פתיחת התפריט הראשי

ויאמר משה אל בני ישראל וגו' - וידבר משה וגו'עריכה

כתיב לעיל "ויאמר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה." וסמיך "וידבר משה.":    קשה דהול"ל ויאמר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה', למה חזר לומר את משה.

אמנם בהיות שהיה יכול לעלות על דעת, שכיון שמשה בשר ודם הוא, שמעולם יוכל למסור הדברים לישראל כדרך שהיה מקבלן מפי בורא עולם, כי מי יוכל לדבר כמוהו בסדר נאות ויפה, לכן באה התורה להעיד דממש כסדר שהיה מקבל הדברים מפי הגבורה כך ממש היה מוסרם לישראל בלי שום שינוי כלל, וזהו ויאמר משה, התורה מעידה דויאמר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' אל משה וידבר משה, ממש כסדר שנצטוה כך ממש וידבר משה, ולרמוז לזה חזר לומר את משה, כדי לסמוך משה לוידבר, לרמוז על האמור ומה שרמז הדבר דוקא כאן, משום שדבור זה היה אל ראשי המטות, כדי להכריח את העם כדברי החזקוני ז"ל, לכן אעפ"י שבכל הדברות לא שינה דבור ממה שקבל, רמז הענין כאן גבי ראשי המטות, לומר שהדבר מוטל עליהם להשמיע את העם, שאל יעלה על דעתם שיש שינוי בדברי משה להם ממה שמקבל מפי הגבורה. ובהיותם הם ראשי המטות חכמים מחוכמים, יכולים להבינם הדברים כפשוטם, או בדרך משל וחידה כאשר עשה שלמה המלך ע"ה משלים להשמיע הדברים הקשים.

ולהרחבת הענין, דע דמה שהיה קשה בעיני ההמון המשוללים מחכמה, דכיון שהקב"ה אינו גוף ולא בא בגוף ודרך השאלה לשכך את האזן אמרה תורה עיני ה' וכן לב ופה ודבור וכיוצא מאברי האדם, וכיון שכן, יקשה להם כיון שאין שייך לו יתברך פה לשון דבור, מוכרח שלא שמע משה דברים בחיתוך לשון, דברים פשוטים כדבור האדם, א"כ אפשר נופל שינוי במה ששומע למה שמדבר לנו, לכן העידה התורה בענין הסמיכות, ככל אשר צוה ה' אל משה כן ממש וידבר משה, כי בדרך שדבר להם כן שמע מפי הגבורה, אך אל ראשי המטות, חיוב מוטל עליהם להבינם ע"י משלים כיצד יכול להיות הדבר. ואפשר דמזה הטעם קראו הכתוב איש האלהי', דכתיב וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהי', לתקן קושי ההמון העם, דכיון שבעלות משה למעלה היה מתהפך עצמו לאלהים, ועל דרך שהמלאכים שומעים דברי המקום, על דרך זה היה שומע ומבין משה מפי הגבורה ומדבר לישראל, כאיש מה ששמע מפי חבירו.

(א"ה ס"ט אשר בזה אפשר דזהו ביאור-הכתוב בסדר יתרו, ומשה עלה אל האלהים ויקרא אליו ה' מן ההר לאמר כה תאמר לבית יעקב ותגד לבני ישראל ע"כ. וראוי להבין דלמה התחיל לומר ומשה עלה בלא קריאה ואח"כ ויקרא אליו, דמן הראוי היה לאשמועינן דקראו תחילה ואח"ך עלה והול"ל ויקרא ה' אל משה מן ההר ויעל משה, ומאי האי דקאמר ומשה וכו', ותו תיבת אלהי' מאי שייטיה, כיון דבכוליה עניינא כתיב שם ה', ותו תיבת אליו מיותרת היא. ובפסיקתא אמרו וז"ל ויקרא אליו מגיד שהקריאה קדמה לדבור, כה בלשון-הקודש, כה כסדר הזה, כה שלא תפחות ולא תוסיף ע"כ ולדרכנו יבא על נכון. אמנם על פי הנ"ל ניחא, והיא דבא הכתוב לתקן שלא תיסק אדעתין לומר דח"ו יהיה משה משנה ממה ששומע מהקב"ה, לז"א ומשה עלה אל האלהים והכונה נתעלה עצמו לבחינת אלהים הם המלאכים ע"ד שהמלאכים שומעים דברי המקום, על דרך זה היה שומע ומבין, וזהו ומשה עלה אל האלהים, דמתהפך עצמו ומתעלה לבחינת אלהים, וכיון שכן הגם דויקרא אליו ה', דהקריאה והדבור הכל אחד, דאין שייך לו יתברך לשון ודבור בחיתוך דברים כדבור האדם, אלא הקריאה והדיבור מה שדבר לו שידבר לישראל הכל נאמר בדיבור א', וז"ש בפסיקתא מגיד שהקריאה קדמה לדבור, והכונה הקריאה והדבור הכל היה בדיבור א', אבל הכתוב מגיד לנו דהקריאה קדמה לשכך את האוזן וכיון שזכה משה לבחינת אלהים, זהו סיבה דמה ששומע מפי הגבורה מדבר לישראל, כאיש שומע מפי חבירו וזהו כה תאמר כה בלשון-הקודש כה שלא תפחות ולא תוסיף, דלא יש שום שינוי בדברי משה להם למה שמקבל מפי הגבורה וכמ"ש מרן ה"ה זצוק"ל ודוק.)

איש כי ידר נדר לה' וגו'עריכה

"איש כי ידר נדר לה' או השבע שבעה לאסר איסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה.":    יש לדקדק מאי לה' ועוד דהל"ל בנפשו, מהו על נפשו. עוד להבין דנקט לשון יחל, דהיל"ל לא יפר דברו או לא יבטל ורש"י ז"ל פירש "לא יחל:    לא יעשה דברו חולין", ועוד לאלוה מילין. עוד קשה דהל"ל כל היוצא מפיו, מאי ככל ובחיבור אחר פירשתי על זה.

אמנם נראה עוד לפרש דרך רמז, שמלבד מפשוטן של דברים בא לרמוז על מי שרוצה לעלות עצמו במדריגת הרוחניות ולסגף גופו אפילו מדברים המיוחדים לו כדי לעלות ממדריגת נפש למדריגת רוח ומרוח לנשמה עד בואו להתקשר עצמו בהקב"ה כדאמרינן בזהר אשריהם הצדיקים דמקשרין דא בדא נפש ברוח ורוח בנשמה ונשמה בהקב"ה, ושיעור הכתוב: "איש כי ידר" ותרגם יונתן ן' עוזיאל גבר בר תליסר שנין, והכוונה איש שהוא בן י"ג שנים, שאז נכנס בו יצר הטוב כאחז"ל ומתחילין שני היצרים בקרבו להתגרות מה עושה האיש הירא ורך הלבב כדי שלא יפתהו יצרו הרע ידר נדר לה', לשם ה' או השבע שבועה לאסור איסר גם מהמותר לפיו וכונתו על נפשו, כלומר לעלות נפשו לקשרא ברוח כמדובר, אז לא יחל דברו מלשון "יחל ישראל אל ה'" כלומר לא יתמתן דברו כמו שפירש החזקוני, אלא ימהר יחיש לשועתו כשיעור ככל היוצא מפיו יעשה, הכונה לא יאחר כלל שיעור האיחור יהיה כשיעור להוציא כל מפיו, שהיא תנועה אחד ומיד יעשה מה שנדר, ודרך הפלגה נתן השיעור המועט הזה לומר שכל כך שיכול ליכנס בסגופי הגוף יכנס, קודם שיהיה עיכוב בדבר, כי השטן מבקש עיכו' לדברים אלו. והוא על דרך שאחז"ל בפרק ראשון דנדרים ע"פ נשבעתי ואקיימה, דמותר לישבע כדי לזרוזי נפשיה, גם זה מותר לנדור ולהשבע לאסור עליו אפי' דברים המותרים כדי שלא יפול ביד יצרו, וכדרז"ל שם בנזיר תניא אמר שמעון הצדיק מעולם לא אכלתי אשם נשיר טמא אלא פעם א' משום שפחז יצרו עליו לטרדו מן העולם ובשביל כן נדר ונשקו על ראשו ואמר לו כמותך ירבו נוזרי נזירות מישראל וקרא עליו עליך הכתוב אומר "איש כי יפליא לנדר נדר נזיר להזיר לה'".

הקשה בעל ספר אמרי נועם ז"ל דלמה התחיל הפרשה וידבר משה אל ראשי המטות ולא התחיל בדיבורו של מקום וידבר ה' אל משה איש כי ידור נדר, ופירש כי כבר אמר לעיל אלה תעשו לה' לבד מנדרכם ונדבותיכם, ועכשיו בא משה ודבר אל ראשי המטות, דהפרה ביחיד מומחה וכשאין מומחה בג' הדיוטות עכ"ל. ולע"ד נראה דכיון דאין רצונו ית' בנדרים ושבועות ואפילו באמת, וכדברי רז"ל הביאו הילקוט, שני אלפים עירות היה לו לינאי המלך וכלם נחרבו על שבועת אמת, וכיצד אדם אומר לחבירו למחר אלך בשבועה למקום פלוני עמך, ואעפ"י שהיו הולכים ומקיימים את השבועה נחרבו וכו', ועוד לרז"ל בנדרים כל הנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאילו הקריב עליה קרבן וכו', לכן כיון שענין נדרים ושבועות כל כך חמורים הם ובפרט שכל הפרוץ בנדרים סופו למעול בשבועו' והמועל בשבועות כופר בהקב"ה ואין לו מחילה, הביאו הילקוט בסדר זה, לכן נראה דלא התחיל הפרשה וידבר ה' אל משה איש כי ידור נדר וכביכול העלים מלהזכיר שמו, כאילו אומר אין רצוני בנדרים ושבועות, אך כיון שיש בעולם נודרים ונשבעים, תדעו דיניו והלכותיו והלואי שלא תהיו נודרים ונשבעים, כדי שלא תצטרכו לדינים אלו.

אמנם ראוי לשים לב במאמר שהזכרתי, הנודר כאילו בנה במה וכו', דלמה באמת כן, ומ"ש במה והיותר קשה במקיימו כאילו הקריב עליה קרבן, דבשלמא הנודר ניחא שיהיה כבונה במה בשעת איסור הבמות כדברי רש"י ז"ל, משום שאפשר שלא יוכל לקיימו, אבל כשיקיימו למה יהיה כמקריב עליה קרבן שהוא ענין ע"ז, ורש"י פירש וז"ל "ונראה בעיני דלהכי מדמה ליה לבונה במה, משום דסליק אדעתיה דנודר דמצוה קא עביד, דרחמנא אסיר במילי דאיסורא ואיהו נמי אסר אנפשיה, וקאמר דטעו דאדרבא לבונה במה דמי, דנהי דרחמנא אזהריה לאקרובי קרבנות בפנים, הא אזהריה דלא נוסיף עלה לבנות במה ולהקריב בחוץ, הכא נמי נהי דרחמנא אסר עליה דברים האסורים, כי מוסיף איהו במה דאסר רחמנא פשע, כענין שאמרו בירושלמי פרק פותחין לא דייך במה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים, ושייך ביה נמי האי לישנא משום דנודר מתפיס בקרבן, וכיון שאין קרבנו רצוי, נמצא בבונה במה ומקריב בחוץ, והמקיימו כלומר שאינו נשאל עליו כאילו הקריב בבמה וחייב משום שחוטי חוץ" עכ"ל.

והנראה לע"ד כי כל הנודר לאסור דבר על נפשו הוא מסבת חוטר הגאוה שמשורש בו ורוצה להראות כי הוא מובדל משאר בני אדם ביתר שאת ויתר עז שמסגף עצמו, ולהכי מדמי ליה לבונה במה בשעת איסור הבמות, שהוא דומה לע"ז, לפי שכל המתגאה כאילו עובד ע"ז כאחז"ל והמקיימו ר"ל והמקימו שאינו נשאל עליו, שנמצא מחזיק בגאותו והולך, כאילו הקריב עליה קרבן משום שחוטי חוץ, דשחוטי חוץ כע"ז כנודע. אך הנודר בעת צרה מותר כאחז"ל, "וידר יעקב נדר לאמר:    מאי לאמר, לאמר לדורות שיהיו נודרים בעת צרה וכו'", ונראה דאפילו שיהיה נודר לקבל עליו סגופים ותעניות וכדומה כמו שנודרים עכשיו לעשות תענית במשמרת ר"ח וכדומה, משום דזהו אינו מורה גאוה, אלא כוונת הנודר לומר יהיה צער הסיגוף שאני מקבל עלי במקום צער, שכוונתו להחליף צער בצער, והנודרים צדקות אין-צריך-לומר שיחשב לו כבונה המקדש ומקריב בו קרבן, וכן ברז"ל הביאו הילקוט בסדר זה דתמ"א ע"ב, היו זהירים אם נדרתם להיות משלימים נדריכם, ראו מיונה ויעקב שנדרו ואיחרו מה הגיע להם עש"ב, הרי הנודר בעת צרה מצוה עושה, הרי רוצה הקב"ה שאל יאחרו נדריהם הפך הנודר לאסור דבר עליו, כיון שהגאות גורם לאדם, כן חפץ הקב"ה שיתיר ולא יקיים, כי המקיים כאילו הקריב קרבן בבמה כמדובר.

עוד נראה למה מדמי לנודר לבונה במה וכו', איתא במדרש (איכה ב, י): "ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון", אמר ר' אלעזר אל תהי פרשת נדרים קלה בעיניך, שעל ידי פרשת נדרים נחרבו סנהדרי גדולה של צדקיהו, לפי דאשתבעו ליה שלא יגלה שראהו אוכל ארנבת חי, והסנהדרין התירו על שבועתו, יעשה בהם שפטים עד תהרגם עש"ב, הקשה הרב בעל יד יוסף ז"ל במאמר זה, באומרו אל תהי פרשת נדרים קלה בעיניך, דלמה ומהו תיתי הסיבה להיות פרשת נדרים קלה בעינינו יותר משאר פרשיות התורה שהוצרך לומר שלא יהי' קלה בעינינו, והוא ז"ל פירש מה שפירש, עיין בדף רמ"ט ע"ג.

ולע"ד נראה שהכוונה שאפשר דכיון שיש היתר לנדרים, יהיה הדבר קל בעיני ההמון לנדור ולישבע בעת צרכו ואומר אם יוכל לקיימו מוטב ואם לאו אני הולך אצל חכמים להתירו, לזה בא ר"א לומר, אל תהי פרשת נדרים קלה בעיניך, והוא בעבור שיש להם היתר כדפרשית, משום דהבט ימין וראה מה תקלה יצא מהשבועה שהתירו הסנהדרין לצדקיהו שנהרגו ובא גלות לישראל, הרי שאפילו אחר התרה ימשך לפעמים רע, כענין צדקיה וכדומה לזה לכל אדם, דאפשר לפעמים לא ימצא יחיד מומחה ויבא לפני שלשה הדיוטות שאינם יודעים למצוא הפתח ומתירין לו שלא כדין ונענשים הם והוא, לכן אל תהי פרשת נדרים קלה בעיניכם להקל לנדור בעבור שיש התרה, שעכ"ז יכול שימשך רע מההתרה עצמה. ובזה נבא לענין דכיון שבעבור מה שנשבע צדקיה לנבוכדנצר נהרגו סנהדרין ויצאו ישראל חוץ לארץ, מקום שאסור להקריב קרבן משום שאם לא היה נשבע לו, אך היה מבטיחו בדבור, לא היה בא הדבר לכלל זה, לכן אמרו שהנודר כאילו בנה במה שגורם לישראל לצאת מהארץ לחוצה לארץ, מקום שאסור להקריב ולהרקחת הדבר שלא ידור אפילו שיוכל לקיים, אמרו והמקיימו כאילו הקריב עליו קרבן, כדי שיתרחק האדם מלנדור מכל וכל, שאי-אפשר אם לא יכשל באחד. ובענין מה ראה צדקיה והסנהדרין להתיר שבועתו נגד הדין, עיין בהרא"ש ז"ל ובטור יו"ד סי' רכ"ח ובחיבור אחר הזכרתי כל הדעות ופרשתי לע"ד.

ובמסכת שבת פ"ב "תניא רבי נתן אומר בעון נדרים מתה אשתו של אדם, שנאמר: "אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתך", רבי אומר בעון נדרים בנים מתים כשהם קטנים שנאמר אל תתן את פיך לחטיא את בשרך וכו' למה יקצוף האלהים את קולך וחיבל את מעשה ידיך, איזהו הן מעשה ידיו של אדם, הוי אומר בניו ובנותיו של אדם" עכ"ל.

ראוי להבין דלמה באמת אשתו ובניו של אדם מתים בעון נדרים, דמה שייכות יש לנדר עם אשתו ובניו של אדם עד שמתים בעון נדרים. והחסיד בעל לוחות הברית ז"ל דשס"ו ע"ב פירש וז"ל: "במדת הבינה שם מקום הנדרים, כמו שהאריכו המקובלים ז"ל, כי סוד השבועה בז' ימי בראשית שהוא הבנין, והנדר שהוא בלשון הרי עלי הוא בבינה, שהוא למעלה מהבנין וע"ז רמזו רז"ל בספרי מה הפרש בין נדרים לשבועות, בנדרים כנודר בחיי המלך, בשבועות כנשבע במלך עצמו, ואעפ"י שאין ראיה לדבר, זכר לדבר חי ה' וחי נפשך. ועל-כן בעון נדרים בנים מתים וגם אמרו אשתו מתה, כי הבינה אם על בנים ובפגם שפגמו אז מסתלק אם מעל הבנים ואז נעדרת האם או הבנים ולשון נדר פירשו המקובלים ז"ל, נ' דר זהו הבינה ששם דר חמשים שערים והנדר הוא בבינה שהוא שורש הבנין, והשבועה הוא בבנין שהוא שבעה" עכ"ל.

ולע"ד נראה לפרש, דכיון שהנודר הוא כנודר בחיי המלך כדברי רז"ל, לכן בעון נדרים אשתו ובניו מתים, מדה-כנגד-מדה הוא לא חש לנדור בחיי המלך ימותו בניו ואשתו, שבעבורם נקרא חיי ויקרא מת כאילו אין לו חיים בעבור הבנים נקרא חיי כאחז"ל: ד' חשובים כמתים מי שאין לו בנים וכו' וגם בעבור אשתו נקרא חיי כאומרם חז"ל ביבמות פ"ב כל השרוי בלא אשה שרוי בלא חומה וכו', ובמדרש כל השרוי בלא אשה שרוי בלא חיים, שנאמר ראה חיים עם אשה אשר אהבת וכו', ולכן בעון נדרים שהוא כנודר בחיי המלך ימותו אשתו ובניו כדי שלא יקרא חיי. אך עם שפרשתי לעיל שהנודר הוא מסבת חוטר גאוה שיש בו, לכן ימותו בניו ואשתו כדי שיושפל גאותו, דאדם שאין לו בנים אינו יכול לדבר גבוהות בפני שום אדם, שאומרים לו ריש קטיעא ימלל כדרז"ל ע"פ ויהס כלב את העם, למה לא דבר יהושע, גם מי שאין לו אשה שרוי בלא שמחה בלא ברכה בלא טובה בלא תורה ובלא חומה כדרז"ל, ובהיות האדם חסר מכל אלו מה מקום נשאר לו להתגאות.

זה הדבר אשר צוה ה'עריכה

ספרי "זה הדבר אשר צוה ה'." מגיד שכשם שנתנבא משה בכה כך נתנבאו הנביאים בכה, מוסיף עליהם שנאמר בו זה הדבר:    ע"כ.

ראוי להבין מה הפרש יש בין כה לזה. והרא"ם ז"ל כתב דמלת כה מורה אל מכוון הענין הרמוז בעינו, ומפני שכל הנביאים לא נתנבאו רק באספקלריא שאינה מאירה ואין בם יכולת לקבל רק המכוון מדבריו לא הדברים בעינם, ומשה רבינו ע"ה בעבור שנבואתו היתה ע"י אספקלריא המאירה והיה בו כח לקבל מה שהראו לו בעינו מבלתי שום שינוי כלל, ומפני שמשה רבינו ע"ה בתחילת נבואתו עדיין לא עלה אל המדריגה שזכה בה באחרונה, הוכרח גם הוא להזכיר בלשונו כה אמר ה' בהרבה מקומות, ומשזכה באספקלריא המאירה שוב לא הזכיר בלשונו אלא זה הדבר, וזה שפירש רש"י בחומש משה נתנבא בכה אמר, ר"ל בתחילת נבואתו וכל הנביאים בכה אמר, ר"ל תמיד, מוסיף עליהם משה נתנבא בלשון זה הדבר, ר"ל משזכה באספקלריא המאירה ואילך ע"כ.

ונראה שמעלת משה נוסף על שאר נביאים שנתנבא בזה, כי זה הוא התפארת ונקרא זה כי הוא עולה י"ב הויות, י"ב גבורות וזה מזדווג ומתחבר בזאת, זה לזכר וזה לנקבה וכן הובא בזוהר פרשת בא. עיין בפרדס בערכי הכנויים והנה כפי"ז אומרו נבואת משה בזה, ר"ל ע"י התחברות וזיווג תפארת ומלכות היה בא נבואתו, וזהו נקרא אספקלריא המאירה כנודע למקובלים ז"ל, ונראה דזהו כוונת פסוק כי זה משה האיש גדול בעיני עבדי פרעה, רמז הכתוב דכיון שעתיד להתנבא במלת זה, מדריגה אין כמוה, מדריגה זו שעתיד להשיג היה מעלה לו, הן בעיני כל רואיהם לגדלו.

(א"ה ס"ט פליאה נשגבה על מרן הקדוש ה"ה זצוק"ל דהיכי כריך ותני להך קרא הכי, כיון דקרא כתיב "ג'ם האי'ש מש'ה גדול מאד בעיני פרעה וכו'", ותירץ 'זה' ליתיה בהאי קרא. אמנם נלע"ד בהורמנותיה דמני"ר ה"ה ז"ל לפרשו הכי, והוא לכשנאמר טעם דזכה משה שנתנבא בז'ה הדבר, והוא דמש'ה במספר-קטן עולה י"ב כנגד י"ב מזלות י"ב גבורות, וכמ"ש ה"ה ז"ל וכיון דבדיק בשמיה מש'ה גימטריא י"ב משום-הכי זכה שנתנבא בז'ה הדבר. והשתא אתי-שפיר קרא דכתיב ג'ם האי'ש מש'ה, דסופי-תיבות הוא ג"כ משה, והוא גימטריא י"ב, לרמוז דכיון דעתיד להתנבא במלת זה, מדרגה אין כמוה, היה מעלה לן חן בעיני וכו', ובמ"ש מרן ה"ה ז"ל ובא ברמז ס"ת גימטריא ז'ה, לרמוז דלבסוף יגיע למדרגה גדולה להתנבא בז'ה הדבר, ובדיק בשמיה גימטריא מש'ה ודוק).

וזה עצמו כוונת הפסוק כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו, כלומר רמזו על נבואתו בזה, מדרגה אין כמוה, וכיון שעכ"ז פגע בו מדת הדין ומת לית דין ולית דיין, קום עשה לנו אלהים, נטו עצמם אחר ע"ז. וזהו שאמרו ישראל על הים זה אלי ואנוהו, רמזו על יחוד האלהות שקבלו מפי משה והוא קב"ה ושכינתיה, לזה-אמר זה אלי מורה על היחוד, כי זה מתייחד עם זאת כמדובר. וזהו אומרם זה אלי זה, מורה על תפארת אלהי אבי מורה למלכות כנודע.

ונחזור לענין שאר הנביאים נתנבאו במלת כה, דכה הוא במלכות, עיין בערכי הכנוים, והכוונה היה נבואתם מנצח והוד על ידי המלכות, וזהו נקרא אספקלריא שאינה מאירה וכדי שתבין הדבר מאספקלריא המאירה לשאינה מאירה, אמשיל לך משל שקבלתי לנר נתון בתוך הפנס, אם הפנס מזכוכיות לבנות, נראה הנר מבחוץ מהגוון שהיא, לבנה או אדומה, אם לבנה נראה לבנה ואם אדומה מגוון אדומה, שהיא הנר כך נראה מבחוץ מתוך הזכוכיות, אבל אם זכוכית הפנס הם מגוונים לא יוכל הרואה להבחין בגוון הנר שבתוך הפנס, אם לבן או אדום או ירוק, כי כפי גוון הזכוכית כך נדמה לו גוון הנר, וזהו נקרא אספקלריא שאינה מאירה היא נבואת הנביאים מנצח והוד כדמיון גווני זכוכית הפנס, שאינה מניח להבחין הנר שרואה בתוכו אם לבן או אדום וכדומה, כי כגוון הזכוכית כך נדמה לו הנר שבתוכו, ואספקלריא המאירה היא כזכוכית הפנס לבנה שעל ידי כך יכול להבחין בנר שבתוכו מה גוונו, כך נבואת משה רבינו ע"ה, ביחוד ת"ת במלכות, אספקלריא המאירה לראות מתוך מלכות המתלבשת בתוכו.

לא יחל דברו וגו'עריכה

"לא יחל דברו". רז"ל אמרו אבל אחרים מחלין דברו וכו':   . וכתב הרב בעל כלי יקר ז"ל "טעם להתיר נדרים ביחיד מומחה או בג' הדיוטות שנקראו ב"ד אנו למדין מן הפרת האב והבעל, כי כשם שהאב והבעל יש בידם להפר מטעם שכל אשה ברשות העלה או ברשות אביה, ואין כח בידה לעשות גדולה או קטנה בלתי הסכמתם ודומה כאילו התנו בשעת הנדר על מנת שיסכימו הבעל או האב, וכשאינן מסכימים אז למפרע בטל הנדר עיקרו, כי מסתמא על דעתם נדרה או כאלו נדרה על דעתם, כך כל איש מישראל הוא ברשות ב"ד ומחוייב לעשות ככל אשר יורו לו הב"ד, וכל הנודר דומה כאילו התנה בשעת הנדר על מנת שיסכימו הב"ד עמו, וכשאינן מסכימים נעקר הנדר מעיקרו, וכל יחיד מומחה נקרא ב"ד וכל ג' הדיוטות, על כן בידם להתיר נדרו למונעו מן החטא, כי כל הנודר נקרא חוטא, ממה שנאמר "וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא" (דברים כג, כג). ומה שהבעל והאב בלשון הפרה, וחכם בלשון התרה, לפי שהאשה יותר רשות בעלה ואביה עליה ממה שכל ישראל ברשות ב"ד, לכן אמר בלשון המורה על ביטול הנדר מעיקרו, כאילו לא היה שם נדר כלל, אבל לשון התרה מורה על דבר שהיה נאסר בו מתחילה זמן מה, ואותו איסור הותר כי אינו מופר מכל וכל, שהרי הדבר תלוי בחרטה" עכ"ל, ובחיבור אחר פרשתי ע"ז נכון מאד.

ונראה עוד בקיצור נמרץ דכיון שהבנים והבנות הם חלק האב על-דרך ברא כרעא דאבוה וכן האשה נעשית גוף אחד עם בעלה דכתיב והיו לבשר אחד, נמצא בזה כשנדרה הבת או האשה חלק מהאב נדר וחצי גוף הבעל נדר וחצי לא נדר, וה"א שחלק הגוף יקיים דבר וחלק השני לא יקיים ולכן יכולים האב והבעל להיות מפרים ונעקר מעיקרו, משום דבמעט נדר ליכא, שאי אפשר שחצי גוף יאסר עליו מלאכול דבר פלוני וחצי הגוף יאכל, אמנם כששמעו והחרישו אז הוא הסכמות הגוף יחד וקמו כל נדריה. וכן כל בית-דין יהיה כל מומחה או שאינו מומחה נעשה כאב לכל אחד ואחד מישראל כיון שמלמדו תורה או מוסר כי אביו מביאו לאדם בעולם הזה והמלמדו תורה ומוסר מביאו לעולם-הבא, ונמצא שהמלמדו נעשה אב שלו וכמבואר אצלי בחיבור אחר על מאמר חז"ל כל המלמד לבן חבירו תורה וכו' דלמה נקט בן חבירו אלא שאינו בן חבירו דווקא, אלא יהיה מי שיהיה כיון שלימדו תורה נעשה המלמד חבר עם אביו, ולזה-אמר המלמד לבן חבירו שכיון שלימדו נעשו ב' חברים שאחד מביאו בעולם הזה ואחד מביאו לעולם הבא, הרי בין שני חברים נעשה זה ע"כ. ולכן יש לכל אחד מישראל חלק עם הב"ד, כי הוא עשהו וכגופו דמי, ולכן יכול להתירו, אך כיון שאינו כאב ממש שהולידו יכול להתיר ולא להפר כי אינו יכול לעקור הנדר מעיקרו שהרי הדבר תלוי בחרטה.

ואם הניא אביה אותה ביום שומעו וכו'עריכה

"ואם הניא אביה אותה ביום שומעו וכו' וה' יסלח לה כי הניא אביה אותה.":    דברי רש"י ז"ל ידועים בזה, והנראה לי לפרש שרומז כאן עד כמה הגיע כבוד אב ואם שאפילו הטריח לאביו לדבר דבור אחד צריך הבן סליחה וכפרה וזהו וה' יסלח לה, על שטרחה לאביה במה שהניא אביה אותה

אך יש לחקור בענין הנדרים והשבועות, דאיך ע"י דבור יאסר אדם עליו דבר המותר ולהפכו אצלו כחתיכה דאיסורא, דבר שהתיר הקב"ה מהיכן יבא לאדם בכח, הזה להיות כאלהי' לאסור דבר כמוהו, ומצאתי בהחסיד ה' בעל לוחות הברית דברים שעלו על לבי לאומרם, אך הנני מוסיף על דבריו מרובה על העיקר, ויהיו כל הדברים לאחדים ביד הקורא בהן, כי ידוע שהדבור נמשך לאדם מכח הנשמה, דמותר אדם מן הבהמה אין לבד הנשמה הטהורה, ולכן נפש רוח או נשמה שבאדם הוא עשי' בריאה ושורשם באצילות מלכות תפארת בינה, ובבינה שם מקום הנדרים, כמו שהאריכו המקובלים ז"ל, באופן שעל ידי הדבור יבדל האדם מכל בעל חי ונקרא מדבר וכן כתיב ויהי האדם לנפש חיה, ומתרגמינן לרוח ממללא, וכבר נודע שהאדם נבנה בצורה העליונה וכל אחד מאבריו הוא ענף אחד מהאילן העליון והפה שברא הקב"ה באדם לא בראו רק לספר שבחו וגדולתו והוא כלי מוכן להשתמש בו למלך הכבוד, זהו שאמר תהלת ה' ידבר פי, וכיון שנברא האדם בצלם אלהי', מזה הטעם חשב הקב"ה שיהיו ישראל כאלהי', אלולי שלא חטא אדם הראשון, כדכתיב אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם וכו', ולכן הצדיקים הם בחינת אלהים, דכתיב צדיק מושל יראת אלהים, ממיתים ברוח פיהם ומחייה מתים כנודע והם גוזרים וכביכול הוא מקיים, וכן לכל א' וא' מישראל מכח בחינת הדבור שניתן בו שיכול להלל לשבח לבוראו בידו להיות כאלהי' ולקיים בעצמו אני אמרתי אלהי' אתם, כי על ידי שעובדים להקב"ה ומשבחים אותו, מכניסים עצמם בחינת אלהים, ולכן להראות הקב"ה מעלת ישראל גזר אומר בתורתו שאדם שנדר או נשבע לאסור עליו דבר, יהיה נאסר לו אותו דבר להיות כאלהים לאסור ולהתיר, דזה אוסר עליו דבר, היינו הנודר או הנשבע והבעל והאב ובחכם מתיר כי כל ישראל כלם א' נחשבים כאמרם חז"ל, והרי הם כאלהי' שאסר דברים מלאכול או לעשות והתירם במקום אחר, התיר הכבד ואסר הדם, וכן רבים כמו שהם מנויים ברז"ל, ולפיכך כל היוצא מפיו יעשה, כדי שיראה כל אחד מישראל מה ומה גבורתו להיות כאלהי' לאסור מה שירצה, וזה מביאו להכיר ערכו ומעלתו ולהכשיר מעשיו ולהלוך בדרכיו להיות דומה לו ממש בכל דרכיו מק"ו, ומה מכח הדבור בלבד שנבדל עמו מכל בעלי חיים להלל ולשבח קנה המעלה הזאת להיות כאלהים לאסור דבר, אם ילך בכל דרכיו ומצותיו שאז יבדיל גם מכל אומה ולשון עאכ"ו. אך נקרא הנשבע והנודר חוטא משום דמסתמא רוב הנשבעים והנודרים שאינם בעת צרה הוא מסבת כעס או גאות, משום שאם להדמות לבוראם די במה שכתב בתורה שיכול לאסור עליו דבר ברוח פיו ואין צורך להוציא הדבר בפועל, כיון שיש מקום אחר להיות דומה לו, והוא בקיום מצותיו ולבחור דרכיו כדברי רז"ל ע"פ והלכת בדרכיו, מה הוא חנון אף אתה חנון וכו' לכן אעפ"י שכתוב בתורה שיכול בדבורו לאסור דבר או לקיים דבר, והראות ולהכריז על מעלתו שעשה לכל ישראל כאלהי', נקרא הנודר או הנשבע חוטא בהוציא הדבר אל הפועל ועל הרוב בכעס ובגאות כמדובר שהי' די בעדות הכתוב והוא ידמה לבוראו בדרכיו כדפרשית.

טעם סמיכות פרשת נדרים למועדי' לרמוז לאדם שיזהר במועדיו יותר מא' ימות השנה להתיר על נדריו ולהכשיר ולתקן מעשיו, כיון שהקב"ה החיו וקיימו לזמן הזה, ובהתיר נדריו נולד גם שלבו פנוי לעסוק בתורה כי לא ניתנו שבתות וי"ט לישראל כי אם לעסוק בתורה כאחז"ל, ובהיות לבו פנוי ממחשבות מה שנדר או נשבע יכול לעסוק בתורה, ועוד רמז שבמועדים צריך אדם לקרב את קרוביו ולאוהביו, לאשר אין ידיו משגת על דרך כל דכפין ייתי ויכול, ואם יש עליהם נדר או שבועות שלא להנאותם יתר על נדריו ושבועותיו.

לא יחל דברועריכה

"לא יחל דברו." רז"ל אמרו אבל אחרים מחלין דברו וכו':   . וכתב הרב בעל כלי יקר ז"ל "טעם להתיר נדרים ביחיד מומחה או בג' הדיוטות שנקראו ב"ד אנו למדין מן הפרת האב והבעל, כי כשם שהאב והבעל יש בידם להפר מטעם שכל אשה ברשות העלה או ברשות אביה, ואין כח בידה לעשות גדולה או קטנה בלתי הסכמתם ודומה כאילו התנו בשעת הנדר על מנת שיסכימו הבעל או האב, וכשאינן מסכימים אז למפרע בטל הנדר עיקרו, כי מסתמא על דעתם נדרה או כאלו נדרה על דעתם, כך כל איש מישראל הוא ברשות ב"ד ומחוייב לעשות ככל אשר יורו לו הב"ד, וכל הנודר דומה כאילו התנה בשעת הנדר על מנת שיסכימו הב"ד עמו, וכשאינן מסכימים נעקר הנדר מעיקרו, וכל יחיד מומחה נקרא ב"ד וכל ג' הדיוטות, על כן בידם להתיר נדרו למונעו מן החטא, כי כל הנודר נקרא חוטא, ממה שנאמר "וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא" (דברים כג, כג). ומה שהבעל והאב בלשון הפרה, וחכם בלשון התרה, לפי שהאשה יותר רשות בעלה ואביה עליה ממה שכל ישראל ברשות ב"ד, לכן אמר בלשון המורה על ביטול הנדר מעיקרו, כאילו לא היה שם נדר כלל, אבל לשון התרה מורה על דבר שהיה נאסר בו מתחילה זמן מה, ואותו איסור הותר כי אינו מופר מכל וכל, שהרי הדבר תלוי בחרטה" עכ"ל, ובחיבור אחר פרשתי ע"ז נכון מאד.

ונראה עוד בקיצור נמרץ דכיון שהבנים והבנות הם חלק האב על-דרך ברא כרעא דאבוה וכן האשה נעשית גוף אחד עם בעלה דכתיב והיו לבשר אחד, נמצא בזה כשנדרה הבת או האשה חלק מהאב נדר וחצי גוף הבעל נדר וחצי לא נדר, וה"א שחלק הגוף יקיים דבר וחלק השני לא יקיים ולכן יכולים האב והבעל להיות מפרים ונעקר מעיקרו, משום דבמעט נדר ליכא, שאי אפשר שחצי גוף יאסר עליו מלאכול דבר פלוני וחצי הגוף יאכל, אמנם כששמעו והחרישו אז הוא הסכמות הגוף יחד וקמו כל נדריה. וכן כל בית-דין יהיה כל מומחה או שאינו מומחה נעשה כאב לכל אחד ואחד מישראל כיון שמלמדו תורה או מוסר כי אביו מביאו לאדם בעולם הזה והמלמדו תורה ומוסר מביאו לעולם-הבא, ונמצא שהמלמדו נעשה אב שלו וכמבואר אצלי בחיבור אחר על מאמר חז"ל כל המלמד לבן חבירו תורה וכו' דלמה נקט בן חבירו אלא שאינו בן חבירו דווקא, אלא יהיה מי שיהיה כיון שלימדו תורה נעשה המלמד חבר עם אביו, ולזה-אמר המלמד לבן חבירו שכיון שלימדו נעשו ב' חברים שאחד מביאו בעולם הזה ואחד מביאו לעולם הבא, הרי בין שני חברים נעשה זה ע"כ. ולכן יש לכל אחד מישראל חלק עם הב"ד, כי הוא עשהו וכגופו דמי, ולכן יכול להתירו, אך כיון שאינו כאב ממש שהולידו יכול להתיר ולא להפר כי אינו יכול לעקור הנדר מעיקרו שהרי הדבר תלוי בחרטה.

ואם הניא אביה אותה ביום שומעועריכה

ואם הניא אביה אותה ביום שומעו וכו' וה' יסלח לה כי הניא אביה אותה:    דברי רש"י ז"ל ידועים בזה, והנראה לי לפרש שרומז כאן עד כמה הגיע כבוד אב ואם שאפילו הטריח לאביו לדבר דבור אחד צריך הבן סליחה וכפרה וזהו וה' יסלח לה, על שטרחה לאביה במה שהניא אביה אותה

אך יש לחקור בענין הנדרים והשבועות, דאיך ע"י דבור יאסר אדם עליו דבר המותר ולהפכו אצלו כחתיכה דאיסורא, דבר שהתיר הקב"ה מהיכן יבא לאדם בכח, הזה להיות כאלהי' לאסור דבר כמוהו, ומצאתי בהחסיד ה' בעל לוחות הברית דברים שעלו על לבי לאומרם, אך הנני מוסיף על דבריו מרובה על העיקר, ויהיו כל הדברים לאחדים ביד הקורא בהן, כי ידוע שהדבור נמשך לאדם מכח הנשמה, דמותר אדם מן הבהמה אין לבד הנשמה הטהורה, ולכן נפש רוח או נשמה שבאדם הוא עשי' בריאה ושורשם באצילות מלכות תפארת בינה, ובבינה שם מקום הנדרים, כמו שהאריכו המקובלים ז"ל, באופן שעל ידי הדבור יבדל האדם מכל בעל חי ונקרא מדבר וכן כתיב ויהי האדם לנפש חיה, ומתרגמינן לרוח ממללא, וכבר נודע שהאדם נבנה בצורה העליונה וכל אחד מאבריו הוא ענף אחד מהאילן העליון והפה שברא הקב"ה באדם לא בראו רק לספר שבחו וגדולתו והוא כלי מוכן להשתמש בו למלך הכבוד, זהו שאמר תהלת ה' ידבר פי, וכיון שנברא האדם בצלם אלהי', מזה הטעם חשב הקב"ה שיהיו ישראל כאלהי', אלולי שלא חטא אדם הראשון, כדכתיב אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם וכו', ולכן הצדיקים הם בחינת אלהים, דכתיב צדיק מושל יראת אלהים, ממיתים ברוח פיהם ומחייה מתים כנודע והם גוזרים וכביכול הוא מקיים, וכן לכל א' וא' מישראל מכח בחינת הדבור שניתן בו שיכול להלל לשבח לבוראו בידו להיות כאלהי' ולקיים בעצמו אני אמרתי אלהי' אתם, כי על ידי שעובדים להקב"ה ומשבחים אותו, מכניסים עצמם בחינת אלהים, ולכן להראות הקב"ה מעלת ישראל גזר אומר בתורתו שאדם שנדר או נשבע לאסור עליו דבר, יהיה נאסר לו אותו דבר להיות כאלהים לאסור ולהתיר, דזה אוסר עליו דבר, היינו הנודר או הנשבע והבעל והאב ובחכם מתיר כי כל ישראל כלם א' נחשבים כאמרם חז"ל, והרי הם כאלהי' שאסר דברים מלאכול או לעשות והתירם במקום אחר, התיר הכבד ואסר הדם, וכן רבים כמו שהם מנויים ברז"ל, ולפיכך כל היוצא מפיו יעשה, כדי שיראה כל אחד מישראל מה ומה גבורתו להיות כאלהי' לאסור מה שירצה, וזה מביאו להכיר ערכו ומעלתו ולהכשיר מעשיו ולהלוך בדרכיו להיות דומה לו ממש בכל דרכיו מק"ו, ומה מכח הדבור בלבד שנבדל עמו מכל בעלי חיים להלל ולשבח קנה המעלה הזאת להיות כאלהים לאסור דבר, אם ילך בכל דרכיו ומצותיו שאז יבדיל גם מכל אומה ולשון עאכ"ו. אך נקרא הנשבע והנודר חוטא משום דמסתמא רוב הנשבעים והנודרים שאינם בעת צרה הוא מסבת כעס או גאות, משום שאם להדמות לבוראם די במה שכתב בתורה שיכול לאסור עליו דבר ברוח פיו ואין צורך להוציא הדבר בפועל, כיון שיש מקום אחר להיות דומה לו, והוא בקיום מצותיו ולבחור דרכיו כדברי רז"ל ע"פ והלכת בדרכיו, מה הוא חנון אף אתה חנון וכו' לכן אעפ"י שכתוב בתורה שיכול בדבורו לאסור דבר או לקיים דבר, והראות ולהכריז על מעלתו שעשה לכל ישראל כאלהי', נקרא הנודר או הנשבע חוטא בהוציא הדבר אל הפועל ועל הרוב בכעס ובגאות כמדובר שהי' די בעדות הכתוב והוא ידמה לבוראו בדרכיו כדפרשית.

טעם סמיכות פרשת נדרים למועדי' לרמוז לאדם שיזהר במועדיו יותר מא' ימות השנה להתיר על נדריו ולהכשיר ולתקן מעשיו, כיון שהקב"ה החיו וקיימו לזמן הזה, ובהתיר נדריו נולד גם שלבו פנוי לעסוק בתורה כי לא ניתנו שבתות וי"ט לישראל כי אם לעסוק בתורה כאחז"ל, ובהיות לבו פנוי ממחשבות מה שנדר או נשבע יכול לעסוק בתורה, ועוד רמז שבמועדים צריך אדם לקרב את קרוביו ולאוהביו, לאשר אין ידיו משגת על דרך כל דכפין ייתי ויכול, ואם יש עליהם נדר או שבועות שלא להנאותם יתר על נדריו ושבועותיו.

נקם נקמת בני ישראל מאת המדיניםעריכה

נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמך:    נראה דנסמכה פרשת נדרים למלחמת מדין לרמוז שאעפ"י שיפת תואר מותר במלחמה במלחמת מדין ידרו שלא ליקח יפת תואר משום שזאת המלחמה היה על דבר זנות כדכתיב על דבר כזבי בת נשיא מדין ומטעם זה קצף משה על פקודי החיל על שהחיו מן הנשים אעפ"י שיפת תואר מותר במלחמה, באומרו שאני במלחמה זו שאסור משום שהן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם וכו' כלומר הן הנה עצמן שכבר חטאתם עמהם ואיך יעלה על דעת להחיות מהם שהמה היו כמגפה בעדת ה' לכן סמך נדרים למלחמה זו, שידרו וישבעו ליצרם שלא יתגבר עליהם ליקח יפת תואר אעפ"י שלא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע. ובעל ספר אמרי נועם ז"ל פירש שנענשו על מעשה מדין אעפ"י שיפת תואר מותר דשמא בביאה שניה קלקלו. א"נ לא הותרה עדין יפת תואר עד כניסת ישראל לארץ דכתיב ונתנו ה' אלהיך בידך ושבית שביו.

אחר תאסף אל עמךעריכה

אחר תאסף אל עמך:    קשה מה צורך לומר למשה שיאסף אחר מלחמת מדין, והרב בעל מנחה בלולה ז"ל כתב "לפי שחשב משה שמלחמת המדינים תהיה ע"י יהושע כמו שאר המלחמות, לכן אמר לו הקב"ה אין הדבר כמו שחשבת, אלא המלחמה הזאת תהי' קודם מותך" עכ"ל. ונראה עפ"י דבריו ז"ל דלמה באמת רצה הקב"ה שיראה משה בנקמת מדין קודם מותו, אלא לפי שבענין מדין קבל משה הלבנת פני', כשבא זמרי והביא את כזבי לפניו ואמר לו זאת אסורה או מותרת, אם תאמר אסורה בת יתרו מי התיר לך וכו', נתרשלו ידיו של משה ולא ידע מה לעשות עד שקם פנחס כנודע, וכיון שבהלבנת פנים אזיל סומקא ואתי חיורא, לכן בדין הוא שיראו עיניו בשפיכת דמם, וגם שיראו עיניו נפילת בלעם בחרב, על החרב שניתן לעשו והוא רצה לבא נגד ישראל בכח הפה שניתן לישראל, וכדברי רז"ל אמרו מנהיגם של אלו במדין נתגדל, שלחו שם ואמרו אין כחו אלא בפיו והביאו לבלעם שכחו בפיו, לכן יראה במיתתו והיא ע"י חרב, אך למה שהקשינו למה הזכיר מיתתו באומרו אחר תאסף וכו', נראה שבהיות שלבו של משה היה על ישראל שגרמו לו מיתה בענין הכאת הסלע שהכה בה בשבילם, עיין בילקוט בחקת באורך, ואז בעבורם נגזר עליו יען לא האמנתם בי וכו' לכן לא תביאו וכן לבם של ישראל דואג עליהם, איך גרמו מיתה למשה, לכן הי' עולה על דעת ישראל שעכשיו שקרובים הם ליכנס לארץ, דמשה אינו יכול ליכנס ימנעו עצמם מלהלחם בעמים הסמוכים לארץ המונעים ההכנסה כדי שיתעכבו במדבר זמן רב עד שישלים משה שנותיו שהם היו ק"ן כנודע ששלשים שנה נתחסרו משניו עיין בספר עמודיה שבעה ז"ל, וכדברי רז"ל יען לא האמנתם, כי הא אם האמנתם בי, עדיין לא הגיע זמניכם להיפטר מן העולם, לכן להסיר כל זה מלב ישראל ומלב משה כשבא לומר נקם נקמת בני ישראל מאת המדיינים, שאפשר שיאמרו כיון שהנקימה לכבודנו, אנו מוחלים על כבודנו, וכונתם כדי שלאחר ההכנסה לארץ ויחיה משה, לזה אמר לו אחר תאסף אל עמך, כלומר גזרה היא מלפני שתאסף ואם כן מה מועילים במה שחושבים ומשה רבע"ה מגודל חסידותו שראה שרצונו יתברך שיאסף, הפך הדברים לישראל ואמר לתת נקמת ה' במדין, תלה הדבר בהקב"ה, כדי שלא יוכלו לעכב בזאת המלחמה, וכ"ש במלחמות שאחר זאת, כיון שהוא נאסף אל עמיו ובפרט דעכשיו ששמעו פרשת הפרת נדרים שהי' מקום למשה ולישראל שאפילו שנשבע שלא יכנס לארץ יכול להתיר על השבועה כאשר צוה לישראל להתיר, שהמצות הוא ית' מקיימם תחילה כאמרם חז"ל לכן נזהר כביכול נקם נקמת בני ישראל, ודע באמת שאחר תאסף באשר גזרה היא מלפני ואל תבא אתה או ישראל לפי באופני ההתרה כי לא יועילו כלום.

וידבר משה אל העם לאמר החלצו מאתכם וכו'עריכה

וידבר משה אל העם לאמר החלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדין לתת נקמת ה' במדין:    החלצו כתרגומו, לשון חלוצי צבא, מזויינים, כך פירש רש"י ז"ל, וראוי לדקדק דהיל"ל החלצו אנשים לצבא, מאי מאתכם. אמנם בהיות שלמלחמה צריך שילכו אנשים צדיקים כדברי רז"ל, מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו, א"ר יוסי מי האיש הירא מעברות שבידו, באופן שהי' צריך למלחמה שיבדקו במעשיהם להיותם כלם צדיקים מנוקים מכל חטא, וכדברי התרגום כאן, ""וימסרו" - ואתבחרו" (במדבר לא, ה), כלם צדיקים וחכמים שרוח הקדש שורה עליהם באופן שכלי זיינם של ישראל הם המעשים טובים, ומה שמטהרים עצמם מאיזה עון שבידם, לזה אמר החלצו מאתכם, כלומר עיקר לבישת הכלי זיין הוא מאתכם, שתבדקו עצמכם, ובאמת מעשיכם הטובים הן הם האנשים לצבא, ואז בודאי ויהיו על מדין לתת נקמת ה' במדין. וכן תראה שלמלחמה הגידו והעצומה הזאת שהלכו לא הלכו כי אם בי"ב אלף חלוצי צבא בלבד ונצחו מבלי שנפקד מהם איש והוא לפי שהלכו אנשים צדיקים כמדובר.

וישלח אתם משה וכו'עריכה

וישלח אתם משה וכו' אתם ואת פנחס בן אלעזר הכהן לצבא וכלי הקדש וחצוצרות התרועה בידו:    מה שלא הלך משה ושלח לפינחס, משום בור דשתית מיניה מיא לא תשדי ביה קלא, ומשה נתגדל במדין ועוד שהמתחיל במצוה אומרים לו גמור, ופינחס התחיל במצוה שהרג לכזבי לכן ילך ויגמור המצוה לעשות נקמה בכלם, וכפי תשובה זאת מתיישב למה לא שלח לאלעזר, כל זה במפר' ז"ל. והרב בעל תולדות יצחק ז"ל פירש דלמה לא שלח לאלעזר כי אם לפינחס, בעבור שצור אבי של כזבי היה גואל הדם שהרג פינחס לבתו, לכן צוה הקב"ה שהוא עצמו שהרג לכזבי יהרוג לצור המבקש נפשו, ועוד לפי שהקב"ה נתן את בריתו שלום, צריך לשיהיה השלום נגמר שיהרוג אויביו שבזה יהיה לו שלום עכ"ל.

ולע"ד נראה דשלח לפינחס, לפי שכיון שנפלו ישראל לפני מדין שמתו במגפה בעבור עצת בלעם כנודע, נפל פחדו עליהם ובפרט שהי' עמהם בלעם הרשע מכשף גדול, לכן להחזיק לב ישראל בלכתם, שלח עמהם לפינחס שהבטיחו הקב"ה שלא ישלוט בו מיתה כדברי רז"ל פינחס זה אליהו והוא חי לעולם, ובהיות כן פינחס בלבד יעמוד בפני המלחמה והוא בלבד יפילם חללים, משום שהוא הורג והולך וחרב מדין אינו יכול לשלוט בו, כיון שהובטח בחיים כמדובר באופן שבלכת פינחס עמם ילכו ישראל שמחים וטובי לב בלי אימה ופחד בטוחים שלא יחסר מהם איש. ומה גם פינחס בהיות מלאך רואה ואינו נראה, נכנס במלחמה ומכה בהם והם אין רואים מי המכה כדי להכותו ועל ידי כך יכול לכלות את כולם בלי שיפול אפילו א' מישראל כשאר הי'. וכן עשה כששלחו ישראל לרגל ליריחו, דשלח לכלב ופינחס וכתיב ותקח האשה את שני האנשים ותצפנו, לכלב בלבד כי פינחס בהיותו מלאך לא הוצרך לזה, כי הוא רואה ואינו נראה כאמרם חז"ל. עוד יש-לפרש שלח את פינחס לפי שראו ישראל שקנא לבנות מדין ומוראו עליהם ובזה לא יבאו לחזור לפגום במלחמה עם בנות מדין.

וישלח אותם משה אלף למטה וכו'עריכה

וישלח אותם משה אלף למטה לצבא אתם ואת פינחס בן אלעזר וחצוצרות התרועה בידו. ויצבאו על מדין כאשר צוה ה' את משה ויהרגו כל זכר וכו':    יש להסתפק אומרו אלף למטה לצבא, מי לא ידע שהלכו לצבא, ספק שני מאי אותם ואת פינחס, דמלת אותם מיותר, ספק ג' למה חזר לומר בן אלעזר הכהן לצבא. ספק ד' היל"ל ויצבאו על מדין ויהרגו כל זכר, מאי כאשר צוה ה' את משה.

אמנם נראה שבהיות שמלחמות ישראל אינן תלויות ברוב עם, שה' נלחם להם וראיה מיונתן ונושא כליו שנצחו המלחמה ומה שיוצאים ישראל במלחמה בצבא רב ובחרבות ורומחים כדי שלא לשנות ממנהגא, ומשום הוד והדר וכדברי רז"ל בפ' חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך, כלומר חגירת החרב על ירך, לא להלחם, כי אם משום הוד והדר, לפי שמלחמות ישראל תלוי בהכשר מעשיהם כמו שפרשתי לעיל ע"פ וידבר משה אל העם לאמר החלצו מאתכם, ושיעור הכתובים וישלח אתם משה אלף למטה, לא לנצח עמהם, אלא שלחם לצבא כדי שיצאו בצבא משום הוד והדר, ואם שלח צבא הוא אתם, חסר וי"ו, כלומר הצבא אתם בהכשר מעשיכם, דכשיש הכשר מעשים ואת פינחס בן אלעזר הכהן בלבד מספיק לצבא על היותו גם צדיק בן צדיק כיונתן ונושא כליו בלבד ששניהם היו צבא למלחמה א', ומה שכלי הקדש וחצוצרות התרועה בידו, שבזה בלבד בלי אנשים די לנצח המלחמה. וכיון שהלכו למלחמה אנשים צדיקים זהו הסבה שויצבאו על מדין, דבזכות המצוה שהלכו לקיים כאשר צוה ה' זהו גרם שויהרגו כל זכר ולא נפל מהם איש, והותרו בזה הספקות.

ואת מלכי מדין הרגו וכו'עריכה

ואת מלכי מדין הרגו על חלליהם את אוי ואת רקם ואת צור ואת חור ואח רבע חמשת מלכי מדין ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב:    יש להבין מאי על חלליהם. ועוד למה הזכירם בשמם דמה יוצא מזה, ועוד כיון שמנאם, מה צורך לומר שהם חמשה, ועוד להבין אומרו הרגו בחרב, ודברי רש"י ז"ל ידועים בכל זה. והנראה לע"ד שכל אלו הנזכרים כלם היו מכשפים גדולים ואם היו נאבדים בתוך החללים יאמרו האומות שעם כלם יכלו, אבל עם המלכים כיון שכח הכישוף בידם לא יכלו לשלוט בהם, אעפ"י שכלי הקדש בידם, לכן נתחכמו ישראל להורגם באופן שיבואו על חלליהם, כלומר למעלה מהחללים נראים לעין כל שכל עובר ושב בלכתם ישראל משם, יוכל להכיר את אוי ואת רקם, וזה צור וזה חור וזה רבע הרי הה' כלם לא יוכל שום אחד מהם להתעלם ולהנצל בכשופיו. וזהו מודעא רבה שאין עוד מלבדו אפי' בדבר כשפים ויעידו על ישראל עם ה' אלה ומכחו באו ואמר ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב נראה שבלעם החליף אומנותו באומנותם שבא לקללם בפיו שהפה ניתן ליעקב והחרב לאומות, נתיירא פן יחזיקו ישראל בחרב לכן עשה כשוף שלא ישלוט עליו חרב ואמר שעכ"ז הרגו אותו בחרב ולא הועילו לו כשופיו דאין עוד מלבדו כתיב.

כיון שראה בלעם הרשע את פינחס וכו'עריכה

ובילקוט דתמ"ה ע"ב, כיון שראה בלעם הרשע את פינחס עשה את שתי זרועותיו כשתי לוחות אבנים והיה פורח ועולה למעלה מפני שהוא משתמש בשם המפורש אף פינחס כיון שראה פורח ועולה אף הוא עשה ב' זרועותיו כשני לוחות אבנים והיה פורח ועולה אחריו עד שמצאו עומד ומשתטח לפני כסא הכבוד מיד נתן פינחס עליו ציץ של הקב"ה ותפסו והורידו והביאו לפני משה ודנוהו הסנהדרין והרגוהו שנאמר ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב וכשם שעשה הקב"ה נקמה במואב ובמדין כך עתיד הקב"ה לעשות נקמה באומות העולם שנאמר כי יום נקם בלבי ושנת גאולי באה:    עכ"ל. וראוי לשים לב דלמה עשה זרועותיו כאבנים. ספק ב' להבין על איזה סבה עלה בלעם עד כסא הכבוד. ספק ג' אומרו הי' משתטח, נראה על איזה דבר ולא פירש. ספק ד' להבין כוונת ראית הציץ לבלעם. ספק ה' מהו תפסו והורידו דהל"ל הורידו בלבד. ספק ו' שדנוהו בסנהדרין, ולמה לא עשו כן למלכי מדין לדונן בסנהדרין, ספק ז' למה במלחמה זאת דווקא אמרו וכשם שעשה הקב"ה נקמה במואב ובמדין כך עתיד לעשות נקמה באומות העולם דכמה מלחמות עשו ישראל יותר מזו, וכמה נקמות עשו ולא אמרו כך ומאי שינה זאת. ספק ח' למה נשתמש בשם המפורש ולא בכשוף כמנהגו. ונראה שבלעם הרשע להראות כחו וגבורתו לפנחס ולהבהילו ולבהלו שלא ירדוף אחריו עשה שתי זרועותיו כשני לוחות אבנים ופרח והוא דבר נגד טבע אין הדעת סובלו וכדי לפרוח היה לו לעשותם כשני כנפים המסייעים לפרוח ולעלות כי האבן טבעו לירד למטה ולא לעלות ופנחס עשה כמותו ורדף אחריו להתיש כחו והכל מה שחשב להבהיל לו במעשיו. ובהיות שבלעם ברך את ישראל כמה ברכות ואעפ"י שלא היה בלבו בתחילה לברכם מיהו כבר נתברכו ע"י ואז כשראה שהקב"ה הפך הקללה לברכה עשה מעין תשובה ואמר תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו, לכן עכשיו בראות מזלו שקרבו ימי פקודתו למות ביקש להחזיק בתשובה שהתחיל בה כבר והלך עד כסא הכבוד בהיות תחת הכסא חתירה דרך שם לרשעים שהרבו לפשוע מפני רוב הקטרוגים עליו והיה משתטח לפני כסא הכבוד לומר שאעפ"י שהרבה לפשוע כיון שחוזר בו יקבלהו דרך החתירה מפני המקטרגים, והותר בזה ספק א' ב' ג' ובראות פנחס כך, הראה לו ציץ הקודש, טעם נתינת הציץ עליו, לפי שכתוב בו קודש לה', רצה לרמוז שנגע בישראל שנקראים קודש, ונמצא שמעל בקודש במה שהחטיא אותם והמחטיא לאדם הורגו בעולם הזה ובעולם הבא כאמרם חז"ל וכיון שכן אין מספיקי' בידו לעשות תשובה ותפסו בזה והחליש כחו בטענה זאת, ומיהו הורידו לפני משה והסנהדרין אם יסכימו עמו שיפה דן ויפה חייב ודנוהו הסנהדרין, והסכימו עמו והרגוהו, הסכימו עמו שאין תשובה מועיל לו כיון שמעל בקדש בדבר גדול להחטיאם, והמחטיא את הרבים חטא הרבים תלוי בו ואין מספיקים בידו לעשות תשובה אלא ימות ממיתה משונה ויסבול משפטי גהנם, והותר ספק ד' ה' ו' ובלעם כיון שפרח ועלה עד כסא הכבוד לבקש על תשועת נפשו בתשובה כמדובר זהו הטעם שבפעם הזאת לא נשתמש בכשופיו הם שמות הטומאה כי אם בשם המפורש להראות ששב וכוונתו להדבק בקדושה, אך לא הועיל לו כלום כיון שהחטיא את ישראל. ובהיות שמלחמה זאת לא היתה כי אם בעבור שהחטיאו לישראל דכתיב הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסור מעל בה' על דבר פעור וכו' לכן אמרו כאן וכשם שעשה הקב"ה נקמה במואב ובמדין שהוא בעבור שהחטיאו את ישראל כך עתיד לעשות באומות העולם משום שמחטאים את ישראל, ועוד אמר כשם לומר אל יהיה קשה בעיניך במלחמות העתידות לימות המשיח הבאים על ישראל, שכשם שעשה נקמה במואב ומדין בלי שטרחו ישראל כלל כי אם בהראות להם ציץ הקדש היו מתים כאחז"ל, כך יהיה לעתיד ואין שטן ואין פגע רע בישראל והותר ספק ז' ח'. ואחרי כתבי זה, ראיתי בשפתי כהן ז"ל שני דברים אלו, ראהו פינחס לבלעם משטתח לפני הכסא ופחד פינחס שמא עשה תשובה ודנהו שאין תשובתו מועלת שהרג כ"ד אלף עכ"ל, וששתי כעל כל הון וכמוצא שלל רב שהוא סעד וסמך לכל מה שפרשתי.

וישבו בני ישראל את נשי מדיןעריכה

וישבו בני ישראל את נשי מדין ואת טפם וכו':    קשה טובא מה ראו ישראל להביא נשי מדין במחנה ישראל, כיון שהן היו לבני ישראל בדבר בלעם להחטיאם כמו שאמר להם משה, כשראה אותם. והקרוב אלי בזה, שישראל לשם שמים נתכוונו, לעשות תשובה גמורה על שעבר, על דרך באותו פרק באותו מקום באותה אשה, ולכן הביאו הנשים במקום שחטאו עמהן, לשמור עצמם מליגע בהן כדי לעשות תשובה, ומשה רבינו ע"ה לא הבין כונתם וכעס עליהם, וכיון דכעס נסתלק נבואתו ממנו, כאמרם חז"ל כל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו, מנא לן ממשה דכתיב ויקצוף משה על פקודי החיל, ולבסוף כתיב ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא, מכלל שנעלם ממשה, והגם שנאמר שמשה הבין כונתם, עכ"ז כעס עליהם באומרו הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם, כלומר הן אמת שכונתכם לעשות תשובה שלא ליגע בהן, אבל כיון שהן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם, שצוה שהן בעצמן יתבעו לכם לזנות, שלא כטבע הנשים לתבוע בפה כאמרם חז"ל, ולאלו צוה שיתבעו לכם בפיהן וכיון שהורגלו בכך, אמת שאין אתם מתקרבים אצלן לעבירה, אבל הן יתבעו לכם ויפצירו עמכם בדברי פתוים, ואפשר שלא תוכלו לעמוד בנסיון, דמה דאמרינן באותה אשה, הוא שמתקרב אצלה ובידו לעשות ואינו עושה, דכיון דשותקת היא ואינה תובעת בפה, יכול אדם לעמוד בנסיונו, ושאני אלו הנשים דתובעות בפה ומפתים בדברי חלקלקות כאשר למדם בלעם הרשע, ואפשר לא תוכלו לעמוד בנסיון זהו סיבה ראשונה. סיבה אחרת שאני כועס, דכיון שעל ידן ותהי המגפה בעדת ה'. ועכשיו בראות אותן מצטערים הרבה כל העדה, בעלות על זכרונם המיתה שגרמו להם, וכל אחד יבכה על אביו או על אחיו או קרוביו שמתו אז, ונמצא בזה, במקום שמחה על הישועה שעשה הקב"ה למוסרם ביד ישראל ולא נפקד איש מישראל, תהיה רעדה ובכי וצעקה, אם כן טעיתם להביא הנשים אעפ"י שכונתכם היה לטובה. ובזה מתיישב הקושי העצום שיש בזה, איך פקודי החיל ובפרט פינחס העומד עליהם הניח לישראל להביא הנשים במחנה, אלא שכלם הסכימו להביאם משום תשובה כמדובר, וטעו בשיקול דעתם כאשר הוכיח משה רבינו ע"ה כדפרשית.

אך יש לדקדק בפסוק, דהיל"ל הן היו למסור מעל בה', מאי על דבר בלעם, אמנם בא להגיד גודל רשעותם של נשים אלו, דכשיעץ בלעם שיפקירו נשיהם, היו הן יכולות למחות בבעליהן ולהפציר שלא להלוך, ובפרט שהדבר גנאי אף בעיני כל אומה ולשון להפקיר אשתו ובתו, ואם כן היו יכולות למנוע הדבר, והן לא כן עשו אלא מיד היו לבני ישראל בדבר בלעם, בדבורו הקל של בלעם, שמיד שיצא הדבר מפי בלעם הסכימו הן בדבר כדי למסור מעל בה', כי היתה כונתם למעול בה', שאילו היו מכוונות גם להנאתן לזנות, לא היה כ"כ קשה, אך לא היתה כוונתם כי אם למעול מעל בה' בלבד, ומזה הטעם ותהי המגפה רבה בעדת ה', שכיון שראו כוונתן כל כך רעה, היה להם ליזהר ולא נזהרו.

ועתה הרגו כל זכר וכו'עריכה

ועתה הרגו כל זכר בטף וכל אשה ידעת איש למשכב זכר הרוגו:    קשה כיון דקאמר וכל אשה ידעת איש, מה צורך לומר למשכב זכר, היינו מה שאמר ידעת איש. ונראה דידעת איש משמע כדרכה, לכן חזר לומר למשכב זכר, שאפילו שזאת האשה לא שימשה עמה בעלה כי אם שלא כדרכה בלבד שהיתה לו למשכב זכר עכ"ז הרוגו ועל ידי הציץ היו בודקים אותן כדרז"ל.

ויאמרו אל משה עבדיך נשאו את ראש וכו'עריכה

ויאמרו אל משה עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידינו ולא נפקד ממנו איש. ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא כלי זהב אצעדה וצמיד טבעת עגיל וכומז לכפר על נפשותינו לפני ה':    יש להבין מאי ולא נפקד ממנו איש. ועוד להבין מאי אשר מצא. אמנם ידוע שכל איש שאין תקיף יצריה ואינו חוטא אין להחזיק לו טובה שלא חטא כמי שיצרו תוקפו ואינו חוטא, לזה אמרו כאן ולא נפקד ממנו איש, ראה מעלתנו שלא נפקד ממנו אחד היות איש בגבורת יצרו, הפך מה שנאמר ברחב שאמרה למרגלים ולא קמה עוד רוח באיש, דאפילו אקשויי לא אקשו כאמרם חז"ל, אבל כאן לא נפקד ממנו אחד מהיות איש ועכ"ז לא חטאנו, אך מדי הרהור לא יצאנו, ועל זה ונקרב את קרבן ה' ומה גם שאפילו איש שלא הוציא תכשיטיה מעל האשה עצמה, אלא אשר מצא בחוץ מושלך ארצה כלי זהב אצעדה וכומז וכו', אי אפשר אם לא הרהר, לכן נביא קרבן לכפר על נפשותינו לפני ה', ממה שחטאנו לפני ה', היינו הרהור שהדבר גלוי לפני ה' דייקא. על דרך שאמרו רז"ל אסור להסתכל בבגדי צבע של אשה אפילו שטוחים על הכותל כדי שלא יבא לידי הרהור. ואונקלוס תרגם ולא נפקד ממנו איש לא שגא ממנו גבר, רצונו שלא חטאו בבנות מדין והקרבן הקריבו על ההרהור עיין במנחה בלולה ז"ל.

עוד נראה, ולא נפקד ממנו איש, ידוע שאיש מורה על התשובה מתגבר ביצרו כדברי רז"ל אשרי איש שמתגבר ביצרו, כאיש, דמי שאינו מתגבר ביצרו הוא בכלל בהמה, וזהו דרמזו לומר לא נחסר ממנו אחד, שיצא מכלל איש כי כלם עמדו ביצרם ולא נפקד איש וק"ל אך על ההרהור נביא קרבן.

בענין בני גד ובני ראובןעריכה

בענין בני גד ובני ראובן:    בכוללות הענין ראוי לעורר אומרם אם מצאנו חן בעיניך אל תעבירנו את הירדן, דמה להם הזכרת הירדן, דכיון שהזכירו עטרות ודבון ועוד ערים אשר בחוצה לארץ, שרצונם לשבת בהם על היותם מקום מרעה, ממילא משמע שהם קודמות לירדן, ועוד למה משה רבינו ע"ה הזכיר להם ענין המרגלים. ועוד למה משה שקד כל כך עם בני ראובן ועם גד שיעברו עם אחיהם להלחם וצוה להם וחזר וצוה, והדבר כפול ומכופל, ורז"ל למדו מכאן כל דיני התנאים (תנאי כפול), וגם אחר-כך חזר וצוה אל אלעזר הכהן ואל יהושע בן נון ואת ראשי אבות המטות אם יעברו אתכם בני ראובן ובני גד וכו', ונתתם להם את ארץ הגלעד.

אמנם נראה, דכיון שבני ראובן ובני גד הי' כוונתם לעשות מושבם בחוצה לארץ, שהדר בה דומה כמי שאין לו אלוה כאמרם חז"ל, היו מתביישים על השאלה, לכן נכנסו בהזכרת הירדן אל תעבירנו את הירדן מקום שמשה לא היה עובר בו, וכמו שאמר לו הקב"ה לא תעבור את הירדן הזה, ורצו לרמוז לו שאל יקשה בעיניו השאלה משום שנתן הקב"ה עם רשעים קברו עם מתי מדבר בחוצה לארץ, ונראה הדבר גנאי בעיני ההמון אשר אין באים בסוד ה', אך בהיותם שני שבטים חוץ לארץ לא יחשב הדבר לו לגנאי כל כך בעיני ההמון, כיון שהרבה צדיקים גם כן נקברים עמו ומה גם שגם הם סיוע לסבה שנקבר בחוצה לארץ כנודע מרז"ל, הטעם שנקבר שם ולכן אמרו אל תעבירנו את הירדן מקום שאין אתה עובר. ומשה רבינו ע"ה הבין כונתם והזכיר להם ענין המרגלים ששלח בשנה השנית לצאתם ממצרים כדי שיכנסו לארץ כדי שיזכו במצות התלויות בה ויהיו בארץ שהדר בה דומה כמי שיש לו אלוה, ואעפ"י שהיו ימיו מתקצרים בהיכנסם מיד עכ"ז לא חש על חייו כדי שיכנסו, ואיך יעלה על דעת שרצונו שישארו עמו משפחה או שבט חוץ לארץ כי כל כוונתו שימהרו שיכנסו ולכן כפל בתנאי כמה פעמים שילכו לעזור לאחיהם למהר הכנסתם וקראם תרבות אנשים חטאים כאבותם שגרמו עיכוב ההכנסה ואיך יתכן שחפץ הוא שבעבור כבודו שיתעכבו מהשבטים חוץ לארץ ובני ראובן ובני גד בסוברם שייטב הדבר בעיני משה נכנסו לומר אם מצאנו חן בעיניך, מלת אם ודאי כמו אם כסף תלוה את עמי כדרז"ל, כלומר דודאי מצאנו חן בעיניך אם יותן הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה מהטעם שפרשנו ומשה השיבם שנקראים חוטאים על הדבר ומה חן היו יכולים למצא בעיניו. ואפשר לומר שמשה רבינו ע"ה רמז להם העונש המגיע להם לעתיד על שבחרו חוץ לארץ שגלו תחילה מכל השבטים כארז"ל הביאו הילקוט וזהו דאמר להם האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה, כלומר כשיבואו אחיכם למלחמה עם אויביהם בחרבן המקדש סבורים אתם שהם יגלו תחילה ואתם תשבו פה, אינו כן אלא אתם תצאו תחילה בגלות, משום דפסוק זה כמעט כלו מיותר דמיד היה לו להשיב להם למה תניאון את לב בני ישראל מעבור אל הארץ, אלא שבא אל הרמז כמדובר.

אך ראוי להעמיק דענין זה, דנראה דברי בני ראובן ובני גד מיעוט ההבטחה שבודאי הקב"ה שהעלם ממצרים לעלותם לארץ, הוא יזמין להם מקום מרעה כאשר הזמין לאבות העולם ביושבם שם וכאשר יזמין לשאר השבטים ואעפ"י שלא היה להם מקנה כל כך כמותם אין מעצור בידו להזמין לרב כמועט, ובאמת נראה חוסר אמנה והדבר יותר קשה על משה רבע"ה אדון הנביאים בהסכים לדבריהם ולא גער בהם איך מואסים בארץ חמדה, ארץ היושב בה נושא עון, ארץ שאוירה מחכים, ואין תורה כתורה של ארץ ישראל, ארץ שתלוים בה כמה מצות בעבור חמדת הממון, קשה הדבר מאד להעמידם כפי פשוטן ומוכרחים אנו לבקש בהן איזה רמז כאשר יחנן ה'.

אמנם לבא לענין נקדים לדקדק מה הכרח להזכיר שמות הערים עטרות ודיבון וכו', ועוד להבין הזכיר כאן שם הוי"ה הארץ אשר הכה, דהיל"ל הארץ אשר לבדו ישראל ומי לא ידע שבעזרתו יתברך הכו אותה, עוד להכין אומרו ארץ מקנה היא ולעבדיך מקנה, עוד להבין בתשובת משה אחיכם תצאו למלחמה ואתם תשבו פה, למה לו לעשות הקדמה זאת, דמיד היל"ל שתנתן שאלתם אם יעלו עם אחיהם למלחמה, עוד להבין אומרו למה תניאון את לב בני ישראל, דאיך בעבור זאת יניאו לבם כיון שכבר ראו בכמה מלחמות שהקב"ה הלוחם בעדם, ואין בידם כלום לעשות כנודע, עוד להבין למה הזכיר להם ענין המרגלים, עוד להבין מאמר משה רבינו ע"ה להם ואם לא תעשו כן הנה חטאתם לה', דאומרו לה' משמע חטא הנוגע לה' וצריך לידע מהו, עוד להבין אומרו והייתם נקיים מה' ומישראל, דמה דבר יש בנסתר שבעשות דברי משה לעבור לפני אחיהם למלחמה יהיו נקיים מה' ומישראל.

אמנם בהיות שארץ ישראל היא בחלק הקדושה שהפיל הקב"ה גורלות ונפל א"י לחלקו כאמרם חז"ל, וחוצה לארץ נתחלקה לשרים, וכיון שכן היא בחלק מסטרא דטומאה, וידוע שהסטרא דטומאה חיותה מיניקת הקדושה מתמצית ההולך בה כנודע, אך אומות העולם אין מודים בזה, ועושים עצמם עיקר ולקדושה טפלה ח"ו, ובפרט בגלותם של ישראל, לכן בני ראובן ובני גד בראותם עצמם במקנה רב מושפעים מהקדושה, חשבו מחשבות לפרסם ולהודיע לכל אומה ולשון, וגם לגולמים הנמצאים בתוך ישראל, איך הקדושה עיקר ולעולם הסטרא אוחרא טפלה לה, וכל חייותה ממעט שפע שניתן לה מהקדושה, כרב הנותן לעבדו משייורי שולחנו, ובלתי זאת כלה ונאבדת, לכן בחרו לעשות מושבם חוץ לארץ מקום הסטרא אוחרא, לומר כי שליטת הקדושה בכל משלה, וראיה שמלבד ששולטים בארץ ישראל חלק אלוה ממעל, גם שליטתם חוץ לארץ, כי כל העולם מרשות א' היא, ולכן בראותם המקום מקום מקנה, כדי שלא יתלו שהשפע להם מצד הטומאה, קרבו לפני משה והעדה ואמרו, עטרות ודיבון ויעזר ונמרה וחשבון ואלעלה ושפם ונבו ובעון, תשע ערים שמם כשם ע"ז, כמו שפירש הרב בעל שפתי כהן זצ"ל ע"ש, והם כנגד ספירות הטומאה והם תשע ולא עשר, משום שבטומאה אין לה ראש כנודע, עיין בספר עמודיה שבעה ז"ל והיא הארץ אשר הכה ה' שנתעסק בה כביכול להכותה כדי לבטל ע"ז ולהראות כי אין עוד מלבדו, וא"כ אעפ"י שיחרבו יבואו אחרים מהאומות ויבנו אותם להחזיק שם ע"ז ולתת להם הכח, לכן כיון שהיא ארץ מקנה ולעבדיך מקנה יותן את הארץ הזאת לעבדיך. לפרסם לכל הבאים כי שפע הארץ בעבור הקדושה השוכן בקרבה, ולזה הזכירו שמות הערים ואמרו אשר הכה ה'. וגם אמרו ארץ מקנה היא ולעבדיך מקנה, אך כשמוע משה כך, ויטב בעיניו כוונתם, אבל חשש לטעות שיכולים ההמון לטעות, שאפשר שיאמרו שבעבור שראו יותר חוזק בטומאה מבקדושה, לכן בחרו לישב חוץ לארץ שהיא בחלק הסטרא אוחרא, והוא ממש במה שטעו המרגלים באומרם כי חזק הוא ממנו, אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם כדברי רז"ל, ולכן הזכיר ענין המרגלים, ואמר קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים, בשאלה זאת שאתם שואלים אעפ"י שכוונתכם לשמים, ולזה השיב להם האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה, כלומר בהיות שאין אתם באים לעזרת ה' עם אחיכם, נולד שיאמרו שאתם בועטים בקדושה ונותנין כח לקליפה כמדובר, ולמה תניאון את לב בני ישראל מעבור את הארץ, שלא ירצו לעבור את הארץ אשר נתן ה', בסוברם בעבורכם כי יש עוד כח בטומאה חלילה מהקדושה, ויבחרו ישיבתם חוצה לארץ מהארץ, וגרמתם חרון אף ה' אל ישראל, כאשר היה בטעות המרגלים. ובזה בודאי חטאתם לה', בודאי שזהו דבר הנוגע לה', שחטאתכם בענין ע"ז, ולזה השיב משה להם האחיכם יבואו למלחמה וכו' ולמה תניאון וכו'. והזכיר ענין מרגלים ואמר גם חטאתם לה', כאשר דקדקנו.

ויהי כאשר שמעו בני ראובן ובני גד הטעות היכול ליפול בלב ההמון, במה שחשבו לעשות, אמרו טענה לבטל מחשבה זאת, והוא אומרם אנחנו נעבור חלוצים לפני בני ישראל וכו' ולא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל איש נחלתו, וכראות האומות והמון העם שאנו באים עם אחינו להלחם באומות שהם מחלק הטומאה לא ישאר להם מקום לדון שמאסנו בארץ חמדה, חלק השם, ובחרנו בחוצה לארץ משום שכח הטומאה והקליפה עיקרית ח"ו, שאם כן למה אנו באים כנגדם להלחם באומות מצד הטומאה, וכשמוע משה דבריהם כי צדקו, הודה לדברים. אמנם הכביד בענין לקיים שיעברו חלוצים ועם זה תינתן להם חלקם בחוצה לארץ והזהיר וחזר והזהיר ומיראתו שלא יחזרו מדבריהם חזר וצוה הדבר לאלעזר הכהן וליהושע שאם יתקיימו תנאם יקחו חלק חוץ לארץ, דבלתי זאת נפיק חורבא וקצף גדול עליהם ועל כל ישראל ח"ו, משום שיוכלו לטעות כדפרשית, ולזה אמר להם שבעשותם כך לעלות עם אחיהם נגד כל האומות יהיו נקיים מה' שלא יענישם ומישראל שלא יבואו לחושדם, והותר הקושי וק"ל.

והרב בעל שפתי כהן ז"ל כתב וז"ל ומקנה רב היה לבני ראובן שמעתי שמה שהיה לראובן ריבוי מקנה יותר משאר אחיו, לפי שהוא מצא הדודאים והיה מראה להם למקנה והיו רבים, ובני גד היו בחנייתם תמנה, ושבט שמעון היה שרוי גם כן בחנייתם (כי ראובן שמעון וגד היו בתימן) ולפי שהיה ביד שמעון עון זמרי לא רצו להשאילם הדודאים ולזה בחרו להם ארץ סיחון כי כוונתם להתרחק מהם ופחדו שמא יבאו לארץ ישראל ויבא הגורל של שמעון בשכונתם ואוי לרשע ואוי לשכנו, ונתייסר ממה שאירע לו מצד השכונה של קרח עכ"ל.

ומקנה רב היה וכו'עריכה

ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאד:    קשה היל"ל ומקנה רב ועצום היה לבני ראובן ולבני גד, ובחיבור אחר פרשתי על זה, ונראה עוד לפרש שחילקם לומר שמקנה ראובן היה רב שאם ירכיבו כבש אחד ממקנהו על הגמל יהיו רגלי הכבש נוגעות בארץ מרוב גודלו כאומרם חז"ל, כשבים שבארץ ישראל היו מרכיבים אותם על הגמל ורגליו נוגעות בארץ, אך מקנה גד סגולה אחרת היתה בהם שאעפ"י שלא היו גדולים כל כך, אבל היה עצום מאד עד שהיו מביאים הדובים והזאבים בקרניהם על דרך שדרשו רז"ל על פסוק ומקנהו פרץ בארץ, שמקנהו פרץ גדרו של עולם שהיו מביאים הדובים בקניהם ואחר כותבי זה חלוקת בני גד מצאתיה בהרב בעל כלי יקר ז"ל.

תם.