פתיחת התפריט הראשי

אלה מסעי בני ישראל וגו'עריכה

אלה מסעי בני ישראל:    כל העולם מקשים על מה טעם נכתבו שמות המסעות בתורה, והרב בעל תולדות יצחק ז"ל פירש כדי שלא נחשוב שהיו נעים ונדים כמדבר ממסע למסע ולא היתה להם מנוחה, שאינו כן אלא מ"ב מסעות צא מהם י"ד שנה שכלן היו בשנה ראשונה קודם גזירה, משנסעו מרעמסס עד שבאו לרתמה, שמשם נשתלחו מרגלים וכו', ועוד צא מהם ח' מסעות שהיו אחר מיתת אהרן בשנת הארבעים, הרי כ"ב מסעות, נמצא שכל ל"ח שנים לא נסעו אלא עשרים מסעות, ול"ח שנה היו חציים מנוחה בקדש שנאמר ותשבו בקדש ימים רבים. ובסדר עולם י"ט שנים ישבו בקדש וזהו ימים רבים כימים אשר ישבתם בשאר המסעות שהיו י"ט שנים אחרים, אם כן כל טלטולן במדבר לא היו אלא י"ט שנים ועשו בהם י"ט מסעות. ועוד צורך גדול לזכור המסעות כי הנסים והאותות הנעשות הם אמתיות לכל רואיהם, אך בעתיד יהיו הדברים כשמועה ויכזיבם השומע ומנפלאות התורה העצומות עמידת ישראל מ' שנה, ומן בכל יום והם מקומות רחקו מאד מן הישוב ואינן טבעיות לבני אדם, לא מקום זרע והדורות הבאים יחשבו שעמדו במדבר ארבעים שנה במדבר קרוב לישוב, כמדברות ששוכנים שם הערביים שאפשר לאדם לחרוש ולזרוע בהם, ולהיותו ניזון מאילנות ועשבים אשר שם או אולי יאמרו שהיו שם בארות מים רבים וכדי לעקור שורש הדעת הנפסד הזה ולקבוע בלב שהם נסים גדולים, באה חכמת התורה והודיע לנו שהמדבר ההוא לא היה כשאר מדברות שנאמר המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב, ולא היה קרוב לישוב שיקבל זריעה וחרישה ולא היה בטבע האדם שיחיה שם אפילו יום אחד, וכדי לחזק אמונה זו הזכיר המסעות בשמם לשיתפרסם הפלא הגדול לשעה, בין העמים שבאותו הדור שהיו יודעים קצת המקומות שאין בטבע האדם לחיות שם וג"כ לדורות הבאים. עוד תועלת אחר בסיפור המסעות, שגאולה האחרונה כדמיון הראשונה ויצאו ישראל במקומות אלו והקב"ה ינהלם ויכלכלם שם כמו שעשה ביציאת מצרים, וזהו ויכתוב משה את מוצאיהם וחזר ואמר ואלה מסעיהם למוצאיהם, כלומר אלה המסעות עצמן יהיו למוצאיהם מהגלות האחרון הזה. עוד טעם הוזכרו המסעות כשיעבור אחד מישראל במקומות אלו יודה ויברך להשם ית' כאמרם חז"ל הרואה מקום שנעשו נסים לאבותינו יברך ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה.

מה זכו ליכתב בתורה כל המסעות הללו וכו'עריכה

ובמדרש מה זכו ליכתב בתורה כל המסעות אלו, על שקבלו את ישראל ועתיד הקב"ה לתת להם שכר, שנאמר ישושום מדבר וציה ותגל ערבה ותפרח כחבצלת. ומה מדבר על ידי שקבל את ישראל כך, המקבל תלמידי חכמים בתוך ביתו עאכ"ו:    ע"כ. וכיון דאתא לידן המאמר הזה ניזיל ביה נרגא, דיש לדקדק אומרו מה זכו ליכתב בתורה המסעות, דלא שייך במקומות לומר זכו, ומה תועלת מגיע להן אם נכתבים בתורה או לא. ועוד אומרו על שקבלו את ישראל, וכי המקומות בעלי בחירה הם שבידם לקבלם או שלא לקבלם, אמנם הכוונה כיון דשמות המסעות הם שמות ששמו אומות העולם למקומות אלו, לא היה צורך להזכירם בתורה, ומפני מה זכו ליכתב בתורה, וענין מה זכו שבהיות שמות המקומות אלו כתובים בקדושה, יש יניקה להם יתירה מהקדושה, כי זהו חיותם כנודע, ונמצא שזכו ליניקה יתירה וזהו התועלת המגיע למקומות ולשרים שעליהם בהיותם נזכרים בתורה, ומשיב על שקבלו את ישראל, יש לפרש דחוזר לשרי המקומות ששמחו בהיותם ישראל חונים בהם, והוא על דרך שכתבו התוספות ז"ל גבי ר' אלעזר בן דורדייא שאמר הרים וגבעות בקשו עלי רחמים והשיבו כדי שנבקש עליך נבקש על עצמנו, ופירשו ששר ההרים היה משיבו, גם כו היה שמחה לשר, כל מקום שהיו באים ברשותו, כי לכל מקום יש שר ואפילו על כל עשב ועשב שאומר לו גדל כדברי רז"ל, ונחשב השמחה כאילו קבלה הם בידיהם להכניסם במקום, והגם שנאמר שחוזר למקום עצמו, יהיה על דרך שפרשו חז"ל על פסוק והעיר שושן צהלה ושמחה, שהעיר עצמה עצים ואבנים היו שמחים, ואינו מהתימא כי כלם נעשים שלוחים להקב"ה כאמרם חז"ל, בכל עושה הקב"ה שליחותו ואפילו כעצם אחר מעשה וכו', עיין במדרש פ' אחרי מות גם כן כלם נעשים שלוחים לישראל עמו להיותם מצטערים בצערם או לשמוח בשמחתם ואפילו עצים ואבנים כמדובר. ובא הלימוד מכאן על המקבל ת"ח בתוך ביתו לחידוש גדול שאפילו שהיו תלמידי חכמים שאינן כל כך הגונים יקבלם בביתו לכבוד תורתם כמקומות הללו שהם משמות ששמו להם אומות העולם ועכ"ז לכבוד שקבלו את ישראל הזכירם בתורה. או יהיה הלימוד על המקבלם, שאעפ"י שהם בלתי הגונים מעבירות שבידם, על שקבלו ת"ח בביתם יהיו נכנסים במחיצת הצדיקים, שבזכות שקבלם בביתם ימחול להם הקב"ה להכניסם בקדושה, דומיא דמקומות הללו שהכניס הזכרת שמותם בתורה.

ובטעם למה נזכרו שמות המסעות בתורה, נראה לפרש עם מה שכתב הרב בעל שפתי כהן וז"ל, ואפשר לומר למה נכתבו כל המסעות הללו בתורה, לומר לך שהמסעות הם מ"ב ובשם מ"ב ברא הקב"ה את עולמו, וכדי שלא תהא הבריאה של זה העולם לבטלה ולא בשביל אומות העולם אלא בשביל ישראל שנקראו ראשית, לזה היו המסעות מ"ב והקיפם את כל העולם שלא נברא אלא בשבילם. וגם כן צפה הקב"ה שעתידין לצאת מארצם ולהתפזר בארבע כנפות הארץ, לזה הוליך ששים רבוא משה ואהרן ושבעים זקנים והארון והמשכן והיו חונים ומקימין המשכן ועושים שם קרבן כדי שאם יבא שם אחד מישרא שימצא מנוח ומרגוע ויקלוט אותו המקום ולא יקיאנו כי להם נברא עכ"ל. ועל פי דרכו של הרב ז"ל בהיות שמות המסעות נזכרות בתורה בנפול אחד מישראל שם בגלות, יודע שהוא מקום שחנו שם ישראל ולוקח נחמה בנפשו בהיות מובטח שיעשה לו הקב"ה נס כאשר עשה עם ישראל שחנו שם.

ובילקוט אלה מסעי, זה שאמר הכתוב נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן, מה צאן אין מכניסין לצל הקורה כך ישראל לא נכנסו ארבעים שנה לצל הקורה. דבר אחר מה צאן אין כונסין לה אוצרות אלא רועה במדבר כך ישראל כל ארבעים שנה ניזונו בלא אוצרות. דבר-אחר מה הצאן במקום שהרועה מנהיגם נמשכת, כך ישראל כל מקום שהיה משה ואהרן מסיימין היו נוסעים אחריהם עכ"ל. ראוי לשים לב, דמה בא ללמדנו, לומר שנמשלו לצאן מה צאן וכו', דמה יוצא מלימוד זה. ועוד שהוא דבר ידוע ומפורסם דכיון שהיו במדבר מ' שנה שלא נכנסו לצל קורה כצאן וניזונו בלי אוצרות כצאן והלכו אחר משה ואהרן כצאן.

והנראה דבא מאמר זה להראות באצבע מה שכתבו הראשונים ז"ל, דבספירה שעברה היו ישראל בחינת צאן ובספירה זאת עלו למדרגת אדם, וזהו כוונת הפסוק ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם, ורצה תחילה בספירה שעברה הייתם צאני צאן מרעיתי ועתה בספירה זו אדם אתם, עליתם לבחינת אדם, עיין בענין זה במהר"י אברבנאל ז"ל פ' בהר סיני ובספר מפעלות אלקים אשר חיבר על זה, וברבינו בחיי ז"ל ובספר הפליאה אשר הסמיכו האר"י זלה"ה לעשות ממנו עיקר. לכן לרמוז שמקודם היו ישראל בחינת צאן הנהיגם עכשיו שהם אדם כצאן, לרמוז על העבר שאעפ"י שעכשיו הם אדם מונהגים הם כצאן, כשם שהיו כי הכל אוחז מהשורש ובספירה הבאה עולים ישראל לבחינת מלאכים כאשר עלו האנשים מספירה שעברה לבחינת מלאכים וכיון שהיו אז בחינת אדם כתוב בהם ודמות פניהם פני אדם לרמוז על מה שהיו לשעבר בחינת אדם.

ולזה נחית המאמר הנכבד הלזה, מפרש פסוק נחית כצאן עמך, שהגיע לישראל מה שמגיע לצאן, לרמוז לך החידוש הגדול הזה, כי בראותך שממשילם לצאן אתה נותן דעתך לחקור למה, עד שתגיע לכוונת הרמז.

(א"ה ס"ט נראה להביא פה מ"ש ה"ה זצ"ל במאמר הנכבד הלזה בספר הנחמד מדרש אליהו כ"י בסדר זה וז"ל, והנראה בזה שבעל המאמר בא לעוררנו אל ההבטחה לפי שהעולם נחלקים בשלשה כיתות, יש סוברים שעיקר חיות האדם תלוי במושב הטוב בתחתיות ועליות במשכיות הכסף ובלתי זה יחלה האדם וימות, וכנגד כת הזה המוצאים זמנם להשיג זה ועוזבים השגת חיי עולם הבא, אמר מה הצאן אין מכניסים אותו לצל הקורה כך ישראל לא נכנסו ארבעים שנה לצל הקורה, ואם כן הבט וראה כי מחשבתך בטלה, שהרי ישראל חיו ופרו ורבו ונתגדלו במדבר ועסקו בתורה ובמצות, אעפ"י שלא נכנסו בצל הקורה. ויש כת שניה סוברת שכדי להשיג חיי עולם הבא צריך להכין קודם אוצרות ממון שיהיו מזונותיו מוכנים לו, כדי לעסוק אחר כך בתורה ובמצות בכל עוז כדי שלא יפסיק במלאכה, וגם זו דעת נפסד שהרי מה הצאן אין כונסין לה אוצרות אלא רועה במדבר ובכל יום הקב"ה מזמין פרנסתו, כך ישראל כל ארבעים שנה יזונו בלי אוצרות ועסקו בתורה והקב"ה היה מזמין להם בכל יום ויום, ואם כן יקדש עצמו לעסוק אדם בתורה ויבטח בשם ה' וישען באלהיו שהקב"ה יזמין פרנסתו בכל יום ויום, וכדאיתא במכילתא הביאו הילקוט בירמיה סי' ב' הדור אתם ראו דבר ה', זש"ה קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העומר מן, ר' אליעזר אומר לימות ירמיה למשמרת, שבשעה שאמר ירמיה לישראל בני מפני מה אין אתם עוסקים בתורה, אמרו ליה אם אנו עוסקים בתורה במה נתפרנס, באותה שעה הוציא להם ירמיה צנצנת המן אמר להם ראו אבותיכם שהיו עוסקים בתורה במה נתפרנסו, אף אתם עסקו בתורה והקב"ה מפרנס אתכם ע"כ. הרי שהדעת השני ג"כ הוא דעת נפסד, לומר הזמין תחילה באוצר כדי שיהיה לי מוכן לעסוק בתורה. יש כת שלישית האומרים תחילה נבריא ונחזק את גופי אחר כך העסוק בתורה, גם זה דעת נפסד כראשונים ויותר מהם, לפי שהתורה נותנת חיים לעוסקים בה וגבורה, שנאמר אני בינה לי גבורה, שהרי הצאן במקום שהרועה מנהיגה נמשכת, כך ישראל במקום שמשה ואהרן מסייעין אותם היו נוסעים ובכל מסע ומסע היו מלמדים תורה, ואעפ"י שהיו הולכים תמיד לא הגיע להם שום חולי ומחלה רק היו בריאים וטובים, כי התורה היה מתעדן להם. דרך שני קרוב לזה נראה לפרש שידוע שיש הנהגת הבית והנהגת המדינה והנהגת עצמו לעמוד על התורה ועל העבודה, לא יצטרך לשום אחת מהנה, כנגד הנהגת הבית הביא שישראל לא נכנסו ארבעים שנה בצל הקורה והיו בלי מושב ובית, רמז שלא הוצרכו להנהגת הבית כי כיון שעסקו בתורה, הקב"ה תיקן הכל וכנגד הנהגת המדינה שהיא על ידי הוצאות הביא שישראל נזונו במדבר בלי אוצרות וכנגד הנהגת עצמו שהיו נוסעים אחר משה ואהרן, הרי שכיון שקבלו התורה ונשתעבדו עליה, לא הוצרכו בהתעסקות שלשת אלו. או אפשר שבא לרמוז הענין באופן אחר שאעפ"י שלא היו בעיר ובמושב, נהג הקב"ה בהם כהנהגת הבית, שהרי לא נכנסו לצל קורה אמנם עשה להם דוגמתו בכסוי העננים עליהם. וכנגד הנהגת המדינה הן אמת שלא ניזונו מאוצרות כדרך הנהגת המדינות המזמינים מזונות באוצרות לעת רעב ומלחמה ע"כ ניזונו מהמן כאילו היה להם אוצרות כנגד הנהגת עצמו לא הוצרכו, כי הרי משה ואהרן היה מנהיגם ודוק. ע"כ אשר בזה נלע"ד דזה ביאור הכתוב ביחזקאל סי' ל"ו כֹּה אָמַר ה' עוֹד זֹאת אִדָּרֵשׁ לְבֵית יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת לָהֶם אַרְבֶּה אֹתָם כַּצֹּאן אָדָם. כְּצֹאן קָֽדָשִׁים. כְּצֹאן יְרוּשָׁלִַם וכו' כֵּן תִּהְיֶינָה הֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת מְלֵאוֹת צֹאן אָדָם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' ע"כ. וראוי לדעת הני תלתא לישני כצאן אדם כצאן וכו'. דמהו הכונה. ותו במאי דחזר עוד לומר מלאות צאן אדם, דנראה שפת יתר ומאי וידעו כי אני ה'. אמנם עפי"ה הנה נכון והוא דכנגד כת האומרות תחילה נבריא את גופנו וכו'. אמר מה הצאן במקום שהרועה מנהיגה, כן האדם צריך שימשך אחר הרועה המלמדו תורה. כמו שנמשכו ישראל אחר משה ואהרן ולא הגיע להם שום חולי ומחלה וז"ש כצאן אדם מה צאן נמשכת אחר הרועה כן האדם ימשך אחר האדם הרועה אותו. וכנגד כת החושבת שלהשיג חיי העוה"ב צריך להזמין קודם אוצרות ממון וכו' אמר מה צאן אין כונסים לה אוצרות וכו' אלא יקדש עצמו לעסוק בתורה וישען באלהיו שיזמין לו פרנסתו דבר יום ביומו וכמו שניזונו ישראל במדבר מ' שנה בלי אוצרות. לרמוז לזה אמר כצאן קדשים, והכונה מה צאן אין כונסים לו אוצרות וכו', כך ישראל צריך שיקדש האדם עצמו לעסוק בתורה שהיא קדש קדשים, וז"ש קדשים שתמיד יהיה מקודש בעסק התורה וישען באלהיו שלא יחסר לו פרנסתו וכנגד כת הסוברים שעיקר חיות האדם תלוי במושב הטוב וכו' אמר מה הצאן אין מכניסים אותו לצל הקורה כך ישראל לא נכנסו לצל קורה מ' שנה וזהו כצאן ירושלים, וכונה מה צאן אין כונסים אותה לצל קורה כך ישראל לא נכנסו לירושלים מ' שנה ואפילו הכי פרו ורבו וחיו ונתגדלו במדבר מ' שנה, וכמ"ש משם מרן ז"ל וכלפי מ"ש ה"ה ז"ל דישראל בספירה שעברה היו בבחינת צאן ובספירה זאת עלו למדרגת אדם אמר כן תהיינה הערים החרבות מלאות צאן מספירה שעברה עתה הם אדם בחינת אדם, ועי"ז וידעו כי אני ה' דכ"י במצבייה עביד בכל ארעא ויבטח בשם ה' וישען באלהיו וכאמור ודוק).

אמר הקב"ה לישראל כשהייתם במצרים מהלך ארבעים יום הייתם מפוזרים וכו'עריכה

ילקוט "ויסעו מרעמסס:    אמר הקב"ה לישראל כשהייתם במצרים מהלך ארבעים יום הייתם מפוזרים בה, וכנסתי אתכם לשעה קלה לרעמסס, ועכשיו אתם מפוזרים בכל הארצות, אני אקבץ אתכם, שנאמר והיה ביום ההוא יוסיף ה' שנית ידו" עכ"ל. יש להקשות דמה הכרח הוא זה, שכיון שכינסם מפיזור מ' יום שהיו מפוזרים, שיכניסם מכל הארצות. ועוד אם היה הדבר בהפך היה ראיה גדולה, אם הכינוס תחילה היה מכל הארצות ועכשיו מפיזור מ' יום, יבא על נכון אומרו ועכשיו שאתם מפוזרים במ' יום אני אקבץ אתכם.

אמנם נראה דכונת המאמר כך הוא, הקב"ה הראה את גדלו ואת גבורתו במצרים כדי שידעו כי אלהי עולם ה' בורא קצות הארץ, וממהלך מ' יום שהיו מפוזרים כינסם בשעה קלה לרעמסס, גם זו להראות כחו הגדול, ואם היה הפיזור בכל העולם היה מקבצם לשעה קלה, אלא לא היה כי אם מהלך מ' יום ומשם קבצם, אך יש פתחון פה למינין לחלוק ולומר בהיותם מפוזרים בשיעור מועט יכול לקבצם בשעה קלה, אבל אם היו מפוזרים בכל העולם לא, והנה כוונת הקב"ה להוכיח לישראל דכביכול מוכרח לקבצם, דבשלמא אם תחילה קבצם מכל הארצות בשעה קלה, שכבר היה מורה בזה כוחו הגדול, היה מקום לחשוש ולומר כבר הודיע כוחו ויכולתו, שמפיזור מהלך כל העולם קבצם, ואם כן לא יקבצנו עתה, כי עכשיו אין חשש לדברי המין, כי אין מקום לו לדבר, אבל כיון שהייתם במצרים מהלך מ' יום בלבד, ובשעה קלה כינסתי אתכם, מוכרח שעכשיו כשאתם מפוזרים בכל הארצות שהוא פיזור גדול, שאני אקבץ אתכם להודיע כחי וגבורתי.

עוד נראה לפרש שידוע דבשבירת הכלים נפלו כמה נצוצות הקדושה בתוך הקליפות וכשבאו ישראל למצרים הוציא משה רבינו ע"ה משם ר"ב ניצוצי קדושה וזהו סוד רב לך, כמו שכתבו המקובלים ז"ל, וכיון שנשארו ניצוצי קדושה עדיין מפוזרים בכל הארצות הוצרכו ישראל לצאת בגליות לקבצם וכדי שיהיה גלות אחר גלות מצרים, לא היה גאולת מצרים על ידו של הקב"ה כי אם על יד בשר ודם, שאם גאולת מצרים היה על ידו של הקב"ה לא היה יכול להיות עוד גלות אחר, לז"א אמר הקב"ה לישראל כשהייתם במצרים מהלך מ' יום הייתם מפוזרים וקבצתי אתכם לשעה קלה, כלומר קבצתי אתכם על ידי שליח משום שהיה גאולה לשעה קלה כלומר אינה גאולה עולמית כי אם לשעה לפי שהייתם עתידין ליכנס בגליות אחרות ועכשיו אתם מפוזרים בכל הארצות שכבר נקבצים כל הניצוצות, אני בעצמי אקבץ אתכם ובהיות הגאולה על ידי שוב עוד לא תראו חרפת גלות בעולם.

אלה מסעי בני ישראל וכו'עריכה

אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם ביד משה ואהרן. ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה' ואלה מסעיהם למוצאיהם:    יש לדקדק למה הזכיר כאן בני ישראל דמי לא ידע שהם הנוסעים וגם למה הוצרך לומר אשר יצאו מארץ מצרים כאילו הוא דבר שעדיין לא נודע מהיכן יצאו ושהיה ביד משה ואהרן, גם להבין ויכתב משה. ונראה לפרש שידוע כשיצאו ישראל ממצרים וקבלו התורה ונעשו חירות ממלאך המות וממלכיות אם לא היו חוטאים בעגל תכף ומיד היו נכנסים לארץ ולא היו צריכים לכל אלו המסעות וגם לא היו יוצאים עוד מארצם לראות חרפת גלות בעולם אך כיון שחטאו בעגל שחזרו לסורם כאשר היו למודים במצרים, "אלו עובדי ע"ז אף אלו", נתעכבו במדבר מ' שנה והוצרכו לכל אלו המסעות והקב"ה שהוא מגיד מראשית אחרית בהיות שידע שעתידין לחטוא אחר מתן תורה לא הוציאם הוא בעצמו ממצרים כי אם על יד בשר ודם הם משה ואהרן, כדי שיכנסו עוד בגליות כנודע. ושיעור הכתוב אלה מסעי בני ישראל, כלומר אלה המסעות שאירעו בני ישראל הם גרמו מסבת אשר יצאו מארץ מצרים מקום שלמדו שם לעבוד ע"ז וכיון שכן היה סיבה שאחר שנעשו חרות ממלכיות חזרו ללימודם ועשו עגל מסכה שמזאת הסבה הגלויה לפני האל יתברך עשה גאולתם על ידי משה ואהרן ולא היה הגאולה על ידו, כדי שיחזרו עוד בשעבוד מלכיות וכיון שכן, הוצרכו להזכיר המסעות בתורה כדי שיכירו אותם לכשיצאו מגלות האחרון להעבירם דרך שם ולומר להם כאן חש ראשך כאחז"ל, משל לאחד שהיה בנו חולה, הוליכו למקום אחד לרפאותו כיון שהיו חוזרים התחיל אביו למנות המסעות כאן ישננו כאן הוקרנו כאן חששת ראשך. וכיון שבהיות הגאולה על יד משה היה גלות אחריה כמדובר, לזה אמר ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם, תלה המסעות במשה אעפ"י שהיו על פי ה', כלומר בהיות הוא הגואל ולא הקב"ה בעצמו הוצרכו שיכתבו מסעות על ידו וכאילו הוא כתבם מעצמו ומה גם שבעבור הערב רב שהוא הוציא החטיאו את ישראל והלכו נעים ונדים ממסע למסע שלא נכנסו מיד לארץ וכיון שמשה גרם בהוציא הערב רב, אמר ויכתוב משה למסעיהם כלומר תלה הכתוב הכתיבה בו אעפ"י שהיה על פי ה' לומר הוא גרם בנסיעות אלו.


ויסעו מרעמססעריכה

ויסעו מרעמסס וכו' ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים ומצרים מקברים את אשר הכה ה' בהם כל בכור ובאלהיהם עשה ה' שפטים:    יש לדקדק אומרו יצאו ביד רמה לעיני כל מצרים, דמה צורך לומר דבר נודע שבודאי שלעיני כל מצרים יצאו ומי לא ידע בזה. ועוד אומרו כאן ומצרים מקברים צריך להבינו, אמנם הכוונה שבהיות שקודם יציאתם ממצרים אכלו קרבן פסח והמצריים היו רואים וחורקים שיניהם ולא היו יכולים לדבר כאמרם חז"ל מפני שהיו יראים פן יפגע בהם המות, לזה אמר ממחרת הפסח בהיות היציאה ממחרת הפסח אחר שראו הנס הגדול שהיו זובחים הטלה, אלוה של מצרים ולא יכלו לדבר, בכח זה יצאו בני ישראל ביד רמה, בהיות מעשה שחיטת הטלה לעיני כל מצרים ולא יכלו לדבר, לעיני כל מצרים אינו חוזר שראו היציאה דזהו פשיטא, ועוד טעם שיצאו ביד רמה, בראותם שמצרים מקברים את עצמם מפני הבושה על אשר הכה ה' בהם כל בכור, כלומר כל בכור שבמצרים קם והרג בהם, וכדברי רז"ל "למכה מצרים בבכוריהם:    שקמו הבכורות והרגו במצרים, מקברים רבבות כדי שישלחו לישראל" וכו', ונמצא שמצרים נחבאים עצמם מפני הבושה בעבור את אשר הכה ה' בהם כל בכור, כלומר בעבור זה שעשה ה' בהם דבר קשה והיא שעשה שהיכה ה' בהם על ידי כל בכור ועוד מקברים עצמם מהבושה שובאלהיהם עשה ה' שפטים ולא נשאר להם על מי יניסו לעזרה.

אך ראוי לדקדק דהיל"ל ובאלהיהם עשה שפטים למה חזר להזכיר שמו יתברך, ונראה דאם לא היה מזכיר לומר עשה ה' היה משמע העשות שפטים באלהיהם היה ע"י בכוריהם כפי מה שפירשנו, והכונה הכה ה' בהם על יד כל בכור וגם ובאלהיהם עשה שפטים על ידי הבכורות דשיברו להם, לזה אמר עשה ה' שפטים שכביכול הוא בעצמו עשה והוא כי שפטים מורה על הנקמה באופן שירגיש הנושאם צער גדול וזה שיוך באדם ולא לעץ ואבן שאינו מרגיש, אך בהיותם השפטים ע"י יתברך עושה ביכולתו שגם אבן או עץ או מתכת ירגיש מהצער ומעיר הכתוב שכך עשה באלהי מצרים ולזה אמר עשה ה' שפטים, שבהיות הוא בעל היכולת יכול לעשות שפטים באבן או עץ ושירגיש ואפשר דלזה כיון התרגום יונתן בן עוזיאל דקאמר עָבַד מֵימַר דַיְיָ דִינִין טַעֲוַות מַתְּכָא הֲווֹ מִתְרַכְּכִין טַעֲוַות אַבְנָא מִתְגַדְעִין טַעֲוַות פַּחְרָא מִתְעַבְּדִין בְּקִיקִין טַעֲוִוין דְעָא מִתְעַבְּדִין קְטוֹם וְדִבְעִירֵי מַיְיתוּן ע"כ. כלומר שירגיש כל ע"ז מה שנוגע לה להרגיש.

ויסעו בני ישראל וכו' ויחנו וכו'עריכה

ויסעו בני ישראל מרעמסס ויחנו בסוכות:    דרך רמז כיון שיצאו ביד רמה בכח ואל ובהון רב, מיד שכחו בצרות ראשונות ממה שבנו לרעמסס, דראשון ראשון מתרוסס, והיו חוזרים ובונים וחוזרים ובונים עד שהיה מתרוסס גם גופם, שכל דבר רואה את התכלית, אם התכלית רע אע"פ שההתחלה טובה מאד בבאו ימי הרעה באחרונה מה שעבר אין, ואם התכלית טוב אעפ"י שההתחלה רעה אין כמותו, מיד בהכנסת הטוב לא תזכרנה עוד צרות הראשונות, ולכן כיון שיצאו ביד רמה מיד ויסעו מרעמסס, נסעו מאותם הצרות הסירו אותם כאילו לא עבר בהם דבר צרה בערך הטוב שמצאו, ויחנו בסוכות תחת סוכתו יתברך שבאו לחסות תחת כנפיו והם ענני כבוד, וכדברי תרגום יונתן בן עוזיאל ושרו בסוכות אתרא דאיתחפיאו שבעת ענני יקרא.

דבר אל בני ישראל וכו'עריכה

דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי אתם עוברים את הירדן את ארץ כנען והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם ואבדתם את משכיותם ואת כל צלמי מסכותם תאבדו ואת כל במותם תשמידו. והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה:    ראוי לשים לב במלת כי, דהיל"ל אתם עוברים את הארץ. ועוד אומרו והורשתם את הארץ וישבתם בה, נראה אך למותר שודאי שאחר שירשו את הארץ ישבו בה, דמקודם איך יוכלו לשבת בה, ועוד אומרו כי לכם נתתי את הארץ, מי לא ידע בזה וכי עכשיו נתחדש שנתן להם את הארץ. עוד להבין אומרו לרשת אותה. אמנם כוונת הענין שנתן סימן להם כי אתם עוברים את הירדן, כלומר אם אתם עוברים את הירדן בכוונת אל, אם-כן משום חשק הארץ בעבור השוכן בה נשוא עון ואוירא מחכים לתורה, יודע אני שוהורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם, ובודאי ואבדתם את משכיתם ולא תחמדו בהם וגם צלמי מסכתם תאבדו ובמותם תשמידו כיון דתכלית כונתם לבא אל הארץ בעבור השלימות המושג לנפש ממנה ואז באמת והורשתם את הארץ לרשת אותה ירושה עולמית שלא תצאו ממנה משום כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה כלומר לכם מסרתי הדבר שאם יהיה כונת הכנסתכם בה להשגת שלימות הנפש יהיה הארץ מסורה בידכם לעולם ואם לאו לא, באופן כי לכם נתתי את הארץ לכם ברשות בחירתכם לרשת אותם, אמנם אם כונתכם לבוא בה מצד תענוגי הגוף בלבד בהיותה ארץ זבת חלב ודבש ובסום אוירא וכדומה, שאם על מנת כן אתם באים אל הארץ, תדעו כי לא תורישו את כל יושבי הארץ מפניכם ולא תאבדו משכיתם ומצבותם ובמותם לא תאבדו ולא תשמידו ובאתם בגדר שתקיא אתכם הארץ ולא ישבתם בה. או ירצה באומרו וישבתם בה שאל יעלה בדעת ישראל לאבד יושביה וימאסו להחזיק בה פן יארע להם כאומות שישבו בה, לכן מבטיחם וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ, לכם ולא להם, והדבר מסור בידכם כדפרשית. אם תלכו בדרכי תשבו בה. גם יש לפרש כי אתם עוברים את הירדן אל ארץ כנען, כלומר מהירדן ואילך היא ארץ כנען, לכן קדשו לבבכם קודם שתכנסו בארץ הקדושה שבכח הקדושה שאתם מבערים מלבבכם כל הרהור מחשבה רעה והורשתם את כל יושבי הארץ, כלומר תוכלו לגרש את יושבי הארץ בלי שום צער, ורז"ל אמרו נסים של ירדן יהיה סימן לכם כמו שעשה ה' לכם נסים בירדן ותעברו ברגל בלי שום צער זה סימן יהיה לכם, שכן יעשה לכם כשתבואו לארץ בלי שום צער ובלי מלחמה כי ה' נלחם לכם ע"כ. ועל פי דרכם ז"ל נראה לפרש שהכונה סימן לכם אם כשם כשעברתם את הירדן שהייתם במורא ועיניכם תלויות שלא ישובו מי הירדן עליכם תהיו כך בבואכם אל ארץ כנען, אז בודאי שוהורשתם, כלומר שוהורשתם את יושבי הארץ לפניכם ובלתי זאת לא תוכלו לגרשם.


ואם לא תורישו וכו'עריכה

ילקוט דתמ"ח ע"ב "ואם לא תורישו את יושבי הארץ:    אמר הקב"ה לישראל, אני אמרתי כי החרם תחרימם החיוי והאמורי ואתם לא עשיתם כן, אלא ואת רחב הזונה ואת בית אביה החיה יהושע, הרי ירמיה בא מבניה ועושה לכם דברים של שיכים בעיניכם ושל צנינים בצדיכם, לפיכך צריך לומר דברי ירמיהו בן חלקיהו" עכ"ל. ראוי להבין שהרי רחב גרם בהחיות המרגלים פנחס וכלב ועל החסד שעשתה נשבעו לה והוכרח יהושע לקיים שבועתם שנשבעו לה ולמה נענשו. ולכאורה יש לפרש בנדקדק במאמר אומרו ואתם לא עשיתם כן אלא ואת רחב הזונה וכו' החיה יהושע שתולה הקלקלה ביהושע, ואינו מזכיר לפנחס וכלב שנשבעו להחיותה, ואין לומר שאין תולה בהם כלל משום שהיו מוכרחים בזה כדי להציל ממות נפשם משום שהי' ראוי שיבטחו בהקב"ה שיצילם ואעפ"י שימסרם רחב אם כן אשמים היו על שנשבעו לה ולמה אינו מזכיר כי אם ליהושע. והנראה שפנחס וכלב אמרו כיון שאנו יכולים להביא דבר הצלחתנו דרך הטבע, אין ראוי להניח הדבר על הנס ועל השבועה שאנו נשבעים, אין בה ממש משום שאנו אנוסים על דרך נשבעים למוכסים, לכן כשבאו לפני יהושע הי' ראוי להורגם לקיים מאמרו ית' כי החרם תחרימם ויהושע חשב אולי נולד מזה חילול השם בדבר לכן החיה אותם ומשום שלשם שמים נתכוון הוציא ממנה ירמיה להיות להם לשיכים בעיניהם שמיהו אין הדבר כל כך צער גדול כיון שאינו על יד אחד מהאומות ומה גם שהיה לשיכים בעיניהם להחזירם למוטב וק"ל. וכיון שהדבר היה תלוי ביהושע להורגם שהיה מלך לענות בדבר להורגה ולא הרגה תלה הדבר ביהושע. עוד אפשר לומר שלרחב בלבד היו יכולים להחיות על ענין החסד ולא לכל משפחתה ואעפ"י שעל כלם נשבעו היו יכולים לעשות פשרה להציל אותה ולאבד לשאר עמה וחילול ליכא בטענה אנוסים היינו עליהם והוכרחנו לישבע, כי בשלמא לך ניחא משום החסד, וזהו דדייק בעל המאמר ואת רחב ואת בית אביה החיה יהושע כלומר בשלמא לרחב ניחא בעבור החסד שעשתה אבל לבית אביה למה.

אך מה שיש להקשות בזה המאמר הוא זה, דמכאן משמע שטעו ישראל לקבל לרחב ובמקום אחר לרז"ל משמע שמהקב"ה היה לקרב ליתרו ולרחב ורות ונעמה העמונית, אם כן איך מענישם על שקירבו לרחב ואעפ"י שהיתה מן הגוים אשר צוה להחרימם, ואין להשיב ישראל היו חייבים לעשות מה שנצטוו שלא להחייותם והקב"ה יעשה את שלו, דזו אינו תשובה משום שמה שרצה הקב"ה לעשות לקרב לרחב גילגל הדבר כך שילכו המרגלים לביתה ושישבעו לה כדי לקרבה ואם חיה משים בלבם שיעשו האמת להורגה כאשר נצטוו להחרימם לא היתה נעשה רצונו ית', גם יש להקשות אומרו הרי ירמיה בא מבניה ועושה לכם דברים של שיכים בעיניכם, שהרי ירמיה היה בא בדברי תוכחות להשיבם בתשובה, ואיך הזכירו לעונש כאילו בא להענישם.

אמנם נראה בהקדים מה שפירש החכם השלם אחי מיכאל הכהן ז"ל על מאמר רז"ל מנשה כשהרג את ישעיה אמר שם ואיבלע בארזא אתיוה לארזא ונסרוה כי מטא להדי פומא נח נפשיה משום דאמר ובתוך עם טמא וכו' ע"כ, הקשה הוא ז"ל שכבר זה נתכפר לו ע"י הרצפה שהגיע המלאך בשפתיו וא"ל וסר עוניך וחטאתיך תכופר ואם כן איך קאמר הכא שנסרוהו להדי פומא משום מה שחטא בשפתיו ובחיבור אחר פרשתי אני על זה, דהמלאך על ידי מה שנגע בגחלת בשפתיו הסיר הדבר מעון והניחו בבחינת חטא והחטא נתכפר לו בענין הנסירה וזהו דקאמר ליה וסר עוניך, כלומר חוסר מבחינת עון והשאר בבחינת חטא והחטא תכופר אחר כך על ידי הנסירה.

אמנם הוא ז"ל פירש דלעולם על יד המלאך נתכפר לגמרי אך כשנסרו מנשה על דבר גלוי לפניו ית' שלא ימות ממיתתו כיון שכבר חטא בשפתיו אף עפ"י שכבר נתכפר הדין נוטה שיגיע הנסירה בפיו יותר מאבר אחר שמעולם חטא בו והמשל לזה לדבש שנפל במקום אחד שאעפ"י שרחצו המקום עד שלא נשאר רושם מהדבש כשבאים זבובים הנה שורים יותר על אותו מקום ממקום אחר כיון שכבר היה שם דבש והנמשל מובן. ובזה נבא לענין המאמר דישראל נתחייבו צער על חטאתם כדכתיב על מה אבדה הארץ על עוזבם את תורתי וכיון שכן ראוי שיצטערו על ידי ירמיה שהוא מבני בניה של רחב שהחייו אותה, שאעפ"י שהיה רצונו יתברך לקרבה מיהו כבר כתוב עליה החרם תחרימם ונראה שעברו על זה, אם כן יותר ראוי להענישם על ידי ירמיה שיצא משם ולא על יד נביא אחר וענין היות ירמיה להם לשיכים בעיניהם הדבר הוא שישראל ששורשם מאבות הקדושים שקיימו כל התורה כולה חטאו וירמיה שבא מבני בניה של רחב מהאומות שכתב הקב"ה עליהם החרם תחרימם קיים כל התורה ובא להוכיחם וזהו באמת לשיכים בעיניהם ולצנינים בצדיהם.


חביבין ישראל שאעפ"י שהם טמאים שכינה ביניהםעריכה

ילקוט דתנ"ב ע"א "אשר אני שוכן בתוכם:    חביבין ישראל שאעפ"י שהם טמאים שכינה ביניהם, שנאמר השוכן אתם בתוך טומאתם, ואומר ולא יטמאו את מחניהם ואומר לא תטמאו את הארץ. רבי נתן אומר חביבין ישראל שבכל מקום שגלו מקום שכינה עמהם, רבי אומר משל למה הדבר דומה, למלך שאמר ל עבדו אם בקשתני הריני אצל בני, כל זמן שאתה מבקשני הריני אצל בני וכן הוא אומר השוכן אתם בתוך טומאתם" ראוי לשים לב דמה חידש בעל המאמר יותר מפשוטו של מקרא שהרי כתוב בהדייא השוכן אתם בתוך טומאתם וזהו בודאי דמשום חיבה הוא עוד להבין מאי ואומר, עוד להבין מה בא להוסיף רבי נתן מתנא קמא באומרו חביבין ישראל שבכל מקום שגלו שכינה עמהם ועוד להבין במשל שהביא.

ואפשר לומר דפסוק השוכן אתם בתוך טומאתם אעפ"י דקאמר וכפר על הקדש מטומ' בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם וכן יעשה באהל מועד השוכן אתם בתוך טומאתם, שמזכיר עונות ופשעים עדיין הייתי יכול לומר דאומרו השוכן אתם בתוך טומאתם אינו בתוך טומאת עונו' ופשעיהם אלא שמתעסק בטומאתם של ישראל לרפאתם הוא בעצמו כמו שריפא צרעת מרים כדרז"ל אמר הקב"ה אנא כהנא אנא מסגירה אנא מטהרא ודע שיסבול פירוש זה שהרי קאמר וכפר אל הקדש מטמאות בני ישראל ומפשעיהם וכו' דמש' דטומאה הנזכרת אינה טומאה מפשעים וחטאים אלא טומאה ממש וכן סוף הפסוק השוכן אתם בתוך טומאתם חוזר על הטומאה שהזכיר תחילה שהיא טומאה ממש מזב או מצורע לזה בא בעל המאמר להוכיח שהיא טומאת החטאים והפשעים ואעפ"י שחוטאים שוכן אתם וזהו חביבין ישראל שאעפ"י שהם טמאים שכינה עמהם, כלומר טמאים מחטאים שנאמר השוכן אתם בתוך טומאתם, ותדע שהוא כן שאומר ולא יטמאו את מחניהם ואומר לא תטמאו את הארץ ששם מדבר בטומאת חטא וכן כאן שהזכיר טומאה גבי פשעים וחטאים היא טומאת חטא שאעפ"י שחוטאים ומטמאים בחטאתם שכינה עמהם ועדיין יש לחלוק ולומר דזהו מדבר בארץ ושוכן ביניהם לא בשבילם כי אם בעבור הארץ שבחר לשכון שכינתו בתוכה והוא כמשל מצורע שנכנס בבית חבירו שחבירו עמו בבית לא משום חיבת המצורע כי אם מסיבת שהיא ביתו ואינו רוצה לצאת חוץ ממנה כן הקב"ה כביכול שוכן אתם בארץ ישראל אעפ"י שהם טמאים מעונות לא משום חיבתם כי אם משום חיבת הארץ שלא לצאת ממנה לזה בא רבי נתן לומר חביבין ישראל כלומר דע שבאמת חביבין ישראל ולכך שוכן אתם בתוך טומאתם ולא בשביל הארץ שוכן, שהרי בכל מקום טומאה שגלו שכינה עמהם במצרים ועילם ובבל הרי שהם חוץ לארץ על חטאתם ושכינה עמהם אין זאת כי אם מתוך חיבתו החזקה והעצומה עמהם ולחוזק הדבר מביא משל המלך שאמר לעבדו בכל מקום שאת מבקשני הריני אצל בני, כלומר מעולם איני זז ממנו והיה צדיק או רשע או במקום שיהיה ומסיים וכן הוא אומר השוכן אתם בתוך טומאתם כאילו אומר עם מה שהוכחתי תדע באמת דמה שדרשתי השוכן אתם בתוך טומאתם היא טומאת החטאים ועם כל זה עומד עמהם.


זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה וכו'עריכה

ילקוט דף תמ"ט ע"א. "זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה וכו':    מהו לכם לכם, ראויה זה שאמר הכתוב טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה, אמר דוד לפני הקב"ה אלולי רחמיך שקדמו לאדם הראשון לא היה לו עמידה שאמרת לו כי ביום אכלך ממנו מות תמות ולא עשית כן אלא הוצאתו מגן עדן, שנאמר ויגרש את האדם ולמה ניגרש על שהביא מיתה לדורות והיה צריך למות מיד אלא שריחמת עליו וגרשת אותו כדרך הרוצח בשגגה וגלה לערי מקלט, אמר משה זה שהרג במזרח בשגגה או בדרום או בצפון מנין יהיה יודע היכן ערי מקלט שיהא בורח לשם, אמר לו תכין לך הדרך שלא יהו טועים וימצא אותו גואל הדם א"ל היאך א"ל העמד להם איטלסיות (פירוש שווקים מסומנים) מכוונות לערי מקלט ובכל אטליס רשום עליה רוצח לערי מקלט לכך נאמר טוב וישר ה' אם לרוצחים עשה שביל ודרך שיברחו וינצלו לצדיקים על אחת כמה וכמה הדא הוא דכתיב ידרך ענוים במשפט" עכ"ל.

ראוי להסתפק במאמר זה ספק ראשון אומרו אלולי רחמיך שקדמו לאדם הראשון ופירש מה הם הרחמים, דקאמר ליה כי ביום אכלך ממנו מות תמות, דמשמע דזהו קדימת הרחמים ואח"כ יוצא שקדימת הרחמים הוא מה שגירשו. ספק ב' דבשלמא אם הרחמים היו במה שאמר ליה כי ביום אכלך וכו' שייך לומר קדימה משום שנאמר זו קודם שנתחייב בחטאו אבל במה שגירשו שהיה אחר החטא אין שייך לומר אילולי רחמך שקדמו. ספק ג' מה שואל ולמה ניגרש ומשיב על שהביא מיתה לדורות, דזיל קרי בי רב ומה בא ללמדנו. ספק ד' אומרו והיה צריך למות מיד אלא שריחמת עליו וגירשת אותו, דנראה דברים כפולים דזהו בכלל מה שאמר מקודם זה ולא עשית כן אלא הוצאתו מגן עדן. ספק ה' איך מדמה לאדם הראשון להורג נפש בשגגה דכאן מזיד היה שנצטוה שלא לאכול ועבר על צוויו ואכל. ספק וא"ו להבין בענין הק"ו אם לרוצחים עשה שביל ודרך שיברחו, לצדיקים עאכ"ו דמה צורך ללמדנו זו מק"ו, שדבר נלמד מסברא הוא, דכיון שהם צדיקים בודאי שעושה להם הקב"ה אופנים על הצלתם.

אמנם נראה דאומרו יתברך כי ביום אכלך ממנו מות תמות זהו היה קדימת הרחמים מדלא קאמר כי באכלך תמות שאז היה צריך למות מיד, אך באומרו כי ביום אכלך שהזכיר יום, הוא למצוא לו פתח שיחיה יום אחד של הקב"ה שהוא אלף שנים כאחז"ל והיה מציאות שניגרש מג"ע וחי תתק"ל שנים והותר ספק א' ב' ושואל ולמה נגרש הכונה כיון שקדם לו רחמיו יתברך לומר כי ביום אכלך כדי שאם יאכל למצוא לו פתח שיהיה חי יום אחד של הקב"ה אם כן היה יכול להיות שם בג"ע כל השנים הללו ובהתקרב קצו למות יגרשהו שימות חוץ לג"ע ולא לגרשו מיד ומשיב על שהביא מיתה לדורות והיה צריך למות מיד אלא שריחמת עליו וגירשת אותו וכו' שהכונה אדרבא משום שריחם עליו גירשו לחוץ שיש הבחנה בין יום ובין לילה ויש מציאות למנות אלף שנים מימים ולילות ויבחן הדבר שקיים האל יתברך דברו כי ביום אכלך תמות שהרי חי יום אחד ביומו מה שאין כן בג"ע דלא שייך שם הבדיל בין יום ובין לילה וכדי שיסבול יסורין גופנים כאחז"ל שק"ל שנים ישב במים והתענה עד שעלו בבשרו שריגים כדי למחול לו העון הגדול שגרם מיתה לדורות שהמיתה דבר השייך לגוף אשר מחומר קורץ לכן גירשו לחוץ והגשימו כדי שיסבול יסורי הגוף ויזכה לעוה"ב על דרך שהרוצח ניגרש ממקומו ומסתתר שם בעיר מקלט לא יכול לצאת ומתמרק שם כיון שאינו יכול לחזור למקומו עד מות הכהן הגדול והותר ספק ג' ד'. ומה שמדמה לאדם הראשון לרוצח בשגגה משום שאדם הראשון נידון שוגג באכילתו מן העץ שהוא הבין בדברי הקב"ה דכונתו לומר כי ביום אכלך ממנו רצה לומר ביום אכלך את בעצמך אבל אם אחרים יתנו לך מותר דלזה השיב הקב"ה כשאכל האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי ואוכל כלומר קיימתי צוויך ולא לקחתי אני בעצמי לאכול כאשר צויתני אלא שהאשה נתנה לי ונמצא דשוגג היה ולכן דנו כרוצח בשגגה וגירשו והותר ספק ה'. וענין הק"ו הוא חידוש גדול לרחמיו יתברך עם הצדיקים שאעפ"י ששגגת תלמוד עולה זדון והקב"ה מדקדק עם חסידיו שחטא של כל אדם נחשב לגבי הצדיקים לעון והיה ראוי שיניחם ולא ידריכם כיון שחטאם גדול מכל אדם ואם לכל אדם מדריך לפי שחטאם אין עושים כל כך רושם של חילול השם כחטא הצדיקים ועכ"ז בא ללמדנו מכח הק"ו אעפ"כ ידרך ענוים במשפט ומורה להם דרך והוא אם זה שהרג בשגגה היה חייב הנהרג מיתה ממקום אחר וגילגל הקב"ה מיתתו על ידי זה דמגלגלים חובה על ידי חייב דנמצא שהרוצח זה יש בידו עונות הרבה שעשה במזיד משנתגלגל על ידו לשפוך דם ועכ"ז עשה לו שביל ודרך שיברח וינצל, לצדיקים אעפ"י שהשוגג נחשב להם מזיד כיון שבאמת מעולם חטאו כמזיד ק"ו שידריכם והותר ספק ו'.


ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה וכו'עריכה

ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה כי הדם הוא יחניף את הארץ ולארץ לא יכפר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שפכו:    ראוי להבין ענין חנופת הארץ וגם להבין אומרו כי הדם הוא יחניף את הארץ עוד להבין ולארץ לא יכופר כי אם בדם שופכו. אמנם לבא לענין עם מה שפירש מוהר"ם אלשיך ז"ל על פסוק והארץ חנפה תחת יושביה כי עברו ברית הפרו חק. ידוע שהקב"ה תולה ארץ על בלי מה, והארץ היא על המים שלא כדרך טבע וכשיושביה חוטאים ראוי שיחזור הטבע למקומו שיעלו המים על הארץ והארץ תרד למטה ויאבד את יושביה כמו שהיה בדור המבול ולזה אמר הנביא שכיון שעברו ברית הפרו חק הארץ חנפה, כלומר גם הארץ עשתה חנופה על היותה תחת יושביה ולא היתה יורדת למטה כטבעה כדי שיעלו המים למעלה להטביעם ע"כ. עוד דע שהארץ נתקללה פעם שנית על שפצתה את פיה לקחת את דמי הבל כדכתיב ועתה ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה לקחת אח דמי אחיך מידך ופירש רש"י ז"ל הנני מוסיף לה קללה יותר ממה שנתקללה היא כבר בעונה וגם בזו הוסיפה לחטא ע"כ. ובזה נבא לענין אמר בענין הדם ולא תחניפו את הארץ כלומר אל תגרמו שתחניף הארץ אתכם על אשר אתם יושבים בה ולא תחתיה כי הדין נוטה כשאתם חוטאי' שלא תהיה לכם ישיבה עליה כי אם שתרד למטה ויעלו המים למעלה וישטוף אתכם וזהו ולא תחניפו את הארץ אשר אתם יושבים בה ירצה על אשר אתם יושבים בה ולא תחתיה כמדובר, ואם תאמר ולמה הארץ מחניף ואינה יורדת למטה ולהשיב לז"א כי הדם הוא יחניף את הארץ, כיון שיש עון שפיכות דם כדי לפצוא פיה לבלוע דם כמו שפצתה פיה לבלוע דם הבל עושה חנופה שתשבו עליה ואינה יורדת למטה מן המים כי רצונה ותאותה לבלוע דם וזו רעה חולה להארץ דסוף סוף בעל כרחה אני מורידה למטה כדי שיעלו המים כדור המבול משום שולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו, דצריך שהיא בעצמה ישפוך דם הרוצח כדי שתתכפר לה כדור המבול שהרבו לשפוך דם ועלו המים למעלה והיא ירדה למטה ובזה שפך דם כל הרוצחים ונתכפר עונה מהדם שבלעה מהנהרגים עליה וכוונת הקב"ה בזה לומר שלא תחניפו את הארץ שלא יעשו בדם שיחניף להם בשופכם עליה דם שיבלע כי בסוף כדי לכפר עונה אני מוריד למטה כדור המבול כמדובר.


ולא תטמא את הארץ וכו'עריכה

ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל:    הבט ימין וראה דברי הפסוק מגומגמים, שתחלה אמר אשר אתם יושבים בה ואח"כ אמר אשר אני שוכן בתוכה ואחר כך שינה לומר אשר אני שוכן בתוך בני ישראל. אמנם נראה הכונה אמר הקב"ה לא תטמאו את הארץ שעל ידי כך אתם יושבים בה ולא יעלו המים עליה כדור המבול ומנע ישיבתם מעל הארץ והטביעם לכן אני מזהיר אתכם שלא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה כמדובר ואל יעלה על דעתכם לומר אשר אני שוכן בה וכיון שאני מתאוה לשכון בה שאעפ"י שתרבו בחטאים ואשמות איני מחריבה דעו לכם כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל דייקא הם הכשרים והם עיקר משכני ולא הארץ וא"ת מחריב אני את הארץ ובמקום שאני גולה לצדיקים שם אני שוכן לכן על יעלה על דעתכם לומר שבעבור שאני שוכן בתוכה שלא אחריב אותה משום שאני שוכן בתוך בני ישראל ובכל מקום שהולכים שם משכני כמדובר.


צו את בני ישראל וכו'עריכה

צו את בני ישראל ואמרת אליהם כי אתם באים את הארץ כנען:    קשה דהיל"ל את ארץ כנען דמה רמז באומרו את הארץ כנען. אמנם נראה בדברי רז"ל על פסוק ויתורו את ארץ כנען, א"ר ברכיה בשם רבי סימא מה ראה כנען להיזכר כאן. אלא ראה שאין לישראל זכות שיכנסו לארץ נזכר ליצחק שנולד לאברהם בן מאה שנה ושרה בת צ' שנה וכנען כ' עשרים נ' חמשים ע' שבעים נ' חמשים הרי מאה ותשעים שנה עכ"ל. (ילקוט דשצ"ו ע"א) וזה עצמו רומז כאן כי אתם באים את הארץ בזכות כנען, כלומר בזכות יצחק שנולד לאברהם בן מאה שנה ולשרה בן צ' שנה מספר כנען.

תם.