, ויתנו הוא מלשון ולא נתן סיחון, שרוצה-לומר לא הניח סיחון לישראל עבור בגבולו, ושיעור הכתוב ותשא כל העדה הם המרגלים, נשאו עצמם כדי להרים קול בבכיה ומיד ויתנו קולם הניחו קולם מלהשמיע כאיש המתעלף פתע פתאום בהתעורר לדבר, וכראות הערב רב צער המרגלים עד שנתעלפו גמרו והסכימו שכל מה שדברו מרעת הארץ אמת הוא, לכן ויבכו העם בלילה ההוא.

ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב נשינו וטפנו יהיו לבז הלא טוב לנו שוב מצרימה. ויאמרו איש אל אחיו נתנה ראש ונשובה מצרימה:    שמעתי מהחכם השלם בה"ר משה אשכנזי נר"ו בביאור פסוק ולמה ה' בדברי רז"ל שהקב"ה כשבא לעשו שיקבל התורה אמר מה כתיב בה, לא תרצח, אמר ברכתו החרב ולא רצה לקבלה, נמצא שנשאר החרב לעשו, וכן כשבא אצל ישמעאל לא קבלה על שכתוב בה לא תנאף והוא נתברך והוא יהי' פרא אדם, נמצא נשאר בזה וכו', לזה אמרו ולמה ה' מביא אותנו אל הארת הזאת, לא בשביל התורה כאמרם חז"ל, שבעבור התורה נתן להם ארץ-ישראל, שנאמר ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים ירשו בעבור ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו, אם-כן שמביא אותנו בעבור שקבלנו התורה, זהו סיבה לנפול בחרב בחרבו שנשאר לעשו וטפינו ונשינו יהיו לבז ביד ישמעאל שנשאר בברכת והוא יהי' פרא אדם, אם-כן הלא טוב לנו שוב מצרימה, ע"כ.

ולענ"ד נראה שהקב"ה הוציאם ממצרים על מנת שיקבלו את התורה, דכתיב בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, וניתנה דווקא במדבר ולא בישוב, מה מדבר הפקר לכל, כך התורה הפקר לכל, כל הרוצה ליטול יבא ויטול כאמרם חז"ל, לזה אמרו ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב וכו' וכי תכלית היציאה ממצרים לא היה כי-אם לקבל התורה, הרי טוב שהוא התורה שנקראת טוב, שנאמר כי לקח טוב, כבר ניתנה להו אם-כן שוב מצרימה, ומה הכרח להלוך במקום סכנה לנפול בחרב במצרים, אנו יכולים לשמור התורה אם-כן נתנה ראש, כלומר נתנה ראש ודעת על סברה זו ולא נזוז מדבור זה ונשובה מצרימה, ובחיבור אחר פרשתי נתנה ראש אחד דוקא עלינו ובהיותנו באחדות תחת ראש אחד, הקב"ה ימלא שאלתנו שונשובה מצרימה על-דרך חבור עצבים אפרים הנח לו.

עוד נראה בהמשך השני כתובים הבאים כאחד, כדברי-רז"ל שבמצרים לא שלטו המצריים בנשי ישראל, אחת היתה ופירסמה הכתוב, שלומית בת דברי, לזה אמרו ולמה ה', דכיון שהוא הוי"ה בעל הרחמים מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב האנשים ונשים וטף ניחא, אבל אינו כן אלא אנו נופלים בחרב ונשינו וטפינו יהיו לבז לשכב עמהם כדרך הבוזזים במלחמות נשים למשכב, הלא טוב לנו שוב מצרימה שישבנו שם כמה שנים ולא שלטו בנשינו, ומה גם שאנו חוזרים לעבדים כמקודם ואין דרך האדון לשכב באשתו של עבדו, לכן כדי שיעלה בידינו לשוב מצרימה, נתנה ראש, צריך להניח את הראש שהוא משה, ראש כל ישראל ונתנה מלשון ולא נתן סיחון לפי שאם אנו שומעין לו, אין אנו יכולים לשוב לכן נניח ראש זה מלשמוע לעצתו, ובזה נשובה מצרימה.

ויהושע בן נון וכלב בן יפונה מן התרים את הארת קרעו בגדיהם:    יש להבין מי לא ידע שהיו מהתרים את הארץ, ועוד למה קרעו בגדיהם, והמפרשים ז"ל פירשו שעשו קריעה על חילול ה' ששמעו כי חזק הוא ממנו, שחירפו כלפי מעלה ע"כ.

וקשה לפירוש זה, שגם משה ואהרן שמעו ולמה לא קרעו. והנראה לי שיהושע בן נון וכלב בן יפונה בעבור שהיו צן התרים את הארץ ונתחברו לרשעים קרעו בגדיהם, איך נפלו בחלקם להלוך עמהם, עוד אפשר קרעו בגדיהם לרמוז למורדים, דעו שתלונה זו יגרום לכם שיקרעו עליכם בניכם, כי קרובה מיתתם לבוא.

ויאמרו אל כל עדת ישראל לאמר הארץ אשר עברנו בה לתור אותה טובה הארץ מאד מאד אם חפץ בנו ה' והביא אותנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו ארץ אשר היא זבת חלב ודבש:    ראוי לדקדק מה כיוונו יהושע וכלב לומר הארץ אשר עברנו בה, דהיל"ל בקיצור טובה הארץ מאד מאד, עוד להבין בכפל מאד מאד, עוד לדקדק אומרו ארץ אשר היא זבת חלב מאי היא.

ונראה שכראות יהושע וכלב שנכנס דברי המרגלים לאזני העם כארס של עכנאי, שהארץ אוכלת יושביה וכל הרעות שדברו עליה, אמרו מה שאנו מכחשים דברי המרגלים אינו נכנס באזניהם, שכבר נשתרשו דבריהם בלבם, מה עשו דברו כמודים לדבריהם, וסתרום ממקום אחר ואמרו הגם שיצוייר שדברי המרגלים אמת, אבל על אשר עברנו בה, אנו בני אברהם יצחק ויעקב הקדושים בעלי הארץ נתהפכת להיות טובה הארץ מאד מאד משמחת שחוזרת לבעליה לישראל בנן של קדושים, על-דרך שדרשו רז"ל יקום שדה עפרון, שהיה קימה לשדה, שיצא מעפרון ונכנס ברשות אברהם ונמצא שהיה טובה מאד בתחילה בהיותה ברשות האבות, וטובה מאד עכשיו שחוזרת לבניהם, אך מה שראו המרגלים לא טובה היא, היה מרעת יושבי בה, אבל עכשיו אם חפץ בנו ה' מתוך מעשים טובים שבידנו, והביא אותנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו ארץ אשר היא מתחילה זבת חלב ודבש וחוזרת לקדמותה כבזמן שדרו בה צדיקים, ואם אין חפץ בנו ה', ח"ו מחמת מעשים רעים אף-על-פי שעתה יהי' טובה יהפכנה לרעה, ואם-כן הכל תלוי במעשינו, ומה איכפת אם היא עכשיו טובה או רעה, אם היא טובה ומעשינו אינן רצויים מתהפכת לרעה, ואם רעה היא ומעשינו רצויים מתהפכת לטובה, לכן אך בה' אל תמרודו ואם היא רעה כדבריכם יהפכנה לטובה. ובדרך רמז כפל מאד מאד, יש-לומר טובה הארץ כשתתקיימו בעצמכם מאד מאד הוי שפל רוח, שאז אם חפץ בנו, ומלת אם כמו אם כסף תלוה את עמי, כלומר בודאי חפץ בנו ה', משום דכתיב ואת דכא ושפל רוח.

אך בה' אל תמרדו ואתם את תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם סר צילם מעליהם וה' אתנו אל תיראום:    יש להבין כוונת כי לחמנו הם, ומהו סר צילם מעליהם, ובעל תולדות יצחק ז"ל פירש כי לחמנו הם, כמו המן הזה, שאם יסור הצל ממנו וזרחה עליו השמש ונמס, כך סר צילם מעליהם, צלו של הקב"ה ואז ימסו כדונג מפני אש, כמו-שכתוב נמוגו כל יושבי כנען.

ולע"ד נראה כי לחמנו הם, שהוא על דרך לעתיד לבוא שיהיו מאומות העולם לחרוש ולזרוע, דכתיב ועמדו זרים ורעו צאנכם וכו', גם-כאן אמר ואתם אל תיראו את עם הארץ, לומר אם כדבריכם למה אינו מאבד כל האומות מפנינו שלא ישאר מהם כי עיקר, דעו כי לחמנו הם, יש צורך מהם לנו לחרוש ולזרוע ולכל מלאכתינו, כי בבואנו אל הארץ אנו בני מלכים עוסקים בתורה ובמצות, אין אנו יכולים להוציא זמן לכל אלו המלאכות, אם-כן לחמנו הם, ואם-תאמר שבהיותם עמנו יעבדו ע"ז וילמדו ישראל ח"ו, סר צלם מעליהם, כל צל אשירה וע"ז סר מעליהם בראותם כי ה' אתנו, כנודע שגוי שהיה משתעבד תחת ישראל, היה בתנאי לקיים ז' מצות בני נח. ומה שאמר סר צלם, שכבר סר, לומר מעת אשר עברנו לתור את הארץ כבר סר צלם של כל מן ע"ז שהיו מסתופפים בצלה.

אך ראוי לדקדק אומרו, ואתם אל תיראו את עם הארץ, דהיל"ל אל תיראו מעם הארץ, אלא הכוונה ואתם אין צורך שתיראו ותפחדו את עם הארץ כדי להפיל אותם, כי לחמנו הם, מוכנים ומסורים הם בידנו כלחם זה שאנו אוכלים שהוא מוכן ומזומן בידנו לאוכלו, משום שכבר סר צלם מעליהם, אך בצלם יתהלך איש, ומ' יום קודם מיתתו מסתלק הצלם שלו וניכר סר צלם ומוכנים למיתה. עוד-יש- לומר כי לחמנו הם, מה המן מוכן ומזומן לפנינו בלי עמל וטורח, כך הם מוכנים ומזומנים ליפול לפנינו בלי עמל וטורח מלחמה, משום דסר צלם מעליהם, כלומר כבר נפל שר שלהם המציל ומגין עליהם.

ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים וכבוד ה' נראה באהל מועד אל כל בני ישראל ויאמר ה' אל משה עד אנה ינאצני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי בכל האותות אשר עשיתי בקרבו, אכנו בדבר ואורישנו ואעשה אותך לגוי גדול ועצום ממנו. ויאמר משה אל ה' ואמרו אל יושב הארץ הזאת. והמתה את העם הזה כאיש אחד וכו' מבלתי יכולת ה' וכו' ועתה יגדל נא כח ה' וכו' ה' ארך אפים וכו' סלח נא לעון העם הזה ויאמר ה' סלחתי כדבריך:    הנה רבו הדקדוקים והספקות באלו הפסוקים, וכבר בקצתם נתעוררו בהם המפרשים ז"ל, תבקשם ותמצאם, אך אני לא אלך בדרך זה לעורר הספקות באהבת הקצור וכדי שלא למלאת את היריעה ויכבד הדבר לעין הקורא, אך במה שאני מפרש בהם בס"ד יותרו כלם, וזה אחלי לדבר. ויאמרו לרגום אותם באבנים, רז"ל הביאו הילקוט לרגום אותם באבנים למשה ואהרן, ורש"י ז"ל פירש את יהושע וכלב.

ולע"ד נראה למרגלים, שאף-על-פי שוילונו על משה ועל אהרן כל עדת בני ישראל, אך כששמעו דברי יהושע וכלב חזרו בהם ויאמרו כל העדה הקדושה הם בני ישראל לרגום למרגלים באבנים על דבה רעה שהוציאו על הארץ, וכראות הקב"ה שבני ישראל חזרו בתשובה מהתלונה שעשו על משה ועל אהרן וכבוד ה' נראה באהל מועד אל בני ישראל דוקא. זכו להקביל פני שכינה שנראה להם, ולכן הזכיר כאן בני ישראל. וכיון שבני-ישראל חזרו בהם ולא הערב רב, ויאמר ה' אל משה עד אנה ינאצוני העם הזה, הם ערב רב שמתכנים בשם עם כנודע, ועד אנה לא יאמינו בי בכל האותות אשר עשיתי בקרבו במצרים, כשהיו עדיין בחברת המצריים שהיו שותים דם ויסוד המים שבהם גם נהפך לדם כאמרם חז"ל שהיו רוקקים דם ויסוד העפר שבהם גם נהפך לכנים כמבואר אצלי בחיבור אחר על-םסוק ויהי הכנם באדם ובבהמה, וגם הצפרדע היו מרקדין בתוך מעיהם כאמרם חז"ל ונמצא ששמתי האותות בקרבו ממש, ולמה עדיין אין מאמינים בי שביכולתי לכלותם, לכן עתה בפעם הזאת אכנו בדבר, דבר הממית מיד מבקר לערב יוכתו ואורישנו מן העולם שלא ישאר מהם שורש ולא ענף ובהמית להם ואעשה אותך לגוי גדול ועצום משום שכיון שאתה גרמת ביציאתם ממצרים כאמרם חז"ל שמשה רבינו ע"ה קיבלם והם שהחטיאו לישראל בעגל ובמתאוננים, אין אתה גדול בעיני ישראל כיון שגרמת להם מכשול שתמיד הם נלקים בעבורם, וגם אין לך פנים להתעצם בפניהם כי אין לך פנים, אך בהמית להם ואעשה אותך לגוי גדול בעיני בני ישראל ועצום, שמכאן והלאה תוכל להתעצם עליהם, וכל זה ימשך ממנו מהערב רב, אך בהמית להם יסתלק הסיבה מסתלק המסובב.

ויאמר משה אל ה' וכו' כיון שהחרון אף היה על ערב רב ולא על ישראל, לכן לא בא לפניו בתפלה כמו במעשה העגל אלא בא באמירה בלבד, לערוך דברים לפניו שאין ראוי לכלותם בעבור החילול השם הנולד מזה, ואמר ושמעו מצרים כי העלית בכחך את העם הזה, הם ערב רב, דבשלמא ישראל לא הוצרך כוח להוציאם כי ראוים היו בניך בני בחוניך אברהם יצחק ויעקב, אך לאלו שלא היו ראוים והדין נותן שלא להוציאם מקרבו של מצרים, כי כלם רשעים היו, הוצרכה לעשות כוח להוציאם באופן שעל-מנת שהיו רשעים הוצאת אותם. ובהיות כן אם אתה מכלה אותם, ואמרו המצרים על ידי שליח או על-ידי כתב אל יושב הארץ הזאת שתרו שם המרגלים, דהיינו כנען שאף-על-פי שהיו רשעים הוצאת אותם וגם יושב הארץ ההיא שהם הכנעניים כבר שמעו כי אתה ה' היית בקרב העם הזה, הם הערב רב וגם זכית להם אשר עין בעין נראה אתה ה' להם במתן תורה כשם שנראת לישראל ועננך עומד עליהם לסכך עליהם לצל להם לבל יכם שרב ושמש. ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם יומם ובעמוד אש לילה כאשר נהגת עם ישראל. והמתה את העם הזה, כלומר את אתה ממית עכשיו את העם הזה על שמחטיאים לישראל וגורמים להם רעה כאיש אחד שהרגתי אני במצרים, היינו המצרי על שהיה מכה איש עברי, שנמצא שהרגתי אותו לתועלת ישראל, וגם אתה והמתה את העם הזה לתועלת ישראל, כאותו איש אחד שהרגתי אני, לא יתלו השומעין שבעבור תועלת ישראל הרגת אותם, משום ששמעו את שמעך לאמר על-ידי אמירת המצריים לכל האומות שעל-מנת רשעים הוצאת אותם ויאמרו מבלתי יכולת ה' שאין ביכלתו לכבוש את כעסו עד להביא את העם הזה את הארץ אשר נשבע להם לישראל, ומשום זה וישחטם במדבר, ויש חילול בדבר, משום דנקראת גבור על שבחך לכבוש את כעסך ועתה יגדל נא כח ה', שאף-על-פי שחייבים כליה לכבוש את כעסך, דזהו כחך הגדול כאשר דברת לאמר ה' ארך אפים כאמרם חז"ל שאמר הקב"ה למשה כשעלה למרום כשישראל מזכירים י"ג מידות אני מרחם וכו', וזהו אומרו כאשר דברת לאמר, שדברת לי לאמר לישראל שיזכירו ה' ארך אפים ורב חסד נושא עון ועובר על פשע וכו' שכל זה עדות על כחך שאת כובש את כעסך וסולח, לכן סלח נא לעון העם הזה, הם ערב רב בגודל חסדך וכאשר נשאת לעם הזה בכמה חטאים שתניאו ממצרים ועד הנה, ויאמר ה' סלחתי כדבריך, שאמרת שנולד חילול השם אם אני ממיתם. והותר בהמשך זה כל הדיוקים הנופלים באלו הפסוקים, ודע שאם לא תרגיש קודם בדיוקים שיש לדקדק בהם, תהיה הקריאה לך כאוכל אגוזים בקליפתם שהאוכלם אינו טועם האוכל שבתוכו.

ונחזור להמשך הכתובים, אמר ליה הקב"ה סלחתי כדבריך, כדי שלא יהי' חילול השם בדבר, אבל ואולם חי אני לעולם וימלא כבוד ה' את כל הארץ, כלומר אני חי וקיים לעולם והמתין עד זמן שיכלו המוצאים חילול השם ואחר-כך אני פורע מהרשעים האלו, או אני מוליכם לקצוי ארץ שלא ישמעו מאיבודם וכשם שאני ממלא את כל הארץ, שעולם שלי הוא כי כל האנשים הרואים את כבודי, כלומר כי כל האנשים אשר חטאו לי, הם אשר ראן את כבודי ואת אותתי אשר עשיתי במצרים ובמדבר, ועל כל זה וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי, לכן אני בכעס הגדול הזה עליהם שלא למחול להם מחילה גמורה, אך לשעה משום חילול השם ולפרוע מהם אחר-כך.

אם יראו את הארץ, כלומר אם יש מציאות שיראו את הארץ, יהי' אותם האנשים אשר נשבעתי לאבותם שהם ישראל, אבל וכל מנאצי שהם הערב רב, ומלת כל לרבות גם למרגלים עצמן, אף-על-פי שהם מישראל לא יראוה. ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו, ידוע כשאדם הולך לעשות איזה מצוה, רוח אחרת בא לקטרגו ולעכבו, ומי שהוא גבור ביראת השם גובר עליו ושוברו, ולזה-אמר אף-על-פי שהיתה רוח אחרת עמו להחטיאו, ועם-כל-זה וימלא אחרי, מה שלא עשו שאר המרגלים, לכן והביאותיו את הארץ אשר בא שמה וזרעו יורישנה.

וברקי רבי אליעזר, כשאמר משה רבינו ע"ה סלח נא לעון העם הזה, היה עת רצון ואילו אמר אז, סלח נא לעונותיהם עד סוף כל הדורות היה עושה, שנאמר בעת רצון עיניתיך, אמר הקב"ה הרי כדבריך אעשה, סלחתי כדבריך ע"כ.

דקשה מאי עת רצון היה שאמר לכלותם ואעשה אותך לגוי גדול וגיזם עליהם בדברים. והר' בעל לב אריה ז"ל פירש בסוף סדר זה, שהואיל שהפליג לדבר עליהם הטיל כעסו בדיבור אז נח רוגזו, והי' אחר-כך עת רצון לפניו יתברך שמו, וכמו שפירש מהר"ם אלשיך ז"ל על-פסוק וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו, בעבור שהפליג לדבר הטיל כעסו בדיבור, והי' אחר-כך עת רצון שהי' יכול לסלוח לישראל עד סוף כל הדורות, אם הי' משה רבינו מבקש עליהם כך, עכ"ל.

ויש להקשות, ולמה באמת שתק משה רבינו ולא שאל על זאת. ונראה דסבר, אם אני שואל כך והקב"ה סולח להם עד סוף כל הדורות אין מציאות של גליות והיו נאבדים כל ניצוצי הקדושה שנפלו בשבירת הכלים בין הקליפות, שעל ידי פיזור ישראל בגליות מתקבצים, וכדברי רז"ל מסכת פסחים לא פיזר הקב"ה לישראל בין הגוים אלא כדי שיתקבצו עמהם גרים וכו', הם ניצוצי קדושה ובגלות מצרים נושיע משה ר"ב ניצוצי קדושה, וזהו סוד ר"ב לך, כמו שכתבו המקובלים ז"ל, ושאר ניצוצות שנפלו בשאר ארצות מתקבצים על ידי גלותם של ישראל שם כנודע, ולכן לא שאל שימחול להם עד סוף כל הדורות, כיון שידע שר"ב ניצוצות הוציא הוא בעצמו והשאר נשארו מפוזרים ויצאו ישראל בגלות לקבצם כי כך רצונו יתברך.

עוד יש-לומר לא שאל שימחול עד סוף כל הדורות, לכבודו שך מקום שאם יתגלה להם הדבר שמחל להם עד סוף כל הדורות, יהיו חוטאים ומכעיסים תמיד באומרם כבר מחולים אנו, ואם לא יתגלה להם הדבר בראותם שחוטאים, ועם-כל-זה אינו מגיע להם מהעונש על שכבר מחל להם, היו באים ח"ו לידי כפירה לומר אין משגיח בתחתונים לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, לכן שתק ולא שאל.

אך לענין הקושיא, דאיך הי' עת רצון כיון שאמר לכלותם מן העולם, נראה דכיון שישראל חזרו בהם ממה שעשו תלונה על משה ואהרן ובקשו לרגום למרגלים באבנים, ונראה להם כבוד ה' וכל כעסו של הקב"ה לא הי' אלא על ערב רב בלבד, כמו שפרשתי לעיל בהמשך הפסוקים, אם-כן אין עת רצון גדול מזה, שהיו כל ישראל באותה שעה בעלי תשובה ותחינת משה סלח נא לעם הזה, לא היה אלא על ערב רב ולכן אם הי' שואל שימחול להם עד סוף כל הדורות הי' סולח לישראל.

עד מתי לעדה הרעה הזאת אשר המה מלינים עלי את תלונות בני ישראל אשר המה מלינים עלי שמעתי:    ראוי להבין מאי מלינים עלי את תלונות בני ישראל, ועוד למה חזר לומר אשר המה מלינים עלי.

אמנם בהיות שכל התלונות שהיו במדבר היו מהערב רב ובעבורם היו חוטאים ישראל ונענשים, דבשלמא אם התחלת התלונה היה מישראל, לא הי' כל-כך מהרעה, כיון שנקראים בנים והבן מתחטא עם אביו, ואם-תאמר שגם הערב רב מתחטא גם-כן עם הקב"ה כיון שבאו תחת כנפיו אינו כן כי-אם שכוונתם להכעיסו. ושיעור הכתוב עד מתי לעדה הרעה הזאת שהם ערב רב שנקראים עדה רעה לפי שישראל נקראו עדה קדושה, אשר המה מלינים עלי כדרך את תלונות בני ישראל שמלינים עלי, דשאני בני ישראל מלינים עלי כבן עם אביו דרך געגועין, ואם-תאמר שגם הערב רב המה מלינים עלי על דרך שמלינים ישראל דרך געגועין כבן עם אביו, שמעתי והבנתי שאינו כן כי-אם כוונתם להכעיסני.

אמור אליהם חי אני נאם ה' אם לא כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם:    קשה מאי כאשר דברתם באזני. ונראה לפרש עם מה שפירש בעל תולדות יצחק ז"ל על-םסוק ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה', שהתלונה היה שאמרו הקב"ה אינו שומע כביכול כמו החרש שאזניו סתומות, וזהו שאמרו רע באזני ה' ח"ו חולי וסיתום יש באזני ה' שאינו שומע והקב"ה שמע אבל הי' לרעתם, זהו שאמר וישמע ה' ויחר אפו עכ"ל. והתם הערב רב היו המתאוננים דכתיב ויהי העם כמתאוננים, דעם הוא הערב רב וגם כאן במרגלים המה עושי התלונה כמדובר, לזה אמר חי אני נאם ה', אם לא כאשר דברתם באזני, כלומר כאשר דברתם במאוננים בענין אזני שאמרתם רע באזני ה', שאזני סתומות ואיני שומע ח"ו, כן אעשה לכם שבמדבר הזה יפלו פגריכם ותהיו צועקים אלי להושיע אתכם ואיני שומע אתכם, ונכון.

במדבר הזה יפלו פגריכם וכל פקודיכם לכל מספרכם מבן עשרים שנה ומעלה אשר הלינותם עלי. אם אתם תבאו אל הארץ אשר נשאתי את ידי לשכן אתכם בה כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון:    נראה לפרש בכוונת אלו הפסוקים, שאמר הקב"ה במדבר הזה יפלו פגריכם ומוכרח להיות כן, משום שאם אתם תבאו אל הארץ אשר נשאתי את ידי לשכן אתכם בה, נפיק חורבא מזה שיאמרו העולם והי' כצדיק כרשע, והוא שיאמרו כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון שלא חטאו באו לארץ גם העדה הרעה שחטאו נכנסו גם-כן ומה הפסידו, לכן מוכרח שאעפ"י שנשאתי את ידי לשכן אתכם, להתיר על שבועתי עכשיו שחטאתם ולהפיל אתכם במדבר כדי שלא יאמרו והי' כצדיק כרשע.

וטפכם אשר אמרתם לבז יהי' ובניכם וכו' והבאתי אותם וידעו את הארץ אשר מאסתם בה:    קשה מאי וידעו, דהיל"ל ויראו את הארץ. אמנם הכוונה בהיות שהם אמרו ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב נשינו וטפינו לבז יהיו, כלומר לנו הורגים בחרב ולנשינו וטפינו יקחו למשכב שיבוזו להם לנשים שם בארץ, לכן בא הגזירה שכן יהי' כאשר אמרו שיקחו נשיהם למשכב, וכיצד שימותו הם במדבר ונשיהם וטפם יבאו אל הארץ וינשאו לאנשים אחרים, ושיעור הכתוב וטפיכם אשר אמרתם לבז יהי' שיבוזו אותם למשכב כך יהי', וכיצד שהבאתי אותם וידעו את הארץ, מלשון וידע אדם את חוה אשתו, כי שם בארץ יהי' ידעה מהן כמדובר, יען אשר מאסתם בה, וקודם בואם אל הארץ ופגריכם אתם יפלו במדבר הזה.

ופגריכם אתם יפלו במדבר הזה ובניכם יהיו רעים במדבר ארבעים שנה ונשאו את זנותכם עד תם פגריכם במדבר כמספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום יום לשנה יום לשנה תשאו את עונותיכם ארבעים שנה וידעתם את תנועתי אני ה' דברתי אם לא זאת אעשה לכל העדה הרעה הזאת הנועדים עלי. במדבר הזה יתמו ושם ימותו:    קשה מאי פגריכם אתם, היל"ל ופגריכם יפלו, ועוד מאי ופגריכם. גם להבין כוונת אומרו עד תם פגריכם במדבר, דהיל"ל עד שימותו כלם במדבר, עוד להבין אומרו תשאו את עונותיכם ארבעים שנה. עוד קשה אומרו אם לא זאת אעשה, דהיל"ל זאת אעשה.

ועם מה שאפרש בס"ד, יותרו דקדוקים אחרים. ונראה בדברי רז"ל רשעים בחייהם קרויים מתים, ואלו כיון שחטאו נעשו כפגרים מתים בעצם וחיים במקרה, ומה גם שנקנסה עליהם מיתה, עוד לרז"ל כל אחד ואחד היו חופרים קבריהם במדבר ושוכבים להם ובבקר הכרוז יוצא שיבדלו החיים מן המתים, ונמצא שהם בעצמם היו נופלים למות, ושיעור הכתוב ופגריכם שכבר מחיים הם פגרים משום שחטאתם ונקנסה עליכם מיתה, אתם בעצמכם יפלו במדבר הזה, שיהיו חופרים קבריהם ונופלים בתוכם כמדובר. ובניכם יהיו רעים במדבר ארבעים שנה עד תם פגריכם במדבר, שבהיות שכל זמן שאין הבשר כלה יש צער למת כדברי רז"ל על-פסוק אך בשרו עליו יכאב וכו' והעונש שיגיע לכם שלא יכלה גופיכם עד ארבעים שנה, וזהו יהיו רעים במדבר ארבעים שנה, דזהו שיעור עד תם פגריכם, כדי שתצטערו מ' שנה בארץ, מ' שנה כמספר הימים אשר תרתם את הארץ, מ' יום יום לשנה יום לשנה, כנגד יום אחד שנה אחד, באופן שתשאו את עונותיכם מ' שנה על-ידי עונש זה, ואחר כך תזכו לעולם הבא. וזהו משום שאני ה' מרחם עליכם על שעמדתם בסיני וקבלתם תורה, וזהו אני ה' דברתי אם לא זאת, כלומר אם לא הי' זאת התורה שקבלו, אעשה לכל העדה הזאת הנועדים עלי, במדבר הזה יתמו בעולם-הזה ושם ימותו לעולם-הבא, אבל מה אעשה שהיו מקבלי תורה וכיון שכבר עמדו בסיני, אני מביאם לעולם-הבא אחר קבלת עונשם שיצטערו בקבריהם מ' שנה, בלי כילוי הבשר כמדובר.

והאנשים אשר שלח משה לתור את הארץ וישבו וילינו עליו את כל העדה להוציא דבה על הארץ. וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה במגפה לפני ה'. ויהושע בן נון וכלב בן יפנה חיו מן האנשים ההם ההולכים לתור את הארץ:    יש לדקדק מאי וישובו וילינו, ועוד קשה אומרו שיהושע וכלב חיו, דכיון שלא מתו ודאי שחיו, ועוד מאי במגפה לפני ה'. ונראה לפרש שהמרגלים אעפ"י ששמעו הגזרות הרעות עם-כל-זה הקשו את עורפם, ומלבד מה שדברו מהרעה על הארץ, וישיבו פעם שנית וילינו עליו את כל העדה, כלומר הסיתו את כל העדה עליו על משה להוציא דבה על הארץ, וכראות הקב"ה גודל רשעותם, איבדם גם מעולם הבא וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ במגפה בעולם-הזה, לפני ה' לעולם-הבא, כאומרם חז"ל הפך מה שהבטיח לכל העדה הרעה, שאעפ"י שחטאו כיון שזכו במעמד הר סיני בקבלת התורה הזכיר מהעונש המגיע להם במיתתם ויזכו לעולם-הבא כמו שהזכרתי לעיל על-פסוק עד תם פגריכם, אך יהושע וכלב חיו מן האנשים האלה, כלומר נטלו חלקם בגן-עדן, ונמצא שנמשך להם חיות על חיותם לעולם-הבא שנטלו חלקם של המרגלים כאמרם חז"ל זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן-עדן, וזהו חיו מן האנשים האלה, למה משום שההולכים לתור את הארץ, כלומר היו הולכים תמיד בדיבה שהוציאו לתור את הארץ כמדובר וישובו וילינו.

או-אפשר ההולכים לתור את הארץ, חוזר ליהושע וכלב, שהטעם שנטלו חלק המרגלים בגן-עדן, משום שהמרגלים הלכו לחפור את הארץ, לשון חרפה שהיו מכוונים לבושתה של ארץ-ישראל, ויהושע וכלב היו מההולכים לתור את הארץ ולא לחפור את הארץ. גם לבי אומר לי, שאומרו יהושע בן נון וכלב בן יפנה חיו מן האנשים ההם, שליהושע וכלב לא הי' להם חיים ארוכים ובעבור שלא הוציאו דבה רעה מארץ-ישראל שנקראת ארץ החיים, מדה-כנגד-מדה ניתוסף על ימיהם הימים שנתקצרו מהמרגלים שמתו קודם זמנם על חטאתם, ושיעור הכתוב ויהושע בן נון וכלב בן יפנה חיו, כלומר מה שחיו הרבה, היה מחיי האנשים ההם של המרגלים, והטעם משום שהיו מההולכים לתור את הארץ ולא לחפור כמרגלים שהיו מכוונים לחרפת הארץ כמדובר.

וזיכני השם שראיתי בספר שפתי כהן זצ"ל ומצאתי כדברי אך באופן אחר וז"ל, חיו מן האנשים ההם הולכים, שהלכו מבעי לי' שכבר מתו, אלא סוד הענין הוא שיהושע אין לו חיים שהוא נער והוא בן ארבעים שנה וקורא אותו נער שהי' במדריגת הנער מטטרו"ן, ולית שם חיים כלל, לזה לא ימיש מתוך האהל, מתוך דייקא כי רגלי' יורדות מות, לזה הי' שמו הושע, כמו הושע ה' את עמך, כן הושע אין לו חיים, ולזה התפלל עליו משה י"ה יושיעך, שהוא שם הרחמים ושלחו ליקח חיים מבאר שבע בזכות האבות וניתוספו לו ע' שנה שמת בן מאה ועשר שנים. וכן כלב לא הי' אלא בן חצרון וכו', בן יפנה בן שפנה מעצת מרגלים, כאמרם חז"ל ולמה הלך עמהם, מאחר שידע שהם הולכים בעצה רעה, אלא הלך ליקח לו חיים וכן כלב בן יפנה עם ג' מלות בגימטריא ליקח לו חיים, אם-כן חיו מן האנשים ההולכים לתור, מעת שהיו הולכים לתור לקחו חיים וסר צלם מעליהם, ובא לכלב ויהושע, וכן אמר ועתה הנ החיה אותי ה' כאשר דבר, עכ"ל.

וישכימו בבקר ויעלו את ראש ההר לאמר הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' כי חטאנו ויאמר משה למה זה אתם עברים את פי ה' והיא לא תצלח:    יש לדקדק מאי לאמר הננו, עוד להבין אומרו אשר אמר ה' כי חטאנו, ועוד להבין דברי משה למה אתם עוברים את פי ה', דאיך היו עוברים עם זה פי ה', גם להבין והיא לא תצלח.

אמנם בהיות שבעל תשובה כנולד דמי, וגם עבירות שבין אדם למקום מיד מתכפר, לזה בראותם הגזרה שנגזר עליהם על אומרם שלא יכולים לעלות לארץ, לעשות תשובה על זאת ויעלו אל ראש ההר לעלות לארץ, ועליה זאת לאמר הננו בעליה זאת בריה חדשה, ובזה ועלינו באמת אל המקום משום אשר אמר ה' כי חטאנו, החטא שלנו הי' בין אדם למקום, שהוא אמר טובה הארץ ולא האמינו בדברו, כיון שהיא עבירה בין אדם למקום, בנקל היא התשובה, ויאמר משה למה אתם עוברים, במה שאתם אומרים את פי ה' מריתם ולא חטאתם בין אדם לחבירו, וזהו שקר שגם בין אדם לחבירו חטאתם, שגרמתם להם למות במדבר, והיא לא תצלח, כלומר על-ידי עבירה ההיא לא תצלח.

עוד יש-לומר כדברי רז"ל, שעיכבם הקב"ה במדבר מ' שנה כדי שישתרש התורה בגופם, שאם יכנסו לארץ יתעסק כל אחד בזיתו וכרמו והתורה משתכחת וכו', לזה אמר משה להם כשהפצירו לעלות לארץ, למה זה אתם עוברים את פי ה', למה בעליה זו אתם עוברים מן העולם, את פי ה' שהיא התורה, שאם נכנסים עתה לארץ, והיא לא תצלח שהיא התורה שלא תצליחו משום שעדיין לא נשתרש התורה.

אל תעלו כי אין ה' בקרבכם ולא תנגפו לפני אויביכם כי העמלקי והכנעני שם לפניכם ונפלתם בחרב כי על כן שבתם מאחרי ה' ולא יהי' ה' עמכם ויעפלו לעלות אל ראש ההר וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה וירד העמלקי ויכום ויכתום עד חרמה:    הנראה בהמשך אלו הפסוקים, דכיון שעלו להר, לעלות לארץ-ישראל ואמר להם משה למה אתם עוברים את פי ה' והיא לא תצלח, חשש משה שאפשר שכראות עצמם אבודים יפרקו מעליהם עול שמים לאמר נהי' כגוים להלוך עמהם להיות לעם אחד, ובזה לא ישלטו בנו להורגנו, לזה אמר אל תעלו באומרכם כי אין ה' בקרבכם, מכאן והלאה שאתם פורקים מעליכם ומקרביכם את ה' אלהיכם, באומרם שעל-ידי-כן ולא תנגפו לפני אויבכם, כיון שאתם כמותם, דעו כי העמלקי והכנעני שם לפניכם, ונפלתם בחרב אעפ"י כי על-כן שבתם מאחרי ה' ולא יהי' ה' עמכם, כדי שלא לנפול בחרבם, דעו שונפלתם בחרב והם כשמוע כן, ויעפלו לעלות ההרה, אעפ"י שארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה לראות אם אמת מה שדבר להם, וירד העמלקי והכנעני היושב בהר ההוא ויכום ויכתום עד חרמה, ואז ראו שאעפ"י שירצו לפרוק מעליהם עול מלכות שמים להיות כגוים, אין הקב"ה מניחם, אלא שם בלב האומה הדבקים בה, להכותם ומולך עליהם בחימה שפוכה.

ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת:    מהו במדבר, ועוד היל"ל ויראו איש מאי וימצאו.

אמנם הכוונה בהיות הדבר שהיו במדבר, שלא הי' לו צורך מעצים דאוכלי המן היו ולא הי' להם צורך לבשל, זהו התימה שהי' מקושש ומוכרח שמזיד הי', ואם-תאמר שבהסח הדעת הי' מקושש עצים, זה אי-אפשר שהרי וימצאו איש, מצאו שהי' איש חשוב וגדול בישראל כמשפט שם איש בכל מקום, וכל מי שהוא איש גדול הוא מוזהר תמיד, ואין להקשות שבמדבר היו מבשלים, דכתיב או בשלו בפרור, כבר אמרו חז"ל הביאו הילקוט בסדק בהעלותך, ובשלו בפרור, והלא לא ירד בקדרה מעולם, אלא מלמד שמשתנה להם לכל המתבשלים בקדירה עכ"ל. ועל-דרך-זה יהי' אומרו את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו, וגם ציווי לדורות, ואם-כן כיון שלא הי' צורך להיות מקושש עצים, אמרו ודאי מזיד הוא, לכן ויקריבו אותו המוצאים אל משה, וגם אמר וימצאו איש, דמשמע שהי' מקושש בהיחבא באופן שידע שהי' אסור.

ויציאו אתו כל העדה אל מחוץ למחנה וירגמו אתו באבנים וימת כאשר צוה ה' אל משה:    קשה דהיל"ל וירגמו אותו באבנים כאשר צוה ה' אל משה וימות, משום שהציווי היה על הרגימה, ונראה בדברי רז"ל מקושש זה צלפחד וצדיק הי', לשם-שמים נתכוון, מסר עצמו למיתה כדי שידעו ישראל חומרת שבת וכו', והקב"ה עשה רצונו וציוה שירגמו אותו, כדי שילמדו ישראל ולא יבאו לחלל שבת וכפי-זה אעפ"י שמת ברגימה ויציאת נשמתו הי' בנשיקה, ולרמוז לזה סמך וימות לכאשר צוה ה' אל משה, כלומר מת על-דרך שמת משה-רבינו ע"ה בנשיקה כאשר צוה ה' אל משה שיהי' מיתתו, כן וימות המקושש, דצדיק גמור הי' כמדובר מחז"ל, וכן כל הצדיקים מתים בנשיקה כדחז"ל, עוד יש לומר שבא לרמוז שקיבל המיתה באהבה רבה, כיון שכך צוה ה' אל משה, ולזה סמיך וימות כאשר צוה ה' אל משה.

סמך מגדף למקושש, לומר שהמחלל שבת כאילו הוא מגדף ומחרף, לפי ששבת מורה על חידוש העולם ושהקב"ה הוא הבורא ומבלעדיו אין אלהים, ונמצא המחלל שבת כופר בזה והרי הוא כמחרף ומגדף.

דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת. והי' לכם לציצית וראיתם אותו וכו':    קשה דהיל"ל ונתנו על ציצית הכנף וראיתם אותו וכו'. קשה דהיל"ל ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת וראיתם אותו, למה חזר לומר והי' לכם לציצית.

אמנם נראה לפרש ציצית מלשון ויוצא פרח ויצץ ציץ, וידוע שכל פרח וציץ, נפשו של אדם מחמדתם לראותם, משום שנהנה מראייתם ומחומד הראייה בהם, לכן אמר הקב"ה ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת, אך זאת הציצית, והי' לכם לציצית, כלומר יהי' לכם לציץ ולפרח, וכיון שחשוב בעיניכם כציץ וראיתם אותו, כאדם החומד להתמיד בראיית הפרח והציץ וכיון שאתם שוקעים הראייה בו אתם מרויחין שני דברים, שוזכרתם את כל מצות ה' הרמוזות במספר ציצית כנודע, וגם ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, שכיון שאתם מתמידים הראיה בציצית, אין אתם באים לתור בעיניכם בעריות, כיון שאתם עסוקים בראיית הציצית ונכון.

(חגיגה, מ"ג) פרק ד' תניא אידך וראיתם אותו וזכרתם, ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת הסמוכה לה, ואי זו, זו מצות כלאים דכתיב לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו גדילים תעשה לך. תניא אידך וראיתם אותו, כיון שנתחייב אדם במצוה זו נתחייב במצות כלם}} פירש רש"י ז"ל, כיון שנתחייב במצוה זו, שהאיר היום נתחייב בכל המצוות דרוב מצות נוהגות ביום ע"כ.

ולענ"ד נראה, נאמר ענין אחד, ונקדים לדקדק אומרו דעם מצוה זו יזכור מצוה אחרת דהיינו שעטנז, דמה בא ללמדנו, ובחיבור אחר הארכתי בזה, אך נראה עוד לומר בהקדמה, הביאה בעל עמודיה שבעה מהאר"י זלה"ה, וזהו כוללות הדברים שענין השעטנז בציצית הי' לברר ולטהר כל ערבובייא וכל סיג וחלאה שבישראל עיין שם באורך. הנה ידוע שאדם שמכיר בעצמו שיש בו פיסול ובאבותיו מונע עצמו מקיום המצות באומרו מה אני מועיל בזה ומה חשיבות יהי' לי לפני המקום, כיון שאני טבוע בטיט הפסולים, דבטענה זו מונעו יצרו מלקיים המצות ומה גם שהוא בעצמו מתבייש פן יאמרו לו, מי שהוא פסול מתעסק במצות. אך המקיים מצות ציצית שיש בו כלאים זוכר מצוה אחרת שהוא כלאים, כלומר זוכר טעם הכלאים, שהוא לטהר כל סיג וחלאה ופיסול, ועל זה בא התניא אידך, כיון שנתתי' במצוה זו ורואה טעם השעטנז, רואה שנטהר ובזה מתחייב בכל המצות, דכיון שנטהר יש לו פנים לקיימם, כי אין לו מציקים כי מענה בפיו לומר כשר אני.

עוד יש לפרש במעשה אותו תלמיד שהלך אצל הזונה ונתנו הציצית על פניו ופירש, ומבואר אצלי שנזכר מסוד שעטנז שבציצית והגיד לזונה וכשומעה כן נתגיירה שראתה שבציצית שהיתה לה תקוה ובמקומו הארכתי, אמנם לנידון דידן כראות האדם מצות ציצית זוכר ממצוה אחרת שהוא שעטנז ויוצא מזה שפורש מזונה, באומרו עם לערבב שעטנז בלבוש אסור לערבב ולעשות שעטנז, זרע של קדושה בטומאה לא כל-שכן ופורש.

ילקוט ויהס כלב, שהסיתם בדברים, פתח יהושע וקא משתעי, אמרו לי' דיש קטיעא ימלל ע"כ. יש פירוש שם וז"ל, להכי קראו לי' דיש קטיעא לפי שמשה קראו יהושע, כלומר ראש שמו קטוע, לפי שהיו"ד אות קטוע הוא עכ"ל. ונראה דכוונת פירוש זה כדברי רז"ל עולם-הבא נברא ביו"ד לפי שהצדיקים מועטים וכפופים כיו"ד, ידוע שהצדיק העולם-הזה להם דרך העברה, דאין עושים עיקר מעולם-הזה, לזה אמרו מי שראש שמו יו"ד שהיא אות קטיעא הרומזת שהצדיקים קטועים בעולם-הזה, משום דאין עושים עיקר ממנו ימלל, והלא אינו נאמן משום שהכל נראה לו מותרות ומבהיל כל הדברים והכל נקל בעיניו.

(ערכין לב, ה) פרק ח' מוקי קרא דויעשו בני הגולה סוכות וישבו בסוכות, דהיינו דעזרא בעא רחמי איצר דע"ז ובטלה ואגין עלייהו בסוכה וכו' וקאמר בתר הכי, דמה שאמר הכתוב כי לא עשו כן בימי יהושע בן נון והכא כתיב ישוע, משום דלא בעא רחמי איצר דע"ז. וקשה ולמה בעבור שלא ביקש לעקור יצר דע"ז חיסר ממנו אות ה"א יותר מאות אחרת משמו. ונראה דכיון שלא עקר יצר דע"ז להגן עליהם בסוכה, מדה-כנגד-מדה חיסר ממנו אות ה"א, שאות ה"א במלכות שנקראת סוכת דוד.

עוד נראה דמשה לא עקר יצר דע"ז משום שלא הי' לו עזר דארץ-שראל, מה שלא הי' יהושע שהי' לו עזר מארץ-ישראל שנכנס בתוכו כנזכר שם בערכין וכו' ולכן מדה-כנגד-מדה חיסר ממנו אות ה"א, משום שארץ-ישראל היא במלכות שהיא בחינת ה"א כנודע. וטעם שזכות ארץ ישראל יכול להיבטל ע"ז משום ששם אבן השתיה, שמשם הושתת העולם והיא עדות שהוא אל הוא היוצר הוא הבורא, וממילא שהע"ז הכל המה מעשי תעתועים, וזהו הטעם כשעבדו ישראל ע"ז הקיאם הארץ לחוץ, דכיון שבארץ ישראל אבן השתיה המעיד על הבריאה וזהו עדות שאין אלוה מבלעדי ה', אם-כן איך מצאו מקום לעבוד ע"ז, בדין הוא שידחו לחוץ.

עוד נראה דחיסר מיהושע אות ה"א ולא אות אחר דהיינו אות יו"ד, יהי' שמו הושע משום כבודו של משה שהוסיף לו היו"ד כדי שלא יתבטל מה שעשה. עוד יתכן לומר שאות יו"ד נעקרה משרה וצעקה עד שהושם בשמו של יהושע כאמרם רז"ל, לכן לא חיסר אותה כיון שניתנה בשם זכר למעלה כנזכר שם, ובהיות כן אין ראוי להסירה, דמן השמים כשנותנין מעלה הוא לעולם, לכן חיסר ה"א ולא היו"ד.

תם.