פתיחת התפריט הראשי


סמיכות: תמחה את זכר עמלק - והיה כי תבא אל הארץ

סמיכות תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח וסמיך והיה כי תבא אל הארץ לרמוז למאמר חז"ל ג' מצות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ למנות להם מלך ולמחוק זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה וכו' ומינוי מלך קודם למחיקת זרעו של עמלק, לז"א תמחה את זכר עמלק אבל לא תשכח והיה כי תבא אל הארץ לקיים מצוה זו תחילה קודם מינוי המלך, משום דמצות מינוי המלך קודם לזה לכן השמר ואל תשכח לעשות בהפך ובחיבור הפרשיות פרשתי סמיכיות אחרות. עוד יש לומר בענין עמלק יש שני מצות לעשות מעשה למחותם וזהו תמחה את זכר עמלק שהוא מעשה, עוד שנית בהיותינו בגלות שאין ידינו תקיפה היא מצות זכירה וזהו לא תשכח, שצריך להזכירו דכתיב זכור את אשר עשה לך עמלק וכו' לזה אמר מתחת השמים, כלומר בהיותך תחת מערכות השמים שהוא בגלות שאין ידך תקיפה, היא מצות לא תשכח, אמנם והיה כי תבא אל הארץ שידך תקיפה אז ולקחת החרב בידך לעשות מעשה לקיום מצות תמחה את זכר העמלקי.


טעם הבכורים.

עוד טעם אחר דכיון שהפירות הם נבראים לתענוגי האדם כמו שכתב הרב כלי-יקר ז"ל בפירוש ברכת בורא נפשות וכו' והתענוגים פתח לעבירות ולשכיחת התורה כדרז"ל על אותו שלם שהתענוג גרם לו לישכח תורתו עד שבמקום החדש הזה לכם קרא החרש היה לבם, לכן יתחיל במובחר שבפירות שהם ז' מינין אלו היותר מתענגים לעשו' עמהן מצוה להביאם לאכילת הכהנים משרתי עליון וכיון שבהן התחיל במצוה, מצוה גוררת מצוה ולא ימשך מעונג שלה עבירה. עוד טעם רצה הקב"ה לצוות מצוה זו לרמוז עמה דלעולם יעסוק אדם בתורה שנקראת ראשית בין שיבין בין שלא יבין כיון שכונתו לשמים, הכל חביב ומרוצה לפניו על דרך ודלוגו עלי אהבה כאחז"ל בפרי זה דכיון שעוסק האדם במובחר המין מהפרי להביאו לפניו חביב ומרוצה לפניו בין המאכל שבו עם הקליפה שבו, כי הכל בא לפניו כך הנכנס לעסוק במובחר הדברים שהיא התורה, בין יבין שכלו מאכל, בין לא יבין וטועה שהוא קליפה, הכל חביב ומרוצה לפניו ובזה ניחא למ"ד שאין מביאים משקין וכו' משום דצריך להביאם בקליפתם לרמוז למה שפירשנו ובסוברו טעם זה קאמר דאין מביאים משקים, עיין במסכת חלה פ"ד משנה י"א. עוד רומז שיעסוק בין לשמה ולא לשמה כפרי הבא לפניו מאכל עם קליפה, דכשם דהקליפה סמוך למאכל ודבוק בו, כך הלומד שלא לשמה קרוב וסמוך ללמוד לשמה, ולרמוז לזה אמר הקב"ה ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם, כלומר הכל בעתו ובזמנו מתברך דיפתח בדורו וכו' כן הלומד ואינו מבין בעתו מתברך כהלומד ומבין.

עוד טעם כיון שאדם טורח כל השנה עודר וזורע וקוצר כדי שלא ישתרש בלבו שכחו ועוצם ידו גרם בהוצאת הפרי וזהו מביאו להסיר ההשגחה מעליו בסוברו שהדבר תלוי בו ולא בהשגחתו לכן יביא מראשית פרי האדמה שהוא המובחר לפניו יתברך שמורה הדבר שמודה ואומר אתה רבש"ע הגדלת אותם וטרחת בם, הנה שילום השכר כדי לקנותם ממך. וזהו דאומר בקריאתו הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה' וכו', כלומר אתה נתתה אותם לי ואין טורחי ועבודתי עשה כלום ולכן היה קורא ענין מצרים שנשתעבדנו שם ויוציאנו בידו החזקה, מורה אל הטעם שאין בכח האדם כלום לולי עזרתו יתברך.

עוד נראה רמז נכון בנקדים לדקדק למה צוה אלקינו להביא בכורים דוקא, כלומר הפרי שביכר תחילה, שהנה לפעמים יש באילן פרי יותר משובח בגודל ובהידור ובמראה מהפרי אשר ביכר האילן תחילה, וא"כ היה ראוי לצוות שיביא מהפירות משבעה מינים אלו מהיותר משובחים שבאילן, בין יהיה ראשון או לא. ולבא לענין פירשו המפרשים ז"ל דמה שהבכור נוטל פי שנים רמוז באותיות "בכר" שהם כפולות: ב' שני פעמים אחד, כ' שני פעמים עשרה. ר' שני פעמים מאה. והנה אותיות בכורים נמי אותיות כפולים: ב' שני פעמים אחד. כ' שני פעמים עשרה. ו' שני פעמים שלשה. ר' שני פעמים מאה. י' שני פעמים חמשה. מ' שני פעמים עשרים. רמז מה שאתה מביא בגלוי שהם הבכורים בשיעור זה אתה לוקח בנעלם שהוא השכר הצפון לעולם הבא, מלבד הברכה המשולחת במעשה ידיך שהוא דבר נעלם גם לשעה, כדכתיב ישלח ה' לך את הברכה באסמך, בדבר הסמוי מן העין כאחז"ל בשכר המצוה. וזהו שזהו שקורא המביא הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה' וכו', כלומר כשיעור שהבאתי נתתה לי, ולכן דוקא בכורים, לרמוז על הכפל כמדובר, והוא רמז נכון למה בכורים דוקא.

עוד נראה טעם ציווי הבכורים בדרז"ל איתא בילקוט ויבא קין מפרי האדמה, מן הפסולות, משל לאריס רע שהיה אוכל את הבכורות ומכבד למלך בסייפות עכ"ל, וברש"י ז"ל כתב יש מדרש אגדה שאומרת זרע פשתן היה וכו' יע"ש. והנה בטעם לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו, כתבו מז"ל שטעם עירבוב צמר ופשתים אסור כדי שלא לערבב מנחת הבל הצדיק שקרבנו מבכרת צאנו שמהם הצמר עם מנחת קין שקרבנו פשתים ע"כ. ובזה נראה שכיון שקין עשה כהאריס הרע שאוכל הבכרות וכבד המלך בסייפות דבר רע וגרוע, לכן צוה אלהינו עשות בהפך לכבדו בבכורות שהוא החשוב שבאילן כדי להרחיק מעשה קין כשם שהרחיק הפשתים מן הצמר. ומה טוב ומה נעים עם מה שכתב בספר מרפא לנפש שהבל נהרג על שהיה פגם בקרבנו בסוברו כי לאכילה הוא צריך ח"ו ולכך הקריב מבכרות צאנו, אך נתקבל קרבנו כפי כונתו הטובה, אמנם נענש על צד כונתו האחרת שלאכילה הוא צריך, אך קין בסוברו שאינו צריך לאכילה הקריב מדבר גרוע דכיון שאינו צריך לאכילה, מה להקריב טוב או רע, אך לא שעה מנחתו דכיון שכפי האמת אין לפניו אכילה כמו שסבר, היה לו להקריב דבר מובחר שהוא דרך חשיבות, כי דבר הנקרב לפני המלך, אף שלא יהנה המלך מאותו דבר אין ראוי להקריב לפניו דבר בזוי, שנמצא מבזה את המלך וכיון שהקריב דרך בזיון לא נתקבל מלאכת קרבנו. וכיון שכפי האמת אין לפניו אכילה ושתיה דאיך יתכן רחמן מוסר מזונותיו לאכזרי כדרז"ל במדרש פרשת פנחס. ואפשר כפי זה יעלה על דעת כל אדם כדעת קין שהקריב כל דבר גרוע לכן צוה להביא אדרבא מהיותר מובחר שהוא הפרי שמבכר ראשון באילן כי כבודו לכבדו בדבר שהוא מובחר וחביב לאדם שהדבר בהפכו יקל כבודו ח"ו בעיני האדם והרגלו בזה מביאו לבעוט במצותיו כאדם שאינו משגיח לדברי מי שאינו חשוב לפניו. ולכך כנגד שכתוב בקין ויבא קין מפרי האדמה מן הגרוע כמו שפי' רש"י ז"ל כתב כאן ולקחת מראשית כל פרי האדמה, כלומר מעיקר פרי האדמה היותר מובחר, הפך מה שכתוב בקין שלקח מהגרוע כמדובר. ולהכחיש סברת הבל דסבר דלאכילה היה צריך, לכן היה ציווי הקריאה מכחו יתברך וגבורותיו שהוציאנו ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים ונתן לנו ארץ זבת חלב ודבש, שכל זה מכחיש טעותו של הבל כי בעל היכולות כאלהינו בודאי אין לפניו אכילה ושתיה. ונראה דזהו כוונת פסוק לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו, מלבד פשוטו הרמז בו שלא ילבש האדם כסברת קין והבל יחדיו, אלא יקח הטוב מהבל להקריב המובחר ומקין יקח שאין לפניו אכילה ולא מפני זה יקריב מהגרוע.


ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך. קשה דהל"ל בקצור ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר ה' אלהיך נותן לך ושמת בטנא, אמנם בא לרמוז שבידו מסור שיוציא הארץ פרותיה והוא בעשות רצונו יתברך וזהו אשר תביא מארצך, שאתה תביא שהארץ תוציא אותם ע"י מעשיך הטובים כמדובר.


ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם וכו', רש"י ז"ל אין לך אלא כהן שבימיך כמו שהוא, ע"כ. ובחיבור אחר פרשתי ע"ז, אמנם נראס עוד בנקדים דברי רבינו בחיי ז"ל במאמר המביא הבכורים, דאומר לכהן הגדתי היום לה' אלהיך, דהל"ל לה' אלהי או לה' אלהינו. אמנם אמר אלהיך, כי בודאי הכהן מאמין באל אמת, והוא נבדק בבואו אל הקדש פנימה, שאם ח"ו היה איזה טינא בלבו היה מת משא"כ המביא הבכורים שאינו יודע מה בלבו, לכן היה אומר הגדתי היום לה' אלהיך שהוא האלוה האמתי וכו' גם ידוע מאמר הזוהר שאדם בהיות צדיק הוא עושה את הימים, והימים הם שלו, וזהו ואברהם זקן בא בימים, והמלך דוד זקן בא בימים, ולכן כל יום ויום מתחנן לאדם שלא יחטא בו ע"כ, לז"א ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם, כלומר כהן שהוא יהיה בימים שולט בהם בהיותם שלו, על היותו צדיק גמור (והוא עשכם), לפני כהן כזה תוכל לו' הגדתי היום לה' אלהיך כי בודאי מאמין באל אמת וכיון שכן באומרך שאתה מודה באלהיו, אין אתה טועה ונכשל, כי בודאי הוא מודה באל אמת. ואם לא לאו, וכדאיתא בילקוט אל הכהן אשר יהיה בימים ההם, כהן שהוא כשר וכו', והוא ע"ד אם דומה הרב למלאך וכו' תורה יבקשו מפיהו.


והיה כי תבא אל הארץ וכו' וישבת בה וכו' התחיל בוהיה שהוא לשון שמחה, משום שמכל ישיבה נמשך רע כאחז"ל וישב העם בקדש ותמות שם מרים. וישב העם בשטים ותחל העם לזנות, ולז"א והיה כי תבא אל הארץ, כלומר שמחה גדולה יהיה כשתבא אל הארץ וכו' וישבת בה ועכ"ז שתעשה ישיבה לא ימשך ממנה ביטול מצוה, אלא שולקחת מראשית כל פרי האדמה, לקיים מה שצויתיך אין שמחה גדולה מזו.


מאמר ארמי אובד אבי, מלמד שלא ירד יעקב לארם אלא לאובד.

ילקוט ואמרת לפני ה' אלהיך ארמי אובד אבי, מלמד שלא ירד יעקב לארם אלא לאובד, ומעלה על לבן הארמי כאילו אבדו עכ"ל. בחיבור אחר פרשתי על מאמר זה, ונר' עוד שלבן כל כך רשע ומאבד את הבריות היה, עד שיצא שסע רשעותו בעולם וכיון שכן כבר יעקב קודם לכתו אצלו ידע בו ועכ"ז מפני עשו המציקו הוכרח לברוח מפניו בבית לבן ולהתחנן עצמו בהיותו אצלו וכמו שהיה שכונתו לשעבדו כל ימי חייו חינם לולי רחמי אל שעזרו ויצא מאצלו ברכוש גדול, אך כוונת לבן לא כן, כי אם להאבידו ועל מנת כן הלך אצלו יעקב כדי להציל מיד עשו, וזהו דקאמר לא ירד יעקב לארם אלא לאובד, כלו' כדי להיות אובד מלבן וכיון שכך היה דעתו של לבן כאשר חשש יעקב עליו לכן מעלה עליו הקב"ה כאילו אבדו דמחשבה רעה לבני נח מצטרף למעשה.


עוד נראה בדרך דרוש, שארמי אובד חוזר ליעקב שגר בארם והיה תחילה איש אבוד כמו שהעיד עצמו כי במקלי עברתי כמו שפירש הרב ן' עזרא ז"ל עיין במנחה בלולה וכפי זה הכונה בכאן לא ירד יעקב לשם אלא לאובד, כלומר בחי' אבוד רק בלי ממון, ומעלה על לבן הארמי כאילו אבדו אעפ"י שיעקב ירד שם אבוד, דארמי אובד אבי חוזר ליעקב שהיה ארמי אבוד, וכיון שכן לא ירד לארם אלא לאובד בחינת אבוד כמדובר, עוד נראה גם זו דרך דרש שיעקב ירד לארם לאבוד ללבן מן העולם כדי שלא ירבה להכעיס לבוראו והשופך דמם של רשעים כאילו הקריב קרבן כאחז"ל וזהו אומרו מלמד שלא ירד יעקב לארם אלא לאובד, כלומר להיות אובד ללבן מן העולם וכיון שלא היה יכולת בידו לאבדו, לא די שחשב הקב"ה מחשבתו למעשה, עוד עשה הקב"ה שמעלה על לבן הארמי כאלו אבדו ליעקב, הבט וראה כמה שכר עולה על יעקב על שכרו, וכמה עונש על לבן שחשב לו כאילו אבד לצדיק.


מאמר קריאת פרשת בכורים בלשון הקדש.

מסכת סוטה פ"ו מקרא בכורים בלשון הקדש דכתיב וענית ואמרת וללן הוא אומר וענו הלוים, ולויים גופייהו מנלן, אתיא קול קול ממשה, דכתיב הכא קול רם וכתיב התם משה ידבר והאלהים יעננו בקול, מה להלן בלשון קדש אף כאן בלשון קדש עכ"ל. יש לחקור למה באמת מקרא בכורים ופרשת סוטה וברכת כהנים וברכות וקללות היה צריך לאומרם בלשון הקדש. ונראה משום שדברים אלו היו בפרסום בפני רבים ובמקום רבים שכינה שריא והלשון שהקב"ה משתמש בו לדבר עם ישראל הוא לשון הקדש, וכיון שכן חוצפא כלפי שמיא הוא לעבד לדבר בפני רבו בלשון הרגיל ולא בלשון רבו, דמשמע שאינו מוכנע לו, לפי שהעבד צריך שידבר בלשון רבו ולא רבו שידבר בלשונו לומר שהעבד מוכנע לו, ולכן בכורים וסוטה וברכת כהנים וברכות וקללות, שהוא דבר נגלה ומפורסם בתוך רבים ששם השכינה, צריך לדבר בפנים בלשון שנוהגת לדבר עם ישראל כנודע, (וזהו כונת הפסיקתא פ' יתרו ע"פ כה תאמר לבית יעקב. כה בלשון הקדש. כה שלא תוסיף ולא תגרע וכו' ע"כ ומאליו יובן ודוק).

יפתח ה' לך את אוצרו הטוב וכו' ולברך את כל מעשה ידיך וכו' נראה בדרז"ל מעשה ידיו של אדם אלו הבנים והכונה כשיפתח ה' את אוצרו הטוב ויהיה שובע אז אדם מותר באשתו ויוצא הולד מלובן ומזורז, משום דבשנת בצורת אסור להזדווג, עי"ל יהיה הפך הקללות דבקללות מחמת רעה יאכלו בשר בניהם ובנותיהם, אמנם כשיפתח אוצרו הטוב דיש שובע ובזה ולברך את כל מעשה ידיך שהם הבנים שלא יבאו לאוכלם.

ישלח הק בך את המארה את המהומה ואת המגערת בכל משלח ידיך אשר תעשה עד השמדך ועד אבדך מהר מפני רוע מעללך אשר עזבתני. דקשה די שיאמר מפני רוע מעללך מאי אשר עזבתני. ונראה בדרז"ל אמר הקב"ה הלואי שאותי עזבו ואת תורתי שמרו וכו' וזהו רוע מעללך, כלומר שתים זו עשית, רוע מעללך בעזוב תורתי וגם אשר עזבתני. א"נ בדרז"ל אמר הקב"ה הלואי יעשוני בני כתורמוס זה שבא באחרונה וכו' וזהו הרומז כאן מפני רוע מעללך לעבוד ע"ז וגם זאת עשיתה אשר עזבתני שלא עבדת גם אותי. א"נ בדרז"ל ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך בשני יצריך ביצר הטוב וביצה"ר וכו' ומבואר אצלי שהכונה לומר שאפילו בשעת יצה"ר צריך לאהוב אותו ולומר ידעתי שתבואני במשפט על זאת שאני נוטה אחר יצרי שבהיות כך יבא לחזור כיון שמודה שיש אדון מביאו במשפט, מה שאין כן החוטא ואומר דלית דין ולית דיין. וזהו ג"כ כונת חז"ל בכל דרכיך דעהו דעה"ו ביצה"ט וביצה"ר, כלומר גם בעת שתתפתה יצרך דעהו כדפרשית. וזהו אומרו כאן מפני רוע מעללך אשר עזבתני, שבהיותך עושה מעללך הרעים, לא הזכרתני לומר ידעתי שעל כל זה יביאני במשפט, אלא עזבתני ואמרת לית דין ולית דיין, ועל זה סמכת לחטוא.

עוד י"ל, ידוע שמעשיו של רשע הם עצמן מעשיו של צדיק, זה אוכל ושותה וזה אוכל ושותה. זה ישן וזה ישן. זה מטייל וזה מטייל. זה מזדווג באשתו וזה מזדווג באשתו. אך ההפרש ביניהם שהצדיק כל מה שהוא עושה הוא לשם שמים, והרשע כל מה שעושה הוא כדי לטעום מהעבירה, וזהו אומרו רוע מעללך אשר עזבתני, כלומר נעשו מעלליך רעים בעבור שעזבתני בעשות אותם שהמעללים עצמן הם מעלליו של צדיק, אך הצדיק עשאם לשמי ואתה לא כן. אך יש לדקדק מלת "מהר", באומרו עד אבדך מהר, ונראה בדרז"ל ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה, וגירש הקב"ה אותם מן הארץ קודם מניו ונושנתם, יען לא ירבו לחטוא באופן שלא היה להם תקוה, וזהו אומרו עד אבדך מהר, וזהו שממהר לאבדך מעל הארץ מפני רוע מעלליך, שא תעזוב לך בארץ תרבה בהם עד אין מרפא.

ידבק ה' בך את הדבר עד כלות' אותך וכו', קשה דהיל"ל עד כלות אותך, אלא י"ל אפי' בשעת כעסו זוכר את הרחמים וכבא לכלותך לא יהיה ע"י שליח, לפי שהשליח אינו יכול לגרוע ממה שנצטוה ועושה כליה על דרך שפירשו מז"ל על פסוק עבדים משלו בנו, ובזה פורק אין מידם, כי מוכרחים להשלים צווי רבם וכו' אלא עד כלותו אותך הוא בעצמו, וכיון שכן יכול לחזור מכליה לעונש קל, דהפה שאסר הוא הפה שיתיר, ולזה לא קאמר עד כלות אותך דמשמע על ידי שליח. ובאומרו כאן בקללה זאת ידבק משום שהיא מכה מתדבקת באחרים, דלזה נוהגים העולם לברוח בעת המגפה ולמען שלא יעלה על הלב לומר בהיותי בארץ האויבים ותשלח לי את הדבר יתדבק גם באויבים ויהיו עסוקים בצרתם ומתוך כך אני ניצל מדוחקם אותו זמן, לז"א ידבק ה' בך, שדבקות יהיה ממך ובך מאיש לחבירו דוקא, ולא ידבק לאויביך.


מאמר תנא נשמתן של צדיקים ושל רשעים עולות למעלה.

מדרש קהלת מי יודע רוח בני אדם וכו' תני נשמתן של צדיקים ונשמתן של רשעים עולות למרום, אלא שנשמתן של צדיקים הם נתונות באוצר, ונשמותיהם של רשעים מטורפות בארץ, זהו שאמרה אביגיל לדוד ברוח הקדש, והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים וכו' יכול אף של רשעים כן ת"ל ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע ע"כ. קשה טובא דאיך סליק על דעת שנשמות הרשעים יהיו בצרור החיים, דקאמר יכול אף של רשעים כן עד שהוצרך ללמדנו דלא, ומה גם שכבר קדם לומר דנשמותיהם של רשעים מטורפות בארץ. אמנם נראה דהכונה כך היא, דכיון דקאמר שנשמותיהם של צדיקים נתונו' באוצר, היינו צרור החיים דזהו שכר צדקותו, אם-כן יהיה עונש הרשעים שנשמותיהם לא יכנסו באוצר רק משליכות אותם שיהיו מטורפות כאן בארץ, וכשם שנשמותיהן של צדיקים מתענגים שם באוצר בבחינת', יכול אף של רשעים כן כאן למטה בארץ יהיו מתענגים בבחינתם ברוח היושב כאן למטה, כי עונשו לא היה רק כי אם מה שגירשוה מליכנס באוצר והשליכוה כאן לארץ, והשיב שאינו כן שבהשליכם לארץ לא יהיו בהשקט כ"א בקבלת עונשים דחופי' ממקום למקום בכף הקלע, וכדאיתא בזוהר שאל ר' יצחק כיון שנשמותיהם של רשעים נעשי' מזיקי' א"כ מה עונש מהצער מגיע להם, כי אם מזיקים ומצערים לאחרים, ונמצא הם בשלוה, ומשיב שיש זמנים קבועים בכל יום שמענישים להם במשפטים קשים ורעים. ובחיבבור אחר פרשתי במאמר זה.


משנה פ"ה דאבות כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו וכל המחטיא את הרבים אין מספיקים בידו לעשות תשובה, משה זכה וזיכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו וכו', ראוי להבין איך ולמה המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו והדבר בהפכו, ולכאורה נראה דכיון שזה מזכה את הרבים תמיד הוא בחברה עמהם ובבוא עבירה לידו לפחות מפני הרואים מונע עצמו ממנה, ונמצא שבעבור היותו מזכה הרבים אין חטא בא על ידו, שאינו יכול לעשותו שהרבים מונעים אותו, ועוד כדי שישמעו להם דבריו בבוא לזכותם, מונע עצמו מלחטוא כדי שלא יאמרו קשט עצמך ואח"כ קשוט לאחרים. והמחטיא את הרבים, אותם שהחטיאם אין מספיקים בידו לעשות תשובה לפי שתמיד הם עמו וחוטאים כאשר הדריכם ומוכרח לחטוא עמהם פן יהרגוהו באומרם שהכניסם בתוך הסירה והוא חוץ מן הסירה. אמנם בנקדים פירוש על מאמר צדיק ורע לו רשע וטוב לו וכו' נפרש המשנה על אופן אחר, והענין שאם ימצא צדיק זוכה לעצמו דוקא ולא יהיה מזכה אחרים, והדבר בהפך אם ימצא רשע חוטא לו (לו) דוקא, אך תמיד מזכה את אחרים, כגון להמציא להם לולב בשעתו ומצה בשע' ומספיק מממונו ללומדי התורה ואעפ"י שהוא אינו מקיים מצות לולב ומצה וכדומה ועושה מה שלבו חפץ בודאי שרשע זה הוא טוב מהצדיק שזוכה לעצמו ואינו מזכה את הרבים. והטעם כי הרשע המזכה את הרבים כבא הקב"ה לדון את העיר או את העולם מוצא רוב זכיות וניצולים כלם ונמצא הצלת כל הנפשות אלו הוא בעבור הרשע שזיכה אותם, וכיון שהרבו במצוה בעבורו נמצאו ברוב זכיות. וזהו רשע וטוב לו דכיון שניצל העולם בעבורו נמצא מציאותם וכל המצות שעושים משם ואילך הוא הגורם וכאלו הוא עשאן דמי, בדין הוא להטיב עמו. אבל הצדיק שזוכה לעצמו ואינו מזכה את הרבים בבא הקב"ה לדון העולם או את העיר אחת, מוצא רובה עונות ומחריבה ונמצא הצדיק גרם, ולכן ראוי לעונש וזהו צדיק ורע לו והוא פי' נכון. ובמדרש אליהו אשר לי הארכתי בביאאור מאמר זה בכמה פנים זוהרים ומאירים כשמש.

ובזה נבא לביאור המשנה כל המזכה את הרבים, כיון שהוא גורם בזה בהצלה ממות נפשם והיותם בחיים עושים מצות ומעשים טובים ורובם זוכים לעולם הבא, ונמצא שזה המזכה הביאם לעוה"ב על שניתן להם חיים בעבורו, ובזה זכו למצות לכן אין חטא בא על ידו משמרים אותו מן השמים שלא יחטא כדי שלא יהיה הוא בגהינם ותלמידיו בג"ע, לא כן המחטיא את הרבים שאין מספיקין בידו לעשות תשובה כדי שלא יהיה הוא בג"ע ותלמידיו בגהינם. וכיון שמעלת המזכה את הרבים כל כך גדול, לרמוז על מעלתו אמר משה זכה וזיכה את הרבים, זכות הרבים תלוי בו וכו' דמאן דכר שמיה לומר משה זכה שהוא מה שזכה לעצמו שהלימוד הוא על המזכה והיל"ל משה זכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו, ירבעם החטיא את הרבים חטא הרבים תלוי בו. אלא בא ללמדנו דכיון שיש בידו שזיכה את הרבים, גם מה שזכה לעצמו נחשב ג"כ כאלו זיכה עם הרבים, ושיעור המשנה משה זכה וזיכה, כלומר מה שזכה וזיכה את הרבים הכל נחשב דזכות הרבים תלוי בו, גם במה שזכה לעצמו והטעם מוכיחו החברה, דכיון שמדתו לזכות את הרבים, מה שזכה לעצמו לבד היה משום שבאותה שעה לא מצא אחרים להשתתף עמו באותו זכות כדי שיזכו גם הם, שאם היה מוצא היה משתפם עמו, והדבר בהפכו בהמחטיא את הרבים, דמה שחטא לעצמו ומחטיא, הכל נחשב כאילו מחטיא גם החטא שחטא לעצמו, ודוק.

או יהיה כוונת כל המזכה את הרבים, זכות הרבים תלוי בו עם מה שםירש הרב מהרש"י ז"ל בכונת צדיק ורע לו רשע וטוב לו. שפעמים העולם מחצה עונות ומחצה זכיות ובא צדיק וחטא באותה שעה, נמצא הכריע עצמו ואת כל העולם לכף חובה וזהו צדיק ורע לו, כיון שחטא בעת שגרם חטאו להכריע כל העולם לכף חובה ורשע וטוב לו הוא רשע שבשעה שהעולם מחצה על מחצה כמדובר, עשה מצוה אחת והכריע עצמו ולכל העולם לכף זכות ולכך טוב לו, כיון שמצותו אחת רגם שהכריע כל העולם לכף זכות. וזהו כל המזכה את הרבים, כלומר שגרם במצוה שעשה שהכריע כל העולם לכף זכות ובזה מזכה הקב"ה עולמו, זכות הרבים תלוי בהם, כלומר כל זכות שעושים הרבים הוא בעבורו שהעמידם חיים במצוה שעשה בשעת השיקול כמדובר. וכל המחטיא את הרבים שעשה חטא בשעה שהעולם שקול מחצה על מחצה, ונמצא הכריע כף החטאים, חטא הרבים תלוי בו, כיון שגרם באיבודם ולא היו בחיים לחזור בתשובה ואעפ"י שהוא צדיק כיון שחטא באותה שעה חטא הרבים תלוי בו ואעפ"י שאין בידו אלא אותו חטא בלבד, ראוי לעונש עד שיתמרק כשיעור חטא כלם. ועתה מספר במעלת משה רבע"ה ובהפך בירבעם, דמשה זכה ובמה שזכה כל כך עלה במדרגה שהי שקול כנגד כל ישראל, וזה מעולם היה מציאות שיכריע כף העונות הגורם כליה משום שהוא יחידי זכיותיו כשיעור אלו כל ישראל עשו אותם, ובכל ישראל אי אפשר אם אין זכיות באופן שלעולם כף הזכיות מכריע בלי שיעור והותר, ונמצא שעם מה שזכה ועלה במדרגה כדפרשית, בזה היה מזכה את הרבים לעולם משום שמעולם היה מכריע כף העונות אעפ"י שבכל ישראל היו נמצאים מיעוט מן המיעוט מזכיות, ומה גם שאף שלא יהיה בבחינת שקול ככל ישראל אלא כאחד מן הצדיקים, בבא העולם בשיקול היה מכריעו לכף זכות, משום שהיה עושה צדקה בכל עת כאחז"ל במדרש עושה צדקה בכל עת היה משה כדכתיב צדקה ה' עשה, והוא בעבור אומרו כי יהיה בך אביון, ובחיבור אחר פרשתי כוונת מאמר זה דהוא קשה מאד. באופן שמשה היה מזכה את הרבים להכריעם לכף זכות משני צדדי' אבל ירבעם חטא כיון שחטא בע"ז דמחשבה כמעשה, נמצא משעה שחשב לעשות עגלים היה מכריע הכף של עונות וכ"ש וק"ו שחטא גם במעשה ונמצא החטיא את הרבים שהכריע כף העונות, והיה שקול כנגד כל עונותיו של ישראל שעונו (נת)עורר מעשה העגל הראשון, לכן חטא הרבים תלוי בו, ובחיבור אחר פרשתי כונה אחרת במשנה זו.