פתיחת התפריט הראשי

כתיב לעיל ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחקת התועבות וכו' ולא תטמאו בהם וכו' וסמיך קדושים תהיו וכו', לומר אם תעשו משמרת למשמרתי, שהם הגדרים והסייגים לבלתי הכשל עשות מחקת התועבות אשר נעשו לפניכם, מבטיח אני לכם שלא תטמאו בהם, וגם הגדרים מביאים לכם דקדושים תהיו, שתקנו מדרגת הקדושה משום כי קדוש אני ה' אלהיכם המסייע אתכם, כיון שאתם המתחילין, וכדרז"ל בא לטהר מסייעים אותו.


קדושים תהיו וכו' איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו:   

הכוונה אמר הקב"ה קדושים תהיו, ואם תאמרו איך אדם יכול להיות קדוש, דאפשר יאמר לו אביו תטמא כדי לקיים דברו צריך שיטמא, לזה אמר איש אמו ואביו תיראו, יכול אמר לו אביו תטמא או שאמר לו אל תחזיר יכול ישמע לו, ת"ל איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו, כלכם חייבים בכבודי וכו', באופן שיכולים אתם להיות קדושים דאפילו לאב אין לשמוע לו, אם אמר לו הטמא.


איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו אל פנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם אני ה' אלהיכם:   

הכוונה כדי שהבן יהיה מורא אביו עליו צריך להמתין להולידו בשבת, וזהו ואת שבתותי תשמרו, מלשון ואביו שמר את הדבר, וכדרז"ל עונת ת"ח מלילי שבת ללילי שבת, עוד תנאי אחר שבשעת הזיווג אל תפנו אל האללים שהם מחשבות פגומות משום שהולד נוצר כפי המחשבה כנודע, וכיון שאתם מקדשים עצמיכם בשעת המעשה אז אלהי מסכה לא תעשו לכם, שהם בנים רשעים שנקראים אלהי מסכה על דרך אומרם חז"ל כל המעמיד דיין שאינו הגון כאילו נוטע אשירה וכו', משום כשאתם מקדשים בשעת תשמיש כמדובר, אני ה' אלהיכם המסייע עמכם להיות שותף עמכם ולקדש הולד להיות צדיק ויהיה בו יראת אב ואם, גם יש לומר רמז אחד איש אמו ואביו תיראו, זהו אזהרה לבן ואזהרה לאבות, כדי שיצאו הבנים יראי שמים, שואת שבתותי תשמרו, שימתינו מליל שבת ללילי שבת כדפרשית, אך אינו מועיל שבת בלבד כדי שיצא הולד הגון אלא שגם בשעת מעשה אל תפנו אל האללים, אל תביטו בצורות המצויירות בכותל או בסדין, כי הולד נוצר כפי הצורה שרואה באותה שעה כמעשה מלכה שילדה כושי אעפ"י שהיא היתה לבנה בעבור שראתה צורה כושית באותה שעה, כדאיתא במדרש וכיון שאתם נזהרים בזה, אלהי מסכה לא תעשו לכם, שהוא הולד היוצא באותה צורה ממש וחטאתכם רבה אם בשעת מעשה אתם פונים צורת אללים, כי אני ה' אלהיכם, מטריחים אותי לצייר הולד כאותה צורה, לא כן אם אתם ממתינים עד ליל שבת וגם אין אתם פונים לאללים, הם הצורות כדפרשית, שאז הבנים מהוגנים זובחים את יצרם, וזהו דסמיך וכי תזבחו זבח שלמים, כלומר וכי תזבחו את יצרכם יחשב זבח שלמים לה', כיון שלרצונכם ומבחירתכם תזבחהו.


עוד נראה בפסוק קדושים תהיו וכו':   

כלומר כשאתם תהיו קדושים אז מתפרסם בעיני העמים כי קדוש אני משום שאומרים ה' אלהיכם קדוש הוא, כיון שאתם קדושים משום שהענף יונק מהשורש ואתם הענפים והוא יתברך השורש כי הוא אלהיכם, והוא על דרך אחז"ל הביאו ילקוט ישעיה על פסוק אתם עדי נאם ה', אמר הקב"ה לישראל אם אתם מעידים עלי שאני אלוה אני אלוה, ואם אין אתם מעידים עלי שאני אלוה כביכול אין אני אלוה ע"כ, והמאמר תמוה ולמקובלים ינעם.

ובמדרש אמר רבי יהושע בן לוי מפני מה נסמכה פרשת עריות לפרשת קדושים, אלא ללמדך שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה, ואית לן קריין סגיין אשה זונה וחללה וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב, אלמנה וגרושה וחללה זונה ולא יחלל זרעו כי אני ה' מקדשו, והדין דבר אל כל עדת בני ישראל ע"כ, ראוי להבין אומרו למה נסמכה, דהיכן מקומה דקשיא לו למה נסמכה לפרשת קדושים. עוד להבין איך ולמה העושה גדר ערוה שם נמצא קדושה. ונמצא דהוקשה לבעל המאמר שהיה ראוי לסמוך פרשת עריות אחר פרשת שמיני המדברת באיסור המאכלות, ופירשו חז"ל שכל הדברים שאסר לנו הקב"ה מלאוכלם מלבד שמזיקים לגוף ומזיקים לנפש ומטמטמים את הלב מרבים באדם תאות המשגל, דלכן אומות העולם האוכלם ואיש ואביו ילכו אל הנערה והם זונים אפילו עם בהמה חיה ועוף כדרז"ל מסכת ע"ז גבי ההוא ערבי שלקח אווז ורבעו וחנקו ואכלו וכן בירך בשר שנקב בה ורבעה וכו' ואין מעמידין בהמה בפונדקאות שלהם וכו', ואם כן כיון שהמאכלות אלו הם הגורמים להרבות בעריות היה ראוי לסמוך פרשת עריות אחר פרשת שמיני, לומר הטעם שאסר לך אחמנא מלאכול כל אלו, כדי שלא תבא לעריות, ולזה שואל מפני מה נסמכה פרשת עריות לפרשת קדושים, כי אין כאן מקומה, כי אם אחר פרשת המאכלות. אלא ללמדך שכל מקום שאתה מוצא קדושה אתה מוצא גדר ערוה, כלומר אם היה סומך עריות למאכלות הייתי לומד שהמאכלות מרבים תאות המשגל וגורמים לעריות, ולכן יזהר האדם מלאוכלם כדי שלא יטמא בעריות, ונמצא נשאר האדם במצבו שלא יקרא טמא על שפירש מן העריות ולא נטמא בהן, אבל אינו נלמד משלבד שלא נקרא טמא קונה מעלה שקדוש יתקרי, לכן סמך עריות לקדושים ללמדך שמלבד שלא נקרא טמא קדוש יתקרי, דכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה, אתה מוצא קדושה, כדכתיב אשה זונה וחללה וקדשתו וכו' ובראות האדם המעלה שקונה משתדל יותר להזהיר עצמו מליכשל בעריות ועל למוד שהמאכלים אלו גורמים העריות, משום שמרבים התאוה, אין צורך ללמדך זה מכח הסמיכות, כי כבר נלמד זה ממה שאדם רואה בחוש הראות שאומות העולם האוכלם מרבים בעריות.

והטעם שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה, דע בענין העריות יש מקום לסמא"ל הטמא ולכל רוח הטומאה שהם כת דיליה לשלוט באדם יותר משאר החטאים שאדם חוטא, משום שכל מצוה שאדם עובר בין ממצות עשה או לא תעשה, כיון שעבר פעם אחד ומילא תאותו, מיד חוזר בו ואין נותן דעתו עליה עוד, לא כן בענין העריות, דכל כך שעובר עוד מתאוה, דאבר קטן יש באדם משביעו רעב, ואם כן נותן מקום לטומאה זמן ארוך באופן שמשתרש בו, לא כן כשאדם עושה גדר ערוה שמרעיבו שאז האבר שבע אפילו במותר לו, היינו אשתו בקושי מתקרב אליה, ונמצא מרחיק מקרבו, היצר הרע שנקרא רע טמא בליעל, כדרך שעתיד להיות לעתיד לבא, שיסיר הקב"ה את לב האבן ולא יצטרך כי אם לעשות בשר, כאחז"ל ואז ישראל נקראים השם קדושים וכדרז"ל עתידין מלאכים שאומרים לפניהם קדוש וזה אשר מעכשיו הרחיקו מקרבו, ואין לו כי אם לעשות בשר בלבד, ראוי שמעתה קדוש יתקרי כלעתיד כמדובר. עוד טעם אחר, העריות נפשו של אדם מחמדתם, וכיון שכן קשה לאדם לפרוש עצמו מהן ומצטער הרבה עד שממרק גופו וכל זמן שגופו מתמרק עושה מקום לקדושה שיכנס, כי היא מבקשת גוף חלש במיעוט הליחות לנוח שם, ולכן כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה שם אתה מוצא קדושה, דכיון שאדם עושה גדר לערוה הוא על ידי שמתמרק והמירוק מביאו לחולשה והחולשה לשלא יתאוה לשאר החטאים גם כן, ונעשה כמלאכים שנקראים קדושים. עוד יש לפרש, הטעם שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה, משום שהנואף עובר על עשרת הדברות כאחז"ל קראהו משם, ונמצא כשיש גדר ערוה שם יש קדושה, משום שאינו בא לעבור על כל עשרת הדברות שכלולים שם כל המצות, ואין קדושה למעלה מזו, שבא לקיים כל המצות כיון שאינו עובר עליהן.


ובענין הפסוק יש לפרש עוד, קדושים תהיו איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו אל תפנו אל האללים וכו':   

בדרז"ל הממזר אינו יכול לכבד אביו כי אינו מכיר אותו, גם בא לחלל שבת במקדש, בסוברם שהוא בן כהן ואינו כן, ולזה אמר קדושים תהיו, לעשות גדר ערוה, ומזה ימשך שאיש אמו ואביו תיראו, משום שכל אחד מכיר אביו כאמו וגם ימשך כי את שבתותי תשמורו, כי אין חילול שבת ימשך כמדובר, גם ימשך שאל תפנו אל האללים, שכשיש זנות ויוצא ממזר כולם פורשים ממנו, ובראות שאין יכול לבא בקהל, הולך ועובד ע"ז ומה גם שחילול שבת היינו ע"ז, כנודע.


במדרש רבי אבא אמר, משל לבני המדינה שעשו שלשה עטרות למלך, מה עשה המלך הניח בראשו אחד ושנים בראש בניו, כך בכל יום העליונים מכתירים לפני הקב"ה ג' קדושות ואומרים קדוש קדוש קדוש, מה הקב"ה עושה, נותן בראשו אחד ושנים בראשם של ישראל הה"ד כי קדוש אני והתקדשתם והייתם קדושים:   

ראוי להבין דלמה באמת כן, לתת בראשו אחד ושנים בראש בניו, אף שלכאורה אינו כל כך קושיא, משום שטבע האב לחוש על כבוד בניו מכבודו, ועוד, דכיון שבניו הם מחומר קורצו, נותן להם ב' קדושות אולי יוכלו להתקדש עצמם, כי לכל מי שהוא חלוש צריך יותר סעד לתומכו, והוא מעין אחז"ל אברהם שהיה כחו יפה נאמר בו אתהלך לפני, כלומר שילך מעצמו בלי סעד לתומכו, אבל נח שאין כחו יפה, נאמר בו את האלהים התהלך נח, שהיה סומכו גם בנידון זה, ישראל שהם חומר צריך לתת להם ב' קדושות לסומכם ולסעדם. אמנם נראה דהטעם הוא דכיון שישראל קדושים כהקב"ה נמצא נעשים שותפים לו, ומצד השותפות צריך לתת להם כתר א' שהוא קדושה א' ומוסיף להם עוד שנית, על שהם גרמו לפרסם קדושתו יתברך כדפרשית לעיל על פסוק קדושים תהיו, משום שעל ידי כך מתפרסם כי קדוש אני ה' אלהיכם, שאומרים כל האומות הענף מגלה כח השורש, עיין שם.



במדרש אמר ריש לקיש נאמרה פרשה זו בהקהל, מפני שעשרת הדברות כלולים בתוכה אנכי יי' אלקיך וכתיב הכא אני ה' אלהיכם. לא יהיה לך וכתיב הכא ואלהי מסכה לא תעשו לכם לא תשא וכתיב הכא ולא תשבעו בשמי לשקר. זכור את יום השבת וכתיב הכא את שבתותי תשמורו. כבד את אביך וכתיב הכא איש אמו ואביו תיראו. לא תרצח וכתיב הכא לא תעמוד על דם רעך. לא תנאף וכתיב הכא מות יומת הנואף והנואפת. לא תגנוב וכתיב הכא לא תגנובו. לא תענה וכתיב הכא לא תלך רכיל בעמך. לא תחמוד וכתיב הכא ואהבת לרעך כמוך עכ"ל:   

קשה אחר שהזכירם במתן תורה, למה צורך שחזר והזכירם בפרשה זאת, עוד קשה למה לא סידרם כסדר שסידרם במתן תורה, עוד קשה למה שינה בכולם, כנגד לא יהיה לך אמר אל תפנו אל האללים ואלהי מסכה וכנגד זכור את יום השבת אמר כאן את שבתותי תשמורו וכן בכולם. אמנם נראה לשני הספקות למה חזר והזכירם כאן ולמה שינה בהם, והוא כי במתן תורה אמר אנכי ה' אלקיך לשון יחיד, כדי שימצא משה רבינו ע"ה תשובה להצילם מעון העגל בטענה עמי דברת ולא עמהם כאחז"ל לכן חזר להזכיר הדיבור הזה כאן ובלשון רבים אני ה' אלקיכם, לומר שעם כולם מדבר וכדרז"ל, אמר הקב"ה למשה למדתני מכאן ואילך אני מדבר בלשון רבים, אני ה' אלקיכם.

אמר לא יהיה לך אלהים אחרים, בא הציווי שלא יעשה ע"ז אמצעי בינם למקום, הוסיף כאן אל תפנו אל האלילים, דלא מבעיא דלעשותם אסור אלא אפילו ההסתכלות בהם אסור, כי אלילים הם מלשון רופאי אליל כולכם, ודורשי רשומות דרשו אללים בר"ת א'ין ל'הם י'כולת ל'בנות י'ד מ'צפון, וכיון שהבל המה אל תפנו להם ואלהי מסכה לא תעשו לכם, לא תעשו לאחרים ואחרים לכם כדרש"י ז"ל ולחדש כל זה נישנו כאן ובשינוי, ועוד שינה לומר כאן אל תפנו אל האלילים לרמוז שלא יסתכל בנשים, וכדאיתא בזוהר רשב"י כד הוה אזיל במתא והוו חבריא אזילן אבתריה וחמי לאינתי שפירן מחיך עיניה והוה אמר אל תפנו אל האלילים. ואלהי מסכה לא תעשו לכם, גם בכל לזה אלהי מטבעות הנתכות אשר בים בוטחים בהם, אל תעשו לכם, עיין במנחה בלולה.

אמר לא תשא את שם ה' אלקיך, משמע בשם המיוחד דוקא אסור אבל בכנויין לא, ת"ל לא תשבעו בשמי לשקר, כל שם שיש לי, דאפילו בכנויין אסור לישבע לשקר כדרש"י ז"ל, גם חזר לומר כאן לא תשבעו ללמדך מה שאמרו ז"ל לא תשבעו, אזהרה לנשבע ומשביע וכן שבועת ה' תהיה בין שניהם, שהעונש יחולו בין שניהם.

אמר זכור את יום השבת וכתיב הכא את שבתותי תשמורו, ללמדך שצריך לשמור השבת על ידי מעשה כאכילה ושתיה ובכסות נקיה, דאי מהתם משמע זוכרהו בכח לקדשו, לחשוב בדעתך כי יום מקודש הוא, לכן חזר כאן את שבתותי תשמורו, ללמד שנים, לקדשו ולשומרו בכח ובפועל, ועוד דבעשרת הדברות רומז גם על יום השבת הידוע הוא שנת היובל או יום הכפורים ואמר כאן את שבתותי תשמורו, ללמדך על כל שבת ושבת שתשמור אותו, גם אמר שם זכור את יום השבת לקדשו לשון יחיד, שפעמים א' מקדשו ואחד מחללו, כיצד שיש לו חולה ומחלל עליו את השבת, וכאן אמר את שבתותי תשמורו, לשון רבים, כשאין פיקוח נפש כולכם חייבים לשומרו, עוד חזר לומר כאן, את שבתותי תשמורו, לרמוז לך מה דאיתא בספר הזוהר את שבתותי תשמורו, לאזהרא לאינון דמחכאן לזיווגייהו בשבת והא אוקימנא כמה דכתיב לסריסים אשר ישמרו את שבתותי, מאן סריסים, אילין אינון חבריא דמסרסן גרמייהו כל יומי בגין למלעי באורייתא ואינון מחכאן משבת לשבת ע"כ, וגם חזר להזכיר כאן שבת לסומכו למורא אב, לומר אעפ"י שהזהרתיך על מורא אב, אם יאמר לך חלל את השבת אל תשמע לו.

אמר כבד את אביך וכתיב הכא איש אמו ואביו תיראו, שם הזהיר על הכבוד וכאן על המורא, ועוד להקדים האם בענין המורא משום שהבן ירא מהאב יותר מהאם וכו', ועוד אמר כאן תיראו בלשון רבים, ללמד על הבן והבת ששניהם חייבים כדרז"ל הביאו רש"י ז"ל.

אמר לא תרצח ואמר הכא לא תעמוד על דם רעך. לומר לא מבעיא שלא תרצח אתה בעצמך אלא לא תעמוד על דם רעך לראות במיתתו, אם אחרים רוצים להרגו דצריך שתשתדל להצילו באחד מאיבריו, גם לא תעמוד על דם רעך, לראות במיתתו ואתה יכול להצילו כגון טובע בנהר וחיה או לסטים באים עליו וכדרש"י ז"ל. גם מלבד שלא תרצח רציחה ממש, גם לא תלך רכיל בעמך, שעל ידי הלשון הרע אתה גורם לעמוד על דם רעך, דלשון הרע קטיל תלתא.

אמר לא תנאף וכתיב הכא מות יומת הנואף והנואפת. לימדך כאן שמיתתם בחנק, דכל מיתה האמורה סתם אינו אלא חנק כדרז"ל, גם למדנו כאן דשניהם חייבים מיתה דאי מהתם הוה אמינא הנואף בלבד חייב מיתה ולא האשה כיון שקרקע עולם היא, לכן אמר כאן מות יומת הנואף והנואפת, דשניהם חייבים מיתה וגם שלא תאמר האיש חיב על שפיתה את האשה ולא האשה, משום שדעתם של נשים קלה וקלות דעתה גרמה לה לזנות ויהיה קלקלתה תקנתה, לכן אמר שימותו שניהם הנואף והנואפת. גם לא תנאף משמע ביד או ברגל כאחז"ל לא תנאף בין ביד בין ברגל והוא זרע לבטלה, אמר כאן ואיש אשר ינאף את אשת איש מות יומת הנואף והנואפת, שאין כונתו ית' שלא תנאף ביד או ברגל להטיל הזרע לבטלה, אבל לשבת יצרה אפילו שיהיה עם איזה אשה שיזדמן לו מותר, חלילה וחס אלא מות יומת הנואף והנואפת.

אמר לא תגנוב וכתיב הכא לא תגנובו, דהתם משמע לא תגנוב דעת העליונה, אמר כאן לא תגנובו לשון רבים שהוא ממון בין זה או זה אסור, גם יש לפרש דכאן אמר לא תגנובו ולא תכחשו ולא תשקרו לא תשבעו בשמי, לומר אם גנבת סופך לכחש סופך לשקר סופך לישבע בשמי לשקר כדרש"י ז"ל.


אמר לא תענה וכתיב הכא לא תלך רכיל בעמך, כלומר לא מבעיא להעיד עליו בפני בית דין עדות שקר דלא, אלא אפילו להעיד עליו בפני אחד מעמך אסור, וזהו לא תלך רכיל בעמך, שהרכיל מעיד על חבירו רע בפני מי שמוצא.

אמר לא תחמוד וכתיב הכא ואהבת לרעך כמוך, לומר לא מבעיא שלא תחמוד מה שיש בבית רעך אלא שצריך לאהבו כמוך ולהצטער עצמך על כל דבר שחסר מביתו בגד או כלים כשם שאתה מצטער על חסרונך, לזה אמר ואהבת לרעך כמוך.

הרי הוצרך המקום לחזור כאן עשרת הדברות ובשינוי לשון, מהם לפרש הדברים שנאמרו במתן תורה, ומהם למעט שלא תבין כך אלא כך, ומהם לפרסם הסתום ולהודיענו חידוש וטעם שלא סידרם כאן כמו שסידרם במתן תורה לומר שכל דיבור ודיבור שקול כנגד ככולם ובכל אחד כלולים כולם, על דרך שפירשו רז"ל בנואף שעובר על עשרת הדברות קחהו משם, כן כל אחד כלול מכולם ולרמוז לזה סידרן כאן על אופן אחר לומר איזה מהם שתקדים מקומו שם, כיון שכלולה מכולם והוא על דרך שפירשו חז"ל בענין המכות שלא סידרם דוד כדרך שנזכרו בתורה לומר שכל אחד ואחד היו כלולים מכולם, כשבא דם באו שאר המכות עמה, אלא שדם היה עיקר וכשבאו צפרדעים בא דם ושאר המכות עמה אלא דמכת צפרדע עיקר וכן בכולם.


אל תפנו אל האללים ואלהי מסכה לא תעשו לכם אני ה' אלהיכם, אמרו בספרי אם פונה אתה אחריהם אתה עושה אותם אלהות:   

כלומר אם אתה מתעסק בעניינה, כלומר להרהר אחר השגעונות אשר יאמרו המאמינים בה, שמזל פלוני או כוכב פלוני יעשה פעולה כך וכך או תביט תמיד בצורות שעושים עובדיה כדי לידע איכות עבודתה, מכל זה יהיה סיבה שתהיה נפתה אחריה ותעבדה ובפירוש נאמר שם בסיפרא שאפילו ההבטה בלבד אסורה, והענין מן הטעם שאמרנו שהוא סיבה לטעות אחריה, וכן כדי שלא יתבטל חלק מהזמן ויתעסק באותם ההבלים ואדם איננו נברא כי אם לעסוק בעבודת בוראו כמו שפירש בעל החינוך ז"ל ונראה עוד שאיסור ההבטה באלילים משום שההבטה בהם תופש העין רוח טומאה השורה על האלילים ומתלבשת בו ואותו רוח מפתהו לעשות ע"ז ושיעור הכתוב אל תפנו אל האלילים וכשלא תפנו להם יהיה גדר שאלהי מסכה לא תעשו לכם שאם תביטו תדעו שההבטה יגרום שתעשו לכם אלהי מסכה לכך אני מצוה אתכם אל פנו אל האלילים, לא תוציאו זמן בזה כי אני ה' אלהיכם ובראתי אתכם לעבודתי, לכן אל תוציאו חלק זמן בהבלים כי אם ביראת ה' כל היום.


וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אותם אני ה' אלהיכם:   

הכונה נראה, אמר הקב"ה כשכרמך לא תעולל וכו' אלא שתניחהו לעניים תרויח בזה שלא תבא להיות עני או גר כדי שתצטרך לזה, משום שבמידה שאדם מודד מודדין לו, וזה לעני ולגר תעזוב אותם, כלומר המידות שיש לעני ולגר שהם להלוך ללקוט בגרנות תעזוב אותם שלא תבא לידי כך, משום שאם לא תניח להם דבר, אני ה' אלהיכם, שעשיתי לך עשיר ולו עני, יכול אני לעשות לך עני ולו עשיר.


לא תגנבו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו:   

הכונה נראה, אמר לא תגנובו ולא מבעיא גניבה ממש אלא ולא תכחשו אותו לשעה כדי להקניטו אעפ"י שאחר כך מודה לו, וגם ולא תשקרו שאם לא ידע מי גנב מחבירו אל יאמר לו דרך צחוק, איני גנבתי דבר אלא פלוני גנבו או אם נגנבו דבר מחבירו ויודע הוא מי הוא הגנב, אל יעלים ויזכיר אחר במקום הגנב ונמצא משקר, וזהו ולא תשקרו איש בעמיתו, כלומר ולא תשקרו להחליף איש הגנב בעמיתו להעלים לגנב ולומר על עמיתו שהוא הגנב, או אפשר לפרש אומרו איש בעמיתו, כלומר לא תגנבו ולא תכחשו ולא תשקרו ואפילו שיהיו דברים אלו איש בעמיתו, שקשר אהבה ביניהם ואינן מקפידים זה על זה, אם גנב או כחש או שיקר זה על זה.


ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך אני ה':   

קשה דהל"ל וחללת את שמי, כיון שהוא יתברך המדבר. עוד להבין אומרו אני ה', אמנם נראה שבהיות שכפי האמת לא שייך לו יתברך לא שם ולא כינוי אלא כולם שמות דרך השאלה כפי פעולותיו כנודע, לזה אמר ולא תשבעו בשמי אשר אתם קוראין אותו דרך השאלה כפי פעולותי באומרכם אין בזה עון אשר חטא, כיון שכפי האמת אין לי שם, דעו דלשקר אתם נשבעים וחייבים אתם משום שיש חילול בזה, לפי שהשומע אומר בשם זה שנשבעת, שם אלהיך הוא, דכבר בשם זה אעפ"י שהוא מושאל אצלו אתה מכירו לאלהיך, ונמצא שוחללת שחברך אומר לך את שם שאת מכירו לאלהיך, עמו נשבעת לשקר ואעפ"י שאני ה', שלא ימצא בי שינוי ח"ו כי אנכי ה', כמו שהייתי קודם השבועה אבל החסרון יהיה בך שלא אהיה נקרא עוד אלהיך כיון שחיללת השם שעמו אתה מכירני לאלהיך. וסוף ענין זה מצאתיהו אחר כך בספר מנחה בלולה. ­­


לא תעשו עול במשפט לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול בצדק תשפוט עמיתך:   

ראוי להבין מהו במשפט, שהרי אינו יכול לעשות עול לא במשפט ולא שלא במשפט, ועוד כיון שאמר לא תעשו עול מה צורך לומר בצדק תשפוט עמיתך, דכיון שאינו עוששה עול בודאי ששופט בצדק, ונראה בדברי רש"י ז"ל לא תשא פני דל, שלא תאמר עני הוא זה, והעשיר חייב לפרנסו, אזכנו בדין ונמצא מתפרנס בנקיות, ולא תהדר פני גדול שלא תאמר עשיר הוא זה, בן גדולים הוא זה, היאך אביישנו ואראה בבושתו, עונש יש בדבר, לכך נאמר ולא תהדר פני גדול ע"כ. ונמצא כפי זה שעושה עול במשפט, שהמשפט מחייב לעשותו כדי שיתפרנס העני בנקיות כיון שהעשיר חייב לפרנסו עכ"ז לא תעשה עול אעפ"י שהוא דבר שהדעת מחייב שהוא עשוי בצדק ובמשפט, וגם לא תהדר פני גדול אעפ"י שהמשפט נוטה שלא לחייבו אלא בצדק תשפוט עמיתך, כלומר כשיהיה כל אחד עמיתך בפני עצמו שלא באו לפניך לדין אז תשפוט לכל אחד בצדק הנוגע לו לעני לפרנסו ולגדול שלא לביישו בשום דבר כי אם לכבדו, אבל לא כשבאו לפניך לדין, ובעל מנחה בלולה ז"ל פירש בצדק תשפוט, רמז שבית דין יושבים בשני ובחמישי, שכן מזל צדק משמש בשני ימים אלו, והוא נכון.

ובתורת כהנים לא תעשו עול במשפט, בדין מלמד שהדיין שמקלקל את הדין קרוי עול שנאוי ומשוקץ חרם תועבה. וגורם חמשה דברים, מטמא את הארץ. ומחלל את השם. ומסלק את השכינה. ומפיל את ישראל בחרב. ומגלה אותם מארצם. יש להבין מה בא ללמדנו באומרו בדין, ועוד להבין למה נקרא בחמשה שמות אלו עול, שנאוי, משוקץ, חרם, תועבה. ועוד היכן רמיזא בפסוק שמות אלו.

ונראה דאומרו לא תעשו עול במשפט בדין, בא לומר שלא יבטלו המשפט ונמצא שעושה עול במשפט שמבטלו, אלא ישפוט כל הראוי לשפוט, אך לא תשא פני דל וכו' לזה אמר בדין שפירושו של לא תעשו עול בדין, בכח סברא שסובר דמצוה הוא עושה, כמו שמפרש ואזיל עני הוא זה, הואיל וזה עשיר וחייב לפרנסו אזכהו ונמצא מתפרנס בנקיות וכו', וכן עשיר הוא זה וכו', דלא מבעיא שאינו יכול לעשות עול במשפט עצמו בהתבטל עצמו מלשפוט אלא אפילו שישפוט לא יעשה עול בדין, כלומר עול עם דין באומרו עני הוא זה וכו' כדפרשית בפשט הכתוב. ומה שנקרא בה' שמות אלו כנגד חמשה דברים שגורם כנגד שמטמא את הארץ נקרא משוקץ על שם שמטמא כשקץ. כנגד שמפיל את ישראל בחרב נקרא חרם, שעשה ופעל בישראל מה שפועל החרם שמכלה הכל, והוא גורם כליה על ידי החרב. כנגד שמחלל את השם נקרא שנאוי כי החילול גורם שנאה. כנגד שמגלה את ישראל מארצם היותם מתועבים בעיני העמים נקרא תועבה. כנגד שגורם סילוק השכינה נקרא עול שאין עול גדול מזה, דכיון שיש סילוק השכינה נפסק השפע וכל אחד מעול וחומץ. ואפשר לרמוז שמות אלו בולא תעשו עול, דהל"ל לא תשפטו עול, אלא אמר תעשו שר"ת שלו ת'ועבה ע'ול ש'נאוי ו'משוקץ, וכיון שהוא תועבה עול שנאוי משוקץ, ממילא שחרם הוא ולכן נקרא ג"כ חרם.


לא תלך רכיל בעמך לא תעמוד על דם רעך אני ה':   

נראה לפרש בדרז"ל שהמספר לשון הרע הורג שלשה, האומרו והמקבלו והנאמר עליו, באופן שההולך רכיל גורם מיתה גם לעצמו ושיתערב ויעמוד דמו מעורבת בדם הנאמר עליו, לזה אמר לא תלך רכיל בעמך, כדי שלא תעמוד גם אתה מגולל על דם רעך ואל תעלה בדעתך שמיתתך תהיה כפרה על עונותיך, דע שאינו כן כי אני ה' עתיד לבקש דם רעך מידך וגם דמך כיון שהייתה מאבד עצמך לדעת בדברך לשון הרע. עוד יש לפרש אמר לא תלך רכיל בעמך, ואם תאמר מה נזק נמשך מזה, שישפך דם הנאמר עליו, אני עומד על דמו לשומרו שלא יהרגו אותו, דע באמת כי לא תעמוד על דם רעך, כלומר לא תוכל לעמוד על דמו להציל ממות נפשו ואני ה' המעיד לך על זה, לכן היזהר והשמר שלא תלך רכיל, דקשה הוא שמביא לשפיכות דמים.


לא תשנא את אחיך בלבבך הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא:   

כבר פירשתי על זה בחיבור אחר. ונראה עוד דבא הציווי שאם יראה דבר ערוה בחבירו או איזה דבר מגונה אל תשנא אותו וזהו לא תשנא את אחיך בלבבך אלא הוכח תוכיח אותו עם עמיתך, אמור לו אתה עמיתי שלי, נשפי חשקה בנפשך, למה תעשה כך, חזור בך, וכשמוע כך יחזור בו ואל תשא עליו חטא, כלומר אל תשם החטא עליו לומר עליו ועל צוארו ומה לי ולצרה לטרוח להוכיחו, שזהו נקרא נקימה ונטירה שרצונך לראות ברעתו, וזהו דסמיך לא תקום ולא תטור את בני עמך אלא ואהבת לרעך כמוך, לכך הוכח תוכיח לו ואני ה' עתיד לתת לך שכר פעולתך על מה שטרחת להוכיחו.

עוד יש לפרש הוכח תוכיח את עמיתך, ויהיה התוכחה בדרך כבוד ולא בדרך בזיון פן יבעוט ולא ישמע, לכן הוכח תוכיח לו באופן שלא תשא עליו חטא שאם תייסרהו ותוכיחהו דרך ביזיון יבעוט ולא ישמע ותשא עליו חטא, שהחטא תלוי עליך כיון שגרמת לו שלא שב מדרכו הרעה ורש"י פירש לא תשא עליו חטא, לא תלבין את פניו ברבים ע"כ.


ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע והיא שפחה נחרפת לאיש והביא את אשמו לה' וכפר עליו הכהן באיל האשם לפני ה' על חטאתו אשר חטא ונסלח מחטאתו אשר חטא:   

קשה דכיון שאמר וכפר עליו הכהן על חטאתו אשר חטא מה צורך לחזור לומר ונסלח לו מחטאתו אשר חטא. ולכאורה יש לפרש שהוא נתינת טעם שהטעם שונסלח לו מסיבת חטאתו אשר חטא, ששכב עם שפחה שהפדה לא נפדתה, שאין קדושיה קדושין, אמנם אם נפדתה אז אין קרבן מכפר עליו כי אם מיתה.

עוד יש לפרש דבא לומר חידוש, שאם זה כבר נכשל פעם אחרת בשפחה זאת ולא נודע, עכשיו שנודע ומביא איל אשם וכפר עליו הכהן באיל האשם לפני יי' על חטאתו אשר חטא עתה באיל אשם זה שהביא, ונסלח לו גם מחטאתו אשר חטא כבר, דכיון שמתחרט ומביא כפרה על זאת מתחרט גם מהחטא הראשון. ורש"י ז"ל פירש ונסלח לו מחטאתו אשר חטא, לרבות את המזיד כשוגג ע"כ.


ובשנה החמשית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו אני ה' אלהיכם:   

יש לדקדק למה אומר כאן אני ה' אלהיכם, ולכאורה יש לומר שאפשר יאמר האדם, למה אני מאבד הפירות של ג' שנים, לזה מבטיחו להשלים כל מה שאיבד באלו השנים ואמר להוסיף לכם תבואתו, כלומר מה שחיסרתם בשנים שלא אכלתם ואני ה' אלקיכם, נאמן לשלם לכם. אמנם נראה עם מה דאיתא בספר הזוהר בסדר זה, מאן דאכיל מהפרי בשני ערלתו כמאן דלית ליה חולקא בקב"ה, דהא ההוא איבא בלא רשותא עילאה קדישא קיימא, דלא שארי עליה עד דישתלים, ואי בריך עליה ברכה לבטלה הוא, ע"כ. ונראה דלזה אמר אני ה' אלקיכם, כלומר כששמרתם שני הערלה ובשנה החמשית תאכלו את תבואתו ולא קודם, אז אני ה' אלהיכם, לפי שהאוכל לית ליה חולקא בהקב"ה ונראה דזהו דסמיך מיד לא תאכלו על הדם לא תנחשו ולא תעוננו, שהוא ענין ע"ז לומר שהאוכל מהפרי בהיותו ערלה כאילו עובד ע"ז דכיון דאין לו חלק באלהי ישראל כעובד ע"ז הוא.

עוד יש לפרש באומרו אני יי' אלקיכם עם מה דאיתא בילקוט זה לשונו, ונטעתם וערלתם את פריו, מדבר בתינוק שלש שנים יהיה לכם ערלים, שאינו יכול להשיח ולא לדבר ובשנה הרביעי יהיה כל פריו קדש הלולים שאביו מקדשו לתורה, הלולים שמהלל להקב"ה ובשנה החמשית תאכלו כל פריו משעה שהוא מתחיל לעסוק בתורה, להוסיף לכם תבואתו, מכאן אמרו חכמים, בן חמש שנים למקרא בן עשר למשנה, בעולם הזה אדם מלמד בנו תורה ומשכחה, אבל לעתיד לבא הקב"ה מלמדה שנאמר וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך עכ"ל, והנה כיון שמיסד הענין על התינוק ושלעתיד לבא הקב"ה מלמד התורה כמו שדרש להוסיף לכם תבואתו, שלא יהיה שכחה, יבא על נכון אומרו אני ה' אלהיכם, כלומר הטעם שלא יפול שכחה משום שאני ה' אלהיכם המלמד לכם התורה. (א"ה ס"ט לע"ד נראה לומר טעם אומרו אני ה' אלהיכם גבי הערלה, דמצוה ג' שנים יהיה לכם וכו' והוא דידוע מה שכתב הרב כסף נבחר אשכנזי ז"ל פרשת תבא בטען הבאת הביכורים ותרומות ומעשרות וכיוצא הוא להורות דהב"ה הוא אדון ומושל על הכל. והכל שלו והיינו טעמא דהתחיל התורה בבראשית משום כח מעשיו והכי נמי נסתר טענת לסטים אתם, כיון דהקב"ה הוא אדון ומלך, ברצונו נתנה להם וברצונו וכו' עיין שם באורך, והנה רשב"ם ער"ת בפרשת וארא על פסוק אני ה' אלקיכם פירש דהכונה אני ה', אדון ומושל על הכל ע"ש. מעתה יפה נדרשת אני ה' אלקיכם, לרמוז דעל ידי זה שאתם מקיימים מצות הערלה דודאי הרי היא כתרומות ומעשרות וביכורים אם כן מודה דאני ה' אלקיכם אדון ומלך על הכל ואזדא לה טענת לסטים אתם, וכדברי הרב ז"ל, ודוק).

ובמאמר עצמו ראוי לשים לב, מה ראו חכמים להוציא הדברים מפשוטן, שמדבר בענין ערלת העץ ולישבו בתינוק. ונראה דהוקשה להם בפסוק אומרו ונטעתם דרך ציווי, היל"ל ונטעו כל עת ועוד מאי כל עץ הל"ל ונטעתם עץ מאכל מאי כל. ועוד וערלתם ערלתו מיותר ועוד מהו לכם, ועוד מאי יהיה כל פריו קודש, הל"ל יהיה פריו. אמנם מכח כל אלו הדקדוקים והיתורים הכריחו חז"ל שמלבד פשוטן של דברים שמדבר באילן העורלה כולל ג"כ ענין התינוק הנמשל לעץ דכתיב כי אדם עץ השדה, ולבא לביאורו נקדים שידוע שאעפ"י שאדם חייב בפריה ורביה בכל זמן ובכל מקום כאחז"ל יש לו לאדם בנים בילדותו יוליד בנים בזקנותו וכו', מכל מקום יותר חיוב יש לו להוליד בהיותו בארץ ישראל כי המקום מוכן להוליד בנים צדיקים ביות מקום קדוש השראת השכינה המקדש את האדם והמקום מוכן ג"כ ללימוד, דאוירא של ארץ ישראל מחכים, ולזה אמר והיה כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל, כלומר ונטעתם דרך ציווי, לרמוז על נטיעת הולד שיעסוק בפריה ורביה יותר, שבהיות המקום מוכן לקדשו ולחכמה כמדבר, בודאי יהיה הנולד כל עץ מאכל, העץ שהוא התינוק יהיה כולו מאכל, צדיק וחכם וזהו כל עץ מאכל ולרמוז שהכתובים מדברים בעץ ממש וגם באדם שנקרא עץ כפל בדברים ואמר וערלתם ערלתו שחוזר לעץ וחזר ואמר ג' שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל שחוזר לתינוק ואומרו שלש חוזר מעלה ומטה חוזר למעלה וערלתם ערלתו שלש שנים שהוא האילן וחוזר למטה שלש שנים יהיה לכם ערלים שחוזר לתינוקות, דשלש שנים אינן יכולים להשיח ולדבר ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש, אמר כל לרבות שמדבר גם בתינוק שאביו מקדשו לתורה, הלולים שמהלל להקב"ה ואמר הלולים לשון רבים משום שמהלל על שני דברים, על האילן ועל התינוק ובשנה החמשית תאכלו כל פריו, משעה שמתחיל לקרא בתורה ומלת כל גם בכאן משום שמדבר בעץ ובתינוק. להוסיף לכם תבואתו, מכאן שנו רבותינו בן חמש שנים למקרא, בן עשר שנים למשנה וכיון שמדבר גפ בתינוק וברא מזכי אבא דעל ידי שהבן צדיק ועוסק בתורה מזכה לאביו לכן אמר לכם להוסיף לכל תבואתו, דכל מה שהוסיף התינוק בתורה נוגע לכם מדבר לאבות, שעל ידי שמוסיף הבן תורה נוגע תועלת לכם ואמר בעולם הזה אדם מלמד תורה ומשכחה אבל לעתיד לבא הקב"ה מלמדו שנאמר וכל בניך למודי ה', בא ליישב סיום הכתוב אני ה' אלקיכם שהוא לומר אני ה' אלקיכם, המלמד לכם תורה לעתיד לבא כדפרשית.


אל תחלל את בתך להזנותה ולא תזנה הארץ ומלאה הארץ זימה את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני יי':   

יש להבין מה ענין זנות עם שבת ומקדש, ונראה בדרז"ל אבר קטן יש באדם מרעיבו שבע, ולכן סמך ענין זנות לשבת לומר כדי שלא תבא לידי זנות צריך להרעיבו ולשמור התשמיש מליל שבת לליל שבת, כדאיתא בזוהר בסדר זה, וכיון שאתה מרעיבו להמתין משבת לשבת שבע הוא ולא תבא לידי זימה ואתם בהיותכם עושים יבנה המקדש וזהו דסמיך ומקדשי תיראו, משום שעל עון ג"ע נחרב כאחז"ל. עוד יש לפרש בדברי רש"י ז"ל אל תחלל את בתך להזנותה, במוסר ביתו פנויה שלא לשם קידושין ע"כ, בודאי שהמוסר בתו לזנות הוא משום חוסר ממון שיש לו והענייות מביא לאדם לידי כך לחלל בתו לזנות, לזה סמך את שבתותי תשמורו כדרז"ל כששומרים ישראל שתי שבתות כראוי מיד נגאלים וכו' כלומר כדי להציל מהעוני שלא תחלל בתך להזנותה את שבתותי תשמורו, שתי שבתות מיעוט רבים שנים, וכשתשמרו שתי שבתות יבנה המקדש מקדשי תיראו שאז יפסק העוני מן העולם.


את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני ה' אל תפנו אל האובות ואל הידעונים אל תבקשו לטמאה בהם אני ה' אלהיכם:   

יש להבין למה סמך שבת ומקדש לאוב וידעוני, עוד להבין אומרו אל תבקשו לטמאה בהם, דלמה אמר כאן אל תבקשו.

אמנם נראה דהפירוש כך, כששבתותי תשמורו לא יחרב המקדש ויהיה ריים לעולם באופן שמקדשי תיראו כאחז"ל, שגם בעבור חילול שבת נחרב המקדש וכדכתיב ראיתי ביאודה דורכי גתות בשבת, ובהיות המקדש קיים לא תבאו לפנות אל האובות ואל הידעונים, כי מה לכם לבקש מהם, הרי יש לכם מקדש שיש בו אורים ותומים, לכן אל תבקשו במעשיכם הרעים שיחרב המקדש שאז אין אורים ותומים ותבאו לטמאה בהם כדי שיגידו לכם דבר, משום כי אני ה' עתיד ליפרע מכם.


מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלהיך אני ה':   

יש לדקדק דהל"ל לפני שיבה תקום, עוד להבין כוונת אומרו והדרת פני זקן, ולמה אמר כאן ויראת מאלהיך, עוד להבין אומרו אני ה'.

אמנם נראה בדברי רז"ל בימי דוד המעוט שני וכו' שנאמר ימי שנותינו בהם שבעים שנה, שהם ימי השיבה כדברי התנא בן שישים לזקנה בן שבעים לשיבה. הנה בזמן שחיי האדם היו ארוכים כדורות ראשונים שהיו חיים תשע מאות או חמש מאות וכיוצא בזה, לא היה מהתימא אם לא היו קמים להתעורר בבחרותם לשוב מעונות שבידיהם באומרם עדיין יש זמן, אמנם עכשיו שנתמעטו השנים ובאו לשיעור שבעים שנה שהוא שיבה, צריך למהר הקימתו לשוב, ולזה אמר מפני שיבה תקום, כלומר בעבור שבאו השנים של אדם לשיעור שיבה שהם שבעים דבר מועט, תקום מיד לעשות תשובה וכדי שלא תצטרך לטרוח להתעורר בהגופים בימי השיבה כי צער גדול הוא, ואפשר שלא תסבול, איעצך שוהדרת פני זקן, ויובן בדרז"ל דברים שאדם עושה בילדותו משחרים פניו בזקנותו, כלומר שמור עצמך בילדותך שלא לחטוא כדי שיהיה לך הידור פנים בהיותך זקן, כיון שלא עשית דברים שישחירו פניך, אם כן והדרת על ידי מעשים טובים שעשית בילדותך פני זקן ואעפ"י שיהיו מעשיך מצד יראת העונש כשאתה עושה אותם בילדותך חשובים לפני, וזהו ויראת מאלהיך, ירצה אעפ"י שיהיה מצד יראת הדין כמשפט כל מקום שמזכיר אלהיך שהוא דין, והטעם משום שבסוף תבא לעשותם מאהבה בעבור שאני ה' לקיים דברי על דרך מתוך שלא לשמה בא לשמה. ונמצא שבהיותך נזהר מלחטוא בילדותך כדי להדר פני הזקנה אין צורך לך שתצטער בימי השיבה שהם סוף ימיך לטרוח לבקש תשובה ולסבול סיגופים אם כן מפני שהשנים נתמעטו ובאו לשיעור שיבה שהם כע' תקום מיד מילדותך ליישר מעשיך.


במדרש עתיד הקב"ה לעשות צל וחופות לבעלי מצות אצל בני תורה בג"ע, ואית ליה ג' קריין, חדא כי בצל החכמה בצל הכסף, שנית אשרי אנוש יעשה זאת, והדין עץ חיים היא למחזיקים בה, עכ"ל:   

קשה למה הוצרך שלשה פסוקים שהיה די בא', אמנם אם היה מביא מפסוק בצל החכמה בלבד, הייתי אומר אם החזיקו מכיסו ומממונו אז יעשה לו הקב"ה צל אצל ת"ח, אבל אם גלגל הדבר ע"י אחרים או שהחזיקו בדברים בלבד לא, לזה הביא פסוק אשרי אנוש ובן אדם החזיק בה, ללמדך כיון שהחזיקו יהיה על אופן שיהיה, ואם תאמר אם קדם אחר והספיק לת"ח די סיפוקו ובא אחר אח"כ והוסיף על ת"ח יתרון על צורכו, הוה אמינא דלזה לא יהיה צל אצלו, כיון שבא באחרונה בזמן שלא היה צורך לת"ח, לזה הביא פסוק ועץ חיים וכו' ותומכיה לומר שני תומכים אלו מאושר כל אחד בצל וחופה כאילו כל אחד הספיקו יחידי.

עוד נראה, מפסוק בצל החכמה הייתי מבין שהמחזיק ג"כ הוא ת"ח אלא שלא היה יכול לעסוק בתורה והחזיק ביד לומדיה כיששכר וזבולון, דזבולון ג"כ ת"ח היה לכן עושה לזה חופה אצלו יען שאין גנאי לת"ח להיות זה בצידו, אבל אם המחזיק יהיה בן אדם עם הארץ, הייתי סובר דלזה יתן לו שכר אחר אך לא להושיבו אצל הת"ח שנראה העדר להיות זה בצידו, לזה הביא פסוק ובן אדם יחזיק בה, ללמדך אפילו יהיה בן אדם פחות הערך כעובדא ההוא שלם שהראו לו בחלום חלקו בגן עדן אצל קצב אחד עם הארץ בעבור מצוה אחת שבידו, שכל בהמה שמנה היה מזמינה לשבת, והביא פסוק עץ חיים ללמדנו חידוש אחר שאפילו סמכו לת"ח מחזיקים רבים כי לא היה כח באחד בלבד להחזיקו עכ"ז לא יסתופפו כולם בצל חופה אחת, שנוגע לכל אחד ואחד מעט כדי שיעור סיפוקו שהספיק אלא ותומכיה מאושר שאעפ"י שהיו תומכים רבים, כל אחד יהי מאושר בצל וחופה בפני עצמו על דרך אומרם רז"ל אם היה ביד העני ב' פרוטות ולחם בג' ובא אחד ונתן לו פרוטה והשלימו לג', לא נמצא זה שהחייה אותו.

עוד נראה שבהיות הדבר קשה שיהיה שוה צל המחזיק כצל הת"ח, ומכח זה הייתי אומר דצל המחזיק יהיה טפל לצל הת"ח, לזה הוצרך ג' פסוקים לזה לרמוז יתור הפסוקים על ענין אחד, דצל המחזיק גדול כצל הת"ח על דרך שריבה הכתוב לומר סנפיר וקשקשת, אעפ"י שהי די בקשקשת אלא ריבה לומר סנפיר משום יגדיל תורה וכו' כארז"ל, גם כאן ריבה בפסוקים להגדיל חופת המחזיק שהיא שוה לצל הת"ח.

ת"ם.